דרוש ל''ח לפרשת חקת והפטרה

ויעש משה נחש נחשת וישימהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי (במדבר כא, ט).

במדרש (בראשית רבה פ׳ ל״א), ישמע חכם ויוסף לקח (משלי א, ה). זה משה, כיון שאמר לו הב״ה למשה עשה לך שרף ולא פירש, אמר אם אני עושה אותו של זהב אין לשון זה נופל על לשון זה. של כסף אין הלשון נופל על הלשון אלא הרי אני עושה אותו של נחשת, לשון נופל על הלשון ע״כ.

יקים האלקים ויעמיד הרועה הנאמן לרעות את עמו וצאן מרעיתו וכפי הדור אשר הוא בתוכו, כדגרסי׳ בערכין פ״ג (דף יז.), זה דור דורשיו (תהלים כד, ו). פליגי בה ר׳ יהודה נשיאה ורבנן. חד אמר דור לפי פרנס וחד אמר פרנס לפי דורו, למאי הלכתא אילימא למעליותא דמר סבר אי מעלי דרא מעלי פרנס ומר סבר אי מעלי פרנס מעלי דרא, הא איכא יהויקים דלא מעלי ודריה מעלי והא איכא צדקיהו דהוה מעלי ודריה לא הוה מעלי, אלא לענין תוקפא וניחותא קאמרי. ופרש״י למעליותא, לענין חסידות. לענין תוקפא, כעס. וניחותא ענוה, אם הדור עז הב״ה מעמיד עליהם פרנס עז, ואם הדור נוחין זה לזה הב״ה מעמיד עליהם פרנס המנהיגם בנחת, ומ״ד דור לפי פרנס מפרש איפכא ע״כ. וקשה דהיכא נפקא להו מדור דורשיו לדרוש כן. ועוד קשה דבפ״ג דתעניות גרסינן (דף כד.), דבי נשיאה גזור תעניתא, בעו רחמי ולא אתי מטרא, תנא להו הושעיא זעירא דמן חבריא, והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה (במדבר טו, כד). משל לכלה בזמן שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה ובזמן שאין עיניה יפות כל גופה צריך בדיקה. ופרש״י, כלומר בזמן שהפרנסים הגונים כל הדור טובים נינהו, ואם אינן הגונים ודאי כל הדור אינו יפה ע״כ. ואף כאן נקשה והא איכא יהויקים והא איכא צדקיהו. ואפשר שגם זה מדבר לענין תוקפא וניחותא, דאמרי התם בתעניות פ״א (דף ז:), אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים, שנ׳ וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך וכו׳ (ירמיה ג, ג). ולכן דרש להו הושעיא שבשביל שהיו עזים הגשמים נעצרים. והנה הכתוב זה דור דורשיו יש בו פנים לכאן ולכאן, דכתיב זה דור דורשו (תהלים כד, ו) וקרי דורשיו. לפיכך מ״ד דור לפי פרנס דורש הכתוב זה דור דורשו, כמ״ש (ע״ז ה.), הראה הב״ה לאדה״ר דור ודור ודורשיו. והיינו שהדור הוא לפי הדורשו דהיינו הפרנס שלו. ומ״ד פרנס לפי הדור מפרש הכתוב שהפרנס לפי הדור, והיינו זה שהוא הפרנס הוא כפי דור דורשיו שהוא לפי הדור. ואיתא בפ׳ חלק (סנהדרין צב.), א״ר אלעזר כל פרנס שמנהיג את הציבור בנחת זוכה ומנהיגם לעה״ב. וזהו מבקשי פניך יעקב סלה (תהלים כד, ו). כי הוא מנהיגם סלה גם לעה״ב. ויובן היטב כל זה עם מ״ש בתיקוני זהר חדש דף ל״ט א׳ ז״ל, ואחזי לאדם אם דרא יהא זכאה, בר נש יקום למירת נשמתא מסטרא דחסד ויהון זכאין מסטרא דחסד ומטי לון כלפי חסד, ודרא דא יהון מארי חנא