דרוש נ''א לפרשת האזינו והפטרה

כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו. ה׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר (דברים לב, יא-יב).

ברכות פ״א (ה.), א״ר לוי בר נחמני, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו (תהלים ד). אי אזיל מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, שנאמר אמרו בלבבכם. אי אזיל מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע, שנאמר על משכבכם. אי אזיל מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה, שנאמר ודומו סלה, ע״כ.

יזדרז העושה ופועל המצוה ולא יתעצל, שכן אמרו במכילתא פ׳ בא, ושמרתם את המצות (שמות יב, יז). ר׳ יאשיה אומר, אל תהי קורא כן, אלא ושמרתם את המצוות, כדרך שאין מחמצין את המצה כך אין מחמצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד, ע״כ. קשה לו לר׳ יאשיה כי הפסוק כלו מיותר, שהרי כבר אמר שבעת ימים מצות תאכלו (טו). כל מחמצת לא תאכלו (כ). ועוד מאי נתינת טעם היא זו, ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם. ולכן פי׳ על כל המצות האמורות בענין פסח, מצה ומרור והשבתת החמץ ושאור, ומזה נלמוד גם לכל המצות שלא להחמיץ את המצוה. והוא הטעם כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים. כי כן אמרו, מגיד שכיון שהגיע הקץ לא עיכבם המקום כהרף עין. וזה לפי שהיה הקטרוג גדול, ולכן כשהגיע זמן הגאולה לא עיכבם אפי׳ רגע כדי שלא יעכבם המקטרג. ולכן גם אתם בבא לידכם המצוה אל תעכבו אותה רק תעשוה מיד, כי כן שנינו ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה (אבות ב, ד). ובס׳ אבות עולם שלנו על משנת שמאי אומר עשה תורתך קבע. פי׳ מ׳ ז״ל העושה תורתו עתים מיפר ברית (ילקוט תהלים קיט) וע״ש (אבות עולם (אבות א, ט״ו).). ועל זה כתוב בקהלת ט׳. כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה. וקשה והלא שנינו בפ״ג דאבות, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הב״ה. האמנם כונת הכתוב להורות כי צריך שהאדם יעסוק בתורה ומצות בעה״ז, כמ״ש היום לעשותם ולא למחר לעשותם. ז״ש כל אשר תמצא ידך לעשות. עד שאתה בכחך עשה בעה״ז, כי אין מעשה דהיינו מעשה המצות, וחשבון היינו מצות הצדקה, שצריך ליתן מעשר מכל מה שירויח לצדקה, ואם לא השלים החשבון בעה״ז לא יועיל לו לעה״ב, וכמ״ש בפ״ו דכתובות (סז:), על מר עוקבא, כי קא ניחא נפשיה אמר אייתו לי חושבנאי דצדקה, אשכח דהוה כתיב ביה שבעת אלפי דינרי סיאנקי (פי׳ רש״י שם מקום), אמר זוודאי קלילא ואורחא רחיקתא, קם בזבזיה לפלגא ממוניה. ודעת וחכמה היא התורה, שאם לא עסק בה בעה״ז, אין אחר המות דעת וחכמה לומר אשלים חלקי כי אז אינו מועיל. עוד שם בקהלת י״א. שמח בחור בילדותיך ויטיבך לבך בימי בחורותך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט (ט). והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כי הילדות והשחרות הבל (י). וזכור את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה וכו׳ (י״ב, א). קשה באלה הפסוקים למה לא נקט הדברים כסדרן, דהיה לו לומר שמח ילד בילדותיך או שמח בחור בבחרותך, ועוד באמרו והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, וכי הותרה הרצועה ח״ו, וכל שכן באמרו ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט. ועוד למה לא אמר תכף וזכור את בוראך, ולמה הפסיק באמרו והסר כעס מלבך. אמנם איתא בפ״ה דסוכה (נג.), כשהיו שמחים בשמחת בית השואבה, יש מהם אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו, אלו חסידים ואנשי מעשה. ז״ש שמח בחור בילדותך, רוצה לומר בשביל ילדותך שלא חטאת כלל, וכמו כן ויטיבך לבך כשתזקין, בשביל ימי בחורותיך שגם בהם לא חטאת. ואיתא ביומא פ״ג (לח:), כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא. כי ההרגל נעשה לו טבע. ולכן אמר והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, כי כיון שלא חטאת בילדותך וגם לא בבחרותך מובטח אתה שלא תחטא, כי הא דאמר דמיין עלי כי קאקי חיוורי (ברכות כ.), וכרבי יוחנן דהוה אזיל בשערי טבילה (בבא מציעא פד.), ואם תאמר כיון שההרגל נעשה טבע ומובטח אני שלא אחטא, א״כ אין לי שכר מכאן ולהבא. לכן אמר, ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט, כלומר ברדתך לדין לפני הב״ה יתן לך שכר על כל אותם המצות, כי כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה. ועוד שם, ויש מהם אומרים אשרי זקנותנו שכיפרה על ילדותינו, אלו בעלי תשובה. ולהם הוא אומר והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, דהיינו חטא הזנות כי נקרא רע, כדכתיב ויהי ער בכור יהודה רע. לפי שברא אלקים את האדם ישר, ואל תאמר כי הילדות והבחרות גורמים, שאינו כן כי הילדות והשחרות הבל. ולכן וזכור את בוראך בימי בחורותיך, לשוב מעונותיך ואל תמתין לימי הזקנה, וזהו עד אשר לא יבאו ימי הרעה, כמ״ש רש״י ז״ל. והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, כי אז אין מי שמתאוה לחטוא, כמ״ש (סנהדרין כ״ב.), חסריה לגנבא נפשיה לשלמנא נקט. רק עשה כמ״ש אשרי שעושה תשובה כשהוא איש, שפרש״י ז״ל כשהוא בחור בכחו.

ובקהלת רבתי איתא, אמר שמואל בר רב יצחק ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שמצאו בו דברים שהן מטין לצד מינות, אמרו זהו חכמתו של שלמה שאמר שמח בחור בילדותך, משה אמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ושלמה אמר והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך. הותרה הרצועה לית דין ולית דיין. כשאמר כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט. אמרו יפה אמר שלמה ע״כ. והקושיא מבוארת, וכי לא ראו תכף סיום הכתוב, ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט. אך נודע כי ילד נקרא עד י״ג שנה ובחור עד עשרים, ונודע שאין בית דין של מטה מענישים עד י״ג שנה ושל מעלה עד עשרים. ואיתא בספר ראשית חכמה שער היראה פ׳ י״ג ז״ל, בהיכל ג׳ בפתח ד׳ ממונה א׳ על הריגת ומיתת התינוקות עד י״ג שנה, באמצע ההיכל הזה עומד רוח א׳ וזה ממונה על מיתת הבחורים מבן י״ג ועד עשרים, לפי שאינם נשמרים כשהם קטנים מפני רוע מוסרם, ורואה בהם סימן שיחטאו ויפסדו והורג אותם קודם שיבאו לידי חטא וכו׳. לכן אמר שלמה שמח בחור בילדותך, והם הבינו מתחלה שכוונת שלמה לומר כי כיון שאינך בר עונשין בילדותך מבית דין של מטה, ובימי בחורותיך מבית דין של מעלה, טוב לך לאכול ולשתות ולשמוח, והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך. אך אם תחטא אח״כ יביאך אלקים במשפט, אבל על העבר לא תענש. לכן הקשו בכח וכי הותרה הרצועה וכו׳. כיון שאמר ודע כי על כל אלה וכו׳. שהכונה שגם על כל אלה שחטאת מי״ג ועד כ׳ יביאך האלקים במשפט כשתגדיל, אז אמרו יפה אמר שלמה. וכן אמר שם בס׳ ראשית חכמה, שאם אמרו שאין מענישים היינו באותו זמן אך אם עודנו מחזיק בטומאתו לאחר שהגדיל, יביאוהו במשפט על הכל, וזהו שאמרו יפה אמר שלמה. ויש לי ראיה ברורה על זה כלפי מ״ש שם במדרש קהלת, לאחד שגנב את המכס, חד זמן צדון יתיה אמרין ליה הב מאי דאית גבך, אמר לון סבון לכון מה דאית גבאי, אמרין את סבר אנן מפקין כל מה דאית גבך האידנא, לית אנן תבעין מינך אלא כל מה דאית גבך וכל מה דגנבת כל אלין שניא דהוית גניב. כך ודע כי על כל אלה יביאך אלקים במשפט ע״כ. הרי שפורע גם על מה שגנב לשעבר, וזהו ודע כי על כל אלה, שמלת ׳כל׳ לרבות כל מה שגנב בין בתחילה בין בסוף, וכן מה שחטא קודם עשרים עם מה שחטא אח״כ, ואז אמרו יפה אמר שלמה. עוד יובן שמח בחור בילדותך וכו׳. עם מאי דתנן בפ״ח דסנהדרין (סח:), מאימתי נעשה בן סורר ומורה, משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון וכו׳. וכתב הרמב״ם ז״ל בפ״ז מהלכות ממרים, כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ג׳ חדשים. ז״ש שמח בחור בילדותך, שעדין הוא קטן ולא הגיע לכלל עונשין. ויטיבך לבך דהיינו אכילה ושתייה, ויאכל בועז וישת וייטב לבו. בימי בחורותיך שכבר עבר זמנו. ובזה והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך. אך ודע כי על כל אלה וכו׳. כי אע״פ שאין דין למטה יש דין למעלה, כי לא יבצר מהב״ה ליפרע מעוברי עבירה.

