דרוש י׳ לפרשת מקץ

ויאמר יהודה מה נאמר לאדוני מה נדבר ומה נצטדק האלקים מצא את עון עבדיך הננו לעבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו (בראשית מד, טז).

במדרש (במדבר רבה פ׳ י״ג), גאות אדם תשפילנו (משלי כט, כג). זה יוסף שהנהיג שררה, שהיו אומרים לו אחיו לפניו עבדך אבינו והיה שותק, לפיכך נקרא עצמות בחייו, שנאמר והעליתם את עצמותי מזה (בראשית נ, כה). ושפל רוח זה יהודה שהשפיל עצמו לפני יוסף בשביל בנימין, ידבר נא עבדך דבר (בראשית מד, יח-לג), כי עבדך ערב, ועתה ישב נא עבדך וגו׳. אמר לו הב״ה יהודה אתה השפלת את עצמך מפני אחיך הקטן הימך, חייך כשהוקם המשכן ויבאו השבטים להקריב אין א׳ מהם מקריב ראשון לפניך אלא אני חולק לך כבוד ואת הוא שמקריב ראשון, הה״ד ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה (במדבר ז, יב), ע״כ.

ישפוט השופט ודיין האמת מדה כנגד מדה. דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים משולש בכתובים ותנן במתניתין ותנינא בברייתא. כי הנה בפ׳ יתרו כתוב עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלקים כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח, יא). שנראה חסרון בכתוב שהיה לו לפרש כי בדבר אשר זדו עליהם ייסרם או יענישם וכיוצא. אך יפורש האלקים דיינים, כמו עד האלקים יבא דבר שניהם (שמות כב, ח). ז״ש יתרו עתה ידעתי כי גדול ה׳ לתת לאיש כדרכיו ולדון את האדם במשפט צדק יותר מכל הדיינים, כי כן עשה במצרים לדונם מדה כנגד מדה, וזהו כי בדבר אשר זדו עליהם, כמ״ש ז״ל (סוטה יא.), בקדרה שבישלו בה נתבשלו. כי המה חשבו לדונם במים, שכבר נשבע שאינו מביא מבול לעולם. וה׳ אלקים אמת עשה בחכמתו שהם ירדו ונפלו לתוכו, מדה כנגד מדה על שהשליכו זכוריהם של ישראל ליאור, וזהו כי בדבר אשר זדו עליהם. שנוי בנביאים בשופטים א׳. וינס אדני בזק וירדפו אחריו ויקצצו את בהונות ידיו ורגליו (שופטים א, ו). ויאמר אדני בזק שבעים מלכים בהונות ידיהם ורגליהם מקוצצים היו מלקטים תחת שלחני כאשר עשיתי כן שילם לי אלקים (שם ז). וצריך לתת טעם למה האריך הכתוב במה שאמר אדני בזק. האמנם לפי שנראה דבר זר מה שעשו ישראל לאדני בזק שהיה מלך, וידענו כי צוה המקום לחלוק כבוד למלכות אף לשלא מבני עמנו, שהרי כתוב בפ׳ וארא, ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים (שמות ו, יג.). ופי׳ רז״ל (תנחומא פ׳ וארא.), שצום לחלוק כבוד למלכות. ובשלמא להרוג את אדוני בזק השעה צריכה לכך, לעשות נקמה בגוים, אך לקצוץ בהונות ידיו ורגליו, שנראה אכזריות גדול וביזוי המלכות, קשה מאד לבני ישראל רחמנים בני רחמנים. לכן פירש הכתוב שזה היה לפרוע לו מדה כנגד מדה, שכן ויאמר אדוני בזק, שהוא בעצמו צידק עליו את הדין, כי כאשר עשה כן עשו לו, ובפיו מלא לאמר, כאשר עשיתי כן שילם לי אלקים. ואמנם עוד יש טעם נכון לזה, עם מ״ש בספר מגלה עמוקות אופן קמ״ז, כי ישראל הם נמשלים לגודל שנפרד מן האצבעות ועולה על כלם, וד׳ אצבעותיהם ד׳ מלכיות, וכשעושים רצונו של מקום אז הגודל למעלה, אך כשחוטאים כתוב אך בי ישוב יהפוך ידו (איכה ג, ג). שאז הגודל למטה מכלם. עיין מ״ש על זה בפ׳ בלק (במסכת שבת (קנ״ה:) על פסוק יודע צדיק דין דלים (משלי כט, ז). לית עתיר מחזירא ולית עניא מכלבא. הענין שנים אלו הם כוחות של עשו, שיניקתו מן כלב כמ״ש לעיל (אופן קמ״ב). וגם נמשל לחזיר כמו שנאמר יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ, יד). וכתב בכנפי יונה ח״ד, שסוד החזיר שהוא מפריס פרסה על שם ענין גדול, שזה סוד שנקרא עשו, בזוי אתה מאד (עובדיה א, ב). על הצינור שבוושט החזיר, שהיא בקליפה הצינור העליון לקביל צינור העליון שבקדושה, אשר עליו אומר שר שלנו שהוא מיכאל, אין כאל. לדעתי זה סוד ויבז עשו את הבכורה (בראשית כה, לד). ומתרגמינן ושט. כי הבזיון הגדול של עשו הוא שנדמה לחזיר, ושם בוושט צינור העליון שלו היא סוד הבזיון הגדול, ולכן אמרינן בתענית (שלחן ערוך אורח חיים סי׳ תקע״ו, ג). כשחזירים מתים מתריעין על הדבר, לפי שבני מעים שלו דומין לבני מעיים של אדם. כי באמת הוא אדם רע בליעל, כחו של עשו, איתמר בדניאל (ז, ח) על חיוה רביעאה, ואלו עינין כעיני אנשא. ואמר רבי יוחנן זו מלכות הרשעה שמכנסת עין רעה בממונו של אדם (כדאיתא בב״ר פ׳ ע״ו). כי הוא רע עין, מטעם זה שר של עשו שהוא מלאך המות מלא עינים, לכן הרוצה להמית חזיר לכהיין לעיניו, כי חייו של חזיר תלוין בעינים, והיא הקליפה יותר הקשה, וכן חזי״ר בגימטריא קליפ״ה, ולכן ע׳ של חזיר מיע״ר תלויה, וימנע מרשעים אורם (איוב לח, טו). ג״כ עי״ן תלויה, וחוזר ומפרש על מי רמז ע׳ תלויה, על עשו שמתחיל שמו בעי״ן, שתלוי בו ע׳ קליפות כדאיתא במדרש (בר״ר פ׳ ס״ג. פ׳ תולדות). שלכך נקרא עשו ע׳ שוא, הא שוא שבראתי בעולמי. שהוא כתנות עור בע׳, אחר שחטא אדם הראשון, שהיה מתחלה כתנות אור בא׳, אבל ע׳ של רשעים ימנעו אורם, שהוא בא׳. ז׳רוע ר׳מה ת׳שבר (איוב לח, טו). ראשי-תיבות זר״ת, זה עשו שהוא הקטן שבאצבעות ביד, שהוא סוד יד, שהמרכבה נמשלה