דרוש מ״ה לפרשת תבא

וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך (דברים כח, י).

במדרש (פסיקתא זוטרתא פ׳ תבא), וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך. מי שהוא עבד לשר משרי המלך אינו בחשיבות כמו מי שהוא עבדו של מלך, כי מי שהוא עבדו של מלך אפילו השרים יריאים מפניו, כי עבד מלך מלך, ודרשו רז״ל כי שם ה׳ נקרא עליך. רבי אליעזר אומר אלו תפילין שבראש ע״כ.

יניח הכעס ורוב החימה בחיק הכסילים, כמ״ש בקהלת ז׳. אל תבהל ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח (ט). הכונה כמ״ש בפ״ה דאבות, נוח לכעוס וקשה לרצות רשע. ז״ש אל תבהל ברוחך לכעוס, להיות נח לכעוס, כי אפשר שתהיה קשה לרצות ותהיה בגדר רשע, כי כעס בחיק כסילים ינוח, שיונח שם ולא יתרצה בנקל. אך קשה שהרי כתוב שם בקהלת ז׳. טוב כעס משחוק כי ברוע פנים ייטב לב (ג). וכבר פירשנו פסוקים אלה בס׳ אבות עולם שלנו פ״ה דאבות ע״ש (אבות עולם, פרק ה׳ משנה י״ז. אמר החכם בקהלת ז׳. אל תבהל ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח. וקשה מאי ינוח, דהיה לו לומר בחיק כסילים יהיה או בחיק כסילים הוא, אמנם כונתו לומר כי הכעס אין אדם בן חורין ליפטר הימנו כי זה כל האדם, אך העיקר אל תבהל ברוחך לכעוס, שלא תהא מהיר ונוח לכעוס רק קשה לכעוס, וגם אז תהא נוח לרצות כי כעס בחיק כסילים, כלומר כשהכעס הוא בחיק כסילים ינוח, שיתעכב שם הרבה ולא יהיה נוח לרצות, לא כן כשהוא בחיק חכמים שאז לא ינוח רק יתרצה מיד, כי הכעס אי אפשר לאדם להנצל ממנו, וכמ״ש בקהלת א׳. כי ברוב חכמה רב כעס. ואומר שם ז׳. טוב כעס משחוק כי ברוע פנים ייטב לב. ויובן עם מ״ש בזוהר תצוה קפ״ב א׳ ע״פ חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו וכו׳ וז״ל, אי ההיא נשמתא קדישא נטר בשעתא דרוגזיה, לא יעקר לה מאתראה בגין למשרי תחותה ההוא אל זר, דא איהו בר נש כדקא יאות וכו׳, ואי ההוא בר נש לא נטיר לה וכו׳ דא איהו בר נש דמריד במאריה ואסור לקרבא בהדיה ולאתחברא עמיה וכו׳, ואי תימא הא רוגזא דרבנן, רוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין, דהא תנינן אורייתא אשא איהי ואורייתא קא מרתחא ליה, דכתיב הלא כה דברי כאש נאם ה׳ וכו׳ ע״ש כי הענין ארוך וערוך. ז״ש כי ברוב חכמה רב כעס. כי יותר שיהיה האדם חכם יותר מצוי לכעוס על הרשעים, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב בראותו שאינם שומרים התורה, ובזה טוב כעס משחוק. טוב לחכם שיכעוס על הרשעים משישחוק עליהם, כי ברוע פנים שמראה להם פנים זעופות, ייטב לב שיחזרו בתשובה.). האמנם בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו כי יגבר הכעס כאשר שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו, אך כאשר ירים קולו וגבר להגזים לשונאו כי נקום ינקם, וביום פקדו יפקוד עליו פצע וחבורה ומכה טריה, אז ישכך כעסו ולא יבא מן הכח אל הפועל כי ינחם על הרעה. הלא ראינו מ״ש בפ׳ תולדות, וישטום עשו את יעקב וכו׳ ויאמר עשו בלבו וכו׳ (בראשית כז, מא). וכבר פירשנו כל אותם הפסוקים במקומם יע״ש (חלק ג׳‏ - דרוש ו׳ לפרשת תולדות.). ולכן כשחזר יעקב מפדן ארם לבית אביו ושמע שעשו בא לקראתו, וישלח יעקב מלאכים לפניו (בראשית לב, ד). כתוב באנו אל אחיך אל עשו (ז). שהכונה אעפ״י שהוא מראה עצמו כריע כאח לך, בקרבו ישים ארבו והוא עשו. ולכן התפלל יעקב ואמר, הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו (יב). כלומר אין מי שיוכל להצילני אלא אתה, לפי שהוא עושה כריע כאח לי, האמנם בקרבו ישים ארבו והוא עשו, ולכן כי ירא אנכי אותו. ומן הנביאים מצינו כי כשהרג אבנר את עשאל אחי יואב לא דבר יואב כלום, רק בלבו היתה שומה עד בואה לידו, ונפרש הפסוקים בשמואל ב׳ ג׳. שכתוב שם, והנה עבדי דוד ויואב בא מהגדוד ושלל רב עמם הביאו ואבנר איננו עם דוד בחברון כי שלחו וילך בשלום (כב). ויואב וכל הצבא אשר אתו באו ויגידו ליואב לאמר בא אבנר בן נר אל המלך וישלחהו וילך בשלום (כג). ויבא יואב אל המלך ויאמר מה עשיתה הנה בא אבנר אליך למה זה שלחתו וילך הלוך (כד). ידעת את אבנר בן נר כי לפתותך בא וכו׳ (כה). ומבלי נאריך בקושיות נבא אל הביאור, כי הנה איתא בילקוט מלכים א׳ ב׳. ויקבר בביתו במדבר (לד). וכי במדבר היה ביתו של