ובהפטרת הסדר שהיא מתרי דתיובתא כשחל קודם יום הכפורים, והיא בהושע י״ד. כתוב לאמר שובה ישראל עד ה׳ אלקיך כי כשלת בעונך קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳ אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו אשור לא יושיענו וכו׳. תחלה יובנו פסוקים אלה עם מ״ש בספר חובת הלבבות שער התשובה פרק ו׳ וז״ל, אופן ההערה יהיה לא׳ מד׳ דברים, הא׳ מחוזק הכרת האדם את אלקיו, ובחינתו בהתמדת טובתו עליו. והשנית בעת שתבואהו תוכחת הבורא ית׳ והכלמתו על רוע מעשיו בין ע״י נביא דורו או מתורת ה׳ הנאמנה או מפי מורה. והג׳ כשהוא רואה נסיון הבורא וחוזק עונשו למי שהלך בדרכו לצאת מעבודתו יוסר בו וישוב אל ה׳ מיראת עונשו ונקמתו החזקה. הד׳ בבא עונש הבורא עליו במין ממיני הצרות, וכיון שהרגיש בו נעור והקיץ משנתו ושב אל האלקים מחטאו יע״ש. אלה אפוא הם דברי הושע, שובה ישראל, שמדבר עם הצדיקים הנקראים בשם ישראל, ישרי אל, ולכן מדבר בלשון יחיד כי הצדיקים מועטים, וכבר אמרו ז״ל (ברכות יט.), אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום דודאי עשה תשובה. וזהו שובה ישראל תכף שכשלת בעונך ולא תמתין לתוכחת הנביא, ואמר כי כשלת בעונך, לפי שמדבר עם התלמיד חכם ששגגות נעשות לו כזדונות, כי כשלת בחטא, ועם כל זה נקרא עונך לפי שאתה תלמיד חכם, וזהו כינוי בעונך. וזאת היא התשובה המעולה שבאה מחוזק הכרת האדם את אלקיו כנ״ל. הוא מ״ש עד ה׳ אלקיך, שאתה מכיר אלקותו וגדולתו ית׳, שאין ראוי למרות עיני כבודו. ועל הדבר השני אמר קחו עמכם דברים, דאיתא בילקוט שם, רבי נחמיה אומר קחו עמכם קראים טובים, דרשנים טובים, כגון לוי בר סיסי וחביריו. משום דקשיא להו דהיה לו לומר דברו דברים טובים מאי קחו, לכן פי׳ ששייך לשון קיחה באנשים טובים ולמוכיחים ינעם, שאינו שב מעצמו רק ע״י מוכיחים או ע״י נביאים, שנביא נק׳ על שם ניב שפתים, וזהו דברים. או מפי מורה ע״פ התורה, וזהו קראים טובים, דרשנים טובים. אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, פי׳ הרד״ק ז״ל שהלשון הפוך והוא כמו כל עון תשא, ונלע״ד שהלשון מדוקדק כל תשא עון, דהיינו שישא כל העון ולא ישאר ממנו כלל, והוא מ״ש ביומא פ״ח (פו:), גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות. כי ודאי כשישוב מכח התורה או ע״י נביא או מורה ישוב מאהבה, שבזה כל העון מתכפר ולא ישאיר החטא כלל רק יתהפך לזכיות, וזה ושובו אל ה׳ דוקא מאהבה, ואז כל תשא עון וקח טוב, שהעון כלו יתהפך לטוב. אי נמי יובן עם מ״ש בשבת פרק רבי עקיבא (פט:), שלעתיד לבא אומר הב״ה ליצחק בניך חטאו, והוא משיב כמה שנותיו של אדם שבעים, דל מינייהו עשרין דלא ענשת, פשו להו חמשין וכו׳. ז״ש כ״ל שגימטריא חמשים, תשא עון. ואיתא שם בילקוט כל תשא עון, ר׳ נחמיה אומר, כל תשא כלהון שבוק, ואי לאו תסב פלגא ותשבוק פלגא. זהו מ״ש יצחק שם, פשו להו תרתי סרי ופלגא, אי קבילת כלהו עלך יאות ואי לאו פלגא עלי ופלגא עלך ודוק. אשור לא יושיענו, הוא הדבר השלישי, כשיראה עונש הבורא למי שחטא נגדו ישוב אל ה׳ כדי שלא יוסר הוא. והוא מ״ש ביבמות פ״ו (סג.), אמר רבי אלעזר אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל, שנאמר הכרתי גוים נשמו פנותיו וכו׳ אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר. ולעיל פירשנו בזה, ונתן ה׳ אלקיך את כל האלות האלה וכו׳ ואתה תשוב וכו׳. וכתיב היוסר גוים הלא יוכיח וכו׳. ז״ש אשור לא יושיענו, שאעפ״י שאנו רואים פורענות שבא על נינוה עיר מלך אשור כמ״ש בצפניה ג׳, ופי׳ שם רש״י ז״ל, עד עכשיו דיבר בנינוה, עתה חוזר על ירושלים. ועוד שם העיר היונה, לא היה לה ללמוד מעיר של יונה, נינוה נביא אחד שלחתי לה ושמעו בקולו וכו׳. עוד שם, מה עשה, הביא לסנחריב על כל האומות והגלה אותם, אמר הב״ה יהיו ישראל רואים שהגליתי אומות העולם ויעשו תשובה, שנאמר הכרתי גוים וכו׳. וכנגד הדבר הרביעי שממתין לשוב אחרי שבאו עליו יסורין, ז״ש על סוס לא נרכב, לא נצטרך לשכור סוסים ולברוח מפני חמת המציק, והוא מ״ש בדברי הימים ב׳ ל״ג. וידבר ה׳ אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו ויבא ה׳ עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וכו׳ ובהצר לו חילה את פני ה׳ אלקיו. ופי׳ בילקוט מלכים ב׳ כ״א. מכל טורח שטרח חזקיהו ולימדו תורה לא החזירו למוטב אלא יסורין, ויאסרהו בנחושתים, התחילו מסיקין תחתיו, וכיון שראה צרתו צרה לא הניח ע״א בעולם שלא הזכירה, וכיון שלא הועיל לו כלום, אמר זכור אני שהיה אבי מקרא אותי הפסוק הזה, בצר לך ומצאוך וכו׳. הרי אני קורא אותו אם יענני מוטב ואם לאו כל אפייא שוין, והיו מלאכי השרת סותמין חלונות של רקיע שלא תעלה תפלתו לפני המקום, מה עשה הב״ה חתר לו חתירה תחת כסא הכבוד שלו ושמע תחינתו. ז״ש אשור לא יושיענו, כי פורענות האומות לא שוה לו למנשה רק כשנתיסר בעצמו, ואז בראותו שלא נענה משום ע״א, קרא אל ה׳ ויענהו וכפר בע״א, ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו, רק בך ירוחם יתום, זה מנשה שמת חזקיהו אביו, וזכר מה שלימדו בצר לך ומצאוך ושבת עד ה׳ אלקיך. וזהו אשר בך ירוחם יתום. ונפקא להו לרבנן מדכתיב ויאסרוהו בנחושתים וכו׳ ובהצר לו חילה את פני ה׳ אלקיו וכו׳. דקשה מ״ש ובהצר לו, וכי מעיקרא כשכתוב וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרוהו בנחושתים לא היה צר לו. אלא ודאי שבא הכתוב להורות כי לא היה ראוי שיקובל מנשה בתשובה, לפי שהמתין לשוב אל ה׳ אחרי שביקש כל ע״א שבעולם, ועכ״ז והוא רחום קבלו, וזהו אשר בך ירוחם יתום, כי היה זה מטובך ולא שהיה ראוי לכך, ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו, קשה דכיון דהתחיל בלשון רבים, היה לו לומר כי שב אפי מהם, לכן בפ״ח דיומא (פו:), אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, גדולה תשובה שאפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם, שנאמר ארפא משובתם וכו׳. כי שב אפי מהם לא נאמר אלא ממנו. והכוונה עם מ״ש בקדושין פ״א (מ:), לעולם יראה אדם עצמו כאילו כל העולם כלו תלוי עליו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף זכות ע״כ. ז״ש ארפא משובתם של רבים, כי שב אפי ממנו, מאותו יחיד שעשה תשובה. ולדרכנו יאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה, דהיינו שנדבם לבם לשוב בתשובה ולא ע״י מוכיחים, והוא הדבר הראשון מהד׳ דברים הנ״ל, אהיה כטל לישראל, הוא הדבר השני כשישוב ע״י התורה או ע״י נביא ומורה, וזהו כטל היא התורה, תזל כטל אמרתי, ובזה יפרח כשושנה, הוא מ״ש במדרש חזית ע״פ כשושנה בין החוחים, משל למלך שהיה לו פרדס וכו׳ לאחר ימים בא המלך והציץ בפרדס ומצאו מלא חוחים ודרדרים, הביא קצצים לקוצצו וראה בו שושנה אחת של ורד, נטלה והריח בה ושבת נפשו עליו, אמר המלך בשביל שושנה זו ינצל הפרדס, כך בזכות התורה ולומדיה ינצל העולם ע״כ. כי בזכות התורה, ויך שרשיו כלבנון, שיתפשטו שרשיו כלבנון, שהוא בית המקדש שממנו הושתת העולם ונתפשט אורו בכל העולם. ילכו יונקותיו וכו׳. הוא הדבר השלישי ששולח יסורין לאחרים כדי שיקחו מוסר וישובו, והוא מ״ש (שבת לב:), בעון נדרים בניו של אדם מתים כשהם קטנים. וכן בעון ביטול תורה. ז״ש ילכו יונקותיו, שילכו בניו למיתה בשביל שיראה וישוב, ודייק ילכו מלשון בכו בכה להולך, דהיינו בלא בנים. ובזה יהי כזית הודו, שאמרו מה זית זה אינו מוציא שמנו אלא ע״י כתישה, כך ישראל אינן חוזרין למוטב אלא ע״י יסורין. וגם אמרו מה זית אינו מקבל הרכבה, כך ישראל הן עם לבדד ישכון. וזהו בדיוק ויהי כזית הודו, שזה הודן והדרן של ישראל, ובגוים לא יתחשב. וריח לו כלבנון, שיתנו ריח טוב בתשובה ומעשים טובים, כבית המקדש שהיה מחזיר הרשעים בתשובה ע״י ריח הקטרת, כנזכר בזוהר בכמה מקומות. ישובו יושבי בצלו, דהיינו שהקטגורים יעשו סנגורים ע״י ששב בתשובה, יחיו דגן וכו׳. ובויקרא רבה פ׳ א׳, יושבי בצלו אלי הגרים, יחיו דגן ויפרחו כגפן, יעשו עיקר כישראל. והוא מ״ש בפ״ח דפסחים (פז:). לא הגלה הב״ה את ישראל לבין אומות העולם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר וזרעתיה לי בארץ (הושע ב, כה). כלום אדם זורע סאה אלא להכניס ממנה כמה כורים ע״כ. זהו יחיו דגן ויפרחו כגפן (הושע יד, ח). אלו ישראל, גפן ממצרים תסיע (תהלים פ, ט). וכנגד הדבר הרביעי שמביא עליו יסורין דווקא, אמר אפרים מה לי עוד לעצבים (הושע יד, ט), מלשון עצבון, כלומר לשלוח יסורין לאחרים כדי שיקחו מוסר, אלא אני עניתי אותו ביסורין, מלשון וענה גאון ישראל בפניו, שפירושו עוני ויסורין, ובזה ואשורנו שישוב בתשובה. ובזה אני כברוש רענן, להשפיע עליו שפע שבע רצון, ממני פריך נמצא. מי חכם ויבן אלה, הוא הדבר הראשון שישוב מעצמו מבלי מוכיח, נבון וידעם, כשקורא בתורה יבין דבר מתוך דבר, או בדברי הנביא וידריך עצמו בדרך טובה. כי ישרים דרכי ה׳, היוסר גוים ללמד לאדם דעת, וצדיקים ילכו בם, בבא עליו יסורין, יצדיק דין שמים עליו וישוב מחטאתו, ואם לאו ופושעים יכשלו בם, על מה תכו עוד תוסיפו סרה לאמר מקרה הוא וכיוצא. עוד יובן הכתוב אהיה כטל לישראל וכו׳. עם מ״ש בזוהר פ׳ וארא דף כ״ח ב׳, דהא גרמא חד ישתאר מן גופא תחות ארעא, וההוא לא אתרקב ולא אתבלי בעפרא לעלמין, ובההוא זמנא הב״ה ירכך ליה ויעביד ליה כחמירא בעסה, ויסתלק ויתפשט לד׳ זויין, ומיני׳ ישתכלל גופא וכל שייפוי, וקב״ה יהיב ביה רוחא לבתר, ותא חזי ההוא גרמא במה אתרכך, בטל, דכתיב כי טל אורות טלך ע״כ. בזה יובן הפסוק הדק היטב, אהיה כטל לישראל, לרכך ההוא גרמא דישתאר, ובו יפרח כשושנה ויתפשט בכל הגוף, וזהו ויך שרשיו כלבנון כבית המקדש שממנו נתפשט כל העולם.

