דרוש ס״א - דרוש רזי עולם
יגדל המספר וחשבון העשר על כל שאר המספרים, כאשר הורה גבר חכם בעוז מהר"ר שמואל ארקיוולטי בספרו ערוגת הבשם בפ׳ ט׳ ז"ל: מספר העשרה הוא מקבץ כל האחדים וכוללם כאחד, כי בתשעה ישלם העגול והעשירי הוא נעיצת סופו בתחלתו, והצורה העגולה שלא נודע לה ראש וסוף היא רמז לכל דבר בלתי בעל תכלית וכו׳, והוא מספר עגולי ג"כ להיות שומר עצמו במרובעו כי י' פעמים י׳ הם ק׳, וכן שומר עצמו במעוקבו כי י' פעמים ק׳ הם אלף וכו׳. ע"ש בארוכה[א*]. הנה כי כן זה המספר בחר בו האל הקדוש בכל העולמות, כי בעולם השפל ברא הכל בעשרה מאמרות, כדתנן בפ"ה דאבות (משנה א'). עולם הגלגלים ג"כ יש בו ז׳ כוכבי לכת ועליהם גלגל המזלות ועליהם גלגל היומי שהם ט׳ והעשירי קראוהו הראשונים גלגל השכל. והמלאכים הם עשר כתות כנז׳ בכמה מקומות (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב׳: חיות הקודש, אופנים, אראלים, חשמלים, שרפים, מלאכים, אלוקים, בני אלוקים, כרובים ואישים. שושן סודות אות קפ"ה: עשר כיתות ואלה שמותם: אישים, בני האלהים, מלאכי"ם, אראלי"ם, שנאני"ם, תרשישי"ם, חשמלי"ם, אופני"ם, כרובי"ם, שרפי"ם). ועולם העליון הוא עשר ספירות בלימה שנזכרו בס׳ יצירה. וכל אחת כלולה מעשר כנודע לי"ח. ושנינו בפ"ה דאבות, בן עשר למשנה בן עשרים לרדוף בן שלשים לכח וכו׳. כי בכל עשר שנים משתנה מעילוי לעילוי.
ותנן בראש השנה פ"ד (משנה ו): אין פוחתין מעשרה מלכיות וכו׳. ואמרינן עלה בגמ׳ (ר"ה לא.): הני עשרה מלכיות כנגד מי, א"ר לוי כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בס׳ תלים. רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני. רבי יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם ע"כ. וצריך לכוונם יחד גם את זה לעומת זה, תחלת דברי דוד המלך ע"ה במזמור ק"ן.
הללויה הללו אל בקדשו. הנה כשם שמלת בראשית כוללת כל העשרה מאמרות ככתוב אצלנו במקומו (ח"א דרוש א׳). כך הללויה כולל כל העשר הלולים הכתובים במזמור. וידענו כי בי"ה ה׳ צור עולמים (ישעיה כו, ד). העה"ב נברא בי׳ והעה"ז בה׳ (מנחות כט:). וע"ד האמת שם י"ה רמז לחו"ב. ואיתא בזהר פ׳ בראשית כ"ב א׳: למלכא דהוה ליה כמה בנינין למבני והוה ליה אומנא, וההוא אומנא לא הוה עביד מדעם אלא מרשו דמלכא, כד"א ואהיה אצלו אמון (משלי ח, ל). מלכא ודאי איהו חכמה עלאה, אלקים אומנא לעילא ודא אימא עילאה וכו׳. הוה אמר אבא באמירה לגבי אימא יהא כדין וכדין ומיד הוה כד"א ויאמר אלקים יהי אור וכו׳ (בראשית א, ג). הרי בזה כי ביה ה׳ צור עולמים, וזהו הללויה.
הללו אל בקדשו. זהו כנגד הכתר שהוא א"א. ואיתא בכונות האר"י בענין אסתר כי יש א"ל בא"א, מי אל כמוך (מיכה ז, יח). ועוד איתא בענין הי"ג מדות ז"ל: כבר נודע שבכל צד הפנים דא"א יש הוי"ה אחת במלוי יודי"ן העולה ע"ב בגי׳ חס"ד. והנה אחוריים דע"ב הוא דפ"ק (ע"ד זה: יו"ד - יו"ד ה"י - יו"ד ה"י וי"ו - יו"ד ה"י וי"ו ה"י עולה כמנין דפ"ק), וב' פעמים דפ"ק עם ב׳ כוללים הם ש"ע והם ב׳ שמות א"ל שבמלואם עולים ש"ע ע"כ. ולפי שבשם ע"ב יש ד׳ יודי"ן שכל אחת כלולה מעשר הם ת׳, וד׳ היודי"ן עצמן הרי קד"ש, לפיכך אמר הללו אל בקדשו. וכנגד זה הדבור הראשון שבעשרת הדברות אנכי ה׳ אלקיך, וזה ע"פ מ"ש במדרש (מכילתא יתרו פ"ה): לפי שנגלה להם הב"ה בים כגבור מלחמה ונראה בסיני כזקן מלא רחמים, שמא יאמרו שתי רשויות יש לפיכך אמר אנכי ה׳ אלקיך. שהוא הכתר א"א דכתיב ביה: ועתיק יומין יתיב לבושיה כתלג חיור וכו׳ (דניאל ז, ט). ומצוה ראשונה היא מצות עש"ה, שכן הוא גימטריא ב' פעמים א"ל במלואם, וד׳ אותיות של ב׳ א"ל והכולל. והוא המאמר הראשון ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א, ג). ואיתא בב"ר פ׳ ג׳. מהיכן נבראת האורה, מלמד שנתעטף הב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו. והיינו שהזעיר עלה לאריך ונתעטף שם והאיר מסוף העולם ועד סופו, ושלמ"ה גי׳ שע"ה כנזכר. ועוד שם בב"ר פ׳ ג׳: ר׳ ברכיה בשם ר׳ יצחק אמר ממקום בית המקדש נבראת האורה, הה"ד והנה כבוד אלקי ישראל וכו׳ (יחזקאל מג, ב). ואין כבוד אלא בית המקדש, המד"א כסא כבוד וכו׳ מקום מקדשנו (ירמיה יז, יב). וזהו הללו אל בקדשו.
הללוהו ברקיע עוזו. זוהי החכמה, והנה יסוד החכמה נק׳ עוז, ויסוד הבינה נק׳ רקיע כנודע לי"ח. וידוע ג"כ כי יסוד החכמה מתלבש ביסוד הבינה, ואיתא בזהר חדש דרות דף מ"ב א׳ ז"ל: עלמא דאתי לא אתגלי אלא מההיא מחשבה עלאה דקיימא, אוף הכא צדיק בההוא גונא ממש דההיא מחשבה עלאה וכו׳. וע"ד אתקרי בועז, בו תקיף לנטלא וכו׳. וזהו ברקיע עוזו, כי הם ריעים דלא מתפרשן לעלמין, והרי זה כנגד מ׳ השני, יהי רקיע בתוך המים (בראשית א, ו). הם גבורות אבא, שכן נקרא גבורות גשמים (תענית ב.). ולפי שבו ביום נברא המחלוקת ומשם נברא גיהנם. לכן הדבור השני הוא: לא יהיה לך אלקים אחרים. והוא מ"ש בזהר פ׳ בראשית דף י"ח א׳. בשעתא דאתער מחלוקת בתוקפא דשמאלא וכו׳, ומנהון אתפרשו זינין בישין לזינייהו, והכא תקיפו דרוח מסאבא.
