דרוש נ״ב למילה

וביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקרא יב, ג).

במדרש (תנחומא פ׳ תזריע), וביום השמיני ימול (ויקרא יב, ג). אין כתיב שם שיוציא הוצאות על המילה. בא וראה כמה ישראל מחבבין את המצות שהן מוציאין הוצאות כדי לשמור את המצות ולשמח בהם, אמר הב״ה אתם משמרין את המצות ותשמחו בהם, אני מוסיף לכם שמחה, שנאמר ויספו ענוים בה׳ שמחה (ישעיה כט, יט) ע״כ.

יתר השאת ויתר העוז למתחיל במצוה יען כי כל ההתחלות קשות וההתחלה הוא יותר מחצי הכל. הלא זה הדבר אשר דברו בב״ר פ׳ ל״ו. ויקח שם ויפת את השמלה (בראשית ט, כג). א״ר יוחנן שם התחיל במצוה תחלה, ובא יפת ונשמע לו, לפיכך זכה שם לטלית ויפת לקבורה. וישימו על שכם שניהם וכו׳ (בראשית ט, כג). ממשמע שנאמר וילכו אחורנית, איני יודע שערות אביהם לא ראו, אלא מלמד שנתנו ידיהם על פניהם והיו מהלכין לאחוריהם. אמר הב״ה לשם, אתה כסית ערותא דאבוך, חייך שאני פורע לך, באדין גובריא איליך כפיתו בסרבליהון (דניאל ג, כא). אמר הב״ה ליפת, אתה כסית ערות אביך, חייך שאני פורעה לך, ביום ההוא אתן לגוג שם קבר בישראל (יחזקאל לט, יא). אמר הב״ה לחם, אתה בזית ערות אביך, חייך שאני פורעה לך, כך ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף וכו׳ (ישעיה כ, ד). וקשה למה דרש מ׳ויקח׳ ששם התחיל במצוה תחלה, דאדרבא היה לו לדרוש מדלא כתיב ויקחו, ששניהם כא׳ לקחו, בלב א׳ כאיש א׳, כמו שדרשו (מכילתא), ויחן שם ישראל (שמות יט, ב). ויאמר בני גד ובני ראובן (במדבר לב, כה). ועוד קשה שכיון שאמר שזכה שם לטלית ויפת לקבורה, למה חזר ואמר, א״ל הב״ה לשם אתה כסית וכו׳ וכן ליפת. אמנם הרגיש ר׳ יוחנן שהכתוב אומר ויקח שם ויפת את השמלה (בראשית ט, כג). ואח״כ וישימו על שכם שניהם. היל״ל וישימו על שכמם. ובאמרו שניהם, מכלל שמתחלה לא היו שניהם, ועוד דכבר אמר וירא חם ויגד לשני אחיו (כב). וא״כ היל״ל ויקחו את השמלה, מבלי יזכיר שמותם, ויקח שם ויפת, אין זה אלא ששם התחיל במצוה תחלה, ולכן אמר ויקח שם לבדו, ובא יפת ונשמע לו. וכנגד זה זכה שם לטלית של מצוה ויפת לקבורה, ולא זכה למצוה כי המצוה לשם לבדה. ועוד דבר אחר עשו, והוא מ״ש שנתנו ידיהם על פניהם, שכבר כתוב וילכו אחורנית, ולמה חזר ואמר ופניהם אחורנית, אלא ודאי שכשקרבו אצלו והוצרכו להפוך עצמם לכסותו, הפכו פניהם אחורנית, ולא עוד אלא שערות אביהם לא ראו. דהיינו ששמו ידיהם על פניהם, וע״ז רצה הב״ה לתת להם שכר, כי מלבד שזכה שם לטלית ויפת לקבורה. עוד זאת מדה כנגד מדה, אמר הב״ה לשם, אתה כסית ערות אביך, חייך שחמו״ע בניך, אפילו בשעת הקלקלה כפיתו בסרבילהון, שמכאן למדו רבותינו בפ׳ חלק (סנהדרין צב:), תנא אפילו בשעת הסכנה לא ישנה אדם עצמו מן הרבנות. וזאת היתה להם בזכות שם אביהם. וגם זאת לחמו״ע להגדיל הנס, שכתוב שם בדניאל ג׳. ומתכנשין אחשדרפניא מגניא ופחותא והדברי מלכא חזין לגובריא איליך די לא שלט נורא בגשמיהון ושער רישיהון לא התחרך וסרבליהון לא שנו וריח נור לא עדת בהון (כז). דקשה מה המה כל כך פרטים, יאמר בקצור דריח נור לא עדת בהון, ודי בזה. אמנם נלע״ד שאלה רשעים לא היו מאמינים שנצולו חמו״ע בדרך נס, כי היה אפשר לומר שסכו גופם בסלמנדרא כחזקיה מלך יהודה, שאמרו עליו בסנהדרין פ״ז (סג:), שסכתו אמו סלמנדרא וכן בפ״ט דחולין (קכז.). לכן בא הכתוב להורות, די לא שלט נורא בגשמיהון, דהיינו בגופם, וכדי שלא יהא פתחון פה לומר שסכום בסלמנדרא, הוסיף ואמר ושער רישיהון לא התחרך וסרבלהון לא שנו. דודאי אין סכין בגדיהם דלא איכפת לן שישרפו, כי סלמנדריא הוא דבר יקר ואינו כל כך בנמצא שיסוכו בגדיהם. וכ״ש וריח נור לא עדת בהון כלל וכלל. ונחזור אל המ׳ שלבני יפת נתן שכרם משלם, שזכו לקבורת א״י, אתן לגוג שם קבר בישראל (יחזקאל לט, יא). ולבני חם העניש שילכו בגלות ערומים וערותם מגולית, בעבור שאביהם גילה ערות אביו או שלא כסה אותה, הרי שלפי ששם התחיל במצוה תחלה היתה לו זכות גדולה יותר על יפת שנשמע לו לבד.

ובב״ר פ׳ פ״ד. א״ל הב״ה לראובן, אתה פתחת תחלה בהצלת נפשות, חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא בתחומך, הה״ד את בצר במדבר (דברים ד, מג). וקשה שהרי ראובן לא הועיל כלום בהצלת יוסף, שהרי אמרו והבור רק אין בו מים (בראשית לז, כד). מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. ואע״פ שבזהר פ׳ וישב דף קפ״ה א׳ איתא, שכונת ראובן היתה להצילו מיד אחיו בעלי בחירה, כי מן הנחשים ועקרבים יצילנו ה׳. עדין קשה למה לא תלה ההצלה ביהודה שאמר מה בצע וכו׳ (בראשית לז, כו). לכו ונמכרנו לישמעאלים וכו׳ (כז). אמנם העיד הכתוב שכונת ראובן היתה למען הציל אותו מידם וכו׳. ועוד אמרו אחיו לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות (כ). והוא אמר לא נכנו נפש (כא). השליכו אותו וכו׳ ויד אל תשלחו בו (כב). ולכן הב״ה שיודע תעלומות לב, א״ל אתה פתחת בהצלה תחלה, כי כיון שיהודה היה מלך, הי׳ לו להמתין שידבר תחלה, ועכ״ז וישמע ראובן ויצילהו מידם (כא). ואעפ״י שגם יהודה אמר לכו ונמכרנו. לא היתה כונתו כראובן להשיבו אל אביו, ולכן א״ל הב״ה אתה פתחת בהצלה תחלה, שהם שתים, דהיינו שהוא התחיל לדבר בהצלת יוסף, ועוד שעל ידי שהשליכו אותו הבורה נצול לגמרי, לכן מדה כנגד מדה, אין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא בתחומך. כי אף ששנינו בפ״ב דמכות (ט:), עד שלא נבחרו שלש שבא״י לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות. עכ״ז נתן לו שכר שיפרישו תחלה בחלקו של ראובן. עוד שם, וישב ראובן אל הבור (בראשית לז, כט). והיכן היה, רא״א בשקו ובתעניתו וכו׳, א״ל הב״ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה, ואיזה זה הושע, שנאמר שובה ישראל עד ה׳ אלקיך (הושע יד, ב). וקשה שהרי קין עשה תשובה תחלה, שאמר גדול עוני מנשוא (בראשית ד, יג). וקבלו הב״ה, כמ״ש בב״ר פ׳ כ״ב. וישם ה׳ לקין אות (טו). רבי חנין אמר עשאו אות לבעלי תשובה. ונלע״ד שזה יובן במ״ש שם, ויצא קין וכו׳ (טז). פגע בו אדה״ר א״ל מה נעשה בדינך, א״ל עשיתי תשובה ופשרתי, התחיל אדה״ר מטפח על פניו ואמר, כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדה״ר ואמר מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב, א) ע״כ. הרי שע״י קין חזר אדה״ר בתשובה, וז״ש עשאו אות לבעלי תשובה. וא״כ למה אמר לראובן אתה פתחת בתשובה תחלה. ועוד יקשה על מ״ש שהושע פתח בתשובה תחלה ואמר שובה ישראל. והלא כתוב בתורה ושבת עד ה׳ אלקיך (דברים ל, ב). וכמה נביאים קודם להושע הוכיחו לישראל על התשובה, ובפרט שמואל כמ״ש בשמואל א׳ י״ב. אם תראו את ה׳ ועבדתם אותו וכו׳ (יד). וכתוב שם ויירא