דרוש ל״ו לפרשת בלק

וירא בלעם כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו (במדבר כד, א.).

במדרש (ילקוט פ׳ בלק, רמז תש״ע.), וירא בלעם כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל, זהו שאמר הכתוב מונע בר יקבוהו לאום וגו׳ (משלי יא, כו.). מונע בר זה בלעם הרשע שהיה מונע מלברך את ישראל. יקבוהו לאום יעשה ארירה לאומות. וברכה לראש משביר זה משה שבירך את ישראל בעין טובה ע״כ.

יעשו המלחמה ויהרגו השונא באחד משני פנים. או בכלי ברזל חרב חנית וכידון חצים שנונים, או בקני השריפה ואבני בליסטראות כידורי אש יתהלכו שרוף ישרפו בשבת (ש"ב כג, ז.). וכן כתוב במזמור ק״כ. חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים (תהלים קכ, ד.). כי הנה פירשו המפרשים (מצודת ציון, איוב ל, ד.), רתמים מלשון רותם א׳ (מ"א יט.). לפי שהגחלים ההם מתקיימים זמן רב ככתוב שם במדרש ((שוחר טוב, תהלים ק״כ). הרותם הזה מי שמדליקו גחליו אינם כבות. ומעשה היה בב׳ בני אדם שבאין במדבר, וישבו תחת רותם אחד, לקטו עצים מרותם ובשלו להם מה שיאכלו, ואכלו לחם, לאחר שנה באו למדבר באותו מקום הרותם, ומצאו אפר ממה שהדליקו, אמרו הרי י״ב חדש יש לנו משעברנו ואכלנו במקום הזה, מששו באפר והלכו עליו, ונכוו רגליהם  מן הגחלים שתחת האפר, לפי שאין נכבות וכו׳.). אך נלע״ד לפרשו מלשון רתום המרכבה דמיכה א׳ (מיכה א, יג.). שפירושו לשון קשירה דהיינו אסור המרכבה. וזה כי כאשר רוצים לזרוק קני השריפה בכדורים האשיים ידחקום בדוחק גדול בתוכם כמו קשירה כדי שבכח זה ילכו למרחוק וימיתו השונאים. לכן אמר חצי גבור שנונים כלפי הכלי ברזל, וגחלי רתמים כלפי קני השריפה ודומיהם של אש. ובזה יובן מ׳ ז״ל בפ״ג דערכין (דף טו:), אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המספר לשון הרע א״ל הב״ה לשר של גהינם, אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדיננו, שנאמר חצי גבור שנונים וכו׳ (תהלים קכ, ד.). אין חץ אלא לשון הרע, שנאמר חץ שחוט לשונם (ירמיה ט, ז.). ואין גבור אלא הב״ה, שנאמר ה׳ כגבור יצא (ישעיה מב, יג.). גחלי רתמים היינו גהינם ע״כ. וקשה שהכתוב אומר חצי גבור, וכיון שדורש חצי על לה״ר איך ידרוש גבור על הב״ה, שהרי חצי גבור ר״ל חצים של הגבור. אמנם איתא בירושלמי דפאה פ״א (דף ד:), ר׳ ייסא בשם רבי יוחנן זה שהוא אומר לשון הרע אינו אומר עד שהוא כופר בעיקר, מ״ט אשר אמרו ללשוננו נגביר וכו׳ מי אדון לנו (תהלים יב, ה.). וזה כי מרגלא בפומייהו דאינשי המלך שולט על הראשים אבל לא על הלשונות, כי לכן נקרא האדם חי מדבר כי זה סגולתו להיות מדבר מש״כ שאר הבעלי חיים. ולכן אמרו שם בירושלמי, כל העבירות אדם חוטא בארץ ואלו חוטאים בשמים ובארץ, מ״ט שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ (תהלים עג, ט.). והוא מה שאמרנו שכופרים בעיקר, ובזה גורמים לשכינה שתסתלק מהתחתונים, כדכתיב רומה על השמים אלקים (תהלים נז, ו.). לכן אומר הב״ה לשר של גהינם אני עליו מלמעלה, כלפי מה שאמר מי אדון לנו. אראה אותו כי הגם ששכינתי בשמים אני משגיח בתחתונים. וכנגד שחוטא בארץ שמביא קטטה לעולם לכן אתה עליו מלמטה. ומייתי לה מדכתיב חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. שקשה לו מה שייכות יש לחצי גבור עם גחלי רתמים. אלא ודאי שמדה כנגד מדה לא בטלה. כי כשם שהוא סיפר לשון הרע שכתוב בו שיניהם חנית וחצים (שם ה.). כך חצי גבור של הב״ה שנונים נגדו, ומה המה אלה כבר נזכרו בירושלמי פ״ח דסוטה (ירושלמי סוטה פרק ח הלכה ג׳, דף לה.), ברד כנגד בליסטרא שלהם, וגחלי כנגד טרמטין שלהם. אש כנגד הנפט שלהם. שפי׳ בעל יפה תאר שהיא אותה שנקראת פולביר״א בלע״ז. וגחלי רתמים מהגהינם. וזה לפי שהלה״ר נק׳ אש, כמ״ש בפ״ק דערכין (דף טו:), היכי דמי לשון הרע, אמר רבא כגון דאמר איכא נורא בי פלניא. והגהינם הוא של אש, ולדרך זה נבאר מ״ש בשמואל א׳ כ׳. ואני שלשת החצים צדה אורה וכו׳ (ש"א כ, כ.). והנה אשלח את הנער וכו׳ הנה החצים ממך והנה וכו׳ (שם כא.). ואם כה אומר לעלם הנה החצים ממך והלאה וכו׳ (שם כב.). וצריך להבין שתחלה קראו נער ואח״כ עלם, ולמה לקח שלשת חצים. ומהו הסימן הזה הנה החצים ממך והנה או ממך והלאה. אך כבר פירשנו שהלה״ר נק׳ חץ והורג שלשה האומרו והמקבלו והנאמר עליו. ויונתן ניבא ולא ידע מה ניבא כי בלכתו מעמו הלך לנוב עיר הכהנים ושם נמצא דואג האדומי שסיפר לה״ר ונהרגו שאול ובניו ודואג שסיפרו וכהני נוב שנאמר עליהם. ולכן אמר יונתן ואני שלשת החצים, כלומר גם אני בכלל הנהרגי׳ על שלשת החצים, שהם הג׳ הנהרגי׳ על לה״ר, וזהו לשלח לי למטרה, והנה אשלח את הנער, כי אין צריך להעלים הדבר רק אמור אומר לנער הנה החצים ממך והנה, כלומר הלה״ר אינו מתפשט למרחוק רק הוא בלבו של שאול ואינו יוצא החוצה, ולכן קחנו ובואה כי שלום לך ואין דבר. ואם כה אומר לעלם שצריך להעלים הדבר מפני הסכנה, וזהו הנה החצים ממך והלאה שלה״ר מתפשט עד למרחוק. לך כי שילחך ה׳. חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעיה כו, כ.). והנה לפי שחטאו ישראל בלשון הרע כמ״ש בפ׳ הקודמת, וידבר העם באלקים ובמשה (במדבר כא, ה.). ולכן וישלח ה׳ בעם את הנחשים השרפים (שם ו.). כמו שפי׳ בדרוש לפ׳ חקת, ונתקיים בהם חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. ובאותו זמן ג״כ נתעוררו כנגדם בלעם ובלק, חצי גבור שנונים זה בלעם שהיה אומר בפיו לקללם כחצים ביד גבור. ובלק היה קוסם קסמים ע״י שהיה מקטיר לפני הצפור הידוע, כמ״ש בזהר ריש פ׳ בלק (זהר חלק ג׳ פ׳ בלק דף קפ״ד ע״ב.) וז״ל, מקטרא קטרתין קמיה ואיהו אודע ליה כמה מילין. והקטרת נעשית על האש.

ונבא בזה לביאור הפרשה, וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי (במדבר כב, ב.). ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל (שם ג.). ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא (שם ד.). דקשה וירא בלק וכי אחרים לא ראו. ועוד תחלה אמר וירא בלק ואח״כ ויגר מואב, דהיל״ל ויגר בלק כיון שהוא ראה, או יאמר מתחלה וירא מואב. ועוד תחלה מפני העם ואח״כ מפני בני ישראל, דהיל״ל ויגר מואב ויקוצו מפני בני ישראל. ועוד מאי ׳עתה ילחכו׳ שנראה ולא קודם. ועוד למה המתין לומר כאן ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא, דהיל״ל תחלה וירא בלק בן צפור מלך מואב. אך יובן הכל עם מ״ש בזהר פ׳ זו דף קצ״ו ב׳ ז״ל, בלק מבני בנוי דיתרו הוה ואתעבר מארחא דאבוי, כיון דחמו סבי מואב וסבי מדין דיתרו ובנוי אתדבקו בשכינתא ודא אתמשך מנהון, אתו ואמלכוהו עלייהו בההיא שעתא, דכתיב ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא ע״כ. וכן תרגם יונתן, ובלק בר צפור מדינאה מלכא למואב בעידנא ההיא ולא בעידנא חורנא. והנה בדרוש לפ׳ חקת הוכחנו עם מ״ש רז״ל (חולין ס:), עמון ומואב טיהרו בסיחון. כי אעפ״י שהיו יכולים לומר בני מואב כי יש לנהוג בהם דין סקריקון עכ״ז להיות שסיחון לקח מהם את חשבון במלחמה לא שייך בה דין סקריקון וע״ש בארוכה (חלק א׳‏ - דרוש ל״ח לפ׳ חקת והפטרה.). והנה מטעם זה היה להם למואב עתה לגור מישראל שמא יקחו את ארצם מידם כי יאמרו הנה המלך שלכם אינו מואבי רק מדיני והארץ לעולם היא של המלך, ואין עתה לנו חיוב שצונו הב״ה אל תצר את מואב וכו׳ (דברים ב, ט.). כי לא עליכם אנו הולכים רק למלך שלכם שהוא מדיני ולא מואבי. זש״ה וירא בלק. להיותו בן צפור זה יתרו, על שם שפרח מארצו כצפור ובא להתישב תחת כנפי השכינה. ועוד נקרא צפור על שם האמור בשמות רבה פ׳ יתרו פ׳ כ״ז. משל לצפור שברח מן הצייד ונפלה לתוך ידו של אנדרטי של מלך, כיון שראה אותה הצייד התחיל מקלסה וא״ל כמה נאה בריחה שברחת, כך היה בלעם משבח את יתרו וא״ל איתן מושבך (במדבר כד, כא.) ע״כ. הנה כי כן ראה בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי, שלקחו מידו את ערי מואב, ׳את כל׳ לרבות ערי מואב. ולכן ויגר מואב, ועוד מפני העם כי רב הוא, כי ידענו מכמה מקומות שהעם נאמר על הע״ר. וגם זאת היתה למואב לירא כי יאמר נא ישראל לנו אסר הכתוב אל תצר את מואב מפני לוט שהיה קרוב לאברהם אך הע״ר שהיו גרים אינם בכלל זה, ולכן ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, כי היו ד׳ פעמי׳ ששים רבוא כנז׳ במדרש (תנחומא פ בשלח ע״פ וחמשים עלו בני ישראל (שמות יג, יח).), וצריך ארץ גדולה ורחבה להחזיקם, ולכן ויקץ מואב מפני בני ישראל, כי אעפ״י שמישראל לא הי׳ מפחדים מפני הצווי הנזכר עכ״ז כקוצים היו בעיניהם כי בשלהם כל הצער הגדול הזה. ועוד שהיו נראים אליהם כמזויינים ויגזלו מהם כל אשר יעבור עליהם בדרך, כי לא נצטוו אלא שלא לעשות עמהם מלחמה אך היו מיראים אותם ונראים להם כשהיו מזויינים, כמ״ש רש״י ז״ל בפ׳ דברים ע״ש (ואל תתגר וגו׳ (דברים ב, ט). לא אסר להם על מואב אלא  מלחמה, אבל מיראים היו אותם ונראים להם כשהם מזויינים, לפיכך כתיב ויגר מואב מפני העם (במדבר כב, ג). שהיו שוללים ובוזזים אותם, אבל בבני עמון נאמר ואל תתגר בם. שום גרוי, בשכר צניעות אמם שלא פרסמה על אביה, כמו שעשתה הבכירה שקראה שם בנה מואב.). ויאמר מואב אל זקני מדין. אפשר שאנשי עצתו של בלק היו מדינים כמוהו, ולכן נקראו זקני מדין שהם בהבדל, כסנהדרי ישראל שנקראו זקנים. עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, כלומר עתה שהמלך שלנו הוא מדיני וגם הקהל שהם אינם מישראל הם הע״ר ילחכו את כל סביבותינו. שפי׳ ז״ל (תנחומא.), כל מה שלוחך השור אין בו ברכה. לפי שעוקר את השרשים, ובזה רומז לע״ר שנתאוו לפני שור, ולכן וימירו את כבודם בתבנית שור (תהלים קו, כ.). ופירשנו שלפי שהערב רב לקחו נשים משבט שמעון שנק׳ שור, ככתוב בזהר פ׳ מקץ דף ר׳ ב׳. לכן התאוו לפני שור לומר שגם הם מישראל. וזהו עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, שיקחו את ארצנו ולא יחזירו לנו כלל, וזהו כלחוך השור. וכל זה לפי שובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא כמו שפירשנו. ולכן שלח בלק מלאכים אל בלעם בן בעור לאמר הנה עם יצא ממצרים, שכל מקום שנאמר עם על ע״ר מדבר, והוא יושב ממלי כתיב, מלשון בשם ה׳ כי אמילם (תהלים קיח.). כי פחד שבזה יסירוהו מהמלכות להנצל מהם.

