דרוש מ״ד לפרשת תצא

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו (דברים כב, ח.).

שבת פרק שני (דף לב.), אמר רב יצחק בריה דרב יהודה לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר. אמר מר עוקבא מאי קראה, כי יפול הנופל ממנו. ממנו להביא ראיה. תניא דבי ר׳ ישמעאל כי יפול הנופל ממנו, ממנו ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל, אלא שמגלגלין זכות ע״י זכאי וחובה על ידי חייב ע״כ.

יפקוד האלקים ותבא הרעה לאדם כשהוא בסכנה, וכמ״ש בב״ר פ׳ צ״א. וקרהו אסון בדרך (בראשית מב, לח.). הא בבית לא, מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. שיובן עם מ״ש בפ׳ הרואה (ברכות נה.), א״ר יצחק שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם אלו הן קיר נטוי וכו׳. ופרש״י ז״ל, שעל ידו מפשפשין למעלה במעשיו לומר בוטח זה בזכיותיו נראה מה הן ע״כ. הנה כי כן כשאדם משים עצמו בסכנה גורם שמפשפשין במעשיו כנז׳, זש״ה בקהלת ח׳. שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם (קהלת ח, ה.). כי לכל חפץ יש עת ומשפט כי רעת האדם רבה עליו (שם ו.). כבר אמרו בסוטה פ״ג (דף כא.), מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא מיצה״ר ומצלא מן היסורין. וזהו שומר מצוה לא ידע דבר רע. אמנם ועת ומשפט ידע לב חכם. שאעפ״י שעוסק במצוה תמיד לבו יחיל בקרבו שמא יגרום החטא ויפקוד עונו עליו, שהרי לכל חפץ יש עת ומשפט, אין לך דבר שאין לו משפט, ובפרט כי רעת האדם באה עליו, זה ה׳כי׳ כמו כי תצא למלחמה (דברים כא, י.). ור״ל כשיש קטרוג נגדו כמו בשעת הסכנה אז מבקרין פנקסו כנזכר. ובפרק במה מדליקין (שבת פרק ב׳ משנה ו׳.) איתא ז״ל, על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן. ומאי שנא בשעת לידתן, אמר רבא נפל תורא חדד לסכינא, אביי אמר תפוש תירוס אמתא, בחד מחטרא ליהוי, רב חסדא אמר שבקיה לרויא דמנפשיה נפיל, מר עוקבא אמר רעיא חגירא ועיזי רהטין, אבב חוטרא מילי ואבי דרי חושבנא. רב פפא אמר אבב חנוותא נפישי אחי ומרחמי, אבב בזיוני לא אחי ולא מרחמי ע״כ (שבת לא:). וצריך להבין טעמם של משלים הללו. ועוד קשה לפי רש״י ז״ל, נפל תורא לארעא, שהוא עומד לשחיטה, הכל אומרים חדדו לסכינא עד שלא יקום ויהא טורח להשליכו, כך הואיל והורע מזלה מזומנת פורענותה לבא. וק׳ שהרי כשהשור נופל לארץ, שהפילוהו לשחוט אותו, כבר הסכין הוא מוכן ומחודד. ואפשר שהכונה עם מ״ש יחזקאל, שלא אכלתי מבהמות כוס כוס (חולין לז:). דהיינו בהמה מסוכנת שנופלת מחמת חליה, ואז אומרים חדדו לסכינא כדי לשוחטה מהר קודם שתמות, וכן יש לפרש לשון רש״י עצמו. ואתי שפיר המשל נפל תורא עם מ״ש בפ׳ ההוא עצמו (שבת לב.), עלה למטה ונפל וכו׳. וזה ראוי לאשה לפי שע״י החטא גרמה שמלאך המות שוחט בסכינו כל בני אדם, לכן גם היא בשעת הסכנה שהוא בעת לדתה, אז חדד לסכינא של מלאך המות. ועל זה אמרו בב״ר פ׳ י״ז. ומפני מה ניתן לה מצות נדה, ע״י ששפכה דמו של אדם הראשון. אביי אמר תפוש תירוס אמתא וכו׳. פרש״י ז״ל תרבה פשעים השפחה, וכלן תלקה בחבטה אחת, תפוס תרבה תירוס, פשע והתרסה ע״כ. וז״ש לחוה הרבה ארבה עצבונך והרונך (בראשית ג, טז). כלומר הנה בבואך לילד, אז ארבה ליסרך על עונותיך, וזה יהיה כשבעצב תלדי בנים, שאז בא זמן עונשיך. וזהו מ״ש בב״ר שם, ומפני מה ניתן לה מצות חלה, ע״י שקלקלה את אדה״ר שהיה גמר חלתו של עולם. ונלע״ד להבין עם זה דיוק המשל, תפוש תירוס אמתא, כלומר שלשה עיסתה בהרבה עיסות שאין בהם שיעור כדי לפוטרה מן החלה, וזוהי התרסה גדולה לעבור על מצותה, ואז בהגיע זמן לידתה נזכר עונה. רב חסדא אמר שבקיה לרויא דמנפשיה נפיל. ופרש״י לשכור אינך צריך להפילו, שהוא יפול מאליו וכו׳. והנה אז״ל (ילקוט בראשית ג) סחטה ענבים ונתנה לו. ולכן אמרו (ילקוט בראשית ט), שנקרא יין שהביא יללה לעולם. שגרמה מיתתו של אדה״ר. ואמרו שם בב״ר (פ׳ יז), ומפני מה ניתן לה מצות נר שבת, ע״י שכבתה נשמתו של אדה״ר. וידענו שהנשמה נק׳ נר, שנאמר נר ה׳ נשמת אדם (משלי כ, כז). הנה שע״י היין כבתה נרו, ולכן ע״י היין יש תיקון, שכן אז״ל (פסחים קו.) זכרהו על היין בכניסתו, שהשבת נעשה סניגור לאדה״ר, כמ״ש ז״ל (ילקוט תהלים צב) שאמר בששת ימי המעשה לא נהרג אדם ובי אתה מתחיל. ועוד אמרו (ילקוט תהלים כה), כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב, יז). וע״י השבת נתבטלה הגזרה ותלה לו יומו של הב״ה אלף שנים. עוד אמרו (ברכות מג:), פסיעה גסה נוטלת א׳ מת״ק ממאור עיניו של אדם, ובמאי מהדר ליה בקדושא דבי שמשי. ופי׳ בשם האר״י זצוק״ל, כי צריך שיסתכל בנר שבת בשעת הקידוש. הנה שע״י היין וברכתו חוזר מאור עיניו, ובמצות נר של שבת חוזר אור הנשמה להאיר. ולכן האשה הזאת שלא שמרה מצות הדלקה כתקונה המשילה לשכור, שחזרה לסורה בעבור שלא תקנה עון הראשון שהיה ביין, ובהגיע עת לידתה נזכר עונה להתפש, כי השטן מקטרג בשעת הסכנה. וכאן כתב רש״י ז״ל, כל הני משל הדיוט נינהו. ונלע״ד שבא לאפוקי השנים האחרונים. וזה כמו שנזכיר. מר עוקבא אמר רעיא חגירא ועיזי רהטין וכו׳ (שבת לב.). וע״ש פרש״י (שבקיה לרויא. לשיכור אינך צריך להפילו שהוא יפול מאליו, כך האשה עומדת לילד משנתעברה, והיא צריכה לבקש להקב״ה לפתוח רחמה, והוא נמנע והיא מתה מאליה, כל הני משל הדיוט נינהו. רעיא חגרא ועיזי רהיטין. קלים לרוץ ואינו יכול להגיען ולהלקותן על סרחונן. אבב