פקודי

פקודי

יש כמה וכמה קושיות על פרשת פקודי המשכן: למה נאמרה פרשיה זו דוקא כאן, בין עשית המשכן לעשית הבגדים? למה לא נאמרו פקודי המשכן בסוף אִסוף התרומות? ואם לא שם, למה לא אחרי עשיית הבגדים? מבנה הפרשה מציג את עשיית הבגדים כאילו אינה אלא חלק מפקודי המשכן, אלה פקודי המשכן.... ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש.

עוד יש לשאול: למה מוצגים הבגדים כאילו הם הם הדברים שנעשו מהתכלת והארגמן ותולעת השני? הלא סביר להניח שכמות התכלת והארגמן ותולעת השני שנדרשה כדי להלביש חמשה כהנים, היא כאין וכאפס לעֻמת התכלת והארגמן ותולעת השני שנדרשו כדי לעשות את יריעות המשכן ואת הפרוכות ואת מסך שער החצר?

ועוד יש לשאול: הלא התרומה שנתבקשו ישראל להביא היא זהב וכסף ונחשת. הפרשה אמנם מזכירה מה עשו בתרומת הזהב ובתרומת הנחשת, אך היא אינה מזכירה כלל את תרומת הכסף, היא מזכירה רק את מחציות השקל שנדרשו ישראל להביא במסגרת המפקד. לאן נעלמה נדבת הכסף שהביאו ישראל כשהתבקשו לתת איש אשר ידבנו לבו, זהב וכסף ונחשת. ואכן נתנו, כמו שמצאנו בפרשת ויקהל: "כל מרים תרומת כסף ונחשת הביאו את תרומת ה'".

הפרשיה הראשונה בפרשתנו מסיימת בפסוק "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש". הפרשיה השניה בפסוק "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד וכו'". גם בפתיחת פרשת תצוה, שעוסקת גם היא בבגדי הכהנים, מסימת פרשית הפתיחה בפסוק דומה: "ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש".

גם הצווי (תרומה-תצוה) וגם העשיה (ויקהל-פקודי) מחולקים לשתי פרשות. פרשת המשכן עצמו ופרשת העובדים בו. פרשת תרומה עוסקת במבנה המשכן, עם תֵאור מדויק של מבנה המשכן ומבנה הכלים. בתבניתם ובמראיהם. פרשת תצוה עוסקת בהקדשת הכהנים. בעשית בגדים לכהנים ובהקדשת הכהנים לעבודה בימי המלואים. כנגדן פרשת ויקהל עוסקת בעשית המשכן, כמשפטו וכתבניתו כאשר ראה משה בהר. אחריה באה הפרשה של בני ישראל. היא פותחת ב"אלה פקודי", אלה הפקודים המוכרים לנו מהפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" שאנו קוראים בפרשת שקלים, ושאנו עתידים להזכיר רבות בספר במדבר, העוסק בבני ישראל. לכן, הכסף שהיא מזכירה הוא כסף הפקודים. הפרשה הזאת היא הפתיחה לתאור מעשי ישראל במשכן, הכהנים המיצגים אותם והעובדים בשמם, לכן מדגישה הפרשה שוב ושוב לכל ארכה שבני ישראל עשו כאשר צוה ה', ושהם עשו כל דבר כאשר צוה ה' את משה, ושכינת ה' בתוכם. לכן, התכלת והארגמן מוצגים כאן כתכלת וארגמן שישראל מתעטפים בהם. הלבשת הכהנים היא חלק מפרשת פקודי בני ישראל.

מתוך כך מתברר שגם אם המשכן כֻלו נעשה מתרומה של איש אשר ידבנו לבו, שנותנים נדבה גמורה לה', האדנים שהמשכן מושתת עליהם הם כסף פקודי העדה. כסף שכל אחד מישראל שותף בו במדה שוה, והוא מיצג את פקודי ישראל. (ועל הקשר וההבדל בין תרומת השקלים לתרומת המשכן ראה דברינו בפרשת כי תשא, וראה גם להלן כאן).

כסף פקודי העדה

כל דברי ה' אל משה בהר סיני, בפרשות תרומה תצוה ובתחלת כי תשא, מתוארים כמעט באותה לשון בפרשיות ויקהל פקודי ובפרשת צו. חוץ מאשר פרשיות השגת התקציב למשכן. התקציב לעולם לא הולך ע"פ התכניות.

אִסוף התרומה למשכן, שהוא פסוק אחד בפרשת תרומה, הוא כארבעים פסוקים בפרשת ויקהל. כמה אספו? אין מספר, די והותר.

איש לא ספר, איש לא מנה ואיש לא פקד.

עד שהתחילה פרשת פקודי. כאן נמנה סוף סוף כֹפר נפשם של ישראל, כסף פקודי העדה. כאן, באמצע העבודה, נזכרים בצלאל ואהליאב וחכמיהם, לפקוד, לשאת את ראש התרומה לפקודיה. אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה. כאן נמצא מנין התרומה של ויקהל, וגם מנינם של ישראל.

צווי עשית המשכן קֻיּם בפרשת ויקהל, צווי עשית הבגדים קֻים בפרשת פקודי. צווי ימי המלואים קֻים בפרשת צו. צווי נשיאת ראש בני ישראל לפקודיהם, הפקידה והפקודים, קֻים בפרשת במדבר. צווי לקיחת מחצית השקל, קֻים בפרשת פקודי. עם שִמוש רב בשרש פ.ק.ד. כמו בפרשת במדבר.

וכאן אנו מוצאים כמה הבדלים בולטים בין הצווי לעשיה. הלשון של פרשת כי תשא לא חוזרת בפרשת פקודי. בפרשת פקודי אנו מוצאים לשון אחרת לגמרי. בפרשת כי תשא למדנו שעשרים גרה השקל. המדה הזאת חוזרת בעוד כמה מקומות בתורה, בקשר לערכים ולפדיון בכורות. זהו שקל הקֹדש. בפרשת פקודי המדה הזאת לא נזכרת. תחתיה יש מדה אחרת: בקע לגלגלת. הגלגלת ממלאת תפקיד רב בפרשת במדבר. הבקע לא, אבל הוא מדה שנזכרה כבר בספר בראשית. למה השתמשה התורה בעשרים גרה, כשבידה מדת משקל מדויקת של מחצית השקל? מדה שהיתה בשִמוש כבר בספר בראשית? למה הצִווי הוא בגרה והקִיום בבקע?

שני תפקידים שונים יש למחצית השקל. כל פרשיה מציגה תפקיד אחר. בפרשת כי תשא מחצית השקל היא כֹפר נפשו של כל אדם, כדי שלא יהיה בהם נגף. זמנה הוא בשעת נשיאת ראש בני ישראל לפקדיהם, אך תפקידה הוא לכפר על בני ישראל. לכן היא מחצית השקל בשקל הקדש. מהו שקל הקדש? עשרים גרה. המדה של ערכים ושל פדיון בכורות. רק הפסוק האחרון, אחרי שהכסף כבר נִתן, אומר שאת הכסף הזה יש לתת על עבודת אהל מועד. רק כך הוא יוכל להיות לזכרון לפני ה' לכפר על נותניו. לא כן בפרשת פקודי. שם הכסף מוצג כתרומה למשכן. הוא חלק מהתרומה שנתנו ישראל למשכן, שהיא, כמו שלמדנו בפרשת ויקהל, חח ונזם וטבעת וכומז. כל כלי זהב, כל איש אשר נמצא אתו. הם לא נתנו שקלי קדש, הם נתנו בקע. אח"כ הוא נעשה קדש.

