דרוש י״ח לפרשת משפטים

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא, א).

במדרש (שמות רבה פ׳ ל׳): אמר ר׳ אלעזר כל התורה תלויה במשפט, לכך נתן הב״ה דינין אחר עשרת הדברות, לפי שהבריות מעבירין על הדין והוא נפרע מהם ומלמד את באי עולם שלא הפך את סדום עד שעברה את הדין, שנאמר גאון שבעת לחם ושלות השקט (יחזקאל טז, מט). ואף ירושלים לא גלתה עד שעברה את הדין, שנאמר יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם (ישעיה א, כג). ע״כ.

יצדק השופט ונאמן הדיין דלא עביד דינא בלא דינא כי כל דרכיו משפט לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, כאשר חכמים הגידו בפ״ק דברכות (דף ה:), רב הונא הוו ליה ת׳ דני דחמרא איתקוף, עאל לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן אמרו ליה ליעיין מר במיליה, אמר להו ומי חשידנא בעינייכו, אמרו ליה ומי חשיד קב״ה דעביד דינא בלא דינא. אמר להו אי איכא דשמיע עלי מילתא לימא. אמרי ליה הכי שמיע לן דלא יהיב מר שיבשא לאריסיה וכו׳. וקשה מה כונתם לומר לו יעיין מר במיליה, ולמה לא אמרו לו יפשפש במעשיו. ועוד כתבו התוס׳ ז״ל, הרבה צדיקים יש שלוקים בגופם ובממונם, אלא הם יודעים שלא היה נותן שיבשא לאריסיו והיו רוצים לרמוז לו שלא יעשה עוד ע״כ. אמנם קודם למ׳ זה יש שם בפ״ק דברכות (דף ה.), אמר רבא אמר רב הונא אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו, שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה (איכה ג, מ.). פשפש במעשיו ומצא יעשה תשובה, שנאמר ונשובה עד ה׳. פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו (תהלים צד, יב.). ואם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הן, שנאמר כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח (משלי ג, יב.). עד כאן. ופרש״י ז״ל, פשפש ולא מצא עבירה בידו שבשבילה יסורין הללו ראויין לבא. דקדק בלשונו לפי שנשמר מהקושיא, שהלא בידוע מ״ש כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ.). ואיך יעלה על הדעת שיפשפש האדם ולא ימצא שום עבירה בידו, ולכן פי׳ עבירה שבשבילה יסורין הללו ראויין לבא, כי הלא אין ספק שמדותיו של הב״ה כלם מדה כנגד מדה, ואם רואה אדם שהיסורין הללו עליו אין לו חטא כנגדם שבשבילם ראויים לבא עליו אלו היסורין. יתלה בביטול תורה. לפי שקודם זה אמר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הב״ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו. ועוד לפי שהתורה היא מרפא לכל חולי, שכן אמרו בפ״ה דעירובין (דף נד.), חש בראשו יעסוק בתורה וכו׳, חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר ולכל בשרו מרפא (משלי ד, כב.). ואם לא מצא עבירות מדה כנגד מדה יתלה בביטול תורה, שכן בביטולה יסורין באין בכל גופו. ואמנם יש לדקדק מהו שאמר אם רואה אדם שיסורין באין עליו, שהיה לו לומר בקצור מי שיש לו יסורין יפשפש במעשיו. אך בא ללמדנו שאם הוא אדם גדול בתורה, שכן האדם נקרא מי שהוא גדול בחכמה, ועכ״ז יסורין באים עליו, לפי שידענו מ״ש שם ר״ל כל העוסק בתורה יסורין בדלין ממנו, שנאמר ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה, ז.). ואדם זה לא די שיסורין בדלים ממנו אלא שגם יסורין באים עליו, ולכן יפשפש במעשיו וכו׳ כמו שפירשנו. ומביא ראיה מפ׳ נחפשה דרכינו ונחקורה (איכה ג, מ.). משום דק״ל דהיה לו לומר נחפשה ונחקורה דרכינו, ועוד מהו הכפל נחפשה ונחקורה. לכן אמרו בפ״ה דשבת (דף נד:), כל שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו נתפס על אנשי עירו וכו׳. לכן אמר הכתוב נחפשה דרכינו היינו שלנו, ונחקורה על האחרים, כדכתיב ובא רעהו וחקרו (משלי יח, יז.). ואמר ונשובה עד ה׳ כלפי מ״ש במ׳ חקור דין ח״א פ״ג ופ׳ י״ב, שהתשובה מיראה והיא הבאה ע״י יסורין אינה מגעת אלא עד כסא הכבוד. עוד פי׳ רש״י ז״ל, יסורין של אהבה. הב״ה מיסרו בעה״ז בלי שום עון כדי להרבות שכרו בעה״ב יותר מכדי זכיותיו ע״כ. וא״כ לא היה להם לאותם החכמים להוכיח לרב הונא ולומר לו לעיין מר במיליה. כי אפשר שהיסורין שבאו עליו היו יסורין של אהבה. אלא ודאי שידעו שלא היה נותן שבשא לאריסיו ובאו להזהירו על זה. ומה שאמרו ליעיין מר במיליה, נלע״ד שיובן עם מ׳ הנז׳, אמר רבא אמר רב הונא אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו. לכן א״ל לרב הונא ליעיין מר במיליה, שאמר כן ובזה יפשפש במעשיו לקיים דבריו, שלא יהא נראה כנאה דורש ואינו מקיים, ואמר להו ומי חשידנא בעינייכו שלא אפשפש במעשי ולא אקיים דברי, אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו. והשיבו לו כדרכי טובו ומי חשיד קב״ה דעביד דינא בלא דינא, והלא כל דרכיו משפט מדה כנגד מדה. אלא שידעו דלא יהיב שיבשא לאריסיה. ותנן (בבא מציעא קג.), כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים. ומדה כנגד מדה החמיצו לו ת׳ דחמרא. ואיתא בפ״ק דשבת (דף כג:), אמר רב הונא הזהיר בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין. ובלי ספק לפי שהיה זהיר בקדוש היום זכה דהוו ליה ת׳ דני דחמרא ולא היה ראוי שיחמיצו, לכן א״ל ליעיין מר במיליה, שהוא אמר הזהיר בקידוש היום וכו׳. וגם במ״ש אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו. והיה זה דרך כבוד שלא להוכיחו בגלוי, וכיון ששמע כן אמר קבילנא עלי דיהיבנא ליה. כי הנה לא נתן לו כלום על מה שעבר, כי אפשר שלהיותו דבר מועט לא רצה האריס לקבלם ממנו. אמנם קבל עליו ליתנם לו מכאן ולהבא, ואז הדר חלא והוה חמרא. אך לפי שנראה שינוי כנגד הטבע, איכא דאמרי אייקר חלא ואזדבן בדמי חמרא. ובזה למדנו דלא עביד קב״ה דינא בלא דינא.

