דרוש ל״ד לפרשת קרח

זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטורת לפני ה׳ ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר ה׳ ביד משה לו (במדבר יז, ה.).

סנהדרין פ׳ חלק (דף קט:), אמר ריש לקיש ויקח (במדבר טז, א.). שלקח מקח רע לעצמו. קרח שעשה קרחה בישראל, בן יצהר שהרתיח עליו את כל העולם כלו כצהרים. בן קהת בן שקהו שיני מולידיו. בן לוי בן שנעשה לויה לגהינם. ולחשוב נמי בן יעקב בן שעקב עצמו לגהינם. א״ר שמואל בר רב יצחק יעקב בקש רחמים על עצמו, שנאמר בסודם אל תבא נפשי (בראשית מט, ו.) אלו מרגלים, בקהלם אל תחד כבודי זו עדת קרח. ע״כ.

יקדים הרופא ויחתוך האבר שעלתה בו נומי למען לא יתפשט החולי בכל הגוף, כי מוטב שישאר מחוסר אבר להחיות כל גופו ולא ימות ונפל למשכב. ככה אמרו בב״ר פ׳ ס׳. יפתח מת בנישול איברים, בכל מקום שהיה הולך בו היה אבר נישול ממנו והיו קוברין אותו שם, הה״ד וימת יפתח ויקבר בערי גלעד (שופטים יב, ז.). בעיר גלעד לא נאמר אלא בערי גלעד ע״כ. וקשה לי שהרי כתוב בשמואל א׳ כ״ח. ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל ויקברוהו ברמה ובעירו (ש"א כח, ג.). ותרגם יונתן וקברוהי ברמתא וספדו עלוהי אינש בקרתיה. וכן פי׳ הרד״ק ז״ל, כי בכל ערי ישראל ספדו לו בשכר שהיה מחזר בכל המקומות לשפטם ע״כ. וכיוצא בזה מצינו בפ׳ עקב, ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם (דברים י, ו.). ופרש״י וכי במוסרה מת והלא בהר ההר מת וכו׳, אלא שעשו שם אבל כבד על מיתתו של אהרן עכ״ל. אף כאן היינו יכולים לומר ויקבר בערי גלעד שהספידוהו בכל ערי גלעד. כשם שפי׳ על ויקברוהו ברמה ובעירו. כי עיקר ההספד הוא במקום הקבורה שמספידין בפניו. אלא ודאי שלפי שידעו חז״ל שיפתח לא היה בן תורה, כמ״ש בילקוט שמואל א׳ י״א ז״ל, ולפי שלא היה בן תורה אבד את בתו. ואיתא בפ״ח דבב״ק (דף צב:), מנא הא מלתא דאמרי אינשי מטייל ואזיל דקלא בישא לגבי קינא דשרכי. ופרש״י דרך דקל רע ליגדל אצל אילן סרק, דכתיב ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים (שופטים יא, ג.). הנה כי כן לא היה ראוי יפתח שיספדוהו כל ישראל כשמואל הרמתי, ולכן פי׳ ויקבר בערי גלעד. שבכל מקום שהולך היה אבר נישול ממנו, דהיינו שבשביל חולי היו נוטלין ממנו אבר וקוברין אותו שם.

והטעם לזה נלע״ד עם מ״ש בתעניות פ״א (דף ד.), א׳ רבי שמואל בר נחמני א״ר יונתן שלשה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבום כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן, ואלו הן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי, אליעזר עבד אברהם דכתיב והיה הנערה אשר אומר אליה וגו׳ (בראשית כד, יד.). יכול אפילו חגרת או סומא, השיבוהו כהוגן ונזדמנה לו רבקה. שאול בן קיש דכתיב והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו לאשה וגו׳ (ש"א יז, כה.). יכול אפילו עבד או ממזר, השיבוהו כהוגן ונזדמן לו דוד. יפתח הגלעדי דכתיב והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה׳ והעליתיהו עולה (שופטים יא, לא.). יכול אפילו דבר טמא, והשיבוהו שלא כהוגן ונזדמנה לו בתו עכ״ל. והגם שרבו מהרב״ה המפרשים למ׳ זה אענה גם אני חלקי בהקשות כמה קושיות. הא׳ מנינא למה לי. ולמה לשנים השיבו כהוגן וליפתח שלא כהוגן, כן יש לשאול למה האריך בלשונו לומר אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש, שהיה די להזכיר את שמם אליעזר ושאול כי מהראיות שהביא נדע מי הם. אמנם בפ״ז דחולין (דף צה:) איתא ז״ל, אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר וכיונתן בן שאול אינו נחש. ופרש״י שאינו סומך עליו ממש ע״כ. והנה בין למ׳ דתעניות ובין למ׳ דב״ר פ׳ ס׳. דנקט ארבעה אתו למעוטי יונתן בן שאול לפי שהוא שאל כהוגן, שכן כתוב בשמואל א׳ י״ד. ויאמר יהונתן אל הנער נושא כליו לכה ונעברה אל מצב הערלים האלה וכו׳ (ש"א יד, ו.). אם כה יאמרו אלינו דומו עד הגיענו אליכם ועמדנו תחתינו ולא נעלה אליהם (שם ט.). ואם כה יאמרו עלו עלינו ועלינו כי נתנם ה׳ בידינו וזה לנו האות (שם י.). ודבר זה נלמד מגדעון שא״ל הב״ה לגדעון, ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך וכו׳ (שם יא.). הנה כי כן יונתן בן שאול שאל כהוגן כי מה׳ היתה זאת לעשות נקמה בגוים. אך שלשה שאלו שלא כהוגן, ואלו הן אליעזר עבד אברהם, כי להיותו עבד אברהם בטח על זכותו, וכמ״ש הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם (בראשית כד, יב.). כלומר אף שאיני שואל כהוגן אתה תעשה לי חסד להשיבני כהוגן בעבור אדוני אברהם, הנה אנכי וכו׳ (שם יג.). והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך וכו׳ (שם יד.). והנה מי לא ידע בכל אלה שאפשר שתבא אליו חגרת או סומא. ואעפ״י שיכול לומר יכול שפחה או ממזרת לא הזכיר את אלה כי כבר ידע שאין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו (סוטה ב.), וכשרצה להשיא בתו ליצחק, א״ל אברהם בני ברוך ואין ארור מזדווג בברוך (ב״ר פ׳ נ״ט.). וכ״ש ממזרת, כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (תהלים קכה, ג.). וגם יצחק נתקדש לעולה שלכן לא רצה לישא שפחה כשהיתה רבקה עקרה. ואף כאן לא פחד אליעזר שמא תמצא לו שפחה או ממזרת, אך חגרת או סומא שמא תזדווג לו ועכ״ז בטח בה׳ לפי שידענו כי כל מום רע כמ״ש במקומו (חלק א׳ דרוש ז׳ לפ׳ חיי שרה והפטרה. והנערה טובת מראה מאד (בראשית כד, טז). לא אמר יפת מראה כדי להורות על טובתה כי יופי הגוף מורה על שלימות הנפש ואדרבה כל מום רע.). והשיבוהו כהוגן שלא תצא לקראתו כי אם אשה ההוגנת ליצחק, ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני (בראשית כד, יד.). כי אם תצא לקראתו להשקותו וגם לגמליו תשאב אות הוא על כשרותה ותמימותה. כי יופי הגוף מורה על שלימות הנפש. וכן שאול בן קיש, שיובן עם מ״ש בירושלמי דשביעית פ״ג (ירושלמי שביעית פרק ג׳ הלכה ז׳, דף ט.), ארשב״ל שאול לא זכה למלוכה אלא ע״י שהיה זקנו מדליק נר לרבים נקרא שמו נר וכו׳. הנה כי כן לפיכך הזכיר שאול בן קיש שלהיותו בן קיש שהיה בנו של נר זכותו גרמה לו להיות מלך. וגם בכאן הועיל לו כשאמר והיה האיש אשר יכנו, שכן כתוב בשמואל א׳ י״ז. כשאמר גלית ברו לכם איש וירד אלי (ש"א יז, ח.). שכונתו היתה על שאול, כמ״ש שם רש״י והרד״ק ז״ל, ושם נאמר והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל (שם כה.). דברים ראויים למי שיעשה הישועה הגדולה הזאת, כי כלפי שהיה צריך לשכור חיילות רבות מאד לקום כנגד הפלשתי ההוא. א״כ מי שיעלה בידו להרגו ראוי שיעשרנו המלך עושר גדול. וכלפי שהיה רוצה להלחם עם שאול ולנצחו וזה יצילנו. כנגד זה ואת בתו יתן לו לאשה. וכנגד מה שהתנו אם יוכל להלחם אתי והכני וכו׳, ואם אני אוכל לו והכיתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם אותנו (שם ט.). שבזה שיכה את הפלשתי יציל את ישראל מהיות עבדים לפלשתים. לכן ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל. והנה עדין יש מקום לבעל דין לחלוק שמא יכנו עבד או ממזר, ונזדמן לו דוד. כי הנה בטח שאול שלא תהיה תשועה זו ביד עבד או ממזר לפי שכל היוצאים למלחמה היו מיוחסים (והתיחשם בצבא למלחמה (דה״א ז, מ). ודרשו רז״ל (קדושין פ״ד דף עו:), כדי שתהא זכותם וזכות אבותם מסייעתן.), וכ״ש מי שיעשה ה׳ את הדבר הזה על ידו שלא יוכל להיות עבד או ממזר, וגם בטח שאול בזכות אבותיו שלא תבא תקלה לידו לפגום משפחתו, ובפרט היותו בן קיש שדרשו בו בפ״ק דמגלה (דף יב:) ע״פ איש יהודי וכו׳ (אסתר ב, ה.). בין שנקש על דלתי רחמים ופתחו לו. אף כאן שאול נקש על דלתי רחמים שיצילהו ה׳ מיד גלית ויזמין לו איש כלבבו לעשות עמו מלחמה. ולכן לשנים אלו השיבו כהוגן כי השעה צריכה לכך. אך ליפתח הגלעדי השיבו שלא כהוגן כי יפתח לא היה מיוחס ולא היה לו זכות אבות, שלכן לא כתב בן גלעד רק הגלעדי והוא בן אשה זונה (שופטים יא, א.). ככתוב אצלנו במקומו (חלק א׳ דרוש ל״ח לפ׳ חקת והפטרה.), וגם כי שאל שלא כהוגן באמרו והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלו׳ מבני עמון והיה לה׳ והעליתיהו עולה (שופטים יא, לא.). ראו כמה דברים שלא כהוגן יצאו מפיו. תחלה והיה היוצא אשר יצא, שאם היה אומר לשון א׳ לבד והיה איש היוצא היינו מפרשים שכונתו על איש או אשה, אך בכפל דבריו אשר יצא בא לרבות כל דבר אפי׳ בעל חי ואפי׳ דבר טמא וזה ביזוי כלפי מעלה, שכן אמר והיה לה׳. ואם היה אומר כן לבד היינו יכולים לפרש להקדש בדק הבית, אך פי׳ דבריו והעליתיהו עולה, דהיינו קדשי מזבח, וזה אינו ראוי ולכן השיבוהו שלא כהוגן ונזדמנה לו בתו, כמ״ש שם שופטים י״א. ויבא יפתח המצפה אל ביתו והנה בתו יוצאת לקראתו (שם לד.). כי כל ׳הנה׳ בשמחה כנודע (ספרי פ׳ קרח.), ששמחה לראות פני אביה נוצח במלחמה. אך יפורש ג״כ ׳והנה׳ שמה׳ היתה זאת להיות מוכנת בתו לצאת לקראתו בעבור ששאל שלא כהוגן. ויהי כראותו אותה, אין ׳ויהי׳ אלא לשון צרה (ויקרא רבה פ׳ י״א.), כי שמחה לתוגה נהפכה, ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתני (שופטים יא, לה.). שהכרעת אותי לכף חובה במה שפ׳ הכשילתני. אמנם ואת הייתי בעוכרי, כי כתוב כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה, יד.). ואת רצית לצאת לקראתי ולכן את גרמת מיתתך. ואם היה הולך אצל פינחס היה מתיר לו נדרו, ובגאותו וזדון לבו לא עשה כן, לכן ויצעק איש אפרים וכו׳ (שופטים יב, א.). וכתוב בתנא דבי אליהו פרק י׳ ז״ל, אותם מ״ב אלף שנהרגו בימי יפתח הגלעדי מפני מה נהרגו, יפתח נדר שלא כהוגן וכו׳, נתקבצו אליו אנשי אפרים לעשות עמו מריבה גדולה וכו׳ ע״ש (תנא דבי אליהו רבא פ׳ י״א. יפתח הגלעדי נדר נדר שלא כהוגן להעלות בתו ע״ג המזבח, נתקבצו אליו אנשי אפרים לעשות עמו מריבה גדולה, היה לו לפנחס לומר להם, להתיר נדרו ליפתח לא באתם אלא לעשות עמו מריבה באתם, אלא לא די שהוא לא מיחה בבני אפרים אלא גם הוא לא התיר את נדרו ליפתח. הקב״ה שהוא יושב על כסא שופט צדק, יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים. אמר מאחר ששם זה את נפשו בכפו ובא להציל את ישראל מיד מואב ובני עמון. והם באו לעשות עמו מריבה גדולה ונתקבצו עליו לעשות מלחמה עמו. מיד יצא יפתח והרג בהם מ״ב אלף, שנאמר ויצעק איש אפרים וגו׳. ויאמר ליפתח מדוע עברת להלחם בבני עמון ולנו לא קראת וגו׳ ביתך נשרוף עליך באש ויאמר יפתח אליהם איש ריב הייתי וגו׳ ואראה כי אינך מושיע ואשימה נפשי בכפי וגו׳ ולמה עליתם אלי היום הזה להלחם בי ויקבוץ יפתח את כל אנשי גלעד וילחם את אפרים וגו׳. וילכוד גלעד את מעברות הירדן לאפרים והיה כי  יאמרו פליטי אפרים אעבורה ויאמרו לו אנשי גלעד האפרתי אתה ויאמר לא. ויאמרו לו אמור נא שבולת ויאמר סבולת (שופטים יב). אין סבולת אלא לשון ע״ז. כאדם שאמר לחבירו שא בל. ולא יכול לדבר כן ויאחזו אותו וישחטוהו וגו׳ ויפול בעת ההיא מאפרים ארבעים ושנים אלף. מי הרג את כל אלה, הוי אומר לא הרג אותן אלא פנחס שהיה סיפק בידו למחות ולא מיחה. וגם היה לו להתיר את נדרו ליפתח ולא התיר.). כי בראותם זדונו וגובה לבו שלא חס על בתו ולא רצה ללכת לפינחס. הורה למפרע שבלכתו להלחם עם בני עמון לא קרא אותם עמו בשביל שלא יאמרו ידי הושיעה לו. ולו בלבד תהיה התשועה ותקרא על שמו, ולכן אמרו לו ביתך נשרוף עליך באש, כשם שרצית לשרוף את בתך לקרבן. ועל כל אלה נענש ויקבר בערי גלעד כדלעיל, שהיו חותכים ממנו אבר אבר וקוברים אותו שם ומת בנישול אברים, כמו שלא חס על בתו שהיתה אבר מאבריו, כי ברא כרעא דאבוה ((עירובין דף ע:) יורש כרעיה דאבוה.). וגרם שנהרגו מ״ב אלף מישראל שכלם נחשבים לגוף א׳, שה פזורה ישראל (ירמיה נ, טז. (מכילתא דרשב״י פ׳ יתרו) וגוי (שמות יט, ו). מלמד שהן כגוף אחד ונפש אחת, וכן הוא אומר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (דה״א יז, כא). חטא אחד מהן כולן נענשין, שנאמר הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו (יהושע כב, כ). לקה אחד מהן כולן מרגישין, וכן הוא אומר שה פזורה ישראל (ירמיה נ, טז). מה רחל זו לקה אחד מאבריה כולן מרגישין כך ישראל לקה אחד מהן כולן מרגישין, אבל גוים שמחים כולן זה על זה.). וכנגד זה גם איבריו נתפרקו ונשרו ממנו אבר אבר ודוק. כן ראינו בתורת כהנים פ׳ צו סוף פ׳ י״ד. ונכרתה הנפש (ויקרא ז.). ולא הצבור. מעמיה ועמיה בשלום ע״כ. כי הנה כל ישראל ערבים זה לזה והפורש מדרכיו ית׳ הנה הוא כאבר המתעפש תוך הגוף שצריך לחתכו כדי שלא יתפשט החולי בכל הגוף, ולכן ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, כדי שעמיה ישארו בשלום יחדיו.

והנה כדברים האלה ממש מצינו בפרשתנו, וכתוב על זה במדבר רבה פ׳ זו (במדבר רבה פ׳ י״ח.), ד״א ויחלק ויקבץ וידבר ויצו קרח אינו אומר אלא ויקח, מה לקח, כלום לא לקח אלא לבו נטלו, אמר הכתוב מה יקחך לבך ומה ירזמון עיניך (איוב טו, יב.). הכונה כי תרגם אנקלוס ויקח קרח. ואתפליג קרח. ופרש״י ז״ל, נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת. לכן שפיר קאמר דלפי זה היה לו לומר ויחלק קרח, כמו ויחלק עליהם לילה (בראשית יד, טו.). ואם ויקח הוא כמשמעו שלקח אנשים וקבצם, כמו שתרגם ויקהל משה (שמות לה, א.). ואכניש. ופרש״י שאינו אוסף אנשים בידים אלא הן נאספים ע״פ דבורו היל״ל ויקבץ. ואם כתרגום ירושלמי, ונסיב עצה ופלג קרח, כך היל״ל וידבר קרח אל דתן ואבירם, ואם כדברי רז״ל שנטל מאתים וחמשים טליתות של תכלת והלביש את כל עדתו היל״ל ויצו קרח. לכן פי׳ ויקח כמשמעו, ואנו רואים שלא לקח כלום אלא לבו נטלו, הוא מ״ש ז״ל בברכות פ״ט (דף סא:), צדיקים יצ״ט שופטן, רשעים יצר רע שופטן. ופירשנוהו במקומו, שהרשעים