יואב, אלא כיון שמת נעשו ישראל כמדבר, אם תאמר שהיה בונה להם דימוסיאות ומרחצאות שבח היה, וא״ת שהיה בוזז ומאכיל לת״ח שבח שבחים הוא לו ע״כ. וזה לפי שאמרו בפ״ק דברכות (ג:), שהיו נכנסין חכמי ישראל אצל דוד ואומרים לו, אדוננו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה וכו׳, א״ל לכו ופשטו ידיכם בגדוד וכו׳, מיד נמלכין בסנהדרין וכו׳. ושר צבא למלך יואב (ד״ה א׳ כז, לד). לכן בא הכתוב הזה ולמד שבחו של יואב, והנה עבדי דוד ויואב בא מהגדוד. שהיה מקיים גזירת מלך, לכו ופשטו ידיכם בגדוד כדי לפרנס את ישראל, ובפרט לת״ח שהם צריכין פרנסה כיון שהם עוסקים בתורה ואינן פנויין לעשות מלאכה, ולכן אמר והנה עבדי דוד ויואב. שהיה שקול כנגד כלם, ולכן אמר בא ולא באו, לפי שהוא היה העיקר לקיים גזרת מלך. וחזר ואמר ויואב וכל הצבא אשר אתו באו ויגידו ליואב לאמר. הכונה שפיתו את יואב שילך אל המלך להתלונן אליו, למה זה שלח את אבנר בשלום, ואז ויבא יואב אל המלך ויאמר מה עשיתה (ש"ב ג, כד). ויש לדקדק למה נכתב בה׳, ואפשר לע״ד שיובן במ״ש בילקוט שמואל א׳ כ״ד. מפני מה נענש אבנר, רבנין אמרי מפני שלא הניח לשאול להתפייס לדוד, שנ׳ ואבי ראה גם ראה וכו׳ (ש"א כד, יא). וי״א ע״י שהיה בידו למחות בנוב עיר הכהנים ולא מיחה, ריב״ל אמר ע״י שהקדים שמו לשמו של דוד, הה״ד וישלח אבנר אל דוד תחתיו לאמר למי ארץ (ש"ב ג, יב). כתיב מן אבנר לדוד. רשב״ל אמר ע״י שעשה דמן של נערים שחוק, שנאמר ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (ש"ב ב, יד). וי״א על ידי ששיהה מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה ע״כ. הרי אלה חמשה טעמים להריגת אבנר וכלם נוגעים לדוד, שכן הריגת נוב היתה מסיבת דוד, וגם הריגת הנערים היו מעבדי דוד, ולכן הוכיחו יואב מה עשיתה בה׳, כי בשביל חמשה דברים היה לך להורגו, שהרי כל מה שעשה לך היה אחר שנמשחת למלך, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, והאלקים אינה אותו לידך, וזהו הנה בא אבנר אליך למה זה שלחתו (ש"ב ג, כד). כלומר תכף ומיד, והיה לך לחקור עליו בעוד שהיה בידך. וילך הלוך. שלא יחזור עוד לכאן. ידעת את אבנר בן נר כי אתה ידעתו (כה). במה שעשה לך שלא הניח לשאול להתפייס עמך, וכן עושה מעתה, כי לפתותך בא. שתהא שלם עמו ולא תרדוף אחריו, עד שברוב הימים תמצאנו מגדיל עליך עקב. ולדעת את מוצאך. ר״ל עם מי מישראל אתה כורת ברית להביא המלכות אליך. ואת מובאך. מה תשובה משיבים לך. ולדעת את כל אשר אתה עושה. אם אתה מכין צרכי המלחמה להלחם עמו. ולפי שדוד לא השיב כלום, יען כי דברי יואב ירדו חדרי בטן, כי לא נעלם ממנו מה שעשה אבנר. לכן ויצא יואב מעם דוד (כו). כלומר שכיון ששתק דוד כהודאה דמיא, שלא טוב עשה לשלחו בשלום. וישלח מלאכים אחרי אבנר. כי אין ספק ששלחם בשם דוד, כי לכן חזר תכף ומיד. וישיבו אותו מבור הסירה. כמו שפי׳ במקום אחר. ודוד לא ידע. הכתוב מעיד עליו כי לא ידע מה ששלח יואב להשיב את אבנר על שמו. וישב אבנר חברון ויטהו יואב אל תוך השער (כז). בזה אנו רואים כי לא המתין יואב שיחזור אבנר לדוד, למען לא תגלה חרפתו, כי שקר ענה לומר שדוד שלח להחזירו. ובסנהדרין פ״ו (מט.) על פסוק זה, א״ר יוחנן שדנו בדין סנהדרין. א״ל מ״ט קטלתיה לעשאל, רודף הוה, היה לך להצילו בא׳ מאיבריו, לא יכילנא ליה, השתא בדופן חמישית איכוונת ליה, באחד מאיבריו לא יכלת ליה, עד כאן. דקדק בדבריו שדנו בדין סנהדרין, ולא אמר בסנהדרין, כי לא הביאו לפני הסנהדרין, רק הרגו שם אל תוך השער, אלא שדנו בדין סנהדרין. וזה כי יואב היה גואל הדם של עשאל אחיו, ולכן מצוה ביד גואל הדם, שנ׳ גואל הדם הוא ימית את הרוצח (במדבר לה, יט). כמ״ש הרמב״ם בפ״א מהל׳ רוצח. וז״ש וימת בדם עשהאל אחיו (ש"ב ג, כז). עוד שם בסנהדרין פ״ו (מט.), לדבר אתו בשלי (ש"ב ג, כז). א׳ רב יהודה אמר רב לדבר אתו על עסקי שלו. ופרש״י ז״ל, לשון של נעלך (שמות ג, ה). שאל לו בערמה, יבמה גדמת היאך חולצת, התחיל שוחה לפניו ומראהו, כך היא חולצת בשיניה, והוא שלף חרבו והרגו, כדכתיב בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו (מ"א ב, ה) ע״כ. ונלע״ד שזה מובן עם מ״ש בפרשת תצא, אחר שכתב ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וכו׳ (דברים כה, ט). ונק׳ שמו בישראל בית חלוץ הנעל (י). סמך לו, כי ינצו אנשים יחדיו וקרבה אשת האחד וכו׳ והחזיקה במבושיו (יא). וקצותה את כפה (יב). ודרשו בספרי ע״פ זה, וקצותה את כפה. מלמד שאתה חייב להצילו בכפה, מנין שאם אין אתה יכול להצילו בכפה הצילהו בנפשה, ת״ל לא תחוס עיניך. וכן כתב הרמב״ם ז״ל בפ״א מהל׳ רוצח ע״ש. א״כ יכול להיות אשה גדמת, שקצצו כפה כדי להציל הנרדף ובאת לידי חליצה, שחולצת בשיניה. וזה רצה יואב לרמוז לאבנר, שהיה לו להציל את עשאל באחד מאיבריו, לקצוץ ידו וכיוצא, כמו שעושין באשה שממנה למדו דין זה, וישמע דוד מאחרי כן (ש"ב ג, כח). העיד הכתוב כי דוד לא שמע כלום מחזרת אבנר רק אחרי כן, ויאמר נקי אנכי וממלכתי מעם ה׳ עד עולם מדמי אבנר בן נר. אמר מדמי כמו שדרשו ז״ל (ירושלמי סנהדרין כג.), כל המאבד נפש אחת מישראל מע״ה כאילו איבד עולם מלא. וגם דרשו דמי אחיך. דמו ודם זרעיותיו. ולהיות שאבנר היה גבור חיל, ולכן בהריגתו הרג ג״כ הבוטחים בו, ובצאתם למלחמה היו נצולים בשבילו, ואמר יחולו על ראש יואב ואל כל בית אביו (ש"ב ג, כט). כי גם ידם במעל הזה, שכן כתוב אחר זה, ויואב ואבישי אחיו הרגו לאבנר וכו׳ (ל). ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע וכו׳ (כט). הכונה שטוב לו שישא ענשו בעה״ז ולא יכרת לעה״ב. וביקרא רבה פ׳ י״ח. מהיכן נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת, ע״י שהיו מליזין אחר גדוליהן ע״כ. אף כאן יואב גרם להיות ישראל מליזין אחר דוד, כי גם ידו במעל, ולכן לקה בזיבות וצרעת. ולפי שהטעה את אבנר לשאול לו גדמת במה היא חולצת, כדי שישחה לפניו ויוכל להרגו, לכן מדה כנגד מדה, ומחזיק בפלך (כט). שפרש״י, נשען על מקלו מחמת חולי הרגלים שהלך שחוח. וגם יש לו חולי ברגלים שבהם הטעה לאבנר. ונופל בחרב. כנגד שהרגו בחרב. וחסר לחם. כי כל זה עשה יואב מקנאתו לאבנר, שלא ישימהו דוד שר צבא ישראל במקומו ויחסר לחמו, לכן קללו וחסר לחם. מכל זה למדנו שיואב שלום לאבנר ידבר ובקרבו ישים ארבו עד שגרם מיתתו. וכן כתוב עוד בשמואל ב׳ י״ג. ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון על דבר אשר עינה את תמר אחותו (כב). וקשה דהיל״ל למטוב ועד רע, כמ״ש השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע (בראשית לא, כד). ועוד מאי על דבר, היל״ל על אשר עינה. אמנם הגיד הכתוב כי משנאתו של אבשלום לא רצה להוכיח את אמנון כלל, כדי שלא ישמר ממנו ויוכל להרגו, וז״ש ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע. שלא הוכיחו על הרעה אשר עשה לתמר. וגם לא היה מדבר אתו טובות, כדי שלא יבא לזכור לו עונו, רק כי שנא אבשלום את אמנון. שהיתה לו שנאה כבושה בלבו, לא בלבד על הרעה אשר עשה לשכב את אחותו, כי זה היה מסבת יצרו הרע שהסיתו בעבור אהבה אשר אהבה, אך עיקר שנאתו על דבר, דהיינו שאחר שהשביע את עצמו לבא עליה, אמר לה קומי לכי (ש"ב יג, טו). כי גדולה השנאה אשר שנאה וכו׳. וזהו על דבר אשר עינה (כב). שהורה בדבורו הרע שלהשביע יצרו לבד עשה זה, ולכן שנאו אבשלום, והסתיר הדבר בלבו כדי להנקם ממנו. ומן הכתובים מצינו באסתר א׳. ותמאן המלכה ושתי וכו׳ ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו (יב). וזה לפי שחכמים הגידו (מגלה יב:), ששלחה לו דברי גנאי (ויקצף המלך מאד (אסתר א, יב). אמאי דלקה ביה כולי האי, אמר רבא שלחה ליה בר אהורייריה דאבא (שומר הסוסים של אבי), אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי, וההוא גברא אשתטי בחמריה, מיד וחמתו בערה בו.). וגם לדרכנו יכון ויקצוף המלך מאד, שהיה הקצף רב מאד לפי שחמתו בערה בו, ולא הוציא בשפתיו להגזים עליה רק בקרבו ישים ארבו, אות הוא שרוצה להנקם ממנה, שלכן ויאמר המלך לחכמים וכו׳ כדת מה לעשות וכו׳. על כן צותה תורה, לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט, יז). שלא תטור את הכעס בלבך רק אם עשה לך רעה, הוכח תוכיח את עמיתך, כדי שלא תקום ולא תטור את בני עמך, וכבר פירשנו פסוקים אלה במקומם יע״ש. והנה זהו הטעם שהאריכה תורה בתוכחות יותר מהברכות, כי כל עוד שמגזים בתוכחותיו ישכך כעסו ולא יבא לידי מעשה, וכמ״ש הקדמונים ע״פ וינחם ה׳ על הרעה (שמות לב, יד). לפי שדבר לעשות לעמו, ולכן הקל משה בקללותיו לפי שהם מרובים משל ת״כ.

