דרוש נ''ט לפרשת תשא ופרה

ויחל משה את פני ה׳ אלקיו ויאמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה (שמות לב, יא).

במדרש (שמות רבה פ׳ י״ט), יהי לבי תמים בחקיך (תהלים קיט, פ). זה חקת הפסח וחקת פרה אדומה, למה ששניהן דומין זה לזה. בזה נאמר זאת חקת הפסח (שמות יב, מג). ובזה נאמר זאת חקת התורה (במדבר יט, ב). ואי אתה יודע איזו חוקה גדולה מזו. משל לשתי מטרוניות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת נראות שוות, מי גדולה מזו, אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחריה. כך בפסח נאמר בו חקה, ובפרה נאמר בה חקה, ומי גדולה הפרה שאוכלי הפסח צריכין לה, שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת (במדבר יט, יז) ע״כ.

יהולל המקודש ויקדים האחרים כמו ששנינו בפ״ג דהוריות (יב:), וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו. וגרסי׳ עלה, תנא דבי ר׳ ישמעאל וקדשתו (ויקרא כא, ח). לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון וליטול מנה יפה ראשון. ופי׳ הר״ן בפ״ח דנדרים (סב:), לפתוח ראשון, בקריאת התורה. ולברך ראשון, בברכת המזון שהוא קודם לכל אדם. וליטול וכו׳, אם בא לחלוק דבר עם ישראל, עושה ישראל ממנו שני חלקים שוים, וכהן בורר איזו מהן שירצה ע״כ. וקשה דבשלמא לפתוח ראשון ולברך ראשון שייך שפיר לוקדשתו, לפי שהן דברים שבקדושה, אך ליטול מנה יפה ראשון מה קדושה שייך בזה. לכן נלע״ד דדייק ר׳ ישמעאל בכתובים, דכיון דאמר קדושים יהיו לאלקיהם וכו׳ והיו קדש (ויקרא כא, ו). מהו וקדשתו שנר׳ כפל לשון. אלא ודאי שתחלה מצוה לכהנים שיקדשו עצמם ואח״כ מצוה לישראל שיקדשו אותם, וצוה וקדשתו. ונתן טעם כי את לחם אלקיך הוא מקריב. כי זה נאמר על הקרבנות, ולהיות שיש קרבנות שיש בהם חלק לכהנים ולבעלים כמו השלמים, וודאי שהכהן נוטל ראשון. כן הדבר הזה אם בא לחלוק דבר עם ישראל, הכהן יטול מנה יפה ראשון כדלעיל. וכמו כן תקדימהו לכל דבר מצוה, וזהו קדוש יהיה לך (ויקרא כא, ח). לברך ראשון שהוא קודם לכל אדם. כי קדוש. לפתוח בתורה ראשון, והגם שהתורה ניתנה לכל ישראל עכ״ז אני ה׳ מקדשכם. וצויתי שהוא יקדים תחלה, שכן כתוב ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי (דברים לא, ט). ומיניה ילפינן בגיטין פ״ה (נט.), כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל.

ובב״ר פ׳ צ׳. אמר ר״ל שתי פרשיות הכתיב לנו משה בתורה, ואנו למדים מפרשת פרעה הרשע, כתוב א׳ אומר והיית רק למעלה (דברים כח, יג). יכול כמוני אתמהא, ת״ל רק, גדולתי למעלה מגדולתכם. אנו למדין אותה מפרשת פרעה הרשע, אתה תהיה (בראשית מא, מ). יכול כמוני תלמוד לומר רק, גדולתי למעלה מגדולתך. והדין, דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו (ויקרא יט, ב). יכול כמוני, ת״ל כי קדוש אני ה׳ אלקיכם. קדושתי למעלה מקדושתכם. ואנו לומדים אותה מפרעה הרשע, אני פרעה (בראשית מא, מד). יכול כמוני, ת״ל אני פרעה, גדולתי למעלה מגדולתך ע״כ. המ׳ הזה כלו מקשה, תחלה שתי פרשיות וכו׳. והלא אינן אלא שני פסוקים, וכמ״ש כתוב א׳ אומר. ועוד מאי ׳הכתיב׳ היל״ל כתב. ומה צורך ללמוד מפרעה, כי מי לא ידע בכל אלה שגדולתו ית׳ גדולה מן גדולת ב״ו. אמנם כונת המ׳ להורות על גדולת ישראל, וכמ״ש סמוך לזה שם, ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי אמר, מן אני של ב״ו אתה למד אני של הב״ה, מה אני של ב״ו ע״י שאמר פרעה ליוסף, אני פרעה, היה לו כל הכבוד הזה. לכשיבא אני של הב״ה, אני עשיתי ואני אשא (ישעיה מו, ד) עאכ״ו. והנה בפ׳ תבא כתוב, ונתנך ה׳ אלקיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כח, א). ואח״כ כתוב באותה פרשה ונתנך ה׳ לראש ולא לזנב והיית רק למעלה וכו׳ (שם יג). ומזה נשפוט ונאמר כי ׳רק למעלה׳ בא למעט גדולת ישראל על האומות, שלא תהיה כל כך רק מעט מעט. לכן אנו למדים מפרשת פרעה הרשע שאין הדבר כן, כי מש״ה ׳רק למעלה׳ הוא כלפי שמים, שגדולתו למעלה מגדולתם, וזה כי הצדיקים דומים אליו ית׳ כמ״ש במדרש (ילקוט בראשית ל״ב), אין כאל (דברים לג, כו). ומי כאל, ישורון. מה הב״ה מחיה מתים אף הצדיקים וכו׳. אך עכ״ז לעולם הוא מלך על הכל. ואנו לומדים מפרעה שאמר ליוסף, אתה תהיה על ביתי וכו׳ רק הכסא אגדל ממך (בראשית מא, מ). שאין זה למעט גדולתו של יוסף לגבי מצרים רק לגבי דידיה, רק הכסא אגדל ממך. ולכן אמר ׳הכתיב׳, לפי שע״י כתובים אחרי׳ שכתב, הכתיב גם את אלו, שמהם אנו לומדים פירושן של אלה, וכן קדושים תהיו, היינו יכולים לומר שקדושתן שוה למלאכי השרת שנקראו קדושים, ובמימר קדישין שאלתא (דניאל ד, יד). לכן נתן טעם כי קדוש אני ה׳ אלקיכם. שאז לא בא למעט בקדושתן של ישראל אדרבא להגדילן, שגדולים הם ישראל ממלאכי השרת, אלא לגבי דידיה הוא שבא לומר שקדושתו למעלה מקדושתן, כי אני ה׳ אלקיכם. אלקי כלכם. וגם זה אנו לומדים מפרשתו של פרעה שאמר אני פרעה. שהוא מיותר ולא בא למעט גדולת יוסף לגבי מצרים, רק להגדילו ולומר שלא יגדל עליו אלא הוא, וזהו אני פרעה, כי רק לגבי דידי אני גדול ממך, אך לגבי אחרים ובלעדיך וכו׳. אף כאן כי קדוש אני ה׳ אלקיכם, אין קדוש מכם רק אני, אך לגבי מלאכי השרת אתם קדושים מהם.

ובירושלמי דשבת פ׳ י״ב (סט:) איתא ז״ל, אילין דר׳ אושעיא ודבר פזי, הוו שאלין בשלמיה דנשיא בכל יומא, והוו אילין דר׳ אושעיא עאלין קדמאי ונפקין קדמאי, אזלין אילין דבר פזי ואתחתנון בנשיאות, אתון בעיין מיעאל קדמאי, אשתאילת לר׳ אמי, אמר לון ר׳ אמי והקמות את המשכן כמשפטו (שמות כו, ל). וכי יש משפט לעצים, אלא איזה קרש זכה להנתן בצפון ינתן בצפון, בדרום ינתן בדרום ע״כ. וקשה לר׳ אמי מאי קשיתיה בפ׳ כמשפטו, שאמר וכי יש משפט לעצים. והלא כמה פעמים כתוב בתורה תיבת ׳משפט׳ ור״ל מנהג, כמו בקרבנות החג שכתוב ׳במספרם כמשפט׳ כמה פעמים, וכן ויקרב את העולה ויעשה כמשפט (ויקרא ט, טז). ור״ל כחק ודת העולה ודומיהם. אמנם הוקשה לו לר׳ אמי שפסוק זה של ׳והקמות את המשכן׳ אין מקומו בכאן רק היה לו להכתב בפ׳ פקודי בצווי הקמת המשכן, אלא ודאי שכיון שהאריך הכתוב בצווי הקרשים בפ׳ תרומה, ועשית את הקרשים וכו׳ עשרים קרש לפאת נגבה תימנה (שמות כו, יח). ולצלע המשכן השנית לפאת צפון וכו׳ (שם כ). והיו שמנה קרשים וכו׳ (שם כה). והיה יכול לומר בקצור, ועשית ארבעים ושמנה קרשים למשכן עשרים לפאת דרום, וכן לצפון ושמנה לפאת ימה. מן האריכות הזה נלמוד שקרש שזכה להנתן בצפון ינתן בצפון וכו׳. ובזה שפיר שייך לצוות כאן, והקמות את המשכן כמשפטו. להורות שכשם שתעשה אותם מתחלה עשרים לצפון ועשרים לדרום וח׳ למערב, כך תתנם בהקמת המשכן, לא ישנו אותם מתפקידם, כי צד צפון יותר קדוש ששם שוחטים הקדשים כמ״ש בתורה, ולכן הקדימו לדרום, ומכאן למד ר׳ אמי שכיון שזכו של ר׳ אושעיא להכנס ראשונה לשאול בשלום הנשיא, הגם שאח״כ נתחתנו דבר פזי עם הנשיא עצמו, לא בשביל זה ישנו דר׳ אושעיא את תפקידם להיות ראשונים כבתחלה, ועוד שם, תרין זרעיין הוון בצפרין, בולטיא ופגניא (פי׳ חכמי עצה והדיוטות), הוון שאלין בשלמיה דנשיא בכל יום, והוון בולטיא עאלין קדמאי ונפקין קדמאי, אזלון פגניא וזכון באורייתא, אתון בעו מיעאל קדמאי, ואשתאלת לר״ש בן לקיש, שאליה לר׳ יוחנן, עאל ר״י ודרשה בבי מדרשא דר׳ בנייה, אפילו ממזר ת״ח וכ״ג ע״ה, ממזר ת״ח קודם, סברין מימר לפדות ולכסות ולהחיות, הא לישיבה לא. א״ר אבין אף לישיבה. מ״ט יקרה היא מפנינים (משלי ג, טו). אפילו מזה שהוא נכנס לפני לפנים עכ״ל. המעשה הזה לא בא לסתור להא דר׳ אושעיא ודבר פזי אלא להורות גדולת התורה, שהזוכה בה, כשם שהיא קדמה לכל כך הוא יזכה להקדים לכל דבר. ולכן כיון שההדיוטות זכו לתורה, ראוי להקדימם לכל דבר. ולפי ששנינו בפ״ג דהוריות (משנה ז, ח). האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה. והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציאה מבית השבי. ותמן תנינן, כהן קודם ללוי וכו׳, ממזר ת״ח קודם לכ״ג ע״ה. לכן אמר סברין מימר שהקדימה הזאת היא במה ששנינו לעיל בין באיש בין באשה, דהיינו לפדות ולכסות ולהחיות, הא לישיבה לא. כי כיון שהוא כהן גדול ראוי לכבדו בעיני העם, ולהושיבו בראש כדי שיזהרו בכבודו. א״ר אבין אף לישיבה, מ״ט יקרה היא מפנינים. וקשה למה הזכיר הפנינים בפרטות, היל״ל בכולל יקרה היא מאבנים טובות ומרגליות, או שיזכיר נופך ספיר ויהלום שהם יותר חשובים. ולכן באמרו וכל חפציך לא ישוו בה. היה די בזה מבלי שיזכור הפנינים. לכן דרש ר׳ אבין אפי׳ מזה שהוא נכנס לפני לפנים, כי התורה קודמת לכל. ועל כל אלה נאמר במשלי י״ח. לב נבון יקנה דעת ואזן חכמים תבקש דעת (טו). מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו (טז). שיובן עם מ״ש רש״י ז״ל בפ׳ דברים (דברים א, יג), והוא בספרי שם ז״ל, מה בין חכם לנבון, חכם דומה לשלחני עשיר, כשמביאים לו לראות רואה וכשאין מביאין לו יושב ותוהא, נבון דומה לשלחני תגר, כשמביאין לו לראות רואה, וכשאין מביאין לו הוא מחזר ומביא משלו. ז״ש לב נבון יקנה דעת. כי הוא מבין דבר מתוך דבר ותמיד מחזר על גרסתו כדי להבין מתוכה דברים אחרים. ואזן חכמים, שמקבלים החכמה מאחר, תבקש דעת, האמנם מתן אדם, כשה׳ נותן חכמה, מרחיב לו להיות בין הגדולים, ולפני גדולים ינחנו, כהני דאמרי׳ לעיל שקדמו לאחרים בשביל תורתם. ובמס׳ פ׳ תרומה, הראת ב׳. חד חסר וחד מלא, אשר הראית בהר (שמות כו, ל) מלא. אתה הראת לדעת (דברים ד, לה) חסר. שהכונה עם מ״ש לעיל, והקמות את המשכן כמשפטו וכו׳. שקרש שזכה להנתן בצפון ינתן בצפון וכו׳. ומזה למדנו שכל א׳ יעמוד על מקומו הראשון. האמנם כשתזכה לתורה, שזהו אתה הראת לדעת. הגם שמתחלה היית חסר, עכ״ז ע״י התורה, לפני גדולים ינחנו.