עוד אפשר לומר וירא בלק וכו׳. ראה שלפי שלא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו. ויצא לקראת ישראל וכו׳ (במדבר כא, כג.). הכוהו ישראל והלכו ותפשו את ארצו, ולפי שגם אל מלך מואב שלח ולא אבה שמא יעשו עמהם מלחמה כי אמרו כיון שלא הניחום לעבור בארצם אינם עוד מצווים שלא לעשות עמהם מלחמה, ולכן היו נראים להם כמזויינים, ז״ש וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי (במדבר כב, ב.). ולכן ויגר מואב (שם ג.). פי׳ בילקוט (ילקוט פ׳ בלק, רמז תשס״ה.), מהו ויגר שהיו נאגרין לעריהם, כד״א אוגר בקיץ (משלי י, ה.). כי לא רצו לעשות כמו שעשה סיחון, ויבא יהצה וילחם בישראל (במדבר כא, כג.). ולכן ויקץ מואב קצו בחייהם כי לא היו יכולים לצאת ולהביא טרף לביתם. ולכן וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה וכו׳. ויש לדקדק בפסוקים אלה למה הוצרך להגיד מקומו של בלעם וכ״ש באמרו ארץ בני עמו, דאם היה יושב שם פשיטא דהיה ארץ בני עמו, ומאי ועתה לכה נא ארה לי, דנראה דעתה דוקא ולא בזמן אחר. ועוד קשה אמרו אולי אוכל נכה בו, דהיל״ל אולי אוכל אכה בו או אולי נוכל נכה בו. אך הנה כתוב בתרגום יונתן ע״פ ויעמוד מלאך ה׳ במשעול הכרמים (במדבר כב, כד.). וקם מלאכא דה׳ בדוחקא דמצע ביני כרמייא אתר דאקים יעקב ולבן אוגר וקמא מסטרא מיכא וסכותא מסטרא מיכא וקיימו דלא למעבר דין תחום דין לבישא ע״כ. והוא מ״ש בפ׳ ויצא, ויקחו אבנים ויעשו גל ויאכלו שם על הגל (בראשית לא, מו.). ויקרא לו לבן יגר סהדותא וכו׳ (שם מז.). ויאמר לבן הגל הזה עד ביני ובינך היום וכו׳ (שם מח.). עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה וכו׳ (שם נב.). זש״ה וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה וכו׳. שתרגום של שלחן פתורא לומר שעבר אותו מקום שהיה שם השלחן שכרתו שם ברית יעקב ולבן, והוא עבר משם ללכת לברך את ישראל ולעבור על הברית אשר כרתו יחד לבן אביו ויעקב. ולפע״ד כשא״ל הב״ה לבלעם לא תלך עמהם (במדבר כב, יב.). אמר א״כ אקללם במקומי. כלומר ובזה לא אעבור הברית. א״ל לא תאור את העם. אפי׳ במקומך כי ברוך הוא. ובזהר פ׳ זו קצ״ב א׳ איתא ז״ל, מפתור ארם נהרים לקללך (דברים כג, ה.). אמאי אקרי הכי, בגין דכתיב העורכים לגד שלחן (ישעיה סה, יא.). ופתורא הוה מתסדרא תמן כל יומא ועבדין חרשין קמי פתורא וכו׳. הרי שגם הוא פרשה כן לפי דרכו, וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם (במדבר כב, ז.). כי כבר אמרו בזהר פ׳ בחקותי. דף קי״ב ב׳. ת״ח בלק חכים הוה ורב חרשין בעובדוי ידוי יתיר מן בלעם וכו׳, קסם תליא בעובדא נחש באסתכלותא ובמלה דפומא, ות״ח בקסם הוה בלק רב ובלעם בנחש. ז״ש וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם דייקא. הנה עם יצא ממצרים (שם ה.). כי מעצמם יצאו ולא מפי הב״ה, כי זהו ע״ר שכתוב בהם וגם ערב רב עלה אתם (שמות יב, לח.). וזה להורות כי אין כונתו לישראל כי ידע כי ה׳ בעזרם רק על הע״ר שיצאו מעצמם. ועתה לכה נא ארה לי וכו׳ (במדבר כב, ו.). יובן עם מ״ש בזהר קצ״ח א׳, חמא כמה אלפין נפלין מישראל על ידוי לזמן זעיר, אמר ודאי שעתא קיימא עתה ולא בזמנא אחרא, כי כל המתים במגפה ההיא היו מזרעם של ע״ר מצד הנשים ולכן אמר ועתה. אמנם לפי שאני יודע בקסם ואתה בנחש צריך שנתחבר יחד, וזהו אוכל נכה בו. ויובן עוד עם מ״ש במדבר רבה פ׳ כ׳ ז״ל, היה רואה בדברים (נ״א בהובריו.) שישראל נופלים בידו לפיכך הפקיר את בתו ונפלו כ״ד אלף, אולי אוכל נכה בו, כמו שמנכה א׳ מכ״ד לסאה, מן כ״ד אלף מישראל חסר אלף אלף. והכונה כי הנה שנינו בריש פ״ב דכלאים, כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט, ר׳ יוסי אומר יבור. ופי׳ הר״ב, כל סאה שיש בו רובע הקב, דהיינו א׳ מכ״ד לסאה שהסאה ו׳ קבין, ימעט אותו מין אחר המעורב בו עד שיפחת מרובע ויבטל בתוך הסאה. ר׳ יוסי אומר מכיון שהוזקק למעט יסיר הכל משום דמחזי כמקיים כלאים כיון שהתחיל לברור אם לא יברור את כלו ע״כ. ואין הלכה כר׳ יוסי רק כת״ק. ובזהר פ׳ פינחס רל״ז א׳ איתא בענין המתים במגפה ע״ד פעור ז״ל, ח״ו דאפי׳ חד מישראל מית אלא שבטא דשמעון כד אתו אינון ערב רב אתערבו בנשין דשבטא דשמעון בתר דאתגיירו ואולידו בנין, מנהון מיתו בעגל מנהון מיתו במותנא ואחרנין מיתו הכא, אינון דאשתארו וכו׳. הנה כי כן ראה בלק שעתידין ליפול במגפה כ״ד אלף מישראל, כי בן בתך הבא מן הנכרי קרוי בנך. ולכן אותם ע״ר שנולדו מנשי שמעון נקראים מישראל, לכן אמר בלק אולי אוכל נכה בו, דהיינו לנכות מישראל כ״ד אלף, שהרי כ״ה פעמים כ״ד אלף הם ת״ר אלף שהיו ישראל, הסר מהם כ״ד אלף, כי בזה נמצא שמכל כ״ד אלף חסר אלף, כי כבר חסרו מהם בקרח, ויהיו המתים במגפה י״ד אלף ושבע מאות וכו׳ (במדבר יז, יד.). וכמ״ש כאן בזהר, מנהון מיתו בעגל מנהון מיתו במותנא. וכ״כ במתנות כהונה. והרי הוא בכיוון כל סאה שהם ישראל שיש בו רובע, דהיינו כ״ד לסאה מע״ר ימעט שמתו אלף מכל כ״ד אלף, ובזה נתקיים כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט, וז״ש אולי אוכל נכה בו כדרך שמנכה אחד מכ״ד לסאה, אבל טעה בלק שהוא חשב שהיו כישראל ממש ואינו כן כי היו מערב רב, דזרוק חוטרא אאוירא אעיקריה קאי (בראשית רבה פ׳ נ״ג.), ושפיר קאמר אולי אוכל שבשלו הסער הגדול הזה בשביל שהפקיר את בתו כזבי וזה גרם ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף. ובזה מובן מ״ש ז״ל בפ׳ חלק (סנהדרין קב.), אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בו א׳ מכ״ד בהכרע ליטרא מעגל הראשון. והוא מובן לדרך זה שא׳ מכ״ד הוא לנכות הסאה שיש בו רובע ממין אחר ודוק. כתוב עוד שם, ויחר אף אלקים כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה׳ בדרך לשטן לו והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו (במדבר כב, כב.). ותרא האתון את מלאך ה׳ וכו׳ (שם כג.). ויפתח ה׳ את פי האתון וכו׳ (שם כח.). רבו כמו רבו הקושיות באלו הפסוקים. תחלה כיון שהב״ה אמר לבלעם אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם (שם כ.). למה חרה אפו על הליכתו, ועוד למה המתין כאן לומר ושני נעריו עמו, שהיה לו לומר בפסוק הקודם ויחבוש את אתונו ושני נעריו עמו, כמ״ש באברהם וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו (בראשית כב, ג.). ועל הכל למה הוצרך המקום לשנות הטבע ויפתח ה׳ את פי האתון, כי לא מצינו שאמרה דברים של טעם או שדברה טוב על ישראל, וכן הרגיש בזהר פ׳ זו דף ר״ט ב׳. ר׳ יהודה אמר אסתכלנא בפרשתא דא ובאלין מילין ואתחזיין דלאו מילין דצריכין אינון, וכי מאחר דכתיב ויפתח ה׳ את פי האתון, בעיין למהוי אינון מילין מילי מעלייתא מילי דחכמתא וכו׳. ותירץ כדרכו, וגם אנחנו בשם ה׳ אלקינו נזכיר מה שהעלתה מצודת שכלנו החלושה. ותחלה נבאר מ׳ ז״ל במכות פ״ב (דף י:), א״ר הונא א״ר אלעזר מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה דכתיב לא תלך עמהם (במדבר כב, יב.), וכתיב קום לך אתם (שם כ.). מן הנביאים, דכתיב אני ה׳ מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך (ישעיה מח, יז.). מן הכתובים דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן (משלי ג, לד.). ע״כ. וצריך ליתן טעם למה הוצרך לג׳ ראיות. אמנם פ״ג דיומא (דף לח:), אמר רשב״ל מ״ד אם ללצים הוא יליץ וכו׳. בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעין אותו, תנא דבי רבי ישמעאל משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון, בא למכור נפט אומר לו מדוד אתה לעצמך, בא למכור אפרסמון אומר לו המתן עד שאמדוד לך אנא כדי שאתבשם גם אני ואתה. הוצרך למשל שלא יראה זר למה בא ליטמא פותחין לו. כי זהו לטובתו שלא יסייעו אותו מן השמים. אמנם לפי שהבחירה בידו של אדם פותחין לו. ומניחין אותו לעשות כרצונו. וזהו אם ללצים הוא יליץ הוא מעצמו בלי סיוע. אך בא ליטהר מסייעין אותו כי גם העליונים נהנים ממעשים טובים של אדם, וזהו ולענוים יתן חן שמסייעים אותו ונותנין לו חן לעשות מעשהו ולינצל מתגרת היצר. לכן אר״א בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, וזה כי הבא ליטמא פותחין לו, ולכן מתחלה אמר הב״ה לבלעם לא תלך עמהם. וכדי שלא יאמר בלעם שעמהם לא אך עם שרים יותר גדולים ילך, וכמ״ש בלעם עצמו כי מאן ה׳ לתתי להלוך עמכם (במדבר כב, יג.), אלא עם שרים גדולים מכם, שלכן ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה (שם טו.). א״ל לא תאור את העם כלל ועקר, אמנם כשראה הב״ה שבבא אליו שרים אחרים א״ל שבו נא בזה גם אתם הלילה (שם יט.) ולא מיחה בם, א״ל קום לך אתם (שם כ.). כי הבא ליטמא פותחין לו, אמנם רמז רמז לו במלת ׳אתם׳ סופך ליאבד מן העולם כמוהם, כמ״ש רש״י ז״ל (שם לה.). וזהו קום לך מעצמך, כי אין לך סיוע מן השמים. אך בטובה מביא ראיה דכתיב אני ה׳ מלמדך להועיל וכו׳ (ישעיה מח, יז.). כי הבא ליטהר מסייעין אותו והב״ה מזכיר שמו על הטובה, וזהו אני ה׳ אלקיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך, ששלח מלאכים לסייעו. והוא מ״ש בויקרא רבה ריש פ׳ ל״ה. חשבתי דרכי וכו׳ (תהלים קיט, נט.). אמר דוד רבש״ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לב״כ ולב״מ וכו׳. והוא מ״ש הדריכני בנתיב מצותיך כי בו חפצתי (שם לה.). שהיה מתחנן לבוראו שיהיו רגליו מביאות אותו לב״כ ולב״מ בעבור כי בו חפצתי, שכל כך הרגלתי עצמי לילך למקומות אלו, כי הגם שהייתי רוצה לילך לעסקי הייתי הולך בם. וכ״כ במזמור ל״ז. מה׳ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ (תהלים לז, כג.). שפי׳ שאף כי הייתי חפץ לילך לעסקי, וזהו ודרכו דהיינו דרכי הגוף, עכ״ז מה׳ מצעדיו כוננו ללכת למקום מצוה. וכנגד שניהם הבא ליטמא והבא ליטהר אמר אם ללצים הוא יליץ. שפי׳ רש״י ז״ל שם בפי המאמר, כלומר אינו מעכב על ידן אלא מניחם ללוץ. נשמר רש״י ז״ל שלא נפרש מלת הוא כלפי הב״ה אלא הוא כינוי אל האדם שהבחירה בידו ללוץ אך לא מסייעין אותו, אך ולענוים יתן חן כדלעיל.