וחסדא, ואי לא מתנהגין בדרגא דילהון דאיהו ממנא על דרא ופרנסין דיליה דיהון חסידים, קב״ה אעבר מנהון חסד ושליט עלייהו גבורה, מדת הדין למידן להו כפום עובדייהו וכו׳. בזה מובן המ׳ כי דור לפי הפרנס אם הוא מצד החסד וגם דורו נוטים לצד החסד. אך אם מריעים מעשיהם שאינם רוצים לעשות חסד אז משתנה הפרנס והוא לפי הדור, וזש״ה דור דורשו. שמתמיד עליהם הפרנס הטוב, ואם משתנה הדור אז גם הפרנס משתנה, וזהו דור דורשיו, והיינו תוקפא וניחותא דהיינו מצד הגבורה או מצד החסד. וז״ש בשיר השירים ב׳. דודי לי ואני לו הרועה בשושנים (שיר השירים ב, טז). כלומר כשאנו עושים רצונו של מקום אז מקים עלינו רועה טוב ונוח כשושנים שמנהיג אותנו בחסד וברחמים. ובפ׳ ערבי פסחים (פסחים קיג:), ארבעה אין הדעת סובלתן, אלו הן דל גאה, עשיר מכחש, זקן מנאף, ופרנס המתגאה על הציבור בחנם ע״כ. כי כל א׳ מאלו יש בו שני הפכים בנושא א׳. כי הדל דהיינו שאין ידו משגת ראוי שיהיה עניו ושפל ברך וזה אדרבא הוא גאה אין הדעת סובלו. ופי׳ רש״י ז״ל שאפי׳ הן עצמן מתחרטין לאחר זמן והן נבזין בעיני עצמם ע״כ. ודל הוא מלשון ארוממך ה׳ כי דליתני (תהלים ל, ב). לרמוז שאם הוא משפיל עצמו הב״ה מגביהו, או להפך כי כיון שהוא גאה הב״ה משפילו, כמ״ד (שבת לג.), סימן לגסות הרוח עניות. וכן עשיר מכחש דבשלמא כשהוא עני כתוב לא יבוזו לגנב כי יגנוב וכו׳ (משלי ו, ל). אך כשהוא עשיר והוא מכחש אין זה כי אם רוע לב ולכן אין הדעת סובלתו. גם זקן מנאף הם תרתי לגריעותא, דבשלמא בחור מנאף יצרו תוקפו אך הזקן שכבר תשש כחו והוא מנאף הרי זו רעה חולה. כמו כן פרנס המתגאה על הצבור הוא רע כדלעיל, וכ״ש כשהוא בחנם שאינו עומד עליהם בשעת דוחקו זה רע גדול ומגונה מאד. ולהפך מזה איתא שם קודם זה, א״ר יוחנן שלשה הב״ה מכריז עליהם בכל יום, על רווק הדר בכרך ואינו חוטא. זהו להפך מזקן מנאף, כי זהו רווק דהיינו בחור ודר במקום עבירה ואינו חוטא. ועל עני המחזיר אבידה לבעליו כנגד עשיר מכחש. וזה אעפ״י שהוא עני אינו מכחש ומחזיר אבידה לבעליה. ועל עשיר המעשר פירותיו בצנעא. וזה כנגד דל גאה כי המעשר פירותיו הוא מתעשר, כדדרשו רז״ל (תעניות ח:), עשר בשביל שתתעשר. והעשיר הוא מתגאה בתת צדקה לעני, וזה עושה בצנעא שלא להתגאות בעשרו, וגם זה כנגד פרנס המתגאה על הצבור בחנם, וזה אעפ״י שעושה צדקה אינו עושה אלא בצנעא כדי שלא להתגאות על הצבור ודוק. וכבר פירשנו לדרכנו הפסוקים שבפ׳ פינחס, יפקוד ה׳ וכו׳ איש על העדה (במדבר כז, טז). יע״ש (חלק א׳‏ - דרוש י״ח לפרשת בשלח והפטרה). ובב״ק פ״ה (דף נב.), דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגידא סמייתא. ופרש״י ז״ל לעז המושכת מנקר עיניה ונכשלת ונופלת בבורות והעדר אחריה, כך כשהמקום נפרע משונאי ישראל ממנה להם פרנסים שאינן מהוגנין. ונלע״ד שז״ש במלכים ב׳ כ״ה. ואת עיני צדקיהו עור (מלכים ב׳ כה, ז). כי