חוטרא מילי. כשהיא באה לפני גדרות צאן, שם הוא מדבר עמה להלקותה על פשעה. ואבי דרי, לבית הדיר של צאן באין לחשבון. גדרות צאן, מתרגמינן חוטרין דען (במדבר לב). כלומר האשה כשהיא בבריאות, פעמים שזכיותיה תולין ואין כח במקטרג להזכיר עונה, אבל משהגיעה לפתח הסכנה וצריכה לנסים, שם מזכירין עונותיה ומעשיה אם ראויה היא לנס אם לאו. אבב חנואתא נפישי אחי ומרחמי. לפתח החנות שמחלקים בו מזונות ויש שם עושר, הרבה אחים והרבה אוהבים יש, הכל נעשים אוהבים. מרחמי, אוהבים. אבב בזיוני, במקום שיש הפסד ועוני, לא אחי ולא מרחמי, כך בשעת הסכנה הורע מזלה וחשיבותה וחדלו פרקליטין שלה.). אך אנחנו בשם אלקינו נזכיר עם מ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין צא.), גוף ונשמה יכולי׳ לפטור עצמן מן הדין, והמשיל הדבר לחגר וסומא ע״ש (אמר ליה אנטונינוס לרבי, גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין, כיצד גוף אומר נשמה חטאת, שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר, ונשמה אומרת גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כצפור, אמר ליה אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיה בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא, אמר לו חיגר לסומא, בכורות נאות אני רואה בפרדס, בא והרכיבני ונביאם לאכלם, רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום, לימים בא בעל פרדס, אמר להן בכורות נאות היכן הן, אמר לו חיגר כלום יש לי רגלים להלך בהן, אמר לו סומא כלום יש לי עינים לראות, מה עשה הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד, אף הקב״ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד, שנאמר יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו (תהלים נ, ד). יקרא אל השמים מעל זו נשמה, ואל הארץ לדין עמו זה הגוף.). ובמדרש הנעלם דרות דף ל״ט ג׳. אומר שהגוף הוא הסומא והנפש היא החגר, כי הגוף יש לו רשות לילך ולבחור באיזה דרך שירצה, אך הוא סומא בדבר שאינו מכיר הדרך הטובה והישרה, והנפש היא החגר שהיא סגורה בגוף ואינה יכולה לילך כחפצה, והעזים הם האיברי׳ של אדם שעל ידם בא החטא, עין רואה ולב חומד וכלי המעשה גומרים (ע״ד רש״י פ׳ שלח. במדבר טו, לט.), ונקרא עזים לשון עזות פנים, למרות עיני כבודו ית׳. אבב חוטרא מילי, שר״ל כשרוצה להכותם במקל שבט מוסר, ירחיק מהם העזות והחטא. תחלה מתרה בהם, שאין מלקין אא״כ מתרין. ואח״כ אבי דרי חושבנא, דהיינו לדיר הרועים אז יתנו חשבון מעשיהם. כן האשה הזאת יש לה חיוב אחר, והוא מ״ש בפ״ב דברכות (יז:), הני נשי במאי זכיין, באקרויי בנייהו בי כנשתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן וכו׳. כי אע״פ שהאשה אינה חייבת בתלמוד תורה, עכ״ז חייבת להוליך בניה לבית המדרש, וכן לבעלה להדריכו בבית המדרש, כי גדול הַמְּעַשֶּׂה יותר מן העושה. וז״ש רעיא שהוא בעל הבית, חגירא שאינו הולך לבית המדרש, והעזים הם בניה שרצים לדבר עבירה, כתנוק הבורח מן הספר, והיא אינה משתדלת כראוי לה. אבב חוטרא מילי, שהיתה צריכה להכותם בשבט מוסר ולהוכיחם, והיינו כלפי בניה, וכמ״ש משא אשר יסרתו אמו (משלי לא, א). ואבי דרי חושבנא כלפי בעלה, לזכור לו שעתיד ליתן דין וחשבון כשלא יקיים והגית בו יומם ולילה. וכשלא עשתה את שלה אע״פ שאינה חייבת בשבילה, נזכר בעת הסכנה מה שלא הדריכה בניה ובעלה לב״כ ולב״מ, והיא מתיסרת ומתה בשבילם. ולפי שזה אינו משל רק אמיתותן של דברים, לכן פרש״י קודם זה, כל הני משל הדיוט נינהו. כי זה יצא מן הכלל, שמדבר בדוקא רעיא חגירא וכו׳. רב פפא אמר אבב חנותא וכו׳. פרש״י ז״ל, לפתח החנות שמחלקים בו מזונות וכו׳ ע״ש (אבב חנואתא נפישי אחי ומרחמי. לפתח החנות שמחלקים בו מזונות ויש שם עושר, הרבה אחים והרבה אוהבים יש, הכל נעשים אוהבים. מרחמי, אוהבים. אבב בזיוני, במקום שיש הפסד ועוני, לא אחי ולא מרחמי, כך בשעת הסכנה הורע מזלה וחשיבותה וחדלו פרקליטין שלה.). וזה כי הנשים חייבות לעשות צדקה יותר מן האנשים, וכמ״ש רבי חייא לדביתהו, אקדימי רפתא לעניי וכו׳ (שבת קנא:). ובתעניות פ״א (כג:), באבא חלקיה ואשתו שהתפללו על הגשמים, וקדים סליק עננא מזויתא דדביתהו, ושאלוהו על מה זה, והשיב דאתתא שכיחא בביתא ומקרבא הנייתה. וכן בפ״ו דכתובות (סז:), באשתו של מר עוקבא ע״ש (מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה דהוה רגיל כל יומא דשדי ליה ארבעה זוזי בצינורא דדשא, יום אחד אמר איזיל איחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא, ההוא יומא נגהא ליה למר עוקבא לבי מדרשא, אתיא דביתהו בהדיה, כיון דחזיוה דקא מצלי ליה לדשא, נפק בתרייהו רהוט מקמיה, עיילי לההוא אתונא דהוה גרופה נורא הוה קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא, אמרה ליה דביתהו שקול כרעיך אותיב אכרעאי, חלש דעתיה, אמרה ליה אנא שכיחנא בגויה דביתא ומקרבא אהנייתי.). ולכן האשה שעושה צדקה, הנה בעת לידתה עומדת לה וצדקה תציל ממות, שכשם שהיא החיתה את העני בתת לו לחם לאכול, כך הב״ה בבואה לידי מיתה נותן לה חיים וחסד, וזה ע״י סנגורים הרבה שיש לה, וזהו נפישי אחי ומרחמי. אך אבב בזיוני כשהיא לא עשתה צדקה, אדרבא ביזתה וחיללה את כבודו, שכן האשה עיניה צרה באורחים ובעניים, אז לא אחי ולא מרחמי, ונזכר עונה ומתה. וגם המשל הזה אינו משל הדיוט, רק האמת כן הוא.