ליד, ישראל הם גודל שהוא נפרש מן ד׳ אצבעות, כן ישראל נפרדים מן ד׳ אצבעות שהם ד׳ מלכיות, וזר״ת הוא הקטן לקביל עשו, וזהו סוד ונתנך ה׳ אלהיך עליון (דברים כח, א). דרש במדרש, עליון שהוא גודל בלשון יווני. שישראל הם גודל, וכשחוטאין נהפכת היד, ויבא עשו אצבע קטן למעלה, ונתקיים קרא, אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום (איכה ג, ג). ובא הזרת למעלה, ולכן דרשו רז״ל על זרת שהוא מסבב את הר שעיר, זרת שהיתה זרת אדם ארכו, זרת דייקא, שכן עשו הוא הוא זרת, ולכן לעתיד לבא יקבלו מכולם קרבנות חוץ מן עשו שהוא זרת דייקא, ז׳בח ר׳שעים ת׳ועבה, והנה כשאינו זובח הנשמה, אזי היא באה בד׳ כוחות הטומאה, שהם ג׳מל ש׳פן א׳רנבת ח׳זיר. וסוף דרגא הוא חזיר שהוא כחו של עשו, רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי (משלי ל, ח). רמז על תרין דרגין אלו של עשו שהם כלב וחזיר, שעליהם התפלל דוד, הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי (תהלים כב, כא). ועל זה אמר רש ועושר אל תתן לי. על אלו השנים התפלל, שיציל נפשי מיד כלב, דהיינו כשתצא נשמתו מזה העולם, יציל נפשו מחרב, שלא יהיה מיתתו על-ידי כלב שהוא עני, דלית עניא מכלבא, עליו קאמר רש. ואחר-כך כשתצא נפשו, יבא להתגלגל בתוך ד׳ חיות הטומאה שסופן חזיר, עליו קאמר ועושר. דלית עתיר מחזירא, והכונה שהתפלל על יציאת נשמתו מן העה״ז ועלייתו אח״כ, ועל שניהם אמר רש ועושר אל תתן לי. לבא אל תרין דרגין אילין, שהן דרגא של עשו, ובמה ישמור את עצמו שלא יבא לידי כך, לזה אמר הטריפני לחם חקי. והנה רצה משה להעביר כוחו של עשו, וע״ז התחיל להתפלל, מאחר שאתה החילות להראות לי את גדלך, הוא סוד מרכבה העליונה בקדושה שהוא מסטרא דימינא, ואת ידך החזקה שהראה לו הקב״ה למשה את המרכבה בדמות יד, ולפי שישראל הם סוד גודל, עליהם אמר את גדלך. שהם חלק אלוה ממעל, גדלך דייקא, סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך (במדבר יד, יט). קרי ביה כגודל, ומאחר שבקדושה הצינור העליון הגדול הנרמז במילת מיכא״ל, שהוא סוד ך׳ המחבר אותיות מ״י לאותיות א״ל, על זה אמר אשר מ״י א״ל בשמים ובארץ, רמז על מיכאל שר הגדול שבקדושה. אשר יעשה כמעשיך, כנגד מיכאל שהוא שר הגדול שהוא מימין, אשר עליו אמר את גדלך, ועל סמא״ל שהוא שר של עשו, אמר את ידך החזקה, שהוא עומד מצד המרכבה בשמאל, והוא שר של עשו שנקרא קטן, כמ״ש הנה קטן נתתיך בגוים (עובדיה א, ב). וכן יד החזקה בגימטריא קט״ן, אילין תרין סטרין הם סוד, שני גיים בבטנך (בראשית כה, כג). שבאותו פרק שבא סמא״ל ורצה להרוג את יעקב, כמ״ש בבטן עקב את אחיו (הושע יב, ד). עד שבא מיכאל והציל את יעקב, זהו-סוד דאיתא במדרש, (דברים רבה פ״ד, פ׳ ראה), הסייף והספר ירדו כרוכין מן השמים. מיכאל הוא ספר, סמא״ל הוא סייף, ועל כח של סמא״ל שהוא שר של עשו, שיש לו תרין דרגין וסימנם כ״ח ר״ע, ר״ל כ׳לב ח׳זיר, על תרוייהו התפלל משה במילת אעבר״ה נא, עבר״ה בגימטריא כל״ב חזי״ר, וזהו סוד עבר״ה, שאנו מתפללין אל תביאנו לא לידי חטא, זה סמא״ל איהו חטא, ובת זוגו חטאה, כמ״ש וכעבות העגלה חטאה (ישעיה ה, יח). ועלייהו אמר משה, אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות לב, לא). דהיינו לקביל זכר אמר חטא, ולקביל נוקבא אמר חטאה, שבשעת העגל התעורר זכר ונוקבא בבת אחת, בסוד אלה אלהיך ישראל, אלה דייקא כדאיתא בזהר פ׳ פקודי, הרי כשאנו מתפללין אל תביאנו לא לידי חטא, הכונה על המקטרג הגדול שהוא סמא״ל, ולא לידי עבירה הם תרין דרגין דיליה, שכן עביר״ה בגימטריא כל״ב חזי״ר, שהם כ״ח דיליה, שמשתי כוחות אלו בא הנפש עשו שנקראת אדום, הוא עשו אבי אדום. וזה נרמז במלת נ״א, נוטריקון נ׳פש א׳דום, שנתכווין משה במילת אעברה נא, רוצה אני להעביר נפש אדום שבא מן עבר״ה, וזה שאמר יום עברה היום ההוא (צפניה א, טו). נקרא יום המיתה עברה, כמ״ש לא יועיל הון ביום עברה (משלי יא, ד). לפי שבמילת עברה נרמזין תרין כוחות דיליה, שהם בגימטריא עבר״ה, וכן בהיפוך אתוון אעבר״ה בא׳ הר״ע, שהוא כ״ח הר״ע שאמרנו על אדם רע בליעל, שכוחותיו רש ועושר שהוא כלב חזיר, וזה יוכל אני לעשות כשאראה את הארץ, ומשם אעביר ממשלת זדון מן הארץ דייקא, לפי שלה׳ הארץ ומלואה, ר״ל שאף המילוי של ארץ ישראל, שהוא החלל והאויר שבה, הוא ג״כ לה׳, כי נפל גורלו של הקב״ה, שהפיל גורל עם ע׳ שרים של מעלה, ונפל גורל של הקב״ה על ארץ ישראל, ולכן נקראת הארץ הטוב״ה דייקא, שאין כח לשום רע ליכנס לשם, לכן אמר ההר הטוב הזה. והטעם שהוא טוב הלבנון, שהוא מקום מקדש שלמעלה שער השמים, השיב הקב״ה רב לך. בשבילך נקראו ישראל רב, והוא הצעיר. ושר של ישראל מיכאל, שהוא רב על כל השרים, ומה שאתה רוצה להעביר רע מן העולם, אין זה עתה, רק לעתיד לבא כשיהיה קרית מלך רב, אז נעלה אלקים בארמנותיה נודע למשג״ב. שהיא בהיפוך אתוון בשג״ם שהוא משה, שאז יתקיים מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים לא, כ). זה משה שהוא מוכן ומזומן לעתיד להעביר הרע מן העולם, ויתא ר״אשי ע״ם. ר״ת