ולבא אל הענין, נשים לב לפסוקי הפרשה, ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר (דברים כז, יא). אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים וכו׳ (יב). שיש להקשות למה המתין עד עתה להגיד ענין ברכות וקללות, שהרי שם בפ׳ ראה היה לו לפרטן. ועוד קשה למה העמיד ששה שבטים לברך וששה שבטים על הקללה, שתהיה קנאה ביניהם לומר מה נשתנו אלה מאלה. ועוד למה נקט הארורים האלה, שיש כמה עבירות אחרות דלא דכר שמייהו. או יאמר ארור אשר לא יקים בלבד, דכולל כל עבירות שבתורה. ולמה הזכיר הארורים ולא הברוכים, דתנן בסוטה פ״ז (משנה ג), הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה וכו׳. אמנם כתב לעיל מזה, היום הזה ה׳ אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים וכו׳ (דברים כו, טז). כי הנה כתב רש״י בסוף הפ׳ ע״פ ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת וכו׳ (דברים כט, ג). שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, באו כל ישראל לפני משה וא״ל אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה וכו׳ ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם היום הזה נהיית לעם וכו׳. כן כתוב כאן, היום הזה שראיתי שאתם דבקים וחפצים במקום. ה׳ אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה. דהיינו דברים שאין טעמם נודע. וגם ואת המשפטים. שהם ז׳ מצות בני נח כמ״ש רש״י ז״ל בפרשת משפטים, ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה׳ ואת כל המשפטים (שמות כד, ג). אלו ז׳ מצות שנצטוו בני נח וכו׳. שאעפ״י שכבר נצטוו מבתחלה חזר וצוה אותם, לפי שאמרו בפ״ק דע״א (ב:), ראה ויתר גוים (חבקוק ג, ו). ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח ולא קיימום, עמד והתירן להם. א״כ מצינו חוטא נשכר, אלא לומר לך שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה ע״כ. זהו שחזר וצוה אותם לישראל, להוציאם מכלל האומות, שלגבי דידהו הם מצווים ועושים כשאר מצות התורה, ויקבלו שכרם כמצווים ועושים. לפי שישראל אינם מקבלים עליהם ז׳ מצות בני נח בשביל שהשכל מחייבם, רק לכוונות אמיתיות הידועות אצל הב״ה כשאר מצות התורה, דהיינו החקים שאין טעמם נודע, ולכן סמך החקים והמשפטים יחד, ולכן חזר ואמר ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך (דברים כו, טז). שגם היצה״ר יודה בהם, וכמו שפי׳ בזה הפסוק, מכל ארח רע כלאתי רגלי למען אשמר דברך (תהלים קיט, קא). כדברי ראב״ע, מנין שלא יאמר אדם אי אפשי לבא על הערוה וכו׳, אבל יאמר אפשי ואפשי, אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי ע״ש. ובזה ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה (דברים כו, יט). שהם מקבלי׳ שכר כמי שאינו מצווה ועושה, וישראל כמצווים ועושים, וגם לכונות אחרות הידועות אצלו ית׳, וזהו ולהיותך עם קדוש לה׳ אלקיך כאשר דבר. הנה כי כן, ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר (דברים כז, יא). כי זה היה ביום מותו דוקא, ואז דבריו ככתובין וכמסורין דמו, ואותו היום ג״כ ישראל הורו על עצמם היותם דבוקים וחפצים במקום. ולכן צוה אותם אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים שמעון ולוי ויהודה ויששכר יוסף ובנימין (דברים כז, יב). כדי שלא יקנאו זה בזה, כי לוי היה הוא המברך, כדכתיב וענו הלויים וכו׳ (דברים כז, יד). ופירשו בירושלמי דסוטה (ל:), רבי אומר זקני כהונה ולויה למטה ושאר כל השבט למעלה. והביאו הילקוט פ׳ זו. ושמעון ולוי אחים (בראשית מט, ה). לעולם היו לאחדים, ויהודה לפי שהוא מלך, ויששכר עוסק בתורה, ויוסף ובנימין בני רחל עקרת הבית, לכן אלה יעמדו לברך את העם. ואלה יעמדו על הקללה (דברים כז, יג). לא אמר לקלל אלא על הקללה, דהיינו שזכותם תעמוד להם להכניע הקללה תחתם, ויעמדו עליה שלא תשלוט בהם. ראובן. היה מן הראוי להראות שמוצל אותו צדיק מאותו החטא, אפשר שעשה אותו מעשה ויעמוד בהר עיבל