בהר בחקתי

קובץ מעודכן וורד PDF

בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל

וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל

יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה

וְלָאָרֶץ תִּנָּתֵן גְּאֻלָּה

וְהָיָה יי לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ

וְכָל חוֹמָה תִּפּ‎ֹל לָאָרֶץ

וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל

ל‎ֹא יִהְיֶה גּ‎ֹדֵר גָּדֵר וְע‎ֹמֵד בַּפֶּרֶץ

לְמַעַן תֵּדְעוּן כִּי לַיי הָאָרֶץ

וְלוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים

וּבִדְבַר הַמֶּלֶךְ שִׂמְחָה וְשָׂשׂ‎ֹן לַיְּהוּדִים

וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל

הַנִּמְכָּרִים לְעֵקֵר וְלַגֵּר נִגְאָלִים

וְכָל שֶׁמְּכָרוּהוּ אֶחָיו לְיִשְׁמְעֵאלִים

אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פ‎ֹה וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ

אֶחָד, מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ

וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל

ל‎ֹא יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם

וְל‎ֹא יוֹנֶה אוֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם

יָשֻׁבוּ עַמִּי אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוּ

וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ

וּמִי מִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר גּ‎ֹרָש וָמָך

וְהֶחֱזַקְתָּ בוֹ וָחַי עִמָּךְ

וְכָל הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יי מֵעֲבָדָיו

וְכָל אֲשֶׁר לִבּוֹ אוֹתוֹ נָדָב

וְכָל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹל הַשֹׁופָר וְנִזְהָר

בִּמְשׁ‎ֹךְ הַיּ‎ֹבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר

ברית הר סיני

פרשתנו פותחת בפסוק "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל", ואז, אחרי כל עניני השמיטה, היובל וגאולת הארץ והאדם, באה פרשת התוכחה, שאחריה מסכמת התורה "אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה". אלה פסוקי המסגרת לפרשה: הפתיחה והסיום באותם מרכיבים: ה', משה, בני ישראל והר סיני.

והנה, אחרי פרשת הערכין וההקדשות יש פסוק חתימה נוסף: "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני".

מה הם דברי הברית המיוחדת הזאת שנכרתה בין ה' ובין בני ישראל בהר סיני? פרשת בהר עוסקת בשני מרכיבים: העם והארץ. היובל גואל את שניהם ומחזיר אותם זה לזה: ביובל שב איש אל אחֻזתו, והאחֻזה שבה אל בעליה. אם הארץ נמכרה היא תשוב ביובל לבעליה, ואם האדם נמכר הוא ישוב ביובל לאחֻזתו. אי אפשר למכור לא את האדם ולא את אחֻזתו, אלא רק את השָנים, ולכן חִשוב דמי המכירה והגאֻלה במכירת האיש ובמכירת הקרקע הוא ע"פ השנים. יתר על כן, גם לפני היובל יש מצוה לגאול את האיש או את האחֻזה שנמכרו. כל אדם קשור לאחֻזתו בקשר בל ינתק, לדורות.

בסוף ספירת שבע שבתות יבא היום הגדול, יום הגאֻלה. בסוף ספירת שבע שבתות בא היום שבו מתגלה ה' בקול שופר חזק מאד וכל העם רואים את הקולות ואת קול השופר. זו עת הגאֻלה. אמנם, אנו מצֻוּים שלא לחכות לעת הגאלה אלא אף קודם לכן יבא כל גואל שיכול לבוא, ויגאל. וישיב כל שדה אל האדם שנפל בחלקו. כל שדה ישוב אל האדם שנפל לו בגורל ע"פ ה', וכל אדם ישוב אל השדה שנפל לו בגורל ע"פ ה'. גם הגורל על האדם והגורל על השדה אמורים כל אחד מהם בפרשיה משלו, כי יש חשיבות בכל אחד מהם, וכמו שנבאר בפרשת מסעי).

יאמר מי שיאמר שהתורה דוגלת בחרות הפרט, ולכן היא אוסרת למכור את האיש או אדמתו לצמיתֻת, אבל התורה מנמקת את המצוות האלה בנִמוק הפוך: והארץ לא תמכר לצמיתת כי לי הארץ, כי לי בני ישראל עבדים. אדם אינו רשאי למכור לא את עצמו ולא את אחֻזתו כי הוא אינו בעליהם. ה' הוא הבעלים של ישראל וארצם. ובעל כרחו חוזר כל אדם לאחֻזתו. (יש עוד הוכחה לכך שאין הפרשה עוסקת בגמילות חסד עם בעל הקרקע: הסִדור הזה מיטיב עם משפחה שהולידה מעט בנים, מקשה על משפחה שהולידה הרבה בנים, ועל בני בניה של אותה משפחה לדורות, ומנציח את היות הגר ובני בניו אחריו חסרי אחֻזה לעולם). הלִמוד של הפרשה הוא שהאדם אינו בעלים לא על עצמו ולא על אדמתו. הכל שיך לה', המולך על הארץ.

האדם והארץ הם שני מרכיבים מקבילים בפרשה. כל אדם שיך לאחֻזתו וכל אחֻזה שיכת לאדם, ושניהם שיכים לקב"ה. אם הם חוטאים לה', לא רק האדם נענש וירצה את עוונו, גם הארץ תהיה לשמה ותרצה את עוונה, היא תרצה את שבתותיה כל ימי השמה. הארץ קדושה כמו העם, והיא חלק מהברית הנכרתת עם ה' בהר סיני. גם היא צריכה שבת כמו שישראל צריכים שבת, אות היא בין ה' לבינם. גם אותה אין האדם יכול למכור כי היא שיכת לה', ויש מצוה לגאול אותה, וכשהברית עם ה' מופרת, גם היא נענשת.

הברית הזאת, ברית הר סיני, היא ברית של העם והארץ עם ה'. אך בפרק הנספח, פרק הערכין וההקדשות, נבחן כל פרט ופרט בעמדו בפני עצמו מול הקב"ה. וגם שם אנו רואים שערך האדם כערך נחלתו, חמשים שקל כסף.

חמשים שקל כסף הוא ערך משפחה ובית אב בישראל. שהרי המחלל נערה מישראל משלם לאביה חמשים כסף, בתנאי שהיא נערה בבית אביה. זהו הערך של בית אב, כערך המשפחה והאחֻזה המשפחתית, שהפרשה מלמדת שהם אינם יכולים להשתנות או לעבור משפחה לעולם. אדם ונחלתו נשארים במשפחה לדורי דורות. אם ישתנה הדבר, היובל יתקן זאת. מכל דבר חיב אדם לתת מדי שנה מעשר מן המעשר לה'. לכן גם מערכו נותן האדם מבן עשרים שנה ומעלה מעשר מן המעשר, מחצית השקל, לה'.

אדם מבן עשרים שנה ומעלה הוא יוצא צבא בישראל, כפי שלמדים אנו בפרשת במדבר. הוא זה שכובש את הארץ ויורש אותה, ולו אחזת הארץ. לכן ערכו כערכה. אבל הלויים והבכורות נמנים מבן חדש ומעלה כי מבן חדש ומעלה אדם כבר מיועד לעבודה לפני ה', לכן בכור שאין לוי כנגדו נפדה בערך אדם מבן חדש ומעלה.

ביתו של אדם זו אשתו. אשה היא כבית. אשה עוברת ממשפחה למשפחה, וגם בית יכול להמכר ממשפחה למשפחה ככתוב בפרשת בהר. גם ערכה של אשה הוא כערך שמשלם הפוגע במשק בית בישראל.