הללוהו בגבורותיו. זו היא הבינה דדינין מתערין מינה, ולכן אמר בגבורותיו לשון רבים. וכנגד זה המאמר השלישי יקוו המים מתחת השמים וכו׳ (בראשית א, ט). ויקרא אלקים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים (שם י). כי י"ם היא הבינה אותיות מ"י, שכן נק׳ מי כנודע, והוא הדבור השלישי: לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא. שהיא אזהרת השבועות והנדרים שהם בבינה, וגם השבועה לפי שהיא אם הבנים השבעה.
הללוהו כרוב גדלו. זהו החסד שנק׳ גדולה, ולפי שהחסד מתפשט לרוב, אמר כרוב גֻּדלו. ונקוד הג׳ בקבוץ שהם ג׳ נקודות, כי החסד כולל חג"ת, שלכן נקרא יומם דאזיל עם כלהו יומי, וכנגדו מ׳ תדשא הארץ דשא (בראשית א, יא). להכין מזון לכל חי, כי כן כתיב נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו (תהלים קלו, כה). ויובן ג"כ הכתוב עם מ"ש במ׳ ע"פ ה׳ איש מלחמה (שמות טו, ג). מלך ב"ו עומד במלחמה ואינו יכול לזון את חיילותיו אבל הב"ה אינו כן אלא ה׳ איש מלחמה. שנלחם במצרים, ה׳ שמו. שהוא זן ומפרנס את כל בריותיו. ז"ש הללוהו בגבורותיו. שהוא איש מלחמה. הללוהו כרוב גדלו. שהוא נותן מזון לכל חי בחסדו. וזוהי גדולתו לעשות שני הפכים בנושא אחד. והרי זה כנגד זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח). שבשבת מצוה לאכול ולשתות יותר משאר ימים, כדכתיב וקראת לשבת עונג (ישעיה נח, יג).
הללוהו בתקע שופר. זוהי הגבורה, שכן השופר הוא כללות הגבורות, ש"ו עם הי"ד האוחזת בו הם ש"ך ניצוצין שרש הגבורות, ופ"ר הם מנצפ"ך גי׳ פ"ר, ולכן במתן תורה כתיב, ויהי קול השופר הולך וחזק מאד (שמות יט, יט). שכן התורה מפי הגבורה ניתנה, ותקיעת שופר היא בר"ה שבו העולם נדון בגבורה, ובתקיעת שופר מתמתקין הדינין ועומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים (ילקוט תהלים מ"ז). וכנגדו יהי מאורות ברקיע השמים (בראשית א, יד). דכתיב מארת חסר, דביה אתברי אסכרה לרביי, מארת ה׳ בבית רשע (משלי ג, לג). וגם והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים (בראשית א, יד). שע"י הלבנה מקדשים החדש ומעברים השנים. והוא הדבור החמישי כבד את אביך ואת אמך. כי עיקר הדין שבו אתברי אסכרה לרביי (זח"א יט ע"ב), לפי שהאב והאם אינם מתנהגים בקדושה ומולידים בני תמורה שיש בהם אחיזה לחצונים, ולכן צותה תורה כבד את אביך ואת אמך ממש כשהולידו בדומה, ואז אין פרץ ואין צוחה. ונסו יגון ואנחה.
הללוהו בנבל וכנור. זהו התפארת, ולפי שהוא מכריע בין חסד לגבורה יש בו מצד החסד ומצד הדין, והם רמוזים בנבל וכינור, כי נבל הוא ן׳ שערי בינה, ול"ב נתיבות חכמה שכלם מצד החסד. וכנור היא הגבורה שממנה השיר. וכנו"ר עם ד׳ אותיות גי׳ ר"פ שהם החמש גבורות, חמש אותיות מנצפ"ך גי׳ פ"ר. וכנגד הדבור הששי לא תרצח, שכן שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט, ו). ואד"ם גי׳ מ"ה שהוא בתפארת, והרוצח ממעט את הדמות, שכן כתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו (בראשית א, כז). בצלם ו׳ שהוא הת"ת, ולפי שכתוב ותעשה אדם כדגי הים (חבקוק א, יד). לכן בחמישי נבראו הדגים שבהם מתגלגלים הצדיקים, כי לכן אוכלים דגים בשבת (מגלה עמוקות אופן נ"ב. כנפי יונה ח"ב סי׳ ק"ד), וגם נבראו העופות. ואיתא בזהר בראשית מ"ז א׳. ואת כל עוף כנף (בראשית א, כא). אלין צדיקייא די בהון. א"ר אבא נפש חיה אינון ישראל, בגין דאינון בנים דקב"ה, ונשמתהון קדישין מיניה אתיין. וידוע דקב"ה הוא התפארת, ונשמתם של ישראל חלק אלוק ממעל. וגם בזהר שם דף י"ב ב׳. ישרצו המים שרץ נפש חיה (בראשית א, כ). דכיון דבר נש אתעסק באורייתא אתתקן בנשמתא אחרא קדישא, דכתיב שרץ נפש חיה. נפש דההיא חיה קדישא וכו׳. והתורה היא בתפארת כנודע. וגם בז"ח פרשת תשא דף ע"ח ג׳. לא תרצח. לקבל ישרצו המים נפש חיה. בג"כ נפש חיה לא תקטול וכו׳.
הללוהו בתוף ומחול. זהו כנגד הנצח, ולפי שנצח והוד כלולים זה מזה, לכן כתוב בהם בכל א׳ שני מינים, וכתב מהר"ר אברהם גאלנטי בפי׳ לאיכה ע"פ נשים בציון ענו (איכה ה, יא). ז"ל, שתי אשות הזמה הלא המה לילי"ת ומחלת בת ישמעאל. וכתבו המקובלים שלילי"ת הולכים עמה ת"פ כתות של מלאכי חבלה והיא הולכת ומיללת וכלן עונות אחריה, ומחלת הולכי׳ עמה תע"ח כתות, וכלן מחוללות בחלילים, והנשים הללו אינן פוגעות אלו באלו לעולם, הגם כי מלחמה עצומה ביניהן, זולתי ביום הכפורים פוגעות אלו באלו ומתקוטטות יחד, ואז עולה תפילתן של ישראל בלי קטרוג. ובס׳ יואל משה על מ׳ חקור דין ח"ב פ׳ כ"ד ז"ל, הללוהו בתף ומחול. ר"ל כשתבא לילי"ת גי׳ ת"ף אל מחלת, אזי מוחל הב"ה עונות ישראל. ונלע"ד שז"ש ותקח מרים הנביאה את התף בידה (שמות טו, כ). להכניע כח לילי"ת. ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. להכניע גם את מחלת, ולכן ׳ובמחלת׳ נכתב חסר דחסר לרמוז לזה. וכנגד זה מ׳ השביעי, תוצא הארץ נפש חיה למינה (בראשית א, כד). שנאמר על האומות, כדכתיב בזהר שם י"ג א׳ (בהקדמה: פקודא תמינאה למרחם גיורא דעאל למגזר גרמיה ולאעלא תחות גדפוי דשכינתא, ואיהי אעילת לון תחות גדפהא לאינון דמתפרשן מסטרא אחרא מסאבא ומתקרבין לגבה, דכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה. ואי תימא דהאי נפש חיה דכלילא בישראל לכלא היא אזדמנת, הדר ואמר למינה. כמה אכסדרין ואדרין דא לגו מן דא אית לה להאי ארץ דאיהי חיה תחות גדפהא, גדפא ימינא אית לה תרין אכסדרין, ומהאי גדפא אתפרשן לתרין אומין אחרנין דאינון קריבין ביחודא לישראל לאעלא לון לגו אכסדרין אלין, ותחות גדפא שמאלא אית תרין אכסדרין אחרנין, ומתפרשן לתרין אומין אחרנין דאינון עמון ומואב.). וגם כי בששי נבראו המזיקין שמהם השני אשות הנזכרות, ואלו היו השתי נשים זונות שבאו אל שלמה, כמ"ש שם הרב גאלנטי הנ"ל (ויהי בארבע מאות שנה ושמונים שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים. אז תבואנה שתים נשים זונות אל המלך (מ"א ג, טו-טז). כי לילי"ת גימטריא ת"ף כמנין חיילות שיש לה, והשנית היא מחלת גימטריא תע"ח כמנין חיילות שיש לה), ולכן הדבור השביעי לא תנאף כנגד זה לרמוז לאלו שתי נשים זונות, ואיתא בזהר חדש פ׳ תשא ע"א ג׳: לא תנאף. לקבל תוצא הארץ נפש חיה למינה (בראשית א, כד). בג"כ לא תנאף באתתא דלאו איהי בת זוגך. ודוק.