עוד יובנו הפסוקים האלה עם מ״ש בפ״ק דראש השנה (טז:), א״ר יצחק ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן, צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה. צדקה דכתיב וצדקה תציל ממות. צעקה דכתיב ויצעקו אל ה׳ בצר להם. שינוי השם דכתיב ויאמר ה׳ אל אברם שרי אשתך וכו׳. ולבסוף וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן. שינוי מעשה דכתיב וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, וי״א אף שינוי מקום, שנאמר ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך וכו׳ והדר ואעשך לגוי גדול, ואידך ההוא זכותא דארץ ישראל הוא דאהניא ליה, ע״כ. אלה הדברים אשר דיבר ר׳ יצחק, הן הנה ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש, הלא הם כתובים בפ״ח דיומא (פו.), והתחיל מן המאוחר אל הקודם כמ״ש שם, עבר על חלול ה׳ אין כח לא בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק, אלא כלן תולין ומיתה ממרקת וכו׳. ולהציל מזה הרי כוחה של צדקה, וצדקה תציל ממות מה שאין כח בשאר מצות, כי נלע״ד הטעם שהצדקה מיחדת השם הקדוש, כמו שכתבנו ע״פ והיה מעשה הצדקה שלום ע״ש (חלק א׳, דרוש נ״ג לפרשת משפטים ושקלים. בבבא בתרא פ״א, אמר רבי אלעזר, גדול הַמְּעַשֶּׂה יותר מן העושה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום. ונלע״ד שיובן עם מ״ש ברות רבתי ע״פ ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז. תני בשם רבי יהושע, יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. שכן אמרה רות לנעמי, שם האיש אשר עשיתי עמו. ולא אמר עשה עמי. כי הנה בספר נגיד ומצוה שם נאמר ע״פ והיה מעשה הצדקה שלום, שצריך הנותן לכווין כי הדבר שהוא נותן הוא בחינת י׳, ויד הנותנת היא בחינת ה׳, שיש בה ה׳ אצבעות, וזרוע של המקבלה הוא ו׳, ויד המקבלת היא ה׳ אצבעות, כי במעשה הצדקה תעשה והי״ה, ונתחברו שם י״ה עם ו״ה ונעשה שלום ע״כ. כי הנה העשיר מתקן שתי אותיות י״ה, שהם עיקר השם אותיות הראשונות, והעני מתקן אותיות ו״ה שהם האחרונות, וא״כ גדול כחו של העשיר מן העני, וזהו אשר עשיתי עמו, כי אני גרמתי שיזכה העשיר יותר ממני כנזכר, וזהו עשיתי לשון תיקון, שמתקן אותיות השם עם העני, אך בספר הליקוטים כתוב ז״ל, והיה מעשה הצדקה שלום, יכוין במלת והיה כי זרוע בעל הבית הנותן צדקה הוא הוי״ו, והה״א הוא היד, והיו״ד היא הפרוטה שנותן לעני. והה׳ אחרונה היא יד העני המקבל עכ״ל. בזה מובן המאמר כי הבעל הבית מתקן ג׳ אותיות השם, והעני אינו מתקן רק ה׳ אחרונה שהיא סוד העני, ולכן גדול מה שגורם העני לבעל הבית יותר ממה שגורם הבעל הבית לעני, וז״ש רבי אלעזר, גדול המעשה שגורם להשלים השם, יותר מן העושה, שע״י מעשה הצדקה עושה שלום, להשלים השם באותיותיו.) בארוכה. וזה מכפר על חלול ה׳, מדה כנגד מדה. עבר אדם על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין. וכנגד זה הצעקה, כי מי שבאים עליו יסורין צועק מתוך חליו והב״ה שומע צעקתו, כדכתיב אוילים מדרך פשעם וכו׳ ויזעקו אל ה׳ בצר להם וממצוקותיהם יושיעם. וזעקה וצעקה הכל א׳ כמ״ש בזהר שמות דף כ׳ א׳ (צעקה וזעקה דבר אחד הוא.). עבר אדם על מצות לא תעשה ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, ופי׳ הטעם בדרוש הקודם ע״ש (חלק א׳, דרוש נ׳ לפרשת וילך והפטרה. עבר אדם על מצות לא תעשה ועשה תשובה, תשובה תולה ויום-הכפורים מכפר. והטעם נלע״ד שיובן עם מ״ש בזוהר פ׳ אמור ברעיא מהימנא, דף צ״ח ב׳ ז״ל, בידא דהאי מקטרגא שוי קב״ה למתבע דינא על כל עלמא ושוי ליה יומא ידיעא למתבע קמיה כל דינין דעלמא והאי סנטירא קאים קמי מלכא ותבע דינא פלוני עבר דינא, פלוני עבד כך, והא הכא סהדי וכו׳, ואלה העדים הם המקטרגים שאדם עושה, כדתנן העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור א׳. ואלו עומדים עד יום הכפורים, כי ביום ההוא מעבירם מן העולם, כיון שהב״ה מכפר עונות ישראל, והוא מ״ש שם (פ׳ אמור דף ק״א ע״א) כל אינון חיילין ותוקפין ורוגזין דהוו זמינין אתבדרו ולא אשתכחו תמן, וישראל נפקין מן דינא בחדוה ובברכאן וכו׳.). וכנגד זה שינוי השם, ואתיא כהא דפירש הר״ן ז״ל בפ״ק דראש השנה, דטעמא דמילתא דשינוי השם גורם לו לעשות תשובה, שיאמר בלבו איני עכשיו אותו האיש שהייתי קודם לכן, וצריך אני לתקן מעשי עכ״ל. ובזה פירשתי אין ועתה אלא תשובה. לפי שעתה נשתנה ממה שהיה. ומצאתי כתוב בספר גלי רזייא, כי שינוי השם מועיל נגד הקליפות שלא יכירו אותו ויקטרגו עליו, לכן נהגו העולם לעשות שינוי השם, כי סטרא אחרא אינן מכירים לאדם שנחלף שמו עכ״ל.

ולהיות שכשעובר אדם על מצות לא תעשה, נעשה ממנה קטיגור א׳ שרודף אותו, לכן כששינה שמו אינו מכירו ואין לו כח לקטרג עליו. עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו. הרי שינוי מעשה שאין לך תשובה גדולה מזו, שמה שהיה מתעצל בשמירת מצות עשה, עתה מזדרז בהם ונעשים זכיות, כמ״ש וירא אלקים את מעשיהם. וי״א אף שינוי מקום, לפי שלפעמים המקום גורם לאדם לחטוא, כמ״ש וישב ישראל בשיטים ודומיהם. אך רבי יצחק לא הביאו משום דס״ל דזכותא דארץ ישראל גרמה לו. כמו שהבטיחו ואעשך לגוי גדול וכו׳. מש״כ ההולך לארץ אחרת.

ואלה איפוא הן דברי ההפטרה שלנו, שובה ישראל עד ה׳ אלקיך. זהו כנגד חילול ה׳, כי כבר שנינו אחד שוגג ואחד מזיד בחילול ה׳. ולכן אמר כי כשלת דהיינו שוגג, בעונך היינו מזיד, והצדקה מועילה כמ״ש (בבא בתרא י.), אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה. וכ״כ בילקוט תהלים סי׳ י״ז. אני בצדק אחזה פניך, מה ראה דוד לפרש כחה של צדקה, אלא ללמדך שאפילו רשעים שאין בידם אלא זכות של צדקה לבדה, זוכין ומקבלין פני שכינה. והצדקה תועיל אחד שוגג ואחד מזיד, כמ״ש בילקוט פרשת תצא ע״פ ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו, אמר רבי אלעזר בן עזריה, מנין למאבד סלע ומצאו עני ונתפרנס בה, מעלה עליו כאילו זכה וכו׳. קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳, זוהי הצעקה שבאה מקירות לבו, וזהו עמכם שיבאו מקירות לבבכם. ובשמות רבה פ׳ ל״ח. אמרו ישראל עניים אנו ואין לנו להביא קרבנות, א״ל דברים אני מבקש, שנאמר קחו עמכם דברים, ואין דברים אלא דברי תורה וכו׳, וזה כי כנגד כריתות שצריך להביא קרבנות אשם וחטאת, שכל דבר שזדונו כרת שגגתו חטאת, ולפי שאין לנו מקדש, ונשלמה פרים שפתינו, וזהו אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב וכו׳.

אשור לא יושיענו, שעד עתה היו הולכים לאשור להיות להם לעזרה, וברית עם אשור יכרותו, ובזה מסירים בטחונם מהקב״ה, עתה בשינוי מעשה, אשור לא יושיענו, וכן על סוס לא נרכב, ללכת למצרים שישלחו לנו סוסים לעזרה, שמשם הסוסים באים, כדכתיב ותעל ותצא מרכבה ממצרים וסוס בחמשים ומאה. וכנגד שינוי השם, ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו, כי לך ה׳ הוחלנו אשר בך ירוחם יתום, כי בשינוי שמו תרחם עליו, וכמ״ש על נחמני שהפכו שמו אביי, ראשי תיבות א׳שר ב׳ך י׳רוחם י׳תום. משיבה רוח הקדש ארפא משובתם אוהבם נדבה עם הצדקה שעושים, שבזה כי שב אפי ממנו, כמ״ש מתן בסתר יכפה אף, היא המיתה שנקנסה לו מפני חלול ה׳ ובצדקה ינצל ממות. אהיה כטל לישראל, שכבר אמרו ברית כרותה לטל שאינו נעצר, וכן הצעקה אינה חוזרת ריקם, ויצעקו אל ה׳ בצר להם וממצוקותיהם יצילם, וכ״כ בזוהר פרשת שמות דף כ׳ א׳, שהצעקה קרובה להב״ה יותר מהכל, שנאמר ועתה הנה זעקת בני ישראל באה אלי, ולעולם לא הדרא ריקניא. וזהו יפרח כשושנה, שפירשו שם בילקוט, מה שושנה זו מפורחת ולבה למעלה, כך אתם כשתעשו תשובה ויהי לבבכם למעלה מכוון וכו׳. ויך שרשיו כלבנון זה בית המקדש שמלבין עונותיהם של ישראל בחטאות ואשמות שמביאין שם לכפר על כריתות כנ״ל. ילכו יונקותיו כנגד שינוי מעשה, שדרשו שם בפרק ו׳ דברכות עתידין כל בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא שיתנו ריח כלבנון. ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון, וזה ע״י שישמרו מצות עשה מכאן ואילך, שבתשובה די לכפר עונם. ישובו יושבי בצלו, שישנו שמם לטובה, והוא כנגד מצות לא תעשה, שבתשובה קטיגור נעשה סניגור, זכרו כיין לבנון. ודרשוהו על הגרים ואמרו חביב עלי שמותן כיין המתנסך ע״ג המזבח.

ולענין הנ״ל איתא בחגיגה פרק ב׳ (טז.), אמר רבי אלעאי, אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, ילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. וכבר פירשו בתוספות בשם רבינו חננאל, יגיעת דרכים ואכסניות ולבישת שחורים משברין יצה״ר ומונעים האדם מן העבירה ע״כ. ואנו לדרכנו נלך, כי ילך למקום היינו שינוי מקום. שאין מכירין אותו ע״י שינוי השם, דאם לא כן אפשר שיכירוהו בשמו, וילבש שחורים וכו׳ היינו שינוי מעשה, שיעשה מעשה שישבר לבבו כדברי רבינו חננאל. ויעשה מה שלבו חפץ, לא אמר מה שלבבו חפץ רק מה שלבו חפץ דהיינו יצר הטוב, כי כוונתו לעשות הטוב אלא ששאור שבעיסה מעכב, ובתיקוני זהר חדש דף ל״ג ג׳ ז״ל, לך לך מארצך. דא שינוי מקום, וממולדתך דא שינוי השם, ומבית אביך דא שינוי מעשה. ואע״פ שכוונת המ׳ מדבר בנשמה בבואה לעולם הזה. עכ״ז הפשט לא יופשט, שמדבר באברהם אבינו ע״ה שבא לתקן מה שעיות אדה״ר, כמ״ש בב״ר פ׳ י״ד. אמר רבי לוי מכניסין את המתוקנת לביתה של מקולקלת. כי לכן נברא אברהם אחרי אדה״ר כדי שיתקן פגמו, ולכן א״ל הקב״ה לך לך מארצך זה שינוי מקום, כי ידענו שהארץ גורמת לחטוא כמ״ש למעלה. וממולדתך דא שינוי השם, כי בעת לידתו נקרא אברם, וכשנכנס לארץ ישראל קרא שמו אברהם. וזהו ואגדלה שמך, שתחילה היה נקרא אברם בלא ה׳, ואגדלה שמך שאוסיף ה׳ בשמך. ואיתא בנדרים פרק ג׳. כתיב אברם וכתיב אברהם, מתחילה המליכו הב״ה על רמ״ג איברים ולבסוף על רמ״ח, ואלו הן שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה ע״כ. כי הנה קודם שנימול ויפול אברהם על פניו. שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד ורוח הקדש נצבת עליו, ועתה היה עומד על רגליו ושומע קול השכינה ומביט בה. וזהו ששלט על ב׳ אזנים וב׳ עינים בשביל ראש הגויה שנימול, ובזה תיקן מה שעיות אדה״ר ששמע לקול אשתו והראתה לו הפרי, וכי תאוה הוא לעינים, ואברהם לא רצה לשמוע בקול שרה עד שצוהו הב״ה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, וגם לא הביט ביפיה עד שכתוב הנה נא ידעתי כי יפת מראה את, שעד כאן לא הכיר בה. ומבית אביך דא שינוי מעשה, כי כל בית אביו היו עובדים ע״ז והוא כפר בה כנודע.