נוטים אחר יצה״ר והוא שולט עליהם וממשיכם לדרך זו ילכו, ולכן ויקח קרח שלבו זה יצה״ר נטלו להחזיק במחלוקת ולקום נגד ה׳ ונגד נביאיו. ומביא ראיה מהכתוב מה יקחך לבך וכו׳ (איוב טו, יב.). דקשה למה אמר ירזמון ולא ירמזון, וכמ״ש רש״י ז״ל איוב ט״ו. ומה ירזמון כמו ירמזון, כמו שלמה שמלה (שמות כ״ב.). ואפשר שיובן עם מ״ש במקומו ((חלק א׳ דרוש כ״ג לפ׳ תשא והפטרה). ולכן צריך שהאדם יהא לבו שלם עם ה׳ אלקיו שאז העינים לא יראו רע. וכמ״ש ע״פ תנה בני לבך לי וכו׳ (משלי כג, כו). שאע״פ שעינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו עין רואה ולב חומד. עכ״ז כשהלב שלם גם העינים הולכים אחר הלב כי הוא העיקר.), דעינא ולבא תרי סרסורי דעבירה נינהו (ירושלמי ברכות פ״א הלכה ה׳, דף ט.), עין רואה ולב חומד (ע״ד רש״י פ׳ שלח. במדבר טו, לט.), ועכ״ז הכל מן הלב כמו שפירשנו בזה, תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה (משלי כג, כו.). שהעינים הולכות אחר הלב. לכן אמר מה יקחך לבך תחלה ואח״כ ומה ירזמון עיניך, מלשון משמן בשרו ירזה (ישעיה יז, ד.). שעיניך ימשכו אחר הלב לכחש בדרכי ה׳, שכן כתב השרשים שרש רזה, שענינו כחש ואיבוד ע״ש (כי רזה את כל אלהי הארץ (צפניה ב, יא). והתאר לנקבה, השמנה היא אם רזה (במדבר יג, כ). והשם ואיפת רזון זעומה (מיכה ו, י). במשמניו רזון (ישעיה י, טז). וישלח רזון בנפשם (תהלים קו, טו). ומשקל אחר, ואמר רזי לי רזי לי (ישעיה כד, טז). והוא מלעיל מפני מלה זעירא אשר בצדו. ואדוני אבי ז״ל פירש רזי לי מענין וכל רז לא אנס לך (דניאל ד, ו). אמר הנביא דבר סוד הוא אלי שיגלו כל יושבי הארץ. והנפעל ומשמן בשרו ירזה (ישעיה יז, ד). ענין כולם ענין כחש וחסרון ואבוד. רזון בנפשם (תהלים קו, טו). הוא מות המתאוים במדבר.). עוד שם במדבר רבה פ׳ זו, א״ר לוי למה חלק קרח על משה, אמר אני בנו של שמן בן יצהר, שנאמר ותירושך ויצהרך (דברים יא, יד.). תירוש זה יין ויצהרך זה שמן, ובכל משקים שתתן את השמן הוא נמצא עליון, ולא עוד אלא שכתוב אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ (זכריה ד, יד.). וכי יש לשמן בנים, אלא זה אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה. אהרן נטל כהונה ודוד מלכות, אמר קרח ומה אלו שנמשחו בשמן לבד נטלו כהונה ומלכות. אני שאני בנו של שמן איני נמשח ונעשה כהן ומלך. מיד נחלק על משה ע״כ. וקשה וכי שוטה היה קרח שלפי ששם אביו יצה״ר יקח כהונה ומלכות. אמנם ראה קרח כי לעולם השני עלה לגדולה יותר מן הראשון, שכן מצינו בכל האבות, שיצחק היה בן שני לאברהם, ונאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא, יב.). וכן יעקב היה שני לעשו, ויעקב בחר לו יה (תהלים קלה, ד.). ובניו של יעקב אף כי ראובן הבכור לוי עלה לגדולה, ובני לוי גרשון הבכור וקהת השני עלה לגדולה. וכן בבני קהת היה ראוי שתהיה הגדולה ליצהר שהוא השני, וזהו ויקח קרח, מה לקח, לקח היותו בן יצהר, שכן בבני לוי נבחר קהת השני, וכן לוי נבחר קודם אחיו הגדולים. וא״כ ז״ש קרח אני בנו של שמן, שגם שמו של יצהר מורה כן להיות נמשח לכהונה ומלכות כדרך השמן שעולה על כל המשקים. וגם יש ראיה מהכתוב אלה שני בני היצהר שנאמר בזכריה על אהרן ודוד, ומה אלו שנמשחו לבד בשמן נטלו כהונה ומלכות. אני שאני בנו של שמן, שנק׳ אבי יצהר לרמוז לזה, איני נמשח ונעשה כהן ומלך, ולא ראה יפה שדברים אלה מגיעים לשמואל בן בנו שהיה כהן ומלך כנודע. ועתה צריך לתת טעם למה המתין קרח עד עתה לחלוק על הכהונה ולא עשה זה כשנבחר אהרן, שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ואהרן שימש מאז בכהונה גדולה, ומעשה קרח היה אחר המרגלים שחזרו בח׳ באב כנזכר אצלנו (חלק ג׳ דרוש ל״ג לפ׳ שלח.), וא״כ מה לו כי יזעק אחר המעשה שכבר החזיקו בו אהרן ומשה.

ולבא אל הענין נבאר מ׳ ז״ל במדבר רבה פ׳ זו ז״ל, מה כתיב למעלה מן הענין, ועשו להם ציצית (במדבר טו, לח.). קפץ קרח ואמר למשה, טלית שכלה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית, א״ל חייבת בציצית, א״ל קרח טלית שכלה תכלת אינה פוטרת עצמה ארבעה חוטים פוטרים אותה. בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה, א״ל חייב במזוזה, א״ל כל התורה כלה רע״ה פרשיות אינה פוטרת את הבית פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית. א״ל דברים אלו לא נצטוית עליהם ומלבך אתה בודאן ע״כ. וקשה למה הוצרך לב׳ משלים דבשלמא של ציצית נלמד מסמיכות הפרשיות אך של מזוזה מנא ליה. אך הכל יובן עם מ״ש במזמור ק״ו. ויתאוו תאוה במדבר וכו׳ (תהלים קו, יד.). ויקנאו למשה במחנה (שם טז.). שנר׳ שאין להם סדר, ובפרט במ״ש יעשו עגל בחורב (שם יט.). שהרי העגל קדם לכל אלה, ולמה איחרו. אמנם כתוב בשבת פי״ט (דף קל.), וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו (במדבר יא, י.). על עסקי משפחותיו. ובספרי פ׳ בהעלותך ע״פ זה ז״ל, היה ר׳ נהוראי אומר מנין שהיו ישראל מצטערים בשעה שא״ל משה לפרוש מן העריות וכו׳. וזה לפי שהאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה (שם ד.) ואמרו זכרנו את הדגה (שם ה.), ופי׳ ז״ל (יומא עה.), אלו עריות. כי בקרבם ישימו ארבם ושאלו בשר להדיא אך במצפוני לבם התאוו לעריות, וז״ש והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה (במדבר יא, ד.). כלומר בקרבו, דהיינו בקרב לבו התאוו תאוה, וזה גרם וישובו ויבכו גם בני ישראל הכשרים, כי לא שאלו על העריות רק מי יאכילנו בשר. וזש״ה ויתאוו תאוה במדבר (תהלים קו, יד.), דהיינו תאות העריות, וגם וינסו אל בישימון לאכול בשר, כי אעפ״י שהיה להם בשר ניסו את ה׳ למען יתן להם בשר. ויתן להם שאלתם (שם טו.), שהגיז להם את השלו. אך על העריות שבקרבם, וישלח רזון בנפשם שמתו ובטלה תאותם. ומזה נמשך ויקנאו למשה במחנה וכו׳ (שם טז.). ודרשו רז״ל בפ׳ חלק (סנהדרין קי.), וישמע משה ויפול על פניו (במדבר טז, ד.). מה שמועה שמע, אמר ר״ש בר נחמני א״ר יונתן ששמע שחשדוהו מאשת איש, שנאמר ויקנאו למשה במחנה (תהלים קו, טז.). מלמד שכל אחד וא׳ קינא לאשתו ממשה, שנאמר ומשה יקח את האהל וכו׳ (שמות לג, ז.). וכבר האריכו למעניתם רבנן קשישי לפרש זה המ׳. וגם אני בתוך הבאים אען ואומר שהוכרח לדרוש כן מפני שקשה מאי וישמע שהרי עמו היו מדברים. ועוד שכתוב ויקהלו על משה ועל אהרן (במדבר טז, ג.). ולמה וישמע משה ולא אהרן, לכן שפיר קאמר שחשדוהו מאשת איש. והכוונה כי כיון שכתוב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו על עסקי עריות שנאסרו להם. נתן להם הב״ה מצות ציצית שכתוב בה ולא תתורו אחרי לבבכם וכו׳ אשר אתם זונים אחריהם (במדבר טו, לט.). דייק זונים בהווה שאז התלוננו על העריות, ולכן נתן להם מצות ציצית שמצלת מן העבירה, כמ״ש בפ׳ התכלת (מנחות מד.). ובזה יובן ג״כ מ״ש בפסיקתא