לאמר אליו ארור שוכב עם אשת אביו, וכמ״ש בפ״ה דשבת (נה:). וגד גם הוא אצלו, שלעולם היו לאחדים ראובן וגד כנז׳ בפ׳ מטות, ואשר שהיה אחיו, שניהם בני זלפה, וזבולון שזכותו גדול לתת לתוך פיו של יששכר. דן ונפתלי שהיו בני בלהה, גם היא מהפלגשים כשם שהיו גד ואשר. ולתרץ מה שהקשינו למה לא כתב ברוך אשר לא יעשה, וכן כלם, יובן עם מ״ש בגמרא פ״ג דקדושין (סא:) ז״ל, בשלמא לר״מ דבעי תנאי כפול, היינו דכתיב אם בחקותי תלכו (ויקרא כו, ג). ואם בחקותי תמאסו (טו). אלא לר״ח בן גמליאל למה לי. אצטריך, סד״א אם בחקתי תלכו ברכה. אם בחקתי תמאסו לא ברכה ולא קללה, קמל״ן ע״כ. בזה יבא היטב שאם כתב לבד הברוכים, הוה אמינא ברוך אשר לא יעשה, אך העושה לא ברכה ולא קללה, קמל״ן דקאי בארור. אבל עתה שאמר ארור אשר יעשה, איני יכול לומר שמי שאינו עושה לא ברכה ולא קללה, שהרי כל התורה כלה אומרת שיש שכר טוב לשומרי מצות, והיה עקב תשמעון וכו׳ ושמר ה׳ אלקיך לך וכו׳ (דברים ז, יב). וכן בכמה מקומות. והנה מצאנו ראינו כי אלו הארורים הם בכלל כלם שבע מצות בני נח, ואחריהם אמר ארור שלא יקים את דברי התורה הזאת (דברים כז, כו). לכלול אותם בשאר מצות התורה מן הטעם שכתבנו, והתחיל בארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה. שהוא כנגד אנכי ולא יהיה לך. וסמך אחריו ארור מקלה אביו ואמו (דברים כז, טז). מהטעם שאז״ל בפ״ק דקדושין (לא.), שכיון ששמעו א״ה אנכי ולא יהיה לך, אמרו לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך (שמות כ, יב). חזרו והודו לדברות ראשונות. וכתבנו במקומו הטעם לזה יע״ש (חלק א׳ - דרוש ל׳ לפרשת קדושים והפטרה.). לכן אחר שאמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה (דברים כז, טו). כדי שלא יאמרו א״ה לכבוד עצמו הוא דורש, סמך אחריו ארור מקלה אביו ואמו (דברים כז, טז). שהוא להפך מכבד את אביך ואת אמך. ועוד יובן היטב עם מ״ש בזהר פ׳ יתרו צ״ג א׳ ז״ל, בר נש חייב ללמד את בנו תורה, דכתיב ושננתם לבניך (דברים ו, ז). ואי לא אוליף ליה אוריתא ופקודין כאילו עביד ליה פסל, ובג״ד לא תעשה לך פסל, ועתיד להיות בן סורר ומורה ומבזה אבוי ואמיה. ז״ש ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה. דלא אוליף אורייתא לבריה. וזה גורם ארור מקלה אביו ואמו. שגורם במעשיו הרעים שהבריות אומרי׳ עליו ארור שזה ילד ארור שזה גידל, זהו מקלה אביו ואמו, וגם הוא עצמו יהיה בן סורר ומורה ומקלה אביו ואמו. וארור מסיג גבול רעהו (דברים כז, יז). הוא גזל. וכן משגה עור בדרך (דברים כז, יח). שמשיאו עצה רעה לגזול ממונו, ומטה משפט כמשמעו, וג״ע מכמה ארורים המדברים בזה. ארור מכה רעהו בסתר (דברים כז, כד). הוא ש״ד. ועוד אלה הארורים הם דברים המסורים ללבו של אדם, שעליהם נאמר ויראת מאלקיך אני ה׳, ולפי שאין יודע בדבר אלא הוא ית׳, לכן ראוי למיקם עלייהו בארור. ואח״כ כתוב והיה אם שמוע תשמע בקול ה׳ אלקיך וכו׳ ונתנך ה׳ אלקיך על כל גויי הארץ. וכמו שפי׳ לעיל. ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה ברוך פרי בטנך וכו׳ ברוך טנאך ומשארתך. ברוך אתה בבאך וכו׳. וקשה למה בברכות הקדים ברוך פרי בטנך לברוך טנאך, ובקללות הקדים ארור טנאך לארור פרי בטנך. עוד קשה למה הקדים ברוך אתה בבואך, שהרי תחלה צריך לצאת ואח״כ לבא, וכן אמר מרע״ה לא אוכל עוד לצאת ולבא. אמנם איתא ביבמות פ״ו (סג.), א״ר אלעזר אין לך אומנות פחות מן הקרקע, ר״א חזייה לההוא ארעא וכו׳, א״ל הפוכי בעסקא טב מינך. ופי׳ רש״י טוב להרויח יותר. לכן אמר ברוך אתה בעיר. דהיינו לעסוק בפרקמטיא, ולפי שאמר שם ר״א כל שאין לו קרקע אינו אדם. ופי׳ התוס׳ כמ״ש אין לך אומנות פחותה מן הקרקע, מיירי באדם שעיקר אומנותו בקרקע. ואיתא נמי שצריך שישליש מעותיו, שליש בקרקע. לפיכך אמר וברוך אתה בשדה, שגם צריך שיהיו לו שדות להביא טרף לביתו, ולכן סמך אחריו ברוך פרי בטנך, שכיון שיהיו לו מזונות בשופע, צריך שיהיו לו בנים שיהנו בטובתו, והרי אלו שלש מתנות