אשר על זאת צריך לבקש טעם על מה עשה ה׳ ככה לאבותינו הקדושים זרע קדש מצבתם להביאם בכור הברזל למצרים, כי לא נמצא בכתובים טעם מפורש לכאורה, שאם על מכירת יוסף כנראה בזהר חדש פ׳ וישב. הלא כבר נגזר הגלות, כמ״ש לאברהם בין הבתרים, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו׳ (בראשית טו, יג.). אמנם הדבר מבואר בכתבי האר״י זצוק״ל, והובא שמץ מנהו במגלה עמוקות אופן רל״ו ז״ל שם, ידוע שמקלקול אדם הראשון נתקלקלו ארבעה דורות ופגמו בד׳ אותיות השם, והם דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה ודור של סדום, ואלו הד׳ דורות נתגלגלו וירדו למצרים, שבעד דור המבול נאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א, כב.). ואנשי סדום מתו בג׳ ימי אפלה, ועל דור הפלגה אתמר ויפץ העם וכו׳ לקושש קש לתבן (שמות ה, יב.). והוא מה שהראה הב״ה לאברהם בין הבתרים אימה חשיכה גדולה נופלת עליו. אימה זה דור אנוש. חשכה דור המבול שלא שמשו המאורות. גדולה זה דור הפלגה שבנו עיר גדולה. נופלת זה סדום וכו׳ ע״כ. על פי הדברים האלה נלע״ד לפרש מ׳ ז״ל בפ״ד דסנהדרין (דף לח:), אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון מין היה, שנאמר ויאמר לו איכה (בראשית ג, ט.). אן נטה לבך. ר׳ יצחק אמר מושך בערלתו היה, כתיב הכא והמה כאדם עברו ברית (הושע ו, ז.). וכתיב התם את בריתי הפר (בראשית יז, יד.). רב נחמן אמר כופר בעיקר היה וכו׳. ופרש״י מין היה, נוטה לע״ז. דקדק לפרש כן כדי שלא נאמר היינו דרב נחמן, אלא מתחלה מין היה נוטה לע״א ולבסוף כפר בעיקר. גם אדה״ר עבר על שבע מצות שנצטוה, כמ״ש בפ״ז דסנהדרין (דף נו:), ויצו ה׳ אלקים וכו׳. וכשאכל מעץ הדעת עבר על כלם, כמ״ש במקומו ואין כאן מקום להאריך. ועל כן יצאו ממנו בנים משחיתים, כי כנגד מ״ש מין היה, יצאו דור אנוש שכתוב בהם, אז הוחל לקרוא בשם ה׳ (בראשית ד, כו.). והוא מ״ש הרמב״ם ז״ל בריש הלכות ע״א ז״ל, בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול, אמרו הואיל והאל ברא ככבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וכו׳. ולפי שמשך ערלתו יצאו ממנו דור המבול שהשחיתו דרכם על הארץ. ולפיכך בדור אנוש בא אוקינוס והציף שלישו של עולם, כי העובד ע״א הרי הוא כאשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים, ולכן נדונו בזה כי הבא על א״א מיתתו בחנק, ומי שנתחייב חנק טובע בנהר. וכן דור המבול נדונו במים כנגד זרע שהשחיתו, וגם היו המים רותחין לידון בשריפה כבא על אשה ובתה וכמה תועבות שעשו. ואחריהם באו דור הפלגה שכפרו בעיקר כאדם עצמו, ולפי שהיה שלום ביניהם לכן לא מתו, רק ויפץ ה׳ אותם (בראשית יא, ח.). ולפי שעבר אדה״ר על ז׳ מצות בני נח שבהם הדינין, יצאו ממנו אנשי סדום רעים בגופם וחטאים בממונם, שהעמידו דייני שקר להטות משפט גבר. וכדי שלא ידח ממנו נדח הביא הב״ה את כלם במצרים לצרף אותם כצרוף את הכסף ויצאו משם נקיים. ולכן הראה הב״ה לאברהם בין הבתרים ואמר לו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו, יג.). כנגד ד׳ דורות הנ״ל. ולפי שדור אנוש ודור המבול כבר קבלו ענשם. לכן המאתים שנים הראשונים לא היה אלא גרות בעלמא, משנולד יצחק עד רדת יעקב למצרים שישב בשלוה כל אותן שנים. אך עיקר השעבוד היה לצרף דור הפלגה שלא קבלו עונש בתחלה, ולכן וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים (שמות א, יד.). כנגד מה שאמרו הבה נלבנה לבנים (בראשית יא, ג.). וכן לאנשי סדום שכבשום לעבדים ולשפחות בכל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, לפי שלא רצו לעשות צדקה מממונם.

ולדרך זה נפרש מ׳ ז״ל בנדרים פ״ג (דף לב.), אמר ר׳ אבהו א״ר אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו מאתים ועשר שנים, מפני שעשה אנגריא בת״ח, שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו וגו׳ (בראשית יד, יד.). רשב״ן אמר מפני שהפריז על מדותיו של הב״ה, שנאמר במה אדע כי אירשנה (בראשית טו, ח.). ר׳ יוחנן אמר מפני שהפריש את בני אדם מלבא תחת כנפי השכינה, שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך (בראשית יד, כא.) ע״כ. וקשה שהרי מראת בין הבתרים ששם נגזר גלות מצרים קדמה למלחמת המלכים, כמ״ש התוס׳ בפ״ק דברכות (דף ז:) על מ״ש רשב״י, מיום שברא הב״ה את העולם לא היה אדם שקראו להב״ה אדון ע״ש (ואם תאמר והא כתיב ברוך ה׳ אלקי שם (בראשית ט). וי״ל דהתם אינו באל״ף דל״ת שהוא לשון אדנות. וא״ת אמאי לא מייתי קרא, אדנ״י אלקי׳ מה תתן לי (שם טו). שהוא כתוב קודם. וי״ל שהפרשיות לא נאמרו כסדר ואין מוקדם ומאוחר בתורה, וזה הפסוק דבין הבתרים היה קודם לכן. וכן צריך לומר ע״כ שהרי אברהם היה בן שבעים שנה בברית בין הבתרים. ואחר הדברים האלה נאמר, אחר מלחמת המלכים כדפירש רש״י בפירוש חומש, ובמלחמת המלכים היה בן ע״ג שנים, שהרי כל הימים של סדום נ״ב שנים כדאמרינן בפרק קמא דשבת (י״א.). צא מהם י״ב שנים שעבדו את כדרלעומר וי״ג שנים של מרידה, ונשאר מישובה כ״ו שנים שהיתה בשלוה, ובהפיכתה היה אברהם בן צ״ט שנה, שהרי היתה ההפיכה שנה אחת קודם שנולד יצחק, צא מהם ששה ועשרים שנה למפרע של שלוה, נמצא שבן ע״ג שנה היה במלחמת המלכים. א״כ היתה פרשת בין הבתרים קודם לפרשת אחר הדברים שלש שנים, ואות הפרשה מסיימת ויחשבה לו צדקה. ולכך הביא אותו פסוק דבמה אדע שהוא מוקדם.). וא״כ מה יאמר שנענש אברהם בשעבוד מצרים בעבור שעשה אנגריא בת״ח שהיה זה במלחמת המלכים. ויקשה ג״כ זה לר׳ יוחנן דאמר מפני שהפריש בני אדם וכו׳. שגם זה היה בשובו מהכות את המלכים. ועוד מהו זה שאמר מפני מה נענש אברהם אבינו וכו׳. כי העונש לא היה לאברהם אלא לבניו. ועוד יקשה שהרי כל מדותיו של הב״ה מדה כנגד מדה, ואיך יובנו דברי המ׳. אמנם ראה בעל המאמר כי מן הראוי היה להתחיל ולמנות הגלות ממראת בין הבתרים, ששם אמר לאברהם ידוע תדע וכו׳ (בראשית טו, יג.). ולמה המתין ללידת יצחק כנודע (רש״י. בראשית טו, יג.). לכן שפיר שאל מפני מה נענש אברהם, שלא התחיל למנות מיום שא״ל ידוע תדע, והתחיל מיום שהיה לו זרע דהיינו ללידת יצחק. שזה הוא עונש לאברהם שלא זכה למנות מימיו אלא מלידת יצחק, ובזה נשתעבדו בניו מאתים ועשר שנים. שאם היה מתחיל משעה שדבר עם אברהם לא היה הגלות כי אם ק״פ שנה, לפי שבמראות בין הבתרים היה אברהם בן שבעים שנה, ובלידת יצחק היה בן מאה, והיה יכול לנכות מהגלות אותם השלשים שנה, ובזה לא ישבו במצרים כי אם ק״פ שנה. ואמר מפני שעשה אנגריא בת״ח, דהיינו אותם הגרים שהיה מגייר שהיה מלמדם תורה, ובפרט לאליעזר שהיה דולה ומשקה מתורתו לאחרים (רש״י. בראשית טו, ב.), וכתיב וירק את חניכיו (בראשית יד, יד.). חנכו כתיב, זה אליעזר שחנכו בתורה ומצות והכריחו לצאת עמו למלחמה, וביטלם מהתורה שבה היו מתקנים הדורות שקדמו, דהיינו דור אנוש ודור המבול, שבקש לתת להם התורה, כמו שאמרו ז״ל בשמות רבה פ׳ ל׳ (אמר רבי אחא, ביקש הקדוש ברוך הוא לתן להם ארבעה דברים, תורה ויסורין ועבודת קרבנות ותפילה, ולא ביקשו, שנאמר (איוב כא, יד), ויאמרו לאל סור ממנו, אלו היסורין. (איוב כא, יד), ודעת דרכיך לא חפצנו, זה תורה. (איוב כא, טו), ומה שדי כי נעבדנו, אלו הקרבנות. (איוב כא, טו), ומה נועיל כי נפגע בו, זה תפילה. אמר להם הקדוש ברוך הוא, מי גרם לכם שתאבדו מן הערב של העולם הזה ומן הבוקר של העולם הבא, מפני שלא קיבלתם את התורה שיש בה דין, שנאמר (איוב ד, כ), מבקר לערב יכתו, למה, מבלי משים לנצח יאבדו, ואין משים אלא דיינין, שנאמר (שמות כא, א), ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.). וכנגד זה נתארך הגלות שלשים שנה, ונתארך ג״כ זמן מתן תורה מדה כנגד מדה, ובזה מתורצת הקושיא הראשונה שודאי הגלות נגזר במראת בין הבתרים ומאז היה לו להתחיל, ומ״ש לו כי גר יהיה זרעך כונתו כמו שבא בדברי האר״י הנז״ל שהכונה לזרעו, דהיינו אותם שבאו לתקן הדורות שקדמו שנתגלגלו במצרים. אבל בעבור שעשה אנגריא בת״ח לא רצה למנות כי אם מלידת יצחק ונתארך הגלות ונתאחר מתן תורה עוד שלשים שנה. רשב״ן אמר מפני שהפריז וכו׳. שלא האמין בירושת הארץ. ובפר״א פ׳ ל״ג. כי לפי שאמר יחזקאל ה׳ אלקים אתה ידעת (יחזקאל לז, ג.). כאילו לא האמין, לפיכך לא נקברו עצמותיו בארץ טהורה. ולכן כתוב שם בפ׳ לך לך, והאמין בה׳ (בראשית טו, ו.). שהאמין על בשורת הזרע, ולכן ויאמר אליו אני ה׳ וכו׳ לתת לך את הארץ הזאת לרשתה (שם ז.). אך בירושת הארץ שאל לו אות, ואז נענש שא״ל אח״כ לזרעך נתתי את הארץ הזאת (שם יח.). ולא לך, שכשהאמין בה׳ אז אמר לתת לך את הארץ הזאת (שם ז.). אליו ממש. אך כששאל במה אדע. א״ל לזרעך נתתי את הארץ הזאת (שם יח.). והיה זה דור הפלגה שאמרו עליהם בפר״א פ׳ כ״ד. ומאסו בארץ חמדה, שנאמר ויהי בנסעם מקדם (בראשית יא, ב.). ובשביל זה נענש אברהם שלא נמנה הגלות כי אם ללידת יצחק, ובזה נתאחר כניסתם לארץ שלשים שנה. ר׳ יוחנן אמר מפני שהפריש בני אדם מלבא תחת כנפי השכינה, שאילו לא החזירן למלך סדום היו מתגיירין ונתקנים. ונלע״ד שלכן הפציר אברהם להתפלל על הסדומיים, יען כי הוא היה גרמא בנזיקין להחזירן למלך סדום. ובזה נענש אברהם להאריך גלות מצרים למען כפר גם על אנשי סדום. שאם הוא לא היה מחזירן היו נתקנים מאז ולא היו צריכין לישב כל כך במצרים בכור הברזל לצרפם. ובפרט כשגזר פרעה אינני נותן לכם תבן (שמות ה, י.). שהיתה גזרה זאת קשה מכלם, וזה היה לתקן עון סדום, כי זה נהנה וזה אינו חסר זו מדת סדום. שלא היו רוצים ליהנות לבני אדם כלום, ולכן גם הם לא היו נהנים מהתבן רק מאשר ימצאו.