הללוהו במינים ועוגב. זה הוד. ואיתא בבחיי פ׳ תשא (שמות לב, יט), כי מינים היא חמה, ועוגב היא נוגה שבז׳ ככבי לכת. וכבר אמרנו שנצח והוד כלולים זה בזה, ולכן היכל נגה שבז׳ היכלות היא כנגד נצח. ואמנם כנגד זה יש מאמר נעשה אדם (בראשית א, כו). שכתוב בו ויברא אלקים את האדם בצלמו. דהיינו שיש לו הוד וזיו הפנים, כדכתיב והודי נהפך עלי וכו׳ (דניאל י, ח). וכנגדו דבור שמיני לא תגנוב. וזה ע"פ מ"ש בזהר חדש פ׳ תשא ע"א ג׳: ובגין כך אזהר לון קב"ה לבני נשא, דההוא שופרא עלאה דיהב לון דלא יטלון ליה מנהון וכו׳.
הללוהו בצלצלי שמע. כנגד היסוד. וכתוב בבחיי שהוא כנגד כוכב שבסדר שצ"ם חנכ"ל. הוא היסוד שנק׳ כל, ובו השמיעה להתחכם בתורה, וכנגדו במאמרות, ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב וכו׳ (בראשית א, כט). שכן היסוד הוא המשפיע לכלכל את כל חי, כיוסף שנאמר בו, הוא המשביר לכל עם הארץ (בראשית מב, ו). ויכלכל יוסף וכו׳ (בראשית מז, יב). והוא הדבור התשיעי, לא תענה ברעך עד שקר (שמות כ, יג). שלא יטמא בריתו, שהוא העד והאות בינו ובין בני ישראל, ואם לא ישמור בריתו בטהרה הוא מעיד עדות שקר בעצמו.
הללוהו בצלצלי תרועה. שהוא כנגד לבנה היא המלכות, וכנגד זה המ׳ העשירי, לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב, יח). היא ה׳ אחרונה שבשם, והם דודים של מעלה, וכנגד זה למטה, זכר ונקבה בראם (בראשית ה, ב). וכנגדו הדבור העשירי, לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך (שמות כ, יד). והוא מובן. ובתקון כל אלה השלשה עשרות המכוונים יחד, כל הנשמה תהלל יה. ה׳ נשמה הם נר"ן ח"י, שהם ה׳ חלקי הנשמה, שהם כנגד י׳ ספירות כנודע ליודעי חן. וכשיתוקנו כלן אז כל הנשמה תהלל יה, שהוא לעתיד לבא שהעולמות יחזרו לתקונם. וכל הדברים יעלו למכונם. ראשון לציון הנה הנם. במהרה בימינו אמן. בילא"ו.
יבאו המאמרים ויגידו הדברים הנאמרים באמת על איוב ויסוריו. הם אמרו במ׳ רבה פ׳ שלח בענין העקידה ז"ל (במדבר רבה פ׳ י"ז), באותה שעה אמר אברהם, איני זז מכאן עד שתשבע לי שאין אתה מנסה אותי עוד לעולם, שאם ח"ו לא הייתי שומע לך, אבדתני כל אשר יגעתי מימי. א"ל הב"ה חייך כך הוא, ונשבע שלא ינסנו עוד, שנאמר בי נשבעתי נאם ה׳ (בראשית כב, טז). א"ל הב"ה, יסורין קשים ונסיונים אחרים היו ראויים לבא על אברהם ואינן באין, ואלו הן היסורין, אותן שבאו על איוב היו ראויין לבא על אברהם, שכן הוא נסמך לפרשת ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד וכו׳ (בראשית כב, כ). את עוץ בכורו ואת בוז (כא). ועוץ היה איוב, איש היה בארץ עוץ איוב שמו (איוב א׳ א). ע"כ. יפה אמר אברהם אבדתני וכו׳. דאיתא בפ׳ הנחנקין (סנהדרין פט:), ויאמר קח נא את בנך (בראשית כב, ב). אמר רבי שמעון בר אבא, אין נא אלא לשון בקשה, משל למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה והיה לו גיבור א׳ ונצחן, לימים עמדה מלחמה חזקה, א"ל בבקשה ממך, עמוד לי במלחמה זו, שלא יאמרו ראשונות אין בהם ממש, אף הב"ה אמר לאברהם, ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכלן, עכשיו עמוד לי בנסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים ע"כ. וקשה מה צורך למשל. ואיך יהא דומה לנמשל. אמנם קשיתיה לבעל המ׳, קח נא את בנך. מאי נא דהיל"ל קח את בנך, דאם הכונה קח נא בלי איחור, לא היה צריך לומר כן, שהרי אברהם היה זריז לשמור צוויו ית׳, שכן מצינו כשצוהו על המילה, כתוב בעצם היום הזה (בראשית יז, כו). ופרש"י ז"ל, בו ביום שנצטוה. לכן פי׳ רבי שמעון בר אבא, אין נא אלא לשון בקשה. ולכן הוצרך למשל, וזהו למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה, כי הנה כשבא הב"ה לבראת אדם, אמרו מלאכי השרת מה אנוש כי תזכרנו, כדאיתא בסנהדרין פ"ד (לח:), ועוד שם, כיון שהגיע לדור המבול ואנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין, אמרו לפניו רבש"ע לא יפה אמרו ראשונים לפניך וכו׳. הרי אלו המלחמות שהיו לו ית׳ על בריאת האדם. אך אברהם שהיה גיבור וכבש יצרו, הורה למפרע כי יפה עשה הב"ה שבראו, כי כל ימיו הלך בדרך ישרה ונתנסה בכמה נסיונות ועמד בכלן. לימים עמדה עליו מלחמה חזקה, הוא מ"ש שם בפרק הנחנקין, שהשטן קטרג ואמר לפני הב"ה, רבש"ע זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה לא היה לו תור א׳ או גוזל א׳ להקריב לפניך וכו׳. ועוד בזהר פ׳ בראשית דף י׳ ב׳, עבד אברהם משתיא וקרא לכל רברבי דרא לההיא סעודתא, נחת מקטרגא וקם על פתחא כגוונא דמסכנא, ולא הוה מאן דאשגח ביה, מיד סליק ההוא מקטרגא קמי קב"ה וא"ל, רבון עלמא את אמרת אברהם אוהבי (ישעיה מא, ח), עבד סעודתא ולא יהיב לי מידי ולא למסכני, ולא קריב קדמך אפילו יונה חד ע"כ. ועוד בילקוט פ׳ וירא, אברהם כרת ברית עם אבימלך, אמרו מלאכי השרת, רבש"ע, אדם יחיד ביררת לך משבעים לשונות, וכרת ברית עם אומות העולם. א"ל בן יחיד נתתי לו, ואני אומר לו העלהו עולה לפני וכו׳. וכבר פי׳ מ׳ זה במקומו. זוהי המלחמה החזקה, דהיינו הקטרוג הגדול שהיה לפניו על אברהם. ועליה נגזר העקדה כמ"ש בכל המ׳ הנ"ל, ולכן א"ל בבקשה ממך עמוד לי במלחמה זו, דהיינו בעקידת יצחק, כדי שלא יאמרו ראשונות אין בהן ממש. והוא מ"ש שם בילקוט פ׳ וירא, אמר הב"ה למלאכי השרת, אילו שמעתי לכם כשאמרתם לי מה אנוש כי תזכרנו, שמא היה אברהם שמהדרני בעולמי. אמרה מדת הדין לפני הב"ה, כל הנסיונות שניסיתו בממונו, נסהו בגופו, א"ל יקרב לפניך בנו, מיד א"ל קח נא את בנך. וכבר פי׳ מ׳ זה במקומו. שהרי היה נסיון הראשון כשהושלך לכבשן האש ונסיון המילה שהיה בגופו ע"ש. הרי א"כ שנסיון העקדה היה יותר מכלם. ולכן הוצרך לעמוד בו, שלא יאמרו שהראשונים לא היה בהן ממש, וכ"כ בב"ר פ׳ נ"ו, (יען כי) [כי יען אשר] עשית את הדבר הזה (בראשית כב, טז). נסיון עשירי הוא ואתה אומר כן, אלא זה נסיון האחרון שהוא שקול כנגד הכל, שאלולי לא קבלו עליו, אבד כל מה שעשה עכ"ל.