הפרנסים נקראי׳ עיני העדה, ואם הם מנהיגים אותם שלא כראוי, כצדקיהו שהיה לו לעשות כדברי ירמיהו שניבא עליו כמה פעמים בשם ה׳ שישלים עם נ״נ הרשע והוא לא שמר דברו ית׳, לכן מן הראוי לעור את עיניו, וזו היתה כונתו של נ״נ שעור את עיניו, לרמוז שלא הנהיג דורו כראוי ואוקי לנגדא סמייתא. ובזה נבין מ״ש בתורת כהנים פ׳ בחקותי. והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית (ויקרא כו, כה). איזו היא נקם שאינה בברית, כגון סמוי עינים שסימו את עיני צדקיהו מלך יהודה ע״כ. והכונה כי הרי כלל גדול בידינו (סוטה ח:) מדה כנגד מדה לא בטלה. וא״כ מה לו לנ״נ לסמות עיניו של צדקיהו שכיון שכעס עליו על שעבר על השבועה שנשבע לו שלא לגלות שהיה אוכל אבר מן החי היה לו ליסרו בפה לא בעיני׳. זהו ששאל איזה היא נקם שאינה בברית, כלומר שאינה כתובה בתורה שנק׳ ברית, שדרך התורה למדוד מדה כנגד מדה. והשיב זה סימוי עיניו של צדקיהו שנראה לכאורה שאינו כן, אך האמת כן הוא שגם זו מן ההוכחות לשלם לאיש כפעלו כי על ידו נהרגו סנהדרי גדולה הנקראים עיני העדה. ולכן היה ראוי שיסמא עיניו. ובמס׳ פ׳ בחוקותי, נקם ב׳. חרב נוקמת נקם ברית (ויקרא כו, כה). ואנקמה נקם א׳ משתי עיני (שופטים טז, כח). מובן עם מ״ש בויקרא רבה פ׳ כ׳. כנשבע (קהלת ט, ב). זה צדקיהו, שנ׳ וגם במלך נ״נ מרד וכו׳ (דה״ב לו, יג). כאשר שבועה ירא זה שמשון, שנ׳ השבעו לי פן תפגעון וכו׳ (שופטים טו, יב). זה מת בנקור עינים וזה מת בניקור עינים. כי גם שמשון היה שופט על ישראל והיה בכלל עיני העדה. והוא הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו על שלא שפט את עצמו להתרחק מאשה זרה, ולכן בשניהן כתוב נקם כי מתו שניהם בנקור עינים. לא כן השופטים הטובים המנהיגים את דורם בצדק, שלכן אמרו (ראש השנה כה:), אין לך אלא שופט שבימיך. ולפי זה איתא במ׳ ראש השנה פ׳ ב׳ (דף כה.), וישלח ה׳ את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל (שמואל א׳ יב, יא). ירובעל זה גדעון, ולמה נקרא שמו ירובעל שעשה מריבה עם הבעל. בדן זה שמשון, ולמה נקרא שמו בדן דאתי מדן. יפתח כמשמעו. ואומר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (תהלים צט, ו). שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו בדן בדורו כאהרן בדורו יפתח בדורו כשמואל בדורו ע״כ. ויש לדקדק למה לא נקט להו כסדרן, תחלה יפתח ואח״כ שמשון כמו שכתוב במקומו. ועוד למה שינה שמם של גדעון ושמשון ולא כן ביפתח. לכן נלע״ד שבא בעל המ׳ להורות כי אין לך אלא שופט שבימיך. ואעפ״י שנראה שאינו גדול כראשונים אליו תשמעון. ז״ש וישלח ה׳ את ירובעל. ולא כתב בפירוש את גדעון להורות על מה זכה להיות שופט, לפי שעשה מריבה עם הבעל ונתץ את מזבחו, ובזה מסר עצמו על קדוש ה׳ שהיו רוצים להרגו, ובזה היה שקול כמשה בדורו שלקח את העגל אשר עשו וישרוף אותו באש, ואע״פ שהרגו את חור לא פחד מזה והמית את עובדי העגל. בדן זה שמשון דאתי מדן. זה יובן עם מ״ש בב״ר פ׳ צ״ח. דן ידין עמו וכו׳ (בראשית מט, טז). אלולי שנדבק למיוחד שבשבטים אפי׳ שופט א׳ שהעמיד לא היה מעמיד, ואיזה זה שמשון בן מנוח ע״כ. לכן נק׳ בדן שלא היה שופט מדן אלא הוא, לפי שהיה בהם פסל מיכה. והיה שקול כאהרן, לפי שכתוב בסוטה פ״א (דף י.), שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים. א״ר יהודה אמר רב אמר שמשון לפני הב״ה רבש״ע זכור לי כ״ב שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לא׳ מהם העבר לי מקל ממקום למקום ע״כ. הרי זה ממדותיו של אהרן אוהב שלו׳ ורודף שלו׳ וכו׳. ולא ליקח מאדם מאומה. יפתח היה שקול כשמואל בדורו, כי כמ״ש בשמואל א׳ ז׳. ויכנעו הפלשתים ולא יספו עוד לבא בגבול ישראל ותהי יד ה׳ בפלשתים כל ימי שמואל (שמואל א׳ ז, יג). כן כתוב ביפתח בשופטים י״א. ויכנעו בני עמון מפני בני ישראל (שופטים יא, לג). לכן הביאם הכתוב כסדר הזה להיותם שקולים כג׳ גדולי עולם משה ואהרן ושמואל שהם נזכרים בכתוב בזה הסדר, משה ואהרן בכהניו ושמואל וכו׳ (תהלים צט, ו).

ובזה נבא לביאור ההפט׳ בשופטים י״א א׳. ויפתח הגלעדי היה גבור חיל והוא בן אשה זונה ויולד גלעד את יפתח (שופטים יא, א). ותלד אשת גלעד לו בנים ויגדלו בני האשה ויגרשו את יפתח וכו׳ (שם ב). דקשה אריכות לשון הכתוב שהיה לו לומר בקצור ויולד גלעד את יפתח ויהי גבור חיל, ולמה קראה זונה דלא ס״ד דאם היה פסול שיושיע את ישראל. אך זה בא ללמד על כל מה שכתבנו כי דור לפי הפרנס ופרנס לפי הדור. והנה כתוב קודם זה הענין שם בשופטים י׳. ויחר אף ה׳ בישראל וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון וכו׳ (שופטים י, ז). ויאמר ה׳ אל בני ישראל הלא ממצרים וכו׳ (שם יא). ואתם עזבתם אותי וכו׳ (שם יג). לכו וזעקו אל האלקים אשר בחרתם בם (שם יד). והיו בצרה גדולה כי לא נמצא מי שיתן נפשו על ישראל, ויצעקו בני עמון ויחנו בגלעד וכו׳ (שם יז). ויאמרו העם שרי גלעד איש אל רעהו מי האיש אשר יחל להלחם בבני עמון יהיה לראש וכו׳ (שם יח). שמכל זה נראה שחטא ישראל. לכן ויפתח הגלעדי היה גבור חיל. הוא לבדו קם ממקומו להיות לראש, ולפי הדור שלא היה הגון כך היה הפרנס והוא בן אשה זונה. ולפי שכתוב והתיחשם בצבא במלחמה (דה״א ז, מ). ואיתא בקדושין פ״ד (דף עו:), כדי שתהא זכותם וזכות אבותם מסייעתם. וכתיב כי תצא מחנה על אויביך (כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג, י)). ואמרו במדרש הובא בילקוט פ׳ תצא, מה כתיב למעלה מן הענין לא יבא ממזר (שם ג). לא יבא עמוני (שם ד). בא הכתוב ללמדך שכל מי שאינו ראוי לבא בקהל לא יצא למלחמה. ועוד שם, ולא יראה בך ערות דבר (שם טו). מלמד שהעריות מסלקות את השכינה, לכן חזר ואמר ויולד גלעד את יפתח (שופטים יא, א). ומ״ש בן אשה זונה לפי שלקח