והנה רצה הב״ה לגאלם. ואיתא בויקרא רבה פ׳ ל״ב. ר׳ הונא אמר בשם בר קפרא בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא א׳ מהם פרוץ ערוה. לא שינו את שמם ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין. לא היו קורין ליהודה רופוס ולא לראובן לוליאני ולא ליוסף לסטיס ולא לבנימין אלכסנדרי. לא שינו את לשונם, להלן כתיב ויבא הפליט ויגד לאברם העברי (בראשית יד, יג.). וכאן ויאמרו אלקי העברים נקרה עלינו (שמות ג, יח.). וכתיב כי פי המדבר אליכם (בראשית מה, יב.). בלשון הקדש (ב״ר פ׳ צ״ג.). ולא אמרו לה״ר, שנאמר דבר נא באזני העם (שמות יא, ב.). אתה מוצא שהיה הדבר מופקד אצלן כל שנים עשר חדש ולא הלשין א׳ על חבירו. ולא נמצא א׳ מהן פרוץ ערוה, תדע לך שהיה כן. אחת היתה ופרסמה הכתוב, שנאמר ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן (ויקרא כד, יא.). ע״כ. והקושיות מבוארות כי מה זכות יש במה שלא שינו שמם ולשונם, ומי יאמר שגם בניהם נקראו כך, שאמר ראובן ושמעון נחתין וכו׳. ועוד מהו שבח זה שלא הלשין א׳ על חבירו, שהרי היה דבר כולל לכלם, ואם היה א׳ מהם מגיד הדבר גם עליו יעבור כוס שלא ישאילנו המצרי. ועוד שבשמות רבה פ׳ א׳. ויירא משה ויאמר (שמות ב, יד.). נתירא מלשון הרע. אכן נודע הדבר. אמר לה״ר יש ביניהם, היאך יהיו ראויין לגאולה. וזה סותר למ״ש שלא אמרו לשון הרע, אמנם הלא זה דברו שבשביל שהגלות היה לתקן פגם הד׳ דורות הנז׳. כך תקנו וזכו לגאולה, כי הנה בדור אנוש כתוב אז הוחל לקרוא בשם ה׳ (בראשית ד, כו.). ופרש״י ז״ל אז הוחל לקרוא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הב״ה לעשותן אלילים ולקרותן אלוקות. והוא מ״ש הרמב״ם ז״ל בריש הלכות ע״א, ששמו אמצעיים בינם לבין המקום. זה היה תקונם שלא שינו את שמם לקרוא לשמות אבותם בשם אלוקות, למען יהיו אמצעיים בינם לבין המקום. ולכן שפיר קאמר ראובן ושמעון נחתין, שכן היה שמן כשירדו למצרים, וגם שם לא שינו שמם לקרותן בשם אלוקות אלא ראובן ושמעון סלקין, וזהו לא היו קורין ליהודה רופוס שהוא לשון שררה אף שהמליכוהו עליהן בחייו לא בשביל זה קראוהו בשם אחר שהוא יהיה אמצעי בינם לקונם. וכן כלם לראובן שהיה בכור. ולא ליוסף שהיה מלך ולא לבנימין שהיה צדיק. את כלם עזבו בשמם הראשון ולא עשאום אלוקות. וכמו כן לא שינו את לשונם לתקן דור הפלגה, שבשביל שויהי כל הארץ שפה אחת (בראשית יא, א.). כפרו בה׳ ויאמרו לא הוא, ולכן נתבלבל לשונם לשבעים לשון. כי אדרבא אלו במצרים רצו לדבר בלשון הקדש, ואף שנתערבו בגוים לא למדו לשונם לדבר אלא בלשון הקדש. שכן אמרו לפרעה, אלקי העברים נקרה עלינו (שמות ג, יח.). שלא נשתנה מהותם שהיו מדברים בלשון אבותם שהיו מעבר הנהר. ולפי שאין זו ראיה מספקת שלא שינו לשונם לכן הביא ראיה מיוסף, כי פי המדבר אליכם (בראשית מה, יב.). בלשון הקדש (ב״ר פ׳ צ״ג.). שהגם שהוא מלך מצרים והיה מדבר בלשון מצרי עכ״ז לא שכח לשונו הקדום, ולא רגל על לשונו לשון אחר. שכן לאחיו שהיו מכירים את לשונו דבר עמהם בלשון הקדש ואין ספק שגם בניו הלכו בדרכיו. ולא דברו לשון הרע וכו׳. הלא זה היה עון סדום כי אע״פ שזה נהנה וזה אינו חסר לא רצו שיהנו זה מזה, כי כל א׳ היתה עינו צרה בשל חבירו, ואע״פ שבתת צדקה לעני לא היה לו שום חסרון, וגם כי ארצם היתה רחבת ידים ומלאה מכל טוב מנעו הרגל מבינותם, כי היתה עינם צרה באחרים והיו מלשינים אלו על אלו. וזה תקונם במצרים, שהיה הדבר מופקד אצלם כל י״ב חדש ולא הלשין א׳ על חבירו. ומ״ש משה אכן נודע הדבר (שמות ב, יד.). כי חשב שהיו בין כלם בעלי לה״ר. אבל האמת כן הוא שלא נמצאו רק שנים אלו דתן ואבירם, שכן כתוב והנה שני אנשים עברים ניצים (שמות ב, יג.). מי היו דתן ואבירם היו ((נדרים סד:) אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחי כל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם.). ויאמר לרשע למה תכה רעך (שמות ב, יג.). רשע שכמותך (תנחומא פ׳ שמות.). ושנים היו ופרסמן הכתוב. ע״ד מ״ש אח״כ שלומית וכו׳ (רש״י. ויקרא כד, יא.). ועוד יש תשובה ממ״ש בשמות רבה סוף פ׳ א׳. וירא אלקים (שמות ב, כה.). שעשו תשובה הבינוניים, וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה, דכתיב התאנה חנטה פגיה (שיר השירים ב, יג.) ע״כ. אף אנו נאמר שמתחלה היה בהם דלטורין, שתפסו אומנות אבותם של אנשי סדום, ולבסוף עשו תשובה ולא הלשין א׳ מהם על חבירו, וזה היה יקונם ולא נמצא א׳ מהם פרוץ ערוה, לתקן עון דור המבול שהיו נזקקין לעריות, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו (בראשית ו, יב.). וכל זה תקנו במצרים, אחת היתה ופרסמה הכתוב. וכתוב (במדבר רבה פ׳ כ׳.) גן נעול אלו הנשים, גל נעול (שיר השירים ד, יב.) אלו הזכרים. שלא נמצא בהם פרוץ ערוה. וזש״ה ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וכו׳ (שמות א, א.). דקשה למה חזר והזכיר שמות השבטים לבד שכבר נכתבו בפ׳ ויגש, ועוד היל״ל אשר באו מצרימה מאי הבאים. ומהו איש וביתו באו, אלא רצה הכתוב לרמוז לאלו הד׳ דברים שבזכותן נגאלו. כי כנגד שלא שינו את שמם ואלה שמות בני ישראל. שכן היו בירידתם שמה וגם אחרי מותם לא עשו אותן אלוקות רק ואלה שמות. מוסיף על הראשונים (שמות רבה פ׳ ל׳.). בני ישראל שלא שינו לשונם שהיה להם בימי ישראל אביהם. את יעקב שלא אמר א׳ מהם לה״ר על חבירו, להגיד ליעקב מי גרם מכירתו של יוסף או שרצו להמיתו רק כלם כא׳ את יעקב, בלב א׳ כאיש אחד. איש וביתו באו, שכל א׳ דבק באשתו ולא נמצא בהם פרוץ ערוה.