המשכן, כמו שהוא מתואר בפרשות ויקהל פקודי, לא עשוי מכסף קֹדש. להפך, הוא עשוי חח ונזם וטבעת וכומז. הם נעשים קֹדש כאשר הם נכנסים למשכן. גם השקלים הם לא כֹפר הנפש של ישראל לכפר על נפשותיהם, אלא כסף פקודי העדה. כסף הגלגלת.

(אצעדה וצמיד, טבעת עגיל וכומז, הובאו ע"י שרי הצבא למטרת כפרה על הנפש במלחמת מדין, והם סוגיא בפני עצמה, שנעסוק בה בפרשת מטות).

המסקנה המתבקשת מכאן היא שפרשת שקלים אמורה בהר סיני כחלק מפרשיות המשכן, לא מפני שהיא אמצעי לגיס כספים למשכן, לזה נועדה תחלת פרשת תרומה. פרשת שקלים נועדה לכפר על נפשות בני ישראל, וגם זה חלק מתפקידיו של המשכן. לכן היא נזכרה שם. יחד עם כל הדברים שהם לא חלק ממעשי המשכן, אבל יש להם חשיבות במסגרת המשכן. מזבח הזהב המשמש לקטֹרת שעננה עוטף את המשכן ושאהרן מכפר על קרנותיו, השקלים המכפרים על ישראל, הכיור ושמן המשחה המכשירים את הכהנים לעבודה, והקט‎ֹרת עצמה. השכינה והכפרה באים לידי בטוי גם בהם. (ועוד על פרשת שקלים ופקודי המשכן, ראה מה שכתבנו בפרשת כי תשא).

מפקד בני ישראל ומפקד התרומות שנתנו, אמורים בפרשת פקודי ולא בפרשת ויקהל. כמו פרשת במדבר, פרשת פקודי היא הפרשה של העוברים על הפקודים, המיוצגים במשכן ע"י הכהנים (וראה דברינו בפרשת תצוה). פרשת ויקהל היא הפרשה של המשכן עצמו, של ה'. ישראל באים לפני ה' במשכן. זה מתבטא בארבע פרשות. הצווי של ה' שיעשה משכן לה' (תרומה) ויבאו בני ישראל אליו (תצוה), והעשיה של בני ישראל הרוצים שיֵעשה משכן לה' (ויקהל) ויבאו בני ישראל אליו (פקודי). נכון שיש שתי פרשות שמתארות את הצווי של ה' ושתי פרשות שמתארות את מעשי ישראל ורצונם בהשראת שכינה. אבל גם בתוך כל אחד מזוגות הפרשיות האלה באים לידי בטוי שני הצדדים, צד ה' וצד ישראל. לאהבה יש שני צדדים.

כסוי הארון והמשכן

מהי העבודה הנעשית בארון?

עבודתו של השלחן הוא לחם הפנים. עבודתה של המנורה היא הנרות. עבודתו של המזבח היא הקרבה. מהי עבודתו של הארון?

כשה' מצוה את משה להקים את המשכן, הוא אומר לו: "וְהֵבֵאתָ אֶת הַשֻּׁלְחָן וְעָרַכְתָּ אֶת עֶרְכּוֹ וְהֵבֵאתָ אֶת הַמְּנֹרָה וְהַעֲלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ". כנגד זה נאמר שם על הארון "וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת".

אם פרשת הצווי לא כ"כ מובהקת, שהרי לא נזכר שם תפקיד המזבח, ויש שם עוד כמה הקמות שאינן עבודה, פרשת ההקמה עצמה הרבה יותר מובהקת. על השלחן נאמר שם: "וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת: וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי ה’ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה", על המנורה נאמר שם: "וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה: וַיַּעַל הַנֵּרֹת לִפְנֵי ה’ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה". על מזבח הזהב נאמר שם: "וַיָּשֶׂם אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת: וַיַּקְטֵר עָלָיו קְטֹרֶת סַמִּים כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה", על מזבח העולה נאמר שם: "וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה", על הכיור נאמר שם: "וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרָחְצָה: וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם...". על כל הכלים נאמר שמשה הביא אותם, עשה את עבודתם, כאשר צוה ה' את משה. ושם נאמר על הארון: "וַיָּבֵא אֶת הָאָרֹן אֶל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה".

הארון הוא כלי ההתגלות וההתכסות. שם מתגלה ה' אל משה ושם הוא נועד אליו. אסור להכנס אליו כי בענן אראה על הכפרת. ה' מתגלה בעננו, ואנו מצֻוִּים להביא ענן קטרת משלנו כאשר אנו נכנסים. ענן קטרת ואש. כנגד עננו ואשו של ה'. זה מקום ההתועדות, שחלק ממנו הוא גם הכסוי.

אבל הענן והאש מתגלים לא רק על הארון אלא גם על המשכן עצמו. גם העומד מבחוץ רואה את המשכן המכסה את אהל מועד. אנחנו מכסים את הארון, וה' מכסה אותנו בעננו.

על הארון סוככים, הכרובים סוככים בכנפיהם ומשה שם את פרכת המסך ויסך על ארון העדות. השרש הוא אותו שרש. ה' מכסה, בשרש אחר בעל אותן אותיות. הסכיכה והכסוי הן עבודתו של הארון. (גם הבדים הם חלק מעבודתו של הארון. נתינתם אל הארון מודגשת בכל המקומות, ומודגש שהם לא יסורו מן הארון. וראה דברינו בפרשת תרומה).

תפקידו של הארון הוא כמובן העדות וההתועדות. להבדיל משאר הכלים שתפקידם הוא עבודתם ועבודתם היא תפקידם, הרי שבארון אין לנו מה לעבוד לצורך תפקידו. אבל קדושתו מחיבת עבודה אחרת: כסוי וסכיכה. הן בפרכת והן בענן.

ענן ואש הוזכרו יחד כהתגלות בכמה מקומות. כבר ביציאת מצרים ה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש. וכן בסוף הספר - על המשכן יש ענן יומם ואש לילה. גם במעמד הר סיני יש ענן ואש. הנסיעה היא לפי העלות הענן. כאן מכסה הענן את האהל, ובסוף פרשת משפטים מראה כבוד ה' כאש. כאן ענן וכאן אש. גם בפרשת שמיני יוצאת אש מלפני ה'. בפרשת אחרי מות כי בענן אראה על הכפרת. כנגד אותו ענן צריך אהרן לבא עם גחלי אש, כדי שיכסה ענן הקטרת את הכפרת.

הענן הוא ביום והאש לילה, כך גם בפרשת בשלח וכך גם כאן. גם בנסיעה מהר סיני, שבה לא הוזכר כלל הלילה, כתבה התורה וענן ה' עליהם יומם. המלה יומם שם לכאורה מיותרת, היא מתארת נסיעה אחת, אך היא באה להזכיר את הפסוקים בפרשת בשלח וכאן.

תחילה היו הענן והאש לפני ישראל במסעם, אח"כ על המשכן, ואח"כ, בשעת המסע היו עליהם, עם הארון הנוסע לפניהם.

(הענן היה על הכפרת. האש יצאה מלפני ה' ואכלה על המזבח. ולכאורה מתבקש לומר שאש המזבח נשארה כאש תמיד לעולם, אותה אש שיצאה מלפני ה'. אבל בפרשת במדבר מצוה התורה על שעת המסע "ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן", משם נראה שלא הלכה עמם אותה אש, אלא היתה חלק מהענן ההולך עם ישראל שבלילה אש בו. אבל אש המזבח - מצוה להביא מן ההדיוט. המזבח הוא האש והענן שלנו שכנגד אשו ועננו של ה'. (ומ"מ בירושלמי יומא ד ו נחלקו תנאים בענין אש התמיד במסע. וכל צד דורש את הפסוקים כדרכו)).