נחזור אל המ׳ הראשון, שיפה אמר אברהם איני זז מכאן וכו׳, אבדתני כל אשר יגעתי מימי. אך קשה על מ"ש לו הב"ה, יסורין קשים היו ראויים לבא על אברהם. מה חטא אברהם שהיו ראויין יסורין קשים לבא עליו. ועוד למה הביא אותם על איוב, שהרי איוב היה ירא אלקים וסר מרע. ולמה הלקהו ביסורין, וכי משוא פנים יש בדבר ליטלן מאברהם ולהביאן על איוב. האמנם הכל יבא היטב עם מ"ש בכתבי האר"י זלה"ה, כי גלגול איוב ואשתו הם גלגול תרח ואשתו, ואמתלאי בת כרנבו אמו של אברהם נתגלגלה בדינה בת לאה ונשאת לאיוב. והסוד הוא כי תרח בא על אשתו נדה ומשם יצא אברהם, וז"ש בזהר כי לכך נק׳ תרח, דארתח לקב"ה וארכביה קב"ה לאברהם באותה טיפה דתרח, כי אברהם סוד אדם הראשון שעבד ע"א, ולכן נתגלגל בטפת תרח העובד ע"א לכפר עליו, בסוד מי יתן טהור מטמא (איוב יד, ד). והנה תרח היה משרש נשמת אברהם בנו, והיה בתוך הפסולת של שרש נשמת אברהם, ולכן נתגלגל הדבר להתקן על ידו, ולכן טרח אברהם להחזיר לתרח בתשובה, והועיל לגלגלו כדי לתקן הפגם. ולהיות שכתוב בזהר (פ׳ צו, ל"ד ע"א), דלית מצורע אלא ההוא דבועל נדה. לכן איוב לקה בשחין. גם אשתו נדה נתגלגלה בדינה, אותיות דדין כאותיות דדין, שנבעלה לכנעני לנקות אותה זוהמא. ועוד שם, ולפי שתרח הוציא טפת אברהם מעורבת, לכן יצא מאברהם ישמעאל. ואחר שנימול הוציא את תרח כדי שיתגלגל באיוב, ואחר העקדה נתבשר שכבר התחיל להתגלגל, וזהו את עוץ (בראשית כב, כא). שעל איוב נאמר שהיה מארץ עוץ. עוד אמרו כי אדם הראשון בא על אשתו נדה, והוא סוד הנחש שבא על חוה והטיל בה זוהמא, באכלה מעץ הדעת שפירסה נדה, ואדם בא עליה, ולכן יצא קין מטוב ורע. ואיתא בויקרא רבה פ׳ ט"ו, כל מי שהלך אצל אשתו נדה, עושה בניו מצורעין וכו׳. וכ"כ בזהר פרשת שמות דף ג׳ ב׳, מסאבו דנדה קשיא מכל מסאבו דעלמא, אסתאב איהו וכל דמקרבין בהדיה, ולא עוד אלא דגרים מרעין בישין על גרמיה ועל ההוא זרעא דיוליד, דכיון דיקרב בר נש לגבי נדה, ההוא מסאבו דליג עלוי ויסתאב בכל שייפין דיליה. זרעא דיוליד בההיא שעתא, משכין עלוי רוח מסאבו, וכל יומוי יהא במסאבו ע"כ. מכל ההקדמות האלה נבא לבער הקושיא הנזכרת, אם היו היסורין ראויין לאברהם למה הביא אותם על איוב. האמנם כיון שאברהם בא לתקן פגם אדם הראשון שפגם בעשרה מאמרות. לכן נתנסה בעשר נסיונות ונשארה הזוהמא בתרח אביו שבא על אשתו נדה כאדם הראשון. ולכן אברהם שבא לתקן הכל, מסר עצמו לכבשן האש לעכל אותה הזוהמא, ולפי שאדם הראשון ותרח טמאו עצמם בבואם על הנדה, לכך אברהם היה אוכל חוליו בטהרה. עוד כתוב בכתבי האר"י זלה"ה, כי יצחק היה סוד הבל, שכן השה לעולה בני (בראשית כב, ח). ראשי תיבות הב"ל. וגם איוב היא מבחי׳ זו, שלכן אמר ואיך תנחמוני הבל (איוב כא, לד). ולכן נעקד יצחק בן ל"ז שנה כמנין הבל. ולכן אחר העקדה נתבשר מלידת עוץ זה איוב, שכבר הגיע זמן תקונו ונתגלגל בו תרח, ולפי שבא על הנדה, נתגלגל בעוץ שלא היו לו בנים ומת, ונתיבמה אשתו לבוז ויצא ממנו איוב, כדמוכח בזהר שאיוב בן יבמה היה, כך כתוב בס׳ הלקוטים ותלמידי האר"י זלה"ה. ולכן כתוב איש היה בארץ עוץ (איוב א, א). כדי להזכיר שם אביו הראשון, כי אשתו של בוז היתה תחלה לעוץ, ואיו"ב גימטריא חו"ה, שבא לתקן גם את חוה שפירסה נדה ושמשה עם בעלה. ולכן אמר ברית כרתי לעיני (איוב לא, א). ואיתא בתנחומא, בא וראה צדקו של איוב, ומה אם בתולה שכל אדם רשאי להסתכל בה, שמא ישא אותה או ישיאנה לבנו או לאחד מקרוביו, לא היה איוב מסתכל בה, עאכ"ו על אשת איש שאינו רשאי להסתכל בה ע"כ. ובבבא בתרא פ"א (טו:), גדול הנאמר באיוב מהנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב, כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה (בראשית כב, יב). ואילו באיוב כתיב, איש תם וישר ירא אלקים וסר מרע (איוב א, ח), ע"כ. כי אברהם היה צדיק גמור כל ימיו. אך איוב הוא תרח שחזר בתשובה באותו פרק באותה אשה, ולכן נאמר עליו וסר מרע, דהיינו מהרע שעשה בהיותו בתרח, ולכן כשחטאו בניו בעשותם משתאות, אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלקים בלבבם (איוב א, ה). כדי להתרחק מעובדי ע"א, שבא לתקן לתרח שהיה אדוק בע"א. וידענו שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות לד:). לכן אמר גדול הנאמר באיוב, דאילו באברהם כתיב ירא אלקים מעיקרא. אך באיוב כתיב וסר מרע. דהיינו בעל תשובה שגדול כוחו כנז׳.