וגם בזה יובנו פסוקי שיר השירים ב׳. ענה דודי ואמר לי קומי לך וכו׳. כי הנה הסתיו עבר. היינו דור אנוש שהיו מסיתים לע״א לומר שיש לעבוד האמצעיים ג״כ, וזה עבר שכבר תיקנו וכנ״ל. הגשם זה דור המבול, ויהי הגשם על הארץ (בראשית ז, יב.). חלף הלך לו. לפי שכבר קבלו ענשם שהביא עליהם את מי המבול, ועוד כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א, כב.). ולכן כפל לשונו חלף הלך לו. הנצנים נראו בארץ. אלו האבות שבזכותם עת הזמיר הגיע להעביר גלולים מן הארץ. התאנה חנטה פגיה. אלו דור הפלגה שבקשו תואנה לומר לא כל הימנו שיבור לו את העליונים, ולכן וימררו את חייהם בעבודה קשה וכו׳ (שמות א, יד.). והגפנים סמדר אלו אנשי סדום, כי מגפן סדום גפנם (דברים לב, לב.). נתנו ריח שעשו תשובה ונתקבלו, ולכן חזר ואמר קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך.

ובשמות רבה פ׳ ו׳. והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים (שמות ו, ו.). ארבע גאולות יש כאן, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, כנגד ארבע גזרות שגזר עליהם פרעה, וכנגדן תקנו חכמים ארבע כוסות בליל פסח, לקיים מה שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא (תהלים קטז, יג.) ע״כ. הוקשה לו מ״ש בזהר פ׳ וארא דף כ״ד ב׳ ז״ל, ר׳ יהודה אמר האי קרא איפכא הוא, דכתיב והוצאתי וכו׳, הוה ליה למימר מעיקרא וגאלתי אתכם ולבתר והוצאתי אתכם וכו׳. ז״ש ד׳ גאולות יש כאן, וזה סדרן והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. שזהו עיקר הגאולה, כי הנה כל הדורות קבלו ענשם מתחלה חוץ מדור הפלגה שבשביל ששלום ביניהם לא שלטה בהם פורענות להמיתם, רק ומשם הפיצם ה׳ (בראשית יא, ט.). ולכן עיקר שעבוד מצרים היה בשבילם, וימררו את חייהם וכו׳ (שמות א, יד.). לכן כתב תחלה והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים (שמות ו, ו.). ואמר שם בזהר, עיקרא דכלא בקדמיתא בעא קב״ה לבשרא לון בשבחא דכלא בקדמיתא, דחשיבו דלא יפקון מעבדותהון לעלמין, בגין דהוו חמאן תמן דכל אסירי דהוו בינייהו מקשרי לון בקשרא דחרשייהו ולא יכלין לאפקא מביניהון לעלמין. והיא הגזרה הראשונה שגזר פרעה וימררו את חייהם וכו׳ (שמות א, יד.). והצלתי אתכם מעבודתם (שמות ו, ו.). היא הגזרה השנייה אם בן הוא והמיתן אותו (שמות א, טז.). וגם היו טחים אותם בבנין הקירות כמו שפי׳, שזהו מש״ה ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה (שמות ב, כג.). וזהו בכיוון מעבודתם. אך מעבודתם קאי גם כן על מה שהיו מעבידים אותם לע״א שלהם כמ״ש במדרש (כלי יקר פ׳ וארא.), וזה כנגד דור אנוש שהתחילו לעבוד ע״א. וגאלתי אתכם כנגד הגזרה השלישית, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א, כב.), והיא כנגד דור המבול, ואותו היום גזר גם על המצריים, לפי שא״ל אצטגניניו היום נולד בן שיושיע לישראל ולא היה יודע אם ממצרים אם מישראל (רש״י שמות א, כב.). ולכן אמר וגאלתי אתכם ע״י הגואל המשוי מן המים זה משה, כי מן המים משיתיהו (שמות ב, י.). כי נזכר שמו גם בדור המבול. בשג״ם (בראשית ו, ג.). זה משה (חולין קלט:). ולקחתי אתכם לי לעם כנגד הגזרה הרביעית לא תוסיפון לתת תבן לעם (שמות ה, ז.), והיא כנגד אנשי סדום כדלעיל, וכנגד שאברהם החזירם למלך סדום ובשביל זה לא נתגיירו ונתקנו. עכשיו שנתקנו ע״י גזרת פרעה. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים. וכנגדם תקנו ד׳ כוסות בליל פסח, שהם רומזים לשאר הגאולות כמ״ש במקומו, וז״ש כוס ישועות לשון רבים.

ובילקוט האזינו. זכור ימות עולם (דברים לב, ז.). הזכרו מה שעשיתי בדורות הראשונים. מה שעשיתי באנשי דור המבול. מה שעשיתי באנשי דור הפלגה. מה שעשיתי באנשי סדום. בינו שנות דור ודור (שם.). אין לך דור שאין בו כאנשי דור המבול. אין דור שאין בו כאנשי דור הפלגה וכאנשי סדום אלא שנדון כל א׳ וא׳ לפי מעשיו ע״כ. הכונה כי תחלה אמר זכור ימות עולם. דהיינו מה שנדונו אותם הדורות לפי מעשיהם. ומזה בינו שנות דור ודור. כי כיון שלא נשלמו להתקן הוצרכו להתגלגל בכל דור ודור, כי אין דור שאין בו כאנשי דור המבול וכו׳. אלא שמשם ואילך נדון כל א׳ לפי מעשיו ולא הדור כלו כמו שהיה בימים ההם. ולא הזכיר דור אנוש כי לא היתה רשעתם כל כך ולא נזכר בתורה העונש שקבלו, ועוד שלא היה להם ממי ללמוד.

ואחרי כל אלה נבאר איזה פסוקים מהפ׳ הקודמת. ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה וכו׳ (שמות יח, יג.). וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם וכו׳ (שם יד.). ויאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם לדרוש אלקים (שם טו.). כי יהיה להם דבר בא אלי וכו׳ (שם טז.). וקשה מאד בפסוקים אלה שיש בהם כפל ענין במלות שונות, מלבד שקשה מהו שאמר מה הדבר אשר אתה עושה לעם. כי עיניו רואות מה שהיה עושה ולמה לו לשאול כן, היל״ל בקצרה וירא חותן משה ויאמר מדוע אתה יושב לבדך. וגם למשה יקשה שתחלה אמר כי יבא אלי העם לדרוש אלקים. ולמה חזר ואמר כי יהיה להם דבר בא אלי. ואחרי שמשה אמר כי יבא אלי העם וכו׳. למה לא שוה לו ליתרו, וחזר ואמר לו לא טוב הדבר אשר אתה עושה (שם יז.). עוד אמר עתה שמע בקולי איעצך ויהי אלקים עמך וכו׳ (שם יט.). פי׳ ז״ל (מכילתא פ׳ ב׳.) ויהי אלקים עמך, בעצה. ולמה כן ובפרט שאמר שם במכילתא, וצוך אלקים ויכלת עמוד. אם מודה לך ויכלת עמוד ואם לאו אי אתה יכול לעמוד. וקשה מאד והלא אין הב״ה בא בטרוניא עם בריותיו (ע״א ג.), ומהו זה שאמר יתרו, שאין ספק שהב״ה לא יצוה מה שאין יכולת ביד האדם לעשות. אמנם הכל יפורש עם מה שאמרנו, ונוסיף עוד מ״ש בכתבי האר״י זלה״ה ז״ל, והנה כשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן, ולכן היו צריכים לתקן ג׳ פגמים אלה. וכנגד דור הפלגה שכפרו בעיקר לכן שבת ודינין במרה איפקוד (סנהדרין נו:), כי כל המודה בשבת כמודה בכל התורה כלה, וכן הכופר בע״ז כמודה בכל התורה כלה, ולכן נתן להם ראשונה מצות שבת ודינין שלה, כי בזה יתכפר להם עון ע״א, וכנגד אנשי סדום שכפרו בדינין ניתנה פ׳ הדיינים של ואתה תחזה קודם מתן תורה, ועיקרה הוא סוד מינוי הדיינים, ולכן בקבלת ישראל אותם הדיינים נמחל להם עון של סדום. ועוד שם וענין דבר זה הוא כי כשהיה שופט את העם היו באים אותם נשמות של סדום ומתעברים בו ואז היה נחשב להם כאילו הם עצמם הם הדיינים, ובפרט אם היו באים אז איזה דינים לפני משה, שהיו באופן הדינים עצמם שבאו לפני דייני סדום, ובזה היה מתכפר להם. ואמנם משה חשב כי הוא מספיק לזה, ויתרו השיב לו כי אע״פ שכך הוא עכ״ז לא תוכל עשוהו לבדך, להביא כל אותם הנשמות על ידך, כי נבול תבול וכו׳ (שמות יח, יח.).

