אבות עולם פ"ה - משנה ב

עשרה דורות מאדם עד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול.

נמשך זה ממ"ש למעלה (משנה א): להפרע מן הרשעים וכו'. כי לכן אחרי שעשרה דורות שמאדם עד נח היו מכעיסין ובאין, כלומר שהיו מוסיפים ברשעתם בכל דור ודור, וזהו ובאין. שבבא דור אחר היו מכעיסין יותר, כי תחלה בימי אנוש הוחל לקרוא בשם ה' (בראשית ד, כו). לקרות אלוקות לככבי השמים וכסיליהם אך עדין היו מאמינים בסבה ראשונה, ואחרי כן נשתכח השם הנכבד והנורא ולא הכירוהו אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח ונח, כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות ע"א. לכן אמר שכל הדורות היו מכעיסין ובאין. ועם כל זה האריך אפו עמהם ושלח את נח לדבר על לבם ולומר להם שעתיד מבול לבא לעולם אולי ישובו, כמ"ש בפרק חלק (סנהדרין ק''ח ע''ב), ולא הטו אזן עד שהביא עליהם את מי המבול, ודייק בלשונו לומר עליהם שהוא מיותר, להורות על מ"ש ז"ל (שם), שאמרו אם מן הארץ הוא מביא יש לנו עששיות של ברזל שאנו מחפין בהם את הארץ. ובמדרש (תנחומא פ' נח): שהיו מניחין את בניהם על התהום וסותמין אותו. ולכן הביא עליהם מבול מן השמים שבו נשטפו, וזהו עד שהביא עליהם את מי המבול.