כנגד הענן והאש של ה', מצֻוִּים אנו להביא ענן ואש. אנו מכסים את הארון וענן ה' מכסה אותנו.

סדר הכנסת השכינה למשכן

בפרשית עשית הארון, עוד לפני עשית הכפרת, אחרי נתינת הבדים לארון, נאמר: "ונתת אל הארן את העדת אשר אתן אליך", כלומר: סדר הפעולות הוא עשיית ארון, נתינת הבדים, נתינת העדות ונתינת הכפרת. בהמשך הפרשה משמע שנתינה זו נעשית כאשר הארון כבר עומד בקדש הקדשים, "והבאת שמה מבית לפרכת את ארון העדות והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים ונתת את הכפרת על ארון העדת בקדש הקדשים". נתינת העדות אל הארון לא נזכרת שם, שהרי היא כבר נעשתה תוך כדי עשית הארון.

לעֻמת זאת בפרשת פקודי הסדר הוא אחר: ביום הקמת המשכן, אחרי שכל הכלים וכל חלקי המשכן כבר היו מוכנים מבעוד מועד, נאמר: "ויקח ויתן את העדת אל הארן וישם את הבדים על הארן ויתן את הכפרת על הארן מלמעלה ויבא את הארן אל המשכן וישם את פרכת המסך ויסך על ארון העדות".

הצווי האמור בפרשת פקודי הוא "ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד ושמת שם את ארון העדות וסכת על הארן את הפרכת". הפסוק הזה אינו מתיחס לשאלה האם נתינת העדות והכפרת אל הארון תעשה כבר בקדש הקדשים. ואולם, הלשון שם היא לא "והבאת את הארון" כמו בעשיה, אלא "ושמת שם". לשון הבאה משמעותה הבאת הארון כשהוא כבר בשלמותו ממקום אחר. שימה אינה בהכרח הבאתו בשלמותו ממקום אחר, היא אינה מתיחסת לשאלה מאין בא, אלא רק להנחתו במקומו.

חלק ממעשה הנחת הכלים במקומם הוא עשית עבודתם. תֵאור קצר של העבודה חותם גם את פרשיות עשית הכלים בפרשת תרומה, גם את הצווי על הבאת הכלים למשכן בפרשתנו, וגם את תֵאור מעשי משה בר"ח ניסן. בצווי נאמר "והבאת את השלחן וערכת את ערכו והבאת את המנרה והעלית את נרתיה", ובעשיה נאמר: "ויתן את השלחן באהל מועד על ירך המשכן צפנה מחוץ לפרכת ויערך עליו ערך לחם לפני ה' כאשר צוה ה' את משה וישם את המנרה באהל מועד נכח השלחן על ירך המשכן נגבה ויעל הנרת לפני ה' כאשר צוה ה' את משה", וכן ביתר הכלים. בד"כ הדלקת המנורה וסדור השלחן הם חלק מהעבודה השוטפת, אבל כאן הם חלק מהקמת המשכן. חלק מהקמת המשכן הוא סדור הלחם והעלאת הנרות. אח"כ צריך לתחזק את הלחם והנרות, מדי יום ומדי שבת, אבל הלחם והנרות הם חלק ממעשה המשכן. לכן נאמר גם בהבאת המשכן אל משה "את השלחן את כל כליו ואת לחם הפנים את המנרה הטהרה את נרתיה נרת המערכה ואת כל כליה ואת שמן המאור". התורה איננה מבחינה בין הכלים עצמם ובין הלחם והשמן, גם אלה וגם אלה חלק ממעשה המשכן הם. לכן גם העבודה הראשונה בכל כלי היא חלק ממעשה המשכן. חלק מהבאת השלחן הוא סדור הלחם, וחלק מהבאת המנורה הוא העלאת הנרות.

לכן בנויים כל פסוקי הצווי כצווי להביא כלי וצווי לעשות את עבודתו. "והבאת את השלחן וערכת את ערכו והבאת את המנרה והעלית את נרתיה". הפעולה האמורה אחרי הבאת הארון היא הסככת הפרוכת. "ושמת שם את ארון העדות וסכת על הארן את הפרכת". ללא ארון אין קדש קדשים, ולכן הפרוכת אינה יכולה לסוכך וגם הכרובים אינם סוככים בכנפיהם על הכפרת.

בסוף הפרשה, כאמור, משה עובד עבודה בכל כלי שהוא מביא אל המשכן. הוא מעלה את העולה ואת המנחה עם הבאת המזבח, עוד לפני שהקים סביבו את החצר, ולפני שירדה השכינה, לפני שירד הענן וכסה את אהל מועד. כלומר: שני הגדרים ההלכתים המאפשרים עבודה עדיין אינם: אין שכינה ואין מחִצות. ואעפ"כ מעלה משה את העולה ואת המנחה. זו אינה עבודה, זה חלק מהקמת המשכן. רק בעקבות ההקרבה הזאת תרד השכינה. רק אם יבנו ישראל מעצמם את המשכן עד תֻמו, ירד הענן ויכסה את המשכן.

לכן, אע"פ שלִמדה התורה בפרשת תרומה שמקום הנחת הארון ובניתו הוא בקדש הקדשים, לִמדה הפרשה שלנו שאין חשיבות לבנייתו שם אלא רק לשימתו שם, ממילא אין קה"ק קדוש עד אשר תֵעשה עבודתו, כלומר: תסוכך עליו הפרוכת. וכיון שהעדות שנותן משה אל הארון אינה העדות שדובר עליה בפרשת תרומה, אותה הוא שבר, והעדות כאן היא עדות מעשה ידיו, הוא נותן אותה אל הארון בו ביום, ואח"כ מביא את הארון המוכן אל קדש הקדשים. זוהי נתינה בסדר אחר מהסדר האמור בפרשת תרומה, כיון שגם סדר העשיה הוא שונה. המשכן לא מתחיל מהעדות שיתן ה' ונבנה מסביבו, העדות עצמה, גם היא חלק ממעשה המשכן. המשכן שהוקם בסוף פרשת פקודי, לא נעשה סביב השכינה או סביב הלוחות שנתן ה', להפך, עשית המשכן היא שהביאה לירידת השכינה. המשכן נבנה ולתוכו הובא הארון. אבל עקר הכונה של פרשת תרומה נעשתה: כל כלי עומד במקומו כפי שכתוב שם, והכפרת, הכרובים והפרכת סוככים על העדות.

אילו היו במשכן לוחות מעשה ה', היתה הכנסתם לארון יוצרת את קדש הקדשים, והמשכן היה נבנה סביבם. אבל בפעל נבנה משכן מעשה ידינו. אנו לא מחכים לאש שתרד מן השמים, עם ישראל מעצמו קם וממלא את מצוות הקדש, ורק בעקבות כך יורד הענן.

ויכס הענן את אהל מועד

לאורך כל פרשת עשיית המשכן אין שום דיבור של ה'. משה הוא המנצח על המלאכה. סיומה של הפרשה מקביל מאד לסיומה של בריאת העולם: "ותכל.. וירא.. והנה... ויברך" - אלא שכאן העושה הוא משה ולא ה'.

זאת ועוד, אחרי סיום עשיית המשכן ישנה אווירה של דשדוש במקום. עשיית המשכן כבר תוארה בפרוטרוט, ואעפ"כ יש מניה חוזרת של כליו, ללא התקדמות. נראה שמשה מחכה למשהו. עיון בתחלת פרק מ מגלה למה משה חיכה: משה חיכה לציווי להקים את המשכן.

לאור זאת אפשר להבין טוב יותר את המשא-ומתן בין משה לקב"ה על מחילת חטא העגל.