הרי מהמדרש הזה תשובה לשאלותינו הראשונה, כי ודאי שהרע לפניו ית׳ הליכתו של בלעם. אך כיון שראה שרצונו לילך לא עיכב על ידו ואמר לו ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה (במדבר כב, כ.). והוא לא כן ידמה, רק ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו (שם כא.). ופי׳ בזהר פ׳ זו ר״ז א׳. מה עבד בלעם, כל ההוא ליליא הוה מהרהר, אמר ומאן הוא יקרא דילי, אי בקטורא אחרא אתקטרנא, אשגח כל ההוא ליליא בחרשוי ולא אשכח סטרא דיהא הוא ברשותיה אלא מסטרא דאתניה וכו׳. ועוד שם עמוד ב׳. ויחבוש את אתונו. אטעין לה בכל חרשין ובכל קסמין דהוה ידע ואעיל בה ואכליל לה מכלהו בגין למילט להו לישראל ע״כ. ואחר זה וילך עם שרי מואב, לבו כלבם שוה לברך את ישראל כפי׳ רש״י ז״ל, ועל זה כתוב ויחר אף אלקים כי הולך הוא (שם כב.). כמ״ש שם בזהר, הוא דייקא דאפיק גרמיה מרשותיה, ממה דאמר ליה ואפס את הדבר וכו׳ (שם לה.). כלומר שכיון שהורשה לילך סבר להיות ברשותו לעשות כל אשר יחפוץ, וזהו כי הולך הוא. ואז ויתיצב מלאך ה׳ בדרך לשטן לו (שם כב.). כי אע״פ שהיה מלאך ה׳ ר״ל מלאך של רחמים עכ״ז לשטן לו לבלעם, שכן הרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין ברוע מעשיהם. והוא רוכב על אתונו כדלעיל. ולכן הגיד הכתוב עתה ושני נעריו עמו, כי כיון שהיה הולך להרע פחד מן המזיקין, ואיתא בברכות פ״ז (דף מג:), לאחד נראה ומזיק, לשנים נראה ואינו מזיק, לג׳ אינו נראה כל עיקר. לכן לקח עמו שני נעריו להיות שלשתם יחד למען לא יראה שום מזיק. ואע״פ שהיה הולך עם שרי מואב עכ״ז רצה בזה שאם יצטרך להתרחק מהם לעולם יהיו שלשה. ולכן כיון שלא היה המזיק נראה אליו ויתיצב מלאך ה׳ בדרך לשטן לו. וגם הוא לא ראהו מתחלה רק ותרא האתון את מלאך ה׳. ובפסיקתא פ׳ זו, מפני מה ראתה האתון את מלאך ה׳ והוא לא ראהו, כדי להודיע לבלעם שחכמתו ותבונתו אינה אלא מלפני הב״ה שלא יתגאה בעצמו ויבא לקלל את ישראל וכדי לביישו לפני שרי מואב. ותרא האתון את מלאך ה׳, הוא בא לקלל בני ג׳ אבות לכך נתבזה ג׳ פעמים ע״כ. הוקשה לו למה כתב ג״פ ותרא האתון את מלאך ה׳, שהיה די לאמרו בראשונה ואח״כ יאמר ותראהו האתון, ולמה חזר לומר ג״פ מלאך ה׳, לכן פירש כי זה היה לבזות את בלעם בעיני השרים, כי הוא היה משבח עצמו בלי טעם כי כל ידיעתו מאת ה׳ היתה זאת, וגם להראות כי גדול כחה של האתון שכתוב בה ג״פ ותרא את מלאך ה׳ מכחו של בלעם שהיה משבח עצמו בג׳ תוארים, שומע אמרי אל, ויודע דעת עליון, מחזה שדי יחזה, ועכ״ז לא ראה המלאך מתחלה ואתונו ראתה אותו ג״פ.

ובמס׳ פ׳ זו, ותרא ג׳ ריש פסוק. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל (בראשית ג, ו.). ותרא שרה את בן הגר מצחק (בראשית כא, ט.). ותרא האתון את מלאך ה׳ (במדבר כב, כג-כה-כז.). כי הנה פירשו רז״ל ע״פ ותרא האשה (בראשית ג, ו.), ראתה דבריו של נחש שאמר והייתם כאלקי׳ יודעי טוב ורע (שם ה.). שזהו שמץ ע״א לומר כי ח״ו יש אלוק מבלעדיו. וזה תקנה שרה שבאת לתקן פגמה של חוה במה שראתה את ישמעאל מצחק, שפי׳ במדרש (שמות רבה פ׳ א׳.), אין מצחק אלא ע״א, כמו ויקומו לצחק (בראשית כא, י.). וגירשה אותו מביתו של אברהם. וגם הוא התחיל ליתקן באתונו של בלעם ואח״כ בחמורו של רבי פנחס בן יאיר, כמ״ש בילקוט ראובני פ׳ זו (בשם עמק המלך דף ח׳.). וזהו ותרא האתון את מלאך ה׳ כשם שראתה הגר ג׳ מלאכים כמ״ש בפ׳ לך לך, שבישרו אותה על לידת ישמעאל. ועוד יש מס׳ אחרת בפ׳ לך לך, פרא ו׳. וסי׳ והוא יהיה פרא אדם (בראשית טז, יב.). פרא לימוד מדבר, ירמיה ב׳ (ירמיה ב, כד.). פרא בודד לו, הושע ח׳ (הושע ח, ט.). מי שלח פרא חפשי, איוב ל״ט (איוב לט, ה.). הינהק פרא עלי דשא, שם ו׳ (איוב ו, ה.). ועיר פרא אדם יולד, איוב י״א (איוב יא, יב.). הכונה שמתחלה בישר המלאך להגר מה טיבו של ישמעאל כי תחלה יתגלגל בבהמה ואח״כ לפי שעשה תשובה יבא למדרגת אדם. וזהו והוא יהיה פרא אדם דהיינו פרא לימוד מדבר שהיה שוכן במדבר פארן ושם היה גונב וגוזל ומלסטם את הבריות, ועל כן נתגלגל בחמורו של ר״פ בן יאיר שאמרו עליו בב״ר פ׳ ס׳. שגנבוהו לסטים והתענה שלשה ימים כדי שלא לאכול דבר שאינו מעושר, וכשבא לבית ר״פ נתנו לו שעורים ולפי שלא תקנום לא רצה לאכול מהם ע״ש (רבי הונא ורבי ירמיה שאל לרבי חיא בר רבה לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של רבי פינחס בן יאיר, חמרתיה דרבי פינחס בן יאיר נסבוה לסטאי עבדת גבון תלתא יומין ולא טעמת כלום, אמרין סופה מיתה ותסרי מערתא עלינו, נמסרה לרבונה, שלחוה ועלת בביתא דמרה, כיון דעלתה נהקת וחכים קלה, אמר פתחו לאותה העניה ויהבו לה דתיכול, דאית לה תלתא יומין דלא טעמה מידי. יהבין לה שעורין לא טעמתון, אמרין ליה רבי יהבינן לה שערין ולא טעמתון. אמר להון תקנתיהו, אמרון ליה אין, אפיקתון דמאי, אמרו לא כן אלפין רבי הלוקח זרע לבהמה וקמח לעורות ושמן לנר ושמן לסוך בו את הכלים, פטורין מן הדמאי. אמר להון מאי נעביד לה והיא מחמרה על גרמה. רבי ירמיה שלח לרבי זעירא חד קרטיל דתאנין, רבי ירמיה אמר אפשר רבי זעירא אכילהון דלא מתקנן. רבי זעירא אמר אפשר לרבי ירמיה דלא משלח להון מתקנן, בין דין לדין אתאכלון תאנים בטבליהו. למחר קם רבי ירמיה עם רבי זעירא אמר ליה תקנת אילין תאניא, אמר ליה לא, אמר רבי אבא בר ימינא לרבי זעירא אין הוון קדמאין מלאכין אנן בני נש, ואין הוון בני נשי אנן חמרין, ולית אנן כחמרתיה דרבי פינחס בן יאיר, חמרתיה דרבי פינחס בן יאיר יהבון לה שערי דטבלא לא אכלת יתהון, ואנן אכלינן תאניא דטבילין.). הרי שתיקן מה שהיה גוזל ומלסטם את הבריות, וזהו פרא בודד לו שישב בודד לעצמו ולא אכל כלום עד ששלחוהו, וזהו מי שילח פרא חפשי, וכשבקשו ליתן לו מאכל לא רצה לאכול לפי שלא היה מתוקן, וזהו הינהק פרא עלי דשא. ובשביל זה זכה להתקן באדם, וזהו ועיר פרא מה שהיה מתחלה מגולגל בפרא. אדם יולד. ובספר גלי רזיא מ״כ כי בלעם בקש להגביר אשו של ס״א ע״י הניאוף ולהדליק אשו של יצר הרע ע״י נשי מדין, ונדבקו ב׳ אשות של נואף ונואפת שהם סמ׳ ונוק׳ ורצה לשתף אותם ע״י האתון, הה״ד ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו (במדבר כב, כא.). והקב״ה הקדים רפואה למכה שבא אברהם וקדמו והשכים קודם בלעם, הה״ד וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו (בראשית כב, ג.). והפריד הזווג מס״א ושלט אברהם על הזכר ובלעם שלט על הנקבה. ולכך כשבא המלאך נגד האתון נטתה כי היא היתה משועבדת לדוכרא דיליה מקדמת דנא. ומי היה זה המלאך אלא זה אברהם שחשבונו רח״ם, ולקח החמור וחבש אותו והלך לקראת בלעם. וכשראתה האתון את אברהם ששמו חמ״ר רוכב על חמר דיליה, וראתה דמות אברהם שהיה דומה למלאך ה׳ צבאות נפלה לפניו ולא רצתה לעבור וכו׳. דברים הנחמדים מזהב ומפז רב. וכן מצאתי בפרקי ר״א פ׳ ל״א. השכים אברהם בבקר ולקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק בנו וחבש את החמור, הוא החמור בן האתון שנבראו בין השמשות וכו׳. ובב״ר פ׳ נ״ה. ארשב״י תבא חבשה שחבש אברהם אבינו לילך ולעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם, שנא׳ ויחבוש את חמורו. ותעמוד על חבשה שחבש בלעם לילך ולקלל את ישראל ע״כ.

ובזה יובנו הפסוקים שאחר שכתב ויחבוש את אתונו (במדבר כב, כא.). נאמר ויחר אף אלקים כי הולך הוא (שם כב.). לאפוקי מאברהם שהלך לעשות רצונו ית׳, וזאת ההליכה היתה נגד רצונו, ויתיצב מלאך ה׳ הוא אברהם שנצב בדרך הידועה, דהיינו הדרך שהלך לשחוט את בנו וזה היה לשטן לו לבלעם. והוא רוכב ו׳ החבור מורה על שאברהם ג״כ היה רוכב על החמור כדלעיל, ולכן המתין לומר כאן והוא רוכב על אתונו, דאל״כ היה לו לאמרו בפ׳ הקודם, ויחבוש את אתונו וירכב עליה, אלא שכונתו לומר והוא רוכב על אתונו, ואברהם הוא המלאך רוכב על חמורו, וגם ושני נעריו עמו כמו שהיה באברהם ויקח את שני נעריו אתו. ואפשר שגם עם המלאך הוא אברהם היו עמו שני מלאכים אחרים, שלרמז זה אמרו במדרש רבה פ׳ זו, יר״ט בא״ת ב״ש מג״ן. ונלע״ד כי אלו הם שלשה מלאכי המרכבה מיכאל גבריאל נוריאל שבאו עם אברהם. והכונה כי מיכאל הוא שר החסד כאברהם איש חסד, וגבריאל כנגד יצחק שר הגבורה, ונוריאל הוא אוריאל כנגד הרחמים, אך כשנוטה לצד הדין הוא נוריאל, ולכן אמר הנה אנכי יצאתי לשטן אף שאין זה דרכי כי ירט הדרך לנגדי שאתה הולך למרות עיני כבודי ולהקניטני להרע לבני, ולכן יצאתי לשטן נגדך. ולכן אמר ותרא האתון את מלאך ה׳, שאת מרבה המלאכים אחרים שהיו עמו, ואפשר שבעבור זה כתיב ג״פ ותרא האתון את מלאך ה׳. ששלשה מלאכים היו אעפ״י שכתוב לשון יחיד. וחרבו שלופה בידו. היא החרב שלקח אברהם לשחוט את בנו, ובזכות זה חלש כח האתון שאין לה עוד כח להזיק לישראל בכשופיה, וזהו ותט האתון מן הדרך שהלך בה בלעם. אדרבא ותלך בשדה להזכיר זכות אברהם שקנה את שדה עפרון היא מערת המכפלה לגמול חסד לשרה וליקח מיד עפרון הרשע אותו מקום קדוש, כמ״ש ויקם שדה עפרון (בראשית כג, יז.). שפי׳ ז״ל (ב״ר פ׳ נ״ח.), קימה היתה לו שיצתה מיד רשע ליד צדיק. וגם שביתו היתה כשדה ליכנס בה כל עובר ושב. ולהזכיר זכות יצחק, ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כד, סג.). וגם זכות יעקב, ויברח יעקב שדה ארם (הושע יב, יג.). ליקח נשים ממשפחתו ולהעמיד י״ב שבטים. ויעמוד מלאך ה׳ במשעול הכרמים, כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל (ישעיה ה, ז.). גדר מזה וגדר מזה. שאמרו במדרש (במדבר רבה פ׳ כ׳.), אין אתה יכול לשלוט בהם שבידיהם לוחות כתובים מזה ומזה, שישראל קבלו התורה מה שלא עשו כל האומות. ותרא האתון וכו׳ ותלחץ אל הקיר (במדבר כב, כה.). יובן לפע״ד עם מ״ש בירושלמי דברכות פ״ד (ירושלמי ברכות פ״ד הלכה ד׳, דף לה.), ויסב חזקיהו פניו אל הקיר (ישעיה לח, ב.). ריב״ל אומר בקירה של רחב, כי ביתה בקיר החומה (יהושע ב, טו.). א״ל רבש״ע רחב שתי נפשות הצילה לך ראה כמה נפשות הצלת לה, אבותי שקרבו לך כל הגרים הללו עאכ״ו. ופי׳ בילקוט (ילקוט שמואל ב׳ כ״א, רמז קנ״ד.), אלו ק״ן אלף גרים שנתגיירו בימי דוד. אף כאן הזכיר זכות אברהם שקיים כמה נפשות וגייר כמה גרים. ויעמוד במקום צר זה ברית מילה, שכן כתוב ותקח צפורה צור (שמות ד, כה.). שכתוב צר. וגם זהו להזכיר זכות אברהם שקיים מצות ברית מילה לו ולכל בני ביתו.