כל העם מאד את ה׳ ואת שמואל (יח). אך נדקדק בדברי המאמר מעולם לא חטא אדם לפני, מאי לפני דהיה לו לומר מעולם לא חטא אדם ועשה תשובה. והכונה נלע״ד שיובן עם מ״ש בשבת פ״ה (נה:), כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה וכו׳. ולא חטא ראובן אלא בעיני המקום, שכשבלבל יצועי אביו גרם שלא יצאו מיעקב שני שבטים מנשה ואפרים כמו שהוכחנו במקומו, אך לעיני הבריות לא חטא ראובן כלל, שקינא לבד על כבוד אמו כמ״ש שם. והראיה שלא נודע הדבר דאיתא בספרי פ׳ וזאת הברכה, כשעשה ראובן אותו מעשה הלך אשר וסיפר לאחיו, ונזפו בו אמרו לו כך אתה מדבר באחינו הגדול, וכשהודה ראובן על מעשיו נתרצו לו אחיו, לכך נאמר יהי רצוי אחיו (דברים לג, כד) ע״כ. לפיכך א״ל הב״ה לא חטא אדם לפני דוקא, כי לא היה חטאו גלוי ונודע אלא לפני, ועכ״ז אתה פתחת בתשובה תחלה, דהיינו שלא הוכח על עונו כי לא נודע הדבר, ועכ״ז אתה פתחת וגם תחלה. שלא היה אדם שחטא לפני דוקא ושב מעצמו, כי קין היה עונו גלוי וגם הוכיחו הב״ה, אי הבל אחיך (בראשית ד, ט). וגם אדה״ר הוכח על עונו, ולכן עשו תשובה. אבל אתה מעצמך פתחת בתשובה תחלה, על עון שלא נודע אלא לפניו, ולכן מדה כנגד מדה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה, וזהו הושע שאמר שובה ישראל. כלומר מעצמך ולא תמתינו לתוכחות ה׳, הגם שאין יודע עונך אלא הב״ה, וזהו עד ה׳ אלקיך. והוא מ״ש שם בילקוט, עשה אחרונה ראשונה, לך ובקש ממנו והוא מקבלך. דהיינו שלא ימתינו עד בא הרעה, רק מיד שובה ישראל תכף שכשלת בעונך. ועוד יש דרך ישר ומאושר עם מ״ש בילקוט ראובני פ׳ ויצא ע״פ ותקרא שמו ראובן (בראשית כט, לב). כי ראובן גלגול קין בכורו של אדם, וזהו ראו בן הראשון שהיה בעולם. ועוד שם ע״פ וישכב את בלהה (בראשית לה, כב). שבלבל יצועי אביו, ומנע משכבה של בלהה, כשם שמנע קין משכב תאומה יתירה של הבל. והרי ממש דברי המ׳, אתה פתחת בתשובה תחלה, שהוא היה קין שפתח בתשובה, וגם הוא אחריו התחיל בתשובה, וזהו פתחת ותחלה, שתי קדימות כנגד שניהם ודוק. מי לנו גדול מאברהם שקדם לדבר מצוה, בעצם היום הזה נמול אברהם (בראשית יז, כו). שהקדים למול עצמו ואח״כ מל את כל בני ביתו, כאשר הוכחנו בדרוש לפ׳ וירא והפטרה בכמה פסוקים ומאמרים יעויינו שם (חלק א׳ דרוש ו׳ לפרשת וירא והפטרה.). ועתה נבאר מ׳ ז״ל בפ׳ חלק (סנהדרין קיא.), לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק (ישעיה ה, יד). א׳ ריש לקיש, למי שמשייר אפי׳ חק א׳. אמר רבי יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת עלייהו הכי, אלא אפילו לא עשה אלא חק אחד. וכבר עמד על זה המ׳ בעל חקור דין חלק ה׳ פ״ג (פושעים בגופן דקאמרי, יהבו בהו רבנן סימנא, אם בבזוי מצות, דלא שייך אלא במצווה עליהן, ואם בהתמכר לדבר עברה, דלא שכיח אלא במי שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני, אם בפועל דכתיב בהו, מורשה קהלת יעקב (דברים לג, ד). ירושה ממש, אף לא מאבות לבנים אלא ממקום אחר, דהיינו מן הרב לתלמידו כמו שכבר בארנו, ואם בכח, דקרינן ביה אורסה, סוד הנשמות שהיו עתידות להבראות, כך דרש רבי נתן ז״ל, לכן הרחיבה שאול נפשה על בטול העשין, ופערה פיה על הלאוין לבלי חק, ריש לקיש בפרק חלק (סנהדרין קיא.) דרש, למי ששייר אפילו חק אחד, אמר לו רבי יוחנן לא ניחא למרייהו, אלא למי שלא שמר אפילו חק אחד, ותרווייהו פושעי ישראל בגופן, זה שייר חק אחד, שמצותו בזויה עליו כמו שנזכיר, וזה לא שמר אפילו חק אחד כמאמרו אלא מצות אנשים מלומדה, פרשתא מסייעא ליה לרבי יוחנן, דכתיב אם בחוקתי תמאסו (ויקרא כו, טו) לא מאסתים, ואם את משפטי תגעל נפשכם. לא געלתים, לבלתי עשות את כל מצותי, לכלותם להפרכם את בריתי להפר בריתי אתם, וכל כך למה, כי אני ה׳ אלהיהם. וכאן מקום עיון עם ההיא דתניא פרק אמר להם הממונה, פשעים אלו המרדים וכו׳. דפליגי בה רבי מאיר ורבנן בסדר הודוי, ובין למר ובין למר שלשה חלוקי עברה הן, אלא שלא שוו בסדורן אם חטא קודם לעון ופשע או מתאחר אליהם. ותנא מסייע להו לרבנן מודויו של דניאל, שאמר חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו. וקשיא לן אמלתיה, דהני ארבעה נינהו, ואי הרשענו דאמר דוד היינו מרדים, דמניה נמי מייתי סייעתא לרבנן, למה ליה לדניאל כולי האי, דהכא ודאי ליכא למימר תני והדר מפרש, דלית כאן מפרט את החטא, אלא אידי ואידי כללא הוא. ולמסקנא דמלתא תרי גווני מרדים נינהו, במלכותא דארעא ובמלכותא דרקיעא, חד כמה דאשכחן בשאול, ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו. הכי נמי חשיב כלפי שמיא מי שהמצות בזויות עליו ואומר מה איכפת ליה לרחמנא בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, ולית ליה אמרת אלוה צרופה, אלא אוכל נבלות אפילו שלא לתיאבון, כמו שזכר הר״ן בריש חולין, ומהכא איכא למימר דגמרה למלתיה, דהא חמיר דיניה מאוכל לתיאבון שגם הוא מזיד, אלא דכפין אכיל למלא נפשו כי ירעב, וזה אפילו לא כפין נמי בז לדבר יחבל לו, שביק התרא ואכיל אסורא, אבל קיל מאוכל להכעיס שהוא המכוין להקציף, כההוא דכתיב ביה הרבה אשמה. ולא עוד אלא שבן בנו בקש להכעיס יותר ממנו, לפיכך הפליג דניאל בודויו, שידע צורך השעה, אבל בדורות הראשונים לא העיזו כל הדא חציפותא כלפי שמיא, והוה סגי להו להתודות על הקלים שבמרדים, כי הא דאמר דוד חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו. ופשע דאמר משה כולל את שניהם, המרד כמשמעו כדכתיב מלך מואב פשע בי. והבזיון כדתניא פושעי ישראל בגופן, ואמור רבנן דהיינו קרקפתא דלא מנח תפילין, וכדפירש רבינו תם דאמרי מאי אהנו רצועות הללו, וכן פושעים בעריות דקיל להו אסורייהו, אי נמי אמרי לא פקיד רחמנא עלייהו, וכוליה האי ודאי לא שכיח בישראל כדאמרן.), והאריך בו בעל באר שבע ע״ש (על כן נראה לי לפרש הך מימרא על דרך אחר, על פי הגירסא הכתובה ברוב הספרים שבידינו, אלא אפילו לא למד אלא חק אחד. וקודם כל ראיתי להקשות קושיא אחת חזקה מאד, לא ראיתי מי ששת לבו עליה, והיא זאת, איך אמר ריש לקיש למי שמשייר אפילו חק אחד. וכהאי גוונא אמר רבי אליעזר לרבי עקיבא, כלום חסרתי מן התורה כולה, לעיל בפרקין (סנהדרין קא.), שנראה שאפשר לאיש אחד לקיים כל תרי״ג מצות ושהוא מתחייב בכולן, וזה אינו, כי אם נחפש המצות אחת לאחת למצוא חשבון, נמצא כמה מצות שאינם על כל איש ואיש אלא על הצבור, כבנין בית המקדש, והקמת מלך וזולתם, וכמה מצות שהם חובה אם יעשה פעולה פלונית או ימצאהו דבר פלוני, ולפעמים איש אחד כל ימיו לא יעשה פעולה ההיא, או לא ימצאהו הענין ההוא, כמו עבד עברי ועבד כנעני ודין ארבעת שומרים, וכמו העשיין ולא תעשה דנזיר ומצורע, ומצות הכהנים וטמאים