הנה כי כן להיות שהבא על הנדה נעשה מצורע, לכן הביא הב"ה יסורין על איוב. וכן היו ראויים לבא על אברהם, לפי שגם הבן הנולד משם יהיה מצורע, אך לפי שצירף עצמו בכבשן האש נסתלקה זוהמתו, וגם בעשרה נסיונות שנתנסה. וז"ש במאמר הראשון, יסורין קשים היו ראויים לבא על אברהם. מהטעם הנ"ל, ולפי שאיוב היה תרח עצמו שבעל נדה, לכן באו על איוב. ואמנם רצה הב"ה לזכותו כמ"ש במדרש, א"ל הב"ה לאיוב, מה אתה רוצה עניות או יסורין, א"ל מקבל אני כל יסורין שבעולם ולא עניות. וזה שאמרו (נדרים סד:), ד׳ חשובים כמתים. מי שירד מנכסיו. והמצורע. והיה מחליף לו היסורין בעניות והוא לא רצה, שנאמר כי על זה בחרת מעוני (איוב לו, כא). ואח"כ קרא תגר ולא עמד בנסיון, ועל זה איתא בילקוט איוב כ"ג, (רמז תתק"ח), אשרי אדם שנגעו בו יסורין ולא קרא תגר אחר מדת הדין. אמר רב חנינא בר פפא, איוב אלולי לא קרא תגר כשבאו עליו יסורין, כשם שאומרים עכשיו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, כך היו אומרים אלקי איוב, ולא עשה אלא כיון שבאו עליו יסורין התחיל מבעט ואומר, מי יתן ידעתי ואמצאהו וכו׳ (איוב כג, ג). כי כבר אמרו בפ׳ חלק (סנהדרין קז.), שדוד המלך ע"ה בקש שיאמרו אלקי דוד, וא"ל הב"ה אינהו מינסו לי, את לא מינסת לי וכו׳. ואף כאן אם איוב עמד בנסיון היו אומרים אלקי איוב, כי איו"ב אותיות אבי"ו, דהיינו אביו של אברהם שנתגלגל בו. ועוד שהיה בן יבמה, וכתיב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת (דברים כה, ו). וזהו אביו. וכן איו"ב ראשי תיבות אלקי אברהם יצחק ויעקב. כי היה ראוי להתחבר אליהם אם היה עומד בנסיון, והוא אביהם תר"ח, שחת"ר לו חתירה וקבלהו בתשובה. ולכן א"ל הב"ה לאברהם, ואתה תבא אל אבותיך בשלום (בראשית טו, טו). בישרו שתרח עשה תשובה, ותקן גם חטא אדם הראשון שגם הוא שב בתשובה, ולכן אמר אבותיך לשון רבים, והנה אמר איוב יאבד יום אולד בו (איוב ג, ג). ואיתא בב"ר פ׳ ס"ד, אמר רבי מרינוס ברבי יהושע, אמר איוב, הלואי היתה אמי נדה בשעה שבא אבא להזדקק בה, שתאמר לו הורה גבר (איוב ג, ג). אין עכשיו עת הריון מגבר. הכוונה כי התיקון האמיתי לשב בתשובה הוא באותו פרק וכו׳. ולכן לתקן עון תרח שבא על הנדה, היה ראוי שבעת שאבי היה רוצה להזדקק לאשתו, תאמר לו הורה גבר וכו׳. ובזה לא נולדתי אני לסבול כמה יסורין. וכן אמרו בב"ר פ׳ י"ט, אדברה ולא איראנו וכו׳ (איוב ט, לה). אמר איני כאותו שאמר, האשה אשר נתת עמדי (בראשית ג, יב). הוא שמע לדברי אשתו, אבל אני לא שמעתי לדברי אשתי ע"כ. כי כאן כפר בטובה באמרו האשה אשר נתת עמדי, ורצה להתנצל באמרו כי היא גרמה לו. אבל אני לא שמעתי לדברי אשתי, כי אמרתי לה כדבר אחת הנבלות תדברי (איוב ב, י). והצדיק עליו את הדין. אלולי שאח"כ לא עמד בנסיון. ובזה כל דברי חכמים קיימים. כמסמרות נטועים ותמימים.
במדרש חזית ע"פ עד שהמלך במסיבו (שיר השירים א, יב). אמר רבי אבהו, עד שמשה וישראל מסובין ואוכלין פסחיהם במצרים, כבר הקדים הב"ה, שנאמר ויהי בחצי הלילה וה׳ הכה כל בכור בארץ מצרים (שמות יב, כט). היא דעתיה דרבי אבהו למימרא סיריי נתן ריחו, מלמד שהיה ריחו של אותו הדם קשה, והופיע להם הב"ה ריח טוב מבשומי גן עדן והיתה נפשם קוהא לאכול, א"ל משה רבינו תן לנו מה נאכל, א"ל משה כך אמר לי הב"ה, כל בן נכר לא יאכל בו. עמדו והפרישו הנכרים שביניהם והיתה נפשם קוהא לאכול, א"ל משה רבינו תן לנו מה נאכל, א"ל כך אמר לי הב"ה, וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו (שמות יב, מד). עמדו ומלו את עבדיהם והיתה נפשם קוהא לאכול, א"ל תן לנו מה נאכל, א"ל כך אמר לי הב"ה, סינטומוס, כל ערל לא יאכל בו (שמות יב, מח). מיד כל א׳ וא׳ נתן חרבו על יריכו ומל עצמו עכ"ל. וכבר פי׳ מ׳ זה בשלם שבפנים בדרוש לפסח ראשון והפטרה, ע"ש (חלק ב׳ - דרוש י׳ לפסח יום ראשון והפטרה.) כי צריך להבינו תחלה, וכאן לא באנו אלא לבאר סודו כפי מה שהורונו מן השמים. וזה כי כתוב בזהר פ׳ משפטים דף צ"ח ב׳ בסוד נשמת הגרים ז"ל, בקדמיתא אית לאתערא נשמתין דגיורין, כלהו פרחן מגו גנתא דעדן בארח סתים וכו׳. והנה לישב כמה מאמרים הנאמרים בזהר בענין נשמת הגרים, ומ"ש בכתבי האר"י זלה"ה, כתב המקובל האלקי מורי הרמ"ז זצוק"ל בפירושיו הנחמדים לזהר, ובפרט במ"ש בהקדמת הזהר בראשית דף י"ג א׳, פקודא תמינאה למרחם גיורא דעאל למגזר גרמיה ולאעלא תחות גדפוי דשכינתא וכו׳. וז"ל לשון הזהב, ונלע"ד שג׳ נפשות הן לגר. האחת היא אותו הנצוץ המובלע בקליפת נגה, שזה מושפע בגוף הגר עודנו גוי, שאז הוא תחת הקליפה עדיין. ולפי ששרשה מניצוץ קדושה. לכן מתעוררת מעצמה לשוב למקורה, ואין ספק שיש לו סיוע מן ההשגחה העליונה וכו׳. והנה בהתחיל כח התעוררותו, אז מיד נכנסה בו נפש מתולדות הצדיקים שגם היא מקליפת נגה, אלא שהצדיקים מוציאים אותה בסוד זווגם שנעשה בלילה, כדאיתא בזהר פ׳ שלח (קסז, ע"ב). ואולם יש עוד בחי׳ שלישית, והיא הבאה