עוד כתוב בתנחומא פ׳ זו ז״ל, מה ראה להקדימו שלש פעמים עד שלא נראה לו, סימנים של אבות הראה לו. עמד לו בראשונה והיה ריוח מכאן ומכאן, שנא׳ ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה (במדבר כב, כג.). בשנייה לא יכלה לזוז אלא לצד אחד, בשלישית אין דרך לנטות ימין ושמאל. ומה היו הסימנים האלו, אלו בקש לקלל בניו של אברהם, היה מוצא מכאן ומכאן, בני ישמעאל ובני קטורה. ואם בקש לקלל בני יצחק, היה מוצא צד אחד לקלל עשו. ותלחץ אל הקיר. אילו על בני יעקב לא מצא פסולת ליגע בם, לכך כתיב בשלישית במקום צר, זה יעקב שנאמר ויירא יעקב מאד ויצר לו (בראשית לב, ח.). אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, שלא היה פסולת באחד מבניו ע״כ. ויש לדקדק למה לו למלאך לישב בג׳ מקומות להראותו סימני ג׳ אבות, ישב במקום צר תחלה ובזה די והותר. כי מה לנו בבני ישמעאל ובבני קטורה. אמנם יש להקשות איך עלה על לבם של בלק ובלעם לקלל לישראל. כי שמעו כמה נסים נעשו להם במצרים ובמדבר, ובפרט במלחמת עמלק שראו השגחת ה׳ פרטית לשמרם מכל נזק. אך נלע״ד כי הנה ידענו מ׳ ז״ל בפ״ק דברכות (ז.), תניא ואל זועם בכל יום (תהלים ז, יב). וכמה זעמו רגע, ואין כל בריה יכולה לכוין אותה השעה חוץ מבלעם הרשע, ואימתי רתח, בתלת שעתי קמייתא דיומא. ועוד שם, תנא משום ר״מ בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים עטרותיהם בראשיהם ומשתחוים לחמה, מיד כועס הב״ה. והנה ידענו כי עיקר הע״א שהיתה בישראל היה הבעל שהוא השמש כנזכר בשופטים ב׳, ויעבדו הבעלים. וכן בימי אחאב ובניו ובני בניו היתה זאת בישראל. ואיתא בזהר פ׳ בראשית דף מ״ט א׳. ת״ח בכל אתר כל אינון פלחי שמשא אקרון עובדים לבעל. וידענו מ״ש ז״ל בב״ר פ׳ מ״ג. וירדוף עד דן (בראשית יד, יד). ע״ז מכה מלפניה ומאחריה, מכה מלפניה, וירדוף עד דן, ומכה מאחריה, מדן נשמע נחרת סוסיו (ירמיה ח, טז). וכ״כ רש״י ז״ל, וירדוף עד דן. שם תשש כחו, שראה שעתידין בניו להעמיד שם עגל ע״כ. הנה כי כן בשעה שהב״ה כועס על עובדי השמש, שהוא בג׳ שעות ביום שהנצה החמה והם משתחוים לה. רצה בלעם לקלל את ישראל עם עע״ז, וידענו שהגזרה הכוללת תנצח הפרטית, כמ״ש בעל מנות הלוי דף ק״א א׳ ז״ל, ולכן איש אשר נגזר עליו להאריך ימים, אם יבא בספינה אשר נגזר עליה להשבר בלב ים, ימות גם הוא כאחיו ולא תצילהו גזרתו הפרטית וכו׳ ע״ש (ההצעה הב׳, כבר הקדמנו כי על הרוב הגזרה הכוללת תנצח הפרטית, ולכן איש אשר נגזר עליו להאריך ימים, אם יבא בספינה אשר נגזר עליה להשבר בלב ים, ימות גם הוא כאחיו ולא תצילהו גזרתו הפרטית, והנה חגי זכריה ומלאכי ויחזקאל נביאי ה׳ והחרש והמסגר, אשר לא נהנו מסעודתו של אותו רשע ולא השתחוו לצלם של נבוכדנצר ולא לצלם המן, ואף גם זאת נכנסו בגזירה הכוללת את כל היהודים, לולי ה׳ שהיה לנו. עד שבהפליא ה׳ לעשות טוב וחסד עם יהושע וכלב, אמר שלא יכנסו גזירה הכוללת, וזה טעם וכל מנאצי לא יראוה (במדבר יד). אם אתם תבואו אל הארץ וגו׳ כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון וגו׳. ומזאת ההצעה יצא לנו ענין הסתכלות בחדשים, אחר שביקש בימים ולא מצא, לומר אם הגזירה הכוללת את החדש תנצח הפרטית. והנה יום ד׳ אף גם זאת חרב הבית בו ראשונה ושניה כפי קבלתם ז״ל בערכין (פ״ב). ואמרינן בגמרא (תענית פ״ד) אמר רב פפא, הילכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי גוי, לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה. ואע״ג דאמרינן בגמרא (שם), אמר רשב״ג לא היו להם ימים טובים לישראל כט״ו באב וכיום הכפורים וכו׳ שבהם בנות ירושלים יוצאות וכו׳. ועל ט״ו באב אמרינן בגמרא (שם), יום שהותרו שבטים לבא זה בזה. יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל, יום שכלו בו מתי מדבר. יום שבטל הושע בן אלה פרדסיאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, ובכל זאת אמרו לישתמיט מיניה, שהכולל נוצח הפרט, והנה בז׳ באדר מת משה, ועל הא דאמרינן בגמרא (תענית כ״ד), אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. ופרש״י משנכנס אדר, ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח ע״כ. והנה בא׳ בניסן מתו נדב ואביהוא, ובי׳ בו מתה מרים ונסתלקה הבאר, ובכ״ו בו מת יהושע בן נון. ואמר דלימצי נפשיה בהדי גוי משום דבריא מזליה. אלא שהוא מהטעם הנאמר, ומזה ידענו דבר החדשים אחר הימים כמדובר וכן לענין המזלות המובא שם.). וא״כ כיון שהב״ה כועס על כל עובדי ע״ז, וישראל ג״כ חטאו בזה, היה אפשר לבלעם להכניס את ישראל בגזרה ההיא ולקללם ח״ו, אבל אלקינו מרחם לא כעס כלל באותם הימים, כמ״ש שם בפ״ק דברכות (ז.), א״ר אלעזר, אמר להם הב״ה לישראל, ראו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאילו כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט ע״כ. דקשה שאם היה כועס לא היה כועס אלא על עובדי ע״א, ולמה לא נשתיירו וכו׳, אלא ודאי כדאמרן, שאילו היה כועס והיה בלעם מקללן עם האחרים, היתה קללתו עושה רושם גם בישראל, שגם הם יהיו בכלל הגזרה מהטעם הנזכר. ולכן עשה עמהם צדקה שלא כעס כלל, כי בסור הסיבה יסור המסובב. ובזה יכון מאמר התנחומא הנזכר לעיל, שבראשונה בקש לקלל בניו של אברהם, שהיו בהם בני ישמעאל ובני קטורה, ועמהם היה יכול לקלל את ישראל. וגם בשנייה כנגד יצחק היו בני עשו, ועמהם יכלול לישראל. אך בשלישית אין דרך לנטות ימין ושמאל, שלא היה בבני יעקב פסולת כלל ולא היה יכול לשלוט בהם. וז״ש גם שם בתנחומא, כי הכיתני זה שלש רגלים, רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה. ומאי שייטייהו דרגלים בכאן. אלא ודאי שרמזה לו שישראל חוגגים ג׳ רגלים, להזכיר זכות אבותם שהם שלש רגלים כנגדם, כי בפסח נולד יצחק, ובחג שבועות קבלו תורה, כנגד יעקב שכל ימיו היה יושב אהלים ועוסק בתורה. והסכות כנגד אברהם, שבזכותו היו ענני כבוד כנודע. וזכות זה עמדה לישראל שלא כעס בימי בלעם הרשע ולא יכול להם לישראל. ויפתח ה׳ את פי האתון. הכונה להראות לבלעם כי יש כח בה׳ להסיר ממנו כח הדבור שלא יוכל לדבר מה שהיה רוצה כנגד ישראל, ואדרבא יתנהו באתונו כי היא יותר ממנו, שמבלעדה לא שוה לו לעשות כישופיו, וכמו שפי׳ לעיל בדברי הזהר, דלא אשכח סטרא דיהא הוא ברשותיה אלא מסטרא דאתניה. ועכ״ז הראהו הב״ה שגם היא תעורר מדנים נגדו, שכן תחלת דברי פיה, מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים, ורמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה. והוא לא שת לבו לדבריה, רק אמר כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך. ופרש״י ז״ל, גנות גדולה היא לו דבר זה בעיני השרים, זה הולך להרוג אומה שלימה בפיו ולאתון זה צריך לכלי זיין ע״כ. ונלע״ד שלהיות שאז לא היתה שעה שהב״ה כועס בה, כי כבר עברו שלש שעות היום, לכן אמר לו יש חרב בידי, כי עתה דייקא הרגתיך בחרב, מה שאין כן אילו היה בבקר שהייתי הורג אותך בפה. אך עכ״ז גנות גדולה היא לו, שבזה הראה שאינו ברשותו לקלל באיזה עת שירצה. ותאמר האתון אל בלעם הלא אנכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה. שאמרו על זה בזהר ר״ז א׳. כיון דהוה אתי ההוא ממנא, בלעם הוה אתי לגבי אתניה ועביד עובדיה ואמר מילי, וכדין אתנא אודעא ליה וכו׳. וכן דרשו בפ׳ חלק (סנהדרין קה.). מלשון ותהי למלך סוכנת (מ"א א, ד). שהיה בא עליה. וזהו שאמרה לו הלא אנכי אתונך אשר רכבת עלי וכו׳. כי היה עושה בה מעשה אישות וממשיך עליו כח הטומאה לעשות מעשהו זר מעשהו. ואז ויגל ה׳ את עיני בלעם, להראות לאותם השרים כי גדול כחה של אתונו, שהיא ראתה המלאך ג״פ והוא לא ראה אותו כי אם אחר זמן זה, וגער בו על מה הכית את אתונך וכו׳ הנה אנכי יצאתי לשטן לך כי ירט הדרך לנגדי. פי׳ הראב״ע ז״ל, ירט לשון עוות. והכונה לדרכנו שאעפ״י שאני מלאך רחמים, יצאתי לשטן נגד מדתי כיון שגם אתה רוצה לעות דרכיך, ותראני האתון וכו׳ כי עתה גם אותך הרגתי. זה ה׳גם׳ מרבה שני נעריו עמו, שגם הם היו נכוים בגחלתו. הרי שדיבור האתון היה מוכרח להראות העמים והשרים כי הגם שבלעם כחו בפיו, יש גבוה מעל גבוה שהסיר כחו ונתנו לבעל חי, וזהו נס בתוך נס. ויאמר בלעם אל מלאך ה׳ חטאתי וכו׳. איתא בפסיקתא פ׳ זו, חטאתי על שהכיתי את האתון, ועתה אם רע בעיניך שיצאתי אשובה לי ע״כ. הכונה כי בס׳ החסידים סי׳ מ״ד. וגם בסי׳ תרס״ו ותרס״ז כתוב כי יש לאדם לבא לדין על שציער בהמתו בחנם, כמו מי שמשים עליה משאוי יותר מן הראוי, או מכה אותה ואינה יכולה לילך. וכן דרשו ז״ל, ביום ההוא אכה כל סוס בשגעון ורוכבו בעורון (זכריה יב, ד). עתיד הב״ה לתבוע עלבון סוסים מרוכביהם, על שהכו אותם במגפיים שקורין ספירונ״י בלעז ע״כ. לכן אמר חטאתי שהכיתי את האתון בלא סבה. אך כמתלהלה היורה זיקים, ועתה אם רע בעיניך. כלומר הנה עתה נשתנית מרצון אל רצון, כי מתחלה נאמר לי קום לך אתם. ועתה אתה אומר כי ירט הדרך לנגדי, ולכן אשובה לי. כלומר אני לבדי אבל שני נעריו לא, כי הם היו שני חרטומים גדולים של פרעה, וי״א בניו ממש. זאת היתה כונתו של אותו רשע. וא״ל המלאך לך עם האנשים וכו׳. ואפשר עוד לומר כי עתה גם אותך הרגתי, דיוק מלת ׳עתה׳ הוא לרמוז לו שימות בחרב. ואפשר שלכן נראה המלאך וחרבו שלופה בידו, להורות על בלעם שיהרג, ולכן אמר כי אלולי נטתה מפני, הייתי הורגך עתה עם שני נעריך, אבל לא ימנע ממך ההריגה אם לא עתה לעת אחרת. ובזה אני מבין כתוב הדר הוא ביהושע י״ג. בנחלת בני ראובן, אחר שכתב וכל ערי המשור וכל ממלכות סיחון מלך האמורי אשר הכה משה אותו ואת נשיאי מדין וכו׳ (כא). אמר ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם (כב). דקשה מאי שייטיה דהאי קרא הכא שאין לו קשר עם הקודמים, אלא שבא להשמיענו מ״ש רש״י ז״ל בפ׳ מטות ע״פ וישלח אותם משה אלף למטה לצבוא וכו׳ וכלי הקדש (במדבר לא, ו). זה הארון והציץ שהיה בלעם עמהם, ומפריח מלכי מדין בכשפים והוא עצמו פורח עמהם, הראה להם את הציץ והם נופלים, לכך נאמר על חלליהם במלכי מדין שנופלים על החללים מן האויר, וכן בבלעם כתוב על חלליהם בספר יהושע ע״כ. ולכן אחר שכתב הריגת נשיאי מדין, כתב אחריו הריגת בלעם, כי נהרגו כא׳ אחרי שפרחו באויר ונפלו על חלליהם, ולכן קראו כאן הקוסם, לרמוז למה שפרח באויר, ועוד להורות כי מה שמתחלה היה נביא באומות, וכתוב עליו בפ׳ זו, ויקם בלעם וילך וישב למקומו (במדבר כד, כה). שיובן עם מ״ש רש״י ז״ל ע״פ ועתה הנני הולך לעמי (שם יד). מעתה הריני כשאר עמי, שנסתלק הב״ה מעליו. עתה נק׳ קוסם לפי שנסתלקה ממנו שכינה. ואמרו הרגו בני ישראל בחרב. הוא מ״ש בזהר פ׳ זו קצ״ד ב׳. בההיא שעתא עבד ביה כמה זיני מותא, ולא מית עד דנטל חרבא דהוה חקיק עלוי חויא מהאי סטרא וחויא מהאי סטרא, כדין קטול ליה ויכיל ליה.