ועל פי הדברים האלה נבין אלו הפסוקים, כי הנה בבא יתרו להתגייר אמר עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלקים. ר״ל מכל הדיינים, לפי שהוא פורע מדה כנגד מדה, כי בדבר אשר זדו עליהם כנודע. ולפי שזכה יתרו לזה להצדיק דינו ית׳, והוא היה גלגול קין כנודע, שלכן נק׳ קני אותיות קין, כי קין חטא בזה שאמר לית דין ולית דיין, והוא תיקן זה לכן זכה להוסיף פ׳ דיינים. וכתוב ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם. הנה זה היה למחרת ביאתו אל משה, שתכף ומיד נתן אל לבו לתקן את אשר עיות מתחלה. וישב משה לשפוט את העם. את לרבות אותם הצריכים תקון שפגמו בדינין, אלו אנשי סדום. ועוד ירמוז למש״ה כי לא לאדם תשפטו כי אם לה׳ ועמכם בדבר משפט (דה״ב יט, ו.). שאלקים נצב בעדת אל (תהלים פב, א.) כנז׳ במקומו, וזהו את העם. ולפי שידע משה שצריך לתקן מה שפגמו בדינין, לכן ויעמוד העם על משה מן הבקר שהוא עת לדון, דינו לבקר משפט (ירמיה כא, יב.). עד הערב. וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם (שמות יח, יד.). הנה יתרו הבין כי שנים צריכים תקון. הדיינים שהיו דנין לשקר, כמ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין קט:), ד׳ דיינים היו בסדום שקראי וכו׳. וגם הבעלי דינים שחייבו את הזכאי וזיכו את החייב, וידוע מ״ש בסנהדרין פ״א (דף ו:), ויהי דוד עושה משפט וצדקה (ש"ב ח, טו.). משפט לזה שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה שהוציא גזלה מתחת ידו. והנה משה לבדו לא יוכל לתקן זה כי הדיינים היו רבים. וזהו וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה. ל׳ תיקון, כמו ועשתה את צפרניה (דברים כא, יב.). שהיה רוצה לתקן את העם וגם את הדיינים, ולכן אמר את כל, שני ריבויים לדיינים ובעלי דינים. ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם (שמות יח, יד.). כלומר מה זה התיקון אשר אתה עושה לעם, כי אינך יכול לתקן אלא הבעלי דינים לא הדיינים. כי הנה מדוע אתה יושב לבדך. שאתה יושב כמו דיין אבל אתה יושב לבדך ואין אתה יכול לתקן הדיינים, רק וכל העם נצב עליך וכו׳. שזה תקון לבעלי דינים אבל לא לדיינים. והשיבו מרע״ה על שניהם, ויאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם לדרוש אלקים (שם טו.). זו תשובה על הדיינים, ויובן עם מה ששנינו בריש פ״ג דסנהדרין (משנה א׳.), דיני ממונות בשלשה, זה בורר לו א׳ וזה בורר לו א׳. וכתבו הגהות אשירי, הכא מיירי כששניהם מתרצים ואז אין לנו לכופן לדון אלא לפני מי שמתרצים ע״כ. ז״ש יתרו כי יבא אלי העם לדרוש אלקים. כלומר שבאים אלי לדרוש דיינים, שאין אלקים אלא דיין (ילקוט שמות כ׳. רמז רפ״ה.). דהיינו שמבקשים ממני שאמנה להם דיינים כרצונם. ועוד כי יהיה להם דבר בא אלי. זה מדבר בבעלי דינין שבאים לדון לפני משה. ושפטתי בין איש ובין רעהו וכו׳ (שמות יח, טז.). ויאמר לא טוב הדבר אשר אתה עושה (שם יז.). יהיה מה שיהיה אתה לבדך לא תעשה דבר. נבול תבול גם אתה (שם יח.). כלומר הדיינים שתברור להם גם הם לא יוכלו לסבול עול טורח המשפט. גם העם הזה אשר עמך. כלומר לא בלבד הבעלי דינים שלעת עתה אלא אף אותם הצריכים תקון כנז׳. וא״כ כפל הגם הוא כלפי הדיינים וכלפי הבעלי דינים. כי כבד ממך הדבר. אמר לו הסתכל בקורה זו כשהיא לחה שנים ושלשה נכנסים תחתיה ואין יכולין לעמוד בה, ד׳ או ה׳ נכנסין תחתיה יכולים לעמוד בה. כך הוא במכילתא. והכונה כי הקורה הוא ל׳ הקורות אותם (בראשית מב, כט.), שהל׳ מה שכבר הוקרה בסדום, וגם כי הדין הוא א׳ מרגלי העולם, כקורה הזאת שמעמדת התקרה. כך במיעוט דיינים לא תוכל לעמוד ולתקן את כלם. עתה שמע בקולי איעצך ויהי אלקים עמך (שמות יח, יט.). בזהר פ׳ זו ע״ח א׳. כי יהיה להם דבר בא אלי (שמות יח, טז.). באים אלי לא כתיב אלא בא אלי, רוח קודשא דהוה אתי לגביה וביה הוה ידע וכו׳. ז״ש לו יתרו, ויהי אלקים עמך. כלומר איני אומר לך שתסתלק מלדון כי ודאי צריך אתה להיות דיין מפני שרוח הקדש בא אליך. אך איעצך ויהי אלקים עמך. שגם אתה תהיה דיין, והבאת אתה את הדברים אל האלקים. ולפי שהמלך צריך לג׳ דברים, להורות התורה והחקים ולעשות מלחמה ולשפוט ככתוב אצלנו. אתה עתה והזהרת אתהם את החקים ואת התורות (שם כ.). וכנגד המלחמה והודעת להם את הדרך ילכו בה. שכן נאמר ביהושע אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם (במדבר כז, יז.). במלחמה (ספרי פ׳ פינחס.). אך במשפט ואתה תחזה וכו׳ (שמות יח, כא.). כמו שנבאר.

עוד דרך אחרת נבאר בפסוקים אלה. וזה שבמכילתא נאמר ז״ל, וירא חותן משה (שם יד.). מה ראה, ראהו שהיה כמלך יושב על כסאו והכל עומדין עליו, א״ל מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם. וכן פרש״י ז״ל, מדוע אתה יושב לבדך. והוקשה הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן של ישראל והוכיחו על כך. וקשה לי מאד מה זה שהוקשה ליתרו שהרי דינא יתיב בפ׳ שבועת העדות (שבועות ל.) ז״ל, ועמדו שני האנשים (דברים יט, יז.). מצוה בבעלי דינים שיעמדו. א״ר יהודה שמעתי שאם רצו ב״ד להושיב את שניהם מושיבין. אמר עולא מחלוקת בבעלי דינים אבל בעדים דברי הכל בעמידה. ובעלי דינים נמי בשעת גמר דין ד״ה דיין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, דכתיב וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם וכו׳ (שמות יח, יג.). הרי פשוט שמשה היה עושה כדין ולמה הוכיחו יתרו על זה. אמנם איתא נמי התם, האי צורבא מרבנן וע״ה דאית להו דינא בהדי הדדי, כי אתו לקמן מותבינן להו לצורבא מרבנן ולע״ה נמי אמרינן ליה תיב, ואי קאים לית לן בה. רב יימר הוה ידע ליה סהדותא למר זוטרא אתא לקמיה דאמימר אותבינהו לתלתייהו, א״ל רב אשי לאמימר והא אמר עולא מחלוקת בבעל דינים אבל בעדים ד״ה בעמידה, א״ל האי עשה והאי עשה. עשה דכבוד תורה עדיף. בזה נבין הפסוקים כי אמר יתרו למשה. הנה לא יבצר מהיות שם ת״ח שיש לו דין, וזהו שאמר הכתוב וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם. ראהו יושב כמלך והכל עומדין עליו, כלומר אפילו ת״ח, וז״ש רש״י שהיה מזלזל בכבודן של ישראל. וכבוד תורה עדיף, כי כל ישראל היו ת״ח שקבלו תורה מסיני, ואם לא ניתנה תורה עדין אליבא דמאן ((מכילתא שמות כ״א) ר׳ יהודה אומר ואלה המשפטים במרה, שנאמר שם שם לו חק ומשפט (שמות טו, כה).) שם שם לו חק ומשפט (שמות טו, כה.). והיו עוסקין בתורה. ואם היו בהם ע״ה רובן ככלן היו ת״ח. ולכן הוכיחו יתרו מדוע אתה יושב לבדך. וכל העם נצב עליך. שכלן עומדין אפילו ת״ח שבהם. וא״ת אין זה אלא בגמר דין ואז ד״ה בעמידה, ולא פלוג בין ת״ח לשאר העם. הנה וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב. כלומר אף שלא בשעת גמר דין כלם עומדין. השיבו משה כי יבא אלי העם לדרוש אלקים. הנה כשבא אהוד לעגלון מלך מואב וא״ל דבר אלקים לי אליך ויקם מעל הכסא (שופטים ג, כ.). ושכר גדול היה לו לעגלון על זה, כמ״ש ז״ל (רות רבה פ׳ ב׳.), אתה קמת מכסאך לכבודי וכו׳, שיצא ממנו רות שיצאו ממנה כמה מלכים. ועל כן צריכים לעמוד כי לא כלם באים לדין אלא לדרוש אלקים, וזה נאמר ג״כ על המלחמה, כמ״ש בד״ה ב׳ כ״ו. ויהי לדרוש אלקים בימי זכריהו (דה״ב כו, ה.). ויצא וילחם בפלשתים (שם ו.). וגם ושפטתי בין איש ובין רעהו. דהיינו בשעת גמר דין. והודעתי את חקי האלקים ואת תורותיו. שאני מורה להם דיני התורה, ולכבוד תורה צריך שיעמדו. ואמר שם במכילתא, כי יהיה להם דבר בא אלי. בין טומאה לטהרה. ושפטתי זה הדין. והודעתי את חקי האלקים אלו מדרשות. ותורותיו אלו ההוראות. הרי שזו היתה כונת משה, כי לא על דבר המשפט בלבד היו באים לפניו אלא לשמוע מפיו תורה ג״כ.