טובות הצריכות לאדם, תחלה מזוני ואח״כ בני ואח״כ חיי, דהיינו ברוך אתה בבואך לעולם, וברוך אתה בצאתך זקן ושבע ימים, אך בקללות הקדים ארור טנאך, שמתחלה יחסר לחמו ואח״כ ימותו בניו, וזה על פי מ״ש במועד קטן פ״ג (כד:), הביאו הרי״ף ז״ל, התנוקות מה הן בהספד, עניים בני שלש, עשירים בני חמש, ופי׳ שם נמוקי יוסף, לפי שעניים מגדלים בניהם ברעב ובצמא, ומרעיבין עצמם להאכיל בניהם וחביבין עליהם ביותר, ולכן הקדים ארור טנאך ואח״כ ארור פרי בטנך, שמתחלה יהיו רעבים גם צמאים ובניהם מתים ברעב, ויש להם צער יותר ממיתת בני עשירים. אח״כ אמר ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. ודרשו רז״ל מכח הקושיא הנ״ל, שהיה לו להקדים צאתך לבואך. ז״ל ברוך אתה בבואך בפרקמטיא שלך, וברוך אתה בצאתך בפרקמטיא שלך, ודוד מפרשה ה׳ ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם. ויובן עם מ׳ ז״ל בקהלת רבתי ע״פ טוב שם משמן טוב, נולד אדם הכל שמחין, מת הכל בוכין, ואינו כן אלא נולד אדם אין שמחין לו שאין יודעים באיזה פרק ומעשים יעמוד, אם צדיק ואם רשע אם טוב ואם רע, מת הם צריכין לשמוח שנפטר בשם טוב ויצא מן העולם בשלום, משל לשתי ספינות וכו׳ ע״ש. ז״ש ברוך אתה בבואך בפרקמטיא שלך, כלומר הנה זה הכתוב מדבר במי שנכנס לנמל לשלום עם פרקמטיא שלו, ולא זו אף זו, וברוך אתה בצאתך, שתבטח בה׳ שכשם שהכניס לשלום פרקמטיא שלך ולא נזדווגו לה מקרים רעים, כך תהא מובטח שגם בצאתך יהיה כן שתחזור לשלום, ולפי שלעולם היה לו להקדים ברוך אתה בצאתך, אמר ודוד מפרשה, שהקדים צאתך לבואך, ונתן טעם לכתוב שהתחיל ברוך אתה בבואך, ואמר מעתה ועד עולם, שמובטח אתה שכשם שברוך אתה בבואך, כך תהיה בצאתך, בעשותך רצונו של מקום. ובב״מ פ״ט (קז.), ברוך אתה בבואך (דברים כח, ו). שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך בלא חטא. וקשה תינח בברוכים, אך בארורים איך נדרוש שתהא יציאתך מן העולם בחטא כביאתך בחטא. שכשנולד אדם אין בו חטא. ואפשר לומר כי הנה ודאי שכשנולד אדם אין בידו חטא ועון, אך ג״כ אין בידו שום זכות. ולפי זה ידרוש בברכות, כמו שפי׳ שתהא יציאתך בלא חטא כביאתך בלא חטא. ובארורים ידרוש שתהא יציאתך מן העולם בלא זכות כביאתך לעולם בלא זכות, וכמ״ש בקהלת ה׳. כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא ומאומה לא ישא בעמלו שיולך בידו. וקשה מלת ׳כשבא׳ שהיא מיותרת, שכבר אמר ׳כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת׳ ובזה די, וכן ׳ומאומה לא ישא בעמלו שיולך בידו׳ גם זה יתור נפיש, שדי שיאמר ומאומה לא ישא בעמלו. אך באמרו ערום ישוב ללכת, קשה שאם על הלבוש מדבר, עינינו רואות שהמת אינו הולך ערום, שהרי מלבישין אותו בתכריכיו לכן אמר כשבא, דהיינו שכשבא לעולם מלבישין אותו משל אחרים, כי אין לו כלום רק מאביו ואמו או בתורת צדקה. כך כשישוב ללכת מלבישין אותו, כי הוא בעצמו לפעמים יעני ואין לו במה ללבוש, וזהו ערום ישוב ללכת כשבא. לפי שנשאר עני ומאומה לא ישא בעמלו. ולא בלבד שאינו מוליך עמו ממון כלל, אלא אפי׳ זכות אין לו, כמ״ש אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (פסחים פ״ג. דף נ.). וזה אינו מוליך עמו כלום ממה שמוליך בידו. ולדרכנו כאשר יצא מבטן אמו בלא זכות, כך ערום ישוב ללכת כדלעיל. האמנם יאמר עוד ארור אתה בבואך וכו׳, שתהא יציאתך מן העולם בחטא כשם שבאת בחטא. וזה עם מ״ש ביומא פ״ח (פב:), ההיא עוברא דאריחא, אתו לקמיה דר׳ חנינא, אמר לחישו לה ולא אלחישא, קרא עליה זורו רשעים מרחם (תהלים נח, ד). נפק מינה שבתאי אוצר פירי. ז״ש ארור אתה בבואך לעולם בחטא, באכילת יה״כ, וכן בצאתך מן העולם, ולהפך בברכות, ברוך אתה בבואך לעולם בלא חטא, כההיא עוברא דאריחא ולחישו לה ואילחישא, קרו עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ונפק מינה ר׳ יוחנן. ועוד נלע״ד שיובן עם מ״ש ביומא פ״ח (פו:), רב כי הוה נפיק למידן דינא אמר הכי, בצבו נפשאי לקטלא נפיקנא וכו׳ ולואי