נחזור לענין הפרשה שאחרי שהראהו ג׳ מקומות שישב המלאך כנגד ג׳ אבות ולא חזר בו. בא הכתוב להורות זדון לבו שהשיאו לברך את ישראל ג״כ אעפ״י שהוזהר שלא ידבר כלום רק את אשר ישים אלקים בפיו. והנה מתחלה ויהי בבקר ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל. ואיתא בזהר פ׳ זו דף ר״י א׳. מאי ויעלהו במות בעל, אלא אשגח בחרשוי במאי סטרא יתאחיד בהו, ואשכח דזמינין ישראל למעבד במות ולמפלח לבעל, כדכתיב וילכו אחרי הבעל. וירא משם קצה העם (במדבר כב, מא). חמא רברבי דעמא ומלכא דלהון דפלחין ליה ע״כ. פי׳ קצה העם, ע״ד שאמרו במתאוננים, ותאכל בקצה המחנה. בקצינים שבמחנה. ולפי ששם אמרו ג״כ במוקצים שבהם לשפלות, הם הערב רב, וכן פי׳ רש״י שם. יאמר ג״כ וירא משם קצה העם. שרמז ג״כ למה שאירע על ידו, קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה׳ נגד השמש. שנק׳ בעל כדלעיל, וזהו וירא משם קצה העם. שמשם בא הקץ לאותו העם, שכן מתו במגפה. אך מפני שכונתו היתה לכלול את ישראל בקללותיו כמו שפי׳ לעיל. לא כעס הב״ה באותם הימים. אדרבא וישם ה׳ דבר בפי בלעם וכו׳. מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם. הוא מ״ש לעיל, פתורה אשר על הנהר. שעבר הברית שכרת לבן עם יעקב כשאכלו שם על הגל, וזהו מן ארם, ששם היה הברית. מהררי קדם. כמ״ש בפ׳ ויצא, ויעקב תקע אהלו בהר ולבן תקע את אחיו בהר הגלעד. להורות על רשעתו שהפר ברית ראשוני׳. ואמר לכה ארה לי יעקב, הם הגרים שנק׳ בשם יעקב כנז׳ לרז״ל, והם הערב רב שעליהם אמר ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כדלעיל. ולכה זועמה ישראל. לברך אותם בעת שאל זועם בכל יום בכלל האומות. אמנם מה אקוב לא קבה אל. גם זה להורות על רשעו, כמ״ש רש״י ז״ל שקבה קשה מארה, כי בלק לא בקש ממנו אלא לכה נא ארה לי. והוא אמר להב״ה, ועתה לכה קבה לי אותו. אף כאן אמר מה אקוב לא קבה אל, כלומר אף שאני הוספתי לומר קבה, שרצוני היה לקללם בלשון זה. לא קבה אל. לא רצה הב״ה, וזה כלפי הערב רב. וכלפי ישראל ומה אזעום לא זעם ה׳. שלא כעס כל הימים הללו. כי מראש צורים אראנו וכו׳. קשה כי כמו שאמר מראש צורים, כך היל״ל מראש גבעות, או יאמר כי מצורים אראנו. ועוד למה כפל לשונו אראנו ואשורנו. אך אמנם הנה ראינו כי אברהם היה בנו של תרח הרשע, והוא מעצמו בן שלש שנים הכיר את בוראו, אך יצחק למד מאביו וכן יעקב, ולכן מראש צורים דוקא שהוא אברהם, אראנו לישראל שאינם מתערבים בגוים, שכן אברהם צוה לעבדו, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. וממנו למדו האחרים. אך ומגבעות דהיינו האמהות כלן אשורנו, כי שרה היתה בת הרן אחות לוט ופירשה מדרכיהן. וכן רבקה בת בתואל אחות לבן, ורחל ולאה בנות לבן, וכלן פירשו מדרכי אבותיהן ונדבקו בדרכי ה׳. ומכלם אנו רואים הן עם לבדד ישכון, שאינם מתערבים בגוים. ולפיכך ובגוים לא יתחשב. שנלע״ד לפרשו מלשון חשיבות, וזה ע״ד מ״ש בזהר פ׳ שמות דף ט״ו א׳ ז״ל, כד חמא קב״ה דהאי עלמא תתאה אשתכלל כגוונא דלעילא, אמר דלמא ח״ו יתערבון בשאר עמין, מה עבד קב״ה טלטל לכלהו עד דנחתו למידר דיוריהון בעם קשי קדל, דמבזין נמוסיהון ומבזין להון לאתחתנא ולאתערבא בהדייהו, גוברין געלן בהון וכו׳. ז״ש הם עם לבדד ישכון, ולפי שהב״ה רוצה בכך, לכן ובגוים לא יתחשב, שאינם מחשיבין אותם לכלום רק מבזין אותם לגמרי. ועל זה נאמר במלאכי ב׳. בגדה יהודה וכו׳. כי בירמיה ג׳ כתוב צדקה נפשה משובה ישראל מבוגדה יהודה. ופרש״י שהם ראשונים לקלקול ולא ראו פורענות ללמוד ממנו ולשוב, קרויין משובה. יהודה שראה שגלו אלו ולא לקחה מוסר קרויה בוגדה, כי בגידה קשה ממשובה. ז״ש בגדה יהודה. כי ראו מה שאירע לישראל ולא לקחו מוסר, ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים כי חלל יהודה קדש ה׳ אשר אהב, זה ברית מילה, ובעל בת אל נכר. שכן באותו זמן הושיבו נשים נכריות, ולהיות שהכהנים חטאו בזה, לכן אמר לעיל ואתם סרתם מן הדרך וכו׳ שיחתם ברית הלוי. כי הם נתחללו, כי שמרו אמרתך וכו׳ (דברים לג, ט). ואתם טמאתם אותו בנכריות. ובשביל זה וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם כדי שיתרחקו מכם, ובגוים לא יתחשב.