וזולתן, אלו הרבה מצות שאין האדם בא לידי חיובן, וכבר כתב הרמב״ם שאם נסתכל בכל רמ״ח מצות עשה, לא נמצא מהם מצות הכרחיות אלא ששים, וכן במצות לא תעשה, יש כמה אזהרות שאין האדם מחויב בהם אלא אחר שימצאו בו ענינים מחולפים, כנזיר וכהן ומלך וכיוצא בזה, ודוחק לומר הא, דאמר ריש לקיש למי שמשייר אפילו חק אחד, וכן הא דאמר רבי אליעזר לעיל, כלום חיסרתי מן התורה כולה, לאו למימרא בכל תרי״ג מצות, אלא מן המצות שמתחייב האדם בהם ויכול לקיים, כי מלשון התנחומא בפרשת ויצא, שאמר רמ״ח מצות עשה הם כנגד איבריו של אדם, שכל אבר ואבר אומר לו עשה בי מצוה, ושס״ה מצות לא תעשה הם כנגד ימות החמה, שכל יום ויום אומר לו אל תעשה בי עבירה, נראה שהוא מתחייב בכולן, ולכן כל אבר וכל יום אומר שיעשה בו מה שמגיע לחלקו, או שלא יעשה מה שהוא בחלקו, ועוד שהרי אמרו רז״ל על פסוק עם לבן גרתי (בראשית לב, ה). ותרי״ג מצות שמרתי. ואע״פ שהאבות שמרו כל התורה, אפילו הכי יש הרבה מצות שלא יכלו לקיימם כמו שכתבתי, אם כן היאך אמר תרי״ג מצות שמרתי, וכבר הרגיש בקושיא זו הרב ד״מ ז״ל בקרית ספר, וכתב כי אפשר לכל אדם לקיים כל תרי״ג מצות, והוא ע״י הקריאה בתורה כל מצוה ומצוה תחשב כמעשה, כמ״ש בספרי, וזכרתם ועשיתם את כל מצות ה׳. מכאן שהזכירה כמעשה. א״כ על דרך זה יוכל כל אדם לקיים כל התרי״ג מצות, שיעשה אותם שאפשר לו לעשותם, ויקבל על עצמו לעשות אותם שלא הגיעו עדין לידו, והמצות שאי אפשר לו לעשותם שאינו מצווה בהם, כמצות כהנים וזולתם, בקריאה בהם ובקבלתם אלו נצטוה, נחשב לו כאלו עשאם. וזה הדבר כולל כל המצות, אף בזמן שאין בית המקדש קיים, וכמ״ש זאת התורה לעולה ולמנחה וגו׳. כי בקריאה תורת עולה ומנחה, נחשב כאלו עשאם ואפילו הוא ישראל, וכן אותן המצות שלא היו ולא עתידים להיות, כגון עיר הנדחת ובית המנוגע וכיוצא בזה, בקריאה בהם נחשב כעשיה, ויש שבקריאתם שכר יותר מעוסק בתורה, אלא כעוסק באותה המצוה עצמה, כמ״ש לא ניתנו אלא לדרוש. ואם הוא מפני היותו עוסק בתורה בלבד, הרי התורה רחבה מני ים, ויכול לדרוש בה כל הימים, אלא נראה שיש בהן שכר כעוסק באותה מצוה. וזה ר״ל בדרוש וקבל שכר, כלומר בדרישה תקבל שכר כעשייה, וזהו כל אבר ואבר אומר עשה בי מצוה, כי לכולם יגיע מנה יפה במה שיעשה בפועל ובמה שיקבל עצמו בקריאה, והשתא שפיר אמר ריש לקיש למי שמשייר אפילו חק א׳, ומיניה דרבי יוחנן נשמע לריש לקיש, דמדאמר רבי יוחנן אלא אפילו לא למד אלא חק א׳, אלמא דריש לקיש נמי מיירי בלמד, לא לעשות בפועל. ור״ל כשלא למד כל תרי״ג מצות, אע״פ שלא שייר מללמוד אלא חק א׳, נידון בגהינם תכף אחר פטירתו על זמן מה, ואח״כ זוכה הוא לעה״ב על פי התנאים המפורשים בברייתא בפ״ק דראש השנה, ג׳ כתות הן ליום הדין כו׳. וכדתנן במשנה כל ישראל יש להם חלק לעה״ב. וכן הברייתא בפ״ק דראש השנה הנז׳, לא מיירי בעולם הנשמות תכף אחר פטירת האדם, אלא ביום הדין הגדול אחר תחיית המתים, ובהא הוא דפליגי, ריש לקיש מוקי ליה לקרא דפערה פיה, במי שמשייר מללמוד אפילו חק א׳, מאחר שנצטוה כל איש ואיש לקיים כל תרי״ג מצות, לכל הפחות מקבל׳ ע״י הקריאה, שתחשב לו הקריאה כמעשה כמו שנתבאר, וקאמר ליה רבי יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת עלייהו הכי, לדונם כל כך לכף חובה, אלא מאי לבלי חק, למי שלא למד אפילו חק א׳, אבל אם למד חק אחד, ועשה בפועל הרבה מצות אינו יורד לגהינם. ומיהו כשלא למד כלל, אעפ״י שעשה הרבה מצות לא ינקה מדינה של גהינם, כדאיתא בפ״ק דסנהדרין, אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה, ובפרק במה מדליקין, אמר רבא בשעה שמכניסין האדם לדין, אומרים לו קבעת עתים לתורה ותו לא מידי. כן נראה לי.). ואעפ״י שהרב הנז׳ דחה פי׳ א׳, אנחנו נעמוד עליו ונביא ראיה לקיומו, וזה על פי מ״ש בפ״ב דערובין (יח:), אברהם אבינו יושב על פתחה של גהינם ואינו מניח אדם מהול לירד לתוכה. ועוד מצאתי בילקוט ישעיה ה׳ ז״ל, אבל לעה״ב הב״ה מציל את ישראל מגהינם בזכות המילה. והנה המילה נק׳ חק, וחק בשארו שם. כי היא החק הקבוע המבדיל בין ישראל לעמים, והוא רושם קיים בגוף, לא ימחה לעולם למי שמשמר בריתו בטהרה. ולכן שפיר קאמר ר״ל ופערה פיה לבלי חק. למי שמשייר אפילו חק א׳, שאעפ״י שקיים כל המצות אם אינו מהול יורד לגהינם, שלכן כתוב מגיד דבריו ליעקב וכו׳ (תהלים קמז, יט). א״ר יוחנן לא ניחא למרייהו וכו׳. כי אין הב״ה חפץ במי שמלמד קטגוריא על ישראל. וכדפי׳ רש״י ז״ל, אין הב״ה רוצה שתהא דן את ישראל כל כך לכף חובה ע״כ. כי אין בישראל שמבטל ברית מילה, שאם יעשה כן יבדל מכלל ישראל. לכן פי׳ ר׳ יוחנן אפילו לא עשה אלא חק אחד, שקיים המצוה כתקונה ושמר בריתו בטהרה. אף על פי שיש בידו שאר עבירות לא ירד לגהינם, אלא יתגלגל כמה פעמים עד שיתקן כל מה שעיות, ושב ורפא לו.

ושנינו בפ״ג דנדרים (לא:), רבי ישמעאל אומר גדולה מילה שנכרתו עליה י״ג בריתות. כי בשלש עשרה מדות התורה נדרשת, ולהורות כי המילה שקולה ככל התורה, לכן נכרתו עליה י״ג בריתות, רבי יוסי אומר גדולה מילה שדוחה את השבת החמורה. כי כן אמרו חמורה שבת שהיא שקולה ככל התורה. ואם דוחה את השבת החמורה כ״ש שדוחה את שאר מצות, והטעם כמו שפי׳ ע״פ ואל יאמר בן הנכר וכו׳ (ישעיה נו, ג). א״ר יוסי בר חנינא גוי ששימר את השבת עד שלא קבל עליו את המילה חייב מיתה, למה שלא נצטוה עליה וכו׳. שבשבת אין זמן תפילין, וצריך שני עדים שיעידו על היותו מישראל, והם אות שבת ואות מילה, ולכן גדולה מילה שדוחה את השבת, כי אם אין מילה אין שבת. רבי יהושע בן קרחא אומר גדולה מילה, שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלא שעה. כי אעפ״י שהב״ה מאריך אפו לרשעים, עכ״ז במצות המילה אינו כן, שהרי אע״פ שמשה היה צדיק עכ״ז תכף שנתרשל מן המילה, ויפגשהו ה׳ ויבקש המיתו (שמות ד, כד). ועיין מ״ש בזה בפ׳ שמות (חלק ג׳‏ - דרוש י״ג לפרשת שמות.). רבי נחמיא אומר גדולה מילה שדוחה את הנגעים. אני מדייק שלא אמר דוחה את הצרעת, להורות כחה של מילה, כמ״ש בזהר פרשת לך לך דף צ״ד א׳. תנא בשעתא דבר נש נפיק מעלמא, כמה חבילי טהירין אתפקדן עליה, זקפין וחמאן האי את דהוא קיימא דקודשא, אתפרשן מיניה. וכבר ידענו שהם נקראים נגעי בני אדם, וכל מי שהוא מהול ושומר בריתו בטהרה דוחה אותם מעליו, ר׳ אומר גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל. ללמדנו שלא בלבד היא שקולה ככל המצות, אלא שכל המצות אין נחשבים לכלום בלי המילה כמ״ש למעלה. ד״א גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הב״ה את עולמו וכו׳. לפי שהמילה היא תמיד עם האדם בין ביום ובן בלילה, משא״כ בשאר מצות שאין נוהגין אלא ביום, וכבר כתבנו בזה במ״א.

