פרה אדומה

כתבו חז"ל שטעמה של פרה אדומה קשה להבנה. גם טעמיהם של הקרבנות הוא סוגיא קשה, שהתחבטו בה גדולי עולם. כדי לנסות ולהתמודד עם מה שבאה התורה ללמדנו בענינים אלה, נפתח בבאור דיני חטאות נשרפות.

חטאות פנימיות

יש מדרגות בחטאת. ככל שדמה של חטאת נכנס יותר פנימה, כך בשרה טמא יותר, ומורחק יותר החוצה. חטאת רגילה, דמה נזרק על המזבח סביב, ואת בשרה אוכלים הכהנים בחצר אהל מועד. עליה נאמר "ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה". ע"י אכילת הכהנים מתכפר עוון העדה. לעמת זאת, חטאת שדמה נכנס אל המשכן פנימה, יוצא בשרה ונשרף מחוץ למחנה. וכל הנוגע בו נטמא. חטאת יום הכפורים היא במדרגה גבוהה עוד יותר: כיון שהיא נכנסת לפני ולפנים, נזרק בן זוגה הרחק, לעזאזל. וגם כאן, השורף אותה נטמא, והמשלח את השעיר לעזאזל נטמא אף הוא.

חטאת באה לחַטֵּא. מי שצריך נקוי מחטא או מטומאה או שצריך לקדשו (אע"פ שלא חטא ולא נטמא) מביא חטאת. תפקידה של החטאת הוא לקרב את מי שיצא החוצה ולהשיבו פנימה. בין אם יצא מחמת טומאה גופנית ובין אם עשה מעשים שמוציאים אותו מן המחנה ומחיבים את כריתתו מתוך הקהל, אלמלא יכופר. קדושו של אדם הוא הכנסתו אל המחנה וקרובו אל השכינה. הקרוב אל השכינה הוא בתוך המחנה, והרחוק מורחק ממנו. בין אם הורחק מחמת טומאתו ובין אם הורחק מחמת מעשיו. הטמא הוא מי שנכרת מארץ חיים ומקומו מחוץ למחנה. יציאה אל מחוץ למחנה היא טומאה. המטוהר שב ומתקרב אל ה' וחצרותיו, גם במובן הגאוגרפי אך גם במובן הרוחני, הוא חוזר להיות חלק מן המחנה, חלק מן הקהל, וקרוב לה'. גם מי שחטא התרחק מן השכינה וצריך לכפר עליו ולקרבו. חטאת היא כפרה. אדם שחטא שב בנפשו אל ה'. ושב אל עולם המעשה בטהרה. כנגדו בחטאת: הדם הוא הנפש. את הדם זורקים על המזבח כנגד נפשו של האדם המתקרבת אל ה', ובשרה נתן לכהן, כנגד גופו של האיש השב אל עולם המעשה כעובד ה', התורם את עצמו לבנין העולם ולא להריסתו. אך יש מי שקרב עוד יותר אל הקדש, אדם כזה מתקדש וקרב בנפשו אל ה', ע"י שהוא משליך את גופו הרחק. אין זו דרך רגילה, זוהי דרך למקרים קיצונים. עזיבת כל עניני הגוף וקרוב הנפש אל ה', אך ככל שהנפש קרבה יותר, כך הגוף מושלך רחוק יותר, והוא מטמא.

ככל שהנפש נכנסת יותר פנימה אל הקדש, כך מתרחק האדם יותר מעניני הגוף ומשליכו הרחק. והקרבן הוא משל למעשי הגוף. לכן ככל שהדם נכנס יותר פנימה כך הבשר מתרחק יותר, ככל שהנפש מקודשת יותר הגוף ללא נשמה טמא יותר, כך גדולה טומאת מת ישראל מטומאת מת גוי, וטומאת מת גוי מטומאת בהמה, כידוע. וכן ככל שהקרבן נכנס לכפר יותר בפנים, כן בשרו ללא הנפש טמא יותר ויוצא מן המחנה ומטמא בגדים. ודם שעיר יוה"כ צריך שיצא לא רק בשרו ויטמא, אלא שיצא גם בן זוגו אל המדבר אל ארץ גזרה ויטמא בגדים. ולשם הוא נושא עליו את כל עוונות בני ישראל. ללמדך שכשיתקרב אדם אל ה' ישליך מנגד במרחק בארץ גזרה במקום הטומאה, את כל תאוות הגוף והחמר ועמם את כל עוונותיו, ויטהר נפשו ויכנס אל ה' פנימה. תפקידם של השעירים הוא שיכנס הדם לפני ולפנים ויטהרו ישראל ויטהרו נפשם וישובו בתשובה ויכנסו אל המחנה, יכניסו את נפשם לפני ולפנים, וכל עוונותיהם ישולחו הרחק מן המחנה וישא השעיר אותם עליו אל ארץ גזרה, ויושלך עמהם מן הצוק ויתרסק ויתרסקו עמו עוונות בני ישראל, וימחו ויאבדו כאשר אבד השעיר. השלוח הוא שלוח מן המחנה אל ארץ גזרה, וכל היוצא מן המחנה נגזר מעמנו ולכן הוא טמא ומרוחק, לכן נטמא כל העוסק בהוצאתו מן המחנה.