שתהא ביאה כיציאה. ופרש״י כשישוב לביתו בלא חטא כיציאה. ז״ש ברוך אתה בבואך, לחזור לביתך נקי מהחטא כשם שהיית ברוך בצאתך, ולהפך כשהדיין לוקח שוחד, כמ״ש בפ׳ זו, ארור לוקח שוחד להכות נפש דם נקי. שיובן עם מ״ש בב״ק פ״י (קיט.), כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנ׳ כן ארחות כל בוצע בצע. וזה נאמר ג״כ על שוחד שלוקח, כדכתיב ויטו אחרי הבצע. שבזה מעות עליו את הדין, ומעלה עליו כאילו נטל נשמתו ממנו. אמר עוד יתן ה׳ את אויביך הקמים עליך נגפים לפניך, אלו השרים של מעלה, שהם אויבי ישראל המקטרגים עליהם. וזהו עליך, והוא מ״ש בשוחר טוב מזמור כ׳. שרי א״ה אומרים על ישראל, רבש״ע וכי משוא פנים יש בדבר, אלו מגלי עריות ואלו מגלי עריות, אלו שופכי דמים ואלו שופכי דמים, אלו עובדין ע״א ואלו עובדין ע״א, מפני מה אלו יורדין לגהינם והללו אינן יורדים. והב״ה אומר אני מדבר בצדקה רב להושיע, ובאיזו צדקה, בצדקה שעשיתם עמי וקבלתם את התורה, שאלמלא לא קבלתם את התורה הייתי מכלה אתכם. זהו כנגד ש״ד, שאלמלא שישראל קבלו התורה היה מכלה אותם, וא״כ בזכות התורה נצולין מש״ד, וגם במה שפירשנו במקום אחר, שע״י לא תרצח פסלו בני עשו לקבל התורה, ולהפך ישראל קבלוה תכף ומיד לפי שאינן שופכי דמים. וחד אמר בצדקה שקבלתם את התורה, שאלמלא כן הייתי מחריב העולם ומחזירו לתהו ובהו. הרי זה כנגד ע״א שע״י התורה ניכר לכל שהב״ה ברא את העולם ומשגיח בו, וע״י כן אינן עובדין ע״א. ר׳ לוי אמר בזכות המילה, וזה נגד הקטרוג אלו מגלי עריות, שהמילה היא תקון לג״ע. וז״ש בדרך א׳ יצאו אליך, שכל א׳ מאלו ג׳ עבירות נק׳ דרך, כמ״ש בב״ר פ׳ ע׳ ע״ש. ובשבעה דרכים ינוסו לפניך, שבזכות התורה מזוקק שבעתים, המקטרגים נדחים. וגם בזכות העולם שנברא בששה ימים ובשביעי שבת, וישראל שומרים אותו ועוסקים בתורה, ובזה ינוסו לפניך המקטרגים, וגם המילה נעשית ביום השמיני אחר שעברו ז׳ ימים, כמ״ש ז״ל שלכך ניתנה ביום השמיני, כדי שיעבור עליה שבת א׳. ובתוכחות כתוב והצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך וכו׳. שיובן עם מ״ש בסוף פתיחתא דאיכה רבתי, ששלח נבוכדנצר את נבוזראדן להחריב את ירושלים, ועשה שם ג׳ שנים ומחצה, בכל יום מקיף את ירושלים ולא היה יכול לכבשה, בקש לחזור, נתן הב״ה בלבו, התחיל ממדד בחומה והיתה שוקעת בכל יום טפחיים ומחצה עד ששקעה כלה, וכיון ששקעה כלה נכנסו השונאים לירושלים וכו׳. זה עד רדת חומותיך מעצמה, והנה נחזור לעניננו שלכן הגזים הב״ה בתוכחות מרובות לשכך כעסו, וכבר פי׳ לעיל בפ׳ ראה, טעמים לשבח למה הברכות מועטות והתוכחות מרובות יע״ש.

ולענין זה נבין מ׳ ז״ל בפ״ק דע״א (ד.), ר׳ חמא בר חנינא רמי, כתיב חימה אין לי (ישעיה כז, ד). וכתיב נוקם ה׳ ובעל חימה (נחום א, ב). לא קשיא כאן בישראל כאן בא״ה. וקשה וכי משוא פנים יש בדבר. ועוד מה חידש ר׳ חמא דזיל קרי בי רב הוא, דלהדיא כתוב נוקם הוא לצריו וכו׳. ואין זה בישראל דלעולם הם אוהבי ה׳. אמנם ראה ר׳ חמא כפל הכתוב, נוקם הוא לצריו ונוטר הוא לאויביו, ולכן הייתי יכול לומר כי צריו הם א״ה ואויביו הם רשעי ישראל, ולכן בראשונים כתיב נוקם, לעשות נקמה בגוים, ונוטר לישראל שיעשו תשובה. וחימה אין לי בצדיקי ישראל. כך הייתי יכול לפרש הכתובים, לכן בא רחב״ח ופירש שאין הדבר כן אלא כל הפסוק מדבר בא״ה. והראשון מדבר בישראל, והוא מ״ש בישעיה כ״ז. ביום ההוא כרם חמד ענו לה (ב). אני ה׳ נוצרה לרגעים אשקנה וכו׳ (ג). שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ בלק קצ״ט ב׳. ויסרתיך למשפט וכו׳. דבכל שעתא ושעתא יהיב קב״ה יסורין לישראל זעיר זעיר וכו׳, בגין דכד יעלון ליומא דדינא רבא לא ישלוט עלייהו דינא. ע״ש שהענין ארוך וערוך לעניננו. זש״ה ביום ההוא, שהוא יום הדין הגדול. כרם חמד ענו לה, שאז יכירו וידעו כל האומות חבתן של ישראל לפני הב״ה, כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל, ונקרא כרם חמד, שהוא יין המשומר בענביו, שכן ישראל נשמרו מהתערב