לו מצד הקדושה ככל נפשות ישראל, ואז נק׳ גר צדק, שבאה לו ממלכות הנק׳ צדק וכו׳. עוד כתוב בזהר פ׳ בא ל"ז ב׳, ויהי בחצי הלילה (שמות יב, כט). בפלגותא בתראה וכו׳, בשעתא דקב"ה אתער בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקייא וכרוזא נפיק וקרי, עורי צפון ובואי תימן וכו׳ (שיר השירים ד, טז). מאי ויאכל פרי מגדיו, אלין קרבנין דאתקריבו קמיה מנשמתהון דצדיקייא וכו׳. ז"ש רבי אבהו, עד שמשה וישראל מסובין ואוכלין פסחיהם במצרים, שהפסח אינו נאכל אלא עד חצות. כבר הקדים הב"ה לעורר אותם הגרים שבאו להתגייר באותו הלילה, כמו שכבר כתבנו בדרוש הנז׳, וזהו ההתעוררות הראשון לשוב למקורם אל תחת כנפי השכינה, והיה רצונו של משה רבינו ע"ה לקבלם, ולכן כתוב בשמות רבה פרשה י"ט ז"ל, והרבה מהם לא היו מקבלים עליהם למול. אמר הב"ה שיעשו הפסח, וכיון שעשה משה את הפסח, גזר הב"ה לד׳ רוחות העולם ונושבות בגן עדן, ומן הרוחות שבגן עדן הלכו ונדבקו באותו הפסח, והיה ריחו הולך מהלך מ׳ יום. הכונה כמ"ש בדרוש הנז׳ פי׳ כל אותו המ׳ ג"כ, שבשל הגרים היה ריחו קשה לפי שלא מלו, אך בשל משה הופיע ריח טוב מבשומי גן עדן, ולכן בשלהם היתה נפשם קוהא לאכול, ולכן אמרו למשה תן לנו מה נאכל. כי בכח יחודו המציא נפשות לגרים, היא השנייה הבאה מזווג הצדיקים, וז"ש שגזר לד׳ רוחות העולם, דהיינו אותו הרוח, שלגבי הראשון שהוא נפש נקרא זה רוח, ונדבקו בשל משה, כי משה רבינו ע"ה קירבם, כמ"ש העם אשר אנכי בקרבו (במדבר יא, כא). ומשה רבינו ע"ה דחה אותם ג׳ פעמים, כדרך שדוחין את הגר ג׳ פעמים. ופירוש שם מורי הרמ"ז זצוק"ל, כי הענין הוא לנסותו אם הוא מקליפה קשה מהג׳, רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת. שאם הוא מהיותר חיצונה שהרע גובר בה מאד, תחזור אחוריה בדחייה ראשונה. ואם מהשנית צריך ב׳ דחיות. ומהשלישית ג׳ דחיות. אך אם היא מקליפת נוגה המעורבת מטוב ורע, והיא קרובה אל הקדושה אז יתגייר. ולכן משה רבינו ע"ה לא אמר להם ביחד כל הדחיות, רק בראשונה אמר כך אמר לי הב"ה, כל בן נכר לא יאכל בו. שהיא הקליפה הראשונה שכנגד העשייה, ולפי ששם הרע גובר על הטוב, אמר ׳כל׳ שרובו ככולו, ובעשייה יש שם ב"ן, ולכן אמר כל ב"ן נכ"ר גימטריא ר"ע, כי שם הרע מרובה מהטוב, ולכן פירשו רז"ל (זבחים כב:), כל בן נכר (שמות יב, מג). שנתנכרו מעשיו דייקא. דהיינו מן העשיה, ואז עמדו והפרישו הנכרים שביניהם, כההוא עובדא דאיתא בזהר פ׳ משפטים דף קכ"ד א׳, שנתערבו נכרים ביניהם לעשות הפסח וכו׳ ע"ש (זימנא חדא סליקו ישראל למחג חגא ואתערבו עכו"ם בהדייהו, וההוא שתא לא אשתכח ברכתא בעלמא. אתו שאילו לרב המנונא סבא, אמר להו, חמיתון סימנא בקדמיתא בהאי. אמר ליה, סימנא חמינן, דכד תבנא מהתם, כל ארחין אסתימו ממיא ועננא, וחשוכא אשתכח, דלא יכלין למיהך כל אינון דסליקו לתמן. ועוד, בשעתא דעאלנא לאתחזאה, אפי שמיא אתחשכו ואתרגיזו. אמר להו, ודאי או אית בינייכו בני נשא דלא אתגזרו, או עכו"ם סליקו בהדייכו. דהא לא אתברכאן בההיא שעתא בר מאינון ישראל דאתגזרו. ובהאי את קדישא מסתכל קודשא בריך הוא ובריך לון. לשתא אחרא סליקו וסליקו אינון עכו"ם דאתערבו בהדייהו, כד הוו אכלין קרבנייא והוו חדאן, וחמו לאינון עכו"ם דטפסאן בקוטרייהו לקוטרא דכותלא. אשגחו בהו דכולא מברכין ואינון לא בריכו. אתו ואמרו מילה לבי דינא, אתו ושאילו לון, אמרו, האי דאכלתון חולקא דלכון, מאן קורבנא הוה. לא הוה בידייהו. בדקו ואשכחו דאינון עכו"ם וקטלו לון. אמרו, בריך רחמנא דשזיב לעמיה, דודאי לית ברכתא שריא אלא בישראל זרעא קדישא בני מהימנותא בני קשוט. וההיא שתא אשתכח ברכתא בעלמא בשלימו. פתחו ואמרו (תהלים קמ), אך צדיקים יודו לשמך וגו׳.). וכן בפ"ק דפסחים (ג:) (ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים, אמר כתיב (שמות יב, מג), כל בן נכר לא יאכל בו. (שמות יב, מח), כל ערל לא יאכל בו. ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי, אמר ליה רבי יהודה בן בתירא, מי קא ספו לך מאליה, אמר ליה לא כי סלקת להתם אימא להו ספו לי מאליה, כי סליק אמר להו מאליה ספו לי, אמרו ליה אליה לגבוה סלקא, אמרו ליה מאן אמר לך הכי, אמר להו רבי יהודה בן בתירא, אמרו מאי האי דקמן, בדקו בתריה ואשכחוהו דארמאה הוא וקטלוהו, שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא, שלם לך רבי יהודה בן בתירא דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים.). ועדין היתה נפשם קוהא לאכול וכו׳. א"ל וכל עבד איש וכו׳. זהו הקליפה השנייה שכנגד היצירה שנק׳ עב"ד, דהיינו מטטרו"ן שר היצירה. עמדו ומלו את עבדיהם. וזהו אז יאכ"ל ב"ו. גימטריא ס"ט ועם הכולל ע׳, בסוד מ"ל י"ה. וכנגד השלישית א"ל הב"ה סנטומוס, כל ערל לא יאכל בו. רוצה לומר כלל צרור וחתום, כל ערל, אפילו ישראל שמתו אחיו מחמת מילה, ואע"פ שהוא קרוב אל הקדושה. מיד כל א׳ וא׳ מל את עצמו, ואז ניתנה בו נפש הגר הקדושה.