כלומר: גם כאשר עומד כל פרט בודד ונערך לפני ה', ערכו נקבע ע"פ מקומו ותפקידו בברית הכללית הלאומית המאוחדת הנכרתת בין ה' ובין העם והארץ. שלא כמו רכוש שאינו חלק מהברית הזאת, ואינו חלק מפרשת בהר, שכאשר הוא נערך מול ה', הוא אינו נערך אלא ע"פ מחירו בשוק.

העם והארץ הם גוף אחד העובד את ה' כאחד. ובו נברא כל אדם כך שימלא את תפקידו בגוף הגדול. כיון שהגוף הגדול צריך זכרים וצריך נקבות, נבראו חלק מהאנשים זכרים וחלק נקבות. וכל אחד מהם נערך כתפקידו בגוף הגדול העובד את ה'.

הארץ והעם שייכים לה'. לו הם והוא מלכם. אחרי ספירת שבע שבתות של קדושה, לעולם בא היום שבו מתגלה ה' בקול שופר, וקול השופר הולך, וכל העם רואים את הקולות ואת קול השופר. ומקבל העם את מלכותו.

חַג יוֹבֵל

קוֹל שׁוֹפָר תְּרוּעַת דְּרוֹרִים

בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים

בְּכָל הָאָרֶץ יַעֲבֹר

לְכָל אַרְצֵנוּ יִקְרָא דְרוֹר

חַג חַג חַג יוֹבֵל

עַל כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

עַל כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

חַג יוֹבֵל

תָּשׁוּבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ

וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ

יוֹבֵל הִיא תִּהְיֶה לָכֶם

וְשַׁבְתֶּם אֶל אֲחֻזָּתְכֶם

חַג חַג חַג יוֹבֵל

עַל כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

עַל כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

חַג יוֹבֵל

לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים

עֲבָדַי הֵם, וְלֹא לַעֲבָדִים

הָאָרֶץ לִי וְלֹא לְאַחֵר

לִצְמִיתֻת לֹא תִמָּכֵר

חַג חַג חַג יוֹבֵל

עַל כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

עַל כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

חַג יוֹבֵל

כאמור לעיל, פרשות בהר ובחקתי הן יחידה אחת. הן פותחות בפסוק  "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ואז, אחרי כל עניני השמִטה, היובל וגאֻלת הארץ והאדם, באה פרשת התוכחה, שאחריה מסכמת התורה "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה". המסגרת של הפרשה הם פסוקי הפתיחה והסיום המכילים את אותם מרכיבים: ה', משה, בני ישראל והר סיני. אחרי פרשת הערכין וההקדשות יש פסוק חתימה נוסף: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי". יש כאן ברית בין ה' לבני ישראל בהר סיני, המחייבת את ישראל להצמד לנחלותיהם בארץ ישראל, כי לי בני ישראל עבדים וכי לי הארץ, אלו ואלו עבדי ה' הם בברית זו. לכן כשהברית אינה מתקימת, אלו ואלו נענשים, העם גולה והארץ תשם ותרץ את שבתותיה. כשה' שב וגואל אותם הוא זוכר את בריתו עם האבות, וגם את הארץ.

זוהי לא ברית בין שני שותפים. זוהי ברית בין שלשה שותפים: ה', בני ישראל והארץ. לכן הוזכרה כאן בהרחבה שבת הארץ. נכון שכדי שהארץ תקיֵם את מצותה, אנו צריכים לא לזרוע ולא לקצור, אבל המצוה היא על הארץ. כי שלשה שותפים לברית הזאת. וכשהברית תופר יופרדו השותפים זה מזה. אבל ה' לא ישכח את בריתו, והוא ישוב ויחבר יחד את השותפים, כשיזכרם.

וכבר הזכרנו שהדבר בא לידי בטוי גם בפרשת ערכין. ערכו של האיש כערכה של נחלתו, חמשים שקל כסף. כל אדם שיך לאחֻזתו וכל אחֻזה שיכת לאדם, ושניהם שיכים לקב"ה. היובל מחזיר אותם זה לזה. לכן גם ערכם – אחד הוא. חמשים שקל כסף הוא ערך משפחה ובית אב בישראל. לכן המחלל נערה מישראל משלם לאביה חמשים כסף, בתנאי שהיא נערה בבית אביה, כערך המשפחה והאחֻזה המשפחתית, שהפרשה מלמדת שהם אינם יכולים להשתנות או לעבור משפחה לעולם. אדם ונחלתו נשארים במשפחה לדורי דורות. אם ישתנה הדבר, היובל יתקן זאת. מכל דבר חיב אדם לתת מדי שנה מעשר מן המעשר לה'. לכן גם מערכו נותן האדם מבן עשרים שנה ומעלה מעשר מן המעשר, מחצית השקל, לה'. ביתו של אדם זו אשתו, לכן אשה עוברת ממשפחה למשפחה, וגם בית יכול להמכר ממשפחה למשפחה ככתוב בפרשת בהר. גם ערכה של אשה הוא כערך שמשלם הפוגע במשק בית בישראל.

גם התוכחה על שני חלקיה, הברכה והקללה, נכתבו בזִקה ישירה לפרשת בהר. הדבר נִכר לעין בפרשת הברכות. התורה באה ללמד שפרשת הברכות נוהגת כל עוד פרשת בהר מתקימת כסדרה. פרשת בהר אומרת: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:  וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן", ופרשת בחקתי אומרת: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ". פרשת בהר אומרת "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם", ופרשת בחקתי אומרת: "אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". פרשת בהר אומרת "וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח:  וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ". ופרשת בחקתי אומרת: "וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם:  וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".

אבל גם פרשת הקללות מציגה את הדבר הזה. הקללות הן עֹנש על השביעית שנזכרה בפרשת בהר. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ:  כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ. לעֻמת ההבטחה בפרשת בהר "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל", "כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ". "וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ:  וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ:  וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:  וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן", כנגד זה אומרת הקללה: "וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם". "וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ" (דבר זה הוזכר גם בברכה "וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ"), "וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ", ובהמשך, אחרי אכילת בשר הבנים, "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם". אפשר לאכול את הארץ בקדושה ובטהרה, את השביעית והיובל עצמם. אם לא נעשה כן, תחת שנאכל אנחנו את ארצנו, תאכל ארץ אויבינו אותנו. בפרשת בהר אנו אוכלים את הארץ, וכן בפרשת בחקתי אם נלך בחקי ה'. אם לא נלך בחקתיו – הארץ תאכל אותנו, ולא ארצנו אלא ארץ אויבינו.

הזכרנו כבר בפרשת ויגש, שהמצב המתואר בפרשתנו שבו יש עם וארץ ששיכים לאדון, כי לי בני ישראל עבדים וכי לי הארץ, מזכיר את מה שהנהיג יוסף במצרים. יוסף קנה את כל אדמת מצרים ואת כל אנשי מצרים, ולכן הוא חִלֵּק אותם במצרים כרצונו וצוה עליהם לתת בכל שנה חמישית מהתבואה לפרעה. גם ה' מחלק את ישראל בארץ בגורל, ובכל שנה הם נותנים שני מעשרות, אחד לחלק הנבחר בעם, ואחד לחלק הנבחר בארץ, כי הארץ והעם הם שני הדברים השיייכים לה'. גם הבטויים בפרשה מזכירים את האמור אצל יוסף. שם נאמר "וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם", וכאן נאמר "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ".