אחרי חטא העגל מתנהל מו"מ ארוך בין משה לקב"ה. הקב"ה אומר למשה: לא אני אנהיג את העם אלא אתה, "לא אעלה בקרבך", לא תהיה השראת שכינה. לא ייבנה משכן בתוך בני ישראל, אלא אוהלו של משה יהיה אוהל מועד, והוא יהיה רחוק מן המחנה, כי במחנה אין השכינה יכולה לשכון. על בסיס זה מתנהל מו"מ, שמילת המפתח בו היא "פנים". אחרי שמתואר שה' מדבר עם משה פנים אל פנים, ה' אומר למשה: "פני ילכו והנִח‎ֹתי לך", ותשובתו של משה: "אם אין פניך ה‎ֹלכים אל תעלנו מזה", כאומר: דרישה זו מובנת מאליה, עליה אנחנו בכלל לא מדברים - אני דורש יותר. אני לא מסתפק ב"פניך הולכים" אלא ב"לכתך עמנו", השראת שכינה מלאה. (לחלופין, אפשר לבאר שה' אומר "פני ילכו" ממך, ומשה דורש "פניך הולכים" עמנו). תשובת ה': "גם את הדבר הזה אשר דִּברת אעשה".

המסקנה העולה מהפרשה היא שה' לא הסכים לכל בקשות משה ולא החזיר את השראת השכינה המלאה. לא תהיה הנהגה של פני ה', אלא של פני משה. הדבר התבטא במלוא חומרתו כשקרן עור פני משה. משה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו איתו, והוא עדיין ציפה להופעת פני ה'; אך ברדתו מן ההר התברר שקרן עור פני משה, כלומר: לא בוטלה גזירת "לא אעלה בקרבך", ההנהגה תהיה אנושית ולא א-להית.

למרות זאת מחליט משה לקבוע עובדות בשטח ולבנות את המשכן ע"פ התכנית המקורית.

כאן נפתח תהליך תשובה של עם ישראל ככלל, עם שרוצה לתקן את אשר פגם ולשוב אל המדרגה אשר ירד ממנה. העם כולו, מתוך תשוקה להשראת השכינה, מביא עוד נדבה ועוד נדבה. הבאת התרומה, שהיא פסוק אחד בפרשת תרומה, תופשת עשרים ושלושה פסוקים בפרשת ויקהל. משה מעורר את העם כולו להשתוקק אל השכינה שתשכון בתוכו. המשכן נעשה בדיוק כאשר צוה ה' את משה, כפי שמדגישה התורה חזור והדגש לאורך כל הפרשה, אך ה' לא מדבר אל משה אפילו פעם אחת. העם כולו במתח ובפחד: התתקבל תשובתם לפני ה'? האם תשרה השכינה על המשכן שהם בונים?

סיפור-המתח בא אל סופו הטוב כשכילה משה את המלאכה, "ויכס הענן את א‎ֹהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן".

(דבר דומה מאד אנו מוצאים בחטא המרגלים, גם שם אחרי ארבעים יום שעסקו בנושא חשוב, חטא העם באותו נושא, ונגזר עליהם לאבד אותו. גם שם נסו המעפילים לנצל את תקדים המשכן ולקבוע עובדות בשטח, אך שם משה לא שִתף עמם פעולה והם נכשלו).

במקדש יש שתי בחינות: בחירת ה' בבני ישראל והשראת שכינתו בתוכם מצד אחד, ומן הצד השני תשוקת ישראל אל ה' והכנתם להשראת השכינה. שתי הבחינות הללו מתגלות בכפילות שבתיאור עשיית המשכן שבפרשות תרומה-תצוה ובפרשות ויקהל-פקודי. תרומה-תצוה הן הציווי של ה' להשרות את שכינתו בתוכנו, וויקהל-פקודי הן תשוקתם של בני ישראל ורצונם להשראת שכינה.

התהליך שעבר על בני ישראל בספר שמות מהווה דרך להביא לידי ביטוי את שתי הבחינות. שהרי ברור שאין משמעות למשכן אם לא עושים אותו ע"פ ציווי ה'; אך מאידך יש ערך בכך שבני ישראל ישתוקקו אל המשכן מרצונם ולא מכח ציווי. כאן באו לידי ביטוי שתי הבחינות.

בְּתֹם הַבִּנְיָן

אֶעֱמֹד, אֶתְבּוֹנָן

עֲנָנוֹ שָׁכַן

בְּקִרְבִּי בּמִשְׁכָּן

וַאֲנִי בּעָנָן

כְּזַיִת רַעֲנָן

שָׁמַע תַּחֲנוּנַי

וּמָחַל עַווֹנָי

עָבַר עַל פָּנַי

וְקָרָא יי

וּכְמַעֲמַד סִינָי

שָׁכַן בִּי לִפְנָי

עָלֵינוּ הוֹדוֹ

חוֹפֵף בִּכְבוֹדוֹ

לְעוֹלָם חַסְדּוֹ

לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ

יַחֲזֵק בְּיָדוֹ

וְנִקְדָּשׁ בִּכְבוֹדוֹ

ביום החדש הראשון

תהליך יציאת מצרים התחיל בר"ח ניסן, כשאמר ה' למשה ואהרן "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", והוא מבשר את תחלתו של תהליך של ישראל הקמים ומתארגנים לקראת חג ה' ויציאת מצרים. סופו של התהליך כעבור שנה בדיוק, כשאמר ה' למשה "ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד", ואכן, "ויעש משה ככל אשר צוה ה' אתו כן עשה. ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן". ובאותו יום כסה הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. עם העבדים הפך לעם של עבדי ה' שהשכינה שורה בקרבו, בענן ואש. התאריך של התגלות זו הוא בר"ח ניסן. זהו זמן השכנת ה' בקרבנו.

התגלות זו באה באש וענן. ההתגלות באש וענן לא התחילה בשנה השנית. אש וענן מלוים את ישראל מאז צאתו ממצרים, עוד בניסן של השנה הראשונה, בשלח פרעה את העם, נאמר שה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש. התגלות גדולה יותר של אש וענן היתה במעמד הר סיני. בסוף פרשת משפטים מצאנו פסוקים דומים מאד לפסוקים שבסוף הפרשה שלנו: "וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן", כמו בפרשתנו, שכבוד ה' מלא את המשכן ואח"כ "ויקרא אל משה". ואח"כ: "ומראה כבוד ה' כאש אכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר". לא רק אש אלא גם ענן.

במאמר מוסגר נעיר שגם להבא מלוים האש והענן את ישראל. בפרשת בהעלתך אנו מוצאים שישראל נוסעים לפי העלות הענן. ואף נאמר שם "וענן ה' עליהם יומם", המלה יומם לכאורה מיותרת שם, והיא באה לרמוז למה שלא נאמר שם – שבלילה יש אש.

מה שהתחדש, הן בתחילת התהליך והן בסופו, הוא שישראל הם אלה שמביאים את השכינה אל קרבם. בראש התהליך נקראים ישראל למשוך להם צאן ולצלות אותו, ולאכול אותו במתנים חגורים, נעלים ומקל. סופו של התהליך, בהשכנת האש והענן של הר סיני על המשכן שהוא מעשה ידי ישראל. ספר ויקרא מלמד את ישראל להביא לתוך המשכן גם אש וענן משלהם, גחלי אש וענן קטרת. ומכאן הזהירות המרובה שיש לנהוג באותה אש ואותה קטרת, שלא תהיה זרה. שאל"כ – האש שתצא מלפני ה' תאכל את המקטיר. אמנם גם ענן ואש אלה באים כנגד עננו של ה', כי בענן אראה על הכפרת.

גם האש שירדה מאת ה' על המזבח, אינה עומדת לעולם, שכן בשעת המסע מדשנים את המזבח ופורשים עליו בגד ארגמן. מצוה להביא אש מן ההדיוט. אבל זה נושא למאמר בפני עצמו.