הנה כי כן מצינו שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, וז״ש וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם (תהלים צד, כד). דהיינו כשבאו ימי הרעה אז נוסף פשע על פשע, וזהו הכפל יצמיתם יצמיתם. ולכן אשרי שומרי משפט, מלשון ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יא). שממתינים להשפט ומקדימים לעשות צדקה בכל עת. ועם זה נבין פסוקי הסדר, כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע. כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה. ויש לדקדק למה לא אמר כי תצא למלחמה כמ״ש לעיל, דמאי מחנה, ועוד כי יהיה בך איש וכו׳, שהלא דבר זה הוא בכל מקום, ולמה אמרו בענין המלחמה. ועוד קשה שכיון שאמר ויצא אל מחוץ למחנה, מה צריך עוד לומר לא יבא אל תוך המחנה. והנה פי׳ רש״י ז״ל, כי תצא ונשמרת, שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. ובילקוט פ׳ זו, מה כתיב למעלה מן הענין, לא יבא ממזר, לא יבא עמוני ומואבי, בא הכתוב ללמדך שכל מי שאינו ראוי לבא בקהל לא יצא למלחמה, אמר להם הוו זהירין שלא יצא עמכם בני אדם שיש בידם עבירות, שנאמר ונשמרת מכל דבר רע ע״כ. הנה כי מלחמות ישראל לא היו כשאר האומות, שאנשי המלחמה שלהם הם כלם ריקים ופוחזים מליאי עבירות. אך אנשי מלחמות ישראל היו כשרים ומיוחסים, ולכן אמר הכתוב כי תצא מחנה על אויביך. כי זכותא דרבים עדיף וצריך שיהיו לאחדים בלי מחלוקת ביניהם. וכהא דאמרן בדרוש הקודם, דורו של אחאב היו יורדים למלחמה ונוצחי׳ לפי שלא היו בהם דלטורין, וזהו כי תצא מחנה על אויביך. ואיתא בספרי פ׳ זו, כשתהא יוצא הוי יוצא במחנה. על אויביך כנגד אויביך אתה נלחם ע״כ. והכונה שיצאו כלם בלב א׳ כאיש א׳, וזהו במחנה, כלומר כלם לאחדים. ותזכור שהמלחמה הזאת היא כנגד אויביך, וכמו ששנינו בריש פ״ח דסוטה, על אויביכם אתם הולכים, שאם תפלו בידם לא ירחמו עליכם. ועוד כי תצא מחנה, הוא מ״ש כי מלאכיו יצוה לך וכו׳. ונקראים מחנה, כמ״ש ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה. ולכן כי תצא מחנה, הוי יוצא במחנה, כלומר שתעסקו במצות, כמ״ש עשה מצות הרבה מוסרים לו מלאכים הרבה. ולכן ונשמרת מכל דבר רע, שלא ילכו המלאכים מאתכם. וזהו על אויביך, כנגד אויביך מלמעלה שהם השרים שלהם. ואיתא עוד בספרי, כל מעשה שגלו בו כנעניים מסלק שכינה, כשהוא אומר דבר אף על לשון הרע. ויובן עם מ״ש בזהר פרשת בראשית דף ח׳ א׳. רב המנונא סבא אמר, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך (קהלת ה׳). דלא יהיב ב״נ פומיה למיתי להרהורא בישא ויהא גרים למחטי לההוא בשר קדש דחתים ביה ברית קדישא. ז״ש ונשמרת מכל דבר רע, דהיינו דיבור רע כדי שלא תבא לידי קרי בלילה, שהוא עון פלילי באות ברית קדש, וזהו שסמך אליו כי יהי בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. שכבר אז״ל שהיה יחזקאל משבח את עצמו שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי קרי בלילה. ובספרי ויצא אל מחוץ למחנה, זו מחנה לויה, לא יבא אל תוך המחנה, זה מחנה שכינה. ואם היה אומר ויצא אל מחוץ למחנה בלבד, הייתי מפרשו על מחנה שכינה, לכן הוצרך לומר ויצא ממחנה לויה כדי שלא יכנס אל מחנה שכינה. כי ה׳ אלקיך מתהלך בקרב מחניך. איתא בפ״ק דסוטה (ג:), אמר רב חסדא, בתחלה קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שרויה עם כל אחד וא׳, שנאמר כי ה׳ אלקיך מתהלך בקרב מחניך, וכיון שחטאו היתה שכינה מסתלקת מהם, שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך ע״כ. ופרש״י ז״ל, קודם שחטאו ישראל בעריות. עם כל א׳ וא׳ בביתו. וקשה למה פי׳ רש״י עם כל א׳ וא׳ בביתו, ולא הניח הדבר כפשוטו שר״ל עם כל א׳ וא׳ בכל מקום שהוא. וגם במ׳ יקשה בתחלה קודם, שתי קדימות הללו למה. אמנם דקדק רב חסדא בכתוב, כי תחלה כתב מתהלך בקרב מחנך בלא י׳, שר״ל מחנה א׳ בלבד. ואח״כ והיה מחניך קדוש בי׳ שהוא לשון רבים. ועוד מאי מתהלך, היה לו לומר הולך. לכן פי׳ רב חסדא בתחלה ר״ל כשקבלו התורה, ויחן שם ישראל בלב א׳ כאיש א׳, ואז נאמר שובו לכם לאהליכם, שכל א׳ היה מתדבק באשתו ולא חטאו בעריות, וזהו בתחלה קודם, דהיינו בעת קבלת התורה, ואז נשמרו מהעריות, כי כל העדה כלם קדושים, היתה שכינה שרויה עם כל א׳ וא׳. והוסיף רש״י בביתו, דהיינו אשתו, אין בית אלא אשה. לפי שאז״ל (סוטה יז.), איש ואשה שזכו שכינה ביניהם, י׳ באיש וה׳ באשה. אבל כשאינן איש ואשתו אין השכינה שורה שם. שכן אמרו בזוהר בפ׳ האזינו רצ״ו א׳. מאן דלא אשתכח דכר ונוקבא אקרי פלג גופא, ולית ברכתא שריא במלה פגימא וחסרה אלא באתר שלים במלה שלים. ובפ׳ בראשית דף מ״ט ב׳. כל בר נש בעי לאשתכחא דכר ונוקבא, וכדין שכינתא לא אתפרשא מיניה לעלמין. ולכן כתב מחנך בלא י׳, לרמוז שהשכינה היתה שורה עם כל א׳ וא׳ בקרב מחנהו, דהיינו בביתו שאז אשתו עמו. ואמר מתהלך שפי׳ בערוגת הבשם פ׳ כ׳. שההתפעל מורה על חוזק הפעולה, כמו התהלך נח. ויובן עם מ״ש בזהר פ׳ תרומה דף ק״מ ב׳ וז״ל, בההוא יומא דשכינתא נחתת לארעא, אשתכחו כל כנופיא דמלאכי עלאי קמי קב״ה, אמרו קמיה מריה דעלמא כל זיוא וכל נהורא דילן בשכינת יקרך איהו, והשתא תיחות לגבי תתאי, בההיא שעתא אתתקפת שכינתא ותברת ההוא חשוך קבל, כמאן דמתבר גזיזין תקיפין ונחתת לארעא, כיון דחמו כלהו כך, פתחו ואמרו ה׳ אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ, אדיר ודאי וכו׳. עוד כתב שם בעל ערוגת הבשם, כי כשיאמר בנין זה אצל האל ית׳, יורה על קבלתו ית׳ התעוררות מעשה התחתונים להשפיע עליהם, כמו עם חסיד תתחסד (תהלים יח, כו). תקבל התעוררות מעשה החסיד לגמול עליו. זה שאמר מתהלך בקרב מחנך, שהשכינה נתחזקה לבא בקרב מחנך, וזה על ידי התעוררות מעשה התחתונים, והיה מחנך קדוש. וכיון שחטאו היתה שכינה מסתלקת מהם, דייק בלישניה שלא אמר נסתלקה שכינה מהם רק מסתלקת, שלא נסתלקה בבת א׳, וכמו שאמרו בר״ה פ״ד (לא.), עשר מסעות נסעה שכינה. וזה כדי לראות אם יעשו ישראל תשובה ותחזור לשכון בהם, ולכן אמר והיה מחניך קדוש, לרמוז לכל ישראל שלא יגרמו שתסתלק מהם השכינה. שנ׳ ולא יראה בך ערות דבר, ודרשו (ויקרא רבה פ׳ כ״ד) ערות דבור. וכדי להבין איך שייך ערוה בדבור צריך להקדים מ״ש בספר יצירה פ״א. וברית יחיד מכוונת באמצע במלת לשון ובמלת המעור. ופי׳ שם הראב״ד כי הברית נק׳ מעור, מלשון כמער איש ולויות (מ"א ז). שפי׳ רז״ל (יומא נד:), כאיש המעורה בלויה שלו. פי׳ כאיש הדבוק באשתו וכו׳. ולבסוף כתב ולפיכך שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. כי ה׳ אלקים אמת. וז״ס ולא תשקרו איש בעמיתו וכו׳ עכ״ל לעניננו. ונלע״ד כי מיל״ה עם י׳ גי׳ פ״ה, הרי מלת לשון ומעור שניהם שוים, אך כשלא נתקן הדבור אז מלה חסר י׳, כי אין מלה בלשוני מלה (תהלים קלט, ד). והוא מש״ה מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל. שישראל חתומים באות ברית קדש, ולכן עוסקים בתורה שבעל פה שגי׳ מילה. אך כשחסר מלת המעור, אז גם מלה חסר י׳, שהיא אות י׳ של שד״י שמתגלית במילה.