והנה שנינו בפ״ג דמגלה (כט.), בשנייה זכור, בשלישית פרה אדומה, ברביעית החדש הזה לכם. ופרש״י ז״ל, בשלישית פרה אדומה, להזהיר את ישראל ליטהר, כדי שיעשו פסחיהם בטהרה. והר״ן פי׳ כדי שיטהרו טמאי מתים עצמן לפני הפסח. והרי״ף ז״ל הביא שם ירושלמי (מגלה כה:), ר׳ לוי אמר אין מפסיקין בין פרה להחדש וכו׳, ובדין הוא שיקדים החדש לפרה, שבא׳ ניסן הוקם המשכן ובשני בו נשרפה הפרה, ולמה הקדימוה, מפני שהיא טהרתן של ישראל. ופי׳ שם הר״ן, וכיון שכן אין ראוי להפסיק בין פרה להחדש, כדי שלא תקדים כל כך מאחר שהיתה ראויה להיות מאוחרת עכ״ל. ומן הטעם הנ״ל היה ראוי לכותבה תכף אחר הקמת המשכן, ולמה נכתבה אחר מחלוקת קרח, אשר על כן נבאר מדרשם ז״ל בפסיקתא זוטרתי פ׳ חקת ז״ל, תניא בסדר עולם, בא׳ לחדש הראשון בשנה השנית הוקם המשכן, ובו ביום מתו נדב ואביהוא. ביום השני נשרפה פרה אדומה, ובו נטהרו הלויים, שנא׳ והקרבת את הלויים לפני ה׳ (במדבר ח, י). וכתיב הזה עליהם מי חטאת וכו׳ (שם ז). ולמה נאמרה אחר מחלוקת של קרח, לפי שהקהתים הטהרו לשאת את ארון ברית ה׳, שנאמר בכתף ישאו (במדבר ז, ט). אמר קרח, לא דיי שהוציאני מכלל הכהונה והמתנות אלא שגלחו את ראשו ועשאו סבל. מיד נתקנא למשה לחרחר ריב, והוא לא ידע שחק פרה אדומה כפרה גדולה היתה על ישראל. הם חטאו בעגל. תבא פרה אדומה תהיה להם למי נדה חטאת היא. תבא פרה אדומה ותכפר על הזהב שהוא אדום. תמימה, תבוא תמימה ותכפר על אומה שהיא תמימה. תבא אשר אין בה מום, ותכפר על אומה אשר אין בה מום. תבא אשר לא עלה עליה עול ותכפר על שפרקו עול ע״כ. וכל המ׳ הזה צריך ביאור, ואמנם נסתפק בהכרחי. וזה כי הפרה אדומה היא מצוה שנצטוו ישראל קודם מתן תורה, כמ״ש (רש״י) ע״פ שם שם לו חק (שמות טו, כה). זה פרה אדומה. ועשיית הפרה היה אחר שהוקם המשכן. וכל זה מחזיק הקושיא שהקשה ולמה נאמרה אחר מחלוקת קרח. ומה שהוצרך לומר ובו ביום מתו נדב ואביהוא, להורות כי הוכרחו לשרוף הפרה בשני לניסן, כי ביום הראשון הוקם המשכן ובו ביום מתו נדב ואביהוא. ולפי שמישאל ואלצפן נטמאו בהם, לכן שרפו את הפרה למען יוכלו להטהר ולאכול הפסח בזמנו. וא״כ למה נאמרה אחר מחלוקת קרח, ותירץ לפי שהקהתים וכו׳. כי הנה הפרה באה לכפר על העגל כנודע, ושנינו בסוף זבחים (קיב:), עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, וכשחטאו בעגל היתה העבודה בכהנים, כי נפסלו הבכורות לפי שהקריבו לעגל, ונבחרו הכהנים תחתיהם. ואם הפרה באה לכפר על העגל, היה מן הראוי שתחזור העבודה לבכורות, וכשראה קרח שנבחרו הכהנים, לכך נתקנא על הכהונה, ואמר לא דיי וכו׳ שהוציאני מכלל הכהונה והמתנות, שלהיותי בכור היה מן הראוי שאחזור לעבודתי, כל שכן שאני משבט לוי שלא חטאו בעגל, ולא די זה אלא שגילחו את ראשו. שיובן עם מ״ש רש״י ז״ל בפ׳ בהעלותך ז״ל, והעבירו תער (במדבר ח, ז). מצאתי בדברי ר׳ משה הדרשן, לפי שניתנו כפרה על הבכורות שעבדו ע״א, והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעי׳ עכ״ל. ז״ש לא די שלא חזר לעבודתו אלא שניתן כפרה על הבכורות וגילחו את ראשו. ועשאו סבל לשאת את הארון מה שלא עשה כן לשאר הלוים אלא לבני קהת שבכתף ישאו, וחשב זה למיעוט כבוד. ועוד יובן עם מ״ש במדבר רבה פ״ה. שהיתה האש יוצאה ושפה בטועני הארון והיו מתמעטין ובורחין מן הארון מפני שהיה מזיקן. לכן התלונן קרח שעשאוהו סבל. ואע״פ שהיו שם המנורה והשלחן והמזבחות שהיו ג״כ נוטלין בכתף, עכ״ז לא היתה סכנה אלא בטועני הארון, ועל זה היה מתלונן קרח. וכלפי מה שרע בעיניו שלא חזרה העבודה אל הבכורות. יובן מדרשם ז״ל במדבר רבה פ׳ קרח ז״ל, הלך קרח