ובזה נבין מ׳ תמוה שם במכילתא, אמרו הדבר הזה שאל יהודה איש כפר עכו את רבן גמליאל מה ראה משה לומר כי יבא אלי העם. א״ל אם לאו מה יאמר. כשהוא אומר לדרוש אלקים יפה אמר. כי מה כונתו. אך לדרכנו יובן היטב, כי הוקשה לו ליהודה איש כפר עכו מה שהכתוב אומר כי יבא אלי העם. כי מה תשובה היא זו לתמיהת יתרו מדוע אתה יושב לבדך וכו׳. שהרי יתרו ג״כ היה רואה זה ומה השיב משה על תוכחתו. השיבו ר״ג אם לאו מה יאמר. כלומר תשובה נכונה השיב משה ליתרו כשא״ל כי יבא אלי העם לדרוש אלקים. כי לזה צריכים לעמוד בשביל כבוד אלקים, וכדי לשמוע תורה מפי מרע״ה. שכן אמרו בפ׳ הקורא (מגלה כא.), עומד ויושב, מה שאין כן בתורה, מה״מ אמר קרא, ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה, כח.). ת״ר מימות יהושע עד ר״ג היו לומדין תורה מעומד. ולכן יפה אמר משה, ועכ״ז לא שוה לו ליתרו תשובה זה וחזר וא״ל לא טוב הדבר וכו׳ נבול תבול וכו׳. ועל זה אמרו שם במכילתא, ר׳ יהושע אמר יחללו אותך וינשרו אותך. ר״ל שיחללו את כבודך באמרם שאתה נוהג שררה עליהם. וינשרו אותך ר״ל שיורידוך מגדולתך. ולפי זה פי׳ נבול מלשון נבלה, כלומר ידברו כנגדך דברי נבלות, וזהו יחללו אותך. וגם יפורש מלשון כאלה נובלת עליה (ישעיה א, ל.). שיורידוך מגדולתך.

עוד יפורש וכל העם נצב עליך וכו׳ (שמות יח, יד.). עם מ״ש בטור ח״מ סי׳ י״ז בב״י ז״ל, נשאל הר״ם אם הנתבע אומר אני חפץ שישבו אוהבי וקרובי אצלי כשאני טוען עמכם כדי שלא יסתמו טענותי כי אתם הרבים, או דלמא מצו השותפים למימר לא נגלה טענותינו בפני קרוביך דילמא מרמזי לך לטעון, והשיב דאף השותפין אין להם לישב שמה אלא אותו שטוען דוקא, דטענתיה דנתבע טענה שמסתמין טענותיו, הילכך השותפין יבררו להם א׳ מהם לטעון בשביל כלם או יטעון כל א׳ לעצמו זה אחר זה, וגם הנתבע לא יקח אוהביו אצלו ע״כ. ז״ש יתרו מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך. ושומעים טענות חביריהם ונפיק מינה חרבא כנ״ל. והשיבו כי יבא אלי העם לדרוש אלקים. כלומר הם באים בערבוביא עם רב לדרוש אלקים ולא לדין. אך כי יהיה להם דבר. דהיינו על דבר משפט אז בא אלי לדין כל א׳ בפני עצמו, רק ושפטתי בין איש ובין רעהו. בלי שום אדם אחר כדי שלא יסתתמו טענותיהם.

עוד דרך אחר בפירוש הפסוקים עם מאי דתנן באבות פ״ד (אבות ד, ח.), אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד. ופי׳ שם הר״ב אע״פ שיחיד מומחה יכול לדון, מדרכי החסידות הוא שאפילו מומחה לא יהיה דן יחידי, ודוקא כשלא קבלוהו בעלי הדין עליהם לדיין, אבל אם קבלוהו עליהם דן יחידי ואפילו מדרך חסידות. ז״ש לו יתרו מדוע אתה יושב לבדך. שאתה יושב לבדך שאתה יושב לדון יחידי, ועוד וכל העם נצב עליך וכו׳. כי כיון שאתה דן יחידי כל מי שיש לו דין צריך להמתין עד גמר דינו של אחר, והעם נצב עליך ומלאכתם אימתי נעשית. השיבו על ראשון ראשון. כי על מ״ש מדוע אתה יושב לבדך. שאין דן יחידי אלא א׳. א״ל כי יבא אלי העם. הם באים אצלי ומקבלין אותי עליהם, שאין דן יחידי ואפילו מדרך חסידות. ועל מה שאמר וכל העם נצב עליך וכו׳. ויש להם הפסד להתעכב שם. השיבו כי יהיה להם דבר בא אלי. והוא מ״ש לעיל בשם הזוהר פ׳ זו (זהר שמות פ׳ יתרו. דף ע״ח ע״א.), באים אלי לא כתיב אלא בא אלי, רוח קודשא דהוה אתי לגביה, וביה הוה ידע ולא אצטריך לאסתכלא ולעיינא, אלא לפום שעתא הוה ידע משה ע״כ. הנה כי כן ברגע כמימריה אני דן דינם. ועכ״ז א״ל יתרו לא טוב הדבר אשר אתה עושה. לפי שכתב שם בעל תי״ט וז״ל, ומ״ש הר״ב אבל קבלוהו עליהם דן יחידי אפילו מדרך חסידות, לא ידעתי טעמו דהא מ״מ מוטב שיחתך הדין ברבים וכו׳. לכן א״ל לא טוב הדבר אשר אתה עושה. אתה לבדך ואין איש אתך. ולכן ואתה תחזה מכל העם וכו׳. פרש״י ברוח הקדש שעליך. ור״ל כי הוא אמר כי יהיה להם דבר בא אלי. רוח קדשא דהוה אתי לגביה. ועם זה א״ל יתרו ואתה, כלומר מצורף לרוח הקדש, אתה תבחר מכל העם אנשי חיל. ולפי שכתוב בזהר שם ז״ל, ואתה תחזה חד בשערא. מכל העם תרין במצחא. אנשי חיל תלת באנפין. יראי אלקים ארבע בעיינין. אנשי אמת חמש בשפוון. שונאי בצע שית בידין בשרטוטיהון. הרי ששה סימנים. לכן אמר ואתה תחזה, כלומר ו׳ סימנים אתה תחזה. ולא אמר תבחר אלא תחזה כי הדיינים נקראים עיני העדה, שלכן הדיין המטה את הדין עיניו כהות, לפי שהעלים עיניו מראות זכות לזכאי וחובה לחייב. לכן אתה שאתה דיין אמת תחזה בעיני שכלך מכל העם וכו׳.