ר״ע, אבל לעת הזאת אל תוסף.). בעבור זה קצצו בהונות ידיו ורגליו, להורות כי עתה ישראל למעלה מד׳ אצבעות, והוא הצדיק עליו את הדין כדלעיל. ועוד שם בשופטים ט׳, ותשלך אשה אחת פלח רכב על ראש אבימלך ותרץ את גלגלתו (נג). ואיתא שם בילקוט, א״ל הב״ה לאבימלך, רשע אתה הרגת שבעים איש על אבן אחת, אף אתה, ותשלך אשה אחת פלח רכב. וכבר פירשנוהו במקומו ע״ש (‏חלק ג׳‏ - דרוש ל״ב לפרשת בהעלותך.). וכן מצינו בעמוס ב׳, כה אמר ה׳ על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו על שרפו עצמות מלך אדום לשיד (א). ופרש״י ז״ל, פעם אחת נפל מלך אדום ביד מואב ושרפו עצמותיו וטחום בקירות הבית, ותבע הב״ה אונאת המלך שנהגו בו בזיון ע״כ. לא רצה רש״י לפרש כפי׳ של הרד״ק ז״ל, שהוא מ״ש בספר מלכים ב׳ ג. ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה וכו׳ (כז). לפי שרש״י ז״ל סבר לה כמדרשם ז״ל, שהיה זה בנו הבכור של מלך מואב עצמו, כמו שפי׳ שם הוא ז״ל. והנה כשם ששרף עצמות מלך מואב וטחום בקירות הבית. לכן מדה כנגד מדה כתוב שם בעמוס ב׳, ושלחתי אש במואב ואכלה ארמנות הקריות (ב). דהיינו אותם ארמנות שטחו אותם בסיד של עצמות מלך מואב, תבא האש ותאכלם. וכנגד שהרגו המלך, כתוב והכרתי שופט מקרבה (ג). ומשולש בכתובים באיוב ל״ד. כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו (יא). דקשה הכפל, ולמה מתחלה אדם ואח״כ איש. אמנם בשני בני אדם הכתוב מדבר, א׳ צדיק וא׳ רשע, להורות שלכולם הב״ה פורע מדה כנגד מדה. כי פועל אדם שהוא צדיק ישלם לו מדה כנגד מדה. וכן כאורח איש שהוא רשע ימציאנו. ובמס׳ פרשת שלח, עין בעין. ג׳, וסי׳ לא תחוס עיניך עין בעין. אשר עין בעין נראה אתה ה׳. כי עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון. הכונה כי צריך למדוד לאדם כמדתו, להראות השגחתו ית׳ שגם הוא פורע מדה כנגד מדה, ולעתיד יראו אמיתות הדבר, שאז יפרע משונאי ישראל מדה כנגד מדה, וזהו כי עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון.

ותנן במתני׳ בסוטה פ״א (ט:), אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו, ולפי שבא על עשר פלגשי אביו לפיכך נתנו בו עשר לונביות, שנאמר ויסובו עשרה אנשים נושאי כלי יואב, ולפי שגנב שלשה לבבות, לב אביו ולב בית דין ולב ישראל, שנאמר ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל, לפיכך נתקעו בו שלשה שבטים, שנאמר ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום (שמואל ב, יח). וקשה לי הצעיר קושיא עצומה, לא ראיתי עדין לשום מפרש שהרגיש בה. והיא שהרי בשמואל ב׳ י״ח כתוב, ויאמר יואב לא כן אוחילה לפניך ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום עודנו חי בלב האלה. ויסובו עשרה אנשים נושאי כלי יואב ויכו את אבשלום וימיתוהו. הרי שתחלה נעץ בו יואב ג׳ שבטים ואח״כ נושאי כלי יואב המיתוהו. ולמה במתני׳ הקדים ויסובו עשרה אנשים, ואח״כ ויקח שלשה שבטים בכפו. ועוד יקשה בטעם שנתן, ולפי שבא על עשר פלגשי אביו, קודם שאמר ולפי שגנב שלשה לבבות, שגם בכאן הקדים המאוחר ואיחר המוקדם. אמנם שם בפ״ק דסוטה (י:), תנו רבנן אבשלום בשערו מרד, שנאמר וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד מכף רגלו ועד קדקדו לא היה בו מום. ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך (ש"ב יד, כה-כו). וקשה למה הביא הב׳ פסוקים בדמותם בצלמם ולא פי׳ כלום, ועוד לא מצינו ראיה ברורה מאלו הפסוקים שאבשלום בשערו מרד. אך נלע״ד כי הנה כתוב בשמואל ב׳ י״ד השני פסוקים הנ״ל, וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד, ובזה ודאי היה מתגאה, שלכן ובגלחו את ראשו, ולא לשם שמים כאותו הנזיר שבא אצל שמעון הצדיק, הובא בנזיר פ״א (ד:), שפחז יצרו עליו על שהיה שער ראשו יפה מאד, ואמר העבודה שאגלחך לשמים. לא כן אבשלום רק והיה מקץ ימים, דהיינו ששלט עליו רוח הטומאה שהיא מקץ ימים, כדאיתא בזהר פ׳ בא ל״ד א׳, וקין עיקרא עבד מקץ ימים, רזא דסטרא אחרא וכו׳ (פָּתַח וְאָמַר, וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה (בראשית ד). מִקֵּץ יָמִים וְלא מִקֵּץ יָמִין. אִיהוּ דָּחָה לְקֵץ יָמִין וְאִתְקְרִיב לְקֵץ יָמִים. וְהָא אוֹקִימְנָא, וְאַתָּה לֵךְ לְקֵץ (דניאל יב). וְאָמַר דָּנִיאֵל, לְאָן קֵץ, לְקֵץ הַיָּמִין אוֹ לְקֵץ הַיָּמִים. עַד דְּאֲמַר לֵיהּ לְקֵץ הַיָּמִין. וְעַל דָּא דָּוִד דָּחִיל וְאָמַר, הוֹדִעֵנִי יְיָ׳ קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא (תהלים לט). אוֹ לְקֵץ הַיָּמִים אוֹ לְקֵץ הַיָּמִין. וְהָכָא מַה כְּתִיב, וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וְלֹא מִקֵּץ יָמִין, וּבְגִין כָּךְ לָא אִתְקַבַּל קָרְבָּנֵיהּ, דְּהָא מִסִּטְרָא אַחֲרָא הֲוָה כלא. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא. מַאי גַּם הוּא. לְאַסְגָּאָה דָּא בְּדָא, קָרְבָּנֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה כֹּלָּא, וְעִקָרָא דְּקָרְבְּנָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיָהַב חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וּמֵחֶלְבֵיהֶן. וְקַיִן, עִקָרָא עָבֵד מִקֵּץ יָמִים, רָזָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וְיָהִיב חוּלָקָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַל דָּא לָא אִתְקַבַּל.). לימים אשר יגלח. שזה דרכו לגלחו מידי שנה בשנה כי כבד עליו וגלחו, לא לשם שמים. והראיה ושקל את שער ראשו וכו׳. כי להיות שהיה מתגאה בשערו היה שוקלו להראות לבני האדם יפיו וטובו. ולכן אמרו רז״ל (ב״ר פ׳ כב), יצר הרע עומד באמצע פלטיא, כיון שרואה אדם מסלסל בשערו וכו׳, אומר זה שלי הוא. ולכן רוב השער לאדם הוא פוגם בו, שכן שער הם אותיות שרע, כמו איש שרוע. שר״ל יתור נפיש, וגם שער אותיות ש׳ רע, גמטריא יצ״ר הר״ע. ועל כל אלה נענש, לפיכך נתלה בשערו. והוא מ״ש בשמואל ב׳ י״ח. ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד ואבשלום רוכב על הפרד ויבא הפרד תחת האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה וכו׳ (ט). הרי זו מן ההוכחות על השגחתו ית׳, לפרוע מדה כנגד מדה. כי כתוב שם, וינגפו שם עם ישראל לפני עבדי דוד וכו׳ (ז). וירב היער לאכול בהם מאשר אכלה החרב ביום ההוא (ח). ותרגם יונתן ואסגיאת חיות חורשא לקטלא בעמא וכו׳. כי הנה החולק על מלכות בית דוד חייב מיתה, ולפיכך אבדו צלם אלקים, ונעשו הפקר לחיות השדה. ואז היה לו לאבשלום לנוס ולהמלט על נפשו. אך מאת ה׳ היתה זאת, ככתוב שם בשמואל ב׳ י״ח. ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד ואבשלום רוכב על הפרד, בה׳ הידיעה, דהיינו הפרדה של דוד, ותנן בפרק ב׳ דסנהדרין, אין רוכבין על סוסו. והוא רכב עליה כי לו יאתה המלוכה, ופרש״י ז״ל, הוא סימן לו שימלוך ותחלת הגדולה, שאין הדיוט רוכב על סוסו של מלך. ולכן ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה. ופירש הרד״ק, שוכת העץ מסתבכת ענף בענף נקראת שובך, ונאחז בו ראש אבשלום שהיה לו שער רב ע״כ. וגם זאת מאת ה׳ צבאות יצאה, כי האלה הגדולה הוא רמז לדוד, והענף רומז לבנו אשר ימלוך תחתיו, ולפי שדחק את השעה למלוך בחיי אביו, לכן נשאר ראשו תלוי באלה, ודוק שלא אמר שערו רק ראשו, דהיינו שרצה להיות ראש קודם זמנו, ולכן אותו הראש נאחז באלה, הוא דוד אביו, שעדין המלוכה שלו. ויותן בין השמים ובין הארץ, שלא זכה לעלות רוחו לשמים מפני רשעתו, וגם לא לירד לארץ לפי שהרהר תשובה בלבו, עד שבא דוד והתפלל עליו והכניסו לגן עדן. והפרד אשר תחתיו עבר, שחזרה המלכות לבעליה.

ובמס׳ פ׳ תצא, תלוי ג׳ אנ״ך, וסי׳ כי קללת אלקים תלוי (דברים כא, כג). הנה ראיתי את אבשלום תלוי באלה (ש״ב יח, י). אלף המגן תלוי עליו (שיר השירים ד, ד). כי הנה חכמים הגידו שאבשלום היה בן יפת תאר וסופו להיות בן סורר ומורה, שלכך נסמכו אותן הפרשיות, ואם לא יהיה כן, סופו וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ (דברים כא, כב). ז״ש כי קללת אלקים תלוי. שמאת האלקים דן דינו של אבשלום, שלהיותו בן סורר ומורה שרצה להרוג את אביו נשאר ראשו תלוי באלה. אלא שזכות דוד אביו עמדה לו שלא לירד בעומקה של גהינם, וזהו אלף המגן תלוי עליו. וכשאמר דוד בני אבשלום, ואמרינן עלה בסוטה (י:), דקריב רישיה לגבי גופיה. זאת היתה לו לפי שהיה נזיר, שנאמר בו גדל פרע שער ראשו (במדבר ו, ה). ובזכות זה הצילו מגהינם. אמנם כדי שישקול למטרפסיה בהאי עלמא, מה כתיב שם, ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום עודנו חי בלב האלה (ש״ב יח, יד). וקשה למה לקח יואב ג׳ שבטים, והלא בא׳ מהם היה בו כדי להמית. ועוד איך אפשר שלא ימות תכף ומיד בתת השבטים בלבו, כי הלב תכף שמרגיש בהכאה הוא מת, אלא ודאי שזאת היתה לו מדה כנגד מדה כדי שירגיש על שגנב ג׳ לבבות ויצטער וישוב אל ה׳ וירחמהו. ולכן לא רצה הב״ה שימות בהנה. עד שבאו עשרה נערים ונעצו בו עשר לונביאות, לכפר על שבא על עשר פלגשי אביו. ולכן תנן במתני׳ תחלה, ולפי שבא על עשר פלגשי אביו, להשמיענו כי מאת ה׳ היתה זאת שלא מת בג׳ שבטים שתקע יואב בלבו עד שנעצו בו עשר לונביאות, כלומר ודאי שהיה לו למות מבראשונה, אך לפי שבא על עשר פלגשי אביו רצה הב״ה שיהיה לו חיות עד שבאו עשרה נערים ונתנו בו עשר לונביאות, וזהו ויכו את אבשלום וימיתוהו (טו). שלא מת עד שהכוהו כלם. ואפשר עוד שלהיות שלא מצינו בכתוב מפורש, רק ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל (ש״ב טו, ו). אבל לב אביו ולב בית דין אתיא מדרשא, כמ״ש בילקוט שמואל ע״פ ואת אבשלום הלכו מאתים איש (יא). לפיכך הקדים ולפי שבא על עשר פלגשי אביו קודם ולפי שגנב. ועוד להשמיענו מה שנאמר לקמן שהגם שנפרע האדם מדה כנגד מדה גדולה, גם במידה קטנה מודדין לו. ולפי זה אף שקים ליה לאבשלום בדרבא מיניה שהם עשר לונביאות, עכ״ז גם נתקעו בו ג׳ שבטים שהיא מדה קטנה, לפי שביאתו על פלגשי אביו הוא עון פלילי, ואילו גניבת הלבבות אינו כל כך, ועכ״ז גם על זה פקח עינו ית׳ לשלם לו מדה כנגד מדה, ודוק.