(ונראה שלא בכדי אומר אליהו לנביאי הבעל שהאלהים אשר יענה באש הוא האלהים, וה' מוריד אש על המזבח. אליהו יכול היה לומר להם, מה שלמעשה אמר להם במעשיו, שהאלהים אשר יענה במים הוא האלהים. עם ישראל צִפה למים. אלא שאליהו למד שכאשר נעבוד את ה' ונראה את שכינתו אז יתן לנו מים, דוקא אחרי שנשחט לפניו את נביאי הבעל).

התהליך שעובר על עם ישראל, ומתחדש מדי שנה בר"ח ניסן, הוא תהליך דו סטרי. מצד אחד מתגלה ה' אל ישראל בענן ובאש, ומצוה אותם להתקרב אליו. מצד שני, לא יחול תהליך זה אא"כ יתחדשו ישראל כל שנה מחדש, יאספו מחציות שקל, ויקומו ויצאו ממצרים ויבנו בית לה'.

בא' בניסן התחיל תהליך בגאולת ישראל. הצווי הראשון שנצטוו ישראל הוא "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת...". עצם העובדה שישראל מכירים בכך שמשהו חדש מתחיל. יש כאן התחלה חדשה של גאולה, שבשבילה צריך לקיים מצוה של ה'. וישראל מקיימים.

ישראל לוקחים להם צאן, כי הם מבינים שהתחיל תהליך שסופו בעבודה לפני ה'. התהליך הזה הושלם כעבור שנה, ביום החדש הראשון באחד לחדש.

התהליך הזה בא אל סיומו בא' בניסן בשנה הבאה: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן... כִּי עֲנַן ה’ עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". עם ישראל הוא עם עצמאי, בן חורין, וה' שוכן בקרבו ומושל בו.

לתהליך הזה היו שלבים. יציאת מצרים עוד היתה בחסר אמונה. התיאור "ויאמינו בה'" בא רק אחרי שבוע, למרות שה' כבר הלך לפניהם בעמוד ענן ועמוד אש עם יציאת מצרים. אחר כך נִתנה התורה, וישראל כרתו ברית עם ה' בהר סיני. גם שם שכנו הענן והאש. בא' בניסן שכן ה' על המשכן שעשו לו ישראל בתוך המחנה. בכך הושלם תהליך יציאת מצרים, ה' שוכן בקרבנו, והתקיים האמור "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם". שהרי יעודו של המשכן הוא: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם...".

השכנת ה' על מקדש שעשו ישראל בתוכם, היא השלמת התהליך.

התהליך הזה מאפשר לבני ישראל לעשות את הפסח בשנה השנית במשכן ה', ולא במצרים.

זהו תהליך הגאולה שהיום המוקדש לו הוא א' בניסן. ראש חדשים לישראל.

חדושי פרשות ויקהל ופקודי

פרשות ויקהל ופקודי חוזרות על פרטי המשכן וכליו שהתפרשו כבר בפרשות תרומה תצוה. אלא שפרשות ויקהל ופקודי מוסיפות כמה הוספות חשובות, שמאירות באור אחר גם את פרטי המשכן.

חציה הראשון של פרשת ויקהל מוקדש לשמחה, ההתלהבות והרצון של ישראל לעשות את המשכן. מתוך קריאת החצי הזה של הפרשה, פרטי המשכן נראים אחרים לגמרי. הקורא מתרגש יחד עם חכמי הלב בארגם את המשכן והאהל, ומתלהב עם בצלאל בעשית הארון.

גם תחילתה של פרשת פקודי עוסקת בתרומה שנתנו ישראל למשכן. מתוך כך נקראים הבגדים בתורה אחרת לגמרי מקריאתם בפרשת תצוה. הם מביאים לפסוקים החגיגיים של "ותכל כל עבודת.. ויברך אותם משה".

וכמובן שהפרשה, והחֻמש כֻלו, מגיעים לשיאם עם הקמת המשכן וכסוי הענן והאש.

רובן של פרשות ויקהל ופקודי הוא דברים חדשים שלא נאמרו בפרשות תרומה-תצוה. בתוך כל זה הוזכרו שוב פרטי המשכן וכליו, אך הם נקראים אחרת כאשר אנו בתוך העשיה.

ותכל כל עבודת משכן אהל מועד

מלאכת המשכן מסתיימת ב"ותכל" "וירא" "ויברך" "ויכל משה" "המלאכה". כמו סיום מעשה הבריאה, כך גם מעשה המשכן. מעשה המשכן הוא בריאה. כנגד העולם שברא לנו ה', אנו יוצרים את מקום הקדש.

ויכס הענן את אהל מועד

מבנהו של ספר שמות ברור: הוא פותח במצרים ומסיים בעם שהשכינה שרויה בתוכו. השלמת השלב של לקיחת עם ישראל לעם הוא בהשראת השכינה על ישראל, והספר בנוי ע"פ תהליך זה: הוא מספר את היציאה ממצרים, נתינת התורה ובניין המשכן, שתכליתו - השראת השכינה בתוך בני ישראל.

יש מספר פסוקים בתורה שמלמדים את תפקיד המשכן. הבולטים מביניהם הם פסוקי הפתיחה והסיום של ציווי בניית המשכן:

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (כה, ח)...

ונֹעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבֹדי... ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים, וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אֹתם מארץ מצרים לשכני בתוכם, אני ה' א-להיהם (כט, מג-מו).

בפסוקים אלו מודגש גם הכלל שדברי ה' אל משה יוצאים מתוך המשכן. כן אנו למדים מתוך ההקבלה בין סוף פרשת משפטים לסוף פרשת פקודי: בשני המקרים שוכן כבוד ה' לעיני בני ישראל, ואח"כ: "ויקרא אל משה". תפקידו של המשכן הוא להביא את השכינה, כפי שהתגלתה על הר סיני[1] אל בני ישראל, ולהשכינה בתוכם. כך אנו למדים גם ממקומה של פרשת המשכן: למעשה כל מה שנאמר למשה בין "ויבֹא משה בתוך הענן ויעל אל ההר" (כד, יח) לבין "ויפן וירד משה מן ההר" (לב, טו) הוא ענייני המשכן[2]. משה עולה להר סיני כדי ללמוד על המשכן וכדי לקבל את לוחות העדות שיעמדו במרכזו.

והחומש אכן נגמר בכך שהמשכן הוקם והשכינה שרתה עליו.

אלא שעיון בכתובים מגלה שהדבר לא בא באופן פשוט.

חטא העגל וחטא המרגלים

ישנה הקבלה ברורה מאד בין חטא העגל לחטא המרגלים. בשני המקרים החטא בא אחרי ארבעים יום שבהם נערכו מנהיגי העם להכנת העם לדבר חשוב; בשני המקרים החטא היה באותו תחום שבו עסקה ההכנה של ארבעים הימים, ובשני המקרים העונש היה אף הוא באותו תחום. בחטא העגל היה העונש: "לא אעלה בקרבך" (לג, ג) - כלומר: אי-השראת שכינה, ובחטא המרגלים היה העונש אי-עליה לארץ ישראל. ישנם הקשרים נוספים, כמו י"ג המידות ועוד. בשני המקרים קם העם ביום שאחרי החטא, כשיכור שהתפכח מיינו, ושאף לכפר על החטא ולבטל את העונש. הדבר בולט הן בפרשת המעפילים והן בפרשת ויקהל. הקורא את תחילת פרשת ויקהל לא יכול שלא לחוש באווירת ההתלהבות הגדולה האוחזת בעם שהתפכח מחטאו ושואף להביא עוד נדבה ועוד נדבה בכדי להשרות את השכינה בתוכו.