ועל כל אלה אמר המשורר סי׳ קי״ט. שרים רדפוני חנם. אלו היונים שבקשו לבטל מישראל שבת ר״ח ומילה, ר״ת שר״ם. ועכ״ז שש אנכי על אמרתך זו מילה, כי ישמרו אמרתך ולא רצו ישראל לבטלה. וזה כי שקר שנאתי ואתעבה, תורתך אהבתי (תהלים קיט, קסג). שיש בה י״ג בריתות, כנגד י״ג מדות שהתורה נדרשת בהם כדלעיל. שבע ביום הללתיך. זהו היום הידוע, הוא השבת שבו מתפללים שבע ברכות, ואין מילה בלא שבת. ועוד כמ״ש במנחות פ״ג (מג:), חביבין ישראל שסבבן הב״ה במצות ציצית תפילין ומזוזה. וכיון שראה דוד עצמו בבית המרחץ, אמר אוי לי שאני עומד ערום בלא מצוה, וכשנזכר למילה שבבשרו נתישבה דעתו. וכבר פי׳ מ׳ זה ע״ש (חלק א׳‏ - דרוש מ״ו לפרשת שופטים והפטרה.). וז״ש שבע ביום הללתיך. אלו שבע מצות הנ״ל שאדם עושה בכל יום, אך המילה שקולה ככלם. שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, כמרע״ה שלא נתלה לו למשה עליה מלא שעה. שברתי לישועתך ה׳, שדוחה את הנגעים. שמרה נפשי עדותיך. שבזכות המילה נקרא שלם בכל המצות, שמרתי פקודיך ועדותיך. כי בשמור אותה אני שומר כל התורה, כי כל דרכי נגדך. והנה מצינו מכל הנאמר כמה גדול כחו של אברהם, ובפרט במצות המילה שבשבילה זכה לזרע קדש, וזהו שאומרים אשר קדש ידיד מבטן, הרמוז באמרו ואת בריתי אקי״ם את יצחק. וזה כמ״ש בב״ר פ׳ מ״ו. וימול בן ע״ה שנה כשנדבר עמו בין הבתרים, אלא כדי שיצא יצחק מטיפה קדושה. וכבר ביארנו אותו המ׳ בפ׳ נח ע״ש (חלק ג׳‏ - דרוש ב׳ לפרשת נח.). ז״ש אשר קדש ידיד מבטן. שנולד מטפה קדושה. וחק בשארו שם, דהיינו שהיה יצחק הראשון שמל לשמנה ימים, ושארו הוא בשרו, בכלות בשרך ושארך (משלי ה, יא). להבדיל בין ישראל לעמים. וכן וצאצאיו חתם באות ברית קדש, היא הפריעה שלא ניתנה לאברהם אלא לבניו.

והנה מצינו כמה נתאוה אברהם להיות לו זרע של קיימא, ונבאר איזה פסוקים בפ׳ לך לך. אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד (בראשית טו, א.). ויאמר אברם אדוני אלקים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וכו׳ (שם ב.). ובב״ר פ׳ מ״ד. ר׳ לוי אמר לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר, תאמר אותן אוכלוסין שהרגתי שהיה בהם צדיק אחד וירא שמים אחד וכו׳. אמר הב״ה לאברהם, אותן אוכלוסין שהרגת קוצים כסוחים היו, הה״ד והיו עמים משרפות סיר קוצים כסוחים (ישעיה לג, יב.). רבי לוי אמר אוחרי, לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר אותן אוכלוסין שהרגתי שבניהם מכניסין אוכלוסין ובאין ועושין עמי מלחמה, א״ל הב״ה אל תירא אברם אנכי מגן לך (בראשית טו, א.). מה המגן הזה אפילו כל החרבות באות עליה היא עומדת כנגדן, כך את אפילו כל אומות העולם מתכנסין עליך נלחם אני כנגדן. ורבנן אמרי חדא לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר ירדתי לכבשן האש וניצלתי, ירדתי למלחמת המלכים וניצלתי, תאמר שנתקבלתי שכרי בעולם הזה ואין לי כלום לעתיד לבא, א״ל הב״ה אל תירא אברם אנכי מגן לך. וכל מה שעשיתי עמך בעולם הזה חנם עשיתי עמך אבל שכרך מתוקן ל״ל שכרך הרבה מאד. המד״א מה רב טובך וכו׳ (תהלים לא, כ.). ומבלי שנאריך בקושיות כי רבים המה נבא אל הביאור. כי הנה אברהם אבינו ע״ה קיים בעצמו, ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (דברים ו, ה). כי בכל לבבך פי׳ בשני יצריך, ביצ״ט וביצה״ר, שגם היצה״ר יזדרז לעבודת בוראו. והוא מ״ש רבי יוסי בפ״ב דאבות, וכל מעשיך יהיו לשם שמים. שאפילו בדרכי הגוף, דהיינו אכילה ושתיה ומשגל וכיוצא תהיה כונתו לעבודת בוראו, ע״ש באבות עולם שלנו (אבות עולם‏ - פרק ב׳ משנה יד.). ובכל נפשך, שגם הנפש הבהמית תהיה עם נפש הרוחנית, להיות תואמים לעשות מעשים טובים בכל כחם. ובכל מאודך, זה הממון שנק׳ מאד, כי לעולם הוא מיותר, כי הב״ה נותן ממון לאדם לעשות ממנו צדקה וחסד, שלכן מא״ד ר״ת משכי״ל א״ל ד״ל. ולכן הבטיח הב״ה לאברהם, ואעשך לגוי גדול. דהיינו תקון הגוף שכלו יהיה מוכן לעבודתו ית׳, ואברכך בממון, ואגדלה שמך היא הנפש הנקרא שם, ככתוב במדרש הנעלם דרות דף מ״ט א׳. וסימן אלו הג׳ מג״ן, מ״מון ג״וף נ״פש. וזאת היתה בלבו של אברהם, שהיה מפחד שמא לא עבד את ה׳ בג׳ אלה כראוי. ותחלה אמר אותן אוכלוסין שהרגתי שמא היה בהם צדיק א׳ וירא שמים א׳. כי בזה ראוי להציל כל האומה, כמו שמצינו שצוה הב״ה אל תצר את מואב (דברים ב, ט). וכן בבני עמון, אל תצורם ואל תתגר בם (יט). בשביל שתי פרידות טובות שהיו ראויי׳ לצאת מהן, וזהו שמא היה בהם. ר״ל כלול בתוכם איזה נצוץ טוב שיצא ממנו צדיק או ירא שמים א׳, כי צדיק הוא הגר שמתגייר מהם, וירא שמים כחסידי א״ה, שאף שלא יתגייר יקיים ז׳ מצות בני נח, שבזה יהיה לו חלק לעה״ב, כמ״ש הרמב״ם סוף פ״ח מהל׳ גרים. ולפי שאברהם היה מגייר גרים, כדכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה). שמא עתה הרג איזה נפש טובה ופגם בנפשו. א״ל הב״ה אל תירא אברם. כי לא היה בהם שום נצוץ קדושה. ואמר משל לא׳ שהיה עובר לפני פרדסו של מלך, זה אברהם שהיה מהלך ממקום למקום להחזיר בני אדם תחת כנפי השכינה. ראה חבילה של קוצים וירד ונטלה, אלה הם האוכלוסים שהרג. הציץ המלך וראה אותו. הוא מ״ש היה דבר ה׳ אל אברם במחזה לאמר (בראשית טו, א). התחיל מיטמן מפניו, כי ירא לנפשו שמא עבר על רצונו של מקום כנז׳, א״ל מפני מה אתה מיטמן מפני, פועלים הייתי צריך שיקושו אותה, כי יודע בעל הכרם אימתי יכלה את קוציו. עכשיו שקשקשת אותה בא וטול שכרך. הוצרך למשל להורות כי לא זו בלבד שלא יענש על הריגת כל אותם אוכלוסין, אלא אף גם זו שיתן לו שכר. לפי שהיה צריך פועלים וכו׳. הוא מ״ש בב״ר פ׳ י״א. שפורענותם של רשעים קרויה מלאכה, כי שולח מלאכי רוגז להשחיתם. ולכן בא וטול שכרך, כי כל השופך דמן של רשעים כאילו הקריב קרבן. וזהו הנמשל כך אמר הב״ה לאברהם, אותן אוכלוסין שהרגת קוצים כסוחים היו, שלא נשאר בהם שום נצוץ קדושה וראויים לישרף. ומביא ראיה מהכתוב והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו (ישעיה לג, יב). שמדבר לעתיד שאז נשלם הבירור מכל נצוצי קדושה ונשארו קוצים כסוחים. רבי לוי אמר אוחרי וכו׳. זהו כנגד הגוף שפחד שמא יבאו הבנים לעשות מלחמה, וא״ל אנכי מגן לך. כי המגן מגין על האדם שלא ינזק מהחרבות, כך אני נלחם עליך ואהיה מגן לך שלא יזיקוך. ורבנין אמרין וכו׳. זהו כנגד השכר, שפחד שמא קבל שכרו בעה״ז, והוא כנגד הממון. ויש לדקדק מה זה שאמר ירדתי לכבשן האש וכו׳. שהיל״ל הורידוני לכבשן האש. אלא ודאי שמעצמו ירד לפי שהיה מתגרה בנמרוד כמ״ש במדרש, והיה מקריא שמו של מקום בפה כל בריה. ואיתא בע״א פ״א (יח.), שר״י בן קסמא הוכיח לר׳ חנינא בן תרדיון על שהיה מקהיל קהלות ועוסק בתורה כנגד גזרת המלכות. לכן אמר אברהם ירדתי לכבשן האש, כי היה לו להסתר מחמת המציק. וכמו כן ירדתי למלחמת המלכים, שהיה לי להציל את לוט בממון ולא להשים עצמי בסכנה חוץ מן הטבע. ולפיכך תאמר שנתקבלתי שכרי בעה״ז ואין לי כלום ל״ל. א״ל הב״ה אל תירא אברם וכו׳ שכרך הרבה מאד. כל מה שעשיתי עמך בעה״ז חנם עשיתי עמך, וזהו אנכי מגן. שתרגום של חנם מגן, כדרך הצדיקים שאינם מבקשים מהב״ה אלא מתנת חנם, אבל שכרך הרבה מאד, דהיינו לא בלבד הקרן קיים, אלא גם הפירות גנוזים לך לעתיד לבא, וזהו הרבה מאד. ויאמר אברם אד׳ אלקים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וכו׳. ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע וכו׳. קשה למה שתי אמירות, וכיון שאמר ואנכי הולך ערירי, למה חזר ואמר הן לי לא נתת זרע. אשר על כן בב״ר פ׳ מ״ד. רבי יודן ורבי איבו משם רבי יוחנן, שני בני אדם אמרו דבר אחד, אברהם ודוד. אברהם כתיב ביה, אדני אלקים מה תתן לי (בראשית טו, ב). אמר לפניו, רבש״ע אם עתיד אני להעמיד בנים ולהכעיסך מוטב לי, ואנכי הולך ערירי. דוד אמר חקרני אל ודע לבבי (תהלים קלט, כג). דע הפורשים ממני, וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם. אמר לפניו, רבש״ע אם עתיד אני להעמיד בנים ולהעציבך, מוטב לי ונחני בדרך עולם ע״כ. וקשה מאי שני בני אדם, יאמר בקצור אברהם ודוד אמרו דבר א׳. ועוד מהיכא תיתי שאברהם אמר אם עתיד אני וכו׳, שהרי הוא לא היו לו בנים, ולכן אמר מה תתן לי וכו׳ אך בדוד ניחא. אמנם קשיא להו לרבנן כפל האמירו׳ כמו שאמרנו, ולכן אמרו שני בני אדם. כי אברהם בא לתקן עון אדה״ר, ולכן נק׳ האדם הגדול בענקים (יהושע יד, טו). וכן דוד היה אדם בעצמו, שכן אדם ר״ת אדם דוד משיח, ושניהם צפו שהיה להם בנים שאינם מהוגנים. כי לאברהם נולד ישמעאל שיצא לתרבות רעה, שלכן אמרה שרה, גרש את האמה הזאת ואת בנה (בראשית כא, י). וא״ל הב״ה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (יב). וקשה דהיל״ל כל אשר אמרה אליך שרה, שכבר אמרה גרש וכו׳. אמנם איתא בפ׳ ר״א פרק ל׳. לאחר ג׳ שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה שלא ירד מעל הגמל במקום שישמעאל שרוי שם. ז״ש כל אשר תאמר אליך שרה. לעתיד ג״כ שמע בקולה. וכן דוד יצא ממנו אבשלום שיצא לתרבות רעה, ולכן שניהם אמרו דבר אחד. כי כשא״ל הב״ה לאברהם, שכרך הרבה מאד לעולם הבא, אמר אברהם מה תתן לי. שאם יהיו לי בנים שאינם מהוגנים לא אזכה לחיי העה״ב, דברא מזכה אבא (סנהדרין קד.). וכן להפך, וא״כ טוב לי ואנכי הולך ערירי. ואם לא יהיו לי בנים מהוגנים, ובן משק ביתי, שדולה ומשקה מתורתי לאחרים, ותלמידיו של אדם קרויין בניו, ואחר שאמר זה התפלל על הבנים, ולכן חזר ואמר ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע, והנה בן ביתי זה לוט, יורש אותי. ואינו הגון, ואין ראוי להעביר נחלה, והנה דבר ה׳ אליו לאמר לא יירשך זה, פתח במאי דסליק מיניה, ומה שאמרת ובן משק ביתי וכו׳ כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך. ולהבטיחו על זרע כשר, ויוצא אותו החוצה וכו׳ כה יהיה זרעך, כלומר שיהיו יוצאי מעיך כמותך צדיקים, ומצדיקי הרבים כככבים. ודוד אמר חקרני אל וכו׳ ונחני בדרך עולם. וקשה שהרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ולכן דרשו שהכונה אם עתיד אני להעמיד בנים ולהעציבך, כמו נעצב המלך על בנו (ש"ב יט, ג). שיצא לתרבות רעה, וגם בעצב תלדי בנים (בראשית ג, טז). וזהו אם דרך עוצב בי. ונחני בדרך עולם (תהלים קלט, כד). שאמות ולא אראה ברעתי, ולכן שני בני אדם אמרו דבר אחד.

ובילקוט פ׳ בא ע״פ וכל ערל לא יאכל בו (שמות יב, מח). תנא דבי אליהו, פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, מצאני זקן אחד, אמר רבי יש אומות העולם לימות המשיח, אמרתי לו בני, כל גוי וכל ממלכה שעינו את ישראל ולחצו אותם, רואין בטובתן של ישראל וחוזרין ושבין לעפרם, ושוב אינן חיין לעולם, שנאמר רשע יראה וכעס וכו׳ (תהלים קיב, י). וכל גוי וכל ממלכה שלא עינו את ישראל ולא לחצו אותם, באים והוין איכרים וכורמים לישראל לימות המשיח, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו׳ (ישעיה סא, ה). ואתם כהני ה׳ תקראו (ו). ואומר ולעבדיו יקרא שם אחר (ישעיה סה, טו). אלו הכשרים שבאומות. א״ל רבי, תאמר הואיל והם באים לימות המשיח יהיו באים לעה״ב, א״ל וכל ערל לא יאכל בו. והרי דברים ק״ו, ומה אם הפסח שהוא דבר קל, אמר הכתוב וכל ערל לא יאכל בו, עולם הבא שהוא קודש קדשים עאכ״ו ע״כ. איתא בפ׳ חלק (סנהדרין סח.), עולא רמי כתיב בלע המות לנצח (ישעיה כה, ח). וכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות (ישעיה סה, כ). לא קשיא כאן בישראל כאן בא״ה, וא״ה מה בעו התם. הנך דכתיב בהו ועמדו זרים ורעו צאנכם ע״כ. ובזה יפה שאל אותו זקן לאליהו, יש א״ה לימות המשיח, דבשלמא לעה״ב אפשר לומר שלא יהיו שם, שהרי השבת שהוא אות לעה״ב, כתיב ביני ובין ישראל וגו׳ (שמות לא, יז). וגוי ששבת חייב מיתה, אך לימות המשיח יש פנים לכאן ולכאן, דאיתא בשבת פ״ו (סג.), אמר שמואל אין בין העה״ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות. ור״ח בר אבא א׳ כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעה״ב עין לא ראתה וכו׳. והשיב כל גוי וכו׳. דאיתא בילקוט ישעיה סי׳ ס׳. באותה שעה מביא הב״ה תורה ומניחו בחיקו, ומבהיק זיוון של ישראל מסוף העולם ועד סופו. אומר גבריאל לפני הב״ה, רבש״ע רצונך יבאו האומות ויראו בטובתן של ישראל. ואומר להם אל יראו, וכן אמר ישעיה, ה׳ רמה ידך בל יחזיון (ישעיה כו, יא). אמר משה לפני הב״ה, רבש״ע יבאו ויראו, שנ׳ יחזו ויבושו קנאת עם (ישעיה כו, יא). אמרה כ״י לפני הב״ה, רבש״ע יבאו ויראו ויבושו, שנ׳ ותרא אויבתי ותכסה בושה (מיכה ז, י). באותה שעה נפתח גהינם ויוצאים כל האומות ורואין בטובתן של ישראל וכו׳. מיד מתביישים ושבים בגהינם, שנאמר ישובו רשעים לשאולה וכו׳ (תהלים ט, יח). דייק בעל המ׳ בכתוב ישעיה כ״ו. ה׳ רמה ידך בל יחזיון, יחזו ויבושו קנאת עם אף אש צריך תאכלם. דקשה תחלה אמר בל יחזיון. וחזר ואמר יחזו ויבושו, לכן פי׳ שהב״ה אמר תחלה לגבריאל אל יראו, וזהו ה׳ רמה ידך בל יחזיון. כי הב״ה גזר תחלה אל יראו. אמנם משה וכ״י מחלים פניו שיניחם לראות כדי שיקנאו בהם בישראל ויבושו ממה