ותנינא בברייתא שם בסוטה פ״א (ח:), תניא היה ר״מ אומר מנין שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיה כז, ח). אין לי אלא סאה, מנין לרבות אפילו תרקב וחצי תרקב, קב וחצי קב, רובע וחצי רובע, ותומן ועוכלא, ת״ל כי כל סאון סואן ברעש (ישעיה ט, ד). ומנין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפין לחשבון גדול, ת״ל אחד לאחד למצוא חשבון (קהלת ז, כז). ופרש״י ז״ל אין לי אלא סאה, עבירה גדולה ע״כ. וקשה מאי כולי האי, דהיה לו לומר בקצור אין לי אלא סאה, מנין אפילו מדה קטנה. מבלי שיאריך לפרש כל כך מדות. ועוד למאי אמר אח״כ ומנין שכל פרוטה וכו׳. דנשמיענה מן האמור. אמנם נלע״ד שכונת ר״מ היתה להשמיענו דאף במקום דאיכא מדה גדולה, אף המדה קטנה מודדין לו, וכמו דמייתי התם, וכן מצינו בסוטה שבמדה שמדדה בה מדדו לה, היא עמדה על פתח ביתה ליראות לו, לפיכך כהן מעמידה בשער ניקנור ומראה קלונה לכל, היא פרשה לו סודרין נאין על ראשה, לפיכך כהן נוטל כיפה שעל ראשה ומניחה תחת רגליה, וע״ש עוד שם כמה פרטים כאלה. ואם היתה לוקה בירכה ובבטנה וצבתה בטנה ונפלה יריכה (במדבר ה, כז). הלא בכלל מאתים מנה, וקים ליה בדרבא מיניה, ולמה אמרו כל כך פרטים. אלא ודאי שאפילו במקום שנענש על עבירה גדולה, אף בקטנה מודדין לו מדה כנגד מדה, כי על כל פרט ופרט יעבור עליו כוס פורענות מדה כנגד מדה. ואם תאמר ולמה כן, הלא די לנו בפרוע פרעות המדה הגדולה, כי בזה נודע ה׳ משפט עשה, וכהא דתנינן אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות, בטנה צבה ויריכה נופלת. ומה לה עוד. לכן חזר ואמר ומנין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, כי כן דרכו של יצה״ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, כי תחלה מחטיאו בקלים ואח״כ ממשיכו לחמורים, ועליו נאמר הוי מושכי העון בחבלי שוא (ישעיה ה, יח). כי אלקי משפט ה׳, ועל כל קוץ וקוץ נפרעים ממנו. עוד שם בסוטה פ״א (ח:), אמר רב יוסף אע״ג דמדה בטיל, במדה לא בטיל, דאמר רב יוסף וכן תנא ר׳ חייא מיום שחרב בית המקדש אע״ג שבטלה סנהדרי גדולה, ד׳ מיתות לא בטלו, והא בטלו, אלא דין ארבע מיתות לא בטלו. מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו. מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו. מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או לסטין באין עליו. מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי ע״כ. וצריך לדקדק למה בכל מיתה ומיתה אמר שני דברים, או נופל מן הגג או חיה דורסתו, וכן כלם. אך האמת כן הוא כי גם בד׳ מיתות בית דין עצמן היו שני דברים, שהרי כתוב או סקול יסקל או ירה יירה (שמות יט, יג). וכן שנינו בפ׳ נגמר הדין (סנהדרין נב.), בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, א׳ מן העדים דוחפו על מתניו וכו׳, ואם לאו רגימתו בכל ישראל. ולכן מביא בעל המ׳ שני דברים, או נופל מן הגג כנגד הדחיפה, או חיה דורסתו כנגד הסקילה. גם בשריפה שנינו בפ״ז דסנהדרין (נב.), מדליק פתילה של אבר וזורקה לתוך פיו וכו׳, או שהקיפוה חבילי זמורות ושרפוה. וכנגד אלו או נופל בדליקה או נחש מכישו, שהארס שורף בני מיעיו כפתילה של אבר. ובהרג תנן התם, מתיזין את ראשו בסייף, ר״י אומר מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ. אף כאן או נמסר למלכות, שמתיזין ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה. או לסטין באין עליו כסברת ר״י שקוצץ בקופיץ, ואף הלסטין ממיתין בכל מיתה שיכולין. ובחנק תנן התם, משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודר קשה לתוך הרכה וכו׳. וכנגד זה או טובע בנהר, שהוא כמו שמשקעין אותו בזבל שאינו יכול לזוז ממקומו, וכנגד זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאה, הוא מת בסרונכי. ובזה אני מפרש הכתובים במזמור צ״א. לא תאונה אליך רעה. בלכתך בדרך. ונגע לא יקרב באהלך, בשבתך בביתך, לפי שהתורה מגנא ומצלא. כי מלאכיו יצוה לך, להצילך בביתך מכל מיני פורעניות. לשמרך בכל דרכך, בלכתך בדרך. וגם לשמרך מד׳ דיני ארבע מיתות. על כפים ישאונך, היינו בנופל מן הגג, כמ״ש בקדושין פרק א׳, רב כהנא הוה מזבן דיקולי, תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר לה איזיל אקשיט נפשאי, סליק וקא נפיל מאגרא לארעא, אתא אליהו קבליה. זהו על כפים ישאונך, שיזמין לך הב״ה מלאכים לקבלך, פן תגוף באבן רגליך, היא האבן שנסקלין בה. וכנגד חיה דורסתו, על שחל ופתן תדרוך, על הגדולים שלא יזיקוך, ולא זו בלבד אלא תרמוס כפיר ותנין, הם הקטנים, שאף לעון קטן מזמינין לו בעלי חיים המזיקים, וזה כחו לאלוקו שאף לאלו ירמוס בכחו ולא יוכלו להמיתו ולהזיקו. אי נמי על כפים ישאונך, שלא יפול לתוך הדליקה, ופן תגוף באבן כנגד הסקילה, וכל שכן על שחל ופתן תדרוך, כמו שפירשנו כנגד חיה דורסתו, וגם הארס של הנחש לא יוכל לו שהוא צד אחר של השריפה. כי בי חשק ואפלטהו מן המלכות, שלא יתחייב הריגה להמסר למלכות, כמ״ש מפלטי מאויבי. אשגבהו מן הלסטים, כי ידע שמי, להזכיר שם ולהנצל מן הלסטים, יקראני ואענהו וכו׳ אחלצהו, שלא יטבע בנהר, ואכבדהו, שימות מיתה יפה ולא בסרונכי שהיא אסכרה שהיא הקשה שבכלן, והב״ה מצילו מכל אלה. ואורך ימים ישביעהו עד יראה בישועתו ית׳.