ועדין יקשה שכיון שאמר הם עם לבדד ישכון. למה הוצרך לומר ובגוים לא יתחשב דהיינו הך, אך יובן עם מ״ש בילקוט פ׳ זו (ילקוט במדבר כ״ג, פ׳ בלק, רמז תשס״ו.), כשהוא משמחן אין אומה שמחה עמהן אלא הכל לוקין, שנאמר ה׳ בדד ינחנו (דברים לב, יב). וכשהאומות שמחין בעולם, הן אוכלין עם כל מלכות ומלכות ואינו עולה להם מן החשבון, שנאמר ובגוים לא יתחשב (במדבר כג, ט) ע״כ. וזה כי כשהיו יעקב ועשו בבטן אמם, א״ל יעקב לעשו, טול אתה העה״ז ואני אטול העה״ב וכו׳. כמ״ש בילקוט פ׳ תולדות ע״פ מכרה כיום את בכורתך לי (בראשית כה, לא). ע״ש בארוכה (ילקוט בראשית כ״ה. פ׳ תולדות, רמז קי״א. מכרה כיום את בכורתך לי (בראשית כה, לא). אמרו כשהיו יעקב ועשו במעי אמן א״ל יעקב לעשו, אחי שני עולמות לפנינו, העה״ז ועה״ב. העה״ז יש בו אכילה ושתיה ומשא ומתן לישא אשה ולהוליד בנים ובנות, אבל העה״ב אין בו כל המדות הללו. רצונך טול אתה העה״ז ואני אטול העה״ב, שנאמר מכרה כיום את בכורתך לי, כאותו היום שהיו בבטן אמם. מיד כפר עשו בתחית המתים, שנאמר הנה אנכי הולך למות (בראשית כה, לב). אותה שעה נטל עשו חלקו העה״ז ויעקב נטל חלקו העה״ב. וכשבא יעקב מבית לבן וראה לו עשו בנים ובנות עבדים ושפחות, א״ל יעקב אחי לא כך אמרת לי שתטול אתה העה״ב ואני אטול העה״ז, מנין לך כל הממון הזה שתשמח, הרהר עשו בדעתו ומה העה״ז שאינו חלקו נתן לו הקב״ה שכרו, העה״ב שהוא חלקו על אחת כמה וכמה. מיד אמר עשו רצונך בא ונעשה שותפות, טול אתה חצי העה״ז וחצי העה״ב כו׳. א״ל יעקב בני רכים ואינן יכולין לעמוד ביסורין, שנאמר ודפקום יום אחד (בראשית לג, יג).). ועכ״ז ישראל שמחים לימות המשיח, כי באותם הימים ישמחו וירננו בטובות העה״ז כנזכר בכמה מדרשים, וכתיב שמחנו כימות עיניתנו וכו׳. ז״ש כשהוא משמחן שהוא לימות המשיח, וכמ״ש אז ימלא שחוק פינו וכו׳. אין אומה שמחה עמהן, אדרבא הכל לוקין, כי כל העמים ילקו בעבור מה שהרעו לישראל, וזהו הן עם לבדד ישכון, ועכ״ז כשהאומות שמחין שיש טובה בעולם, גם ישראל נהנין ממנה. ואין עולה להם מן החשבון לנכות שכרם בעה״ב. ויובן היטב עם מ״ש בילקוט פרשת עקב, כל מה שישראל אוכלין בעה״ז בכח היסורין הבאין עליהם, אבל שכרם צבור ומונח לעה״ב, וזהו ובגוים לא יתחשב. וכן בדין שהרי אח״כ קנה יעקב הבכורה מעשו, ואיתא בשמות רבה פ׳ ט״ו. שישראל נקראו בני בכורי. מה הבכור נוטל פי שנים, כך ישראל נוחלין העה״ז והעה״ב. עוד יובן ובגוים לא יתחשב. עם מ״ש בפ״ד דסנהדרין (לט.), א״ל קיסר לר׳ תנחום, תא נהוי כלנא לעמא חד, א״ל לחיי, אנן דמהלינן לא מצינן למהוי כוותייכו, אתון מהליתו והוו כוותן וכו׳. זש״ה כי מראש צורים. דהיינו המילה, דכתיב עשה לך חרבות צורים וכו׳ (יהושע ה, ב). ושם נאמר וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות (שם ג). והיינו ומגבעות אשורנו. מכל אלה נראה הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. שאינן יכולין להתערב עם שאר האומות, יען כי הם חתומים באות ברית קדש. ועל זה אמר עוד, מי מנה עפר יעקב. שאמרו על זה בילקוט, כשבא בלעם ראה את כל המדבר מלא ערלות של ישראל, אמר מי יכול לעמוד בזכות דם ברית מילה זאת שהיא מכוסה בעפר, וזה נאמר על הגרים שנתגיירו שנקראים בשם יעקב, ומספר את רובע ישראל, איתא בנדה פ״ג (לא.), מלמד שיושב הב״ה ומונה רביעותיהן של ישראל ואומר מתי תבא טפה שהצדיק נוצר ממנה, ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה וכו׳. שיובן לפע״ד עם מ״ש בס׳ חסד לאברהם עין משפט נהר כ״ג ז״ל, דע כי כל הנשמות כלן נפלו תוך עמקי הקליפות ע״י חטאו של אדה״ר, והנה כשיש נשמה אחת יקרת הערך תוך הקליפות, אינן מניחות אותה לצאת משם, כי הם נזונים על ידה, וכונתם היא לטמאה בכל כחם כדי שתשאר תמיד בידם, ולכן כשרואים איזה מקום פגום וזווג פגום עד מאד, הם נותנים שם אותה הנשמה ומניחין אותה לצאת, כדי שתתקלקל ביותר ותחזור לידם יותר פגומה מבראשונה, כדי שתעמוד בידה ימים רבים וכו׳ וע״ש (דע כי כל הנשמות כלן נפלו תוך עמקי הקליפות ע״י חטאו של אדם הראשון, והנה כשיש נשמה אחת יקרת הערך תוך הקליפות, אינן מניחות אותה הנשמה לצאת משם מתחת ידם, כי הם נזונים על ידה, וסוד הענין וגם סוד למה החיצונים מתאוים כ״כ להחטיא את האדם ולגרום חורבן בית המקדש ולהכעיס את יי׳ ולהגלות את שכינתו, והענין כי החיצונים הם שיורי הזוהמא ממה שנברר מן הקדושה, והם נקראים מותא והם רוצים לחיות, והנה החיים סוד הקדושה, והנה בעוד שהקדושה היא ביניהם יש להם חיות ומזון ושפע, וכשאין ביניהם הקדושה הם מתים, ולכן בראותם כן, הם טורחים כדי להחטיא את האדם כדרך הטורח אחר מזונותיו, כי כשהאדם יחטא אז יגרמו אל אותה נשמה שתכנס ברשותם ואז הם חיים על ידה, כי הקדוש ברוך הוא ממקום קדושתו בוא ממשיך מזון לאותן הנשמות העומדות תוך הקליפות, ומשם ניזונים הקליפות. והנה כשגברו העונות ונחרב בית המקדש גלתה השכינה בין החיצונים, וסוד הדבר כי הנשמות שביניהם אינם יכולים לצאת משם, ולכן השכינה שהיא אש אוכלה נכנסה שם והיא מלקטת אותם ניצוצות של קדושה מבין הקליפות, ומעת שנחרב בית המקדש עד עתה היא עושה מעשה זה, ועד שתכלה היא ללקוט כולם עד סיום הרגלים, שהם אותם שנפלו בעמקי הקליפות גם אותם תקח, והנה השכינה צריכה אלינו, בסוד תנו עוז לאלקים, וכפי מעשינו יש בה יכולת להוציא, ואלולי היינו שבים בתשובה גמורה היה בה כח להוציא כל הנשמות ברגע אחד, אך חטאתינו מתישים כחו של היוצר כביכול, וכשיכלו כל אותם נשמות ליצא, אז תצא משם השכינה וימותו הקליפות כי אין להם עוד שום חיות, ובהיות השכינה בתוכם הם מקבלים שפע, ולכן כל מגמתם להמשיך את השכינה ואת הנשמות בגלות כדי שיחיו. ודע כי החיצונים כשיש נשמה יקרת הערך ביניהם, הם ניזונים על ידה ואינם מניחים אותה לצאת משם כלל, וכונתם היא לטמאה בכל כחם כדי שתשאר תמיד בידם, שהם יראים אולי יהיה שום זכות באיזה אדם להוציאו משם בעת זיווגו, ולכן כשרואים איזה מקום פגום וזווג פגום עד מאד, הם נותנים שם אותה הנשמה ומניחין אותה לצאת, כדי שתתקלקל ביותר, ותחזור לידם יותר פגומה מבראשונה, כדי שתעמוד בידה ימים רבים.). ועוד כתוב במקום אחר על ענין זה וז״ל, והענין כי הצור תמים פעלו, וכיון שע״י חטא אדה״ר שלטו באלו הנשמות, אינו רוצה להוציאם מידם שלא כדין, אבל מה עושה הב״ה, ממתין עד שיהא איזה מקום פגום כנז׳, ומרמה את החצונים ואומר שרצונו להכניס הנשמה הקדושה ההיא באותו הטנוף, והם חושבים כי יותר טוב להם להכניס שם הנשמה ההיא. ולהיות כי הנשמה היא עצומה וקדושה, היא מתעוררת ומטיבה מעשיה ונפרדת לגמרי מהקליפה, ולא די זה אלא שאדרבא מביאה נצוצות אחרות עמה, וזהו ענין אברהם אבינו ע״ה שהיה בן תרח עע״ז, ונאמר בו ואת הנפש אשר עשו בחרן וכו׳. והדברים עתיקים. אך בהם יובן מאמרם ז״ל, שהב״ה יושב ומונה רביעותיהן של ישראל מתי תבא טפה שהצדיק נוצר ממנה כדי שיצא מיד החצונים. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם, שלא ידע כי זהו לרעתם של הקליפות, שהנשמה הקדושה בהיותה במקום טומאה, עושה כל מאמצי כחה כדי לצאת משם, ולכן אמר ומספר את רובע ישראל וכו׳. ולא ידע אשר שלט האדם באדם לרע לו ככתוב שם, ודי בזה. ותן לחכם ויחכם עוד. ונחזור לפשט הכתובים, כי כל זה אמר בלעם להזכיר זכותו של אברהם, כי מראש צורים אראנו, אף כי היתה כונתו רעה, הוכרח להפוך את הקללה לברכה. וכשראה בלק כן, ויקחהו שדה צופים ראש הפסגה. ופרש״י ז״ל, ששם מת משה וכו׳. כי כן במיתתו של משה הרבה תורה נשתכחה מישראל (תמורה טז.), ואז יתקיים והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך (בראשית כז, מ). וזה כאשר אמר יצחק לעשו בנו, וזאת היתה לבלק ובלעם למצוא מקום מוכן לפורענות ישראל. אך בעל כרחו שלא בטובתו הודה ולא בוש, לא איש אל ויכזב וכו׳. כי כבר בירך יצחק ליעקב על פי רוח הקדש ולא יכול לחזור בו, ולכן כשיצא יעקב, ועשו אחיו בא מצידו, וא״ל בא אחיך במרמה לקח ברכתך, יצתה בת קול ואמרה, לעצמך אתה מקלל שכבר אמרת אורריך ארור, חזר ואמר גם ברוך יהיה. וז״ש לא איש אל ויכזב, כשגזר טובה על האדם שאינו חוזר בו לעולם. ובן אדם ויתנחם, כי על הרעה נאמר וינחם ה׳ על הרעה. וזה כשהבן אדם שהוא החוטא, ויתנחם וישוב מחטאתיו. ההוא אמר בתמיה, שאמר להביא טובה, שכן אמירה לשון רכה, מורה על הטובה. ולא יעשה. ח״ו, כי זה לא יעלה על הדעת. אמנם ודבר בלשון קשה, שגזר להביא רעה, אז אפשר ולא יקימנה. הנה ברך לקחתי, שיובן עם מ״ש התוס׳ בפ״ק דברכות (ז.), וא״ת מה היה יכול לומר בשעת רגע, י״ל כלם. א״נ מאחר שהיה מתחיל קללתו באותה שעה, היה מזיק אפילו לאחר כן ע״כ. וזוהי כונת הכתוב הנה ברך לקחתי. להפך מכלם, אני צריך לומר ברך. וגם אם הייתי רוצה להתחיל לקלל, גם זה לא יכולתי כי וברך, כבר ברכם הב״ה והכריחני לברכם ולהתחיל בברכה, ולכן גם בשעת הכעס ולא אשיבנה. והטעם כי לא כעס כלל באותם הימים. ולדרך הנז׳ יאמר הנה ברך לקחתי. לפי שגם יצחק בפעם שנייה הוצרך ג״כ לברך את יעקב ולומר גם ברוך יהיה. וגם אני ולא אשיבנה. ועוד יאמר הנה ברך לקחתי, עם מ״ש בזהר חדש פ׳ בראשית דף י״ב א׳. דא היא שעתא דמתקיים ברכתא דצדיקיא, דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב. וכתיב כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל. ולכן אמר בילקוט יהושע סי׳ ג׳. וישכם יהושע בבקר. מלמד שתפלתן של צדיקים נשמעת בבקר. ובס׳ אלון בכות שלנו דף ס״ה ע״ב פירשנו על זה פ׳ מברך רעהו בקול גדול וכו׳ (משלי כז, יד). ע״ש דבר נאה ומתקבל (אלון בכות. מדרש איכה רבתי א׳ ד. וכ״כ בילקוט יהושע סימן ג׳. וישכם יהושע בבקר, מלמד שתפלתן של צדיקים נשמעת בבקר. זש״ה מברך רעהו בקול גדול, שבזה עין הרע שולט באותה ברכה, וכ״כ בתנחומא פרשת כי תשא, לוחות הראשונות על שניתנו בקול, לפיכך שלט בהם עין הרע ונשתברו וכו׳, ואם-כן המברך בקול גדול אע״פ שיהיה בבקר השכים, שאז מתקיימת הברכה וכמו שהיה בבלעם שהיה בבקר, כדכתיב ויהי בבקר ויקח בלק את בלעם וכולי. עכ״ז קללה תחשב לו, כמו שאירע שכלם חזרו לקללה (סנהדרין קה:).). ז״ש הנה, כלומר לעת הזאת ברך לקחתי, ולכן וברך ולא אשיבנה, כי אז היה בבקר כנודע, וברכתן של צדיקים אינה חוזרת ריקם, אך לפי שהוא לא היה צדיק, קללה תחשב לו. לא הביט און ביעקב, כנגד הפעם הראשונה שויקחהו במות בעל. להזכיר עון ע״א של הבעל, ואעפ״י שע״א מכה לפניה ולאחריה, לא הביט און, דהיינו ע״א ביעקב, וההבטה היא מאחור, דהיינו קודם זה הזמן, כדכתיב ותבט אשתו מאחריו (בראשית יט, כו). ולא ראה עמל לפניהם, דהיינו לעתיד כשעבדו ע״א בימי השופטים והמלכים, לפי שה׳ אלקיו עמו. שעושים תשובה ומתקבלים. ותרועת מלך בו. שמתענים ומתריעים בתרועה וקול שופר להכניע את לבם לתשובה. ולא ראה עמל בישראל, בפעם שנית במיתתו של משה, ויובן היטב עם מ״ש בתקוני הזהר נ״ג ג׳. ויך את הסלע במטהו פעמים (במדבר כ, יא). דאי לא דמחא ביה, לא הוו טרחין תנאין ואמוראין באוריתא דבע״פ דאיהי סלע וכו׳ ע״ש ((תיקון כא. מ״ד, ע״א). והאי סלע אתמר בה דלא נפיק אלא טפין טפין, דמיא דאורייתא באלין פסקות, ובגין ויך משה את הסלע במטהו פעמים (במדבר כ, יא). דא גרים דלא נפיק מינה אלא טפין טפין, זעיר שם זעיר שם, וכמה מחלוקות על אלין טפין, ומאן גרים דא, המורים, דאתמר בהון כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, ובגין דא שמעו נא המורים, ובגינייהו ויך משה את הסלע במטהו פעמים, דאם לא דמחא בה, לא הוו טרחין ישראל ותנאים ואמוראין באורייתא דבעל פה דאיהי סלע, אלא אתמר בו ודברתם אל הסלע ונתן מימיו בלא טורח, ויהיה מתקיים בהון, ולא ילמדו עוד וגומר (ירמיה לא, לג). והוה נפיק מיא בלא קשיא ומחלוקת ופסק, בגין דשכינתא דאתמר בה, הלא כה דברי כאש נאם ה׳. הוה שרי בפומיהון דישראל, דאיהי אורייתא דבעל פה, דאיהי סלע ע״ל ס׳, דאינון שתין מסכתות, דהכי איהו סל״ע ע״ל ס׳.). וזהו ולא ראה עמל בישראל. שאע״פ שמיתתו של משה היתה על שהכה את הסלע, ולכן צריכין גדולי ישראל לטרוח ולעמול בתורה שבע״פ, וזאת היתה כונת בלק, ויקחהו שדה צופים ראש הפסגה, שמשם נפרצה פרצה בישראל במיתתו של משה. עכ״ז כי לא נחש ביעקב וכו׳. שהוא הדבור שע״י בלעם, ולא קסם בישראל הוא המעשה ע״י בלק. אדרבא כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, דהיינו כעת הזאת שהוא שחרית, מתפללים להב״ה ומשבחים אותו, ואומרים המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, וזהו מה פעל אל. ואז הן עם כלביא יקום, שאחרי תפלת יוצר, כלביא יקום להתפלל י״ח בקימה. וכארי יתנשא בחזרת התפלה, לא ישכב עד יאכל טרף בק״ש של לילה, דם חללים ישתה, שכן כתוב רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, לקיים יפול מצדך אלף ורבבה מימינך ודוק.