כל אותו הלילה, והיה מטעה את ישראל ואומר להם, מה אתם סבורים שאני עוסק ליטול את הגדולה לעצמי, אני מבקש שתהא הגדולה על כולנו חוזרת. דייק בלשונו ואמר ׳חוזרת׳, דהיינו שתחזור הכהונה אל הבכורות, כיון שבאה הפרה לכפר על העגל, ולכן אמר רב לכם כי כל העדה כלם קדושים (במדבר טז, ג). שכלם נתקדשו באפר פרה ולא היו עוד טמאי מתים. וזהו מיד נתקנא למשה לחרחר ריב, ר״ל לערער על הכהונה. והוא לא ידע שחק פרה אדומה כפרה גדולה היתה על ישראל. כי הנה ממיעוט ידיעה נראה לו שאין הפרה באה לכפר על העגל, כיון שלא חזרו הבכורות לעבודתם, אבל טעה שלא ידע מה ששנינו בסוף מנחות (קט.), הכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו בבה״מ בירושלים. ואצ״ל דבר אחר. פי׳ שאם שמשו לפני ע״א לא ישמשו עוד בבה״מ. וכ״כ הרמב״ם בפ״ט מהלכות ביאת המקדש, כל כהן שעבד ע״א בין במזיד בין בשוגג, אע״פ שחזר בתשובה גמורה, הרי זה לא ישמש במקדש לעולם. ועוד שנינו שם בסוף מנחות, הרי הם כבעלי מומין, חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין. ולכן דייק בלישניה ׳לא די שהוציאני מכלל הכהונה והמתנות׳ שאפי׳ כבעלי מומין לא עשה אותנו. והוכרח להורות במה היתה הפרה כפרה גדולה על ישראל, והזכיר חמשה דברי׳ שיובנו עם מ״ש בפ׳ זאת, ויחל משה את פני ה׳ אלקיו וכו׳ (שמות לב, יא). וקשה מאי ׳ויחל׳, שהיל״ל ויתפלל, ומאי ׳את פני ה׳ אלקיו׳, דאת פני ה׳ סגי, ועוד קשה אומרו ׳למה ה׳ יחרה אפך בעמך׳, דלמה לא יחרה אפו על מה שעבדו ע״א, ומאי ׳להרוג אותם בהרים׳, מאי נפקא מינה לומר בהרים, ועוד למה לו להזכיר זכות שלשת אבות. אמנם בשמות רבה פ׳ מ״ג איתא ז״ל, למלך ב״ו שהיה דן את בנו, והיה הקטגור עומד ומקטרג, מה עשה הפדגוג של בן, כיון שראה אותו מתחייב, דחף את הקטגור והוציאו לחוץ ועמד לו במקומו מלמד על הבן סניגוריא, כך בשעה שעשו ישראל את העגל היה השטן עומד ומקטרג בפנים ומשה עומד מבחוץ, מה עשה משה, עמד ודחף את השטן והוציאו בחוץ ועמד במקומו, שנא׳ עמד בפרץ לפניו (תהלים קו, כג). עמד לו במקומו של פורץ עכ״ל. מ״ש ׳השטן עומד ומקטרג בפנים׳, יובן עם מ״ש בפ״ד דמציעא (נט.), א״ר אבהו שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהם. ופרש״י אינו ננעל להפסיק ראייתן מן המקום אלא תמיד רואה אותן עד שיפרע ע״כ. ז״ש בשעה שעשו ישראל את העגל שהוא ע״א, השטן עומד ומקטרג בפנים. דהיינו על פניו ית׳, כדכתיב העם המכעיסים אותי על פני תמיד (ישעיה סה, ג). ופרש״י ז״ל שם במציעא פ״ד, על פני לפני, ואין מחיצה בינו לבין העבירה עכ״ל. כך השטן היה עומד בפני׳, למען לא יפסיק ראייתו מהעון, ומשה בכחו העבירו משם כמו שנבאר, וזהו ׳ויחל׳ מלשון מניעה והסרה, כמו רוח צפון תחולל גשם (משלי כה, כג). אף כאן ׳ויחל משה׳. שהסיר את השטן ונכנס במקומו, את פני ה׳ אלקיו דוקא, לפי שהוא אלקיו, ולכן אמר ׳את פני׳ ולא אל פני, לפי שמי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו למחיצתו של הב״ה, ולכן אין ללמד קטגוריא על ישראל. אמנם מי שמלמד סנגוריא ראוי לו ליכנס במחיצתו ית׳, ולכן אמר את פני ה׳ אלקיו. והשתא מפרש מהו סנגוריא שלימד משה, והוא מ״ש בשמות רבה פ׳ מ״ג. אמר משה, רבון העולם, כך אמרת בסיני אנכי ה׳ אלקיך, אלקיכם לא נאמר, לא לי אמרת, שמא להם אמרת, ואני בטלתי את הדבור אתמהא, לפיכך חזר וכתבה לשון רבים, אני ה׳ אלקיכם. ולא אמר עוד אני ה׳ אלקיך ע״כ. ז״ש ויחל משה. שהסיר המקטרג ועמד במקומו בטענת ה׳ אלקיו, שדווקא הוא נצטוה באמור אליו אנכי ה׳ אלקיך ולא אלקיכם. ובזה הוציא את השטן שלא יקטרג על ישראל, כי הם לא עברו דברו, וגם הוא