והנה אמרו בפ׳ חלק (סנהדרין קא:), ארבעה דייני הוו בסדום, שקראי, ושקרוראי, וזייפי, ומצלי דינא. וזהו מ״ש ואנשי סדום רעים וחטאים (בראשית יג, יג.). במתניתא תנא רעים בממונם וחטאים בגופם, רעים בממונם דכתיב ורעה עינך באחיך האביון (דברים טו, ט.). וחטאים בגופם דכתיב וחטאתי לאלקים (בראשית לט, ט.). לה׳ זו ברכת השם, מאד זו ש״ד, שנאמר וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד (מ"ב כא, טז.). ונלע״ד לכוונם עם מ״ש שם בפ׳ חלק (סנהדרין קט:) ז״ל, דמחי ליה לאתתא דחבריה ומפלא ליה, אמרי ליה יהבה ניהליה דניעברא ניהלך. וזהו ג״ע וחטאים בגופן. וכנגד זה הוו שקראי שמשקרים באשת ריעיהם. דפסיק ליה לאודנא דחמרא דחבריה, אמרי ליה הבה ניהליה עד דקדחא. פרש״י עד שתצמח אזנו. וזהו רעים בממונם והיינו שקרוראי. כפל השקר שלא זו בלבד שהיו משקרים בדין לזכות את החייב אלא שהוא שקר גמור, שהאזן הוא א׳ מכ״ד ראשי איברים שאינה חוזרת, כמ״ש בחדושי אגדות שם. דפדע ליה חבריה א״ל הב ליה אגרא דשקל לך דמא, וזהו ש״ד, והיינו זייפי שמזייפים דין תורה שניתן לבני נח, שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט, ו.). דעבר במברא יהיב ארבעה זוזי, דעבר במיא יהיב תמני זוזי, וזהו כנגד ברכת ה׳, כי כראות הנידון לחובה שגם בעברו במים היה צריך לפרוע המעבר, וקלל במלכו ובאלקיו ופנה למעלה, למה זה הוצרך לעבור במים ולפרוע הכפל, ועוד כי במקום שאין דין למטה יש למעלה (מדרש תהלים ע״ב.). ואיך יאריך אפו עמהם. ואלו הם מצלי דינא שגורמים שהדין אינו נעשה למטה, ויש שם עינוי הדין גם מלמעלה על אשר לא נפרע מהם תכף ומיד, וזה גרם להטות משפט גבר מלמטה. וכנגד אלו הד׳ אמר יתרו למשה, ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל. פי׳ במכילתא אלו עשירים ובעלי ממון. לפי שבהיותם עשירים לא יתנו עיניהם בממון חביריהם ויתקנו עון דייני סדום דהוו שקרוראי כנז׳. יראי אלקים אלו שהם יראים מן המקום בדין, כי אם אין דין למטה יש דין למעלה ((דברים רבה פ׳ ה׳). אמר רבי אליעזר אם נעשה הדין למטה אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה הדין נעשה למעלה.), והעיקר יראי אלקים שלא יחטאו בג״ע כמ״ש יוסף, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים (בראשית לט, ט.) שהוא שונא זימה (סנהדרין צג.), והוא לתקן דייני שקראי של סדום שהיו מתירים אשת איש לעלמא. אנשי אמת אלו בעלי הבטחה לתקן דייני זייפי. שונאי בצע שהם שונאים לקבל ממון בדין, דהיינו כנגד מצלי דינא, כי בשחד שנטלו היינו מענים הדין. וכנגד אלו אמר למשה, ושמת עליהם שרי אלפים ושרי מאות וכו׳ (שמות יח, כא.). ואמרו במכילתא שרי אלפים שש מאות, שרי מאות ששת אלפים, שרי חמשים י״ב אלף, שרי עשרות ששים אלף. וכן פי׳ רש״י ז״ל. וקשה מה השמיענו בזה דחושבנא הוא. ונלע״ד שהוצרכו לזה משום שכתב הראב״ע ז״ל, יש לתמוה אם פי׳ אלה השרים כמשמעם, יהיה מספרם יותר מע״ח אלפים, וזה רחוק מאוד להיות שרים רבים כאלה. והנכון בעיני כי שרי אלפים הם שתחת ידם אלף איש עבדיו או נעריו או שכיריו, אולי אלה הם ראשי השבטים והיו מספרם שנים עשר, ושרי המאות הם רבים ושרי חמשים כדרך וחמשים איש רצים לפניו (ש"ב טו, א.) עכ״ל. הנה פירושו זו דחוי מעיקרו, כי לפי פירושו שרי מאות וחמשים אין להם מספר בכתוב ולא נודע כמה היו, לכן פירש״י שמספר השרים היו כך וכך, כי כל א׳ היה צריך לתקן החטא הקדום בדייני סדום, וברוב דיינים יכופר עונם. והראיה שהרי לא תקן זה אלא לאותו הדור ולא לדורות הבאים, כי לאחר כן כתוב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך (דברים טז, יח.). ואמרו ז״ל (סנהדרין טז:), שמושיבין דיינים בכל עיר ועיר ובכל שבט ושבט. אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלקים ויכלת עמוד (שמות יח, כג.). אמרו במכילתא, אם מודה לך ויכלת עמוד ואם לאו אי אתה יכול לעמוד. הכונה כי כדי שיבאו כל האנשים ההם לידי תיקון צריך למנות דיינים הרבה כדלעיל ובזה תוכל עמוד. ואם לאו שלא הגיע זמן תקונם ולא יזכו להיות דיינים והכל יעלה עליך לא תוכל עמוד. וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. כי תתקן אותם ויעשו תשובה לשעבר, ובזה יתקיים שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נז, יט.). זה בעל תשובה שהיה רחוק ונתקרב (סנהדרין צט.), וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום.