שעשו להם בזה העולם. וזהו יחזו ויבושו קנאת עם, ויחזרו לגהינם אף אש צריך תאכלם. ז״ש כל גוי היא האומה, וכל ממלכה, דהיינו מלכים ושרים שעינו את ישראל בגופם ולחצו אותם בממונם. רואין בטובתן של ישראל וחוזרין ושבין לעפרם כלפי הגוף, ושוב אין חיין לעולם, דהיינו שנפשם נדונית בגהינם לדורי דורות. אך כל גוי וכל ממלכה שלא עינו את ישראל ולא לחצו אותם כמו שפי׳ לעיל. יהיו איכרים וכורמים לישראל, כדי שישראל יעסקו בתורה ותהא מלאכתן נעשית ע״י אחרים. שנאמר ועמדו זרים וכו׳. ואומר ולעבדיו קרא שם אחר, כי לא יקראו עוד בשמם רק בשם אחר שיהיו עבדים לישראל. חזר ושאל כיון שיעבדו לישראל ויגרמו להם לעסוק בתורה, תאמר שיהיו באים לעה״ב, כי אותו זכות יביאם לחיי העולם הבא, וכמ״ש בפי״ג דכתובות (קיא:), אר״א עמי הארצות אינן חיים, א״ל רבי מצאתי להם רפואה מן התורה, כל המשיא את בתו לת״ח והעושה פרקמטיא לת״ח והמהנה ת״ח מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מידבק בשכינה. ופרש״י ז״ל ע״י דבוקן של ת״ח יזכו לחיות ע״כ. ונלע״ד שמ״ש מצאתי להם רפואה מן התורה, היינו מן התורה של ת״ח, שכיון שגרמו להם לעסוק בתורה יזכו עמהם. אף כאן כיון שישרתו באמונה לישראל לימות המשיח, בזכות זה יבאו לעה״ב. א״ל והרי דברים ק״ו, ומה אם הפסח שהיא דבר קל, דהיינו שהיא קדשי׳ קלים הנאכלים בכל העיר. עכ״ז אמר הכתוב וכל ערל לא יאכל בו. עה״ב שהוא קדש קדשים, כי עין לא ראתה וכו׳ עאכ״ו. כי בעה״ז ישראל נקראו קדש, קדש ישראל לה׳ (ירמיה ב, ג). לפי שבעה״ז יש אכילה ושתיה ויצה״ר, וע״י התורה מכניעים יצרם ושומרים המצות באכילה ושתיה מדברים המותרים ונזהרים מהאסורים. וזה ע״י המילה שבבשרם, שהיא המבדלת בין ישראל לעמים, שלכן נקראים קדש, לפי שחתומים באות ברית קדש. אך העה״ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ואין שם יצה״ר כלל ועיקר, ואז נקרא ישראל קדש קדשים. עאכ״ו שאין לא״ה חלק בו לפי שנתרחקו מהמילה, וכתוב ועמך כלם צדיקי׳ לעולם יירשו ארץ (ישעיה ס, כא). שנאמר על מי שחתום באות ברית קדש, כמ״ש בזהר פ׳ לך לך דף צ״ג א׳ ע״ש (פתח רבי אבא ואמר, ועמך כלם צדיקים וגו׳. (ישעיה ס) מלה דא הא אוקמוה חברייא, מאי טעמא כתיב ועמך כלם צדיקים, וכי כלהו ישראל צדיקי נינהו. והא כמה חייבין אית בהו בישראל, כמה חטאין וכמה רשיעין דעברין על פקודי אורייתא. אלא הכי תנא ברזא דמתניתין. זכאין אנון ישראל דעבדין קרבנא דרעוא לקודשא בריך הוא, דמקריבין בנייהו לתמניא יומין לקרבנא, וכד אתגזרו עאלו בהאי חולקא טבא דקודשא בריך הוא, דכתיב וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם (משלי י). כיון דעאלו בהאי חולקא דצדיק אקרון צדיקים, ודאי כלם צדיקים.).

והנה עד עתה הוכחנו כמה שכר טוב למתחיל במצוה, אך אם אינו גומרה אבד שכרו, כמ״ש בב״ר פ׳ פ״ה. ריב״ס ורבי חנין בשם ר׳ יוחנן, כל מי שהוא מתחיל במצוה ואינו גומרה, קובר את אשתו ואת בניו, ממי אתה למד מיהודה, ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע וכו׳ (בראשית לז, כו). היה לו להוליכו על כתיפו אצל אביו, מה גרם לו, קבר אשתו ובניו. רבי הונא בשם ר״א בנו של רבי יוסי הגלילי, כל מי שמתחיל במצוה ואינו גומרה, ואחר בא וגומרה, היא נקראת על שמו של שני, הה״ד ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל (יהושע כד, לב). והלא משה העלם, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו (שמות יג, יט). אלא לפי שנגזר עליו שלא יכנס לארץ, ואלו נטפלו בהם לפיכך נקרא על שמם ע״כ. ונלע״ד דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי הנה יש שמתחיל במצוה ואינו גומרה מחמת התרשלותו והמצוה נשארת חסרה. זה ודאי נענש, כי כשם שלא השלים רצון קונו, כך הב״ה אינו משלים רצונו שקובר אשתו ובניו. יען כי איתא בפרק במה מדליקין (שבת לב:), רבי נתן אומר בעון נדרים מתה אשתו של אדם, שנ׳ אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתך (משלי כב, כז). ר׳ אומר בעון נדרים בניו מתים כשהם קטנים, שנא׳ למה יקצוף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך (קהלת ה, ה). איזה הן מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו של אדם. וא״כ האדם מושבע מהר סיני לעשות המצוה, וכשאינו גומרה הוי כעובר על הנדר ולפיכך קובר אשתו ובניו. אך מי שנאנס ולא גמרה, כמרע״ה שנגזר עליו שלא יכנס לארץ, נקראת המצוה על שם הגומרה, ולא יש לו עונש אחר, כי המצוה לא נשארה חסרה, וז״ש ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל. והלא משה העלם, דבשלמא אם היה אומר ואת עצמות יוסף קברו בני ישראל בשכם אתי שפיר. אך מ״ש אשר העלו בני ישראל ממצרים קשה, שהרי משה העלם. אלא ודאי בשביל שנאנס, שנגזר עליו שלא יכנס לארץ ולא יכול להשלים המצוה, נקראת על שם בני ישראל. ובסוטה פ״ק (יג:), קשו קראי אהדדי, כתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו (שמות יג, יט). וכתיב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים (יהושע כד, לב), א״ר חמא בר חנינא, כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו, מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו, ר׳ אלעזר אומר אף מורידין אותו מגדולתו, שנאמר ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו (בראשית לח, א). ר״ש בר נחמני אף קובר אשתו ובניו, שנאמר ותמת בת שוע אשת יהודה (בראשית לח, יב). וכתיב וימת ער ואונן (במדבר כו, יט) ע״כ. הכונה כי צריך שהאדם ישתדל בעשיית איזה דבר בג׳ דברים, שהם החפץ והידיעה והיכולת, כמו שהארכנו בזה בדרוש לשבת וח״מ של פסח ע״ש (חלק ב׳‏ - דרוש י״ב לשבת וחול המועד של פסח והפטרה.). והנה מרע״ה ברצון טוב, ויקח משה את עצמות יוסף עמו (שמות יג, יט). וכבר פי׳ על זה פ׳ חכם לב יקח מצות (משלי י, ח). יע״ש (חלק ג׳‏ - דרוש י״ז לפרשת יתרו. דרוש ל״ח לפרשת מטות ומסעי.). אמנם חסר ממנו היכולת כי נאנס ולא גמר המצוה, ולכן מע״ה על שגמרו כאילו עשאו, דכתיב אשר העלו בני ישראל (יהושע כד, לב), וכדלעיל. אך יהודה לא ידע, כמ״ש ז״ל (תנחומא), והביאו רש״י ז״ל פ׳ וישב, וירד יהודה (בראשית לח, א). שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להצילו היינו שומעין לך. וא״כ בשביל שחסר ממנו הידיעה לא השלים המצוה, ועל זה הורידוהו אחיו מגדולתו. וגם חסר ממנו החפץ, כי גם הוא היה בכלל מ״ש ויקנאו בו אחיו (בראשית לז, יא). כי אמרו המלוך תמלוך עלינו (ח). ויהודה היה מלך, ולכן קבר אשתו ובניו וכדלעיל.