ולדרך זה יובן מאמרם ז״ל בספרי פרשה זו, עתידה כנסת ישראל שתאמר לפני הב״ה, רבש״ע הרי עדי קיימים, שנאמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. אומר לה הריני מעבירם, שנאמר כי הנני בורא השמים החדשים. אומר לפניו רבש״ע הריני רואה מקומות שקלקלתי ובושתי, שנאמר ראי דרכך בגיא דעי מה עשית, ואומר לה הריני מעבירם שנאמר כל גיא ינשא. אומרת לפניו רבש״ע הרי שמי קיים, אומר לה הריני מעבירו שנאמר וקורא לך שם חדש. אומרת לפניו רבש״ע הרי שמך קרוי על שם הבעלים, אומר לה הריני מעבירו שנאמר והסירותי את שמות הבעלים מפיה, אומרת לפניו רבש״ע אעפ״כ בני בית מזכירין אותי, אומר לה ולא יזכרו עוד בשמם ע״כ. המ׳ הזה כלו מקשה כי יש בו כפל ענינים הרבה, אמנם לדרכנו יובן היטב כי אומרים ישראל שרוצים לקיים בעצמם הג׳ דברים הצריכים לבעל תשובה כדי שלא ישוב לכסלה. אך יש בהם ספק, כי כנגד שינוי מקום אומרים לפני הב״ה הרי עידי קיימים, שהם השמים והארץ והם במקומם, ואיך אעשה לקיים שינוי מקום, א״ל הב״ה הריני מעבירן, כי הנני בורא שמים חדשים וכו׳. וסיפיה דההוא קרא ולא תזכרנה הראשונות וכו׳. כי כשאברא שמים חדשים וארץ חדשה, אין לך שינוי מקום גדול מזה. חוזרת ואומרת אף שתבראי שמים חדשים וארץ חדשה, יחזרו לאיתנם המקומות שקלקלתי בהם ואבוא לידי בושה וכלימה, א״ל הריני מעבירם שנאמר כל גיא ינשא. ובזה לא יזכר ולא יפקד מ״ש ונשב בגיא מול בית פעור. וכן כל הר וגבעה שעבדו שם ע״א, על ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו גם הם ישפלו. וכנגד שינוי השם אומרת הרי שמי קיים ואיך אקיים לשנות שמי, אומר לה הריני מעבירו וקורא לך שם חדש, על שם מ״ש שלשה נקראים על שמו של הב״ה, צדיקים דכתיב כל הנקרא בשמי וכו׳. ולפי שיקשה איך מלאו לבו של בשר ודם לקרוא שמו כשם רבו, לכן אמר אשר פי ה׳ יקבנו. כי הוא אמר כל הנקרא בשמי, ומי ערב אל לבו למרות עיני כבודו. חוזרת ואומרת הרי שמך קרוי ע״ש הבעלים, שכן הבעל הוא השמש, וכתוב כי שמש ומגן ה׳ אלקים. ובזה נזכר עון ישראל. שהיו משתחוים לשמש, אומר לה והסירותי את שמות הבעלים מפיה, שכן כתוב לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם וכו׳. רק יהיה לך ה׳ לאור עולם. וכנגד שינוי מעשה אומרת לפניו אעפ״כ בני בית מזכירין אותו, הרי אלו האומות שהם בני בית של ע״א והם יזכירו אותו, א״ל ולא יזכרו עוד בשמם, כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה׳, והאלילים כליל יחלוף.

עוד נבאר הפסוקים הקודמים בהושע י״ג. צרור עון אפרים צפונה חטאתו חבלי יולדה יבאו לו הוא בן לא חכם כי עת לא יעמוד במשבר בנים מיד שאול אפדם ממות אגאלם, הפסוקים הם קשי ההבנה, ולכן נקדים לפרש מאמרם ז״ל בסוטה פרק א׳. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל העושה מצוה אחת בעה״ז, מקדמתו ומוליכתו לפניו לעה״ב, שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך. וכל העובר עבירה אחת בעה״ז, מלפפתו ומוליכתו ליום הדין, שנאמר ילפתו ארחות דרכם וכו׳. ר׳ אלעזר אמר קשורה בו ככלב, שנאמר ולא שמע אליה לשכב אצלה בעה״ז, להיות עמה ליום הדין בעה״ב, ע״כ.

וקשה מאי בעולם הזה, דפשיטא הוא כיון שהיום לעשותם ולא למחר לעשותם, ועוד מאי רבותא דמצוה אחת ועבירה אחת להכריע לכף זכות או לכף חובה, אך נלע״ד שיובן עם מה שכתוב בשם האר״י זלה״ה שיש צדיקים שאוחזים במצוה אחת יותר מהשאר, כמו שמובא בגמרא כמה פעמים, אבוך במאי הוה זהיר טפי, לפי שהיו יודעים מה שחסר מהם בגלגול אחר ועל מה באו לעולם פעם אחרת לתקן, והארכנו בזה בספר אבות עולם שלנו משנה ראשונה דפרק שני דאבות ע״ש. ז״ש כל העושה, ר״ל שמחזיק במצוה אחת יותר מהשאר ועושה אותה תדיר, ואמר בעולם הזה לומר שיודע שבא לעולם הזה פעם אחרת כדי לשמור אותה המצוה, מקדימתו ומוליכתו לפניו לעה״ב, כלומר זאת המצוה מקדימתו ומוליכתו לעה״ב יותר מאחרות, ולהפך כל העובר עבירה אחת, שבא לתקן מה שעיות פעם ראשונה, ולא די שאינו מתקן אלא שחזר לסורו ועובר אותה עבירה תמיד, לפי שהוא להוט בה מבראשונה ואינו יודע לכבוש יצרו ולתקן כל מה שעיות, מלפפתו ומוליכתו ליום הדין. ולפי שמדה טובה מרובה על מדת פורענות, במצוה אומר הולכת לפניו אך בעבירה מלפפתו, שאינה זזה מעמו ואינה הולכת לפניו, וזהו ילפתו ארחות דרכם, דהיל״ל ארחות דרכיהם, אלא לפי שהיא עבירה אחת שעשה אותה פעמים הרבה. וזש״ה נחלתי עדותיך לעולם, הנני תמיד עוסק במצוה עד שבאה לי בנחלה. ואמנם אע״פ שאיני יודע טעם המצות, נטיתי לבי לעשות חקיך, שאני נזהר במה שלבי נוטה לפי שלעולם עקב, כלומר חזרתי לעולם בשביל זה. אלה הם דברי הושע צרור עון אפרים, שקשורה בו ככלב, צפונה חטאתו שאינו נותן לב על חטאתו בשוגג, ומשליך אותם אחרי גוו באמור שחטא בשוגג, ואינו כן שהרי מן הקל בא אל החמור, והוא מ״ש בתנחומא פרשת ויקרא, לא יצר אדם על עבירה שעשה בשוגג אלא שנפתח לו פתח שיחטא אפילו במזיד, לפיכך אם חטא בשוגג אין סימן יפה לו, שנאמר גם בלא דעת נפש לא טוב. וכ״כ במדרש שוחר טוב מזמור נ״א. כל מי שיודע שחטא ושואף ברגלו ומעבירה מנגד עיניו, הב״ה מבקשה ממנו ואינו מוחל לו, ע״כ. ז״ש חבלי יולדה יבאו לו, כי כשם שחבלי יולדה גורמים להוציא העובר לאויר העולם, כך באים יסורין על האדם להוציא בלעו מפיו ויעשה תשובה, כי הוא בן לא חכם לשוב מעצמו, כי אם היה עושה כן, כי עת לא יעמוד במשבר בנים. וגם על כללות ישראל הוא מדבר, שאם יעשו תשובה מעצמם תבוא הגאולה בלי צער, אך כשאינן עושים תשובה מעמיד עליהם מלך קשה ומחזירן למוטב, ואז חבלי יולדה הם חבלי משיח יבאו לו. מיד שאול אפדם, כשאמר הב״ה לאברהם במה אתה רוצה שירדו בניך בגהינם או במלכיות, רמז לו שיברור את המלכיות, וזהו מיד שאול אפדם שלא ירדו לגהינם, וזהו אפדם ע״י האומות שהם ירדו לגהינם וישראל נצולין, וזהו ממות אגאלם, שכתוב בלע המות לנצח. אהי דבריך מות, כי ע״י דבריך שהיא התורה ינצלו מהמות, אהי קטבך שאול, וע״י כריתת המלכיות ינצלו משאול הוא גהינם. נוחם יסתר מעיני, זה יום הנחמה שהוא מכוסה מכל אדם. ועל כל אלה שובה ישראל עד ה׳ אלקיך. ואיתא שם בילקוט, משל לבן מלך שאמרו לו אביך עתיד להכותך, ובאחרונה אתה חוזר ומבקש ממנו והוא מקבלך, אלא אם תשמע לי עשה אחרונה ראשונה, לך ובקש ממנו וכו׳. כך אמר הושע לישראל שובה ישראל עד ה׳ אלקיך, כמו עד זה מדבר שתשוב אליו תכף ומיד ולא תצטרך לתוכחה.

עוד יובנו פסוקים אלה עם מאי דאיתא בילקוט יחזקאל י״ח. שאלו לחכמה חוטא מה עונשו, אמר להם חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה חוטא מה עונשו, א״ל הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה חוטא מה עונשו, א״ל יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להב״ה חוטא מה עונשו, א״ל יעשה תשובה ויתכפר לו. הה״ד טוב וישר ה׳ על כן יורה חטאים בדרך, ע״כ. וכבר עמדו על זה המ׳ כל המפרשים, וגם אנחנו בשם אלקינו נזכיר, כי כיון ששאלו לתורה אין לך חכמה גדולה מזו, ומה הוצרך לשאול לחכמה, כי אין חכמה אלא בתורה, כדכתיב ימותו ולא בחכמה (איוב ד, כא). בלא חכמת התורה. אמנם לדרך זו הלכנו, בראשית ביאור הפסוקים האלה על פי דברי חובת הלבבות. כך נפרש המ׳ הזה, כי תחלה שאלו לחכמה, דהיינו בעת בריאת העולם שעדין לא ניתנה תורה והיו מתנהגים על פי חכמתם. חוטא היינו מי שעובר בשוגג, לכן לא אמר רשע מה עונשו רק חוטא שמתחיל לחטוא בקלות, וכדי שלא ימשך בחטא שולח עליו יסורין, וזהו חטאים תרדוף רעה, אח״כ בא אברהם שהיה נביא, ואז לא היה העולם מתנהג באכזריות, כי זכותו תגין על הדור, וז״ש הנפש החוטאת היא תמות, כי לא יענשו הרבים בשביל היחיד, כאשר היה באנשי סדום שא״ל ית׳, חלילה לך להמית צדיק עם רשע, וזהו הדרך השני ממטה למעלה, ששולח פורענות על הרשעים כדי שהצדיקים יקחו מוסר ויעשו תשובה. אח״כ ניתנה תורה ונתחדשה הלכה שהחוטא יביא קרבן ויתכפר לו, וזו ראיה שבחוטא בשוגג מדבר, שהרי אין קרבן בא אלא על השוגג, וזהו אותם ששבים בלמדם בתורה ורואים מה שכתוב בה. והדרך הנכון מכלם, שאלו להב״ה ואמר יעשה תשובה, דהיינו שישוב מעצמו מחוזק הכרתו. וז״ש שובה ישראל עד ה׳ אלקיך, שהוא בחסדו אמר יעשה תשובה ויתכפר לו. קחו עמכם ושובו אל ה׳, אמרו אליו דוקא ולא לחכמה ונבואה, אלא אל ה׳ דוקא, כי הוא יורה חטאים בדרך, לומר יעשה תשובה ויתכפר לו.