ה', העם והארץ הם מרכיבי הברית. לברכה או לקללה. (ונוספים כאן גורמים נוספים, כמו הברכה והקללה בעניינים שאינם תלויים בשדה, כמו הבהמות והמלחמות).

הארץ והעם שייכים לה'. לו הם והוא מלכם. אחרי ספירת שבע שבתות של קדושה, לעולם בא היום שבו מתגלה ה' בקול שופר, וקול השופר הולך, וכל העם רואים את הקולות ואת קול השופר. ומקבל העם את מלכותו.

מבט לדורות

פרשתנו עומדת על כך שלדורות כל אדם ישאר בנחלתו. שם איש יוקם על נחלתו, ולא יפוצו העם איש מאחֻזתו.

היובל, שגואל את האדם ונחלתו, בא פעם בחמשים שנה. יש מקום להניח שהידיעה שהיובל בוא יבוא, משליכה על התנהגות האדם במהלך אותן חמשים שנה.

ובמהלך אותן חמשים שנה, האדם מתמודד עם קשיים, ולפעמים אף נאלץ למכור את נחלתו. היא תשוב אליו ביובל, אבל היובל הרחק מעבר לאופק.

מעבר לאופק של האדם הפרטי, שהוא גר ותושב בעולם. אבל בעוד רגע קט במונחים של נצח.

ואת השאלה הזאת שאל ירמיהו. ירמיהו סבר שאין טעם לגאול את שדהו של חנמאל בן דודו. הלא אנו נצורים בירושלים העומדת להחרב, ואיזו חשיבות יש לשאלה מיהו הבעלים של השדה בענתות? גם המחיר הנמוך של השדה, שבעה שקלים ועשרה, מלמד שהכל כבר סבורים שאין ערך לשדה שממילא תפול ביד הכשדים. יש להניח שבירושלים שמעו כבר על הנבואה שנִבא יחזקאל בבבל: "קֵץ בָּא בָּא הַקֵּץ הֵקִיץ אֵלָיִךְ הִנֵּה בָּאָה:  ... בָּא הָעֵת הִגִּיעַ הַיּוֹם הַקּוֹנֶה אַל יִשְׂמָח וְהַמּוֹכֵר אַל יִתְאַבָּל כִּי חָרוֹן אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ:  כִּי הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב וְעוֹד בַּחַיִּים חַיָּתָם כִּי חָזוֹן אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ לֹא יָשׁוּב וְאִישׁ בַּעֲוֹנוֹ חַיָּתוֹ לֹא יִתְחַזָּקוּ". תוהה אפוא ירמיהו, מדוע לקנות את השדה. הלא ה' אמר שיהיה חורבן. אנו לא נשוב אל השדה.

משיב לו ה': זה ענינה של הפרשה. הדור הזה כבר לא ישוב אל השדות האלה ואל הארץ הזאת. אך מה שנראה כ"לעולם לא", בעין האדם הפרטי, הוא רגע קצר בחיי העם. והמבט של הפרשה המותירה כל שדה ביד בעליה, הוא מבט של נצח. גם המבט הכללי של התורה הדואגת לכך שכל שדה ישאר ביד המשפחה, הוא מבט של נצח. משפחה היא מושג נצחי ולא דורי. שמירת השדה ביד המשפחה היא עניין נצחי.

מכירת השדה היא ענין קצר, לדור אחד בלבד.

וגם הגלות היא ענין קצר.

וזאת תשובת ה' לירמיהו. הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב וְעוֹד בַּחַיִּים חַיָּתָם. כל ימי חייך לא תשובו אל הארץ. אבל עם ישראל ישוב אל הארץ. כל ימי חייך לא תשובו, אבל ימי חייך אינם חשובים. בימי חייו של אדם הוא יכול למכור את אדמתו ואת עצמו ולהיות עבד. הוא ימות עבד חסר כל. אבל כל זה לא ימשך אלא באותו דור. אותו דור הוא חסר חשיבות. הוא ממילא בן חלוף. במבט של נצח – עם ישראל ישוב איש לנחלתו, וארץ ישראל תשוב לידי בעליה.

כאשר כל אדם מחובר לנחלתו, מחובר עם ישראל לארצו. גם אם הוא נפרד ממנה לפעמים לדור אחד – עדין מצֻוֶּה הגואל לבוא ולגאול, ועדין יבוא הגואל ויגאל את ישראל וישיבם לאדמתם. (וכך למד מכאן גם בעז, שיש להקים שם המת לדורות על נחלתו, אע"פ שהוא כבר אחר מותו).

האבות

הברית שבפרשתנו היא ברית לדורות, בה כל אדם חי כחלק מאבותיו. לכן המלה אבות חוזרת כמה פעמים בפרשות אלה. אדם שב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו. וכשישראל חוטאים נאמר והתודו את עונם ואת עון אבתם (ולכן אנו נוהגים לומר אבל אנחנו ואבותינו חטאנו). ה' זוכר וגואל אותם בזכות ברית האבות, כאשר האבות נזכרים כאן כסדר קרבתם אל האיש הנגאל. כמו כל דיני הפרשה שבה הקרוב קרוב קודם לגאולה.

גרים ותושבים

כאמור, לא לנו הארץ, ולא לנו אנחנו, הכל שיך לה'. זהו דבר הפרשה. אמנם יש לנו שדה אחֻזה ואנו אחוזים בו, אך הוא שיך לה' וגם אנו שיכים לה'. וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. לא רק שהארץ שיכת לה' ולא לנו, אלא שאנו איננו אלא גרים ותושבים. משום כך, ממשיכה הפרשה ואומרת, ישיבתנו בארץ תלויה בכך שנלך בחֻקות ה'. אם לא נלך בחֻקות ה' – לא נוכל להמשיך להיות גרים בארצו.

הגרים והתושבים חוזרים שוב ושוב בפרשה. אם אחד מאתנו מך – אחיו מצֻוִּים שיגור וישב עמהם: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ". אם כלנו גרים ותושבים עם ה', אז אם אחד מאתנו מך – יהיה גר ותושב עם אחיו שיחזיק בו. הלא ממילא כֻלנו גרים ותושבים.

עלינו להזהר שלא ימכר אחינו למי שהוא באמת גר ותושב. אם ימכר אחינו לגר ותושב, יש לגאול אותו: "וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר:  אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ:  אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל".

נמצא אפוא שיש הבדל בין מי שהוא גר ותושב עם ה', והוא בנו של ה', לבין מי שהוא סתם גר ותושב בארץ. מי שהוא סתם גר ותושב בארץ, אינו שיך לה' ואנו יכולים לקנות אותו לעבד: "וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה:  וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה:  וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ". הפסוקים האלה באים ללמד כיצד אדם קונה אדם אחר, וממילא – כיצד ה' קונה אותנו. (ראה להלן בפרק יש למי להשוות). הגרים והתושבים הגויים שבארץ, הם גרים ותושבים גמורים. לכן אנו יכולים לקנות אותם לעבדים והם עבדי עולם. אף אנו גרים ותושבים עם ה', ולכן אנו עבדי עולם לו. לכן איננו יכולים להמכר לאחר.

למדנו שאנו גרים ותושבים עם ה', בעוד שהגויים שבארץ גרים ותושבים הם לא עם ה' אלא עמנו.