פרה אדומה

מכאן יובן למה אמרו חז"ל שהפרה האדומה היא חוק והיא בלתי נתנת להבנה, משום שהיא מטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים. ויש לשאול: ואם לא היתה מטמאת את הטהורים אלא רק מטהרת את הטמאים, היה מובן? יש להשיב שכן. אילו היתה התורה גוזרת שכל מי שנטמא יביא פרה אדומה, דמה יזרק על המזבח ובשרה ישרף מחוץ למחנה ויטמא, לא היינו תמהים. יש קרבנות כאלה. יש מקרים שבהם אומרים למתכפר שישליך את גופו הרחק ויקרב את נפשו. שישליך הרחק גוף בעל חיים שיטמא במקומו מחוץ למחנה, והוא יקרב אל ה'. החדוש בפרה אדומה הוא שכולה מחוץ למחנה, כולה נשרפת שם, ולכן גם כולה מטמאת את הנוגע בה. שהחלק הזה הטמא הוא יהיה החומר המטהר, זהו חדוש גדול וסוד גדול.

בכל החטאות הפנימיות הדם הוא הנפש הוא טהור והוא נזרק בטהרה ומכפר, ורק מה שמחוץ למחנה מטמא והוא אינו מכפר, אבל פרה אדומה נעשית כולה מחוץ למחנה, ולכן כולה טמאה, ואין בה טהרה כלל. ואפילו דמה אינו נכנס לכפר אלא רק מוזה אל נכח פני אהל מועד. וכל בשרה יוצא מחוץ למחנה וטמא. תמיהת חז"ל בפרה אדומה היא איך הבשר הטמא שנשרף מחוץ למחנה מטהר. כי אילו היתה התורה מצוה שיקריב הטמא פרה אדומה במקדש ויזרק עליו דמה ויטהרנו וישרוף את הבשר מחוץ למחנה ויטמא כל הנוגע בבשר, כי אז לא היינו תמהים. אבל שהבשר הנשרף מחוץ למחנה יטהר זה לא מצאנו בשום מקום בתורה.

ונראה שחדשה התורה חקה קשה להבנה זאת, משום שכל דין פרה אדומה נס ופלא וחסד הוא מאת ה'. ולכן לא נזכרה פרשה זאת בספר ויקרא ביחד עם יתר דיני הטומאות. כי אין החטאת יכולה לכפר על טומאת המת כדרך שאר הטומאות. שהרי בשאר הטומאות נטמא האדם אך נפשו עדין בקרבו ועדין יש לו תקנה, ואינו צריך אלא חטוי. אבל טומאת המת שעזבה הנשמה את הגוף ועתה אינו אלא בשר, גוף ללא נשמה, חמר ללא צורה, וכל קדושתו עזבה אותו, ואינה חוזרת אליו עוד, איך תכפר עליו חטאת? לִמדה התורה למוד מיוחד: שגם חטאת שיצאה מן המחנה, וכולה במקום הטומאה, עדין אפשר להזות את דמה אל נכח פני אהל מועד, וגם במקום טומאתה עוד קדושתה בקרבה. כשם שהחוטא המושלך מהקדש ואין לו כפרה בקרבן אין שערי תשובה ננעלים בפניו אם יזעק אל ה' ממקום טומאתו. והוא נס ופלא וחסד מאת ה', והוא חוק. ולכן נקראה הפרה חקה.

כיון שהפרה מלמדת שגם יוצא אל מחוץ למחנה וטמא, עוד קדושתו בו ועוד צופה הוא לתחיה, יכולה היא לטהר את טמא המת.