ולהראות את בני ישראל איך התורה והמילה באים כאחד, נבאר מ׳ תמוה הובא בילקוט פ׳ לך לך ז״ל, התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז, א). למלך שהיה לו אוהב קרתני (בן כפר) והיה מבקש לגדלו ולעשותו דוכוס, ולא היה יכול שהיה בו פגם, א״ל המלך חגור לך זייני ואני עושה אותך דוכוס, א״ל אדוני המלך הודיעני היאך אני חוגרו, א״ל כאשר הראיתיך כן עשה. כך אברהם, הב״ה הראהו, זש״ה חגור חרבך על ירך גבור ע״כ. הנה במשל אומר תחלה שלה היה יכול לעשותו דוכוס מפני שהיה בו פגם, וא״כ כשרצה לעשותו דוכוס, היה לו לומר העבר אותו הפגם ולא חגור לך זייני, כי מה ענין זה לזה. ועוד קשה ששאל הודיעני היאך אני חוגרו. וכי צריך חכמה ולימוד לחגור אזור. ועוד שהרי כבר הראהו, שהרי א״ל כאשר הראיתיך כן עשה. אמנם איתא בב״ר פ׳ מ״ו. אמר רב הונא בשם בר קפרא, ישב אברהם ודן ג״ש, נאמרה ערלה באילן ונאמרה ערלה באדם, מה ערלה שנאמר באילן, מקום שהוא עושה פירות, אף ערלה שנאמרה באדם מקום שהוא עושה פירות וכו׳. ובתנחומא פ׳ לך לך, היה אברהם יושב ותמיה היאך ימול, כיון שא״ל הב״ה ואתנה בריתי ביני וביניך. מה כתיב אחריו ויפול אברהם על פניו. רמז הב״ה לאותו מקום ועקצו עקרב ונמצא מהול וכו׳, ועוד בב״ר פ׳ מ״ט. אמר לפניו ומי ימול אותי, אמר אתה בעצמך, מיד נטל סכין אברהם והיה אוחז בערלתו ובא לחתוך והיה מתירא שהיה זקן, מה עשה הב״ה, שלח ידו ואחז עמו והיה אברהם חותך, שנאמר וכרות עמו הברית וכו׳. וז״ש במזמור ח׳. מה אנוש כי תזכרנו וכו׳ ותחסרהו מעט מאלקים וכו׳. כי הנה איתא בתקוני הזהר דף י״ד ב׳. ז״ל, ומאן דנטיר ברית אתקרי איש תמים, אבל מאן דאתעסק באוריתא ונטיר לה אתקרי אדם וכו׳. ז״ש מה אנוש כי תזכרנו, כי אנוש הוא הגרוע שבכל שמות האדם, וכשנימול נקרא איש, ואח״כ כשלומד תורה נקרא אדם. ז״ש מה אנוש כי תזכרנו, לצוות לו המילה שבזה ניכר הזכר מן הנקבה, וזהו כי תזכרנו. ובן אדם שנקרא אדם כשלומד תורה, וזהו כי תפקדנו במצות התורה, ותחסרהו מעט מאלקים, דאיתא התם בילקוט, למטרונא שנכנסה לשאול בשלום המלך, אמר המלך כמה היא יפה אלא שיש בה מום קמעא, א״ל בבקשה ממך אמור לי מום שלי, א״ל עשה צפרניך ואת שלימה, א״ל איני יודע ליטלן, פשט המלך את ידו ונטלן, כך א״ל אברהם העבר את חרפתי, מיד וכרות עמו הברית ע״כ. והכונה כי כשם שהצפרנים יתרים באדם כך הערלה, ולכן ותחסרהו מעט מאלקים, דהיינו הערלה, בזה נתקן צלם אלקים. וכבוד והדר תעטרהו. ליתן לו וללמדו תורה, כבוד חכמים ינחלו. ז״ש המ׳ למלך שהיה לו אוהב קרתני, היינו בן כפר, לפי שכשאברהם לא מל עדין, לא היה יכול לדבר עמו ית׳ אלא נופל על פניו. והיה מבקש לגדלו, דהיינו לדבר עמו והוא עומד, וגם היה רוצה שילמוד תורה, ולא היה יכול שהיה בו פגם, היא הערלה שהיא מום באדם, א״ל המלך חגור לך זייני, שתלמוד האיך תמול את עצמך, וכמ״ש חגור חרבך על ירך גבור (תהלים מה, ד). ובזה תזכה לתורה שנק׳ זיין כדאיתא במדרש, תני רשב״י זיין היה להם לישראל בסיני. וגם התורה נק׳ חרב, וחרב פיפיות בידם (תהלים קמט, ו). ולפי שאברהם לא היה יודע למול, אמר הודיעני היאך אני חוגרו. א״ל כאשר הראיתיך כן עשה, שכיון שנפל על פניו נמצא מהול, והוא מ״ש שהב״ה סייעו, וכרות עמו הברית. וא״ל כאשר הראתיך לעצמך כן עשה לאחרים, בעצם היום הזה נמול אברהם וכו׳ וכל אנשי ביתו וכו׳. ובפרק ב׳ דברכות (יז.) איתא ז״ל, מרגלא בפומיה דר״מ גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתותי יום יום, נצור לשונך מרע ושפתי מדבר מרמה, נצור תורתי בלבך ונגד עיניך תהיה יראתי, שמור פיך מכל חטא וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון ואני אהיה עמך בכל שעה ע״כ. הכונה כמ״ש במ״א, וכל מעשיך יהיו לשם שמים. שאף בדרכי הגוף, במאכל ושינה ודומיהם יהיו לעבודת בוראו, ז״ש גמור בכל לבבך, דהיינו בשני יצריך. ובכל נפשך, אפילו בנפש הבהמית המתאוה תהיה כונתו לשמים, לענג את השבת וי״ט ולשקוד על דלתותי יום יום, אך בתנאי נצור לשונך מרע וכו׳. כלפי מ״ש ר״ג, כל מי שאין תוכו כברו אל יכנס לבה״מ (ברכות כח.). וגם הכונה כמו שהיה מתפלל רבי נחוניא בן הקנה, שלא אכשל בדבר הלכה ולא יכשלו חבירי ואשמח בהן (שם). וגם הכונה שיעסוק בתורה לשמה ולא לקנתר, נצור תורתי בלבך, שזה יהיה כשנגד עיניך תהיה יראתי, כמ״ש רבי חנינא בן דוסא כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. וכמו שפי׳ עם זה הקם לעבדך אמרתך וכו׳. ועיין באבות עולם שלנו. שמור פיך מכל חטא, לשמור פיו ממאכלות אסורות אפי׳ בספק איסור, וכמ״ש ז״ל (חולין ז.) אין הב״ה מביא תקלה ע״י בהמתן של צדיקים וכו׳, ופירשו התוס׳ דהיינו בדבר אכילה. וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון, כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. ובזה ואני אהיה עמך בכל שעה, כדכתיב והיה מחניך קדוש. ועל זה כתוב בפ׳ משפטים, ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו. כי בג׳ דברים ישראל קדושים הם. תחלה בגדר ערוה, כמ״ש קדושים תהיו וכו׳. שנית בקדושת הפה ממאכלות אסורות, שכן בפ׳ שמיני אחר צווי המאכלות אמר והתקדשתם והייתם קדושים, וכן בסוף פ׳ קדושים. והשלישית בקדושת הלשון להזהר מלשון הרע ומנבול פה, ועל אלה אמר ואנשי קדש תהיון לי, בשמירת ברית המעור והלשון, ובשר בשדה טריפה לא תאכלו. ועל כל אלה מי שאינו נזהר, לכלב תשליכון אותו, שכן הבועל ארמית קשורה בו ככלב (סוטה ג:). והאוכל נבילות ילקקו הכלבים את דמו כנזכר בויקרא רבה פ׳ ה׳ ע״ש (אמר רבי איבו, מעשה בטבח אחד בצפורי שהיה מאכיל את ישראל נבלות וטרפות, פעם אחת ערב יום הכפורים, אכל ושתה ונשתכר, ועלה לראש הגג ונפל ומת, התחילו הכלבים מלקקין את דמו, אתון ושיילון לרבי חנינא, מהו לאעברא יתיה מן קדמיהון, אמר להון כתיב ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אתו (שמות כב, ל). זה שהיה גוזל את הכלבים, ומאכיל את ישראל נבלות וטרפות, ארפון להון, מדידהון אינון אכלין.). ובפ׳ ערבי פסחים אמרו (פסחים קיח.), המספר לה״ר ראוי להשליכו לכלבים. ולכן כל״ב ר״ת כותית, לה״ר, בשר נבילה או טריפה. והנזהר בג׳ דברים אלו זוכה לרוח הקדש, ואנשי קדש תהיון לי. שכן דניאל זכה לרוח הקדש בשביל שוישם דניאל אל לבו אשר לא יתגאל בפתבג המלך וביין משתיו. והנזהר מלשון הרע כבר כתוב בירושלמי דשבת פ״א (ט.), תני בשם ר׳ מאיר כל מי שהוא קבוע בא״י ואוכל חוליו בטהרה ומדבר בל׳ הקדש וכו׳. וכבר פירשנוהו במקומו, יע״ש שיש גם כן השומר פיו ממאכלות אסורות וע״ש (חלק ג׳ - דרוש כ׳ לפרשת תצוה.).