שבת שבתון לארץ

המצוה לשבות ביום השביעי נזכרה בתורה במקומות רבים. המצוה לשבות בשנה השביעית נזכרה בתורה בשני מקומות (ולפי אחד הפרושים בשלשה מקומות), אך הבִטויים האמורים לגבי היום השביעי והבטויים האמורים לגבי השנה השביעית הם דומים מאד.

על היום השביעי נאמר "שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן", ועל השנה השביעית נאמר בפרשתנו "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן". על היום השביעי נאמר במקומות רבים בתורה "שבת לה'", שבת היא לה'" "שבת שבתון לה'" ועוד. גם על שבת הארץ נאמר בפרשתנו "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה'".

הפרשיה כאן בנויה בתבנית פרשת השבת שבעשרת הדברות. "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:  וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" כנגד "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:  וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ". "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:  אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר" כנגד "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה". "לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:  וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ" כנגד "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". מכאן נראה שהמלים "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" מקבילות למלים "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ".

שני נושאים נזכרו בדברי ה' אל משה בין תיאור עלית משה להר בסוף פרשת משפטים לבין תיאור ירידתו בפרשת כי תשא: המקדש ויום השבת. (וראה מה שכתבנו על כך בפרשת ויקהל, וראה גם מה שכתבנו בפרשת כי תשא על השבת) שני הדברים המקדשים את ישראל, הם שני הדברים הנאמרים אל משה בהר סיני. גם שבת הארץ נאמרה אל משה בהר סיני, פרשתנו פותחת במלים "וידבר ה' אל משה בהר סיני". (ומסימת ב"אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה’". שוב השבת והמקדש).

במדבר לקטו ישראל את המן ששה ימים ולא לקטוהו ביום השביעי, לכן ה' נתן להם ביום הששי לחם ליומים. גם בארץ עובד ישראל את אדמתו שש שנים, ובשנה השביעית הוא שובת, לכן יתן לו ה' בשנה הששית ברכה לשנתים.

השבת היא שבת לישראל, השמטה היא שבת לארץ. על השבת נאמר "לכם": "כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם", "יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ", וכד'. לעֻמת זאת, על השביעית נאמר: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ", "שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ". מצוה זו איננה מוטלת עלינו אלא על הארץ, השבת הזאת היא לא קדש לכם ושבת לכם, אלא קדש לארץ ושבת לארץ. היא איננה אות ברית בין ה' לבין עם ישראל אלא בין ה' לבין הארץ, והיא באה לקדש את הארץ.

יום השבת הוא תכלית הקדושה שבזמן, והוא אות ברית בין ה' ובין ישראל. אם ישראל שומרים את השבת, אות היא שה' מקדשנו. כן הוא לגבי הארץ בשנה השביעית. השנה השביעית אות היא בין ה' ובין הארץ.

לדיני שביעית בפרשתנו יש חלק נוסף. הפרשה מוסיפה: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". לגבי יום השבת לא נאמרו פסוקים דומים לזה.

לכאורה נראה שההסבר להבדל הזה הוא במקרה ולא בעצם: את הארץ אי אפשר לצוות לשבות לגמרי, כמו שאפשר לצוות את האדם, לכן אומרת התורה מה לעשות ביבול שהצמיחה הארץ בשנה השביעית.

ואולם, גם בפרשת משפטים נזכרת מצות השנה השביעית, ושם נראה שהטעם העִקרי של המצוה הוא מצוות היבול: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ".

והפסוק הבא בפרשה ההיא עוסק דוקא ביום השבת, וגם הוא מנֻמק בנִמוק דומה: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר".

גם בשביעית, אע"פ שהמצוה היא "לארץ" ולא "לכם", נאמרה המלה "לכם", "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה". קדושתה של הארץ בכך שגם היא מקדשת את הזמן ושובתת, כמו עם ישראל. אך ערכה של קדושת הארץ הוא דוקא בכך שהיא נותנת את פירותיה לעם ישראל. ללא עם ישראל, גם הארץ אינה קדושה.

שויון והבדלי מעמדות

בשום מקום בתורה לא נאמר שהלוה חיב להשיב את ההלואה. אמנם, אפשר ללמוד זאת מן הכלל. מכך שכתבה התורה שאסור לקחת רִבית, משמע שאת הקרן מותר לגבות. מכך שכתבה התורה שאסור לנגוש בשביעית, משמע שעד השביעית מותר. מכך שכתבה התורה שאסור לבא אל ביתו לעבוט עבוטו, משמע שבחוץ מותר. אבל האמירה של התורה היא תמיד מתי לא לגבות.

ואעפ"כ התורה רואה את מעמדו של הלוה כמחויב ביותר. הדבר נִכר לעין בפרשתנו. הפרשה עוסקת במי שמוכר את אדמתו, את ביתו, את עצמו, לישראל ולגוי, ובתוך כך נאמר: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ:  אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ:  אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ:  אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים". הלוה ברִבית, או הלוה בכלל, לכאורה אינו קשור לכללים המרכזיים של הפרשה "כי לי הארץ" ו"כי לי בני ישראל עבדים", ואעפ"כ הלוקח ממנו רִבית שכח, כנראה, את ה' שהוציאו מארץ מצרים להיות לו לאלהים.

מכאן עולה כלל שהאמוראים מלמדים אותו ע"פ הפסוק במשלי "עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה". האמוראים למדו זאת ממשלי, אבל הכלל הזה אמור בצורה די ברורה בפרשתנו. מי שצריך ללוות נעשה עבד לעשירים. ואם אין רצוננו שישראל יהיו עבדים, צריך לרסן את העשיר המלוה כמו שצריך לרסן את הקונה עבד. יתר על כן, את העבד משחררת התורה פעם בחמשים שנה. את הלוה – פעם בשבע שנים.

המדרש שהובא בקדושין כ., שדרש על פי פרשתנו את התדרדרותו של אדם מדחי אל דחי וממכירה למכירה, הכניס לתהליך גם פרשיה ממקום אחר בתורה, "וכי ימכר איש את בתו לאמה". האמוראים שאלו מדוע הכניס התנא למדרש דבר שלא נאמר בפרשה (אע"פ שזה מתבקש, כי יש כאן עוד סוג של מכירה), והשיבו שסברה היא, שנוח לו לאדם למכור את בתו ולא ללוות ברבית. מסוג הסברות הפשוטות של הגמ', שפשוט שהן לא פשוטות. לכאורה ההפך הוא הפשוט, אבל כדי ללמדנו את חומרתה של הלואה ברבית, אומרת הגמ' שפשוט שהיא יותר חמורה מלמכור את הבת. כדי ללמד עד כמה הדבר חמור, אומרת הגמ' שהלא הכל מבינים שעדיף למכור את הבת ולא ללוות ברבית.

בִטול העבדות הרשמית אינו מבטל את העבדות בפעל. הזדקקותו של עני לעשיר ממנו יוצרת הבדל מעמדות שהוא לא פחות רע מעבדות. התלות של העני בעשיר גם היא סוג של סחר בבני אדם. מדינה שבה העניים תלויים בעשירים היא מדינה שיש בה עבדות. כיון שאנחנו לא מכירים את המציאות של עבדות ממש, לא נוכל לשפוט מה רע יותר. אבל ודאי שיש גם יתרונות לעבדות הגמורה. העבד אינו צריך לדאוג לצרכיו, האדון מפרנס אותו וכל מחסורו עליו. אבל הלוה, אפילו בלי רבית, חיב לפרנס את משפחתו ולדאוג לעצמו, וחוץ מזה נשמתו מכורה לאדוניו.