זאת היתה להם לשבטים שבטי י״ה, למדוד להם מדה כנגד מדה, כל מה שעשו ליוסף. ובזה נבאר פסוקי הפרשה, ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אותם לאמר הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש. דקשה למה המתינו עד עתה להתאונן על יוסף, ואיך לא עלתה על לבם מתחלה הסבה הזאת לכל הקורות אותם, כשדבר אותם קשות ויאסוף אותם אל משמר, אך בהרגש אחר שיש בפסוק הקודם נתרץ גם זה. כי אמר להם יוסף שלחו מכם אחד וכו׳ מתחלה, והם לא רצו בזה, שלכן ויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים, ואח״כ אמר להם אם כנים אתם אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם וכו׳ ויעשו כן. והרי לא עשו שום דבר. אמנם הכל יבא היטב עם מאי דגרסינן בירושלמי פרק ח׳ דתרומות, תני סיעת בני אדם שהיו מהלכין בדרך, ופגעו בהם נכרים ואמרו תנו לנו א׳ מכם ונהרוג אותו, ואם לאו הרי אנו הורגין את כלכם, אפילו כולן נהרגין לא ימסרו נפש אחת מישראל. ייחדו להם אחד, כגון שבע בן בכרי, ימסרו ואל יהרגו ע״כ. הנה כי כן, כשאמר יוסף מתחלה לאסור את כולם וישלח א׳ מהם בלבד לא קבלו דבריו, וכל שכן כשאמר אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם, לא רצו להניחו בסכנה. וכונת יוסף היתה להפריד שמעון מלוי, כי ידע מה שעשו לשכם, וגם כי שמעון הרע לו יותר מכולם, כמ״ש רז״ל על פסוק ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות וכו׳. כי שמעון ולוי אחים. ולכן אמר אחיכם א׳ יאסר, כדי שיתנו לו את שמעון, והם לא רצו מטעם הירושלמי. רק הגיד הכתוב ויעשו כן, לפי ששמעון ולוי שהיו אשמים בדבר, נדב לבם אותם לשבת שם, וכמ״ש אחריו ויאמרו איש אל אחיו, ששמעון אמר ללוי, אבל אשמים אנחנו על אחינו, כלומר אע״פ שאינו מן הדין להניח א׳ במשמר והשאר יהיו נקיים. עכ״ז אבל בפעם הזאת אשמים אנחנו על אחינו, הנה אנחנו חייבים בזה יותר מאחינו, לפי שאנחנו התחלנו ואמרנו ועתה לכו ונהרגהו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, כמ״ש בב״ר פ׳ צ״א ע״פ זה, מלמד שהיה מתחבט לפני רגליו של כל א׳ וא׳ כדי שיתמלאו עליו רחמים ולא נתמלאו. ועוד בילקוט פ׳ וישב, כיון שנתנוהו בתוך הבור, היה שמעון מצוה, והיו משליכין אבנים כדי להורגו. אשר ראינו צרת נפשו דווקא, כי פוטיפר קנאו לעבירה. על כן באה אלינו הצרה הזאת, וראובן שלא ידע במכירתו אמר הלא אמרתי אליכם לאמר, כלומר שאתם שאמרתם ועתה לכו ונהרגהו, אני השיבותי אתכם לאמר לשאר השבטים, אל תשפכו דם נקי וכו׳, וכשמוע יוסף הדברים האלה שהם מתחרטים על מה שעשו, וששמעון ולוי הם מסרו עצמם, שעליהם נאמר ויעשו כן, אך שאר האחים לא רצו בעבור דברי הירושלמי, שאף שלא אמר להרוג אלא אחיכם א׳ יאסר, לא רצו להסכים בדבר, כי כיון שנפל בידם אין מרחמין עליו, ויוסף בשמעו כן, ויקח מאתם את שמעון, שהוא מ״ש בירושלמי, ייחדו להן א׳. ובהיותם בדרך ויפתח האחד את שקו, זה לוי כדברי רש״י ז״ל, ויאמר אל אחיו הושב כספי וכו׳ ויחרדו איש אל אחיו לאמר. זה לוי שחרד על שמעון, שמא יעלילו עליו על הכסף המושב באמתחותם, כיון שהוא לבדו נשאר במצרים בבית הסהר. מה זאת עשה אלקים לנו. קשה ומי חשיד קב״ה דעביד דינא בלא דינא. וכי דרכן של צדיקים לקרות תגר על מדותיו ית׳. ולמה מתחלה צדקו דינו ית׳, אבל אשמים אנחנו על אחינו, ועתה אמרו מה זאת עשה אלקים לנו. אמנם המה ידעו כי מדה כנגד מדה לא בטלה. ולכן כשאספם אל משמר הצדיקו עליהם את הדין, כי כנגד וישליכו אותו הבורה, אף הם הושלכו בבית כלא שנקרא בור, כדכתיב ויריצוהו מן הבור. אך בראותם שהושב כספם, אמרו כי אין זה בשביל מכירת יוסף, דאדרבא היה להם ליענש בנטילת כספם לפי שמכרו את יוסף בעשרים כסף, ובפרט לוי כי הוא שאמר הושב כספי, ולכן אמרו מה זאת עשה אלקים לנו, כי אין זו מדה כנגד מדה. וזהו שתרגם יונתן, ותוהו גבר לאחוהי למימר מה דא עבד ה׳ ולא בחובא דילנא. הרי בכיוון כל מה שאמרנו, ובפרק קמא דתעניות (דף ט.), אשכחיה ר׳ יוחנן לינוקא דריש לקיש דיתיב ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה׳ יזעף לבו (משלי יט, ג.). אמר מי איכא מידי דכתיבי בכתובים דלא רמיזא באורייתא, א״ל אטו הא מי לא רמיזא, והא כתיב ויצא לבם (בראשית מב, כח.). שלא נתנו לב להבין כי אדרבא זו מדה כנגד מדה, כי כשם ששמחו בבא לידם כסף מכירת יוסף, כך יצטערו בבא לידם כסף אחר. וזהו אולת אדם תסלף דרכו, כי נראה להם היות דבר עקש ופתלתול שלא במדה, על ה׳ יזעף לבו, ואינו כן דאדרבא זו היא מדה כנגד מדה, ודוק. ובמס׳ פ׳ זו, נחנו ג׳. ב׳ פתחין וא׳ קמץ. כלנו בני איש א׳ נחנו. נחנו נעבור חלוצים, נחנו פשענו ומרינו קדמאה קמץ. כי הנה כלנו אחים ישרים ואוהבים זה את זה, וזהו קמץ, כי כלנו קמוצים ומיוחדים. ואע״פ שנחנו פשענו ומרינו, שפשענו כלפי אחינו למכור אותו, ומרינו כלפי שצוה ואהבת לרעך כמוך, עכ״ז כבר נתחרטנו במכירתו ובאנו להרוג או ליהרג, וזהו נחנו נעבור חלוצים, כדי ליקח את אחינו ולהוציאו מתוך ההפכה.