חכם שאמר ואני בטלתי את הדבור אתמהא. וזש״ה ויאמר להשמידם לולי משה בחירו, שנבחר מכל ישראל במתן תורה, בעבור ישמע העם בדברי עמך (שמות יט, ט). ובזה עמד בפרץ לפניו, עמד לו במקומו של פורץ שהיה רוצה להיות לפניו תמיד בעון ע״א שאין הפרגוד ננעל בפניה, והוא נכנס במקומו בטענת לי צוית להם לא צוית. ועוד למה ה׳ יחרה אפך בעמך, שמלבד שלי צוית ולא להם, ולכן אין לך לחרות אפך כנגדם. עוד זאת שישראל לא ידע בחטא העגל רק הערב רב עשו אותו. ועוד אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. שיובן עם מ״ש שם בשמות רבה סוף פ׳ מ״ג. אמר משה, רבון העולם, לא ממצרים הוצאתם ממקום עע״א וכו׳. כלומר לפי שבמצרים עבדו ע״א כמו שקטרג המקטרג, לבא לקחת לו גוי מקרב גוי (דברים ד, לד). הללו עע״א והללו עע״א. ועכ״ז הוצאת אות׳ בכח גדול וביד חזקה, כן גם עתה אל תכעוס עליה׳ אם עבדו ע״א, כי זה דרכם כסל למו. למה יאמרו מצרים לאמר וכו׳. הנה במלכים א׳ כ׳ כתוב, ועבדי מלך ארם אמרו אליו אלקי הרים אלקיהם ע״כ חזקו ממנו ואולם נלחם אתם במישור וכו׳ (כג). וזה כי המה ראו כי בחר ה׳ בהרים, תחלה בהר המוריה, והעלהו שם לעולה על אחד ההרים (בראשית כב, ב). והר סיני לתורה, וכן ירושלים הרים סביב לה (תהלים קכה, ב). הר ציון ירכתי צפון (תהלים מח, ג). ועוד יובן עם מ״ש בזהר פ׳ נח דף ע״ה א׳ ז״ל, ת״ח כד מטו להאי בקעה דאיהו רשו נוכראה וכו׳. ועוד שם, וימצאו בקעה (בראשית יא, ב). אתר מתקן להאי סטרא בישא דבעו אינון לאתקפא וכו׳ ע״ש. הנה כי כן המה ראו כי הבקעה ומישור הוא מקום לס״א ושם שולטנו דילה, ולכן אמרו נלחם אתם במישור וכו׳. וע״ד זה אמר מרע״ה שיאמרו המצרים, ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ששם יכלתו, ולא במישור ששם שלטנו דס״א, ולכן ברעה הוציאם. ר״ל בכונה רעה להרוג אותם בהרים, ועל כל אלה שוב מחרון אפך וכו׳. כי כיון שלי צוית ולא להם, אין לך לנהוג בהם במדת הדין. ולפי הטעם השני שהם לא עשאוהו, והנחם על הרעה לעמך.

זכור לאברהם וכו׳ (שמות לב, יג). בשמות רבה פ׳ מ״ד איתא ז״ל, מה ראה להזכיר שלשת אבות. כיון שעשו אותו מעשה, יצאו חמשה מלאכי חבלה לכלותן, אף וחמה וקצף והשמד והשחת. כמ״ש כי יגורתי מפני האף והחימה (דברים ט, יט). אמר רבון העולם, אתה עומד באחד ואני באחד. אתה עומד באף, שנאמר קומה ה׳ באפך (תהלים ז, ז). ואני בחימה, שנאמר להשיב חמתו מהשחית (תהלים קו, כג). א״ל הב״ה, הרי עמדתי בא׳ ואתה באחד, לשלשה מה תעשה, א״ל משה הרי הג׳ אבות עומדים לשלשתם, לפיכך הוא מזכירם עכ״ל. נלע״ד לתת טעם נכון למה יצאו ה׳ מלאכי חבלה. כי הנה תחלה כתוב, לך רד כי שיחת עמך (שמות לב, ז). ואין השחתה אלא ג״ע, שנאמר כי השחית כל בשר את דרכו (בראשית ו, יב). וכבר אמרו רז״ל (סנהדרין סג:), לא עבדו ישראל ע״א אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. ופרש״י ז״ל, ויקומו לצחק (שמות לב, ו). יש במשמע הזה ג״ע, כמ״ש לצחק בי (בראשית לט, יז). ולכן יצא אף, כמו שמצינו בשיטים, ויחר אף ה׳ בישראל (במדבר כה, ג). וישוב חרון אף ה׳ מישראל (שם ד). ועיקר עון שיטים היה ג״ע, ויחל העם לזנות אל בנות מואב (שם א). ועי״כ ויצמד ישראל לבעל פעור (שם ג). ולפי שה׳ שונא זמה, לכן א״ל קומה ה׳ באפך. ואף כאן נאמר שוב מחרון אפך (שמות לב, יב). עוד כתוב סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסכה (שם ח). שהוא עון ע״א, ולכן אמר סרו מהר, לרמוז למ״ש בשבת פ״ט (פח:), אמר עולא, עלובה כלה שמזנה מתוך חופתה. מאי קרא עד שהמלך במסיבו וגו׳ (שיר השירים א, יב). ופרש״י ז״ל, בתוך חופתה, בישראל כשעמדו בסיני עשו