גם בנביאים מצינו בשמואל ב׳ י״ב. וילחם יואב ברבת בני עמון וילכוד את עיר המלוכה (כו). וישלח יואב מלאכים אל דוד ויאמר נלחמתי ברבה גם לכדתי את עיר המים (כז). ועתה אסוף את יתר העם וחנה על העיר ולכדה פן אלכוד אני את העיר ונקרא שמי עליה (כח). גם פה מורה כי אין המצוה נקראת אלא על שם הגומרה, ולכן נאמנותו של יואב גרמה שלא יטול עטרה לעצמו ללכוד כל העיר, רק שלח לדוד שיבא הוא בעצמו לגמור הדבר ויקרא על שמו, וזהו גם לכדתי את עיר המים, שממנה היו המים יוצאים לצורך העם, ועתה שאני עשיתי העיקר כי אין מים לשתות העם, חנה על העיר ולכדה, כי לא ילחמו אתך, רק בחנייתך על העיר תכף ומיד תלכדנה כי אין להם כח להלחם. פן אלכוד אני את העיר ותקרא על שמי, כי אין הדבר נקרא אלא על שם הגומרו, וכן עשה ויאסוף דוד את כל העם וילך רבתה וילחם בה וילכדה (ש"ב יב, כט). הרי הוא כמי שנכנס בה תכף ומיד, כי תכף בהליכתו שמה וילחם בה וילכדה. ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו. שכבר פי׳ בסנהדרין פ״ב (כא:). והביא שם רש״י ז״ל, לפי שהיה שרביט של זהב בתוך חללה מדופן לדופן, ואינה מתישבת אלא למי שיש לו חריץ בראשו, והיא עדות לבית דוד שכל הראוי למלכות הולמתו ומי שאינו ראוי למלכות אינו הולמתו. ז״ש מעל ראשו. כי לא היתה מתישבת על ראשו יפה, רק ותהי על ראש דוד. שבהיותה על ראש דוד קנתה הויה עצמית כי הוא מקומה האמיתי. ואת העם אשר בה הוציא וישם במגרה וכו׳ (לא). כלפי מה שעשו לעבדי דוד, שגלחו חצי זקנם ויכרתו מדויהם בחצי עד שתותיהם (ש"ב י, ד). לכן גררם במגרה לחצי גופם. אך לחנון מלכם לא הרג רק הסיר כתרו מעל ראשו, יען כי לא מלבו עינה למלאכי דוד רק בעצת עבדיו, שא״ל המכבד דוד וכו׳ (ג). ולפי שלא נזהר בכבוד דוד שהיה מלך, לכן אינו מן הראוי שימלוך רק הסיר כתרו מעליו. ננקוט מיהא כי אין המצוה נקראת אלא ע״ש הגומרה. עוד מצינו בהושע בן אלה, דאיתא בסוף פתיחתא דאיכה רבתי, שביטל פרוזדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל. שאל ר׳ כהנא מן קדם רב, אפשר דכל דא טיבותא עבד, וכתיב עליו עלה שלמנאסר מלך אשור (מ"ב יז). אלא על שהעביר קולר מצוארו ונתנו בצואר הרבים, ולא אמר כל עמא יסקון ויצלון, אלא אמר כל מאן דבעי למיסק יסק. ואני הצעיר מוסיף עם מ״ש רש״י ז״ל שם במלכים ב׳ י״ז. ויעש הרע בעיני ה׳ רק לא כמלכי ישראל (ב). שביטל פרדסאו׳ וכו׳. וזה ביטלן, לפי שגלו עגלי הזהב. מכאן אני לומד טעם שנענש הושע. כי לא ביטל הפרדסאות מאהבתו לה׳ רק לפי שגלו עגלי הזהב, אבל אם עדין היו עגלי הזהב לא היה מבטל הפרדסאות, כי גם הוא היה חושש למה שחשש ירבעם, אם יעלה העם הזה ירושל׳ ושבו אל אדוניהם וכו׳. ולכן לא השלים המצוה כתקונה לאמר כל עמא יסקון ויצלון, רק אמר כל מאן דבעי למיסק ייסק. וכמו שמצינו בכרש בריש עזרא, כה אמר כרש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה׳ אלקי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלי׳ אשר ביהודה מי בכם מכל עמו יהי אלקיו עמו ויעל וכו׳. דוק בדבריו שהוא עצמו אמר והוא פקד עלי לבנות לו בית וכו׳. שבזה נראה שהיה לו לצוות לבנין בית המקדש, והוא לא כן ידמה רק אמר מי בכם מכל עמו ויעל וכו׳ ויבן את בית ה׳ אלקי ישראל. אבל הוא אינו מכריחם, ועל זה נענש שבטלה מלאכת ב״ה בימיו עד דריוש בנה של אסתר, ואין המצוה נקראת אלא על שם הגומרה.

ולענין המילה נבאר מדרש תמוה בתנחומא פ׳ תזריע ז״ל, מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר״ע, איזו מעשים נאים של הב״ה או של ב״ו, א״ל של ב״ו נאים. א״ל טורנוסרופוס הרי השמים והארץ, יכול אדם לעשות כיוצא בהם. א״ל ר״ע לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהן מצויין בבני אדם. א״ל למה אתם מולים. א״ל אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הב״ה, הביא לו ר״ע שבלים וגלוסקאות, א״ל אלו מעשה הב״ה ואלו מעשה ידי אדם. א״ל אין אלו נאים יותר מן השבלים. א״ל טורנוסרופוס אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו, א״ל ר״ע ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו. ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הב״ה את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם, לכך אמר דוד כל אמרת אלוק צרופה (משלי לא) ע״כ. וקשה מה זו שאלה איזו מעשים נאים, ישאל תכף ומיד למה אתם מולים. ועוד דהוא ארכבה אתרי רכשי. תחלה שאל למה אתם מולים. ואח״כ שאל למה אינו יוצא מהול ממעי אמו. ולר״ע יקשה למה המתין להביא לו שבלים וגלוסקאות אחרי ששאל למה אתם מולים, היה לו להביאם בראשונה כשא״ל שמעשה בני אדם נאים. וגם יקשה למה לו לר״ע להשיב שתי תשובות, ולמה שוררו יוצא עמו. ואח״כ ג״כ הוכרח להשיב לפי שלא נתן הב״ה את המצות לישראל אלא לצרף אותם, דבא׳ מהם סגי, יאמר זה תחלה, כי בזה יש די להשיב לקושיתו.

אמנם שם בתנחומא הביא קודם זה מ׳ אחר, והוא מה שהצענו ראשונה, דקדק בעל המ׳ בהביא פ׳ וביום השמיני ימול. לומר שאין כתיב שם שיוציא הוצאות על המילה, כלומר שם שהוא עיקר צווי המילה לדורות, אין כתוב שיוציא הוצאות. אבל במקום אחר שהוא בפ׳ וירא כתוב, ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק (בראשית כא, ח). ודרשו (תוספות שבת קל.), ה״ג מ״ל, דהיינו ביום השמיני שמל ראוי לעשות משתה, כמו שעשה אאע״ה ביום מילת יצחק, ובהכרח לפרש כן ביום מילתו דוקא, דאילו כפשוטו ביום הגמל מחלב, הרי כתוב מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה (בראשית כא, ז). ודרשו רז״ל שאותו יום הביאו כל אחת בנה עמו ושרה הניקה את כלם. א״כ ודאי שביום מילתו עשה אברהם משתה גדול והניקה שרה את כלם כדבריהם ז״ל, אמר עוד בא וראה כמה מחבבין וכו׳, כדי לשמור את המצות ולשמוח בהם. כי היה נראה שבמצות המילה אין שמחה, שמטעם זה אין אומרים שהשמחה במעונו, משום צערא דינוקא. ועכ״ז להראות שישראל שמחים בקיום המצות, מוציאים הוצאות כדי לשמור המצות ולשמוח בהם. ולכן אמר הב״ה אני מוסיף לכם שמחה. כי הנה שמחת הגוף היא שמחה שאחריתה תוגה כנודע, וככתוב אצלנו בפרשת שמיני, אך שמחת הנפש יש אחריה שמחה שקיים מצותו ית׳, ובפרט מצות המילה שקבלוה ישראל בשמחה, כדכתיב שש אנכי על אמרתך וכו׳ (תהלים קיט, קסב). ועוד כמ״ש מצוה גוררת מצוה, ששכר מצוה מצוה, כי השמחה שאדם שמח בעשיית המצוה נחשבת לו למצוה אחרת. זהו הטעם ששאל טורנוסרופוס לר״ע על המילה, כי בראותו שישראל עושים שמחה כ״כ גדולה על מצוה זו, ודאי שהיא להם למצוה גדולה יותר מהשאר. ולכן שאל תחלה איזו מעשים נאים וכו׳. כי כונת הרשע היתה להראות שהערלה אינה מום באדם, שהרי אם היא מום היה לילד ראוי לצאת מהול ממעי אמו, כי לא יצא מתחת ידו ית׳ דבר שאינו מתוקן, וכיון שאינה מום אין להם אשם אם אינם מולים. ולפי שחשב שר״ע יאמר שמעשה ידיו ית׳ הם יותר נאים משל ב״ו, לכן הקדים לשאול זה ור״ע השיבו של ב״ו נאים. ואז שאל למה אתם מולים, כדי שישיבנו ר״ע שהערלה היא מום באדם וצריך להסירה. והוא יתפוש עליו לאמר, אם הוא חפץ במילה למה אין הולד יוצא מהול ממעי אמו. והנה שאל תחלה איזו מעשים נאים, דאיתא בב״ר פ׳ מ״ו. אמר