אם נראה זאת כך, נראה שאפשר בכ"ז ללמוד משהו ממדינתנו היום, על מושג העבדות ועל הבדל בין עבד עברי לעבד כנעני. עבד עברי רשאי לשבות, להתפטר מתפקידו ועוד. עבד כנעני הוא מכור. רשיון העבודה שלו פקע ורשויות ההגירה רוצות להחזיר אותו למזרח. הוא תלוי לגמרי באדוניו, שיכול להעביר אותו לאדון אחר כרצונו.

ומה הפתרון של העבד העברי? א. התורה מצוה להלוות לו בלי רבית, ולשמוט את החוב בשביעית. ב. כדאי לו להוריד את רמת החיים, אך להשאר בן חורין ולא להיות תלוי בעשיר. מהתלות הזאת יהיה לו קשה מאד לצאת. אם הוא יהיה תלוי בעשירים, הוא תמיד ישאר עבד. טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים.

הארץ והבית

הפרשה כֻלה עוסקת בארץ. אדמות האחֻזה של הארץ, המיועדות לשדות וכרמים. הן אלה ששובתות בשביעית. הן אלה ששבות לבעלים ביובל. הן אלה שנמכרות במספר שני תבואות. הן אלה שיש מצוה לגאול אותן. הן אלה שצמודות לבעליהן לדורי דורות.

הבית שבעיר יכול להמכר לצמיתֻת.

גם אדם פרטי אינו יכול לעבור למשפחה אחרת. צריך לגאול אותו. הוא ישוב ביובל. אבל האשה היושבת בבית, היא זו שנשאת למשפחה אחרת ועוברת משפחה.

את חשיבות השמירה על המשפחה ועל הנחלה אנו מוצאים גם במגלת רות, וראה דברינו על מגלת רות, שם הבחנו בין האיש הצמוד לנחלתו, לבין האשה. ועמדנו על תפקיד כל אחד מהם.

הבית והאשה יכולים לעבור ממשפחה למשפחה, אבל הם עִקר מקומו של אדם.

יש למי להשוות

הפרשה כֻלה עוסקת בכך שעם ישראל הם עבדים לה' ולכן אינם יכולים להמכר לעבד לבשר ודם. במקום אחד היא משוה את ישראל לגויים: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:  כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:  וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:  כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:  לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:  וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה:  וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה:  וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ". במאמר מוסגר מלמדת התורה מהו עבד אמתי. כלומר: בנִגוד לישראל שלא ימכרו ממכרת עבד, את הגויים תמכור לעולם. הם אינם עבדי ה', ולכן אתה יכול למכור ולקנות אותם לך לעבדי עולם. אתה עבד של ה' והם עבדיך, אבל בישראל לא תרדה בפרך.

וממילא אנו למדים מכאן כיצד אנו עבדים לה'. אנו עבדים לה' כמו שהגויים האלה עבדים לנו.

עוד על הפרשה ראה בהרחבה במאמר המשפחתיות והשבטיות בישראל.

דברינו לפרשת בהר פורסמו גם כאן וכאן

הברכה והקללה

יש בפרשית התוכחה הקבלה לברכה הבאה לפניה. בברכה נאמר "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו", ובקללה נאמר "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה  ותם לריק כחכם ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו". הפסוק הבא בברכה, "והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע", הוא כנראה פירוט של הכלל האמור לפניו, לכן אין לו מקבילה בקללה. בברכה נאמר "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ", ובקללה נאמר "והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם". בברכה נאמר "וחרב לא תעבר בארצכם ורדפתם את איביכם וכו'", ובקללה נאמר "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית ונאספתם אל עריכם ושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב". הפסוק הבא בקללה, "בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו", הוא המקבילה של הפסוק "ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם", האמור בתחלת הברכה, אבל בכל ההקבלה בין הברכה לקללה, זוהי החריגה היחידה מהסדר. בברכה נאמר "ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם", ובקללה נאמר "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם תאכלו", בברכה נאמר "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם  והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם", ובקללה נאמר "והשמדתי את במתיכם והכרתי את חמניכם ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם וגעלה נפשי אתכם  ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם".

אפשר שכאן מסתימת ההקבלה, ואפשר שהפסוק האחרון של הברכה, "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהית להם עבדים ואשבר מטת עלכם ואולך אתכם קוממיות", מקביל לתיאור הבא בהמשך הקללה, המתאר את יציאתנו מהארץ, ושובנו להיות כעבדים בגולה.

כך או כך, במקום הזה שבו נגמרת ההשואה לברכה, אחרי צאתנו מהארץ, מפסיקה התורה לדבר אל עם ישראל בלשון נוכח, אתם, ועוברת לעסוק בלשון נסתר בשני מרכיבים: הארץ, והנשארים בכם. מלבד בשני מקומות: תוך כדי העִסוק ב"הנשארים בכם" נאמר "ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ איביכם", אבל מיד חוזרת התורה ואומרת שוב "והנשארים בכם", כלומר אתם כבר לא קימים, אבדתם בגויים, נשארו רק הם, הנשארים בכם. וכן תוך כדי החלק העוסק בארץ נאמר "ואתם בארץ איביכם". מלבד שני המקומות האלה, עד סוף הפרשיה לא נזכרים "אתם". נזכרים "הנשארים בכם", ונאמר שהם ינוסו מקול עלה נדף, אבל אח"כ נאמר שהם ישובו בתשובה, וה' ישיב אותם אל הארץ כשיזכור את בריתו ואת הארץ.

כמו כן נאמר שהארץ תשא אף היא בענשה. ושגם אותה יזכור ה' כשישוב את שבותנו. בברית הר סיני יש שני מרכיבים, העם והארץ, אותן הלכות נאמרו על שניהם, ושניהם נענשים כשהם חוטאים, ואת שניהם זוכר ה' כשהוא משיב את שבותנו.

שני אלה אמורים בפרשת הקללות אחרי סיום החלק המקביל לברכות. עם ישראל מתברך כשהולך בחֻקי ה' ומתקלל במאסו את חֻקי ה', וגם הארץ מתברכת בשעת עשית מצוות ה', ומתקללת בשעת החטא. את הנשארים בכם אי אפשר לציין לברכה בתיאור הברכה. המתברכים בשעת ההליכה בחקי ה' הם "אתם", עם ישראל היושב בארצו.

עם ישראל היושב בארצו הוא זה שמתברך בצדקתו ומתקלל ברשעתו. עם ישראל שבגולה אינו בכלל הזה.

כאשר ישראל יושבים בארץ הם "אתם". הם אותם ישראל שעומדים לפני משה בהר סיני. כאשר הם נפוצים בגוים אין ישראל. יש "הם", כמה נשארים, שנפוצו בגויים, ומהם אפשר יהיה בעתיד לחדש את "אתם". אתם בארץ אויביכם.

מלבד שני הפסוקים שהזכרנו, שאין להם מקבילה בברכה, יש בקללות גם קללות נוספות שהוזכרו עוד לפני החלק המקביל לברכות:  "ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי  אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבת נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו איביכם  ונתתי פני בכם ונגפתם לפני איביכם ורדו בכם שנאיכם ונסתם ואין רדף אתכם". אלה הפסוקים הראשונים בקללות. אין להם מקבילה בברכות. ראשית מעניש ה' את ישראל בעֹנש שאינו מבטל את הברכות ואינו מנוגד להן. רק אם אלה לא יועילו, "ואם עד אלה לא תשמעו לי", אז - "ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם, ושברתי את גאון עזכם וכו'", כלומר: יהפכו הברכות לקללות. וגם זה לא בבת אחת. בתחלה חלק מהברכות יהפכו לקללות, ואם נוסיף ונלך בקרי – עוד קללות, ואם נוסיף – עוד קללות.