באומות. אני ה׳ נוצרה, שאני משגיח בהם. לרגעים אשקנה כוס התרעלה, להביא עליהם יסורין מעט מעט, פן יפקוד עליה ליום הדין כשאר האומות, ולכן לילה שהוא בזמן הגלות, ויום שהוא לזמן הגאולה, אצרנה שלא לעשות בהם כלה. והטעם כי חימה אין לי על ישראל, שאם ח״ו היה לי חימה עליהם, אפשעה בה אציתנה יחד (ישעיה כז, ד). כפשע בינם ובין המות, ואפקוד עליה יחד על האומות. ולפי שהם בני אברהם יצחק ויעקב שהם רחמנים בני רחמנים, לכן מן הראוי שחימה אין לי עליהם, כי כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים. אך לאומות אל קנוא ונוקם ה׳. דאיתא בזהר פ׳ נח דף ס״א ב׳ ז״ל, לית חדוא קמי קב״ה כזמנא דאתאבידו חייבי עלמא, הה״ד באבוד רשעים רינה (משלי יא, י). וה״מ כד מטא ההוא זמנא דאוריך לון ולא תבאן לגביה, ואי תימא איהו עד לא מטא זמנייהו אמאי עביד בהו דינא, אלא בגין דמשתתפי בהדייהו דישראל לאבאשא לון, ובג״כ עבד בהו דינא ואוביד לון מעלמא בלא זמנא, ע״ש בארוכה. והנה בנחום א׳ כתוב אל קנא ונוקם ה׳. שפירשוהו על סנחריב, שכתוב ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור וכו׳. אך מאז לא החריב את נינוה, כי עדין לא נתמלא סאתה. אבל בימי יונה בן אמיתי עלה גזר דינה ועשו תשובה, אך אח״כ חזרו לסורם ובא עליה פורענות כנודע, וזהו נוקם ה׳ לצריו. דהיינו כשבאים להזדווג לישראל, שהוא כביכול כצר״י מעלה, שכל הנוגע בהם נוגע בבבת עינו. ונוטר הוא לאויביו כשנתמלא סאתם, וזהו ונוטר דווקא. ואפשר שזה היה טעמו של חזקיהו שלא אמר שירה במפלתו של סנחריב, לפי שעדין לא הגיע זמן לעשות בהם כלה, אלא בשביל שנזדווג לישראל נקם נקמתן ממנו, וכשם שלמעלה כד לא מטא זמנייהו דלא אשתלים חובייהו, לית חדוה קמיה על דאתאבידו. כך חזקיהו לא רצה לומר שירה על מפלתם. אך לא כיון יפה שהרי גם בקריעת ים סוף שהיה איבוד המצרים קודם זמנם, שעדין לא עברו ת׳ שנה, לא רצה הב״ה שמלאכי השרת יאמרו שירה. וזה דוקא בשעת הדין, אך כאשר כבר מתו המצרים, אז ישיר משה ובני ישראל להודות לה׳. וגם חזקיהו אחרי שראה אבדן חיל סנחריב היה לו לומר שירה ולכן נענש. וזהו מ״ש בישעיה מ״ב. ה׳ כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה (יג). שהכפל יובן ע״ד זה, כשעושה דין באומות בשביל ישראל, אז ה׳ שהוא רחמים, כגבור יצא לנקום נקמתם, אך כשנתמלאה סאתם, כאיש מלחמות יעיר קנאה, ואז יריע אף יצריח וכו׳. כי באבוד רשעים רנה. וכ״כ בתהלים ע״ט. שפוך חמתך אל הגוים וכו׳. כשופך כלי קודם זמנו, בעבור כי אכל את יעקב. אבל לישראל אל תזכור לנו עונות ראשונים, מהר יקדמונו רחמיך, כי עליהם נאמר חימה אין לי. וז״ש לא תקום ולא תטור את בני עמך וכו׳ אני ה׳. שממני תלמוד שלא לעשות נקמה בישראל, כי חימה אין לי עליהם.

וזהו מ״ש בפ׳ זאת, וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך. שיובן עם כל מה שאמרנו שלפי שישראל הם עם נחלתו אין לו חימה עליהם, והוא מ״ש בפסיקתא זוטרתי פ׳ זו, והוא המ׳ שהצענו ראשונה, כי כבר כתבנו במקום אחר שההשתעבדות לאדם גדול הוא עצם החפשיות, וזהו טעמם של תפילין שנקראו פאר וטוטפות, לשון נזר ועטרה. כי בשעבד עצמנו לעבודתו ית׳ הוא לנו פאר נזר ועטרה. והנה כל האומות הם תחת השרים של מעלה כנודע, לא כן ישראל, כי יעקב בחר לו יה, כי חלק ה׳ עמו, ולכן הם נתונים חפשים מן המלכיות, כי כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכמ״ש כי לי בני ישראל עבדים. ולא עבדים לעבדים. ז״ש מי שהוא עבד לשר המלך, אינו בחשיבות כמו מי שהוא עבדו של מלך, כי עבד מלך מלך, כי בשעבד עצמו למלך הרי הוא חפשי משאר בני אדם, וזה ניכר בתפילין, שעליהם נאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך. בתפילין שבראש שבהם יש שי״ן של שדי וגם הד׳, אך העיקר שנראה לכל היא השי״ן שבצדדין, ואמרו בשם האר״י זלה״ה שלכן ש׳ם ה׳ נ׳קרא. ר״ת שי״ן, וזה דוקא בתפילין שבראש, ובזה ויראו ממך. כי שמך נקרא על עירך ועל עמך. ובנה את אולמך. במהרה בימינו אמן. בילא״ו.