העגל, במסיבתו בחופתו. על זה יצא חימה, כדכתיב שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך (ירמיה י, כה). וכתיב כי קנאה חמת גבר (משלי ו, לד). ובע״א כתיב כי אנכי ה׳ אלקיך אל קנא. סמל הקנאה המקנה (יחזקאל ח, ג). ולכן א״ל משה שהוא יעמוד לפני קנאה, כמ״ש עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית (תהלים קו, כג) כמו שפירשנו. ונשארו עוד שלשה פשעי ישראל, וישתחוו לו, ויזבחו לו, ויאמרו וכו׳ (שמות לב, ח). וכנגד אלו באו ג׳ משחיתים קצף השמד והשחת, ולכן הזכיר משה זכות ג׳ אבות. ויובן עם מ׳ ז״ל בשמות רבה פ׳ מ״ד ז״ל, למה מזכיר כאן ג׳ אבות, אמר משה אם שריפה הם חייבים, זכור לאברהם שנתן נפשו לכבשן האש להשרף על שמך, ותצא שריפתו לשריפת בניו. אם הריגה הם חייבים, זכור ליצחק אביהם שפשט צוארו על גבי המזבח להשחט על שמך, ותצא הריגתו להריגתן. ואם גלות הם חייבים, זכור ליעקב אביהם שגלה מבית אביו לחרן ויצאו אלו באלו. כי הנה על ההשתחואה היו חייבים שריפה, לפי שהיו ישראל לגבי קב״ה כבת כהן שמזנה בתוך חופתה כדלעיל, ולכן באש תשרף, וכנגד זה אברהם מסר עצמו לישרף בכבשן האש לקדש שמו ית׳. ומן הדין תצא שריפתו לשריפת בניו, לפי שלא רצה להשתחוות לצלם נמרוד, כמ״ש בב״ר פ׳ ל״ח. שא״ל נמרוד נסגוד לנורא וכו׳, אני איני משתחוה אלא לאור, הרי אני משליכך לתוכו ויבא אלוק שאת משתחוה לו ויצילך הימנו ע״כ. הרי שלא רצה להשתחוות לע״ז של נמרוד, ולכן תבא השתחואה ותכפר על השתחואה. וכנגד ויזבחו לו, הרי יצחק שפשט צוארו ע״ג המזבח ליקרב עולה, ותצא הריגתו להריגת בניו, שאע״פ שא״ל אל תשלח ידך אל הנער, כבר היה מוכן אאע״ה לשוחטו לקרבן, וכן עשה באיל תחתיו כנודע. וכנגד שאמרו אלה אלקיך ישראל, שקבלוהו עליהם לאלוק. תנן (סנהדרין ז׳, ו), אחד הזובח וא׳ המקבלו עליו לאלוק. זכור ליעקב שגלה לחרן, ואע״פ שלבן היה עע״א לא למד יעקב ממעשיו, שכן אמר עם לבן גרתי ותרי״ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים. ויצאו אלו באלו. הרי אלה חמשה דברים הנזכרים במאמרנו, שבאה הפרה לכפר על העגל, וראשונה הם חטאו בעגל שעבדוהו לע״א, תבא פרה אדומה תהיה להם למי נדה חטאת היא, והוא מה שעשה מרע״ה לבטל ע״א, ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש עד אשר דק ויזר על פני המים וכו׳ (שמות לב, כ). וכן הפרה היו שורפין אותה ועושין אותה אפר דק ונותנין על המים להזות על הטמא. וכנגד ג״ע שבא מאדמומית הדם הגובר על המים ומחטיא האדם, תבא פרה אדומה ותכפר על הזהב שהוא אדום. וכנגד וישתחוו לו, תבא תמימה ותכפר על אומה שהיא תמימה, שכן באברהם נאמר, התהלך לפני והיה תמים, וכן ישראל חתומים באות ברית קדש, והם תמימים כאברהם אביהם. וכנגד ויזבחו לו, תבא אשר אין בה מום, ותכפר על אומה אשר אין בה מום. כי אמרנו שעל זה כיפר יצחק, שפשט צוארו ע״ג המזבח ואברהם רצה לשוחטו, וא״ל המלאך אל תשלח ידך אל הנער. אמר אברהם א״כ אוציא ממנו טפת דם, וא״ל ואל תעש לו מאומה. שדרשו ז״ל אל תעש לו מום. ופירשנו במקומו שזהו מ״ש בחנניה מישאל ועזריה, ילדים אשר אין בהם כל מום (דניאל א, ד). ואז״ל (סנהדרין צג:), אפילו רבדא דכוסילתא לא הות בהו. שגם זה נקרא מום, וישראל תמימים הם וראויים לקרבן כמו שהיו במתן תורה, כלך יפה רעיתי ומום אין בך (שיר השירים ד, ז). שכן היו בעשיית העגל. וכנגד ויאמרו אלה אלקיך ישראל, שפרקו עול שמים, תבא אשר לא עלה עליה עול ותכפר על שפרקו עול, כי כן זכות יעקב שקבל עליו עול תורה ועול מלכות שמים, יכפר על בניו שפרקו עול. הנה כי כן גדולה פרשת פרה, וראויה להקדים להחדש מפני שהיא טהרתן של ישראל.