גלעד אשה חוץ לשבטו והוליד את יפתח, וע״ש ברד״ק (בן פלגש גלעד היה, ונקראת זונה לפי שאינה עם בעלה בכתובה וקידושין. והיא כמו הזונה ואע״פ שהיא מיוחדת לו, ויונתן תרגם פונדקיתא כמו שתרגם ג״כ רחב הזונה פונדקיתא. והוא הענין בעצמו כי הזונה כמו הפונדקית שמפקרת עצמה. ובתרגום של תוספתא דא היא נימוסא הות בישראל מלקדמין, דלא מסתחרא אחסנתא משבטא לשבטא, ובכן לא הוה יכיל גברא למיסב איתתא דלא משבטא, וכד הות איתתא דרחמא גברא דלא משבטא, הות נפקא מבי נשא בלא אחסנתא והוו אנשי קרון יתה פונדקיתא דרחימת גברא דלא משבטהא, וכן הוה ליה לאימיה דיפתח, ודומה כי הצריכו כל זה למתרגם, לפי שאמר לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה. וכן תרגם ארי בר איתתא משבט אחרי את. ולפירושנו יהיה פירוש לא תנחל לפי שהיה בן פלגש, וזהו בן אשה אחרת, לפיכך היו אומרים שלא ינחל עמהם, ושלא כדין היו מגרשין אותו, כי בן הפלגש יורש כמו שאמרו רז״ל מי שיש לו בן מכל מקום בנו הוא לכל דבר, חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. ואמרו לכל דבר למאי הלכתא, לירשו וליטמא לו. וכן אמר להם יפתח ותגרשוני מבית אבי. כלומר עשיתם עמדי שלא כדין). והראיה שהיה מיוחס שכן קראו יפתח הגלעדי, כמו החנוכי הפלואי ששמו ית׳ מעיד על כשרותם (רש״י במדבר כו, ה). אך לפי שותלד אשת גלעד שהיתה משבטו לו בנים ויפתח היה מאשה אחרת כנ״ל, ולכן ויגרשו את יפתח ויאמרו לו לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה, לא אמר כי בן אשה זונה אתה לפי שהאמת כן הוא שלא היתה זונה רק בן אשה אחרת משבט אחר. ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב (שופטים יא, ג), היא ארץ הסמוכה לבני עמון, כמו שכתוב בשמואל ב׳ י׳. ויראו בני עמון כי נבאשו בדוד וכו׳ וישכרו וכו׳ ואת מלך מעכה ואיש טוב וכו׳ (שמואל ב׳ י, ו). והגיד הכתוב שלא הלך אל בני עמון שהיו שונאי ישראל רק לארץ טוב, וזה מורה על טובתו של יפתח שלא רצה להיות נוסף על שונאינו. ויהי מימים וילחמו בני עמון עם ישראל (שופטים יא, ד). פרש״י ז״ל היא האמורה למעלה ע״כ. וזה כי לעיל כתיב ויצעקו בני עמון ויחנו בגלעד (שופטים י, יז). ולא מצינו שהלכו משם רק תכף אמרו זקני גלעד מי האיש אשר יחל להלחם בבני עמון וכו׳ (שם יח). וכתוב אחריו ויפתח הגלעדי וכו׳ (שופטים יא, א). ואמר ויהי מימים (שם ד). סמוך למ״ש ויברח יפתח וכו׳ (שם ג). ולכן ויהי מימים לבריחתו וילחמו בני עמון עם ישראל, ואז וילכו זקני גלעד לקחת את יפתח מארץ טוב (שם ה). ולא אחד בהם שמלאו לבו ללכת להלחם עם בני עמון, ויאמרו ליפתח לכה והיית לנו לקצין ונלחמה בבני עמון (שם ו). שמרו זקני גלעד בדבריהם שלא אמרו לכה ונלחמה בבני עמון תחלה רק פתחו דבריהם לכה והיית לנו לקצין, דאל״כ יאמר להם יפתח מדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם (שם ז). כמו שאמר