בזהר פ׳ ויחי דף רל"ד ב׳, רבי יוסי שאיל לרבי שמעון, אמר ליה ואגידה או ויגד או ויגידו, וכן כלהו דתנינן דרזא דחכמתא איהו, ואמאי במלה דא רזא דחכמתא, אמר ליה בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ"ל דל"ת בלא פירודא, והאי הוא רזא דחכמתא, מלה דאתיא בשלימו, ברזא דאתוון הכי הוא כד אינון בחכמתא. דל"ת בלא ג׳ לאו איהו שלימו, וכן גימ"ל בלא דל"ת, דהא דא בדא אתקשרו בלא פירודא. ומאן דאפריש לון גרים לגרמיה מותא, ואע"ג דאית י׳ לזמנין בין גימ"ל לדל"ת, לא הוי פירודא וכלא קשורא חדא ע"כ. הכונה כמו שקבלתי ממורי הרמ"ז זצוק"ל, כי כל רזא הוא בחי׳ יסוד, והנה הג׳ הוא התפארת, כי חסד וגבורה הם ב׳, והתפארת שהוא הג׳ מכריע ביניהם, והוא יעקב שלישי שבאבות, מרכבה לתפארת, והד׳ היא המלכות, אבן מאסו הבונים (תהלים קיח, כב). דלית לה מגרמה כלום, ולכן היא דלה. וגם דלת לרמוז כי היא הדלת והשער, זה השער לה׳. כמ"ש בזהר פרשת אמור דף צ"ה א׳, פתחו לי שערי צדק זה השער לה׳ (תהלים קיח, יט). דא הוה פתחו ודאי לאעלא למלכא וכו׳ ע"ש (ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו׳ (ויקרא כג). רבי חייא פתח, אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו׳ (שיר השירים ה). אמרה כנסת ישראל, אני ישנה בגלותא דמצרים, דהוו בני בשעבודא דקשיו. קול דודי דופק, דא קודשא בריך הוא, דאמר ואזכור את בריתי (שמות ו). ולבי ער, לנטרא להו דלא ישתיצון בגלותא. פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא, ואנא אפתח לך תרעין עלאין. פתחי לי אחותי, דהא פתחא לאעלא לי בך הוא, דלא ייעלון לגבאי בני אלא בך, אנת הוא פתחא לאעלא לי בך, אי אנת לא תפתח פתחך, הא אנא סגיר. דלא ישכחון לי. בגין כך, פתחי לי. פתחי לי ודאי. ועל דא אמר דוד, כד בעא לאעלא למלכא, אמר פתחו לי שערי צדק (תהלים קיח), אבא בם אודה יה. זה השער ליי׳, דא הוא פתחא ודאי לאעלא למלכא. זה השער ליי׳, לאשכחא ליה, ולאתדבקא ביה, ועל דא פתחי לי אחותי רעיתי שראשי וגו׳. בגין לאזדווגא עמך, ולמהוי עמך בשלם דעלמין.). והנה חכמה ובינה אינון ריעים דלא אתפרשן לעלמין, אך תפארת ומלכות אינון דודים, ולכן אמר כד אינון בחכמתא, כלומר שגם הם ביחוד תדיר, כשהם ברזא דחכמתא, לפי מעשיהם של ישראל שגורמים היחוד גם בתפארת ומלכות כמו שהם חכמה ובינה, וכמו שהיה בימי שלמה דקיימא סיהרא באשלמותא, שתמיד היו ביחוד גמור. דל"ת בלא גימ"ל, דהיינו כשהמלכות לבדה לאו איהו שלימו, וכן גימ"ל בלא דל"ת, דדכר בלא נוקבא פלג גופא הוי, והן ו"ה שבשם שצריך לחברם תמיד, וזהו אתקשרו בלא פירודא. וכ"כ שם בדף רמ"ד ב׳, דהא ג׳ יהיב וד׳ לקיט. ומאן דאפריש לון גרים גרמיה למותא, דהא אפריש עץ החיים דהוא ג׳ מן הד׳ שהוא אילנא דמותא, ורזא דא חובה דאדם דאפריש בינייהו. וכמ"ש שם דף ל"ו א׳, דכל מאן דנטיל ליה בלחודוי עביד פרישו וכו׳. ואע"ג דאית י׳ בין גימ"ל לדל"ת וכו׳. כי הי׳ הוא היסוד, י׳ דשד"י, ולכן לא הוי פרודא, אדרבא זהו עיקר היחוד, דגוף וברית חשבינן חד. ולכן גי"ד גימטריא טו"ב שהוא היסוד שנק׳ טוב כנודע, ולטעם זה כעס רב ייבא סבא על מי שאמר דלאו איהו מהימנותא ככתוב בזהר, לפי שכל עיקר היחוד הוא ע"י היסוד, שלכן נק׳ כי כל בשמים ובארץ (דה"א כט, יא). ודוק.
ובפרק חלק (סנהדרין צו:), אמר עולא, עמון ומואב שבבי בישי דירושלם הוו, כיון דשמעינהו לנביאי דקא מתנבי לחרבנא דירושלם, שלחו לנבוכדנצר פוק ותא, אמר מסתפינא דלא לעבדו לי כדעבדו בקמאי, שלחו ליה כי אין האיש בביתו (משלי ז, יט). ואין איש אלא הב"ה, שנאמר ה׳ איש מלחמה (שמות טו, ג). שלח להו בקריבא הוא ואתי, שלחו ליה הלך בדרך מרחוק (משלי ז, יט), שלח להו, אית להו צדיקי דבעו רחמי ומייתו ליה, שלחו ליה, צרור הכסף לקח בידו (משלי ז, כ). ואין כסף אלא צדיקים, שנאמר ואכרה לי בחמשה עשר כסף וכו׳ (הושע ג, טו). שלח להו, הדרי רשיעי בתשובה ומייתו ליה, שלחו ליה, כבר קבע להם זמן, שנאמר ליום הכסא יבא ביתו (משלי ז, כ) ע"כ. והמ׳ הזה אומר דרשני בדרך נסתר, דאיתא בזהר פ׳ אחרי מות דף ע"ה א׳. ומתחיל הענין דף ע"ד סוף ב׳, כד מלה תליא בתשובה ולא תייבין, כדין ה׳ עלאה נטיל לון ואנגיד לוא"ו, וי׳ לגבי כדין אקרי הוי. כד אסתלק מלכא לעילא לעילא, בגין דצווחין בני נשא ולא ישגח בהו, וההוא עילאה טמירא סליק לו׳ י׳ לגביה, בגין דלא אתקביל צלותיה, כדין אקרי אוי, דהא א׳ אסתליק לגביה ו׳ וי׳, וכדין תשובה לא אשתכח, ועל דא אסתלק מאלין אתוון ה׳, דהא בתשובה לא תליא ודאי כד אסגיאו חובי עלמא טפי וכו׳. ועוד בויקרא דף כ׳ ב׳, כי איננו (ירמיה לא, יד). בגין דמלכא קדישא הוה סליק לעילא לעילא ואתרחיק מכלא. וכן במדרש הנעלם דשיר השירים בזהר חדש דף ג׳ ד׳ ז"ל, כי הולך האדם אל בית עולמו (קהלת יב, ה). מסתלק הכבוד למעלה למעלה, ואינון צווחין ולית מאן דישגח בהו, בגין דאיהו אסתלק לבית עולמו דנפק מיניה. על פי הדברים והאמת האלה נבין המ׳ הנ"ל, כי הנה אלה רשעים בני עמון ומואב, שלעולם היו רצועת מרדות לישראל מפני שנאה כבושה שבלבם, שנתרחקו מלבא