ועל כל אלה באה פ׳ משפטים לתקן כל מה שעיותו אנשי סדום בדינין, ולכן בפ׳ זו נזכרו כל דיני התורה השייכים למה שעיותו הדור ההוא החייב, ולכן אחר שכתב בפ׳ הקודמת מינוי הדיינין, ושפטו את העם בכל עת. כתב בפ׳ זאת כל הדינין, ויובן פ׳ זה עם מ׳ ז״ל בשמות רבה פ׳ ל׳. ד״א ואלה המשפטים, מה כתיב למעלה מן הפרשה, ושפטו את העם בכל עת וכו׳. שכבר פירשנוהו בס׳ אבות עולם שלנו דף כ״ג א׳, יע״ש (אבות עולם פרק א׳ משנה יח. שמות רבה פ׳ ל׳ ז״ל, ד״א ואלה המשפטים, מה כתיב למעלה מן הפרשה, ושפטו את העם בכל עת. ואמר כאן ואלה המשפטים והדברות באמצע. משל למטרונא שהיתה מהלכת, הזין מכאן והזין מכאן והיא באמצע, כך התורה דינין מלפניה ודינין מאחריה והיא באמצע, וכה״א באורח צדקה אהלך (משלי ח, כ). התורה אומרת באיזה נתיב אני מהלכת, אהלך בדרכן של עושי צדקה, בתוך נתיבות משפט, התורה באמצע ודינין מלפניה ודינין מאחריה, מלפניה שנאמר שם שם לו חק ומשפט (שמות טו, כה). מאחריה שנאמר ואלה המשפטים עכ״ל. והמ׳ הזה כלו מקשה, כי התחיל ׳מה כתיב למעלה ושפטו׳, שנראה שהם הדינין שלפניה, ואח״כ אמר ׳מלפניה ששם שם לו חק ומשפט׳. ועוד למה הוצרך למשל, ומה הוא שאומר ׳באיזה נתיב אני מהלכת, בדרכן של עושי צדקה׳. כי בצדקה לא כתיב נתיב, רק בארח ובמשפט כתיב נתיבות, אמנם שם בשמות רבה, א״ר אלעזר כל התורה תלויה במשפט, לכך נתן הב״ה דינין אחר עשרת הדברות. עוד שם, ועוז מלך משפט אהב (תהלים צט, ד). א״ל משה לישראל, הרי נתן לכם הב״ה את תורתו, אם אין אתם עושים את הדינין, נוטל תורתו מכם, למה שלא נתן לכם הב״ה את התורה אלא על מנת שתעשו את הדינין וכו׳. והנה הוקשה לו לבעל המ׳ שכיון שבפ׳ יתרו צוה ושפטו את העם בכל עת (שמות יח, כו). תכף ומיד היה לו לכתוב שם, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. דהיינו לפני הדיינים הנזכרים, ועוד ק״ל דכיון דאמר משה, והודעתי את חקי האלקים ואת תורותיו (שמות יח, טז). דמזה נראה דאחר מתן תורה היה, למה הזכירו קודם, ועוד מאי ׳ואלה׳ עם ו׳ החבור, זהו שהקדים ׳מה כתיב למעלה מן הפרשה׳, כלומר בפרשה הקודמת, ושפטו את העם בכל עת, ׳ואמר כאן׳, כלומר והמתין עד כאן בפרשה אחרת לומר ואלה המשפטים, מה שהיה ראוי לעשותו בפ׳ הקודמת, וכן למה הפסיק לומר הדברות באמצע, לכן הביא המשל למטרונא שהיתה מהלכת וכו׳. כלומר אל תחשבו שלכן היו דינין מלפניה ומלאחריה של התורה, למעט כבודה, אלא אדרבא זהו כבודה להיות דינין מלפניה ומלאחריה והיא באמצע, כמטרונא שהיא מהלכת ולכבודה הזין מכאן ומכאן והיא באמצע, כי הדברים הגדולים צריכים שימור ביותר, כאמרם ז״ל (ברכות נד:), ג׳ צריכין שימור, וי״א אף ת״ח. וכן היו הכהנים שומרים במקדש מפני הכבוד. כנז׳ בריש תמיד ומדות, כך התורה לגדולתה דינין מלפניה ומאחריה והיא באמצע, כדי שיהיו זהירין בשמירתה. ולפי שיאמרו הבריות, כיון שכן צריך ליזהר בה הרבה וטוב שלא לעסוק בה, לכן אמר וכן הוא אומר באורח צדקה אהלך וכו׳. כי הנה התורה אומרת הנה אני כלה חסד וצדקה, שכן כתיב דרכיה דרכי נועם וכו׳ (משלי ג, יז). אך כדי שיהיו זהירין בכבודי ובשמירתי, צריך שאלך בתוך נתיבות משפט, כי אף עפ״י שרצוני היא לילך באורח כבושה ורחבה לעשות צדקה וחסד, עכ״ז צריך ג״כ שהנתיב הזה יהיה צר ולא לילך בו באורח רחבה, כדי שאהלך בתוך נתיבות משפט כדי שיזהרו בכבודי, ולפי ש׳ושפטו׳ הוא על מינוי הדיינין, לכן הביא מפ׳ שם שם לו חק ומשפט. שהוא על הדינין שניתנו במרה קודם מתן תורה, ואח״כ ואלה המשפטים לאחריה, להורות כי מי שמתרשל בקיומה הדין פוגע בו. ותחלה הביא פ׳ ׳ושפטו׳, להקשות למה לא כתב שם ׳ואלה המשפטים׳ והמתין עד אחר הדברות לטעם הנז׳, הרי הוכחנו שהדין קיום התורה, ולכן כשדור המבול זלזלו בדין, כי מלאה הארץ חמס מפניהם (בראשית ו, יג). לא נתן להם התורה כמו שהיה ראוי וכמ״ש במדרש. ואז נחרב העולם ולא היה לו קיום אם לא שנח מצא חן בעיני ה׳) שכלו צריך לעניננו. ז״ש ואלה מוסיף על הראשונים, שאמר ושפטו את העם בכל עת. לתקן החטא הקדום, ואחרי מינוי הדיינין באה פ׳ זו לתיקון הדינים שהיו באים לפניהם. וזהו אשר תשים לפניהם. כלומר לפני אותם הדיינים, שבדור הראשון היו שקראי ושקרוראי, ועתה יחזרו הדינים לפניהם למען יתקנו עוותם וידינו כפי התורה, וזהו ואלה המשפטים. כי בבא לפניהם מאותם הדינים אשר כבר באו מתחלה יתקנו מה שקלקלו. והנה לפי שהיו רעים בממונם ועיקר חטאם היה הגזל, לכן התחיל כי תקנה עבד עברי. שפי׳ רש״י ז״ל, מיד ב״ד שמכרוהו בגנבתו. וכבר דברנו בזה בדרוש אחר ע״ש (חלק א׳ - דרוש כ׳ לפרשת משפטים והפטרה.). והם השקרוראי וכנגד שקראי, והוא מ״ש דמחי ליה לאתתא דחבריה וכו׳. כתב כאן וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים. דקשה מאי ענוש יענש, דדי לומר יענש. ועוד מאי ונתן בפלילים. דפשיטא דהיה נותן על פי הדיינים דמאן שם ליה, אלא ודאי שבא לרמוז למ״ש לתקן עון סדום שגזרו דמאן דמחי וכו׳, ולכן ענוש על העבר יענש על ההווה, וזה לתקן עון הבעלי דינים, ולעשות משפט לזה שנתחייב על פי אותם השקראי, וצדקה לזה שיתקן מה שעיות ע״פ אותם הדייני שקר, וגם הם יתקנו עצמם, ולכן הוצרך לכתוב כאן ונתן בפלילים. וכל זה רמזה המס׳ בפלילים. ג׳ בלישנא, ב׳ חסר י׳ קדמאה וא׳ חסר דחסר. וכאן בפללים חסר י׳ ראשונה ואויבינו פללים. והוא עון פללם חסר דחסר איוב ל״א, כך נמסר במס׳ פ׳ זו. ויובן ע״פ דרכנו כי להיות שבסדום היה עון זה שמי שנגף אשה הרה ויצאו ילדיה היו נותנים אותה לו עד שתהר, ומצינו חוטא נשכר ויש בידו זימה בעון אשת איש, לכן יתקנו עתה ונתן בפללים חסר י׳ ראשונה, רמז על אותם הדיינים שמתחלה פקו פליליה, ועליהם נאמר ואויבינו פלילים, ולכן עתה יתקנו המעוות, ומהו זה כי היא זמה לתת לחוטא שכר עבירה יותר גדולה. והוא עון פללים חסר דחסר, הם הדיינים שקראי שהיו חסרים וריקים, ולכן כתיב והיא וקרי והוא, שבין האיש הנואף ובין האשה המנאפת עשו על פי הדיינים וזהו עון פללים. דפסיק ליה לאודנא דחמרא דחבריה וכו׳, ז״ש וכי יפתח איש בור וכו׳ ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם. ופי׳ רש״י בעל התקלה ישלם. וכבר אמרו שם, הוא הדין לכל בהמה וחיה. וזה לתקן עון סדום, ולכן נקט שור או חמור, לרמוז שמה שעיותו מתחלה שלא לשלם נזק חבירו בחמורו, עתה ישלם נזקו, וזהו כסף ישיב לבעליו. כלומר מה שהזיקו מתחלה ולא פרעו, עתה ישיב הגזלה לבעליו, וגם על זה רמזה המס׳ לבעליו ג׳, כסף ישיב לבעליו. ואם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו. עושר שמור לבעליו. דהיינו מה שאמרנו שחייב להשיב לבעליו מה שהזיקו מתחלה ולא פרעו. וזהו ואם גנוב יגנב. בין מתחלה בין בסוף ישלם לבעליו, לפי ששם בסדום לא דנו דין, ולכן אותו העושר שמור לבעליו לרעתו, ואבד העושר ההוא בענין רע. דפדע ליה חבריה וכו׳. על זה אמר וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף וכו׳. לרמוז למ״ש עוד שם בפ׳ חלק, דההוא כובס דעבר במיא ופדעוהו, אתא לקמיה דיינא, א״ל הב אגרא דשקל לך דמא, ותמניא דעברת במיא. על זה נאמר וכי יריבון אנשים. כמו שהיה שם שבאו לידי מריבה וע״י כן והכה איש את רעהו, דינו נחוץ רק שבתו יתן ורפא ירפא. גם כאן כפל לשון לרמוז לעבר ולהווה. ופקח עיניך וראה שכל אלו הפרשיות הם בו׳ החבור, ואלה המשפטים. וכי יריבון אנשים. וכי ינצו אנשים. וכי יפתח איש בור. לפי שכלם ענין א׳ כנז׳. ויש עוד רמזים אחרים ואין עוד להאריך. רק שהתורה הקדושה רמזה הכל כאשר לכל, והוא מה שהוצרכנו לתקן הדורות הראשונים.

וגם בשמות רבה פ׳ ל׳ רמזו כל זה במ׳ שהקדמנו. והנה זה המ׳ קשה להלום, דלאו סיפיה רישיה, כי מה ענין זה לזה, ומה ראיה היא זו לסדום שעברה את הדין מפ׳ גאון שבעת לחם (יחזקאל טז, מט.). שאין לו ענין עם הדין כלל. וכן בירושלים היכן נראה מהכתוב שהביא שגלתה בשביל שעברה את הדין. כי אף שהכתוב לא ישפוטו וכו׳ (ישעיה א, כג.). לא נראה משם שגלתה על זה, אמנם יובן עם מ׳ ז״ל בפ׳ חלק (סנהדרין קד:), ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום (איכה ד, ו.). וכי משוא פנים יש בדבר, אמר רבא א״ר יוחנן מדה יתירה היתה בירושלים שלא היתה בסדום, דאילו בסדום כתיב הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל טז, מט.). ואילו בירושלים כתיב ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן (איכה ד, י.). ופרש״י ז״ל, מדה יתירה היתה בירושלים שהיו רחמניות, ואילו בסדום יד עני ואביון לא החזיקה. ומדה זו כפרה עליהן שלא נהפכו וכו׳. ז״ש ר״א כל התורה תלויה במשפט, לפי שהמשפט הוא אחד מרגלי העולם, ואם אין דין אין תורה, ונתן טעם לפי שהבריות מעבירין על הדין והוא נפרע מהם, כי במקום שאין דין למטן יש דין למעלן, ובזה מלמד את באי עולם שלא יעבירו את המשפט, שאם אינן עושין דין ומשפט בעה״ז יש דין למעלן. שלא הפך את סדום עד שעברה את הדין (שמות רבה פ׳ ל׳.), דהיינו שהשפיע עליהם כל טוב וארצם היתה רחבת ידים ולא רצו לעשות צדקה מממונם ולא היו עושים דין למטה. ולכן נעשה דין למעלה, כמהפכת סדום ועמורה אשר הפך ה׳ באפו ובחמתו. ואף ירושלים הגם שמדה יתירה היתה שם שהיו רחמניות עכ״ז לא גלתה עד שעברו את הדין, וז״ש יתום לא ישפוטו וכו׳. מה כתיב אחריו לכן נאם האדון ה׳ צבאות. הוי אנחם מצרי. ופרש״י ז״ל נאם האדון שהכל שלו ובידו לעקור אתכם מארצכם ולנטוע בה אחרים. ואשיבה ידי עליך, מכה אחר מכה עד כלות הפושעים, וסיים ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. ונסו יגון ואנקה. ב״ב אמן. בילא״ו.