זוטרתי פ׳ זו ז״ל, ולמה נסמכה פ׳ פורענות קרח לפ׳ הציצית, שכיון שאמר משה לישראל ועשו להם ציצית, הלך ואמר לאשתו ראי שחידש לנו משה מצוה אחרת לעשות ציצית על כנפי בגדינו ע״כ. כי לכן הלך ואמר לאשתו להודיע אליה כי נחשדו בעיניו נשי ישראל, שלכן צוה על הציצית להפריש אדם מן העבירה. וזאת היתה לקרח שאמר רב לכם כי כל העדה כלם קדושים (במדבר טז, ג.), שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה (ויקרא רבה פ׳ כ״ד. ילקוט ויקרא י״ט. רמז תר״א.). ובתוכם ה׳, וכתיב ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך (דברים כג, טו.). וא״כ אתם חושדים בכשרים, ואמרי׳ בקדושין פ״ד (דף ע). כל הפוסל פסול. ואינו מדבר בשבחו של עולם, ואמר שמואל במומו פוסל. ופרש״י וכל הפוסל מגדף את המשפחות הוא עצמו פסול ע״כ. ולכן באמור כן שמע משה שחשדוהו מאשת איש, וזה בעבור מה שמשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, וחשדוהו שזאת היתה לו להתיחד עם נשי ישראל, וזהו שחשדוהו מא״א, ולכן ויפול על פניו, וגם על אהרן קינאו כי בלשון רבים אמרו רב לכם וכו׳. ומדוע תתנשאו על קהל ה׳ (במדבר טז, ג.). וזהו ויקנאו למשה במחנה. כלומר בשביל מה שעשה שנטה אהלו מחוץ למחנה. לאהרן קדוש ה׳ שלהיותו קדוש שנתקדש לכהונה גדולה, מורה על האחרים שלא היו קדושים. ולכן תפתח ארץ ותבלע דתן וכו׳ (תהלים קו, יז.). הזכיר לדתן ולאבירם ולא לקרח לפי שגזרת משה ואם בריאה יברא ה׳ (במדבר טז, ל.). היתה בעבורם, כמ״ש ודתן ואבירם יצאו נצבים (שם כז.). ואז אמר משה בזאת תדעון וכו׳ (שם כח.). וכ״כ הרמב״ן פ׳ זו ע״פ אתם המיתם את עם ה׳ (במדבר יז, ו.). ז״ל, ודתן ואבירם היו חייבים יותר שהיו מלעיבים במלאכי אלקים וכו׳. וכ״כ הראב״ע ז״ל, והנה רעת דתן ואבירם קשה מעדת קרח. וכ״כ בפ׳ עקב ואשר עשה לדתן ולאבירם וכו׳ אשר פצתה הארץ את פיה וכו׳ (דברים יא, ו.). ועל כל אלה אמר תפתח ארץ ותבלע דתן וכו׳. ותבער אש בעדתם (תהלים קו, יח.) אלו החמשי׳ ומאתים איש מקריבי הקטרת. להבה תלהט רשעים על קרח שהיה מן השרופים ומן הבלועים (סנהדרין קי.). והוא מ״ש בתנחומא פ׳ זו, שקרח נידון בב׳ מיתות, להטו האש תחלה לעיני כל השרופים וקפלתו האש ככדור עד שהביאתו לפי הארץ לבין הבלועים. ואמר רשעים על כל בני ביתו שהיו עמו בעצה. ולפי זה יעשו עגל בחורב (תהלים קו, יט.), דקשה דהיל״ל עשו מאי יעשו, ולמה איחרו אם הוא היה מוקדם. אמנם כתוב בס׳ ל״ב האריה בשם הרב הגדול כמהר״ר יעקב מלובלין זצ״ל ע״פ וחצרות ודי זהב (דברים א, א.). כי הנה במעשה העגל אמר משה למה ה׳ יחרה אפך בעמך (שמות לב, יא.). ואמרו על זה בשמות רבה פ׳ מ״ג. אמר משה רבש״ע כך אמרת בסיני אנכי ה׳ אלקיך, אלקיכם לא נאמר לי אמרת שמא להם אמרת, לפיכך חזר וכתבה בלשון רבים אני ה׳ אלקיכם ולא אמר עוד אני ה׳ אלקיך. וכאן במחלוקת קרח אמרו רב לכם כי כל העדה כלם קדושים. ואיתא במדבר רבה ע״פ זה, כלם שמעו בסיני אנכי ה׳ אלקיך, לא אתם לבדכם שמעתם ע״כ. הרי שבמחלוקתו של קרח גילו כוונתם שלא היה להם עוד התנצלות לומר לי צוית להם לא צוית, לכן ע״י מחלוקת קרח שהיה בחצרות נזכר עון ודי זהב שהוא עון העגל, דברי פי חכם חן. וז״ש שם במדבר רבה אחר סמוך, כלם שמעו ומדוע תתנשאו, מיד נזדעזע משה מפני המחלוקת מפני שכבר היה בידם סרחון רביעי. כי כיון ששמע מהם דברים אלו נזדעזע משה שחזר חטא העגל למקומו, ולא היה עוד בידו להתנצל ולומר לי צוית להם לא צוית. וזהו מפני שהיה בידם סרחון רביעי, כמ״ש שם חטאו בעגל ויחל משה וכו׳. ואם לא היו חולקים עליו לומר ומדוע תתנשאו לא היה אלא סרחון שלישי, כי חטא העגל בטל בעבור שלי צוית להם לא צוית. אך עתה שאמרתם כולם שמעו בסיני אנכי ה׳ אלקיך, נזכר עון להתפש וחטא העגל חזר למקומו. ובזה יבא היטב יעשו עגל בחורב, שמה שעד עתה לא נזכר מעשה העגל עתה שהיה מחלוקת קרח הוי כאילו יעשו עגל בחורב עתה מחדש. וימאסו בארץ חמדה (תהלים קו, כד.), שגם זה גרם להזכיר העגל, כמ״ש וביום פקדי במרגלים ופקדתי עליהם חטא העגל (רש״י שמות לב, לד. סנהדרין קב.). וגם לטעם זה איחרו כדי להסמיכו לוימאסו בארץ חמדה.

נחזור לעניננו שלכן המתין קרח לחלוק עם משה אחר שצוה להם פ׳ ציצית כדי להגין על העריות, ובעבור זה מצא מקום לחלוק על משה כנ״ל. ועוד אמרו ז״ל (ספרי פ׳ בהעלותך.), שאלדד ומידד היו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ. ולכן חשב קרח שימות משה ויכנסו לא״י ואז ישתנו הדברים לא משה מלך ולא אהרן כ״ג. אך כאשר שלח משה מרגלים ונגזרה גזרה להיות במדבר ארבעים שנה. מצא מקום להתעולל עלילות ברשע על משה ואהרן לומר שבכונת מכוין שלחו המרגלים כדי שיהיה מקום לטעות ולא יעלו לא״י כדי שישארו הם בגדולתם, וז״ש רב לכם. אתם נטלתם לעצמכם גדולה. ואז וישמע משה ויפול על פניו, שחשדוהו במה שאין בו כי אדרבא והאיש משה עניו מאד (במדבר יב, ג.), ואף כי על אהרן ג״כ דברו תועה עכ״ז המרגלים שלח משה לבדו, ולכן שם לבו לדברים ונצטער. ולפי שראו רז״ל בכתוב כפל לשון, רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה׳ וכו׳. דרשו שהיה זה כלפי משה ואהרן, והתחילו ואמרו רב לכם כי כל העדה כלם קדושים, וזה כלפי אהרן קדוש ה׳, וכנגד זה אמר קרח טלית שכלה תכלת, דהיינו ישראל שכלם קדושי׳ דין הוא שתהא פטורה מן הציצית שאינם צריכים לאהרן שילבש מעיל תכלת להיותו קדוש ה׳ כי כל ישראל ראויים לכהונה לעבוד את עבודת ה׳, וכנגד משה שהיה שליח בינו ית׳ ובין בני ישראל ליקח מפיו תורה וללמד לישראל תורה ומצות, הביא המשל בית מלא ספרים שהרי כלם קבלו את התורה וכלם שמעו בסיני אנכי ה׳ אלקיך, והדין נותן שיהא פטור מן המזוזה דהיינו שמרע״ה יהיה אמצעי בינם לבין קונם, וזהו ובתוכם ה׳. כלומר המזוזה אינה אלא בפתח הבית אך כל ישראל ראויים שבתוכם ה׳, שהשכינה שורה ביניהם ובתוך בתיהם ולא בפתח אהליהם בלבד. ובירושלמי פ׳ חלק (ירושלמי סנהדרין פ״י הלכה א׳, דף נ.), רב אמר קרח אפיקורוס היה מה עשה, עמד ועשה טליתות שכלן תכלת אתא גבי משה א״ל משה רבינו טלית שכלה תכלת מהו שתהא חייבת בציצית, א״ל חייבת דכתיב גדילים תעשה לך וגו׳ (דברים כב, יב.). בית שהוא מלא ספרים מהו שיהא חייב במזוזה, א״ל חייב דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך (דברים ו, ט.). א״ל בהרת כגריס מהו, א״ל טמא, פרחה בכלו א״ל טהור. באותה שעה אמר קרח אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כ״ג. באותה שעה אמר משה רבון העולמים אם נברא לארץ פה מששת ימי בראשית הרי מוטב ואם לאו יברא לה מעכשיו, ואם בריאה יברא ה׳ (במדבר טז, ל.). ע״כ. וק׳ במדרש זה שהוסיף בהרת כגריס מה שלא נזכר בגמ׳ שלנו ובמדרשים. ולמה הביא ראיה מפ׳ גדילים תעשה לך (דברים כב, יב.). ולא מפ׳ ועשו להם ציצית (במדבר טו, לח.). הקודם לו. ולמה בבהרת לא הביא ראיה מהכתוב כמו שהביא בקודמים.