ובזה נבא לביאור המאמר שהקדמנו שהוא בשמות רבה פ׳ י״ט ז״ל. וקשה למה הזכיר חקת הפסח והפרה. והלא כמה חוקים יש, שכן הכלאים כתיב ביה חקה, את חקותי תשמורו (ויקרא יט, יט). וכן שעיר המשתלח וכל העריות נקרא חקות כנודע. ועוד למה הוצרך למשל. ועוד שתחלה אמר נראות שוות, ואח״כ שאל מי גדולה מזו, שאם הם שוות אין שייך גדולה מזו לזו, שא״כ אינן שוות. אמנם קשיתיה לבעל המ׳ בפ׳ יהי לבי תמים בחקיך (תהלים קיט, פ). שהיה לו לומר בחקותיך, כמ״ש בחקותיך אשתעשע (שם טז). ואמרו בחקיך מיעוט רבים שנים, אינו אלא בשנים לבד, ואלה איפוא הם חקת הפסח והפרה, לפי שנאמר בהם לשון שוה, זאת חקת הפסח. זאת חקת הפרה. מה שלא נאמר באחרים, כי בשעיר המשתלח נאמר, והיתה זאת לכם לחקת עולם (ויקרא טז, לד). ובכלאים את חקותי תשמרו (ויקרא יט, יט). ובעריות לבלתי עשות מחקות התועבות וכו׳ (ויקרא יח, ל). ולפי שעדין יקשה דבשתיהן נאמר זאת, וכל אחת שוללת האחרות, כי מלת זאת ר״ל זאת ולא אחרת, לכן שאל למה, כלומר למה נאמר זאת בשתיהן, ותירץ ששניהן דומין זה לזה. שאין אחת יכולה להיות בלא חברתה, כי בזה נאמר זאת חקת הפסח וכו׳. וא״כ אם דומין זה לזה, לא יאמר זאת בשתיהן, שבזה אי אתה יודע איזו חקה גדולה מזו. לכן הוצרך למשל לשתי מטרוניות דומות, כי לכן כתוב ׳זאת׳ בשתיהן, לפי שהן דומות זו לזו, וזה דוקא כשהיו מהלכות שתיהן כאחת, כמו בזמן שהטמאים נטהרו באפר פרה ועברו שלישי ושביעי קודם יום ארבעה עשר, שאז שתיהן מהלכות כאחת, כי הפרה והפסח באים כא׳ ואז נראות שוות. אך בזמן שכתב הרמב״ם ז״ל בפ״ו מהלכות קרבן פסח ז״ל, טמא מת שחל שביעי שלו להיות בי״ד, אע״פ שטבל והוזה עליו, והרי הוא ראוי לאכול קדשים לערב, אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני וכו׳. שאז אינן מהלכות שתיהן כאחת. מי גדולה מזו. ופירש אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה, דהיינו שמפני שלא נשלמה טהרת הפרה בזמן שחיטת הפסח, צריך שידחה לפסח שני ואינה נדחית הפרה מפני הפסח, וזהו בכיוון שהיא מלוה אותה עד ביתה, דהיינו שהפסח מלוה את הפרה להיות נדחה לפסח שני, שאז נטהר בפרה מכל וכל. ולכן בנמשל אמר ומי גדולה, הפרה שאוכלי פסח צריכין לה, שמי שלא נטהר באפר פרה אינו יכול לעשות הפסח, שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת (במדבר יט, יז). שבלא זה לא נטהר ולא יכול לעשות הפסח בזמנו רק ידחה לפסח שני ודוק.

ואמנם להבין היטב ענין הפרה, נפרש מ׳ ז״ל במדבר רבה ריש פ׳ י״ט ז״ל, זאת חקת התורה (במדבר יט, ב). זש״ה מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב יד, ד). כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמוץ, מרדכי משמעי, ישראל מא״ה. מי עשה כן, מי צוה כן, מי גזר כן, לא יחידו של עולם. תמן תנינן, בהרת כגריס באדם טמא, פרחה בכולו טהור, מי עשה כן, מי צוה כן, מי גזר כן, לא יחידו של עולם. תמן תנינן, האשה שמת ולדה במעיה, והושיטה החיה את ידה ונגעה בו, החיה טמאה טומאת ז׳ והאשה טהורה עד שיצא הולד. המת בבית הבית טהור, יצא מתוכו הרי הוא טמא, מי עשה כן, מי צוה כן, מי גזר כן, לא יחידו של עולם. תמן תנינן, העסוקים בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת בגדים, אמר הב״ה חקה חקקתי גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעמוד על גזרתי עכ״ל. וכדי לעמוד על בוריין של ד׳ דברים אלו כי צריכין עיון, נלע״ד לפרש מ׳ ז״ל שם ז״ל, ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי אמר, ד׳ דברים יצה״ר משיב עליהן, דכתיב בהן חקה. אשת אח וכלאים ושעיר המשתלח ופרה אדומה וכו׳. וקשה למה לא נקט להו כסדר הכתוב בתורה, שהרי שעיר המשתלח כמ״ש שם הוא בפ׳ אחרי מות (ויקרא טז, כו), ואחריו באותה פ׳ ערות אשת אחיך לא תגלה וכו׳ (ויקרא יח, טז). ואחריהן כלאים, את חקותי תשמורו (ויקרא יט, יט). בפ׳ קדושים. ואחריה פרה אדומה. וא״כ למה לא אמר שעיר המשתלח ברישא, והדר אשת אח, כלאים ופרה אדומה. ועוד מנינא למה לי. אמנם נלע״ד שר״י ראה כי יש שאר מצות שכתוב בהן חקה, זאת חקת הפסח (שמות יב, מג). וכן בתפילין, ושמרת את החקה הזאת למועדה (שמות יג, י). וכמה אחרים, ובפרט העריות כלן כמ״ש שם במדרש, ולמה לא נקט אלא אשת אח. ולכן אמר ארבעה דוקא יצה״ר משיב עליהן, לפי שהאחרים אע״פ שכתוב בהן חקה, אין יצה״ר משיב עליהן, כי הפסח הוא זכר ליציאת מצרים, וכתוב ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח וכו׳ (שמות יב, כז). והוא טעם נכון ואין מקום ליצה״ר להשיב עליו. וכן התפילין כבר פי׳ שם, והיה לך לאות וכו׳ למען תהיה תורת ה׳ בפיך וכו׳ (שמות יג, ט). אך באלו הד׳ יש מקום ליצה״ר להשיב, וכל א׳ יותר מחבירו, שלכן