הן הנה דברי המשורר מזמור נ״א. חנני אלקים כחסדך כרוב רחמיך מחה פשעי הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד לך לבדך חטאתי וכו׳. וקשה שהתחיל מהפשעים החמורים ובא אל החטאים הקלים, ואיפכא מסתברא. אשר על כן צריכים אנו להבין מ״ש בתורת כהנים פ׳ אחרי מות ז״ל, כיצד היה מתודה, אנא השם עויתי, פשעתי, חטאתי לפניך אני וביתי וכו׳, ואומר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים עונות אלו הזדונות, פשעיהם אלו המרדים, חטאתם אלו השגגות, מאחר שהוא מתודה על הזדונות ועל המרדים, חוזר ומתודה על השגגות, אלא כך היה מתודה, אנא השם חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך וכו׳. וכן מצינו דרך כל המתודים מתודים, דוד אמר חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו. שלמה בנו אמר חטאנו וכו׳, דניאל אמר וכו׳, מהו שמשה אמר נושא עון ופשע וחטאה, אלא כיון שהיה מתודה על הזדונות ועל המרדים, כאילו הם שגגות לפניו. והקשה בעל קרבן אהרן ז״ל, ותימה דאחר דטעמייהו דרבנן מכריח לנו לומר שסדר הוידוי מקל לחמור, מה ראה רבי מאיר שלא לשמור זה הסדר, ומה יוכל לתרץ לתמיהת רבנן. ותירץ לפי דרכו יע״ש. ואני מקשה עוד לרבנן, שכיון שאמרו מהו שמשה אומר וכו׳, אלא כיון שהיה מתודה על הזדונות ועל המרדים כאילו הם שגגות לפניו. נאמר כן סדר הוידוי ותהיה כוונתנו להחזיר הזדונות והמרדים כאילו הם שגגות וגם הם יכופרו בחסדו ית׳. האמנם הכל עולה יפה במאי דאיתא בתנחומא פ׳ ויקרא ז״ל, שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, לא יצר אדם על עבירה שעשה בשוגג, אלא שנפתח לו פתח שיחטא ואפילו במזיד. ולא ישמח אדם על מצוה שבאה לידו, אלא על מצות הרבה שעתידות לבא לידו, לפיכך אם חטא בשוגג אין סימן יפה לו, גם בלא דעת נפש לא טוב. ומה חוטא בשוגג אין סימן טוב לו, חוטא במזיד על א׳ כמה וכמה, ועליו נאמר ואץ ברגלים חוטא. וקשה אמרו בלשון שלילה, לא יצר אדם על עבירה שעשה בשוגג, שהרי ראינו שהתורה חייבה קרבן על השוגג, וגם בזה צריך תשובה. וכן קשה למה לא ישמח על מצוה שבא לידו. ועוד שכיון שאמר לפיכך אם חטא בשוגג אין סימן יפה לו, למה לא יצר עליה. אך בקידושין פ״א (ל:), תנו רבנן ושמתם סם תם, נמשלה תורה כסם חיים, משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח רטייה על מכתו, וא״ל בני כל זמן שרטייה זו על מכתך, אכול מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה גומי. כך הב״ה אמר לישראל, בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר הלא אם תטיב שאת. ואם אין אתם עוסקים בתורה, אתם נמסרים בידו, שנאמר לפתח חטאת רובץ. ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה, אתה מושל בו, שנאמר ואתה תמשול בו, ע״כ. הוקשה לבעל המ׳ דאיך שייך שימה בדברים, ושמתם את דברי אלה, ואם רוצה לומר שישימו הדברים על לבם, היל״ל ושמתם על לבבכם את דברי אלה, לכן פירש סם תם, והכוונה כי ידענו בנוהג שבעולם יש סם מועיל לדבר א׳ ומזיק לדבר אחר, וכל התרופות של בשר ודם מועילים לאותו החולי, אך מזיקים לגוף שמחלישים אותו. אך התורה היא סם חיים לכל הגוף. והוא מ״ש בעירובין פ״ה (נד.). אמר רבי יהושע בן לוי, המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה, שנאמר כי לוית חן. חש בראשו יעסוק בתורה, שנאמר הם לראשך. חש בגרונו יעסוק בתורה, שנאמר וענקים לגרגרותיך. חש בבני מעים יעסוק בתורה, שנאמר רפאות תהי לשרך. חש בעצמותיו יעסוק בתורה, שנאמר ושקוי לעצמותיך. חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר ולכל בשרו מרפא. אמר רב יהודה בריה דרב חייא, בא וראה שלא כמדת הב״ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם נותן לחבירו סם יפה לזה וקשה לזה, והב״ה נותן תורה לישראל סם חיים לכל גופן, שנאמר ולכל בשרו מרפא. וקשה דכיון שאמר חש בכל גופו יעסוק בתורה, למה פרט חש בראשו, חש בגרונו, כי באמרו חש בכל גופו הכל בכלל. אמנם רצה בעל המ׳ להודיע לנו מעלת התורה, כי הנה כבר ידענו גדר הרפואה היא שמירת הבריאות, ז״ש המהלך בדרך ואין לו לויה, שבזה מעותד לכמה סכנות, כי כל הדרכים בחזקת סכנה. יעסוק בתורה כי תשמרהו מכל רע, וזהו כי לוית חן לשון לויה. ואם בא לו איזה חולי גם כן רפואה היא לו. וזהו חש בראשו, כי כן הטבע נותן שמהלך בדרך אינו יכול לשמור עצמו מצינים פחים שגורמים לו מיחוש ראש, ולזה התחיל ואמר חש בראשו, ולכן סמך כי לוית חן הם לראשך, שחולי הראש בא מחמת הליכה בדרך. ואח״כ החולי מתפשט בגרון, שכן הוא דרך צינים פחים, שמחמת הראש מתפשט החולי בגרון, ובתורה יש רפואה וענקים לגרגרותיך. אך קשה שהענקים הם תכשיט, ואיך מהם ימשך רפואה לגרון, ולכן נלע״ד שהוא מלשון הענק תעניק, שרוצה לומר להטעינו טובה די מחסורו אשר יחסר לו, אף כאן וענקים להיטיב לגרון ככל הצריך לו. ואחרי שדיבר באיברים החיצונים מדבר באיברים הפנימיים, חש בבני מעיים, שהם מכה של חלל שמחללין עליה את השבת. ואח״כ בא אל העצמות. אך עדין אנו נאמר שהתורה יש לה כח לרפאות כל אבר בפני עצמו, אך בבא החולי לכל הגוף כקדחת וכיוצא, תאמר שאין לו רפואה בתורה, ולכן חזר ואמר חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר ולכל בשרו מרפא. ועדין יש פתחון פה לומר שזה דוקא כשהחולי הוא מין א׳, אך אם יהיו שני חולאים נגדיים כגון עקרבא וזיבורא, שמה שמועיל לזה קשה לזה, לא יהיה כח בתורה לרפאתם, לכן מביא דרב יהודה שאמר שאינו כמדת בשר ודם שנותן סם יפה לזה וקשה לזה, אלא התורה סם חיים לכל הגוף. ונלע״ד שזהו שאנו אומרים בתפלותינו, והעלה ארוכה ומרפא לכל מכותינו ולכל תחלואנו. דהיינו אע״פ שהם שני הפכים. והוא מ״ש כל המחלה אשר שמתי במצרים, שהיו בהם חולאים משונים. וכן בחולאי הנפש אנו מתפללין ואל תביאנו לידי חטא, דהיינו במצות עשה, שמי שאינו מקיימה נשאר ערום בלא אותה מצוה, ויהיה מלשון והייתי אני ובני שלמה חטאים, ר״ל חסרים. ולא לידי עבירה במצות לא תעשה, ואלו הם ב׳ הפכים, כי העדר שמירת מצות עשה בא מהעצלות, ושל מצות לא תעשה בא מחום היצר. וכיון דאתא לידן נבאר מאמרם ז״ל במכילתא פ׳ בשלח ז״ל, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך. ומה תלמוד לומר כי אני ה׳ רופאך, א״ל הב״ה למשה, אמור להם לישראל דברי תורה שנתתי לכם, רפואה הם לכם, חיים הם לכם, שנאמר כי חיים הם למוצאיהם. ואומר רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. ולכאורה נראה שקושיות המאמר היא המפורסמת על הכתוב, שאם כל המחלה לא אשים עליך, רפואה למה. אך קשה מה השיב לזה באמרו דברי תורה שנתתי לכם וכו׳, אמנם מלבד הקושיא הנזכרת, הוקשה לו שהכתוב אומר אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלקיך שהם דברי משה, ואח״כ אומר כי אני ה׳ רופאך. אלא ודאי שהכל הוא הב״ה המדבר, ואע״פ שהיה לו לומר לקולי. כן דרך הכתובים וה׳ המטיר וכו׳ מאת ה׳ מן השמים, שהיה לו לומר מאתו מן השמים ודומיהם. וז״ש א״ל הב״ה למשה, כלומר כל הפסוק הם דברי הב״ה למשה שיאמר לישראל, דברי תורה שנתתי לכם רפואה הם לכם, ולפי שהרפואה שבאה בידי בשר ודם, מועילה לאותו חולי אך מזקת לגוף, שמחלישו ע״י תרופות והקזות, ולפעמים מקצרים ימיו של אדם, לכן אמר חיים הם לכם, שנאמר כי חיים הם למוצאיהם, אע״פ שלכל בשרו מרפא, כי ישלח דברו וירפאם בלי הקזות ותרופות, כי זה כחה של תורה, שבעסקו בה מגינה מכל מיני פורעניות שבעולם. ולפי שעדין נוכל לומר כי זה דוקא בגופו באיברים החיצונים, אך באיברים הפנימיים אין כחה יפה, לכן הביא הפסוק רפאות תהי לשרך, דהיינו במה שהוא תוך שוררו של אדם, וכן בעצמות המכוסים ושקוי לעצמותיך. וזהו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, דהיינו חיים לכם בשמירת הבריאות, ואם אשים כי אני ה׳ רופאך, שדברי תורה רפואה הם לכם, ולא רצה לומר ואם אשים בפירוש, כי אין רע יורד מלמעלה (ילקוט ויקרא כ״ו. פ׳ בחקותי. רמז תרע״ג.), ואין הב״ה מייחד שמו אלא על הטובה (בראשית רבה פ׳ ג׳.), כי אני ה׳ רופאך. ואחרי שהארכנו נבא לביאור המ׳ דקדושין פ״א (ל:), ושמתם סם תם. כמו שפירשנו שהתורה סם חיים לכל הגוף, אף בחולאים משונים זה מזה, ולפי שמלת ושמתם היא לשון שימה, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, לכן בא במשל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה, שהוא היצה״ר, שכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, ואמרו (ויקרא רבה. פ׳ טז), והסיר ה׳ ממך כל חולי, זה יצה״ר. הוא הגורם לכל מיני חולאים. ולפי שאמרו בב״ר פ׳ ט׳, והנה טוב זה יצר הטוב, מאד זה יצר הרע, שאלמלא יצר הרע אין אדם בונה בית ולא נושא אשה ולא מוליד בנים. לכן אמר והניח רטייה על מכתו, לא אמר שריפא מכתו מכל וכל רק שהניח עליה רטייה, כי אי אפשר להעביר היצר הרע בכל מכל כל, רק להסיר הרע ולהניח אותו שצריך לחיי האדם בעה״ז, והוא מ״ש לו כל זמן שרטייה זו על מכתך שהיא התורה, שלכן בנמשל אומר בראתי יצה״ר בראתי לו תורה תבלין, שאינו אומר בראתי לו תורה רפואה, להסיר המכה מכל וכל, רק כמו התבלין המתבלים את הבשר לתת לו טעם וריח טוב שלא יסרח, כך התורה היא תבלין ליצה״ר שלא יחטיאנו, אך ישאר באדם לצורך עצמו אשתו ובניו. ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, כי התורה מלמדת לאדם דעת, לאחוז במותר לו ולהתרחק מן האיסור, שנאמר הלא אם תטיב שאת, כלומר אם תטיב מעשיך ע״י עסק התורה שנקראת לקח טוב, תוכל לסבול היצה״ר, כי לא יחטיאך ולא יפתה אותך רק לעת הצורך ליקח אשה ולהוליד בנים. וחזר ואמר ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו, חזר ואמר כן אע״פ שמכלל הין אתה שומע לאו, שלא יאמר אדם הרי למדתי תורה ומה לי עוד, לכן חזר ואמר ואם אין אתם וכו׳, לאפוקי מהא דרב יוסף בפ״ג דסוטה (כא.) דאמר, תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגנא מהפורענות ומצלא מיצה״ר. שאין הדבר כן אלא כמסקנא דרבה, תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא. ולכן אם אין אתם עוסקים בתורה תמיד אתם נמסרים בידו, ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, דכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, ובפ״ה דסוכה (נב.), כי הגדיל לעשות (יואל ב, כ). ובתלמידי חכמים יותר מכלם. ועוד שם שמניח אומות העולם ומתגרה בישראל. והוא בדיוק שכל משאו ומתנו בך. ואם אתה רוצה אתה מושל בו, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. והוא מ״ש בקהלת ז׳. החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר. ודרשו בפ״ג דנדרים (לב:), החכמה תעוז לחכם (קהלת ז, יט). זו תשובה ומעשים טובים, מעשרה שליטים אלו שתי ידים, שתי רגלים, שתי עינים, ושתי אזנים, וראש הגויה ופה. וזהו כי האיברים האלה שולטים באדם לפי שכל מעשיו ודיבורו על ידיהם. אמנם אם יעסוק בתורה שהיא החכמה הראויה, יכבוש ליצרו שלא ישתמש מהם אלא לעשות רצון קונו, וזהו אשר היו בעיר עם ב׳ הידיעה, שהיא העיר הידועה עיר קטנה זה הגוף, כי אלו האיברים נבראו קודם שיכנס היצה״ר בגופו של אדם, כי אדם אין צדיק בארץ, כי להיותו נברא מהארץ אשר מחומר קורץ, אי אפשר שיעשה טוב ולא יחטא, ולכן יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים וכו׳. ואחרי ככלות הכל מובן לשון המדרש של התנחומא, לא יצר אדם על עבירה שעשה בשוגג, שהרי אנוס רחמנא פטריה. אלא שנפתח לו פתח שיחטא אפילו במזיד, הוא הפתח שנאמר לפתח חטאת רובץ. כי זה דרכו של יצה״ר מתחיל מן הקל הקל תחילה, ולכן השוגג נקרא חטאת, כבן המתחטא על אביו, כך דרכו להחטיא את האדם מן הקלות כדי לבא אל החמורות. ולפי שאמרו הבא ליטהר מסייעין אותו, הבא ליטמא פותחין לו אבל לא מסייעין אותו, לכן אמר שנפתח לו פתח וכו׳, כי זה הפתח הוא מ״ש במנחות פרק ג׳. שהעה״ז נברא בה׳ שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יוצא, וכשמתחיל לחטוא בשוגג פותחין לו הפתח לחטוא אפילו במזיד. עוד יאמר לא יצר אדם וכו׳, כי הא דאיתא בירושלמי דברכות פ׳ ה׳, ר״ל מסגי באוריתא סגי הוה, נפיק ליה לבר מן תחומא בשבת ולא ידע לקיים מה שנאמר באהבתה תשגה תמיד (משלי ה, י״ט). הנה כי כן, לא יצר על זה, כי ודאי התורה תשמרהו מכל רע, אלא שנפתח לו פתח וכו׳, וכן לא ישמח אדם על מצוה שבאה לידו. כי הנה איתא בילקוט פ׳ ויקרא ע״פ ואם נפש אחת תחטא בשגגה וכו׳, מעשה בחסיד א׳ ששכח עומר א׳ בתוך שדהו, ואמר לבנו צא והקרב עלי פר לעולה ופר לזבחי שלמים, אמר לו אבא מה ראית לשמוח בשמחה זו יותר מכל המצות האמורות בתורה, אמר לו כל מצות שבתורה נתן לנו לדעתנו וזו שלא לדעתנו. ולכן אל ישמח בה בלבד, אלא על מצות הרבה שעתידות לבא לידו, וכאן לא אמר שנפתח לו פתח אלא שעתידות לבא לידו, לפי שהבא ליטהר מסייעין אותו, ולכן ודאי ובלי ספק יבאו לידו מצות הרבה, כי מצוה גוררת מצוה. לפיכך אם חטא בשוגג אין סימן יפה לו, לפי שנתן כח ליצה״ר שישלוט עליו ויחטא אפילו במזיד. והוא מ״ש במזמור ק״ד. יתמו חטאים מן הארץ, דהיינו חטאים בשוגג אז ורשעים עוד אינם, כי לא יבאו לידו עבירות במזיד, כי מן השוגג בא אל המזיד, כדלעיל.