הרי הוכחנו כי צריך ליזהר מחטוא בפרט במקום סכנה ובזמן סכנה. ולזה השלימה הפ׳ הקודמת, ואתה תבער הדם הנקי מקרבך וכו׳ (דברים כא, ט.). ואח״כ כי תצא למלחמה (שם י.), ומלבד מה שפירשנו בפ׳ הקודמת, יאמר ואתה תבער הדם הנקי מקרבך, דהיינו ממון חבירו שנק׳ דמים, לפי שאמרו בפ״י דבב״ק (דף קיט.), כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו. ואמרו בסוף מ׳ יומא (דף פה:), עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, ושבין אדם לחבירו אין יה״כ מכפר עד שירצה את חבירו. ז״ש ואתה תבער הדם הנקי מקרבך, שהוא מה שבין אדם לחבירו, ובזה כי תעשה הישר בעיני ה׳, שהב״ה יכפר מה שבינך לבינו. וכשתעשו זה כי תצא למלחמה על אויביך, דהיינו ביום ר״ה שבאים המקטרגים לקטרג עליך וצריך שתלחום עמהם, ונתנו ה׳ אלקיך בידיך ושבית שביו, דהיינו מ״ש (יומא פו:) גדולה תשובה שזדונות נעשות כזכיות. שהוא שבה ממך כמה עונות וחטאות, אתה תשבה אותם ממנו, כי יתהפכו לזכיות וקטיגור נעשה סניגור. והנה אין לך שעת הסכנה יותר ממה שהוא האדם המשהא את נדרו, כמו שפי׳ בפ׳ וישלח, שנענש יעקב על זה יע״ש (חלק ג׳ דרוש ח׳ לפ׳ וישלח.). ולכן אחר סמוך לפסוקים שפי׳ לעיל כתוב בפ׳ זאת, כי תדור נדר לה׳ אלקיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה׳ אלקיך מעמך והיה בך חטא (דברים כג, כב.), וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא (שם כג.), מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה׳ אלקיך נדבה אשר דברת בפיך (שם כד.). וקשה שהרי בפ׳ ראשון לא הזהיר אלא לא תאחר לשלמו, דוק מינה שאם לא תאחר לא יהיה בך חטא, ובפ׳ השני אמר וכי תחדל לנדור וכו׳. הא אם לא תחדל לנדור לגמרי יהיה בך חטא. וקשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. ועוד קשה הכפל מוצא שפתיך תשמור ועשית, שכבר אמר לא תאחר לשלמו, וכמה דיוקים אחרים יש בכתובים. אמנם בתורת כהנים פ׳ קדושים, מאזני צדק וכו׳, א״ר יוסי בר יהודה ולא ההין בכלל איפה הוא, שנאמר איפת צדק, א״כ למה נאמר והין צדק יהיה לך, לאו צדק והין צדק. ופי׳ בעל קרבן אהרן, כלומר כשאתה מדבר הין או לאו, קיים דבריך והצדק אותם, שלא תשנה דבורך עכ״ל. וקשה שהרי הכתוב אינו אומר אלא והין צדק. ואעפ״י שמכלל הין אתה שומע לאו, צריך להבין למה אינו אומר הכתוב אלא הין. והנה במציעא פ״ד שהביא בריתא זו אמר, אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק. שכאן שההין מפורש בכתוב, לכן הקדים הין ללאו. ולכן נלע״ד שיובן עם מאי דאיתא במציעא פ״ב, א׳ רב יהודה בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו בדיבורייהו, במסכתא בפוריא באושפיזא. ופרש״י יש בידך מסכתא פלונית או לאו יאמר לו לאו, ומדת ענוה היא. בפוריא שמשת מטתך יאמר לו לאו, ומדת צניעותא היא. באושפיזא שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות יאמר לא, ומדה טובה היא כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין ויכלו את ממונו ע״כ. ונלע״ד ליתן סימן לג׳ דברי׳ אלה, מי מל״ל לאברהם. מ׳טה ל׳ימוד ל׳ינה. כי בזה הותר לשנות מילולו, וכן אמרו מותר לשנות מפני השלו׳. שאם ישאלוהו אמרת כך, יוכל להשיב לא אמרתי. וא״כ בלאו אפשר לפעמים שלא יהא צדק, לכן אמר הכתוב והין צדק בלבד. אבל עכ״ז לפי רוב הדברים צריך שגם לאו שלך יהא צדק, ושנינו בסוף שביעית, כל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו. ועוד איתא בפ׳ חלק, אמר ר׳ אלעזר כל המחליף דבורו כאילו עובד ע״א, כתיב הכא והייתי בעיניו כמתעתע. וכתיב התם הבל המה מעשה תעתועים. ובזה יובן מה ששנינו בפ״ד דמציעא, מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו. דקשה למה להם להזכיר דור המבול והפלגה, יאמרו מי שפרע מהרשעים, אלא להיות שהמחליף דבורו הוא כעובד ע״א, לכן הוזכרו דור המבול והפלגה שהיו עובדי ע״א. ועוד אמרו בת״כ פ׳ ויקרא, מה ת״ל ומעלה מעל בה׳. לפי שהמלוה והלוה ונושא ונותן הוא בשטר ועדים לפיכך מכחיש בשטר ועדים, אבל המפקיד אצל חבירו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם, לפיכך בזמן שמכחיש מכחיש בשלישי שביניהם ע״כ. ז״ש מי שפרע מאנשי דור המבול והפלגה, שכיחשו בה׳ ויאמרו לא הוא, הוא עתיד להפרע מהמכחיש דבורו. והוא מש״ה והין צדק יהיה לכם אני ה׳ אלקיכם. ואם לא יהיה הין שלכם צדק, שמחליף דבורו אז כביכול מכחש בה׳ אלקיכם והוא כעובד ע״א.

ובמס׳ פ׳ בלק. ובן אדם. ה׳. וסי׳ ובן אדם ויתנחם (במדבר כג, יט.). ובן אדם יחזיק בה (ישעיה נו, ב.). ובן אדם תולעה, איוב כ״ה (איוב כה, ו.). ובן אדם כי תפקדנו (תהלים ח, ה.). ובן אדם לרעהו, איוב י״ו (איוב טז, כא.). הכונה שיש לאדם לעשות עיקר מדבורו ואל יחליפנו ולא ימיר אותו, ז״ש לא איש אל ויכזב (במדבר כג, יט.). רק ובן אדם ויתנחם, זה דרכם כסל למו. אך לא נכון לעשות כן לעשות דברו פלסתר, רק אשרי אנוש יעשה זאת לקיים דברו וכ״ש ובן אדם, שהוא אדם חשוב יחזיק בה, יחזיק דברו ואל יסוג אחור. ואף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה, היום כאן ומחר בקבר, ביום ההוא אבדו עשתונותיו. וא״כ מה אנוש כי תזכרנו לעשות דברו עיקר, ובן אדם כי תפקדנו, כי אין בידו לקיים כיון שמעותד למיתה, וכל יומא זמניה הוא. לכן אמר שאין הדבר כן, רק ויוכח לגבר עם אלוק ובן אדם לרעהו, כי כשם שהאמירה לגבוה צריך לקיים נדרו, כך ובן אדם לרעהו צריך לקיים דבורו. ופי׳ ויוכח, שיוכיח מה שבינו לקונו למה שבינו לחבירו, כי המכחש לחבירו מכחש לשלישי שביניהם. ובקהלת רבתי איתא ז״ל, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ריב״ל פתר קריא בפוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים, ואל תאמר לפני המלאך זה החזן, כי שגגה היא. תהי אנא בי. למה יקצוף האלקים על קולך, על אותו הקול שאמרת. וחבל את מעשה ידיך, מיעוט מצו׳ שביד אותו האיש, הב״ה מכניס בהן מארה ולאבדן ממנו ע״כ. וקשה למה נקט ברבים שאפי׳ ביחיד אסור לעבור על נדרו. ומהו על אותו הקול. ויותר יקשה שלמה מאבד ממנו שאר מצות, והלא פירשו בפ״ד דאבות. ולא מקח שוחד, שאין הב״ה מקבל שוחד המצות בשביל העבירות, רק פורע מן העבירות ונותן לו שכר המצות. האמנם יש דרך ישר לפני איש כשפוסק צדקה ברבים, לומר לא מלבי עשיתי זה רק שלא להתבייש ברבים, אך דעתי היתה שלא ליתן. א״נ עשיתי נדבה זו ברבים כדי שאחרים יעשו, אך לא היתה כונתי ליתן כל כך. לכן הוצרך לפתור קריא בפוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים מן הטעמים האמורים, כי כשהוא ביחיד אין לו התנצלות כלל, ומי הכניסהו שיצא. והוא ע״ד מה ששנינו בפ״ה דאבות, יתנו אחרים והוא לא יתן. ולכן אמר ואל תאמר לפני המלאך זה החזן. כי שגגה היא ולא היתה כונתי ליתן, וכששואלים אותו אומר תהי אנא בי. לכן אמר הכתוב למה יקצוף האלקים על קולך, לא על מה שאמרת תהי אנא בי, אלא על אותו הקול שאמרת מתחלה כשנדרת, שהרי כתוב טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם. וחבל את מעשה ידיך. מיעוט מצות וכו׳. שכיון שאמר תהי אנא בי, הרי הוא כתוהא על הראשונות, וכל צדקותיו אשר עשה לא תזכרן לו. ומ״ש מכניס בהן מארה, הוא מהבריות שכשרואים שאינו פורע נדבותיו יאמרו גם שאר מצות שעשה לוה ואינו פורע, והב״ה מאבדן ממנו, כי סופו הוכיח על תחלתו שגם למפרע נדר ולא שילם, ומאבד ממנו שכר אותן מצות.