אלא שכאן יש הבדל בין חטא העגל לחטא המרגלים. בחטא המרגלים תשובתם של בני ישראל לא התקבלה: ארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה והעם נסע המדברה דרך ים סוף. לעומת זאת, בפרשת ויקהל משה הוא המנצח על המלאכה והוא מעודד אותה[3].

לאורך כל פרשת עשיית המשכן אין שום דיבור של ה'. משה הוא המנצח על המלאכה. סיומה של הפרשה מקביל מאד לסיומה של בריאת העולם: "ותכל.. וירא.. והנה... ויברך" - אלא שכאן העושה הוא משה ולא ה'.

זאת ועוד, אחרי סיום עשיית המשכן ישנה אווירה של דשדוש במקום. עשיית המשכן כבר תוארה בפרוטרוט, ואעפ"כ יש מניה חוזרת של כליו, ללא התקדמות. נראה שמשה מחכה למשהו. עיון בתחלת פרק מ מגלה למה משה חיכה: משה חיכה לציווי להקים את המשכן.

לאור זאת אפשר להבין טוב יותר את המשא-ומתן בין משה לקב"ה על מחילת חטא העגל.

הלוא בלכתך עמנו

אחרי חטא העגל מתנהל מו"מ ארוך בין משה לקב"ה. הקב"ה אומר למשה: לא אני אנהיג את העם אלא אתה, "לא אעלה בקרבך", לא תהיה השראת שכינה. לא ייבנה משכן בתוך בני ישראל, אלא אוהלו של משה יהיה אוהל מועד, והוא יהיה רחוק מן המחנה, כי במחנה אין השכינה יכולה לשכון. על בסיס זה מתנהל מו"מ, שמילת המפתח בו היא "פנים". אחרי שידענו שה' מדבר עם משה פנים אל פנים, ה' אומר למשה: "פני ילכו והנִחֹתי לך", ותשובתו של משה: "אם אין פניך הֹלכים אל תעלנו מזה", כאומר: דרישה זו מובנת מאליה, עליה אנחנו בכלל לא מדברים - אני דורש יותר. אני לא מסתפק ב"פניך הולכים" אלא ב"לכתך עמנו", השראת שכינה מלאה. תשובת ה': "גם את הדבר הזה אשר דִּברת אעשה".

לכאורה מלשון התשובה נראה שמשה קיבל את כל אשר ביקש, אך לא כך נראים פני הדברים מתשובתו של משה. הוא שב ומבקש "הראני נא את כבֹדך". משה מבקש שבועה וברית. הוא מבקש שה' יישבע לו על הבטחתו, כפי שנשבע בברית בין-הבתרים, והוא מבקש שה' יעבור על פניו. וה' עונה: "אני אעביר כל טובי על פניך וכו'".

כאן מצפה הקורא שמשה יענה, אבל הקב"ה מדבר במקומו[4] ואומר: "לא תוכל לראות את פני". משה לא אומר את שהיה צפוי שיאמר: "לא אוכל לראות את פניך פן אמות". משה מבקש את פני ה' ומוכן למות כדי שפני ה' ישכנו בתוך בני ישראל[5]. ה' לא מראה את פניו, הוא עונה במקום משה: "לא תוכל לראות את פני", וגם עונה לטענה שמשה לא טען: "הנה מקום אִתי וכו'". וממשיך ה' ואומר למשה שיעשה לוחות עדות מעשה ידי אדם, שאמנם יהיה עליהם מכתב א-להים, אך הם לא יְיַצגו את השראת השכינה שעליה ציווה ה' למשה במשך ארבעים יום.

משה מתעקש לראות את פני ה'. ה' אומר שהוא לא יעלה בקרב בני ישראל כי הם לא יוכלו לעמוד בפני השכינה בהיותם עם קשה ערף ואם ה' יתגלה הוא עלול לכלותם. כמו כן אומר ה' למשה שהוא לא יוכל לראות את פני ה' פן ימות. ה' אומר למשה שהשכינה היא דבר גדול וקשה שהן הוא והן בני ישראל לא יעמדו בו ולא יצאו חיים. אבל משה מתעקש על שני הדברים. הוא רוצה שה' יעלה בקרב ישראל, ושה' יעבור על פניו. משה אומר: אנו רוצים לראות את פניך, ובכך נחיה.

בהמשך הפרשה ה' עובר על פני משה, כפי שאמר[6], וכורת עימו ברית[7]. המסקנה העולה מהפרשה היא שה' לא הסכים לכל בקשות משה ולא החזיר את השראת השכינה המלאה. לא תהיה הנהגה של פני ה', אלא של פני משה. הדבר התבטא במלוא חומרתו כשקרן עור פני משה. משה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו איתו, והוא עדיין ציפה להופעת פני ה'; אך ברדתו מן ההר התברר שקרן עור פני משה, כלומר: לא בוטלה גזירת "לא אעלה בקרבך", ההנהגה תהיה אנושית ולא א-להית.

למרות זאת מחליט משה לקבוע עובדות בשטח ולבנות את המשכן ע"פ התכנית המקורית[8].

כאן נפתח תהליך תשובה של עם ישראל ככלל, עם שרוצה לתקן את אשר פגם ולשוב אל המדרגה אשר ירד ממנה[9]. העם כולו, מתוך תשוקה להשראת השכינה, מביא עוד נדבה ועוד נדבה. הבאת התרומה, שהיא פסוק אחד בפרשת תרומה, תופשת עשרים ושלושה פסוקים בפרשת ויקהל. משה מעורר את העם כולו להשתוקק אל השכינה שתשכון בתוכו. המשכן נעשה בדיוק כאשר ציווה ה' את משה, כפי שמדגישה התורה חזור והדגש לאורך כל הפרשה, אך ה' לא מדבר אל משה אפילו פעם אחת. העם כולו במתח ובפחד: התתקבל תשובתם לפני ה'? האם תשרה השכינה על המשכן שהם בונים?

התשובה התקבלה כשאמר ה' למשה: "ביום החֹדש הראשון באחד לחֹדש תקים את משכן אֹהל מועד". אוהל מועד אינו עוד אוהלו של משה, וההנהגה אכן תהיה הנהגת פני ה' ולא פני משה.

אך עדיין ציפה משה לתוצאות המו"מ בינו לבין ה'. סיפור-המתח בא אל סופו הטוב כשכילה משה את המלאכה, "ויכס הענן את אֹהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן".

כבוד ה' כל כך מלא את המשכן, עד שמשה לא יכול להכנס. ה' קבל את בקשת משה, וכאילו אמר: "קבלתי את דבריך, אני אשכון בקרב ישראל ולא אתה". הנהגה אלהית ולא אנושית. שכינת ה' מופיעה במלואה.

שתי בחינות במקדש

כאן מתגלה עניין מרכזי מאוד ב"ושכנתי בתוכם" שחוזר על עצמו פעמים רבות בכל מה שקשור למקדש. במקדש יש שתי בחינות: בחירת ה' בבני ישראל והשראת שכינתו בתוכם מצד אחד, ומן הצד השני תשוקת ישראל אל ה' והכנתם להשראת השכינה. שתי הבחינות הללו מתגלות בכפילות שבתיאור עשיית המשכן שבפרשות תרומה-תצוה ובפרשות ויקהל-פקודי. תרומה-תצוה הן הציווי של ה' להשרות את שכינתו בתוכנו, וויקהל-פקודי הן תשוקתם של בני ישראל ורצונם להשראת שכינה[10].

התהליך שעבר על בני ישראל בספר שמות מהווה דרך להביא לידי ביטוי את שתי הבחינות. שהרי ברור שאין משמעות למשכן אם לא עושים אותו ע"פ ציווי ה'; אך מאידך יש ערך בכך שבני ישראל ישתוקקו אל המשכן מרצונם ולא מכח ציווי[11]. כאן באו לידי ביטוי שתי הבחינות.