אחר הדברים האלה נבוא לביאור הברייתא דתורת כהנים, כי הנה כתוב בישעיה ה׳. הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. התחיל בעון שהוא מזיד והמשילו לחבלי השוא. והחטאה שהוא שוגג המשילו לעבות העגלה, ואיפכא מסתברא. ועוד היל״ל הוי מושכי העון בחבלי השוא והחטאה כעבות העגלה. אך לדרכנו עולה יפה, כי החטא בשוגג צריך שיתחזק היצה״ר, למשוך האדם כעבות העגלה, לפי שעדין לא טעם טעם חטא, אבל כשהתחיל לחטוא בשוגג, אז אין צריך כל כך טורח, שבנקל ימשוך העון בחבלי השוא, לפי שנפתח לו פתח שיחטא ואפילו במזיד, ושיעור הכתוב כך הוא, הוי מושכי העון בחבלי השוא אחר שכעבות העגלה משכו החטאה, וזהו טעמו של רבי מאיר שפירש הפ׳ כך, והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת פשעיהם, לפי שאלו נמשכו מהחטאות וזהו לכל חטאתם, דאם לא כן היל״ל ואת כל פשעיהם וחטאתם. וחכמים אומרים וכי מאחר שמתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות, וקשה מאי חוזר דהא עדין לא התודה על השגגות ומאי חוזר. אלא הכונה כי כיון שהתודה על הזדונות והמרדים שנמשכו מהחטאות, ממילא יובן שהשגגות בכלל, וא״כ למה חוזר ומתודה עליהם בפרט. אלא כך צריך לומר חטאתי עויתי פשעתי בסדר המדרגות וכמו שאמר דוד שגיאות מי יבין וכו׳ ואח״כ גם מזדים חשוך עבדך וכו׳ ונקיתי מפשע רב, וכן דרך כל המתודים, דוד אמר חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו וכו׳ וכן כלם. וא״כ מהו שמשה אמר נושא עון ופשע וחטאה ולא שמר סדר המתודים, וכ״ש שהפסוק אומר בסדר הוידוי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וכו׳ כסדר שאמר רבי מאיר, הלא כיון שהיה מתודה על הזדונות ועל המרדים כאילו הם שגגות לפניו, שכיון שבסור הסיבה יסור המסובב, והזדונות והמרדים באים מחמת החטאות, כיון שמתודה על החטאות תחילה כסדרן של חכמים ואח״כ מתודה על הזדונות ועל המרדים, הרי הם נעשות כשגגות והם כבר נתכפרו מתחילה, ודוק.

ובזה נבין דברי המשורר חנני אלקים כחסדך וכו׳, כי הנה כתוב במזמור ל״ב חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי אמרתי אודה עלי פשעי לה׳ ואתה נשאת עון חטאתי סלה. כל אלה הכפלים יובנו עם מ״ש בפרק חלק ויהי לעת הערב וכו׳ אר״י שהפך משכב של לילה למשכבו של יום ונתעלמה ממנו הלכה, אבר יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע. כי זה היה חטאו של אדה״ר ששימש מטתו ביום ולא המתין לליל שבת, ודוד היה אדם בעצמו, כי אד״ם ראשי תיבות אדם דוד משיח, ולכן מה שחטא להפוך משכבו של לילה ליום גרם ששלח ליקח את בת שבע, כי אע״פ שהיתה ראויה לו אכלה פגה וזה היה במזיד, וזה וזה גורם שהרג את אוריהו בחרב בני עמון, ז״ש חטאתי אודיעך לך לבדך, דחציף מאן דמפרש חטאיה, והוא מה שהפכתי משכב לילה ליום. ועוני לא כסיתי מנתן הנביא שתכף שדבר אלי בשם ה׳ הודיתי ולא בושתי חטאתי לה׳. ועתה אודה עלי פשעי, שהם שני פשעים כמ״ש את אוריה החתי הכית בחרב, ואע״פ שמורד היה, היה לך לדונו בסנהדרין. והב׳ ואותו הרגת בחרב בני עמון שהיה חקוק עליה ע״א כנזכר בזהר. ובזה ואתה נשאת עון חטאתי, דהיינו העון הנמשך מהחטאת אך הפשעים שהם המרדים שאין מתכפרין אלא ביסורין כבר ידענו שקבל עליו יסורין כמ״ש יגעתי באנחתי וכו׳. ז״ש חנני אלקים כחסדך, במתנת חנם זה חסדך שאתה עושה עם הצדיקים, שאע״פ שיש להם לתלות במעשיהם הטובים אינם מבקשים מהב״ה אלא מתנת חנם. כרוב רחמיך מחה פשעי, שפשעתי בהריגת אוריה בחרב בני עמון. הרב כבסני מעוני שלקחתי את בת שבע, ומחטאתי שהפכתי משכבי כנ״ל טהרני, כי פשעי אני אדע, לפי שחטאתי נגדי תמיד, כי החטא בשוגג גרם שנפתח לי פתח לחטוא במזיד. ויובן עם מ״ש בזהר פ׳ מקץ קצ״ח ב׳ דוד מלכא הוה אסתמר תדיר מחובין אלין, ועל דא לא דחיל לאגחא קרבא. שמדבר על עונות שאדם דש בעקביו, וזהו בכיוון וחטאתי נגדי תמיד שאני נזהר בהם, וע״כ כי פשעי אני אדע אני דווקא, כי בזה הפעם שלא נשמרתי מחטא קל באתי לידי עון ופשע, מש״כ בשאר זמנים שחטאתי נגדי תמיד ואני נשמר מהם. עוד יובן כי פשעי אני אדע עם מ״ש בזהר פ׳ ויקרא כ״ג ב׳ מאן דקאים בליליא למלעי באוריתא, אוריתא קא מודע ליה חוביה, ולא באורח דינא ואי תימא דוד וכו׳ ע״ש. ז״ש כי פשעי אני אדע ע״י התורה ואיני צריך ששום אדם יודיעני. עוד יובנו פסוקים אלה עם ד׳ חלוקי כפרה שזכרנו לעיל. כי העובר על חלול ה׳ ואין לו כפרה אלא במיתה, אמר חנני אלקים כחסדך שבמתנת חנם תתן לי חיים. כרוב רחמיך מחה פשעי שהם כריתות ומיתות בית דין, ולא ע״י יסורין וחלאים רעים רק מחוק ברחמיך הרבים. הרב כבסני מעוני על מצות לא תעשה, תכפר לי מיד ולא תמתין עד יום הכיפורים, ומחטאתי בעברי על מצות עשה טהרני מיד בתשובה, כי לא זז משם עד שמוחלין לו. והנה שנינו בסוף יומא, עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, ושבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו, לכן אמר לך לבדך חטאתי ולא לאוריה, כי מורד במלכות היה ואשתו ראויה לי, אלא שהרע בעיניך עשיתי שהיה לי לדונו בדין סנהדרין שנקראין עיני העדה. למען תצדק בדברך תזכה בשפטיך, שכן אמרו לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא שאם חטא יחיד וכו׳, וזהו למען תצדק בדבריך תזכה בשפטך ליחיד שעשה תשובה לקבלו. הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. תיבה זו של יחמתני כתב הראב״ע ז״ל, היא זרה לפי שהיה ראוי לומר תחמתני אמי, אמנם נלע״ד להבינה ע״ד שפירש רש״י ז״ל פ׳ ויצא, ויחמנה בבאן לשתות, המים נעשו זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר, וזהו ויחמנה, עכ״ל. כונתו לומר שהכתוב מורה על שצאן יעקב לא היו צריכות לזכר, שהן היו זכר ונקבה וזהו ויחמנה שהי׳ סימן לזכרים ונ״ה סימן לנקבות, דאל״כ היל״ל ויחמו כמ״ש ויחמו הצאן אל המקלות או ותחמנה. כן הדבר הזה בבנות לוט, שדרשו רז״ל, ותהרן שתי בנות לוט, אע״פ שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה שלטו בעצמן והוציאו ערותן לחוץ. וידוע מ״ש ז״ל מצאתי דוד עבדי, היכן מצאתו בסדום. וא״כ שפיר קאמר הן בעון חוללתי מצד לוט, שכבר אמרו ז״ל הוא שנתכוון לשם עבירה, ופושעים יכשלו בם כי לכן נקוד על ובקומה של בכירה, לפי שבשכבה לא ידע ובקומה ידע ועכ״ז לא נמנע ליל שני מלשתות, ועליו נאמר הן בעון חוללתי שהוא מזיד, אך ובחטא יחמתני אמי שחשבה ואיש אין בארץ לבא עלינו, ולכך נקרא חטא שנתכונה לשם מצוה ועשתה מעשה זכר. הן אמת חפצת בטוחות, שהב״ה ידע כונתן של בנות לוט שהיתה לטובה ולכן ובסתום חכמה תודיעני, שהיה ראוי להיות כך שדוד יצא משם, וככתוב אצלנו באלון בכות שלנו דף מ״ט ב׳ ע״ש דברים נפלאים. ובזה בא הכתוב מדוקדק ובסתום חכמה תודיעני, ובזה תחטאני באזוב ואטהר וכו׳ תשמיעני ששון ושמחה, ע״ד ואשלם נחומים לו ולאביליו, תגלנה עצמות דכית כי ששה חדשים נצטרע דוד כי עשה תשובה וקבל יסורין למרק עונו. הסתר פניך מחטאי שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ קדושים דף פ״ג ב׳, עבר על פתגמי אוריתא ההיא עבירה סלקא קמיה, דכתיב וירא ה׳ וינאץ וכו׳, תב בתשובה מה כתיב גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות דאעבר ההוא חובה מקמיה. ובזה וכל עונותי מחה, שיובן עם מה שאמרנו לעיל שהחוטא בשוגג גורם לעבור במזיד, וזהו הסתר פניך מחטאי שבזה וכל עונותי מחה, כי עבירה גוררת עבירה ובכפרו על החטאים גם הזדונות ימחו. לב טהור ברא לי אלקים. הנה קשה שידענו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אמנם יובן עם מ״ש הרמב״ם ז״ל בסוף פרק ב׳ מהלכות גרושין ז״ל, אין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, אבל מי שתקפו יצה״ר לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס את עצמו בדעתו הרעה ע״כ. ז״ש דוד הן בעון חוללתי, ויצרי פחז עלי לעשות מה שעשיתי. וכיון שעשיתי תשובה והוכחתי במכאוב על משכבי עד שנתכפר עוני. הנה מכאן ואילך לב טהור ברא לי אלקים שלא אחטא עוד. ובזה אלמד פושעים דרכיך שיאמרו כלך אצל דוד שעשה תשובה. וחטאים אליך ישובו. ועוד וחטאים אליך ישובו כי כשהפושעים יעשו תשובה מפשעיהם. יחזרו לחטאות כשוגג. עוד יובנו פסוקים אלה עם מ״ש הר״ן ז״ל בדרושיו דרוש עשירי דף ע׳ א׳ ז״ל, ג׳ דברים מכבידים העבירה, הא׳ כשהעבירה חמורה מצד טבעה כע״א ורציחה וניאוף. והשני כששוגה ונכשל בה תמיד. והג׳ כשהחטא אין לו נטייה אליו בטבעו, כי מה שהאדם נוטה אליו בטבע יש לו קצת התנצלות, ז״ש חנני אלקים כחסדך וכו׳ שהעבירה חמורה מצד טבעה, שכן אמר אמרתי אודה עלי פשעי לה׳ במה שהרג לאוריה בחרב בני עמון שהיה שמץ ע״א וג״ע וש״ד. הרב כבסני מעוני במה שהתמדתי בעון. הרב ר״ל פעמים הרבה. ועוד שאין לי נטייה אליו ומחטאתי טהרני.