והנה איתא בפ״ג דנדרים (דף כב.), יש בוטה כמדקרות חרב (משלי יב, יח.). כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב, אלא שלשון חכמים מרפא. תניא רבי נתן אומר הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן. וקשה למה דוקא ראוי לדוקרו בחרב ולא עונש אחר, ועוד לדברי ר׳ נתן דאמר והמקיימו כאילו הקריב קרבן. והלא קרא כתיב לא יחל דברו. אמנם כתוב הקול קול יעקב והידי׳ ידי עשו. ואיתא בפ׳ בלק. וחרבו שלופה בידו. אמר רשע זה הניח כלי אומנותו, שכלי זיינן של א״ה בחרב, והוא בא עליהם בפיו שהיא אומנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבא עליו באמונתו, וכן סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. והנה כבר הוכחנו שישראל צריכים להיות נאמנים בדבורם ולא יחליפוהו בשום פנים, שיהא הין שלך צדק וכו׳. א״כ הנודר מראה בעצמו שאינו מקיים דבורו, ולכן אוסר את עצמו בנדר, ובזה נוטה מדרכי ישראל הכשרים שמקיימים דבורם בלא נדר. בשביל זה כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב, שכיון שאינו מקיים הקול קול יעקב, ראוי שהידים ידי עשו, שאומנותו בחרב ידקרוהו. אלא שלשון חכמים מרפא, שמתירין לו את נדרו וחוזר להיתרו הראשון, ואז יקיים דברו כמצות הכתוב ולא בשביל הנדר. ולפי שיקשה והלא כתוב לא יחל דברו. לכן הביא דברי ר׳ נתן כל הנודר כאילו בנה במה, כי איסור הבמות היה למען לא יזלזלו בקדושת המקדש שלעולם בקדושתו עומד, והמקריב במקום אחר מראה שאין השכינה שורה בו. כן הנודר מזלזל בקדושת הדבור להראות שאלולי שנדר לא היה מקיימו. אך עדין יש תקוה שילך אצל חכם ויתירנו ויחזור לאיתנו הראשון לקיים דבורו בלא נדר. לכך כשאינו נשאל על נדרו והוא מקיימו, הוי כאילו מקריב קרבן בבמה, שעושה עיקר מנדרו ולא מדיבורו. ומ״ש לא יחל דברו. פי׳ רז״ל, הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו. והוא העיקר. וז״ש שם בפ׳ מטות, איש כי ידור נדר לה׳ וכו׳. דקשה דהיל״ל איש כי ידור או ישבע לא יחל דברו. ועוד כיון שאמר לא יחל דברו, למה הוצרך לומר ככל היוצא מפיו יעשה, דמכלל לאו אתה שומע הין. אמנם ראש הפרשה הוא וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר, היל״ל וידבר משה אל ראשי המטות לאמר לבני ישראל. אמנם כבר נודע שדבור לשון קשה, ואמירה לשון רכה. לכן וידבר משה אל ראשי המטות, שהם הגדולים שבישראל, להם דבר לשון קשה, לפי שעליהם המשרה להתיר הנדרי׳, וצריכי׳ זירוז שלא תצא תקלה מידיהם. אך לבני ישראל שהם שאר העם לאמר בלשון רכה, ומהו זה. זה הדבר אשר צוה ה׳, שצריך שישמרו לשונם מדבר שקר ויקיימו את הדבר אשר יצא מפיהם. ולפיכך איש כי ידור נדר לה׳ וכו׳. הנה בריש נדרים איתא ז״ל, אמר רב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה, שנ׳ נשבעתי ואקיימה וכו׳. והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, אלא קמל״ן דשרי ליה לזרוזי נפשיה. והוא מ״ש בפרשת עקב על בועז ודומיו שנשבעין ליצרם, ועוד בב״ר פ׳ ע׳. וידר יעקב נדר לאמר לדורות שיהיו נודרין בעת צרתן. ז״ש איש כי ידור נדר, מה שכבר הוא נדר, דהיינו לקיים דבורו. אך עושה זה לה׳, לזרוזי נפשיה ולישבע ליצרו. שעושה זה לשם שמים. או השבע מה שהוא שבועה, לאסור איסר על נפשו שלא יפתנו יצרו. א״נ לה׳ שהוא בעת צרה, או לאסור איסר על נפשו, נשבעתי ואקיימה לזרוזי נפשיה, לא יחל דברו, אך כשאינו בשביל ב׳ דברים הללו. ככל היוצא מפיו יעשה ולא ידור כלל. ועוד יובן במ״ש בפסיקתא זוטרתי פ׳ תצא, ד״א והיה בך חט״א, מנין י״ח. כלומר כל המאחר נדרו אין תפלתו שהיא י״ח מתקבלת. ז״ש איש כי ידור נדר וכו׳ לא יחל דברו. כלומר שלא יאחר לשלמו, ובזה ככל היוצא מפיו יעשה, מי שיוכל לעשות והוא לה׳ הנזכר בכתוב, שישמע תפלתו ויענהו משמי קדשו. בזה נבא לביאור הפ׳ כי תדור נדר. כלומר שתדור מה שהוא כבר נדר, שחייב אתה לקיים דבורך וכבר נשבעת בהר סיני, שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק, אך מה שהותר הוא לה׳ אלקיך, לה׳ בשעה שיצרך תוקפך. א״נ כשהוא אלקיך במדת הדין, בבא עליך צרה וצוקה אז מותר לידור, ולכן לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו וכו׳. דאיתא בפ׳ במה מדליקין, תניא ר׳ נתן אומר בעון נדרים מתה אשתו של אדם, שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, ר׳ אומר בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים, שנ׳ אל תיתן את פיך לחטיא את בשרך וכו׳ למה יקצוף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך. איזה הן מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו. ונלע״ד שגם ר׳ מודה שאשתו מתה, שלכן הכתוב התחיל אל תתן את פיך לחטיא את בשרך זה אשתו של אדם שנק׳ בשר מבשרו. ויהיה לחטיא מלשון והייתי אני ובני שלמה חטאים, שהוא לשון חסרון, ותחלה מתה אשתו, ואם לא ישוב וחבל את מעשה ידיך, אלו בניו ובנותיו של אדם, שהם מעשה ידיו, כדגרסי׳ בפ״ג דנדה, שלשה שותפין יש באדם, אביו ואמו וכו׳. וגם זה רמוז באמרו כי דרוש ידרשנו, כפל הדרישה בעבור אשתו ובעבור בניו, וזהו מעמך דהיינו אשתו, ככתוב האשה אשר נתת עמדי. וגם בבניו קטנים שהם עמו שחייב לזונם. ואם לא תקיים נדרך והיה בך חטא. ל׳ חסרון, שאין תפלתו נשמעת כדלעיל, וגם כי במיתת אשתו נשאר חסר, דדכר בלא נוקבא פלג גופא הוי, וגם במיתת הבנים נק׳ חסר, שכן אמרה שרה, אולי אבנה ממנה, וכן רחל ואבנה גם אנכי ממנה. וכבר פירשנו בפרש׳ וישלח, שכל המשהה נדרו סוף בא לידי ע״א ג״ע וש״ד, ונפקא להו מיעקב. וזהו בכיוון והיה בך חטא. אמנם לא בשביל זה הותר לך לידור, שהרי וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, אך אם לא תחדל יהיה בך חטא, כי מ״ש לעיל לא תאחר לשלמו, הוא דוקא לה׳ אלקיך, לזרוזי נפשיה או בעת צרה, אך בלא זה אסור לידור, יען כי מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת וכו׳. כלומר כבר צותה תורה שיהא הין שלך צדק, כי תשמור מוצא שפתיך כאשר נדרת לה׳ אלקיך נדבה, וזהו ועשית, כלומר תתן ללבך כמו שנדרת לה׳ אלקיך נדבה את אשר דברת בפיך. ולפי שדברים שבלב אינן דברים, לכן חזר ואמר אשר דברת בפיך דוקא, את זה תשמור לעשות, כאלו נדרת לה׳ אלקיך, כי צריך לקיים דבריך בלי נדר.