ע"פ זה אפשר לבאר כמה הבדלים בין פרשת תרומה-תצוה לבין ויקהל-פקודי. למשל: בפרשת תרומה נתינת העדות אל הארון היא חלק מעשיית הארון ולא חלק מסידור הכלים במשכן. לעומת זאת, בפרשת פקודי משה נותן את העדות בארון רק אחרי שה' אומר לו להקים את המשכן. ניתן לנמק הבדל זה בשני אופנים: או משום שהעדות היא הביטוי להשראת השכינה, ומשה לא רצה לתת אותה אל הארון לפני שקיבל אישור לכך; או להפך: משום שהוא עוד ציפה שאולי הוא יקבל עדות מעשה א-להים.

שלמות השראת השכינה

למרות האמור כאן, נראה שמשה לא קיבל את כל אשר ביקש. יש הבדלים רבים בין השראת השכינה כפי הצווי בפרשת תרומה-תצוה לבין השראת השכינה כפי ששכנה בפועל בויקהל-פקודי. השראת שכינה שבמרכזה עדות מעשה ידי אדם היא פחותה בהרבה מהשראת שכינה שבמרכזה עדות מעשה א-להים. גם המדרש התייחס לכך, ומנה דברים רבים שהיו קיימים אלמלא נשתברו לוחות ראשונים.

הביטוי להשראת השכינה בסוף פרשת פקודי הוא פחות חזק מהביטוי להשראת השכינה על הר סיני בסוף פרשת משפטים. בסוף פרשת משפטים נאמר: "וישכֹן כבוד ה' על הר סיני... ומראה כבוד ה' כאש אֹכלת וכו'" (כד, טז), והענן נראה כפועל יוצא של שכינת כבוד ה'. לעומת זאת, בסוף פרשת פקודי נראה הפוך: הפועל "שכן" נאמר דווקא על הענן, ונראה ש"כבוד ה' מלא את המשכן" (מ, לה) אינו אלא תוצאה של "ויכס הענן את אֹהל מועד" (שם לד). ולמעשה עולה רושם כזה כבר מתוך המו"מ בין משה לקב"ה בפרשת כי-תשא, שאין מדובר על שכינה מלאה אפילו לפי מה שמשה מבקש.

אבל דוקא ההשוואה עם סוף פרשת משפטים מאפשרת לנו להבין את תכלית השראת השכינה. אם אנו למדים משם שעניינו של המשכן הוא לקחת את הר סיני ולהשכינו בתוכנו, הרי שמתוך ההתבוננות בייעודו בהמשך התורה אנו רואים שתכליתו של המשכן היא להעמידו בסופו של דבר במקום אשר יבחר ה'. הייעוד הסופי הוא החיבור בין השראת השכינה בתוכנו לבין המקום אשר יבחר ה'[12]. כאשר שלמה מממש את הייעוד הזה אנו מוצאים ביטוי המזכיר את פרשת פקודי (ואנו אכן מפטירים אותו בפרשת פקודי): "והענן מלא את בית ה', ולא יכלו הכֹהנים לעמֹד לשרת מפני הענן, כי מלא כבוד ה' את בית ה'" (מל"א ח, יא). מתי, איפוא, תהיה השראת שכינה שביסודה כבוד ה' והענן רק נגרר אחריו?

אם אנו מאמצים את מודל הר סיני, עלינו לזכור שהר סיני היה מוקד החיים של ישראל במדבר. כשבני ישראל צעקו אל משה למים ציווה ה' את משה לקחת את זקני העם אל הצור בחורב, כדי שממנו יצאו מים אל העם היושב ברפידים. מאז עם ישראל לא נתקל בבעיית מים עד השנה הארבעים, ומכאן למדו חז"ל שאותה באר התגלגלה אחריהם במדבר. כלומר: המים שיצאו מחורב זרמו אחרי בני ישראל והשקו את כל המדבר לשני הכיוונים. כן אנו מוצאים שמשה השליך את עפר העגל אל הנחל היורד מן ההר. כלומר: מקור המים של ישראל במדבר הוא המים הניסיים שיוצאים מהר סיני ומשקים את המדבר לכל הכיוונים.

את השראת השכינה המלאה אנו מוצאים ביחזקאל הרואה את "כבוד א-להי ישראל בא... וכבוד ה' בא אל הבית... מקום כסאי ואת מקום כפות רגלי אשר אשכן שם בתוך בני ישראל לעולם"[13] (מג, ב-ז), "והנה מלא כבוד ה' את בית ה'" (מד, ד) - הוא אשר מנבא על המים היוצאים מתחת מפתן בית ה' ומשקים את כל הארץ.

ויה"ר שנזכה כולנו מהרה לראות את כבוד ה' בא אל הבית.

דברינו לפרשת פקודי פורסמו גם כאן וכאן

[1]. יעוד זה של הספר מתגלה כבר בפעם הראשונה שבה עומד משה על הר סיני והשכינה נגלית אליו. כבר אז אומר לו ה' שתכלית הוצאת העם ממצרים היא עבודת ה' על ההר הזה, וכך הוא תופש את עיקר תפקידו: להביא את העם לעבוד את ה' במרחק שלושת ימים ממצרים. השלב הזה של הפיכתנו לעם ה' הוא ספר שמות; השלב הבא הוא הבאת עם ה' והשכנתו במקום המיועד להם - ובזה עוסקת התורה אחרי ספר שמות (רק אחרי שניתנה תורה יכולה א"י להפוך למצוה, ואז מתחדשת המצוה להגיע אליה. בסנה אין זו מצוה אלא נבואה. לאחר מתן תורה מתגלה כי עניינה של א"י הוא שיבואו אליה משום שהיא מצוה.

הצורך לעבוד את ה' בדרך של קרבנות מוצג בתורה כתוצר ישיר של מעמד הר סיני. ההמשך הישיר של מעמד הר סיני הוא הנאמר בשמות כ, יט: "אתם ראיתם כי מן השמים דִּברתי עִמכם (ולכן) לא תעשון אִתי אלהי כסף וכו', (אלא) מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו" (הבנה זאת של הפסוקים מתחזקת לאור האמור בדברים ד, טו-טז). משה מקיים את הציווי הזה מיד בתום אותו דיבור של ה' אליו (שמות כד), אלא שאז נכרתת ברית של קרבן עם ה', ואצילי בני ישראל שהתקדשו יכולים לעלות אל ה' אל ההר והוא לא שולח אליהם את ידו. ההמשך של המצב הזה הוא הציווי להקים משכן, כאמור בגוף המאמר.

רק כאשר יש כבר משכן והשכינה שורה בתוך בני ישראל, מְצֻווה משה להקריב קרבנות. יש מקום לקרבנות רק כאשר יש שכינה. אמנם גם בתום מעמד הר סיני, שאף בו שרתה שכינה, מוזכר ברמז: "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו". ואולם עיקר הציווי על הקרבנות הוא מיד אחרי הקמת המשכן, והוא נעשה מאוהל מועד. מאותו יום והלאה מְצַווה ה' את משה מבין שני הכרובים, ולא מהר סיני. זהו מקום הדיבור והשכינה מעתה.