ואחרי שיצאנו מן המכוון נחזור אל הענין, שצריך להזדרז בעשיית המצוה ובפרט בתשובה, שכן אמרו אשרי העושה תשובה כשהוא איש כדלעיל. ולכן רמזו רז״ל בדבריהם הנחמדים בפ״ק דחולין (ט.), אמר רב יהודה אמר שמואל, כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו, ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה עיקור. והכוונה כי הנה איתא בסוכה פ״ה (נב.), לעתיד מביא הב״ה יצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים. דהיינו שיסיר ממנו הרע וישאר הטוב הצריך לעולם, כמ״ש אלמלא יצה״ר אין אדם נושא אשה ומוליד בנים וכיוצא. ולכן השחיטה בשני סימנין קנה וושט, ובפרק ג׳ דחולין (מה:), אמר אמימר תלתא קני הוו, חד פריש ללבא וחד פריש לריאה וחד פריש לכבדא. כי מן הלב באה התנועה לכל האיברים לעשות כל העבירות, כמ״ש עין רואה ולב חומד וכלי המעשה גומרים (ע״ד רש״י פ׳ שלח. במדבר טו, לט.). ומן הריאה יוצא הקול שמשם לה״ר וניבול פה ושקרים ודברים בטלים. ומן הכבד בא הכעס והעריות ודומיהם. והושט הוא לאכילה ושתיה, ולכן צריך לשחוט רובן של קנה וושט, הרמז לשחוט ולהסיר הרע ולהניח המיעוט לצורך חיות האדם בעה״ז, ולכן הבהמות שנבראו מן העפר לבד שהם חומרים הרבה, הכשרן בשני סימנין, ועופות שנבראו מן הרקק שאין בהם חומריות כל כך, הכשרן בסימן א׳, ודגים שנבראו מן המים אינן צריכין שחיטה. ואלו הם צדיקים גמורים שנמשלו לדגים שאין חיותם אלא במים זו תורה. ולכן אין בהם יצה״ר כלל ואינן צריכים שחיטה. והעופות אלו הבינוניים שאין בהם יצה״ר כל כך הכשרן בסימן א׳, והרשעים שיצרן מרובה לכן צריכין שחיטה בשני סימנין הם הבהמות שכלם חומריים. ואיתא בפ״ק דחולין (כז.), אמר רב כהנא מנין לשחיטה מן הצואר, שנאמר ושחט וכו׳ (ויקרא א, ה). ממקום ששח חטהו. ופירושו ממקום שכופף קומתו לאכול, שהוא הושט לתקנו באכילה ושתיה. דבי רבי ישמעאל תנא, אל תקרי ושחט אלא וסחט, ממקום שסח חטהו. והוא ממקום שמוציא קול שהוא הקנה וכמו שפירשנו. והנה הדברים המפסידים השחיטה הם חמשה, וכמו כן הם מעכבים את התשובה. הראשונה שהייה דהיינו שיזדרז לעשות תשובה על חטאתו אשר חטא, וכמו שהתחלנו הדרוש הזה שאין להחמיץ המצוה ובפרט מצות התשובה אשרי כשעושה תשובה כשהוא איש ולא ימתין לעת זקנתו. השני דרסה הוא מה ששנינו בפרק ב׳ דחולין (ל:), התיז את הראש בבת אחת פסולה. וגרסינן עלה מנא הני מילי, אמר שמואל דאמר קרא חץ שחוט לשונם. ופירש רש״י ז״ל, מה חץ הולכת במשיכה אף שחיטה במשיכה. והוא מ״ש לעולם ירגיז אדם יצ״ט על יצר הרע. שצריך למשוך בדבר ולעולם לא יניח מלהרגיז יצ״ט על יצה״ר, וכמו שפירשנו בפסוק לך מנגד לאיש כסיל במשלי י״ד, שהכוונה שתנגד ליצה״ר שהוא כסיל ובזה תנצל ממנו אף שאינך עוסק בתורה, וזהו ובל ידעת שפתי דעת. ולעומת זה הצדיקים העוסקים בתורה אין צריכין להרגיז יצ״ט על יצה״ר, והוא מ״ש שלום רב לאוהבי תורתך, שאינן צריכים ללחום עם היצה״ר לפי שבטל מהם ואין למו מכשול. ולכן צריך לשחוט בהולכה והובאה, לפי שאמרו בסוכה פרק ה׳ אמר רבי יצחק יצרו של מתגבר עליו בכל יוום ויום, שנאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. ועוד הדרסה פוסלת לרמוז שלא ימתין לעשות תשובה עד שיבאו עליו יסורין, והוא מה שאמרו שלא ידחוק הסכין בכח, כי רמז זה הוא על היסורין שלא ישוב מכחם רק ישוב מאהבה. הג׳ חלדה, הוא מה ששנינו החליד את הסכין בין סימן לסימן, לפי שצריך שחיטה מפורעת כדאמרי בפ״ק דחולין (יט:), והרמז כי לא יתעצל מלעשות תשובה בפני הרבים פן יביישוהו, שעל כן הזהיר התנא הוי עז כנמר. והוא מ״ש בספר החסידים הלכות תשובה סי׳ כ׳ ז״ל, ושבח גדול לשב שיתודה ברבים, ויודיע חטאו לאחרים ויאמר חטאתי לפלוני, וכל המתגאה ואינו מודיע חטאו אלא מכסה פשעיו, אין תשובתו גמורה. ונלע״ד שזהו מ״ש במלכים א׳ כ״א, ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט, ופירש הרלב״ג שהלך בסתר שלא יראוהו האנשים כאבל ומנודה ע״כ. ושם נאמר הראית כי נכנע אחאב מלפני, כלומר ששב בסתר לפני ולא לפני האנשים, ולכן לא נתבטלה הגזרה רק זאת אעשה לו, שלא אביא הרעה בימיו רק בימי בנו אביא הרעה על ביתו, שאם היתה תשובתו שלימה היה לו להעביר הגזרה מכל וכל. הד׳ הגרמה שמכריע ידו לשחוט חוץ ממקום השחיטה בין מלמעלה בין מלמטה, כי עיקר התשובה הוא לשוב באותה עבירה ממש, וכמ״ש שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה, ודוקא באותו מקום, באותה אשה, ובאותו פרק, שכן הוא מלת תשובה שישוב למקום שחטא או לאותו מעשה וניצול הימנו, הה׳ אם נעקרו הסימנין ממקום חבורן בלחי, כלומר שלא ימתין לעשות תשובה כשאין בו כח לאכול ולשתות ולדבר, רק עיקר התשובה כשהוא בתקפו ובגבורתו תכף ומיד ישוב וימחול לו. ואעפ״י שזה נרמז בשהייה, עכ״ז יש בזה הפרש, שהגם ששהה לפעמים ולא שב תכף ומיד, עכ״ז אל ימתין לעת זקנתו שנעקרו הסימנים ואין לו עוד בהם כח, כי על זה נאמר חסריה לגנבא נפשיה לשלמנא נקיט. אלו הם חמשה דברים שמפסידים התשובה שלא תהיה מקובלת.

ולענין זה שנינו בריש מסכת בבא קמא, ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער וכו׳, הרי אלו ד׳ עבירות חמורות ע״א ג״ע ש״ד ולשון הרע, וכנגד ד׳ זמני חיי האדם ילדות בחרות זקנה ושיבה, כי השור הוא כנגד ע״א שהיתה תחילת עבודתה, וימירו את כבודם בתבנית שור, והוא בילדותו של אדם שמנגח כשור ומזיק לכל, ותולדה דשור היינו שהזיקה בשערה דרך הלוכה, וז״ש יצה״ר עומד באמצע פלטיא כיון שרואה אדם מסלסל בשערו אומר זה שלי הוא, ובזוהר פרשת יתרו דף צ״ג א׳ איתא דבר נש חייב ללמד את בנו תורה, ואי לא אוליף ליה אוריתא ופקודין כאילו עביד ליה פסל. והבור הוא ג״ע שוחה עמוקה פי זונה, ובאר צרה נכריה, ותולדה דבור כיחו וניעו ברשות הרבים, והוא רמז לימי הבחרות שאז יצרו מתגבר עליו ומוציא זרע לבטלה ברשות הרבים שהם החיצונים או שבא על הנכרית ובאר צרה נכריה דוקא. והמבעה זה השן הוא ש״ד, שהגוזל שוה פרוטה מחבירו כאילו נוטל את נפשו ממנו, וכשבא לידי זקנה ואינו יכול לעסוק בעסקיו או שיש לו בנים הרבה ואינו יכול לפרנסן. יצרו תוקפו לגנוב ולגזול. וההבער הוא האש שהוא לשון הרע, ותולדה דאש אבנו וסכינו שהזיקו, שכן הלשון הרע אש הוא, עד אבדון תאכל, וחרב פיפיות שהורג שלשה (ערכין טו:), וזהו כשיתשש כחו בשיבה שאינו יכול לחטוא בידים, חוטא בלשונו ומזיק. ולדרך זה נלע״ד למצוא סמוכות כמ״ש בעל מגלה עמוקות אופן קס״ו שיש ד׳ אותיות גדולות בראש ד׳ ספרים, סי׳ במש״א היינו ב׳ של בראשית, מ׳ של משלי, ש׳ דשיר השירים, א׳ של אדם בריש דברי הימים, וראשי תיבות שלהם בור שור מבעה אש ע״כ. ונלע״ד כי בספר בראשית הכין הב״ה לאדם עזר כנגדו היא האשה אשר הוכיח לו למען לא יבא לידי חטא. ודור המבול נשטפו לפי שהשחיתו דרכם על הארץ. ואברהם צוה לעבדו אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני, וכן יצחק שלח ליעקב לפדן ארם כדי שלא יקח אשה מבנות כנען, ויוסף עמד בנסיון, ובעבור זה הב׳ גדולה להציל את האדם מבור שאון. וספר משלי להרחיק את האדם משפיכות דמים, כמ״ש (משלי א, יא) אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם. (שם, טו), בני אל תלך בדרך אתם וכו׳. כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך ד״ם, ולכך המ״ם גדולה היא מ׳ של מבעה, מ׳ של מות ככתוב בזהר פ׳ פנחס דף רל״ז א׳, ושם כתוב, אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו. ושיר השירים שאמרו ז״ל שבסיני נאמרה, ושם כתוב עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו, בעון העגל שהוא ע״א, ולכן ש׳ של שיר גדולה לכפר על השור שהמירו בכבודו ית׳ ואותיות שיר הם אותיות שור, שהו׳ מתחלפת בי׳ באותיות יהו״א שהם אותיות המשך כדכתב הרמב״ם ז״ל בפירושו על המשנה ו׳ פרק ה׳ דפאה ע״ש. וא׳ דאדם שת אנוש דדברי הימים רמז לאש שהוא לשון הרע, כי האדם זיכהו הב״ה ונתן לו הדבור כדי שישתמש בו להודות לה׳ כי טוב, מש״כ בבעלי חיים, והמדבר לשה״ר ולשון שקר כופר בטובתו ית׳, וכל דברי הימים יש בו סדר היחס, כי יעקב בחר לו יה ונתן לנו את תורתו. עוד יפורשו ד׳ אבות נזיקין הנ״ל עם ד׳ גליות שגלו ישראל. השור כנגד גלות יון שהיה קשה מכלם, כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל שרצו לזכור להם עון העגל מהטעם שכתבנו במקומו, והבור זה בבל שנקראת מצולה וכתיב ונרוץ הגלגל אל הבור, ואמרו במדרש מבבל היו ולבבל חזרו. והמבעה זה השן הוא גלות מדי על שנהנו מסעודתו של אחשורוש הרשע. וההבער זה גלות רביעית שגלו בשביל עון שנאת חנם, אש היא עד אבדון תאכל, שמבעירים את המחלוקת על עסקי חנם. ויש עוד בזה לפרש כל המשנה אבל אין כאן מקום להאריך.