עוד יובנו אלו הפסוקים עם מ׳ ז״ל בפ״ק דברכות (ז.), למען דעת צדקות ה׳ (מיכה ו, ה). א״ר אלעזר אמר להם הב״ה לישראל, ראו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלא כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, והיינו דקא״ל בלעם לבלק, מה אקוב וגו׳ (במדבר כג, ח). מלמד שאותם הימים לא זעם, וכמה זעמו רגע, ואימת רתח, אמר אביי בהנך תלת שעי קמייתא, כי חוורא כרבלתא דתרנגולא וקאי אחד כרעא. כל שעתא ושעתא נמי קאי הכי. כל שעתא ושעתא אית ביה שורייקי סומקי, בההיא שעתא לית ביה שורייקי סומקי ע״כ. וקשה אומרו ראו כמה צדקות וכו׳ שלא כעסתי וכו׳. כי זו היא צדקה אחת בלבד. ועוד למה כועס בג׳ שעות ראשונות של היום שאז שליטת החסד, כדכתיב לערב ילין בכי ולבקר רנה (תהלים ל, ו). וכ״ש במה שאמר שסימן הכעס כי חוורא כרבלתא דתרנגולא, דאדרבא זה סימן לרחמים ולא לכעס, כמו שראינו במשנה מ׳ יומא, שכשהיה השעיר מגיע למדבר ונושא עליו כל עונות ישראל, היה לשון של זהורית מלבין. ויותר יקשה מ״ש כל יומא אית ביה שורייקי סומקי, בההיא שעתא לית ביה. דאדרבא איפכא מסתברא. האמנם כבר פירשנו כי רצה בלעם הרשע לקלל את ישראל ג״פ כנגד ג׳ אבות, שלכן עמד מלאך ה׳ בג׳ מקומות, וזה בהזכיר עון להתפש ברשת זו טמן לישראל בכללות האומות, כי הגזרה כוללת תנצח הפרטית. לכן אמר הב״ה ראו כמה צדקות עשיתי לכם וכו׳. שהם ג׳ פעמים שרצה לקללן, שלא כעסתי באותם הימים, שאלמלא כעסתי אפי׳ פעם אחת לא נשתייר וכו׳. וזה הפעם הוא בשלשה שעות ראשונות ביום, בצאת השמש בגבורתו, שאז כל מלכי מזרח ומערב משתחוים לחמה, ומיד כועס הב״ה. וזה ניכר כי חוורא וכו׳. כי הנה ישראל משולים לתרנגול כאשר אמרו בפ׳ חלק (סנהדרין צח:), משל לתרנגול ועטלף, ופירשנוהו במקומו (חלק א׳‏ - דרוש מ״ח לפרשת כי תבא והפטרה.). וזה בעבור כי הם מספרים תהלות ה׳ ואל תתנו דמי לו, ובפרט חצות לילה אקום להודות לך. ולהפך הא״ה מכעיסים אותו לעבוד החמה שהוא א׳ משמשיו ית׳, וכן הוא אומר ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה׳. וז״ש בלעם, כעת יאמר ליעקב וכו׳. כמו שפי׳ לעיל, ולכן בבקר כשישראל מתפללים בהנץ החמה, כדכתיב ייראוך עם שמש (תהלים עב, ה). אז כועס הב״ה על האומות המכחישים אלקותו ואדנותו, וזהו הרמז כד חוורא וכו׳. שהם ישראל המשולים לתרנגול, שמספרים תהלות ה׳ ועושים תשובה ומעשים טובים, שאז מתקיים אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה א, יח). כמ״ש ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג). וידענו שתמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה, וכן התפלה והוידוי שאומרים ישראל מכפר עונותיהם ומהפכים מדה״ד למד״ר. וקאי אחד כרעא, שישראל עומדים בזכות התורה שהיא א׳ מרגלי העולם, או העבודה שכנגדה התפלה. וגם ג״ח בצדקה שנותנים בעת התפלה, שכל א׳ מאלו די להעמידם בעולם. ושאל כל שעתא ושעתא נמי הכי, שכן כתוב ממזרח שמש עד מבואו וכו׳. וגם תמיד של בין הערבים מכפר על עבירות היום. וכתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה (תהלים נה, יח). שפירשנוהו על שלש תפלות. והשיב כל שעתא אית ביה שורייקי סומקי, שיש דין בעולם אם מעט ואם הרבה, אך בבקר לית ביה וכו׳. כי הוא עת רצון ואין שם דין כלל, ואז כועס על האומות ולישראל מתמלא רחמים. על כן אמר בלעם, לא הביט און ביעקב. כי ישראל אינם משתחוים לחמה, ובבקר השכם הן עם כלביא יקום וכו׳. הכל כמו שפירשנו. ואף גם זאת ויקח בלק את בלעם ראש הפעור. כי ראה שמשם תפתח הרעה לישראל במעשה פעור. וזה כי בפעם השלישית נראה לו המלאך במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, כנגד יעקב שמטתו שלימה, לרמוז שלא היה יכול לקלל את ישראל עם האומות, כי אין שם פיסול בזרעו של יעקב, כאברהם שיצאו ממנו ישמעאל ובני קטורה, וכיצחק שיצא ממנו עשו. אך בפעם הזאת לא יש שום צד פיסול, ולכן אין מקום לקללותיו, אשר על כן כתוב וירא בלעם כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם, כלומר כשתי פעמים הקודמים. אך כדי להזכיר עון להתפש עון פעור, כי בכל מקום שאתה מוצא זנות וכו׳. וישת אל המדבר פניו (במדבר כד, א). שתרגם יונתן ושוי למדברא אנפוי למדכר עליהון עובדא דעגלא דעבדו תמן. ובזה יזכר עון פעור ג״כ, שמשם תחול עליהם הקללה, אבל בזכות יעקב לא יכול להם. ולכן התחיל מה טובו אהליך יעקב. כלפי מ״ש במגלה פ״ד (כט.), עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבח״ל שיקבעו בא״י. וזהו מה טובו אהליך יעקב כשהם בגלות, שלעתיד יהיו משכנותיך בא״י. וכן מדבר על ישראל לבד, ולכן אמר אל מוציאו ממצרים (במדבר כד, ח). לשון יחיד, משא״כ למעלה שדבר גם על הע״ר, ולכן אמר אל מוציאם ממצרים. לשון רבים. ולפי שכל ברכותיו חזרו לקללה, לכן אמר מברכיך ברוך ואורריך ארור. שאעפ״י שמתחלה נראים ברכות סוף חזרו לקללה. ולכן סיים בארור. לא כן יצחק הצדיק שאמר ליעקב, אורריך ארור ומברכיך ברוך כנז׳ במקומו.

והמ׳ שהקדמנו מובא בילקוט פ׳ וזאת הברכה, וקשה שאמר על בלעם שהיה מונע מלברך את ישראל. שהרי בירכן בעל כרחו. ולמה יעשה ארירה לאומות, שהרי כל האומות שונאין את ישראל. אמנם בזהר ר״י ב׳ אמר, ואנכי אקרה כה (במדבר כג, טו). איעקר להאי כה. וכתוב אצלנו בדרוש אחר לפ׳ זו שכונתו היתה לעקור ברכת כהנים מישראל, שכתוב בה כה תברכו (במדבר ו, כג). וע״ש (חלק א׳‏ - דרוש ל״ט לפרשת בלק והפטרה.). וזה כי הנה כבר כתבנו בפ׳ נשא, כי בברכת כהנים יש ג׳ דברים הצריכים לאדם, והם בני חיי ומזוני, ואז״ל בפ׳ חלק (סנהדרין קה:), מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו לקללן, בקש שלא יהיו להם ב״כ וב״מ, אמר מה טובו אהליך יעקב. ואמרו בברכות פ״א (ח.), א״ל ריב״ל לתלמידיו, קדימו וחשיכו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי. הנה כי כן אם רצה לעקור מישראל ב״כ וב״מ גורם שלא יהיו להם חיים. בקש שלא יהיו להם מזוני, אמר כנחלים נטיו כגנות עלי נהר וכו׳ (במדבר כד, ו). ואמרו שם, בקש שלא יהיו להם זתים וכרמים. וכנגד הבנים אמר, יזל מים מדליו וזרעו במים רבים. הרי שבקש לבטל מהם ברכת כהנים. וז״ש שהיה מונע מלברך את ישראל, דהיינו ברכת כהנים הכתוב בה, כה תברכו את בני ישראל. ובשביל זה יעשה ארירה לאומות. הוא מ״ש בילקוט פ׳ זו, ויקם בלעם וילך (במדבר כד, כה). מלמד שנסתלקה ממנו ר״ה, ומאותה שעה נסתלקה ר״ה מאומות העולם. הוא מה שבקש מרע״ה, ונפלינו אני ועמך וכו׳ (שמות לג, טז). כמ״ש רש״י ז״ל. כי בעבורו ילקו א״ה שלא תשרה עוד שכינה עליהם. א״נ במה שידענו שמדור המבול ואילך גם האומות גדרו עצמן מן העריות, ובלעם נתן עצה לבלק להפקיר בתו לזנות ולפרוץ גדר. ולכן יעשה ארירה לאומות. וכנגד זה וברכה לראש משביר, זה משה שבירך את ישראל בעין טובה, שא״ל יוסף ה׳ עליכם ככם אלף פעמים (דברים א, יא). ואמר זו משלי, אבל הב״ה ויברך אתכם כאשר דבר לכם. הרי שהוסיף להם משלו בעין טובה. שלשה אלה. יוסף עליכם הרי בני. ויברך אתכם בנכסים שהם המזונות. וברך את לחמך ואת מימך, וכי יהיב רחמנא שבעא לחיי הוא דיהיב (תענית ח:). ועוד יזל מים מדליו. יובן עם מ״ש בשמות רבה פ׳ ל״ז. ממנו פנה ממנו יתד וכו׳ (זכריה י, ד). מהם מלכיהם מהם כהניהם וכו׳. וכן תרגם יונתן יקום מנהון מלכיהון וכו׳.

ועדין צריכין אנו למודעי על מ״ש שם בפ׳ חלק, כלם חזרו לקללה חוץ מב״כ וב״מ, שנ׳ ויהפוך ה׳ אלקיך לך את הקללה לברכה (דברים כג, ו). ולא קללות. וכדי לבא אל הענין צריכים אנו לבאר הפ׳ הכתובים בפ׳ כי תצא, לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳ גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה׳ עד עולם (דברים כג, ד). על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וכו׳ ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וכו׳ (שם ה). ולא אבה ה׳ אלקיך לשמוע אל בלעם וכו׳ (שם ו). לא תדרוש שלומם וכו׳ (שם ז). תחלה קשה למה הקדים עמוני ומואבי שלא כסדר תולדותם, ועוד גם דור עשירי למה הוצרך לומר כן, שהרי אמר עד עולם ובכלל מאתים מנה. ועוד למה לא די בטעם לא קדמו אתכם דשייך לשניהם, ובא בטעם אחר ואשר שכר וכו׳. שאינו אלא למואב. עוד למה הכניס בין הדבקים, ולא אבה ה׳ אלקיך לשמוע אל בלעם, שאין לו שייכות בפסוקי׳ אלה. שזה היה מקומו בפ׳ בלק, כשהזכיר דברי בלעם וברכותיו, שם היה לו לומר ולא אבה וכו׳. ולמה הוצרך לחזור ולומר לא תדרוש שלומם וטובתם. אמנם איתא בנזיר פ״ד (כג.), דרש רבא, מ״ד אח נפשע מקרית עוז (משלי יח, יט). זה לוט שפירש מאברהם, ומדינים כבריח ארמון, שהטיל מדנים בינו ובין ישראל כבריח ארמון, שנ׳ לא יבא עמוני וכו׳. דרש רבא ואיתימא ר׳ יצחק, מ״ד לתאוה יבקש נפרד (משלי יח, א). זה לוט, בכל תושיה יתגלע. שנתגלה קלונו בב״כ ובב״מ. בב״כ דכתיב לא יבא עמוני ומואבי. ובב״מ דתנן עמוני ומואבי אסורין וכו׳. ויש להקשות מאי שייטייהו דאלו הב׳ דרשות זו עם זו. אך לעיל איתא ז״ל, כי ישרים דרכי ה׳ (הושע יד, י). משל ללוט ושתי בנותיו, הן שנתכוונו לשם מצוה, כי ישרים דרכי ה׳ וצדיקים ילכו בם, הוא שנתכוון לשם עבירה, ופושעים יכשלו בם. ודלמא הוא נמי לשם מצוה איכוון, לא ס״ד דא״ר יוחנן, כל הפסוק כלו לשם עבירה נאמר, וישא לוט את עיניו וכו׳ (בראשית יג, י). ז״ש רבא, אח נפשע זה לוט, שהיה נק׳ אחיו של אברהם, כמ״ש כי אנשים אחים אנחנו (בראשית יג, ח). ופשע בו, שפירש ממנו, לפי שהיה רועיו של אברהם צדיקים וכו׳ כנודע, והלך לגור בסדום שהיו רשעים. ולכן הטיל מדינים בינו ובין בני ישראל, שרחקו בניו שלא יבאו בקהל ה׳, ולפי שבנותיו נתכוונו לש״ש, כי אמרו ואין איש בארץ לבא עלינו (בראשית יט, לא). שחשבו שחרב העולם כמו בדור המבול, לכן נקבותיהם מותרות מיד. ולהכריח זה הביא פ׳ אחר, לתאוה יבקש נפרד, שיובן ג״כ על לוט שהיה נפרד, שמתה אשתו ותהי נציב מלח (בראשית יט, כו). ולכן כיון שהיה להוט אחר העריות, והיה יחיד בלא אשה, לכן נתאוה לבנותיו. והראיה ששתה יין, כי כיון שהעולם היה בצער, לא היה לו לשתות ולהשתכר. ולכן בכל תושיה יתגלע, דייק ׳בכל׳ דהיינו בין בתורה שבכתב בין בתורה שבע״פ, דכתיב לא יבא עמוני ומואבי. ותנן עמוני ומואבי אסורין. וזהו שאמר בבתי כנסיות, שבם קורין תורה שבכתב, ובבתי מדרשות ששם שונין המשנה. עוד אמרו שם, מנין שאין הב״ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה, מהכא דאילו בכירה דקרייה מואב, א״ל רחמנא למשה, אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה (דברים ב, ט). מלחמה הוא דלא, הא צעורי צערינהו, ואילו צעירה דקרייה בן עמי, א״ל אל תצורם ואל תתגר בם (דברים ב, יט). כלל אפילו צעורי לא. הנה כי כן מואב היה להם פתחון פה שלא לקדם את ישראל בלחם ובמים, לפי שהיו נראין להם כמזוייני׳, וכמו שכתבנו לעיל, וכ״כ בתנחומא פ׳ זו, מהו ויגר. כשהיו ישראל נראים לעמוני׳ נראים עטופים לשלו׳, וכשנראי׳ למואבים נראים כמזוייני׳ למלחמה והם נאגרים לעריהם. לא כן הרשעי׳ של בני עמון, שהיה להם לקדם בלחם ובמי׳ כיון שנראים להם לשלו׳. לכן אמר לא יבא עמוני ומואבי. כי יותר כפיות טובה היה להם לעמונים, שכפו בטובת אברהם שעשה כל כך טובות ללוט אביהם, והם לא קדמו את בניו בלחם ובמים, בדרך בצאתם ממצרים. והגם שלמואב היו נראים מזוייני׳, עכ״ז גם הם היה להם לקדם, שאילו שאלו להם לשלו׳ גם הם היו משלימי׳ עמהם, שאפי׳ לאומות אחרות כתיב והיה אם שלום תענך וכו׳ (דברים כ, יא). והראיה שבשעת הקלקלה, ויחל העם לזנות אל בנות מואב (במדבר כה, א). ולא הזיקום ישראל. ואמנם לפי שיש להם טענה זו במקצת, לכן הקדים עמוני למואבי, ואם יבאו בטענה זו לגמרי, הרי יש בידם פגם אחר, ואשר שכר עליך וכו׳ מפתור ארם נהרים. שגרם לבלעם להפר ברית ראשונים כאשר כתבנו למעלה, ושניהם כפויי טובה. ובשביל זה לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳ עד עולם. אך לפי שבדור עשירי נכנסה רות בקהל, שהרי עמון ומואב נולדו בזמן לידת יצחק כנזכר בפ׳ וירא, ומשם עד בועז יש עשרה דורות, שאז נכנסה רות בקהל. לכן הוצרך לומר גם דור עשירי. כי גם באותו הדור אינו אלא לנקבות, משום דאמרי׳ עמוני ולא מואבית, אך הזכרים לא יבאו בקהל ה׳ עד עולם. וראה כמה עמקו מחשבותיו ית׳, כי כדי שלא יבאו עמוני ומואבי בקהל ה׳, לא אבה ה׳ אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך את הקללה לברכה. כי הנה בלעם בעצת בלק היה רוצה לבטל מישראל, שלא יהיו להם ב״כ וב״מ. ואם ככה יעשה ה׳ היה משתכח מישראל לא יבא עמוני ומואבי, כי כיון שלא היה להם ב״כ לא היו קורים בתורה, וכיון שלא היה להם ב״מ, לא היו שונים עמוני ומואבי אסורים. וזו היתה להם לבלעם ולבלק, לתת את בקשתם שלא יזכרו המצוה הזאת ויכנסו בקהל, ולכן הפך הב״ה קללה זו לברכה, כדי שלא ישכחו ישראל ויזכרו שלא יניחום בקהל, וזה כדי שלא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם, אף בהיותם בגלות, ואהי להם למקדש מעט (יחזקאל יא, טז). שיהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות קבועים גם בח״ל, ודוק.