אמנם כדי שנבא לביאור המ׳ צריך להקדים מ״ש בתרגום יונתן בן עוזיאל ע״פ ויקומו לפני משה (במדבר טז, ב.). ז״ל, וקמו בחוצפא ואורו הלכתא באנפוי דמשה על עיסק תכלא, משה הוה אמר שמעית מן פום קודשא יהי שמא מברך דציצייתא יהון מן חיוור וחוטא חד דתכלא יהא ביה, קרח וחברוי עבדו גוליין וציציתהון כלהון דתכלא מה דלא פקיד ה׳. ולכאורה אפשר שגם כונת המ׳ וכן המדרש שאומרים טלית שכלה תכלת ולא אמרו טלית של תכלת, שרוצה לומר שכלה תכלת בין הטלית ובין הציציות, והלבן נק׳ ציצית כמו שנזכיר, אמנם מ״ש ד׳ חוטין פוטרין אותה במ׳ דלעיל, יקשה לזה שכונתו שכיון שהטלית היא של תכלת ראוי שתפטור עצמה בלי ציצית כלל. יהיה מה שיהיה. ענין זה יובן עם מאי דאיתא בספרי פ׳ שלח, ר״א ב״ש אומר למה נקרא שמה תכלת, על שם שנתכלו המצריים בבכוריהם, שנאמר ויהי בחצי הלילה וה׳ הכה כל בכור (שמות יב, כט.). ד״א על שם שכלו המצריים בים. ד״א למה נקרא שמה ציצית, על שם שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים, שנ׳ קול דודי הנה זה בא וגו׳ (שיר השירים ב, ח.). משגיח מן החלונות וגו׳ (שם ט.). והכוונה עם מ״ש בזהר פ׳ שלח בר״מ דף קע״ה א׳ ז״ל, פקודא דא מצות ציצית כליל תכלת ולבן, דינא ורחמי, חוור מימינא תכלת משמאלא וכו׳, ובג״ד אוקמוה מארי מתני׳ מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן וכו׳. ובזה מובן המ׳ הנ״ל, כי הנה התכלת מורה על הדין שעשה הב״ה במצרים ועל הים. והלבן מורה על הרחמים שריחם לישראל והצילם מתחת יד מצרים. והנה אז״ל (רש״י בראשית א, א. ב״ר פ׳ י״ב.) שבתחלה ברא הב״ה את העולם בדין, שנאמר בראשית ברא אלקים (בראשית א, א.). ראה שאינו מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים, שנ׳ ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים (בראשית ב, ד.). ואפשר שכן היה בתחלת הבריאה עד שבא אברהם אבינו שעשה חסד בעולם ואז שיתף עמו מדת הרחמים, שכן דרשו ז״ל (ב״ר פ׳ י״ב.), אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (שם.). דקרינן באברהם, ושם נאמר ביום עשות ה׳ אלקים כנ״ל. וזה על פי מ׳ ז״ל בספרי פ׳ האזינו, בהנחל עליון גוים (דברים לב, ח.). עד שלא בא אבינו אברהם היה המקום דן את העולם באכזריות, חטאו דור המבול הציפם על פני המים, חטאו דור הפלגה פיזרם מסוף העולם ועד סופו, חטאו סדומיים שטפם באש וגפרית, אבל משבא אברהם אבינו לעולם זכה לקבל יסורין וכו׳, ומפני מה יסורין באין מפני חיבתן של ישראל ע״כ. ונלע״ד שזש״ה וימת תרח בחרן (בראשית יא, לב.). ופי׳ רש״י ז״ל נו״ן הפוכה לומר עד אברהם חרון אף של מקום. כי עד אברהם היה הב״ה פוגע בנפשות תחלה ומשם ואילך אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה. ויובן ג״כ בזה מ״ש בב״ר פ׳ מ״ב. וישובו ויבאו אל עין משפט היא קדש (בראשית יד, ז.). א״ר אחא לא באו להזדווג אלא בתוך גלגל עינו של עולם, עין שעשתה מדת הדין בעולם אתם מבקשים לסמותה אתמהא. וזה כי כבר אז״ל בדברים רבה פ׳ שופטים (דברים רבה פ׳ ה׳.), א״ר אליעזר אם נעשה הדין למטה אין הדין נעשה למעלה ואם לא נעשה הדין למטה הדין נעשה למעלה. והנה לפי שלא היה בדורות הראשונים הדין למטה, שכן בדור המבול מלאה הארץ חמס מפניהם וכן בסדום. לכן דן אותם באכזריות שנעשה הדין למעלה. אך כשבא אברהם והתחיל לעשות הדין בעולם שנלחם עם המלכים והחזיר הרכוש למלך סדום, שלכן השוו כל האומות והמליכוהו עליהם, וכי השופטים נקראים עיני העדה שהם לעינים אליהם. וגם כי השופטים הצדיקים אינם לוקחים שוחד, שכתוב בו כי השוחד יעור עיני חכמים (דברים טז, יט.). ולכן נקרא עיני העדה. ז״ש עין שעשתה מדת הדין בעולם, ובזה גרם שאין דין למעלה שלא דן הב״ה את העולם באכזריות כבתחלה. ואתם מבקשים לסמותה. וזהו הטעם שאמרו בב״ר פ׳ מ״ג. א״ל הב״ה לאברהם אתה אמרת אם מחוט (בראשית יד, כג.). חייך שאני נותן לבניך מצות ציצית. כי מן הדין היה יכול אברהם לעכב רכוש סדום לפי שהמציל מן הגייס הרי אלו שלו (בבא קמא פרק י׳ משנה ב׳.), ועכ״ז אמר אם מחוט וכו׳. בשביל כן זכה למצות ציצית שיש בה דין ורחמים.

על כל אלה אמרו במנחות (דף לח.) פ׳ התכלת, תניא מצוה להקדים לבן לתכלת, ואם הקדים תכלת ללבן יצאו אלא שחיסר מצוה, מאי חיסר מצוה דלא עבד מצוה מן המובחר ע״כ. והכונה כי כיון שראה שאין העולם מתקיים בדין הקדים מדת הרחמים ושיתפה למדת הדין, כמ״ש רש״י ז״ל ריש פ׳ בראשית, מדכתיב ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים. ולכן צריך להקדים הלבן הרומז למדת הרחמים, ואם הקדים תכלת יצא כי בשניהם דן הב״ה העולם, האמנם לא עשה מצוה מן המובחר. והנה בזהר פ׳ זו דף קע״ו א׳ איתא ז״ל, ת״ח אהרן ימינא ליואי שמאלא, קרח בעא למעבד חלופא דימינא לשמאלא בג״כ אתענש. בזה מובן מ״ש יונתן בן עוזיאל, שקרח היה חולק על משה במצות ציצית, כי מרע״ה גזר על פי ה׳ שיתנו ציצית לבן ותכלת לפי שהעולם מתנהג במדת הרחמים ומדת הדין טפלה, ולכן ציציתא יהון מן חיור וחוטא חד דתכלא יהא ביה. וקרח שהיה לוי ומצד הדין רצה להגביר הדין שיהיה כלו תכלת ובזה יהיה הוא השליט ולא אהרן איש חסד, א״ל מרע״ה בקר ויודע ה׳ את אשר לו (במדבר טז, ה.). שכן איתא בפ׳ התכלת (מנחות מג:), וראיתם אותו וזכרתם (במדבר טו, לט.). ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו ק״ש, דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן. כי בבקר שהוא שליטת החסד ניכר בין הרחמים לדין, שעבר הלילה שהוא דין ונכנס הבקר שהוא רחמים. וזהו זמן ק״ש שיכיר בין תכלת שהוא דין ללבן שהוא רחמים. ולכן יש בק״ש שתי פרשיות, פ׳ שמע כנגד הרחמים שאנו מעידים שברא עולמו במדת הרחמים ושיתפה למדת הדין, וזש״ה שמע ישראל ה׳ אלקינו (דברים ו, ד.), רחמים ודין שהוא רחום בדין ובזה ה׳ אחד. שבשתי מדות אלו מנהיג עולמו כאחד והכל אחד. ובפ׳ שנייה כתוב השמרו לכם וכו׳ (דברים יא, טז.). וחרה אף ה׳ ועצר את השמים וכו׳ (שם יז.). ואחריהם פ׳ ציצית המורה על שתי מדות אלו תכלת ולבן, לכן אמר מרע״ה בקר ויודע ה׳ את אשר לו. ופרש״י ז״ל לעבודת לויה, ואת הקדוש לכהונה, והקריב אותם אליו. ואמנם סמך הכהונה לוהקריב אליו כי העיקר הוא מדת החסד. ולפי שהקטרת יש בו רחמים ודין כי הוא מעשיר לכהן המקריב אותו וממית למי שאינו ראוי להקטירו כנדב ואביהוא, לכן אמר זאת עשו קחו לכם מחתות וכו׳ (במדבר טז, ו.). כי בזה והיה (האיש) אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש (שם ז.).