אחר כל אלה הדברים נבא לביאור הפ׳ האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי וכו׳, כי שם ה׳ אקרא וכו׳ הצור תמים פעלו וכו׳. איתא בפרק חלק (סנהדרין צא:), יקרא אל השמים מעל זו נשמה, ואל הארץ לדין עמו זה הגוף. בעבור זה משה רבינו ע״ה שהיה קרוב לשמים, שרוחו תשוב אל האלקים אשר נתנה, שלכן השמי״ם גימטריא נשמ״ה בכוון, כי זה היה ביום מותו, לכן אמר האזינו מקרוב, ודיבור לשון קשה לפי שצריך ליתן דין וחשבון לפני בוראו, אך הגוף שהיה רחוק, שאפילו בחייו היה רוחני מאד שפירש מאשתו, וכ״ש בשעה שקרבה פקודתו אמר ותשמע הארץ שמיעה מרחוק, אמרי פי לשון רכה, כי כיון שמחומר קורץ הוא מעותד לחטוא, יערוף וכו׳. כל זה יובן עם מ׳ ז״ל פ״ק דברכות (ה.) מה שהקדמנו. אלו הם ד׳ דברים שכתבנו לעיל בשם ספר חובת הלבבות, הראשונה שישוב תכף שחטא מבלי מניע, רק מצד חוזק הכרתו את ה׳, לכן אמר לעולם ירגיז יצ״ט על יצה״ר, ולכן אמר ירגיז אדם, דהיינו אדם גדול שיודע ריבונו, ולא יניח יצרו הרע להתגבר עליו כלל. והשני שישוב בקראו בתורה או מפי נביא ומורה, זהו יעסוק בתורה, כי שאור שבה תחזירנו למוטב, והג׳ שישוב כשישמע שבאו יסורין על הרשעים, ויפחד שמא יבאו עליו ג״כ, ז״ש יקרא קריאת שמע שכתוב בו השמרו לכם וכו׳ וחרה אף ה׳ וכו׳. ואם לאו יזכור לו יום המיתה, הוא הדבר הד׳ כשיבוא עליו יסורין, וזה ראוי לכל אדם, כי המותה היא גם כן לחסידיו אין נקי ממנה. ואלה הם ד׳ זמני האדם הנזכרים לעיל, כי בבחרותו שאז יצה״ר עליו בתוקף, יגביר וירגיז יצ״ט על יצה״ר להרחיקו מעל גבולו. ובהגיעו לארבעים יעסוק בתורה, שאין אדם עומד על דעתו עד ארבעים שנה, כי אעפ״י שצריך לעסוק בתורה יומם ולילה לא ישבות, הנה הזמן היותר ראוי הוא בן ארבעים לבינה. ובהגיעו לימי הזקנה שאינו יכול להתיש כחו כל כך יקרא קריאת שמע, הוא מ״ש רשב״י, אפילו קרא קריאת שמע ב׳ פעמים ביום קיים מצות לא ימוש, כי הזקן מעותד ליסורין וחולאים רעים ואינו יכול לעסוק בתורה, ולכן יקרא קריאת שמע. וכשיעבור לששים שאז כתוב תבא בכל״ח אלי קבר (איוב ה, כו). והוא נכנס לשיבה, יזכור לו יום המיתה, כי קרוב אליו מאד בן שבעים לשיבה, וכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה.

זש״ה יערוף כמטר לקחי, כי לקח טוב נתתי לכם, זוהי שמירת התורה ומצותיה, שבזה ירגיז יצ״ט על יצה״ר, ויערפהו ויסיר ממנו כחו. תזל כטל אמרתי היא התורה, כי שם ה׳ אקרא, יקרא קריאת שמע שכתוב בו ה׳ אלקינו ה׳ אחד, הצור תמים פעלו, יזכור לו יום המיתה, שאז אומרים צדוק הדין להצדיק דינו ית׳ שגזר מיתה על האדם וזרעו, שיחת לו לא בניו מומם וכו׳. מחובר למקרא שלמעלה הצור תמים פעלו וכו׳, שאם שולח יסורין על האדם וגוזר עליו מיתה להשחית גופו, אין רע יורד מלמעלה, כי בניו מומם הם הגורמים, לפי שפגמו במצות שהם רמ״ח כמנין איבריו של אדם, וכל אבר שלא נעשית מצותו נשאר פגום, וזהו דור עקש ופתלתול, ותירגם אונקלוס דרא דשני עובדוי ואשתניו, כי לפי שהלכו בארחות עקלקלות ועקשו ארחותם, כן יעות דרכם. ופתלתול, כמ״ש אולת אדם תסלף דרכו, ואל תאמרו כי מה׳ היתה זאת, והוא הלה׳ תגמלו זאת עם נבל, שאינן מכירין חסדיו ית׳ רק הם כפויי טובה, ולא חכם להבין כי הלא הוא אביך קנך, ודרך האב לרחם על בניו. הוא עשך ויכוננך. כבר פירשנו פ׳ ידיך עשוני ויכוננוני, שיבא היטב להבין הוא עשך ויכונניך ע״ש כי נכון הוא. זכור ימות עולם, החסדים שעשה עם אבותינו, בינו שנות דור ודור. שאל אביך ויגדך, שכבר אמרו ז״ל הראה הב״ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו וכו׳, ואיתא בזוהר פרשה זו רצ״ח ב׳, אינון ימות עולם ידעו וישתמודעו כל אינון שנין ויומין וכל דרא ודרא, כי ממה שנברא בששת ימי בראשית יוודע מה שיהיה בשית אלפי שנין דהוי עלמא, כי כל יום מששת ימי בראשית יורה כל מה שיהיה באלף שנים שכנגדו. ובמדרש והביאו רש״י ז״ל שאל אביך אלו הנביאים שנקראו אבות, כמ״ש אבי אבי רכב ישראל. זקניך אלו החכמים, לפי שהנביא אין לו רשות לחדש שום דבר בתורה רק הוא מגיד מה שכתוב בה, אך החכמים ויאמרו לך דברים מחודשים, כמ״ש לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, אפילו יאמר לך על ימין שמאל שמע להם. כנשר יעיר קנו וכו׳. פירש רש״י ז״ל, נהגם ברחמים ובחמלה כנשר הזה שהוא רחמני על בניו ואינו נכנס לקינו פתאום. על גוזליו ירחף אינו מכביד עליהם אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע. יפרוש כנפיו יקחהו, כשבא ליטלן ממקום למקום אינן נוטלן ברגליו כשאר עופות לפי שיראים מן הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ, לפיכך נישאות על כתיפיו וכו׳. ונלע״ד שאלה איפוא הם הג׳ זמנים הנזכרים בדרוש הקודם, כי בראש השנה וה׳ נתן קולו לפני חילו בתקיעת שופר, כדי שיתעוררו לעשות תשובה ולא יבאו לדין פתאום, כנשר הזה שאינו נכנס לקינו פתאום. ובעשרת ימי תשובה שהבינוניים תלויים ועומדים, על גוזליו ירחף, שאינו מכביד עליהם בסיגופים רבים, רק כל א׳ יעשה תשובה כפי יכלתו. יפרוש כנפיו יקחהו, ביום הכפורים שאז אין רשות לשטן לקטרג אלא ה׳ בדד ינחנו, שהוא לבדו דן לישראל כנזכר בזוהר פרשת אחרי מות ס״ז א׳.

עוד יובן זה הפסוק על שלשה ספרים שנפתחים בראש השנה. כנשר יעיר קנו זה ספרן של צדיקים שנכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, וזהו קנו, על פי דבריהם ז״ל בפרק חלק (סנהדרין קח:), מכאן שדירתן של עופות טהורים אצל הצדיקים. אך העיקר עם מ״ש בזהר ותיקונים, כי הצדיקים הם קנו ית׳ שהשכינה עמהם, וכמו שדרשו ע״פ כי יקרא קן ציפור וכו׳. אפרוחים אלו הצדיקים ע״ש. על גוזליו ירחף הם הרשעים, שאעפ״י שנכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, עכ״ז כבר ביארנו בדרוש הקודם שרב חסד מטה כלפי חסד, וגם הם אם עושים תשובה גמורה נקרע גזר דינם, וכמו שראינו בנבל ויהי כעשרת הימים. שהמתין לו עשרת ימי תשובה, הגם שכבר נחתם גזר דינו שהיה חייב מיתה, וקראם גוזליו כלפי מ״ש בילקוט תהלים מזמור ל״ב. את מוצא ביום הכפורים בא שטן לקטרג את ישראל, והוא פורט עונותיהם ואומר רבון העולמים גנבים הם ישראל. וכבר פירשנו במ״א יע״ש. אך ננקוט מיהא כמ״ש ז״ל קופה מלאה עונות מי מקטרג בה, גזל. והוא מעבירות שבין אדם לחבירו ואין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו. הרי שפיר על גוזליו ירחף מלשון גזל, שהשטן מקטרג עליו, ועכ״ז הב״ה מרחם על ישראל וממתין שיעשו תשובה. יפרוש כנפיו יקחהו, הם הבינוניים שביום הכיפורים מכפר, ואתי שפיר עם מ״ש בדרוש הקודם יע״ש.

ויובן עוד שם מ״ש בזהר פרשת בלק דף קצ״ט ב׳, בכל שעתא ושעתא קב״ה יהיב יסורין לישראל זעיר זעיר, בגין דכד יעלון ליומא דדינא רבא דלא ישלוט עלייהו דינא. זהו בכיוון כנשר יעיר קנו, שהב״ה מעורר לישראל ביסורין מעט מעט כדי שה׳ בדד ינחנו, שכתוב שם בזהר, כד ישראל בלחודייהו ולא עאלין לדינא עם שאר עמין, קב״ה עביד להון לגו משורת הדין והוא מכפר עלייהו ע״כ. זהו ואין עמו אל נכר, שאז מוותר לישראל מחטאתיהם. והוא רחום יכפר עונותיהם. והרבה להשיב אפו מהם. ולא יעיר כל חמתו אליהם. ויטעם באהליהם. ובשוב ה׳ ציון יראו עיניהם. בימינו ובימיהם אמן. בילא״ו.