התחיל באשת אח, ואמר שם ז״ל, אשת אח דכתיב, ערות אשת אחיך לא תגלה וכו׳ (ויקרא יח, טז). ובלא בנים, יבמה יבא עליה (דברים כה, ה). וכתיב בעריות, ושמרתם את כל חקותי (ויקרא כ, כב). וזה שאע״פ שנק׳ חקה, עכ״ז יש טעם גלוי בתורה בפ׳ תצא, והיה הבכור אשר תלד יקום וכו׳ ולא ימחה שמו מישראל (דברים כה, ו). ועכ״ז יש מקום ליצה״ר להשיב, לפי שלהקים שם המת היה ראוי לצוות לאחר שלא יהיה אח להקים שם המת, ולא לעבור על מצות התורה, ערות אשת אחיך לא תגלה (ויקרא יח, טז). וכמו שמצינו בבעז עם רות. לכן הקדים אשת אח שאינו כל כך קשה. וכנגד זה אמר המ׳ הקודם, מי יתן טהור מטמא, כגון אברהם מתרח, ולפי שתרח בא על אשתו נדה ומשם יצא אברהם, שלכן מסר עצמו לכבשן האש ליטהר מטומאת הנדה, ותרח נתגלגל באיוב כנודע, שלכן הוכה בשחין רע, כי הבא על הנדה בניו מצורעים, ואיוב בן יבמה היה כנודע לי״ח. לכן כנגד אשת אח הביא זה הפ׳. ואע״פ ששמעי היה גדול בתורה, אמר מרדכי משמעי, לפי שכיון שביזה את דוד היה חייב מיתה, ומרדכי יצא ממנו ע״י דוד שלא רצה להמיתו בעבור זה כנז׳ במדרש. מי עשה כן וכו׳. לפי שהב״ה שמר מצותיה של תורה תחלה, כמ״ש בירושלמי פ״ק דר״ה (ז:). ואח״כ מי צוה כן וכו׳ לא יחידו של עולם. שאין מי שישיג כונות התורה בשלימות אלא הוא. אח״כ כלאים, לא תלבש שעטנז, וסדין בציצית מותר, וכתיב ביה חקה, את חקותי תשמורו (ויקרא יט, יט). הנה במקומו פירשנו שאיסור שעטנז הוא מפני קין והבל, שהקריבו זה פשתן וזה צמר וכו׳, וקין אמר לית דין ולית דיין, ובזה באו לידי מחלוקת והרג את הבל, ונשבע הב״ה שלא יתערבו צמר ופשתים לעולם. אמנם בציצית ששם התכלת שמורה על דין של מעלה הותר הכלאים. ולפי שטעם זה אינו מפורש בכתוב, לכן אמר את חקותי תשמורו. ולכן היצה״ר יש לו כח להשיב על זה. וכנגד זה אמר בהרת כגריס טמא, פרחה בכלו טהור, שפירשנו במקומו שזה מורה על שהטומאה יצאה מגופו לחוץ ולכן הוא טהור. והרי זה דומה לכלאים בציצית שמותר. אחר זה שעיר המשתלח, דכתיב והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו (ויקרא טז, כו). והוא עצמו מכפר על האחרים, וכתיב והיתה זאת לכם לחקת עולם (ויקרא טז, לד). דקשה כיון שהטומאה באה מצד החטא, והוא מכפר על האחרים שחטאו, איך הוא יהיה טמא והאחרים טהורים. אמנם כבר ידענו שזה השעיר הוא דורון לסמ׳ שלא יקטרג על ישראל, ונשא השעיר עליו את כל עונותם וכו׳ (ויקרא טז, כב). והנה בעודו בחיים עדיין לא כיפר עונותיהם, ומצידם יטמא המשלח את השעיר בעבור העונות שעליו. שהכפרה אינה אלא בשעת דחייתו לצוק. ועוד מטעם אחר הכתוב בזהר אחרי מות ס״ג ב׳. ושלח ביד איש עתי (ויקרא טז, כא). דהוא זמין להאי ורשים להאי, וכהנא הוה אשתמודע ביה, חד עינא יתיר מאחרא פורתא, ולא מסתכל במישר וכו׳. לכן מן הדין שיטמא, אך להיות שאין דבר זה נודע לס״מ הוא יצה״ר, כדי שלא יקטרג על ישראל, לכן יצה״ר משיב עליו. והוא מ״ש האשה שמת ולדה וכו׳, המת בבית וכו׳. דאיפכא מסתברא שהאשה היתה ראויה להיות טמאה והחיה טהורה. אף כאן בהיות השעיר חי אצל המשלח לא היה טמא, וכיון שדחה אותו לצוק מטמא, ולפי זה היצה״ר משיב עליהם. ועל כלם פרה אדומה, דתנן כל העסוקים בפרה מתחלה ועד סוף מיטמאין בגדים והיא עצמה מטהרת בגדים, וכתיב בה חקה, זאת חקת התורה. וקשה כי כיון שהכהן שהוא טהור עוסק בה לטהר את ישראל, היה ראוי שיהיה טהור ע״ד קשוט עצמך ואח״כ קשט אחרים. ולמה העוסקין בה מטמאין בגדים והיא גופה מטהרת, ובזה אין שום טעם, כי גם שהע״ה אמר בקהלת, אמרתי אחכמה וכו׳ (קהלת ז, כג). לכן שינה המדרש לשונו, שלא אמר כאן מי עשה כן וכו׳ רק חקה חקקתי גזרה גזרתי. והקדים אמר הב״ה, שאין זולתו יודע טעם החקה הזאת. ואמנם לתת טעם על דרך רמז, נוכל לומר כי ידענו שהפרה באה לכפר על העגל, והיכי דמי בעל תשובה, שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה. לכן העוסק בפרה מטמא בגדים, לרמוז שצריך שיבא לידי עבירה באותו פרק וכו׳. וישוב מדרכו הרעה. ובהיותו עומד בנסיון אז מטהרת את הטמאים, שהעונות נחשבים לזכיות כששב מאהבת המקום. ולפי שצריך לאדם להתבונן בג׳ דרכים שהזכיר התנא, דע מאין באת, ולאן אתה הולך וכו׳. לכן צוה הב״ה, ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, שלכן לא אמר מאפר רק מעפר, רמז שיתן אל לבו שצריך לשוב לעפר, ולאן אתה הולך וכו׳. ונתן עליו מים חיים. מאין באת מטיפת ש״ז שדומה למים חיים, לפי שממנה נוצר האדם וניתן לו חיים. ולקח אזוב וטבל במים וכו׳. שישפיל עצמו כאזוב ויזכור לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון ביום פקודתו. ויטהר מטומאתו. המקום ב״ה יראנו נפלאות מתורתו. ויזכנו לשאוב ממעיני ישועתו. ב״ב אכי״ר. בילא״ו.