[2]. יש להעיר שגם עניין השבת נאמר שם, אך גם עובדה זו קשורה להשראת השכינה, כי גם השבת היא השראת שכינת ה' בתוך בני ישראל. ובעניין זה למדתי מאבי מורי, שמיוחדת השבת של פרשת כי-תשא מכל שאר הופעות השבת שבתורה. שכן בתורה ישנם שני סוגי שבת: האחת - שבת של ה', שהיא קשורה לבריאת העולם. היא נאמרת בלשון זכירה, שכן אנו לא יכולים לעשותה אלא רק להכיר בקדושתה. והשניה, לעומתה, היא שבת של ישראל, של יציאת מצרים, שאותה אנו מצֻווים לשמור. ייחודה של השבת של כי-תשא הוא בכך שאנו מצֻווים לעשות את השבת של בריאת העולם. האות בין ישראל לה' שה' שוכן בתוכם הוא שהם יכולים לעשות את הקדושה המוחלטת. ישראל עושים לה' מקדש בתוך הבריאה. יש מקדש במקום ויש מקדש בזמן, והם שייכים לישראל בלבד, וגוי הנכנס אליהם חייב מיתה. במקומות אלה מגלה עם ישראל את שכינת ה' בחומר. מדרשי הלכה רבים נכתבו על "ושמרו" האמור כאן, שעניינם - חיובים שיש לישראל לעשות כדי להביא לשמירת השבת ועשייתה. ויש הרבה מה להאריך בענין זה, ואין כאן המקום.

[3]. יתכנו כמה סיבות להבדל זה. יתכן שבחטא המרגלים המנהיגים שאמורים היו להוביל את המהלך היו המרגלים עצמם, והם היו חלק מהחטא, ולכן לא יכלו להתעקש על קיום התכנית המקורית כסדרה; משא"כ בחטא העגל, שבו משה היה האחראי על תוכנית השראת השכינה, והוא לא היה חלק מהחטא. כמו כן יתכן שבחטא העגל היה חשוב למשה לבטל את רוע הגזירה כי העונש היה ביטול מוחלט של התכלית: שכינת ה' בתוך בני ישראל. לעומת זאת, בחטא המרגלים התוכניות לא השתנו, רק לוח הזמנים השתנה (כלומר: הכלל לא נענש, רק הפרטים נענשו), ולכן משה הסכים לקבל את העונש.

[4]. מקום שבו אנו מוצאים דו-שיח, שבו אחד הדוברים מדבר שלש פעמים רצופות (כלומר: הוא מדבר גם בתורו של הדובר האחר), עלינו להניח שהוא מדבר במקום הדובר השני. הנחה זו מתחזקת כשאנו רואים שהדיבור השני הוא תשובה לדיבור הראשון, והשלישי - תשובה לשני.

[5]. במו"מ הראשון שמנהל משה עם ה' בזמן עשיית העגל מבקש משה את מידת הרחמים. כאן ה' אומר שיוריד את עם ישראל לדרגה של הנהגת דין ורחמים מעורבים, כפי שהוריד את העולם כולו כשלא עמד במידת הדין. מדרגה זו מחייבת את אי-עליית ה' בקרבנו, "פן אכלך בדרך" (הנהגה א-להית מלאה באה רק במצב של אמת מוחלטת, ללא רחמים, ואין העולם יכול לעמוד בה. ה' צפה שבני ישראל יעמדו בה, אך הם אינם עומדים בה, ועל כן הוא מסלק את שכינתו. משה, שלפני כן היה זה שהעלה את השיקול המעשי מול השיקול הדיני, שאין העולם יכול לעמוד אם ה' ישמיד את ישראל, הוא זה שעכשיו מבקש את שכינתו המלאה של ה'). זהו מצב שבו ה' אומר למשה על ישראל: "עמך", ואילו משה דורש את ההתגלות המלאה של ה'. משה אומר לה' על ישראל: "עמך", והוא מבקש שהשכינה תשרה בתוך עם ישראל, שיראה את ה' וחי.

[6] והוא אף אומר "נגד כל עמך אעשה נפלאותו אשר לא נבראו וכו'", נפלאות, כנגד בקשת משה "ונפלינו אני ועמך". הפלאת ישראל באה ע"י נפלאות של ה'.

[7]. ומשם אנו למדים ששלוש-עשרה מידות הן לשון השבועה של ה' שבהן הוא חן ומרחם כאמור כאן.

[8]. יתכן שעל בסיס התקדים הזה עשו המעפילים את אשר עשו.

[9] כבר חז"ל עמדו על ההקבלה שבין התרומה לעגל לבין התרומה למשכן. בין ויקהל העם על אהרן לבין ויקהל משה, ואומרים שאין את יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת נתבעין לעגל ונותנין נתבעין למשכן ונותנין. אבל אעפ"כ נראה שפשט הדברים שיש כאן תשובה, עם שקם בבקר, התפכח מחטאו, ורוצה לשוב ולתקנו.

[10]. בעבר הסברתי את כפילות הפרשיות בכך שכל התורה היא ביטוי לעקרונות הרוחניים (וראה בהרחבה במאמרי "השבטיות והמשפחתיות בישראל", אורות עציון כח), ולכן כל התורה מפרטת את הציוויים הרוחניים הכלליים, ולא את פרטיהם המעשיים; במקדש גם החומר מתקדש וגם העשיה היא קדושה, ולכן יש מקום לכתוב גם אותה בתורה. אני חושב שאין סתירה בין שני ההסברים. הציווי הוא נתינת הדברים כפי שהתקבלו מה', העשיה היא המעשה שלנו. המצב האידיאלי והנכון הוא כאשר המעשה נעשה כאשר ציווה ה', כפי שנעשה הדבר כאן, ואז גם המעשה הוא קודש.

[11]. כמובן שיש לכך גם מחיר: שהמשכן אינו רק שכינת א-לוהים והוא מתבטא בלוחות מעשה ידי אדם ומכתב א-להים, כלומר: משכן שחלקו אנושי; לוחות שבהם השבת היא שבת אנושית הנשמרת ע"י בשר ודם, ולא שבת א-להית שאין לאדם מקום בה אלא לזכרה, ועוד הבדלים רבים שאין כאן המקום לפרטם.

[12]. השראת השכינה במשכן, כפי שהיא מופיעה בספר שמות, אין לה דבר עם קדושת מקום. הקדושה היא השראת שכינה בתוך בני ישראל ולא על מקום מסוים. השכינה שורה על המשכן ולא על מקום המשכן, והמקום הופך להיות חול גמור עם נסיעתו של המשכן משם. אפילו סדר המחנה המפורט בהרחבה בספר במדבר אינו מדבר על קדושת מקום, כי אין קדושת מקום אלא בא"י. השראת השכינה שמדובר עליה בספר דברים, שעוסק בהכנה לכניסה ולחיים בארץ, היא שכינה במקום נבחר, וכמובן שהוא "המקום אשר יבחר ה'", כלומר: השכינה שורה שם כי זה המקום שה' יבחר. כך גם השראת השכינה שבספר שמות היא על הארון והמשכן, אבל אח"כ, משהובאו הארון והמשכן אל המקום אשר יבחר ה', שורה השכינה על המקום. והראיה: מרגע שניתנה העדות נאסרו המצבות, שהרי יש מייצג שכינה במקום אחד בעולם, אך הבמות לא נאסרו לעולם אלא כששרתה השכינה על המקום אשר בחר ה' (אמנם גם קודם היה האיסור חל, כשהיה הארון במשכנו בא"י, אך משיצא הארון מהמשכן הותרו הבמות, שהרי עדחין לא התקדש מקום), שהרי עד אז לא היתה הקדושה שייכת למקום מסויים ולכן אפשר היה להקריב בכל מקום. משנבחר המקום - שרתה עליו השכינה ולא היה עוד היתר לבמות.

נראה שעל כך הסתמכו מייסדי הבית השני שהתירו לבנות בית בלי ארון. לכאורה איזו משמעות יש לבית ללא העדות? אבל אם הבמות אסורות סימן שהשכינה שורה במקום גם ללא העדות, ולכן אפשר לבנות בית.

[13]. פסוק זה רומז בצורה ברורה לפסוקים בפרשת תצוה.

דברינו לפרשת פקודי פורסמו גם כאן וכאן