ובזה נבא לביאור המ׳ כי הנה שלשה עיקרים הם מציאות השם, תורה מן השמים, השגחה לשכר ועונש. והנה קרח היה מכחש בשלשתם כאשר נזכיר. כי הנה כבר אמרנו שקרח היה רוצה להגביר כח הדין, ולכן עמד ועשה טליתות שכלן תכלת ובא אצל משה וא״ל טלית שכלה תכלת מהו שתהא חייבת בציצית דהיינו הלבן, כי כיון שההנהגה מצד הדין שכן בראשית ברא אלקים, לכן התכלת עיקר ואין מקום ללבן כלל והעבודה בלויים, וכבר ראינו דברים אלה בזהר פ׳ בראשית דף י״ז א׳ ז״ל, ימינא איהו שלימא דכלא, ובג״כ בימינא כתיב כלא דהא ביה תליא כל שלימו, כד אתער שמאלא אתער מחלוקת וכו׳, שמאלא אצטריך לאתדבקא לעילא ולאתכללא בימינא ודא לא בעי קרח לאסכמא האי מחלוקת בידא דמשה, בגין דלא הוה לשם שמים ולא חייש ליקרא דלעילא ואכחיש עובדא דבראשית וכו׳. א״ל משה חייבת בציצית, ומייתי לה מדכתיב גדילים תעשה לך. שאמרו עליו בספרי פ׳ תצא, גדילים תעשה לך זה לבן, מנין לרבות את התכלת, ת״ל ונתנו על ציצית וכו׳. לכן מביא ראיה מגדילים תעשה לך להורות כי הלבן עיקר. וא״כ קרח היה חולק על ההשגחה שמשגיח הב״ה על עולמו במדת הרחמים לכפות את הדין, והוא היה רוצה להגביר הדין לכן נענש בעונש תמידי בגהינם, וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. וכנגד מציאות השם אמר בית שהוא מלא ספרים וכו׳, כי עיקר מצות המזוזה היא לזכור שה׳ הוא האלקים וישים כל מעיניו בו בין בצאתו מביתו לעסקיו ובין בהכנסו אע״פ שעסקיו מצליחים ישים בטחונו בה׳. וז״ש בזהר פ׳ ואתחנן רס״ה ב׳. ת״ח בעי בר נש בפתחא דביתא לרשמא רשימא קדישא דאיהו מהימנותא דכלא וכו׳. ועוד שם רס״ו א׳. זכאה חולקיהון דישראל כדין אשתמודען דאינון בני מלכא קדישא, דהא כלהו אתרשימו מיניה. וקרח חשב כי המזוזה אינה אלא לשמירת הבית מהמזיקין, ולכן שאל בית מלא ספרים וכו׳, וא״ל מרע״ה חייב במזוזה כי אין הכונה אלא להיות השם הקדוש על פתחו למען יהיה לו למזכרת בצאתו ובבואו. וכנגד תורה מן השמים א״ל בהרת כגריס מהו, פרחה בכלו טהור. כי הנה זהו מחקי התורה כנז׳ במדבר רבה ריש פ׳ חקת כמ״ש שם, מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם. וא״כ בזה מורה שהתורה מן השמים ניתנה ואין אנו יכולים להשיגה בכל מכל כל, כי יש בה חקים נסתרים שאין טעמן נודע. שאם בהרת כגריס טמא כל שכן כשפרחה בכלו. כן נראה לעין. אך מרע״ה א״ל פרחה בכלו טהור, כמ״ש כלו הפך לבן טהור הוא (ויקרא יג, יג.). מהטעם שאמרנו במקומו. באותה שעה אמר קרח אין תורה וכו׳. דייק בלישניה באותה שעה דוקא דהיינו כששמע שמשה א״ל פרחה בכלו טהור. לפי שזה סותר את הקודמים, שבציצית ומזוזה נראה שהחלק גדול מן הכל, שטלית שכלה תכלת אינה פוטרת עצמה וד׳ חוטים פוטרין אותה. וכן בית מלא ספרים חייב במזוזה. ובצרעת הוא להפך כי הכל גדול מהחלק, כי כגריס טמא וכשפרחה בכלו הרי הוא טהור. ולכן באותה שעה אמר קרח למשה אין תורה מן השמים כמשמעו, ולא משה נביא כנגד מציאות השם שהוא הורה לישראל על מציאותו, כמ״ש וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלקים וכו׳ (דברים ד, לט.). ולא אהרן כהן גדול כנגד שכר ועונש, שכפר בהנהגת העולם ברחמים רק שהכל בדין גמור, באותה שעה אמר משה וכו׳. גם פה דייק בלישניה באותה שעה. לפי שבזה שינה משה מדתו, שבכל מקום הוא היה סניגור לישראל, כדכתיב ויאמר להשמידם לולי משה בחירו וכו׳ (תהלים קו, כג.). וכן במתאוננים וכן במרגלים. ועתה לא כן לפי שהשעה צריכה לכך למען ידעו לדורות כי ה׳ אלקים אמת ומשה אמת ותורתו אמת, ולכן אמר באותה שעה אמר משה רבון העולמים אם נברא לארץ פה וכו׳. לפי שקרח החזיק במחלוקת שממנו נברא גהינם כדברי הזהר הנ״ל, ומן הראוי שירד לגהינם. וכלפי הג׳ דברים הנ״ל, אמר בקר ויודע ה׳ את אשר לו כנגד מציאות השם. ואת הקדוש והקריב אליו כנגד תורה מן השמים, שכן משה נתקדש בהר סיני ליתן תורה לישראל, ונאמר בו לך אל העם וקדשתם (שמות יט, י.). ובודאי שהוא היה קדוש, שכן אמרו קשט עצמך ואח״כ קשט אחרים (סנהדרין יח.). ואת אשר יבחר בו יקריב אליו ליתן שכר על מעשיו הטובים. לא כן הרשעים שראוי להעניש אותם על רוע מעלליהם. זאת עשו קחו לכם מחתות וכו׳. יש לדקדק שכיון שאמר להם כן מתחלה, למה הוצרך לחזור ולומר כמ״ש אח״כ ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך וכו׳. אתה והם ואהרן מחר וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטרת וכו׳. ועוד מתחלה לא צוה שאהרן יקח הקטרת רק אמר קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו ותנו בהן אש וכו׳. ואע״פ שבאמרו והיה האיש אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש בודאי שגם אהרן בכלל. עדין קשה למה לא הזכיר אהרן להדיא, כמ״ש אחר כך אתה והם ואהרן מחר וקחו איש מחתתו וכו׳. וחזר ואמר ואתה ואהרן איש מחתתו. אמנם בזהר פ׳ ויקהל דף רי״ח ב׳. כגוונא דא קטרת כל מאן דארח בההוא תננא כד סליק ההוא עמודא מההוא מעלה עשן הוה מברר לביה בברירו למפלח למריה ואעבר מיניה זוהמא דיצר הרע ולא הוה ליה אלא לבא חדא לקבל אבוה דבשמיא, בגין דקטרת תבירו דיצה״ר איהו ודאי וכו׳. ובתנחומא פ׳ זו, מה ראה לומר בקר ויודע, אמר משה שמא מתוך רוב מאכל ומשתה אמרו דבר זה, לכך אמר בקר שמא בין כך ובין כך יעשו תשובה וכו׳. הנה כי כן אמר משה קחו לכם מחתות וכו׳. כי ריח הקטורת יברר לבם הזונה ויעשו תשובה ולכן לא הזכיר אהרן כי הוא היה קדוש ה׳, ולכן וידבר אל קרח לשון קשה, למען יתנו אל לבם מה שאירע לנדב ואביהו לפי שהקטירו קטרת זרה, ודבר אל לבם באמרו המעט מכם וכו׳. וגם וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם, למען לדבר אל לבם שישובו מדרכם הרעה, ולא רצו לעלות אליו רק אמרו המעט וכו׳ כי תשתרר עלינו גם השתרר, דהיינו מ״ש לעיל, שחשדוהו למשה ששלח המרגלים למען יתעכבו במדבר ויתמיד השתררותו עליהם, וזהו כי תשתרר עלינו גם השתרר, תשתרר עתה גם השתרר לאחר זמן עד תום מ׳ שנה. וזהו אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו כדי להשתרר עלינו, העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה, שנלע״ד להבינו עם מ״ש בפ״ז דסוטה (דף לו.), תנא צרעה לא עברה עמהם וכו׳ אלא על הירדן עמדה וזרקה בהם מרה וסימא את עיניהם מלמעלן, וסירסתן מלמטן. ז״ש העיני האנשים ההם, דהיינו הכנעניים כדי שנלך לירש את ארצם. לא נעלה אנו יודעין שלא נעלה שמה. ובזה מתורץ הכפל שב׳ פעמים אמרו לא נעלה. כי תחלה אמרו למשה לא נעלה אליו ואח״כ לא נעלה לא״י. ומצאתי ראיה לדברי בתרגום יונתן בן עוזיאל, העיניהון דגובריא האינון דבארעא ההיא תסנוור ותנצח יתהון ולא ניסק לתמן. הרי שהעיני האנשים ההם מוסב אל הכנעניים יושבי הארץ, ובזה אין אנו צריכין להוציא הכתוב מפשוטו כמו שפי׳ רש״י ז״ל, כאדם התולה קללתו בחבירו. עוד יפורש כי תשתרר עלינו גם השתרר, עם מ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין צב.), א״ר אלעזר כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת זוכה ומנהיגם לעה״ב, ז״ש כי תשתרר עלינו בעה״ז, כדי שגם השתרר לעה״ב. ויחר למשה מאד ויאמר אל ה׳ אל תפן אל מנחתם. לפי שאמרו בסוטה פ״א (דף ה:), אריב״ל בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הב״ה, שבזמן שב״ה קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו וכו׳. אבל מי שדעתו שפלה מע״ה כאילו הקריב כל הקרבנות, ולע״א שאין תפלתו נמאסת וכו׳. והנה ידיעת ההפכים א׳ כי מי שאין דעתו שפלה אינו מן הראוי שתקובל תפלתו וגם קרבנותיו לא יעלו לרצון. לכן כשמוע משה שדתן ואבירם נתגאו ואמרו לא נעלה התפלל אל תפן אל מנחתם וכו׳ לא חמור א׳ מהם נשאתי, כי כיון שראה משה שני אנשים עברים נצים שהיו דתן ואבירם, א״ל הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, וזה היה להציל את דתן שהיה המצרי מכהו להעמידו מקרות הגבר למלאכתו כדי לבא על אשתו ולכן הרגו, ומן הדין כשברח היה לו ליקח חמורו של דתן שבעבורו היה בורח ועכ״ז לא חמור א׳ מהם נשאתי. וגם לא הרעותי את אחד מהם כשאמר כאשר הרגת את המצרי, שהיה מותר לו להורגו כי מסור היה ומותר דמו, ולא הרעותי את א׳ מהם. וכראות משה היותם מחזיקים במחלוקת, ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה׳. וכאן אמר אתה והם ואהרן לפי שגם הוא ראוי להקטיר, כי יוודע מזה אם הוא ישאר כ״ג או יקום אחר תחתיו. משא״כ בתחלה שלא כיון רק להזכיר הקטרת למען יזכרו מה שהיה לנדב ואביהוא וישובו מדרכם הרעה. (ועיין לעיל בדרוש לפ׳ כי תשא).