בקהל ה׳, כששמעו מהנביאים שנתנבאו על החרבן. שלחו לנבוכדנאצר שיבוא ויצור על ירושלם, ולפי שהוא היה בחיל סנחריב כשיצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור, שנשתייר מהם כדבריהם ז"ל (סנהדרין צה:), אמר מסתפינא וכו׳. שלחו ליה, כי אין האיש בביתו, זה הב"ה שנקרא איש מלחמה. בסוד הכתוב בזהר פרשת תזריע דף מ"ח א׳ ע"פ זה, אימתי אתקרי שלימותא דלעילא, כד יתיב קב"ה בכורסיא, ועד דלא יתיב בכורסיא לא אשתכח שלימותא. אי הכי הא כתיב ה׳ איש מלחמה (שמות טו, ג). תא חזי, התם לא אתשכח שלימותא דכלא ובגין כך אקרי איש. והסוד נודע ליודעים. ולכן כתוב כאן, כי אין האיש בביתו. דסליק לעילא ואינון צווחין ולית מאן דישגח בהו. שלח להו בקריבא הוא ואתי, כלומר ההסתלקות שלו הוא בבינה ששם התשובה, וכשעושים תשובה, שאז כתיב, לרחוק ולקרוב (ישעיה נז, יט). זה בעל תשובה שהיה רחוק ונתקרב (ברכות לד:). אתי, כלומר ששומע צעקתם וחוזר עליהם. שלחו ליה, הלך בדרך רחוקה, דהיינו שעלה למעלה למעלה, דהיינו הא׳ דאסתליק לגביה ו׳ י׳, וכדין תשובה לא אשתכח, וזהו סוד הלך בדרך, כי דר"ך גימטריא ב׳ פעמים יב"ק, שהוא סוד ה׳ הוא האלקים שאומרים בנעילת יום הכפורים, שאז עלה למקום עליון לטובה. וכאן נסתלק לרעה, וזהו בדרך מרחוק, כלומר למעלה מהבינה ואין התשובה מועילה. שלח להו, אית להו צדיקי דבעו רחמי ומייתו ליה. זה תלוי בהקדמה נוראה שיש מדברי קבלה, כי אין רשות לכל אדם להתפלל למקום גבוה, רק לצדיקים גדולים כמשה רבינו ע"ה ודומים לו, ולכן אמרו אית להו צדיקי, דהיינו צדיקים גדולים שכחם יפה שתגיע תפילתם למעלה למעלה ומייתו ליה. שלחו ליה צרור הכסף לקח בידו, כלומר כבר אסף אליו אותם הצדיקים הגדולים, על דרך מ"ש בזהר פ׳ ויגש דף ר"ו א׳, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו (בראשית ז, כב). דלא אשתאר בהו מכל אינון דהוו בהו נשמתא קדישא, כגון חנוך ירד וכלהו צדיקייא, בגין לאגנא על ארעא דלא ישתצי בגינייהו וכו׳. שלח להו, הדרו רשיעי בתשובה ומייתו ליה. כי אעפ"י שאין הדבר תלוי בתשובה, ועכ"ז איתא ביומא פ"ח (פו:), תשובת המוחלטין מעכבת את הפורענות ואפילו לאחר שנחתם גזר דינם. ופרש"י המוחלטין. רשעים גמורים. וא"כ זכות התשובה של אלו הרשעים גמורים מייתי ליה. שלחו ליה כבר קבע להם זמן, ועד שיגיע זמן הגאולה אין תשובתם מתקבלת. והם אינם יודעים מ"ש (סנהדרין צח.), אני ה׳ בעתה אחישנה (ישעיה ס, כב). זכו אחישנה. כי קרוב יום אידם. אם ישובו ישראל בעודם. כי זה כל האדם. יקרא אל השמים מעל ואל יהי נרדם. כי קרוב יום ה׳ להוציא רצוצים חפשים מתחת ידם. ולהביא צדק עולמים ולעמוד בסודם. במהרה בימינו אמן. בילא"ו.
[א*] (ערוגת הבשם פ׳ ט׳): וזה ענין (תענית לא.): עתיד הקב״ה לעשות מחול לצדיקים. כלומר לענגם בעונג נצחי, וכן (ברכות יז.), צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. עונג נצחי. וכן (תנחומא פ׳ ויקרא): תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה. כלומר נצחיות חומרו. וישוב לעתיד לבא. ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד והמשכילים יזהירו וגו׳ (דניאל יב, ג). והנביא אמר (ישעיה ד, ב): ביום ההוא יהיה צמח ה׳ לצבי ולכבוד - שהוא החלק השכלי. ופרי הארץ - שהוא החלק החומרי. לגאון ולתפארת וגו׳ - והוא מספר עיגוליי גם כן מפני היות בו סגולת הה׳ והו׳ שזכרנו וכו׳. ולחשיבות מספר העשרה בבחינות אלה היתה אות היו״ד ראשונה לשם הגדול והקדוש ב״ה, אשרי ישכילהו שכלנו, מלך בעשרה לבושים הרמוזים בפסוק לך ה׳ הגדולה וגו׳. ומלאכיו המשרתים לפניו נכללו בי׳ מדרגות, חיות כרובים שרפים אופנים אראלים חשמלים תרשישים מלאכים אלקים אישים. ויש מונים בני האלקים תמורת תרשישים. עולם הגלגלים גם כן נכלל בי׳, היינו גלגל השכל שהוא על כולם, וגלגל המקיף, וגלגל המזלות היינו האפודה, וז׳ כוכבי לכת. העולם נברא בי׳ מאמרות שהוא המספר השלם ולא במאמר א׳ בלבד, שלא לתת מקום לחשוב שמהפשוט בתכלית הפשיטות לא יצא ממנו כי אם דבר פשוט ושיתר ההויות נתהוו ונשתלשלו מאליהן בלא כוונה מאתו ית׳, כי בזה לא היה מקום לשכר ועונש, וזה טעם כדי להפרע וכו׳. התורה גם כן כללה כל מצותיה בי׳ דברות. במשכן נצטוו לעשות עשר יריעות. ובמקדש עשה שלמה עשר מכונות, עשר כיורות, י׳ שלחנות, י׳ מנורות, נשיאות כפים הוא בי׳ אצבעות, וכל דבר שבקדושה אינו בפחות מעשרה, כי השלמות והקדושה והנצחיות תלוים בזה המספר, לכן אין פוחתין מי׳ פסוקים בקריאת התורה. וכינור של דוד המלך ע״ה בעשר נימין, כאמרו בנבל עשור זמרו לו (תהלים לג). כי אז יהיה הניגון שלם ונערך בעשרה נימיו, עד שיאמרו הנה אלקינו זה. וחודש הראשון נטל עשר עטרות. ועשר נסיונות נתנסה אברהם אבינו באופן היותר שלם שבנסיון, להודיע לבאי עולם אמונתו ובטחונו בקונו, וי׳ דורות מאדם ועד נח להודיע שלימות ארך אפו ית׳. וי׳ דורות מנח ועד אברהם, להודיע שלימות הצדיק שקבל שכר כלם. ולקו המצריים עשר מכות יסורים שלמים על מרים. ומנו חכמים י״ד דברים שירדו מהם בעולם י׳ קבין, כלומר מספר שלם.