ואע״פ שאין ענינו לכאן, נבאר לדרך זה מ׳ ז״ל באיכה רבתי ע״פ ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון. וז״ל, א״ר אלעזר אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, שעל ידי פרשת נדרים נהרגו סנהדרי גדולה של צדקיה, לפי שכשגלה צדקיהו מינהו המלך נבוכדנאצר על חמשה מלכים, הה״ד ושלחתי אל מלך אדום וכו׳. והוה עליל ונפיק בלא רשו, יומא חד עליל לגביה ואשכחיה דתליש בשר ארנבת ואכיל כשהוא חי, א״ל אשתבע לי דלית את מפרסם לי ואשתבע ליה, ובמה השביעו, ריב״ח אמר במזבח הפנימי. והוון חמשה מלכין יתבין ומפרתין ליה בנ״נ קדם צדקיהו, ואמרין ליה לא יאיא מלכותא לנ״נ אלא לך, דאת מזרעא דדוד, ואמר אנא חמיתיה דתליש בשר ארנבא ואכיל, שלחון מיד ואמרין ליה למלכא ההוא יהודאה דהוה עליל ונפיק בלי רשו קדמך אמר לן אנא חמיתיה דהוה תליש בשר ארנבא ואכיל, הה״ד וימרד צדקיהו במלך בבל, מיד בא וישב בדפני של אנטוכיא ויצאה סנהדרי גדולה לקראתו. כיון שראה אותם שהם כלם אנשים של צורה, גזר והוציאו להם קתדראות והושיבן. א״ל דרשו את התורה, מיד היו קורין פרשה ופרשה ומתרגמין אותה לפניו, וכיון שהגיעו לפרשת נדרים איש כי ידור נדר, אמר לון אי בעי למהדר ביה יכיל או לאו, א״ל ילך אצל חכם ומתיר לו את נדרו, א״ל דומה אני שהתרתם לצדקיה השבועה שנשבע לי, מיד גזר והורידן לארץ, הה״ד ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון. העלו עפר, התחילו מזכירין זכותו של אברהם דכתיב ואנכי עפר ואפר. חגרו שקים, התחילו מזכירין זכותו של יעקב דכתיב וישם שק במתניו. מה עשו להם קשרו שערן בזנבי סוסיהם והיו מריצין אותם מירושלים ועד לוד, הה״ד הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלים ע״כ. ומבלי נאריך בקושיות נבא אל הביאור. תנן בשבועות פ״א, ועל שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות וכו׳ שעיר המשתלח מכפר. ובעי בגמ׳ מאי ניהו קלות ומאי ניהו חמורות. ומסיק אלו הן קלות, עשה ולא תעשה חוץ מלא תשא, חמורות כריתות ומיתות ב״ד. וכ״כ הרמב״ם פ״א מהלכות תשובה ז״ל, החמורות הן שחייבין עליהן מיתת ב״ד או כרת. ושבועת שוא ושקר אע״פ שאין בהן כרת הרי הן מן החמורות ע״כ. ז״ש ר׳ אלעזר אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, לומר שאין בהם כרת ומיתת ב״ד שהרי היא מן החמורות, והמופת הוכיח שעל ידה נהרגו סנהדרי גדולה של צדקיהו וכמ״ש לעיל, שלכן נאמר וידבר משה אל ראשי המטות. דבור קשה, בשביל מה שאירע להם שמתו ע״י שהתירו נדרו של צדקיהו, ובזה היא חמורה משאר מיתות, שהחוטא לבד בעונו ימות, וכאן חטא צדקיהו ונהרגו סנהדרי גדולה שלו. לפי שכשגלה צדקיהו וכו׳. כתב בעל יפה ענף, לפי שכשגלה יהויכין גרסינן, וזה מפני שהוקשה לו שכשגלה צדקיהו, ודאי שלא מינהו על המלכים, שהרי ואת עיני צדקיהו עור. ועוד אם הגלה אותו איך שייך לומר והוה עליל ונפיק בלי רשו. וגם זו רעה חולה שאם היה עור איך ראה דתליש בשר ארנבת ואכיל כשהוא חי. ועל כל אלה שבש הגרסא. ואני בעניי אומר במחילה מכבוד תורתו, אין לשבש הגרסא ושפיר קאמר שכשגלה צדקיהו, וזה עם מ״ש בירמיה כ״ח. ויהי בשנה ההיא בראשי׳ ממלכות צדקיה מלך יהודה בשנה הרביעית וכו׳. ופרש״י ז״ל, בתחילה שהשליטו על חמשת המלכים, וא״א לומר בתחלת מלכותו, שהרי נאמר בשנה הרביעית, אותה שנה ירד להקביל את פני נ״נ בבבל והשליטו על המלכים וכו׳. עם זה אני מבין היטב דברי המ׳ שכשגלה צדקיהו, לפי שאז ירד לקבל עליו את עול מלך בבל, וכל היוצא ממקומו נקרא גולה. ואז בראות נ״נ שנכנע לו צדקיהו, מינהו על חמשת המלכים, לפי שנ״נ היה מזרע שלמה כשבא על מלכת שבא, שלכן נק׳ נ״נ אריה (מ׳ אם כל חי להרמ״ע זלה״ה, ח״ב פי׳ כ״ג.), ולפיכך עשה כבוד לצדקיהו, שהיה מזרע המלוכה והיה נכנס ויוצא בלי רשות, ומצא אותו שהיה אוכל בשר ארנבת חיה, שזה נאסר גם לבני נח. ועוד יש להבין זה עם מ״ש בפכ״ג דשבת. איך נפלת משמים הילל בן שחר וכו׳ חולש על גוים (ישעיה יד, יב). אמר רבה בר רב הונא שהיה מטיל פור על גדולי מלכות לידע איזה בן יומו של משכב זכור. ואפשר שמלבד תאותו לעבירה היה עושה כן כדי להכניעם תחת ידו כזכר הכובש את הנקבה, ויש בכתבי האר״י זלה״ה כי הבא על הזכור יתגלגל בשפן וארנבת שהן שוכבין ונשכבין, ולכן כשנטרד נ״נ עם החיות היה נדמה להן כאילו הוא נקבה ממינן והיו כלן מתעוללות בו. והנה נודע כי התשמיש מכונה בלשון אכילה, כדכתיב אכלה ומחתה פיה. בזה אפשר לומר כי ראה צדקיהו לנ״נ שוכב עם זכר כמעשה הארנבת. וגם זה נאסר לבני נח שגדרו עצמן מן העריות, ולכן השביעו במזבח הפנימי שלא יגלה הדבר פן יהיה לבוז. ורמז רמז לו שישבע לו באמת ולא א׳ בפה וא׳ בלב, וזה כמו המזבח הפנימי שכתוב בו לא תעלו עליו קטרת זרה וכו׳. וכשם שהמזבח היה פנים בהיכל כן לבו שהוא בפנימיות גופו יהיה שוה לפיו, שלא יגלה מסתורין לו. וכשהיו חמשת המלכים מחניפים אותו התחילו לספר בגנותו של נ״נ כדי שגם הוא ירבה לספר עמהם וילשינוהו למלך, כי כל האומות שונאים לישראל, שהיה בזיון בעיניהם להיות כפופים לצדקיהו. אמרו לו לא יאייא מלכותא לנ״נ, יען כי הוא עושה מעשים זרים כאלה ואינו מזרעו של דוד, שהרי בנך הבא