מה העִקר ומה נִגודו? האם הברכות מקבילות לקללות, או הקללות מקבילות לברכות? לפחות במקום אחד נראה שהברכות נכתבו כהפך הקללות. שהרי נאמר בברכות "ולא תגעל נפשי אתכם", ולכאורה אין שום מקום להזכיר את זה, אלמלא יאמר בקללות "וגעלה נפשי אתכם". ואולם. יש לבחון היטב את הופעת המלים מאיסה, געל נפש, וברית, בקללות. מיד בתחלת הקללות נאמר "ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי  אף אני אעשה זאת לכם". מה משמעות המלה "זאת", בפשטות: מה שאתם עשיתם: מאיסה, געל נפש והפרת ברית. אבל הפרשה מסימת: "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם". גם שם באה המלה "זאת", מיד אחרי תיאור המאיסה והגעילה שגעלו ישראל את ה', אבל שם נאמר שה' לא ימאס ולא יגעל, להפך, נאמר "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר". לפסוק האמור בברכות "והקימתי את בריתי אתכם", אין פסוק מקביל בקללות שאומר בפירוש את ההפך, נאמר רק "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית", כלומר: הנקמה היא חלק מהברית, היא לא הפרת הברית. לעֻמת זאת, כנגד הפסוק "ולא תגעל נפשי אתכם", יש פסוק מפורש בקללות "וגעלה נפשי אתכם". וגם כאן יש לבאר שאתכם תגעל נפשי, אבל לא את הנשארים בכם. בהם תקוים הברית. את בריתי לא אפר.

עוד אפשר לבאר שהפסוק "לא מאסתים ולא געלתים לכלתם" בא לרמוז שלא געלתים לכלותם, אבל געלתים להגלותם. אבל יותר פשוט לבאר אחרת, שהרי הפסוק לא מאסתים ולא געלתים, אע"פ שנאמר בו "לכלותם", נראה ע"פ הקשרו כלא מאסתים כלל.

כלומר: הברכה והקללה מותאמות זו לזו. שתיהן באו כרוכות מהשמים. לא הברכה נכתבה לפי הקללה ולא הקללה לפי הברכה אלא שתיהן הותאמו זו לזו. אם תקימו את מצוות ה' תבורכו ואם לא תקימו תקוללו. ועוד מלמדת התורה שה' יכול לאבד את ישראל, אך עדין יהיו נשארים בהם. בהם תתקים הברית. וגם הארץ היא צד בברית. ה' אולי יגעל אותנו, אך לא יפר את הברית. גם אם אנו נפר אותה.

הפורענות

סדר הפורענויות האמור כאן, שאח"כ גם קרה, הוא: מחלות, רעב, בצורת, חיה רעה, מצור ומחלות, אויב כובש ומשעבד. אם באלה לא תשמעו לי, אז יבוא מצור סופי, שאחריו יחרב המקדש ותצאו לגלות. כך היה כפי שאנו מוצאים בספר מלכים. היו הרבה אויבים שכבשו את ישראל, אבל רק בסוף חרב המקדש ויצאנו לגלות. עם חורבן המקדש חרבות גם הבמות. למה הוזכר הדבר יחד עם חורבן המקדש? הלא הבמות הן דבר שטוב שהוא חרב? אולי משום שכך היא דרך העולם.

הברית

פרשיות רבות של מצוות בתורה מסימות ב"אני ה'", "אני ה' אלהיכם", "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", ואפילו "להיות לכם לאלהים". אך פרשית הברכה מסתיימת ב"אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". זוהי סיומת מיוחדת במינה.

לכאורה טעם הדבר מובן. כל הפרשיות נאמרות כאשר ישראל עוד במדבר, וה' טרם שבר את מוטות עולנו וטרם הוליך אותנו קוממיות. אבל הסיומת הזאת נאמרת על זמן ישיבת ישראל בארצו. אמנם נאמרה בהר סיני, אבל הנמען הוא עם ישראל היושב בארצו והולך בה קוממיות. יתר על כן: זה הנושא של הפרשה, אני מוליך אתכם קוממיות ושובר את מוטות עלכם כל עוד אתם עבדי שלי. (כפי שאמרה פרשת בהר וכפי שבארנו שם, שאין אנו עבדים לבשר ודם כי אנו עבדים לה'). אלא שהזכרת הליכתנו קוממיות יחד עם עבדותנו למצרים ומטות עֻלנו, אומרת דרשני.

בפרט שהיות ה' לנו לאלהים נזכר שם אף הוא, בפסוקים הקודמים: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם". פסוקים אלה נאמרו לא כחלק מהשבח של ה' שהוציאנו ממצרים ולכן עלינו לשמוע בקולו, אלא כחלק מההבטחה שמבטיח לנו ה'.

הפרשה משתמשת הן בברכות והן בקללות בצמד שרשים המוכרים לנו מפרשת נדרים: הקם והפר. ישראל מפרים את הברית, אך ה' לא מפר אותה, הוא מקים אותה ומוליך אותנו קוממיות. מטרת הפסוק הוא לומר לעם ישראל: אישה יקימנו ואישה יפרנו, אך הוא לא יפרנו. קיומו של עם ישראל הוא הקמת בריתו של ה', זוהי הקוממיות. אם יעלה על הדעת שלא תהיה ברית, לא הברית תופר, עם ישראל יופר. מוטות עֻלנו יכולים להשבר ויכולים להיות מוטלים עלינו שוב. אבל הברית לא תופר. אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי.

את המצוות אנחנו צריכים לקים כי ה' הוציאנו ממצרים להיות לנו לאלהים. את ברכת ה' אנחנו צריכים כי בלעדיה אין לנו קיום.

הערכך

הפרק האחרון בספר ויקרא פותח בכותרת "אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'". הפרק עוסק בנדרים שונים. תחילה הוא עוסק באדם שמעריך אדם, כלומר: נודר לשלם את ערכו של אדם. אח"כ הוא עוסק במי שמקדיש בהמה טהורה, בהמה טמאה, בית, שדה אחֻזתו, שדה מקנתו. בסוף הפרק עוסקת התורה בבכור ומעשר של העדר, שאינם בכלל הקדש, וכן בחרמים. לכאורה נראה שנושא הפרק הוא נדרים. אדם הנודר לתת את שלו.

אך עיון נוסף בפרק מלמד שלא זה נושא הפרק. המלה החוזרת בפרק פעמים רבות מאד היא המלה "ערכך". כבר הכותרת היא "אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'". הפרשיה הראשונה בפרק מלמדת מהו ערכו של כל אדם מישראל. והיא מסימת: "וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן", כלומר: יש ערך שנקרא "ערכך", ומי שמך ממנו, צריך הכהן להעריכו שוב.

ומכאן אנו מגיעים לנושא הבא: בהמה טהורה שמוקדשת, אין צֹרך להעריך אותה, כי היא קרבה על המזבח. אך המקדיש בהמה שאינה ראויה להקרבה דינו: "וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה". והגואל אותה או את ביתו או את שדהו, מוסיף חמשית על ערכך. המקדיש את שדה אחֻזתו וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף, חמשים שקל כסף, כערך אדם מישראל. ואם נשארו מעט שנים עד היובל – וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ. והמקדיש את שדה אחֻזתו: וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַה' ... וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל".