עוד כתוב בפ׳, ויאמר יהודה מה נאמר לאדוני מה נדבר ומה נצטדק האלקים מצא את עון עבדיך הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו ויאמר חלילה לי מעשות זאת וכו׳. וקשה למה לו ליהודה לחרוץ משפטו, הננו עבדים לאדוני וכו׳, יניח ליוסף לגזור מה יהיה דינם. ועוד למה מתחלה קבל את הדין הננו עבדים לאדוני וכו׳. ואח״כ אמר ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני. אמנם בב״ר פ׳ צ״ג איתא ז״ל, כתיב מים עמוקים עצה בלב איש וגומר (משלי כ, ה). לבאר עמוקה מלאה צונן, והיו מימיה צוננין ויפין, ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה, בא אחד וקשר חבל בחבל, וגומא בגומא, משיחה במשיחה, ודלה הימנו ושתה, התחילו הכל דולין הימנו ושותין, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר, עד שעמד על לבו ע״כ. ויש לדקדק למה הוצרך למשל ואיך דומה לנמשל. ומה המה שלשה אלה, חבל נימא ומשיחה, דבא׳ מהם די. אמנם קשיא להו לבעל המ׳ מה שדימה הכתוב למים עמוקים עצה בלב איש. ועוד דהיל״ל ואיש תבונה ידלם כיון שהמשיל הדבר למים עמוקים, ולמה אמר ידלנה דקאי לעצה, ועוד היל״ל ואיש תבונה יביננה, דידלנה קאי למים וגם דלה דלה לנו, וא״כ היל״ל יביננה. לכן פירשוהו ביוסף שהושלך לבור ריק אין בו מים, ואח״כ נעשה באר מים חיים המשביר לכל עם הארץ, ובפרט ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו. וכתוב (ילקוט שמואל א׳ יח), וישלחהו בעמק חברון, לקיים עצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון. כי לכן הורד יוסף מצרימה להמשיך אחריו את אביו ואת אחיו, ולא יצטרכו ליזון מתחת יד מצרים כנז׳ בדרושי׳ הקודמים. והנה הגם שהיה לו ליוסף לנקום נקמתו מאחיו שמכרוהו ועשו עמו כמה רעות, לא עשה כן. רק היה משלם להם טובה תחת רעה, כנראה מכל דברי הפ׳ הזאת, וז״ש לבאר עמוקה מלאה צונן, שהיה בלבו לשלם טובה לאחיו שגמלוהו רעה, כי נצטנן כעסו יען כי שם בלבו כי מאת ה׳ היתה זאת, וכמ״ש ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה וכו׳. ולא זו בלבד אלא שהיו מימיה צוננין ויפין, כי לא די שיוסף היה בלבו לעשות טובה לאחיו כי נצטנן כעסו כדלעיל, אלא אף גם זאת לדבר על לבם ולגלות עצמו אליהם, כי לא יכול לסבול בצערן, וכל כונתו היתה לגלות שהוא יוסף וכמו שנאמר עוד, וזהו והיו מימיה צוננין ויפין, דהיינו שלבסוף דבר אליהן רכות, ועכ״ז לא היתה בריה יכולה לשתות הימנה, כי לא נודע הדבר עדין, אך בלי ספק אחי יוסף שפטו בעצמם שהוא יוסף, כי מי פתי יסור הנה ולא יתן אל לבו כי הוא אחיהם, כיון שראו מה שעשה וישבו לפניו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, ושאר דברים שהיה אומר ועושה. אך לא ערב אל לבם לידע להודיע ולהוודע שהוא יוסף, פן תצא כאש חמתו וישיב להם כפעלם. וגם הוא חכם לא היה יודע מה לעשות להגלות אליהם. וכמו שנזכיר בא אחד זהו יהודה שהיה המיוחד שבהם, שקבלוהו עליהם למלך, והוא ערב לבנימין, ולכן אליו יאתה ליכנס בעובי הקורה, וקשר חבל בחבל וכו׳. זה יובן עם מ״ש שם בב״ר פ׳ צ״ג. ויגש אליו יהודה, ר׳ יהודה ורבי נחמיה ורבנן. ר׳ יהודה אומר הגשה למלחמה וכו׳, ר׳ נחמיה אומר הגשה לפיוס וכו׳, רבנן אמרי הגשה לתפלה וכו׳. ר״א פשט להון אם למלחמה אני בא, אם לפייס אני בא, אם לתפלה אני בא. ז״ש וקשר חבל בחבל זהו למלחמה, שכן אמר ויגש אליו יהודה וכו׳, ואל יחר אפך בעבדך, לפי שהיה רוצה לדבר קשות כדי שלא יוכל יוסף להתאפק ולגלות שהוא יוסף, נימא בנימא זהו לפיוס, כי כמוך כפרעה, חשוב אתה בעיני כמלך. משיחה במשיחה זהו לתפלה, בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, שהתחנן אליו יכנסו דברי באזנך, דהיינו שיקבל תפלתו ותחנוניו. ודלה הימנה ושתה, שמתוך הויכוח נתברר האמת, התחילו הכל דולין ושותין, שכל אחיו נגשו אליו וינשק לכל אחיו, ואחרי כן דברו אחיו אתו עד שהקול נשמע באו אחי יוסף. כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו. ובזה נבא אל הענין, כי הנה בראות יהודה ואחיו דבר הגביע, וראו כי צרתם צרה, כי איך יעלו אל אביהם ואין אתם בנימין, לכן ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף, יהודה יעלה בתחלה כי הוא ערב את הנער, ויאמר אל יוסף מה נאמר לאדוני וכו׳. ואמרו בב״ר פ׳ צ״ב. אם נאמר לך חטאנו, גלוי וידוע שלא חטאנו, ואם נאמר לך שלא חטאנו האלקים מצא את עון עבדיך. כונתם לומר כי הנה גלוי לפני השכינה, וידוע גם לך שלא חטאנו, אך מצד אחר אם נאמר לך שלא חטאנו אין הדבר כן, כי האלקים מצא את עון עבדיך לפרוע אותנו מדה כנגד מדה, כי כנגד שויתנכלו אותו להמיתו, כך אתה נתת אותנו כמרגלים את הארץ, שבזה היינו חייבים מיתה, כי כשם שהיינו רוצים להרגך בעבור ויבא יוסף את דבתם רעה, כן עשית לנו לחייב אותנו כמרגלים מוציאי דבה, וכנגד שאמר ראובן השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויקחוהו וישליכו אותו הבורה, והיה זה שמעון כדלעיל. כך עשית לנו ויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים ואח״כ ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם. וכנגד שמכרנו אותך כך רצונך לעשות לנו, באמרך האיש אשר ימצא אתו יהיה לי עבד, כי זה צערנו להניח את בנימין, אדרבא הננו עבדים לאדוני, כי נתקשרנו בקשר אמיץ להחזירו לאבינו, וזהו מה נאמר לאדוני, על שדברת אתנו קשות ונתת אותנו כמרגלים את הארץ, ואנחנו אדרבא רצוננו לפייס אותך, וזהו מה נאמר לשון רכה, אבל נסתתמו טענותינו, מה נדבר קשות על שנתת אותנו בבית האסורים, כי מה שאמר ראובן השליכו אותו אל הבור הזה, היה בכוונה טובה למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, וא״כ על זה לא היינו ראויים להענש. ומה נצטדק בגביע, כי בזה מדה כנגד מדה לא בטלה, האלקים מצא את עון עבדיך, כי כשם שלעבד נמכר יוסף, הננו עבדים לאדוני. גם אנחנו לרבות ראובן שלא היה במכירתו, עכ״ז גם הוא בכלל אחיו להיות לאדוני לעבדים. גם אשר נמצא הגביע בידו אף כי לא מלבו. ויאמר חלילה לי מעשות זאת, כי כתוב לא תקום ולא תטור. רק האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד וכו׳. אז עלה עשן באפו של יהודה, כי הוא אשר אמר ליעקב, אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים. ויגש אליו יהודה כי עד עתה המליץ בינותם, כי יוסף עשה עצמו כאילו לא ידע שאחיו המה. אך עתה יהודה לא שוה לו, כי רצה להראות את יוסף כי הוא אחיהם, ולכן ויגש אליו לדבר באזנו למען לא ישמעו דבריו. ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, כי אני יודע שאתה מבין לשוני, כי כמוך כפרעה, כשם שפרעה חייב להבין כל שבעים לשון כך אתה. ועוד יאמר בי אדוני, אתה רוצה לשלם לנו כגמולנו להחזיק את בנימין לעבד כשם שלעבד נמכר יוסף, בי אדוני העון, כי אני הוא שאמרתי לכו ונמכרנו לישמעאלים. ולי אתה ראוי להחזיק לעבד, לא לבנימין שאין לו פשע בשמירתך. אדוני שאל וכו׳. הנה ברוב דברים אלה גרם שיוסף גילה עצמו. אך נלע״ד לתת טעם נכון למה לא גילה יוסף את עצמו בראשונה עד שעשה כל מה שעשה, להביא אליו את בנימין. אך נלע״ד כי להיות שידע יוסף שהחרימו שלא יתגלה מה שעשו במכירתו ושיתפו את השכינה עמהם. לא ערב אל לבו לגלות הדבר מבלי שיסכימו כלם וגם השכינה, ולכן סיבב את פני הדבר עד שיבא בנימין שהוא אושפיזכן לשכינה, כדכתיב ידיד ה׳ חופף עליו כל היום וכו׳ (דברים לג, יב). ועמו ושאר אחיו יגלה את עצמו בהסכמתם, ועל כן בבואם מצרימה עם בנימין אמר, אתי יאכלו הנערים בצהרים וישבו לפניו הבכור כבכורתו וכו׳. כדי שיתנו אל לבם שהוא יוסף, והם יהיו ראשונים לגלות הדבר, וגם הוא יסכים עמהם. אך בראותו כי לא נתנו אל לבם ושתקו לא ענו עוד, עלה במחשבתו דבר הגביע למען יחזרו כולם למצרים, ומתוך הויכוח יתברר האמת. וראיה לדברי ממ״ש בפרקי רבי אליעזר פ׳ ל״ח ז״ל, ובמכירת יוסף בא רעב בארץ ישראל ו׳ שנים, וירדו אחי יוסף לשבור בר במצרים, ומצאו את יוסף שהוא חי והתירו את החרם. הרי שהם הכירו שיוסף חי, ואז התירו כלם את החרם, שמבלעדי שהסכימו כולם לא יכלו להתיר את החרם, ולא היה יכול יוסף להתודע אל אחיו, ודוק.

ולענין זה נבאר מ׳ ז״ל בב״ר פ׳ צ״ג. אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום תוכחה, בלעם חכם של גוים לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, הה״ד ההסכם הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא (במדבר כב, ל). יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולין לעמוד בתוכחתו, הה״ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לכשיבא הב״ה ויוכיח כל א׳ וא׳ לפי מה שהוא, שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך (תהלים נ, כא). על אחת כמה וכמה. וקשה מאי יום הדין, ומאי יום תוכחה דנראין הכל דבר א׳. ועוד שלא הביא ראיה רק לתוכחה ולמה שתי ראיות, ולמה הקדים בלעם ליוסף. אמנם שנים הם שנקראו יום הדין, הא׳ יום הדין שלאחר המות, לדון את האדם לפי מעשיו שעשה בעה״ז. והב׳ הוא יום הדין הגדול הכולל גם לאומות. ולכן שפיר קאמר אוי לנו מיום הדין, הוא הדין פרטי לכל א׳ וא׳. אוי לנו מיום תוכחה הוא יום הדין הגדול בעמק יהושפט, ופתח במאי דסליק, בלעם חכם של גוים, כי הנה איתא בפרק קמא דע״א (ב.), שלעתיד נוטל הב״ה ספר תורה בחיקו ואומר, כל מי שעסק בתורה יבא ויטול שכרו, ואז באים כל האומות לדין. ואם בלעם לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו כשאמר לה ההסכן הסכנתי וכו׳, כל שכן שלא יוכלו האומות לעמוד בתוכחתו, שיוכיחם לעתיד על מה שעשו לישראל, וכנגד יום הדין שלאחר המות הביא מיוסף, שכן פחדו ממנו אחיו שמא יענישם בדין על שרעה גמלוהו, ולכן ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. כל שכן וקל וחומר לכשיבא הב״ה ויוכיח כל א׳ לשם מי שהוא, כי זה מדבר בדין שאחר המות, שאז נידון כל א׳ בפרטות, אוכיחך ואערכה לעיניך, ולעניננו שהב״ה פורע מדה כנגד מדה, הקדמנו מאי דאיתא במדבר רבה פרשה י״ג, וקשה שיוסף הוא שאמר והעליתם את עצמותי מזה, והיאך הענישו לומר לפיכך נקרא עצמות בחייו. ועוד קשה מהו אתה השפלת את עצמך מפני אחיך וכו׳. שהרי כשאמר יהודה הדברים ההם, לא ידע שהוא יוסף, ועוד מהו זה שאמר שזכה להקריב ראשון לכל השבטים, הלא די שיאמר שזכה להקריב לפני יוסף. אמנם בילקוט פ׳ ויגש, עשרה פעמים אמרו בני יעקב ליוסף עבדך אבינו, שמע יוסף הדבר הזה ושתק, ושתיקה כהודאה, לפיכך נתקצרו משני חייו עשר שנים, שנאמר וימת יוסף וכל אחיו. בזה מובן שנקרא עצמות בחייו, כי להיות שהיה ראוי לו למות אחר אחיו להיותו קטן מכלם לבד מבנימין, והוא מת קודם לכלם, לכן אמר ויאמר יוסף לאחיו אנכי מת, כלומר אנכי מת קודם לכלכם, ולכן והעליתם את עצמותי מזה, שקרא עצמות לאותם השנים שהיה ראוי להיות חי, וזהו היא מדה כנגד מדה, שזלזל בכבוד אביו, שנאמר בו למען יאריכון ימיך, והוא לא קיים מצות כיבוד, לכן ראוי שימות בקוצר שנים. ולהפך יהודה שהשפיל עצמו לפני יוסף, שכבר אמרנו שהכיר בו שהוא יוסף, ולכן ויגש אליו יהודה כדלעיל. אך בשביל בנימין השפיל עצמו לקרוא את עצמו עבד ג׳ פעמים, שהיה יכול לומר כי אני ערבתי את הנער ועתה אשב תחת הנער, והשפיל עצמו לומר עבדך, וזה בשביל בנימין שהיה אושפיזכן לשכינה. ולכן חייך כשיוקם המשכן שאז ירדה שכינה לארץ בקרבנות שהקריבו הנשיאים, אתה מקריב ראשון לכלם, בשביל שאתה נכנסת בעובי הקורה ודברת אל יוסף בפני כל אחיך, כך תקריב ראשון לכלם. ותזכה להיות גואלי. מעתה ועד עולם. בילא״ו.