מן הנכרית אינו קרוי בנך (יבמות כג.), אלא לך דאנת מזרעא דדוד ממש זרע כשר. ועוד יובן עם מ״ש בישעיה ח׳. ויען מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט וכו׳. ותרגם יונתן חלף דקץ עמא הדין במלכותא בית דוד דמדבר להן בניח וכו׳. ואתה מזרע בית דוד המנהיגים את מלכותם בחסד וברחמים, ולא כנ״נ שהיא אכזרי שלכן אוכל אבר מן החי לקנות מדת האכזריות יותר ויותר. ותכף שהגיד להם צדקיהו, הלכו והלשינוהו למלך. ובא נ״נ להענישו ויצאו סנהדרי גדולה לקראתו וכו׳. והנה כתבו התוס׳ בנדרים פרק ט׳, שהטעם שהתירו לצדקיהו שבועתו, לפי שהיה מצטער ביותר על שלא היה מגלה והיה מבטל ממלאכת שמים, והוי כמו לדבר מצוה. ועוד י״ל דמצוה על החכמים לעשות רצון המלך. ולשניהם יקשה דמאי צער היה לו לצדקיהו שלא היה מגלה. וגם לטעם השני יקשה דהמצוה היא לגבי הנודר ולא לגבי המתיר, ומאי מצוה איכא לגבי צדקיהו. אך במה שאמרנו יובן היטב, כי כיון ששמע צדקיהו מאותם המלכים שלו נאה המלכות לא לנ״נ, חשב שבספרו להם מה שהיה עושה נ״נ (ימהרו) [ימרדו] בו ותשוב הממלכה לצדקיהו ולא יהיה עוד משועבד לנ״נ רק הוא ימלוך בכיפה. וזו היא מצוה גדולה שתהיה המלוכה לבית דוד, והבין נ״נ שסנהדרי גדולה התירו לו את השבועה, ולכן אחרי שבפיהם הודו שהם התירו השבועה, כיון שאמרו לו לנ״נ ילך אצל חכם ויתיר לו, גזר והורידן לארץ, ולפי שהפ׳ אומר העלו עפר על ראשם חגרו שקים, ומאין היה להם השק כיון שבאו אצל נ״נ, כי אין לבא לשער המלך בלבוש שק, לכן פי׳ שרמז רמז הכתוב שהזכירו זכותו של אברהם, שהוא נדר לזרוזי נפשיה כשאמר הרימותי ידי אל ה׳. ויעקב שנדר בעת צרה, שבשתים אלה מותר לידור, וזכותם תעמוד להם להצילם מצרה זו. אך לא שוה להם שנענשו על שהתירו לו לצדקיהו שלא בפניו של נ״נ, ובאו לידי חלול השם שאין לו כפרה אלא במיתה, ולהורות כי לא היו ראויים להיות ראשים גזר נ״נ שיקשרו שערות ראשן בזנבי סוסיהם, והיו מריצין אותן להמיתן מיתה משונה, וזהו הורידו לארץ ראשן.

נחזור לעניננו שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, ולכן צותה תורה כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו. וקשה שנראה מהכתוב שאינו חייב לעשות מעקה כי אם כשיבנה בית חדש, והלא מצוה לבנות מעקה לכל בית ובית ובכל מקום סכנה, כדכתב הרמב״ם ז״ל פי״א מהלכות רוצח. וכן טור חושן משפט סי׳ תכ״ז. אמנם איתא במדרש רבה פ׳ זו, ומצוה גוררת מצוה מנין, תחלה כי יקרא קן צפור, מתוך כך כי תבנה בית חדש. גם זה מן ההוכחות שדבר בהווה, שזכות מצות שילוח הקן שקיים יזכהו לבנות בית חדש ולקיים מצות מעקה. אמנם גם מי שיש לו בית ישן חייב לעשות לו מעקה. ולפי שבמצות שילוח הקן שם נפשו בסכנה, וכמ״ש בחולין פי״ב. הרי שא״ל אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ושלח את האם ולקח את הבנים, ובחזרתו נפל ומת וכו׳. לכן מדה כנגד מדה יזכה לעשות מעקה להציל מן הסכנה, ולכן התחיל בכתוב כי תבנה בית חדש. ואיתא בספרי ועשית מעקה לגגך, מצות עשה. ולא תשים דמים בביתך, מצות לא תעשה. כי יפול הנופל ממנו, ראוי זה שיפול אלא שמגלגלים זכות ע״י זכאי וחובה ע״י חייב ע״כ. משום דק״ל כפל הענין, וכן כי יפול הנופל, לכן פי׳ כן.

והמ׳ שהקדמנו שהוא בפ׳ במה מדליקין, כל מ׳ זה בנוי על היסוד שאמרנו שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, ולכן כשהוא בריא אולם אין צריך כל כך זכות להתקיים בבריאותו. אך כשחלה אז צריך רחמים וזכות גדול ולא סגי במועט, שכן איתא שם בסמוך, עלה למטה ונפל יהא דומה בעיניו כמי שהעלוהו לגרדום לידון שאם יש לו פרקליטין גדולים ניצול ואם לאו אינו ניצול, ואלו הן פרקליטין של אדם, תשובה ומעשים טובים. וזה כי אז מבקרין פנקסו, לפי שהשטן מקטרג בשעת הסכנה וצריך תשובה על עונותיו הקודמים, ומעשים טובים ג״כ אם יש לו להתרפאת, ומר עוקבא הביא ראיה לזה מהכתוב כי יפול הנופל ממנו, דהנופל הוא מיותר ועוד שאין לו שחר, וגם ממנו מיותר, דפשיטא דממנו יפול דהיינו מגגך שהזכיר. ולא היה צריך לומר ממנו, לכן פי׳ דקאי לאדם שיפול ממנו, לפי ששם עצמו בסכנה והיה לו לחשוב שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. ולכן ממנו להביא ראיה, להביא זכות שיגין עליו, ור׳ ישמעאל תירץ למלת הנופל שאין לו שחר, ולכן פי׳ שנק׳ נופל לפי שכן נגזר עליו מששת ימי בראשית, אך עכ״ז אם עשה זה מעקה לא היה נופל משם כי בדרך אחר ימות, אך בשביל שלא עשה מעקה כמצות ה׳ עליו, נתגלגל על ידו מיתתו של זה, והוא עתיד ליתן את הדין. והמקיים מצוה זו זוכה לשדה וכרם, כמ״ש במדרש שם, ואיתא במדבר רבה פ׳ י״ד. מי הקדימני ואשלם, א״ר תנחום בר אבא, מי שאין לו נכסים ועושה צדקה וג״ח, מי שאין לו בית ועושה מזוזה וכו׳, אמר הב״ה זה הקדים וקיים מצותי עד שלא נתתי לו במה לקיימן, צריך אני לשלם ליתן לו ממון ובנים וכו׳. ולכן פי׳ הכתוב תחלה מצות שלוח הקן שאינו נוהג אלא בשאינו מזומן, שנ׳ כי יקרא. פרט למזומן, וזה נק׳ שמקדים להב״ה, ולכן צריך שהב״ה ישלם לו שכרו שיזכה לבית חדש כדי לעשות מעקה. ומוח עצמותיו ישוקה. ונקה ל״ו ינקה. ויבנה במהרה בימינו בית חדש מיושר על המחוקה. אכי״ר. בילא״ו.