עם שמת יכול לקום לתחיה

ולמה חדשה התורה את החדוש הזה? יתכן שטעם הדבר הוא שהמת איננו יכול לחיות, הוא אינו יכול לשוב עוד אל מחנה בני האדם ואל עולם החיים. כלו מחוץ למחנה. אם כך, במה תטהר טומאתו? מלמדת אותנו התורה שגם מי שנמצא מחוץ למחנה, אם הוא עומד מול המחנה ומזה את הדם אל נכח פני אהל מועד, אע"פ שכלו במקום הטומאה וכלו מטמא, כיון שפניו אל אהל מועד, יש לו תקוה. כמו שאנו קוראים בהפטרה על עם ישראל העומד כלו בגולה, כיון שפניו בכל יום אל ארץ ישראל, יש לו תקוה לשוב, וה' יקבצנו מכל הארצות וישיבנו אל הארץ. מי שגם כאשר הוא נמצא בגולה, עוד עומד אל נכח פני אהל מועד ומתאוה לשוב, לא יבשו עצמותיו ולא אבדה תקוותו, ועוד ישוב אל הארץ.

מי מחוקק את חוק קיום העולם?

הפרה האדומה היא חקה. למלה חוק יש משמעות כפולה: חוק הוא גזרה שיש לקימה כי היא חוק, וגם אם טעמה לא מוסבר. אך חוק הוא קביעות וקיום. לחם חק הוא לחם הנתן מדי יום בקביעות. כגון בפסוקים: ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, חק לכהנים מאת פרעה. וכן שמרו עדותיו וחק נתן למו, (שמובאת בו המלה הזאת מלכתחילה במטרה לבטא את שתי המשמעויות). וכן חק נתן ולא יעבור. ועוד רבים.

בסנהדרין צא. מביאה הגמ' מקורות שונים לתחית המתים. מובאים שם דברי גביהא בן פסיסא שלומד על תחית המתים מק"ו: ומה מי שלא חי מעולם יחיה, מי שכבר חי בעבר, לא כ"ש? ההגיון בדברי גביהא בן פסיסא הוא חזק מאד. לנו קל לקבל את העובדה שמי שלא חי מעולם מתחיל לחיות לפתע, והיא נראית לנו ברורה ופשוטה, כי מעשים בכל יום שמי שעדין לא חי מתחיל לחיות. כבר התרגלנו לפלא הזה והוא אינו מפליא אותנו עוד. פלאיותו של חוק החיים נגלית לעינינו בשאלה הנשאלת האם יחיו המתים. שהיא דבר קל יותר אך אליו לא התרגלנו. ענין התחיה הוא חוק. בדרך הטבע והשכל לא מוסבר איך יחיה חי כלשהו בעולם. אך אע"פ שאין לחי קיום בדרך השכל, יש בעולם חוק, חוק התחיה שקבע ה', זה החוק המחיה את העולם. והוא חוק בשני המובנים של המלה. חוק זה בא לידי בטוי בפרה האדומה, המלמדת שגם מחוץ למחנה יש חיים, וזה דבר שאי אפשר להסבירו בדרך השכל, אך מעשים בכל יום שהוא קים. זהו החוק המחיה את העולם. חוק נתן ולא יעבור. זהו חוק קיומו של העולם, חוק התחיה, ולאו דוקא תחית המתים אלא אף תחית החיים הגדולה ממנה.

בסנהדרין צ. אומרת המשנה שהאומר שאין תחית המתים מן התורה הוא אפיקורוס. ומבהיר שם רש"י שמדובר שם באדם שמאמין שיחיו המתים, אך אומר שזה לא כתוב בתורה. יתכן שבדור מסוים יאמרו הפילוסופים שמתוך החכמה מתברר שיחיו המתים. אך האומר כן הוא אפיקורוס. מי שנראה לו פשוט שהחיים חיים, ואינו רואה שזה פלא וחדוש מאת ה' בתורה, שאינו מבין שהחיים בעולם הם נס ופלא מאת ה', הוא אפיקורוס.

הפרה האדומה מלמדת שהקב"ה הוא הנותן את חוק קיום החיים בעולם, החיים הם הפלא, לא המות. ה' הוא הגוזר על החיים ועל המות, והוא הגוזר על הטומאה ועל הטהרה. לכל ברור למה גוף ללא נשמה הוא טמא. כל ערכו של הגוף הוא רק בכך שהוא יכול לשמש את הנשמה. הקב"ה הוא השב ומטהר את הגוף, זורק עליו מים טהורים, ונותן בו חיים וקדושה!