נחזור לעניננו כי כשם שהרופא מחתך אבר אבר המעופש כדי שלא יתפשט הנגע בכל הגוף כן עושה הב״ה וכן עשה מרע״ה להוריד את קרח ועדתו שאולה כדי שישראל יהיו נקיים ולא יענשו כלם. וז״ש הבדלו מתוך העדה הזאת וכו׳ (במדבר טז, כא.). ואח״כ כתוב דבר אל העדה לאמר העלו מסביב וכו׳ (שם כד.). וקשה שהרי לא מצינו שדבר משה תחלה אל העדה כאשר צוהו ה׳. רק ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וכו׳ (שם כה.). ואח״כ וידבר אל העדה לאמר סורו נא וכו׳ (שם כו.). ומה ראה לומר כן אחרי לכתו שמה שלא מצינו שדברו לו כלום רק תכף שהלך שם אמר כן, ובתחלה מאי סבור ולבסוף מאי סבר. אך במדבר רבה פ׳ זו (במדבר רבה פ׳ י״ח.) איתא ז״ל, הלך קרח כל אותו הלילה והיה מטעה את ישראל וכו׳ עד שנשתתפו עמו מנין, שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה (שם יט.). מיד וידבר ה׳ הבדלו מתוך העדה הזאת וכו׳ (שם כא.). ויפלו על פניהם וכו׳ (שם כב.). א״ל רבש״ע מלך ב״ו שסרחה עליו מדינה וכו׳, עשרה או עשרים מהם משלח שם לגיונותיו והורג את הטובים עם הרעים לפי שאינו מכיר בהם מי מרד ומי לא מרד, אבל אתה יודע מחשבותיו של אדם ואתה יודע מי חטא ומי לא חטא וכו׳, א״ל הב״ה יפה אמרתם אני מודיע מי חטא ומי לא חטא, העלו מסביב וכו׳. כי מתחלה חרה אף ה׳ בעמו לפי שהיו כלם בעצה שנתפתו לדברי קרח, ולכן אמר הבדלו וכו׳ ואכלה אותם כרגע (שם כא.). ויפלו על פניהם ויאמרו וכו׳ האיש אחד יֶחֱטָא (שם כב.). קשה דהיל״ל חטא. אלא נלע״ד דקרי ביה יחטיא שכן הט׳ נקודה קמץ שאחריו תבא א׳ מאותיות יהו״א שהיא א׳ נחה והיא מתחלפת בי׳ של יחטיא, כמ״ש הרמב״ם בפ״ה דפיאה, אל תסג גבול עולם (משלי כב, כח.), קרי ביה עולים ע״ש (ומה שאמר עולים (פיאה פ״ה משנה ו), והפסוק אומר עולם (משלי כב, כח). לא יקשה בעיניך שזה נאמר על דרך דרש ומעיקרי לשון הקדש, כי אותיות המשך והנוח יתחלפו קצתם עם קצתם, והם נופלות מן הכתיבה להקל.). אז אמר הב״ה דבר אל העדה לאמר העלו מסביב וכו׳. כי רצוני לבער הרע מקרבכם כרופא המסיר האבר המעופש למען לא יפשה הנגע בכלו, ושם במדרש הנ״ל ז״ל, אעפ״י ששמע משה מפי הגבורה לא אמר להם העלו עד שהלך והתרה בהם, שנאמר ויקם משה וילך אל דתן ואבירם (במדבר טז, כה.). להודיע רשעתם שאעפ״י שהלך משה ברגליו אצלן, הרשעים קשים לרצות מה עשו, לא רצו לצאת מאהליהם נגדו. כשראה משה כך אמר עד כאן היה לי לעשות, וידבר אל העדה לאמר סורו נא כו׳ (שם כו.). הנה בזה מתורצות הקושיות שהקשינו והכתובים באים על נכון, כי רצה מרע״ה לקרות להם לשלום ולהתרות בהם כדי שישמעו לו ולא יחזיקו במחלוקת, ולכן הלך אצלם שחשב שבראותם ענותנותו של משה ישאו פניו, וכאשר ראה שעודם מחזיקים בטומאתם ולא יצאו מאהליהם נגדו אז אמר אל העדה סורו נא וכו׳. ותרגם יונתן בגין כך חזי לנדוייהון. וכ״כ בפסיקתא זוטרתי פ׳ זו, הבדלו מתוך העדה הזאת. עשו אותן כמנודין ע״כ. ולפי שאין לנדות אם לא התרו בו תחלה, כמ״ש בטור יו״ד סי׳ של״ד. לכן הלך אצלם להתרות בהם. ואמרו סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה. כלפי מ״ש שם במ׳. שנו רבותינו ארבעה נקראים רשעים, הפושט ידו לחבירו להכותו אעפ״י שלא הכהו נקרא רשע, שנ׳ ויאמר לרשע למה תכה רעך (שמות ב, יג.). הכית לא נאמר אלא תכה. והלווה ואינו משלם, שנ׳ לוה רשע ולא ישלם (תהלים לז, כא.). ומי שיש בו עזות פנים ואינו מתבייש לפני מי שגדול הימנו, שנא׳ העז איש רשע בפניו וכו׳ (משלי כא, כט.). ומי שהוא בעל מחלוקת, שנאמר סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה (במדבר טז, כו.). ושניהם היו בדתן ואבירם עזות פנים ומחלוקת ע״כ. ונלע״ד שגם השנים אחרים היו בהם ולא הוצרך לבארם כי כתובים להדיא. כי הפושט ידו וכו׳ ויאמר לרשע וכו׳ (ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך (שמות ב, יג).). נאמר בהם, שהרי כתוב והנה שני אנשי׳ עברים נצים. ופי׳ ז״ל (תנחומא פ׳ שמות. (נדרים סד:) אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחי כל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם. (ר״ן שם ד״ה ואינו אלא דתן ואבירם) ולא מתו עד מעשה קרח.) שהיו דתן ואבירם. וכתב ג״כ בפ׳ שמות לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך (שמות ד, יט.). ופי׳ ז״ל (נדרים סד:) שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת. וכשירדו מנכסיהם ודאי שהיו צריכים ללוות, ולפי שנקראו רשעים לוה רשע ולא ישלם (תהלים לז, כא.). עוד שם במדרש, ויעלו מעל משכן קרח (במדבר טז, כז.). כיון שראו שנסתלקו ישראל מסביבותיהם יצאו מחרפין ומגדפין, שנ׳ יצאו נצבים (שם.). ולהלן כתיב ויתיצב ארבעים יום (ש"א יז, טז.). אז אמר משה בזאת תדעון (במדבר טז, כח.). וכתיב שם בפסיקתא החרימם בתורה, שנאמר וזאת התורה (דברים ד, מד.). וזה ע״פ הדין האמור בטור י״ד סי׳ של״ד. מי שנתחייב נדוי ואינו חוזר בו יש כח ביד ב״ד להוסיף ולהחמיר עליו עוד ולהחרימו. ובזה אתי שפיר החרימם בתורה, שמתחלה אמר סורו נא (במדבר טז, כו.). שנידה אותם כדלעיל. וכשראה שעדין מחזיקים בטומאתם הוסיף עליהם להחרימם. ולפי שכתוב שם בי״ד של״ד. שהמנודה שונה ושונין לו אבל המוחרם לא שונה ולא שונין לו. לפיכך אמר החרימם בתורה. עוד שם בפסיקתא, אם כמות כל האדם וכו׳ (שם כט.). זו מיתה משונה. ופקודת כל האדם יפקד עליהם, זו מיתה חטופה. שלא יהיו מוטלין במטה כדרך שבני האדם חולין ובני האדם עולים לבקרם והוא מצוה את בניו ובני ביתו ומתוך כך עונותיו מתמרקין וזוכה בתשובה וזוכה לחיי העה״ב ע״כ. וזה כפי מ״ש בתשו׳ להרמב״ן סי׳ רמ״ד. הובאו שם בטור י״ד של״ד וז״ל, מי שרואין אותו שאינו נוהג כשורה ואינו שומע לקול מוכיח מנדין אותו שלא יזמן בשלשה ולא יתפלל בעשרה ולא יקברו לו מת, ואפילו היה מת קטן או שנולד לאחר הנדוי לא ימולו לו בן, דלמגדר מילתא ב״ד מתנין לעקור דבר מהתורה ומהמצוה משום סייג עכ״ל. לכן אמר מרע״ה אם כמות וכו׳. וג׳ דברים הנ״ל הנזכרים בפסיקתא, לפי מה שאמרו לא משה נביא וכו׳. כי כנגד מ״ש לא משה נביא אלא שעשה מעצמו מה שעשה אמר אם כמות כל האדם ימותון אלה רק ימותו מיתה משונה להראות שמשה לא שינה ממה שצוהו ה׳. וכנגד מ״ש לא אהרן כ״ג ימותו מיתה חטופה, שכן המעוררים על הכהונה פורענותם ממהרת לבא, כמ״ש רש״י ז״ל ע״פ ויגמול שקדים (במדבר יז, כג.). וכנגד מ״ש ולא תורה מן השמים אמר שלא יהו מוטלין במטה ויעשו תשובה ויזכו לעה״ב, כי כשכופרים בתורה אין להם תשובה כ״ש שהחטיאו את הרבים ואין מספיקין בידם לעשות תשובה (אבות פ״ה משנה כ״ד. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין על ידו לעשות תשובה.).