הב״ה לאברהם, אין לך מום אלא הערלה, העבר אותה ובטל המום, התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז, א). וא״כ היה לו לולד לצאת ממעי אמו בלי ערלה. ור״ע שהבין כונתו של אותו רשע, השיבו של ב״ו נאים. א״ל הרי השמים והארץ וכו׳. כלומר היאך ס״ד שמעשה ב״ו נאים, וכי יכול אדם לעשות שמים וארץ, וירמוז למ״ש איוב ט״ו. ושמים לא זכו בעיניו (טו). וכתב שם הרלב״ג כי גם המלאכים וגלגלים יגיעם חסרון. וגם הארץ אמרו בפר״א פ״ג. רי״א פנת צפון לא גמרו, אמר מי שיאמר שהוא אלוק יבא ויגמור את הפינה הזאת. ואיך תאמר שמעשה ב״ו נאים. א״ל ר״ע לא תאמר לי בדבר שלמעלה מן הבריות, זהו כלפי השמים. וכלפי הארץ אמר שאין שולטים עליו, כדאמרי׳ שהניחו פרוץ שמי שיאמר וכו׳. ואז א״ל למה אתם מולים, כלומר אתם דוקא יותר משאר אומות, כי כיון שעשה שמים וארץ, היה לו להוציא ג״כ התנוק ממעי אמו מבלי ערלה כיון שחרפה היא לנו. השיבו ר״ע אני הייתי יודע שע״ד זה אתה שואלני, לכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הב״ה. וכדי שלא יראה כמתעתע לומר שמעשה בני אדם נאים יותר משל הב״ה. הביא לו שבלים וגלוסקאות להראותו כי אעפ״י שהשבלים הם מעשה ידיו ית׳ עכ״ז יותר נאים הם הגלוסקאות דמקרבא הנאתם. והוא מובן עם מ״ש בזהר פ׳ תרומה קע״ו א׳ וז״ל, מתלא לבר נש דהוה דיורי ביני טנרין ולא ידע בדיורי מתא, זרע חטין ואכל חטין בגופייהו. יומא חד עאל למתא אקריבוהו נהמא טבא. אמר ההוא ב״נ דנא למה, אמר נהמא הוא למיכל. אכל וטעם לחדא לחיכיה, אמר וממה אתעביד דא, אמרו מחיטין. לבתר אקריבוהי גריצין דלישין במשחא, טעם מינייהו אמר ואלין ממה אתעבידו, אמרו מחטין. לבתר אקריבוהי טריקי מלכין דלישין בדובשא, אמר ואלין ממה אתעבידו אמרו מחטין, אמר ודאי אנא מארי דכל אלין, דאנא אכיל עיקרא דכל אלין דאיהו חטה, ובגין ההוא דעתא מעדוני עלמא לא ידע ואתאבידו מיניה. זהו שרמז לו ר״ע לטורנוסרופוס, כי אעפ״י שיוצר הכל הוא. ישראל חביבין עליו מן הכל, וצוה להם המצות כדי שישתלמו בתכלית השלימות, ולכן מוציאין הוצאות למצות המילה כי רבה היא. חזר וא״ל אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו, כי זהו עיקר שאלתו, שאם כדבריך שהערלה היא מום באדם וצריך להסירה. למה אינו יוצא מהול ממעי אמו. דוק בלשון זה כי לא אמר למה לא נוצר מהול רק אמר למה אינו יוצא מהול ממעי אמו. כי הנה כבר אמר לו שמעשה בני אדם נאים, והשבלים אינם בתקונם רק ע״י אדם שעושה הגלוסקאות אחר כל העמל והטורח. וא״כ מה מקום לשאלה זו. אך הכונה עם מ״ש בנדה פ״ג (ל:). שבהיות הולד במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כלה ומשביעין אותו הוי צדיק ואל תהי רשע. ושאר דברי׳ הכתובי׳ שם. וא״כ היה ראוי שיצא ממעי אמו מהול, כשם שכשיוצא משם פיו פתוח וטבורו סתום, לתקן מה שהיה להפך בהיותו שם. השיבו ר״ע ולמה שוררו יוצא עמו, כלומר החוש לא יוכחש שאחרי צאתו מרחם אמו צריך תיקון כי לא נתקן במעי אמו, ואף ששוררו דבר יתר ואמו חותכו, כך הערלה היא פגם ומום באדם וצריך להסירה אחרי הולדו. וכדי שלא יקשה עוד, אם חפץ הוא במילה למה אינו יוצא מהול. כי שוררו צריך להיות כך עד צאתו, משא״כ בערלה שהיא דבר יתר, והיה יותר טוב להסירה במעי אמו. חזר ואמר לפי שלא נתן הב״ה את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם. כלומר לזקקם כהתוך כסף בתוך כור, והם ישלימו אותם כדי להרבות שכרם. ואמר לכך אמר דוד כל אמרת אלוק צרופה. פסוק זה במשלי ל״א. ודוד אמר במזמור י״ח. האל תמים דרכו אמרת ה׳ צרופה, שיובן היטב במ׳ זה, כי כונת המשורר לומר שהרי כל מעשי ה׳ הם תמימים, וא״כ למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו, לזה אמר אמרת ה׳ צרופה. כי המילה נקראת אמרתך, לפי שהיא מצוה ראשונה שנצטוה אברהם מפיו ית׳, ולא עשאה מעצמו כשאר מצות, ולכן אמרת ה׳ צרופה, לצרף את ישראל שיתקנו עצמם. ובזה מגן הוא לכל החוסים בו, שכל מי שהוא מהול אין מלאכי חבלה שולטים בו להורידו לגהינם, וכמ״ש בזהר פ׳ לך לך דף צ״ד א׳. תנא בשעתא דב״נ נפיק מעלמא כמה חבילי טהירין אתפקדן עליה, זקפין עינא וחמאן האי את דהוא קיימא דקודשא, אתפרשן מיניה ולא אתיהיב בידוי דדומה לנחתא לגהינם, ומהאי את דחלין עלאין ותתאין, ודינין בישין לא שלטין ביה בבר נש אי איהו זכי לנטורי ליה להאי את וכו׳. כי מי אלוק מבלעדי ה׳, לעשות בריותיו שלימים, ומי צור זולתי אלקינו, כמ״ש אין צייר כאלקינו. לעשות מעשיו בשלם שבפנים. אמנם האל המאזרני חיל, רצה הב״ה לזכות את ישראל שישלימו המצות, ויתן תמים דרכי. הרי שדהע״ה דבר על המילה בפרט, אף שהע״ה אמר כל אמרת אלוק צרופה. שהכונה על כל המצות כלן שניתנו לצרף בהן את ישראל, ולכן הביא פ׳ זה אעפ״י ששניהם כא׳ טובים. ובאיוב י״ט. גורו לכם מפני חרב כי חימה עונות חרב למען תדעון שדון. שדין כתיב וקרי שדון, ואיתא בזהר פ׳ מצורע דף נ״ב ב׳. דא חרב אית ליה לקב״ה דביה דאין לחייבא, הה״ד חרב לה׳ מלאה דם וכו׳. ובס׳ יצירה תנן, וברית יחיד מכוונת באמצע במלת הלשון ובמלת המעור. ואיתא בס׳ שלחן ארבע דף ה׳ ע״ג. שהתורה בג׳ בריתות והמילה בי״ג, ובזכות י״ו בריתות אלה אנו נצולין ממדה״ד, שהיא חרבו של הב״ה שיש לה י״ו פיות. ז״ש גורו לכם מפני חרב. שתשמרו בריתכם בטהרה ותפחדו מחרבו של הב״ה שיש לה ששה עשר פיות, וגם שמרו מלשון הרע, וזהו עונות חרב תרי משמע, וזהו למען תדעון שדון. וכתיב שדין הם י״ו ודוק.

גם במזמור קי״א כתוב הללויה אודה ה׳ בכל לבב וכו׳. כי הללו״יה גי׳ מי״לה עם הכולל, רמז למ״ש בפ״ד דמנחות (מג:), כיון שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו ערום וכו׳, כיון שנסתכל במילה שבבשרו נתקררה דעתו וכו׳. וזהו אודה ה׳ בכל לבב. ביצ״ט וביצה״ר, ועוד בפר״א פ׳ כ״ט. אבל ישראל שהן נמולין תפלתן נכנסת לפני הב״ה, ועליהם הוא אומר ואנחנו נברך יה וכו׳. כי ע״י המילה נתקן שם י״ה, כמ״ש בכתבי האר״י זלה״ה, מילה מל י״ה. פריעה פרע י״ה. בסוד ישרים, היא המילה שנק׳ סו״ד ככתוב בב״ר פ׳ מ״ט. ופירשנוהו. ועדה אלו ישראל, וכל מצוה שקבלו ישראל בשמחה, כי אין עושין מצוה זו בפחות מעשרה כשיש שם עדה. ולפי שיקשה מה שהקשה לעיל, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו. לכן אמר גדולים מעשה ה׳ מצד עצמם. וגם דרושים לכל חפציהם, כי מי שדורש בהם ימצא בהם טעם לשבח. הוד והדר פעלו, כי כל מעשיו יפים ונחמדים. מה שאין הולד יוצא מהול ממעי אמו הוא לפי שרצה להיטיב לישראל ולצרפם בקיום מצותיו, וצדקתו עומדת לעד. וכל זה הוא בזמן הזה, אבל לעתיד כתיב יהי פסת בר בארץ, עתידה א״י שתוציא גלוסקאות וכלי מלת, וגם יהיו בני אדם מהולים, כמ״ש ועמך כלם צדיקים. ובזה לעולם יירשו ארץ, כי בזכות המילה ירשו א״י, כמ״ש ונתתי לך ולזרעך את ארץ מגוריך. על מנת ואתה את בריתי תשמור. ולעתיד שיהיו כלם צדיקי׳ דהיינו מהולים, לעולם יירשו ארץ, שלא יגלו עוד ממנה. ואז לא יאמר שמעשה בשר ודם נאים, רק נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. שכלם יודו ויאמרו שמעשיו ית׳ נאים וזה תפארתו. כי כלם ירוצו דרך מצותו. ונגילה ונשמחה בישועתו. ב״ב אמן. ביל״או.