נמצא אפוא שהמלה "ערכך" אין פירושה הערך שלך, הוא שם עצם בפני עצמו שיכול לבוא בה' הידיעה. יש לו מכסה, והוא קבוע. המלה הזאת, שחוזרת פעמים רבות בפרק. נזכרת בעוד שני מקומות בתורה. לגבי אשמות נאמר בפרשת ויקרא שהם באים "בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם", ולגבי פדיון בכור נאמר "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא". גם בפרשתנו נאמר, ודוקא לגבי פדיון בכור בהמה טמאה, שהיא נפדית בערכך.

והפרשה מסימת: "וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל". ערכך הוא מושג שקשור לשקלי הקדש. הוא ערך מוחלט הנמדד בשקל הקדש. שקל הקדש נזכר מלבד בענינים שנזכרו לעיל, גם בענין פקודי המשכן וקרבנות הנשיאים. וכן לגבי מחצית השקל. שלגביה, ולגבי פדיון בכורות, נאמר כמו בעניננו שהיא עשרים גרה. כלומר: יש שקל קדש שבו נמדדים דברים שקשורים למשכן. ובו נמדד ערכך.

לכל אדם יש ערך פדיון נפשו כלפי ה'. ערכים אלה נמדדים בשקל הקדש. יש דברים שנִתנים לה' ממש, כמו בהמה טהורה הראויה לקרבן, או שדה אחֻזה שלא נפדה עד היובל. גם חרמים ומעשרות נִתָּנים לה' וא"א לפדות אותם, כמו שאנו מוצאים בסוף הפרק. אבל יש דברים שיש להם פדיון מלפני ה', וכאשר באים לפדות את הדברים מיד ה', אין אדם מתכפר אלא בשקל הקדש. לכן גם בכור שבאים לפדות אותו נפדה בערכך, וכן אדם שחיב חוב לה', מביא אשם בשקל הקדש (אשם הוא חוב לה', ויש להאריך בכך ואין כאן המקום). גם כשנושאים את ראש בני ישראל לפקודיהם, צריך כל אחד לתת כפר נפשו בשקל הקדש.

נושא הפרשה אפוא הוא ערכך. פרשת ערכין. אמנם, הדבר בא לידי בִטוי רק כאשר יש נדר ופדיון, אבל הנושא שאותו באה הפרשה ללמד הוא כיצד מודדים כלפי ה' את ערכו של אדם מישראל או של רכושו של אדם מישראל. יחד עם זה, היא מלמדת מה נפדה ומה לא נפדה. מה הוקדש כדי להנתן לה', ומה הוקדש כדי שערכו ינתן לה' תחתיו.

ספר ויקרא פותח באדם שנותן מבהמתו כדי לכפר עליו, כדי לעלות אל ה' תחתיו. ספר ויקרא מסיים בערכו ופדיונו של האדם ורכושו כלפי ה'.

הפרשיה פותחת בהקדשות. כאשר אדם מקדיש את עצמו, ברור שלא יתן את עצמו, הוא נותן את ערכו. ערכו שקצבה  התורה. לכן נזכרו כאן הערכים. לעֻמת זאת, כאשר הוא מקדיש את בהמתו – יתן אותה עצמה. הלא זה דברו של ספר ויקרא, שאדם נותן את עצמו ע"י נתינת בהמתו והקרבתה. היא לה'. אי אפשר לפדותה. ואם הוא מקדיש את בהמתו שאינה ראויה לקרבן, יתן את שויה בדמים ויביא בדמיה אחרת. כך הוא גם לגבי שדהו וביתו. הם יפָדו. שדהו בערך שקצבה התורה, כפי שבארנו, וביתו שאינו חלק מערכו, או שדה מקנתו, יפדה בשוויו.

את הסוג הזה של הנדר מסכמת התורה באמרה: "וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל". כי כל אלה שהוזכרו יפָדו. מי בערכו שקצבה התורה ומי בשוויו. רק בהמה הראויה להקרבה לא תפדה. וכן שדה אחֻזה שלא נפדה עד היובל.

אח"כ עוברת התורה לתאר את מה שנִתן לה' ואינו נפדה. כאן מצויים החרמים הנִתנים ולא נפדים. וכן הבכור והמעשר.

הם לא יפָדו. מלבד בכור בהמה טמאה. (ונרמז כאן שגם מעשר הארץ יכול להגאל במקרים מסוימים). הם ינתנו לה', ויובאו אל המקום אשר בחר ה'. מטרת הפרשה היא ללמד מה צריך להביא למקדש. אל המקום הקדוש לה'. את הבכור והמעשר, וכן את מעשר הארץ, יש להביא אל המקום אשר יבחר  ה'. הבעלים יאכלם שם (מלבד הבכור, מטעם אחר, שאינו עניינה של פרשתנו). הפרשה מדברת על התרומה שצריך להביא אל המקום אשר יבחר ה'.

פדיון הקדשות

הפרשה מסימת, אחרי תיאור ההקדשות, בתיאור המעשרות: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה'  ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יסף עליו  וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש לה'  לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל".

הפרק כֻלו עוסק בשאלה מה נִתן לגאֻלה ולפדיון ומה לא. זהו הפרק המשלים את פרשת בהר, אלא שפרשת בהר עוסקת בגאולת נמכר לאדם, ואילו הפרק הזה עוסק בגאֻלתו ופדיונו של המוקדש לה'. אבל גם פרשתנו משתמשת בשרש גא"ל. יש הקדשות שנפדים ונגאלים בכסף, ולפעמים בתוספת חֹמש, ויש הקדשות שאינם נפדים.

אחרי ההקדשות מביאה התורה את דיני הבכור והחרם. הבכור והחרם אינם נפדים, מלבד בכור הבהמה הטמאה.

אחרי ההקדשות מזכירה התורה את המעשרות. המעשרות מוצגים כאן כדבר ידוע ומוכר, אע"פ שלא נזכרו לפני כן. המעשרות אינם הקדשות, ודיניהם שונים זה מזה. מעשר הארץ אמנם קֹדש לה', אך אפשר לגאול אותו. לעֻמת זאת, מעשר בהמה איננו נגאל.

המעשרות אינם הקדשות שבאים מנדבת לבו של המקדיש. הם מצוה. אבל במצוה הזאת אדם מקדיש דבר לה'. ולכן הפרשה עוסקת בדיני פדיון המעשר הנ"ל. הפרשה אומרת שאפשר לפדות את מעשר הארץ, אך לא את מעשר הבהמה. ואפילו אם הוא רע, כלומר בעל מום, אין לו פדיון.

פדיונו של מעשר הארץ נזכר ביתר פירוט בספר דברים, ושם מנֻמק הדבר בנִמוק שמקומו בספר דברים: וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלהיך  ונתתה בכסף וכו'. כלומר: דוקא בארץ ישראל, שבה ירחק מקומך מהמקום אשר יבחר ה', דוקא שם ודוקא מטעם זה הותר לפדות את המעשר השני. נִמוק דומה מאד נזכר שם גם ביחס להתר בשר תאוה: "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך". לפי זה גם ההתר לפדות מעשר שני אין מקומו אלא בארץ ישראל.

אמנם, אין בכך חִדוש, שהרי ממילא אין מפרישים מעשר אלא משנכנסו ישראל לארץ. ישראל לא הפרישו מעשרות מהמן. ואעפ"כ ההבחנה שמבחינה פרשתנו בין מעשר בהמה למעשר פרי הארץ, מקומה לכאורה בספר דברים ולא כאן.