ועדין יש להקשות על מה שפי׳ רש״י ז״ל ע״פ ודתן ואבירם יצאו נצבים וכו׳ (במדבר טז, כז.). בא וראה כמה קשה המחלוקת שהרי אין ב״ד של מטה עונשין עד שיביא שתי שערות וכו׳ וכאן אבדו אף יונקי שדים ע״כ. למה לא המתין לפרש כן בשעת המעשה, ותפתח הארץ את פיה וכו׳ (שם לב.). אמנם בתנחומא פ׳ זו איתא ז״ל, ודתן ואבירם יצאו נצבים וכו׳ (שם כז.). מלמד שיצאו כשהן מחרפין ומגדפין, בא וראה כמה קשה המחלוקת שכל העוזר במחלוקת הב״ה מאבד את זכרו וכו׳. א״ר ברכיה כמה קשה המחלוקת שב״ד של מעלה וכו׳ ובמחלוקתו של קרח תנוקות בני יומן נשדפו ונבלעו בשאול תחתית, דכתיב ונשיהם וטפם (שם.). וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה (שם לג.). ע״כ. מכל אלה נראה שגם הקטנים חטאו שיצאו נצבים לחרף ולגדף למרע״ה ולפיכך מתו גם הם, ולכן פי׳ רש״י ז״ל כן על ונשיהם ובניהם וטפם שגם הם יצאו נצבים ודוק. וזש״ה ותפתח הארץ את פיה וכו׳ ואת כל האדם אשר לקרח (שם לב.). לרבות גם הקטנים. ואת כל הרכוש, לרבות מ״ש ז״ל בילקוט ע״פ זה, רבותינו אמרו אפילו היו כלים ביד אחר היו מתגלגלי׳ ובאים ונבלעים עמו וכו׳. זהו את כל הרכוש. כי על הכל רצה הב״ה לבער הרע מישראל למען לא יתפשט בכלם. וכן עשה לאותם החמשים ומאתים איש שנמשכו עמו במחלוקתו. ונבאר הפסוקים ההם, אמור אל אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחתות מבין השריפה ואת האש זרה הלאה כי קדשו (במדבר יז, ב.). דקשה למה צוה כן לאלעזר ולא לאהרן. ואם לאלעזר משתעי למה אמר למשה ואת האש זרה הלאה, היל״ל ואת האש יזרה הלאה כמ״ש וירם את המחתות. ועוד שכתוב אח״כ ויקח אלעזר הכהן את מחתות הנחשת (שם ד.). ולא דכר שמיה דאש. אך בפסיקתא זוטרתי פ׳ זו ז״ל, מפני מה נאמר לאלעזר ולא נאמר לאהרן, לפי ששני בני אהרן על הקרבת אש זרה מתו, שנאמר ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו (ויקרא י, א.). אמר הב״ה שני בניו מתו על עסקי המחתה יבא זה ויתכפר על מחתות. ד״א לפי שהיה אהרן כ״ג ואלעזר סגן אמר הב״ה מוטב יכנס הסגן בין השריפה ולא יכנס כ״ג ע״כ. הוצרך לב׳ טעמים לפי שלטעם ראשון היה ראוי יותר לאהרן לכפר על בניו, ועוד שאם הכונה שיתכפרו בניו הנשארים היה לו לצוות גם לאיתמר. לכך בא בטעם השני מוטב יכנס הסגן ולא יכנס כ״ג. ולפי שעיקר מיתת נדב ואביהוא היתה לפי שויקריבו לפני ה׳ אש זרה, וכתוב על זה בתורת כהנים, כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, א״ל נדב לאביהוא וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש, מיד נטלו אש זרה ונכנסו לבית קדש הקדשים, א״ל הב״ה אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי, אתם הכנסתם לפני אש טמאה אני אשרוף אתכם באש טהורה. ועוד שם, רע״א לא הכניסוה אלא מן הכיריים. הנה כי כן לא רצה שאלעזר יתעסק באש שלא להזכיר עון נדב ואביהוא, ולכן צוה למשה ואת האש זרה הלאה, ולא אלעזר שכן כתוב ויקח אלעזר הכהן את מחתות הנחושת (במדבר יז, ד.), וזה אחר שמשה זרק האש לחוץ. ועוד יש לומר עם מ״ש בפר״א פ׳ נ״ג ז״ל. ר״ג אומר ישראל אמרו לשון הרע על הב״ה ואמרו היש בה׳ כח לזון אותנו במדבר, שנאמר וידברו באלקים וכו׳ (תהלים עח, יט.). וראה הב״ה שהלשינו בכבודו וכבודו הוא אש אוכלה ושלח בהם אש ואכלה אותם סביב, שנאמר ותבער בם אש ה׳ (במדבר יא, א.). ראה משה בצרתן של ישראל עמד והתפלל עליהם, שנאמר ויצעק משה אל ה׳ ותשקע האש (שם ב.). רבי יהודה אומר אותה האש שירדה מן השמים שקעה בארץ ולא חזרה למקומה לשמים אלא נכנסה לאהל מועד, וכל הקרבנות שהיו ישראל מקריבין במדבר היתה יוצאת ואוכלת אותן, שנאמר ותצא אש מלפני ה׳ (ויקרא י, ב.). ותרד אש אין כתיב כאן אלא ותצא אש, והיא האש שאכלה לעדת קרח, שנ׳ ואש יצאה מאת ה׳ וכו׳ (במדבר טז, לה.). וקשה שהרי ותצא אש מלפני ה׳ הוא ביום הקמת המשכן וזה היה קודם המתאוננים, ששם נאמר ותבער בם אש ה׳. ואיך יאמר שנכנסה לאהל מועד וכו׳ ועדין לא היה אותו האש בעולם. אמנם נלע״ד שודאי האש ירדה ביום שמיני למלואים, שכן כתוב ותצא אש מלפני ה׳. ואמרו בת״כ כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום וכו׳. ומ״ש בפר״א ותרד אש אין כתיב כאן, ר״ל שאלו כתוב ותרד אש היה נראה שלא היתה אלא לאותו הפעם לבד, לכך נאמר ותצא אש, שלעולם נשארה באהל מועד ומשם יוצאה לאכול כל הקרבנות, והיא אשר בערה במתאוננים והיא ששרפה נדב ואביהוא ועדת קרח. ובעבור זה לא רצה הב״ה שאהרן ובניו יעסקו באותו האש רק אמר למשה ואת האש זרה הלאה, כי על ידו שקעה באש תבערה, ויתפלל משה אל ה׳ ותשקע האש (במדבר יא, ב.). ועל ידו שרפה לעדת קרח, ואין מן הראוי שאהרן ובניו יתעסקו בו רק משה בכבודו ובעצמו. זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר (במדבר יז, ה.). משום שנראה זר לעשות זכרון לרעה, לכן פירש ואמר שזה הוא לטובה למען אשר לא יקרב איש זר וכו׳ להקטיר קטרת וכו׳. ולא תקום פעמים צרה ולא יהיה כקרח וכו׳. ולפי שעתיד עוזיהו להקטיר, לכן אמר למען אשר לא יקרב איש זר ממש, ולא זו בלבד אלא אפי׳ שלא יהיה זר ממש אלא אשר לא מזרע אהרן הוא כעוזיהו שאף שהיה מלך לא היה מזרע אהרן ולפיכך נענש.

ובמנחות פי״א (דף צט.), מנא לן דמעלין בקדש, אמר רב אחא בר יעקב דאמר קרא את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח (במדבר יז, ג.). בתחלה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח. אשר שברת ושמתם בארון (דברים י, ב.). תני רב יוסף מלמד שהלוחות ושברי הלוחות מונחים בארון ע״כ. וקשה מה הוסיף רב יוסף. אך בתחלה לימד שמעלין בקדש מהמחתות שבתחלה תשמישי מזבח להקטיר קטרת על המחתות ואח״כ גופו של מזבח וירקעום צפוי למזבח. ואח״כ הביא ראיה דאין מורידין מרב יוסף דאמר שאף השברי לוחות מונחים בארון אצל הלוחות עצמן. ויובן עם מ״ש הר״ן בריש פרק בני העיר (מגלה כו.) על מה ששנינו אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים משום דאין מורידין, הא תורה לוקחין. ועוד שלא תאמר כיון דבעינן עלויא ובספר תורה לא מצינן למעבד עלויא, וכיון שכן קדושה חדשה היא ואפילו ספרים אנו יכולים ליקח מהן, קמל״ן דלא. ז״ש רב יוסף דכיון דשברי לוחות ליכא לעלויינהו הוה אמינא דמותר להורידן דקדושה חדתא הן, קמל״ן דאף הן היו מונחות בארון אצל הלוחות ודוק.

ולהורות על מה שאמרנו איתא בפ׳ חלק (סנהדרין קט:), והוא המ׳ שהצענו ראשונה, דקשה מהיכא תיתי לו לר״ל לדרוש כל אלו השמות לגנאי. אמנם קשה לר״ל הקושיא המפורסמת, ויקח קרח מה לקח, ועוד למה לו להזכיר כל הצדיקים, דדי שיאמר ויקח קרח בן יצהר הלוי, לכן דרש ריש לקיש ויקח קרח שלקח מקח רע לעצמו, קרח שעשה קרחה בישראל. הוא הדבר אשר דברנו למעלה שכדי להציל את הכל מוטב לכרות החלק המעופש ולא יגרום נזק לכל הגוף. כך קרח לקח כל הרע לעצמו ובזה עשה קרחה בישראל שירד הוא וביתו לשאול ושאר ישראל יהיו נקיים, ודוקא בישראל לפי שבשאר פעמים שחטאו ישראל ותשלוט בהם מגפה היתה בערב רב, לפי שהם היו המחטיאים אותם, אמנם קרח שהיה מישראל גרם שמתו כמה מישראל, ובפרט אליצור בן שדיאור וחביריו, שלכן נק׳ שמו כך שהושלך לאור, ואש יצאה מאת ה׳ ותאכל את הר״ן איש (במדבר טז, לה.). ושדי אור. כמו שתרגום ירה בים (שמות טו, ד.). שדי בימא. שהיה זה בשביל שרצה ליטול גדולה לעצמו שראובן הבכור לו היתה ראויה הכהונה, וזהו אלי צור, אלי נאה לשרת לצור עליון, ולפיכך נענש בן שדיאור שהושלך למאכולת אש. ולפי שאמרנו לעיל שכונת קרח היתה להגביר הדין בעולם שלקח טליתות של תכלת כדלעיל, לכן דרש בן יצהר בן שהרתיח עליו את כל העולם כלו כצהרים שאז מתחיל הדין, כיון שהבקר שהוא שעת החסד חלף הלך לו. בן קהת שהקהה שיני מולידיו, כי ברא מזכי אבא (סנהדרין קד.). כשהוא טוב אבל כשהוא רע גורם רעה לאביו ולמולידיו. בן לוי שעשה לויה לגהינם, כי היורדים לגהינם נדונין בה ועולין לאחר י״ב חדש כנז׳ במקומו, אך קרח וכל עדתו נדונים שם לעולמים עד בא משיחנו, וזהו שעשה לויה לגהינם. והשתא קא פריך דאיכא למדרש, ג״כ ביעקב בן שעקב עצמו לגהינם, כי ידוע מ״ש ריב״ז לתלמידיו (ברכות כח:), שיש ב׳ דרכים א׳ לג״ע וא׳ לגהינם, כי של ג״ע היא דרך ישרה ושל גהינם דרך עקומה ועקושה. וקרח שהיה לוי אילו עמד באמונתו היה הולך לג״ע ובמחלוקתו עיקב עצמו לגהינם, אך יעקב בקש רחמים על עצמו. שלא יזכר שמו על הדבר כמו שהארכנו במקומו. הוא ברחמיו יעשה למען שמו. לחזות בנועמו. ב״ב א׳. בילא״ו.