ושם בילקוט פ׳ וזאת הברכה אמר עוד ז״ל, אמר ר׳ יצחק כתיב וירא בלעם כי טוב בעיני ה׳ (במדבר כד, א). מה ראה, ראה שמשה עתיד לברך את ישראל ארבע ברכות, והוא היה ראוי לברך את ישראל ארבע ברכות. אמר אני מברכן שבע ברכות ומשה ארבע, הרי אחת עשרה, אמר הב״ה, רשע זה עינו רעה בברכתן של ישראל, די שלש ברכות שבירכן. יבא משה שעינו יפה בברכתן של ישראל ויברכם ארבע ברכות. ואלו הן שלש ברכות שבירך בלעם את ישראל, מה טובו אהליך יעקב (במדבר כד, ה). מי מנה עפר יעקב (במדבר כג, י). לא הביט און ביעקב (כא). ואלו הן ארבע ברכות שבירך משה את ישראל. ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם וגו׳ (דברים א, יא). ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו (ויקרא ט, כג). וירא משה את כל המלאכה ויברך אותם משה (שמות לט, מג). מה ברכה בירכן, אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, הה״ד ויהי נועם ה׳ אלקינו עלינו וגו׳ (תהלים צ, יז). והדין וזאת הברכה (דברים לג, א) ע״כ. המ׳ הזה כלו מקשה, אך הקושיות העצומות הם מ״ש שהוא היה ראוי לברך את ישראל ד׳ ברכות, וא״כ למה עלה בדעתו לברכן שבע. ועוד למה אמר הב״ה רשע זה עינו רעה בברכתן של ישראל, שהרי היה רוצה להוסיף בברכתן. ועוד כשהזכיר שלש ברכות שבירך בלעם את ישראל, למה לא הזכירן כסדר שכתובים בפרשה, שהקדים המאוחר ואיחר את המוקדם. וכן בשל משה לא שמר סדר הכתובים. אמנם בתנחומא פ׳ וזאת הברכה איתא ז״ל, את מוצא יעקב קבל חמש ברכות, שתים מאביו, ויתן לך האלקים (בראשית כז, כח). גם ברוך יהיה (בראשית כז, לג). ואחת של אברהם, ויתן לך את ברכת אברהם (בראשית כח, ד). ואחת של מלאך, ויברך אותו שם (בראשית לב, ל). ואחת של הב״ה, וירא אלקים אל יעקב עוד ויברך אותו (בראשית לה, ט). בא יעקב לברך את השבטים, בירכן בחמש ברכות שהיו בידו, והוסיף להם אחת משלו, שנאמר איש אשר כברכתו ברך אותם (בראשית מט, כח). בא משה לברך את ישראל והוסיף להם ברכה שביעית, שנ׳ וזאת הברכה. ד״א וזאת הברכה, תוספת על הברכות שבירך בלעם, שהיה ראוי לברכם שבע ברכות כנגד שבעה מזבחות, ולא ברכן אלא שלש, שנ׳ והנה ברכת ברך זה שלש פעמים (במדבר כד, י). א״ל הב״ה, רשע אתה עינך צרה לברכן, אף אני איני מספיק על ידיך שתשלים ברכתן של ישראל, יבא משה שעינו יפה ויברך את ישראל, ועליו אמר שלמה, טוב עין הוא יבורך (משלי כב, ט). אל תקרי יבורך אלא יברך, וברכן ד׳ ברכות, וירא משה את המלאכה ויברך אותם משה (שמות לט, מג). ויצאו ויברכו את העם (ויקרא ט, כג). ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם וכו׳ (דברים א, יא). וזאת הברכה (דברים לג, א). ע״כ. והנה כתבנו בדרוש לפ׳ תולדות, שיעקב נתברך ד׳ ברכות כנגד הד׳ קללות שנתקללו אדם וחוה והארץ והנחש, ע״ש בארוכה (חלק ג׳‏ - דרוש ו׳ לפרשת תולדות.). וזה כדי שיצא העולם מהקללות שנתקללו בחטא אדם הראשון. והוסיף יצחק ברכה אחת משלו, היא ברכת דיאתיקי שנתן לו אברהם לברך את אשר יחפוץ. ואמנם לפי שלקח יעקב את הברכות במרמה, שלכן וישטום עשו את יעקב וכו׳ (בראשית כז, מא). כשבא יעקב לברך את בניו בירכן חמש ברכות שהיו בידו, והוסיף להם ברכה ששית, וזאת אשר דבר להם אביהם (בראשית מט, כח). שאמר שם בתנחומא פ׳ ויחי, וזאת עתיד נביא לברך אתכם, וממקום שפסקתי אני הוא יתחיל לברך אתכם, וכך עשה משה שנ׳ וזאת הברכה. א״ל אני אומר לכם אימתי מגיעות לכם הברכות האלו, משעה שתקבלו את התורה, שנא׳ וזאת התורה ע״כ. כי הנה הגם שנתברך יעקב ובירך את בניו, לא יצא העולם מקללותיו עד שקבלו ישראל את התורה, שאז נתבסם העולם, לפי שפסקה זוהמת הנחש כנודע. וזוהי הברכה שבירכן משה וזאת הברכה. שהוי״ו מוסיף על ענין ראשון, כי מבלעדי התורה לא יתקיימו הברכות. ואעפ״י שהם ז׳, עיקרן הם הד׳ שנתברך יעקב להוציא העולם מהקללות של חטא אדה״ר. וז״ש וירא בלעם כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל (במדבר כד, א). ואמר מה ראה, משום דלא שייך וירא אלא היכא שיש דבר שראה, כמו וירא בלק (במדבר כב, ב). שכבר פירשנו מה ראה. אף כאן וירא בלעם, מה ראה, א״ר יצחק ראה שעתיד משה לברך את ישראל ד׳ ברכות, ואעפ״י שכבר בירכן בשתים, דהיינו בהקמת המשכן, וירא משה את כל המלאכה וכו׳. וביום השמיני למלואים, ויצאו ויברכו את העם. עכ״ז אמר שמשה עתיד לברך ד׳ ברכות, לפי שעדין לא נשלמו כל הארבע, וכלומר שמשה עתיד להשלים ולברך לישראל ד׳ ברכות, לפי שהם כנגד ד׳ קללות הנז׳, ועד שלא נשלמו כלן לא יצא העולם מאותם הקללות. ולהורות שהם כנגד ד׳ קללות הנ״ל, לכן מנאן כסדר ההוא. תחלה ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים (דברים א, יא). וזה כנגד קללות הנחש, שמה שנוגע לאדם הוא מ״ש ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה וכו׳ (בראשית ג, טו). שע״י הנחש מתמעטים בני אדם, כדכתיב אם ישוך הנחש בלא לחש (קהלת י, יא). וגם הנחש שהוא המלאך המות ממעט האנשים. וכנגד זה בירכן משה, ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים. שיפרו וירבו כרעננים, ויברך אתכם להוציאכם מקללות הנחש. שכן ריבוי הבנים נק׳ ברכה, ויברך ה׳ את בית עובד אדום (דה"א יג, יד). ויבא משה ואהרן וכו׳ ויצאו ויברכו את העם. שכתוב בת״כ ע״פ זה, כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, אמר יודע אני שבשבילי לא ירדה שכינה לישראל, מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל. והנה עיקר שכינה בתחתונים היתה, אלא שמפני חטאו של אדה״ר נסתלקה, כדכתיב וישמעו את קול ה׳ אלקים מתהלך וכו׳ (בראשית ג, ח). שפי׳ בב״ר פ׳ י״ט. מקפץ ועולה. לכן נתקללה חוה, שגרמה לאדם לחטוא ולהסתלק השכינה, ולכן ויברכו את העם. שתחזור ותשרה בתחתונים. ובהקמת המשכן, ויברך אותם משה, מה ברכה בירכן, שהרי כבר נשלמה המלאכה והיתה הברכה כנודע, ומהו ויברך אותם משה, לכן פי׳ שא״ל יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם וכו׳. וזה כנגד קללות האדם שלא יצליח במעשה ידיו, ארורה האדמה בעבורך וכו׳ (בראשית ג, יז). שזורעים חטים ועושה קוצים. והדין וזאת הברכה, כנגד ברכות הארץ להוציאה מקללותיה שנתקללה בעבור האדם. וזה בקבלת התורה, וזאת הברכה, כנגד זאת התורה וכדלעיל, הרי אלה ד׳ ברכות של משה. ולפי שאמרו בדברים רבה, א״ר אחא בר חנינא, ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה, אלא אילו הוכיחם בלעם, היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו, ואילו בירכם משה היו א״ה אומרים אוהבן בירכן, אמר הב״ה יוכיחם משה שאוהבן ויברכם בלעם ששונאן, כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל ע״כ. וכבר פירשנוהו במקומו (חלק ג׳‏ - דרוש מ״ב לפרשת ראה.). לכן ידע בלעם שראוי היה לברך לישראל בד׳ ברכות הנ״ל. ואמר אני מברכן ז׳ ברכות, כי לכן בנה ז׳ מזבחות. אמנם לפי שבוחן לבות וכליות אלקים צדיק, ראה שבכונה רעה היה מברכן, כדי שתשלוט עליהם עין הרע, כמ״ש ע״פ מברך רעהו וכו׳ (משלי כז, יד). כדלעיל, ולכן כלן חזרו לקללה חוץ מא׳, כמו שכבר פירשנו. לכן אמר די שלש ברכות שבירכן, והם מה טובו אהליך יעקב, כנגד קללות שנתקלל האדם, בזעת אפיך וכו׳ כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג, יט). שיקצרו ימיו. וכנגד זה בירכן בב״כ ובב״מ, שההולך שם יאריכו ימיו, כמ״ש לעיל (ברכות ח.), קדימו וחשיכו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי. וכתיב כי בי ירבו ימיך וכו׳ (משלי ט, יא). כי מוצאי מצא חיים (משלי ח, לה). וכנגד מה שנתקללה חוה, בעצב תלדי בנים וכו׳ (בראשית ג, טז). אמר בלעם, מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל (במדבר כג, י). שהב״ה יושב ומונה רביעותיהן של ישראל כמ״ש לעיל. וכנגד קללות הארץ, אמר לא הביט און ביעקב (במדבר כג, כא). שכבר אמר לא איש אל ויכזב, שנשבע לאבות להנחיל לבניהם את הארץ ולא ישוב מפני כל. אך עדין נשארו קללות הנחש, ולא רצה שבלעם שהוא הנחש עצמו יברכם, כי הוא ידע כי שבע תועבות בלבו ועודנו מחזיק בטומאתו, ולכן אמר יבא משה שעינו יפה וכו׳. כמו שפירשנו שע״י שמשה קבל תורה מסיני יצאו מזוהמתו של נחש. ובזה יכון מאמרנו הקודם, מונע בר זה בלעם, שהוא מונע מלברך את ישראל, שהיה בלבו לקללן, ולכן יעשה ארירה לאומות, שלא יצאו מהקללות הראשונות, כי ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, לא כן הרשעים כנודע. וברכה לראש משביר. זה משה שבירך את ישראל בעין טובה ובשלימות, להוציא העולם מכל הקללות, והוא הגין על ישראל בחרב וחנית של התורה, שהיא חרב פיפיות, ואהרן אחיו באש המזבח, להעביר גלולים מן הארץ ולהציל את ישראל מאשה של גהינם, וכמ״ש בראשית הדרוש. ולכן כתוב בישעיה ס״ו. כי באש ה׳ נשפט. שהוא האש הידוע של גהינם, ובחרבו את כל בשר, זו התורה. ערוכה בכל ושמורה. וליהודים היתה אורה. ומציון תצא תורה. ב״ב אמן בילא״ו.