אפשר להסביר שההבחנה הזאת נובעת מטעם שבמקרה ולא בעצם: את מעשר הבהמה אפשר להביא מכל מקום, הוא הולך בכחות עצמו. מעשר הפרי אינו הולך לירושלים בכחות עצמו, וקשה להביא אותו ממקומות רחוקים. ואעפ"כ: את הבִכּורים אי אפשר לפדות, צריך להביא אותם לירושלים גם מקצה הארץ, אע"פ שאינם הולכים בכחות עצמם. גם את זה אפשר להסביר בנִמוקים שאינם בעצם: הבִכורים אינם עשירית מכל התבואה, הם כמות הרבה יותר קטנה. ובכל זאת נראה שיש כאן טעם עמוק יותר.

ההבחנה הזאת היא חלק מההבחנה שמבחינה פרשתנו בין הארץ ותבואותיה, בני אדם ובהמות. הפרשה אומרת שאפשר לפדות הקדשות, היא מבחינה כמובן בין שדה אחֻזה, שדה מקנה ובית, ע"פ האמור בפרשת בהר. אך נותנת לכל אחד מהם דיני פדיון. אי אפשר לפדות בהמה מוקדשת אם היא ראויה למזבח. ודאי שאי אפשר לפדות או להקדיש בכור שמיועד להקרבה. מה שמיועד להקרבה אינו ככל הקדש. התורה כורכת את המעשר עם הבכור ללמד ששניהם אינם הקדש אלא דבר הקדוש מאליו. את הקדוש אפשר לפדות דוקא אם הוא אינו ראוי להקרבה. אבל מעשר הארץ אינו כן. כמו שהארץ נפדית, נפדה גם המעשר שלה. (וספר דברים מחדֵש שכל עוד הבהמה לא הוקדשה אפשר לאכול אותה בכל מקום). כלומר: המעריך או מקדיש את עצמו יתן את ערכו. גם המקדיש את שדהו יכול לפדותו עד היובל, אבל אח"כ הוא יהיה חרם. וחרם לא יִפָּדה. גם חרם אשר יחרם מן האדם לא יִפָּדה.

ספר ויקרא, שפותח בכך שהקרבן יכול לכפר על האדם, כלומר: להיות כ‎ֹפר תחתיו, מסיֵם ואומר שמעִקר הדין חרם לא יפדה. גם אדם שהוחרם לא יפדה. הקרבן הוא פדיון מיוחד שהתורה מלמדת שיכול לעלות למזבח במקום האדם החיב חרם. אבל הוא נעשה חרם כמו האדם, ואין לו עוד פדיון.

ערך האדם וערך הארץ

פרשת בהר מתארת את מעמדם של הארץ והעם. היא פותחת בדיני שדה אחֻזה, וממשיכה לבית ואח"כ לממון (רִבית). רק אח"כ היא מדברת על גופו של אדם.

פרשת ערכין פותחת דוקא בגופו של אדם. אדם הנודר לתת את ערכו. אח"כ עוסקת הפרשה בבהמה (שלא הוזכרה בפרשת בהר), אח"כ בית ורק אח"כ שדה. כלומר: הסדר הוא כמעט הפוך מסדר פרשת בהר.

פרשת ערכין עוסקת בערכם של כל הנ"ל כאשר נודרים אותם לה'. בתחלה כנדרים. נדרים והקדשות נועדו להִפדות. אלא שכנגד האדם יתן את ערכו, כנגד שדה אחֻזה יתן חמשים שקל כסף לזרע חֹמר שעורים. מה שראוי למזבח לא יִפָּדה, היתר יִפָּדה.

אח"כ עוסקת התורה בחרם, שנועד שלא להִפדות אלא להִנתן לה'. חרם הוא הקדשה מלאה לה', הוא לא מיועד לפדיון אלא לנתינה לה'. כנגדו עוסקת התורה במעשרות, מעשר בשדה ומעשר בבהמה. את מעשר השדה אפשר לפדות, אך מעשר הבהמה הוא כבהמת הקדש, אי אפשר להמיר אותו או לבקר.

בין זה לזה אומרת התורה שכנגד כל רכושו של אדם שיכול להקדישו, הבכור קדוש ועומד ושיך לה'. גם בכור הוא חלק מהפרשה. גם הוא מלמד על בעלות ה' על הכל. ה' הוא בעליו של העדר, הוא לוקח את הראשון, ונותן לנו להמשיך לגדל עבורו את השאר. כמו שבשדה נותנים לה' את הראשית.

פרשת בהר, המתארת את המערכת השלמה של ארץ העובדת את ה' עם העם שעליה, מתחילה בארץ ואח"כ עוברת לאדם היושב עליה. ביתו נזכר אחרי השדה משום שהוא לא חלק מהמערכת הכללית המאוחדת המתוארת בפרשותינו. הוא משמש את האדם אבל עובר מיד ליד. הוא לא יוצא ביובל. האדם עצמו נזכר בסוף.

פרשת ערכין, המתארת את נתינתו של האדם הפרטי לה', פותחת דוקא באדם ועולמו – בהמתו וביתו. הרכוש שבידו. אח"כ היא מגיעה אל השדה.

ועם כל זה, כמו שבארנו לעיל, גם בפרק הערכין וההקדשות, נבחן כל פרט ופרט בעמדו בפני עצמו מול הקב"ה. וגם שם אנו רואים שערך האדם כערך נחלתו, חמשים שקל כסף. ביתו של אדם זו אשתו, אשה עוברת ממשפחה למשפחה, וגם בית יכול להמכר ממשפחה למשפחה ככתוב בפרשת בהר. גם ערכה של אשה הוא כערך שמשלם הפוגע במשק בית בישראל. כלומר: גם כאשר עומד כל פרט בודד ונערך לפני ה', ערכו נקבע ע"פ מקומו ותפקידו בברית הכללית הלאומית המאוחדת הנכרתת בין ה' ובין העם והארץ. ואילו רכוש כבית ובהמה אינו חלק מהברית הזאת, ואינו חלק מפרשת בהר, שכאשר הוא נערך מול ה', הוא אינו נערך אלא ע"פ מחירו בשוק.

כאשר מתואר נדרו של אדם, הוא מיועד להִפדות אא"כ הוא ראוי למזבח. נדר לה' הוא הקרבה. אם אינו ראוי למזבח – יִפָּדה. יִפָּדה בערכו ע"פ תפקידו כפי שהוא בא לידי בטוי בפרשת בהר. בכך מסתיֵם ספר ויקרא, ומתברר מהי נתינה לה'. גם כאשר האדם אינו מוקרב, הוא נותן את עצמו. חרם נִתן לה' ממש, ומכל אשר לאדם – עשירית ניתנת לה'.

מכאן יתבאר גם מדוע מדי שנה נותן אדם מעשר מן המעשר מערכו לה'.

בכך מסֻכם ספר ויקרא, כל אדם המקריב – נותן את עצמו. לכן הנתינה מעצמו מתחילה מהאדם ומהקרוב אליו, ורק אח"כ מגיעה אל השדה. מכל אשר לאדם הוא מעשר ונותן לה', וכן הבכור – לה' הוא. חיי קדושה הם חיי נתינה לה', זהו סִכּום הספר.

חזק חזק ונתחזק.

דברינו לפרשת בחקתי פורסמו גם כאן וכאן

דברינו לפרשת בהר בחקתי פורסמו גם כאן וכאן.