אח״כ. והם להנצל מזה חשבו לטובה לפתותו באמור אליו והיית לנו לקצין ואנחנו נלחמה בבני עמון, כי אין כונתנו אלא שתהיה לנו לקצין. ויאמר יפתח לזקני גלעד הלא אתם שנאתם אותי, במה שלא מחיתם באחי שגרשוני מבית אבי, שהיה בידכם למחות להיותכם זקני העדה, והרי זה כמו שאתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי. ויאמרו זקני גלעד אל יפתח לכן עתה שבנו אליך (שם ח). כי כאשר שמעו שלא הועילו בתקנתם לומר תחלה והיית לנו לקצין כדלעיל. חזרו והודו לדבריו, כלומר אנחנו טעינו לשעבר, ולכן ועתה שבנו אליך לחלות פניך, והלכת עמנו ונלחמת בבני עמון, לא אמרו ונלחמה רק ונלחמת כי אתה תאסור המלחמה ולא אנחנו. ולא זו בלבד אלא והיית לנו לראש שהוא יותר מקצין ולא לנו בלבד רק לכל יושבי גלעד שיבאו גם אחיו ויפלו לפניו. ואפשר לפרש לכן עתה שבנו אליך, כלומר חזרנו בתשובה על מה שחטאנו נגדך ואתה תהיה לנו לראש. ויאמר יפתח וכו׳ אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון וכו׳ אנכי אהיה לכם לראש (שם ט). רצה לפרש כל שיחותיו למען יבטיחוהו לשמור דבריהם ולא יסוגו אחור. ויאמרו וכו׳ ה׳ יהיה שומע בינותינו וכו׳ (שם י). הרי זו הבטחה לקיים דבורם ע״פ ה׳. ואז וילך יפתח עם זקני גלעד, ותכף ומיד וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין (שם יא). לא המתינו עד שובו מן המלחמה רק תכף ומיד שמו אותו עליהם לראש ולקצין. וישלח יפתח מלאכים וכו׳ מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי (שם יב). שתים הנה קוראותי, למה באת להלחם נגדי כי ישראל בשלום עמך, שהרי צונו הב״ה אל תצורם ואל תתגר בם (דברים ב, יט). ועוד בארצי ולא נכון לעשות כן.

ולהבין הפסוקים הנמשכים צריך שנקדים לבאר פסוקי הפרשה, ויקח ישראל את כל הערים האלה וישב ישראל בכל ערי האמורי בחשבון ובכל בנותיה (במדבר כא, כה). כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון (שם כו). על כן יאמרו המושלים וכו׳ (שם כז). וישב ישראל בארץ האמורי (שם לא). וקשה מאד מה איכפת לנו לידע שסיחון נלחם עם מלך מואב וכו׳. איברא דפ״ג דחולין (דף ס:) איתא ז״ל, כיוצא בו אתה אומר כי חשבון עיר סיחון וכו׳ (במדבר כא, כו). מאי נפקא מינה. דאמר הב״ה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה (דברים ב, ט). אמר הב״ה ליתי סיחון וליפוק ממואב וייתי ישראל ויפוק מסיחון. והיינו דאמר רב פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון ע״כ. האמנם עדין יקשה מה לו להביא שאר הפסוקים, על כן יאמרו המושלים (במדבר כא, כז). דמאי נפקא לן מינייהו. שכבר אמר והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון (שם כו). ודי בזה להודיע שעמון ומואב טיהרו בסיחון. כי מה לנו לידע היאך ניטלה מהם. ועוד קשה למה חזר ואמר וישב ישראל בארץ האמורי (שם לא). כי כבר כתב וישב ישראל בכל ערי האמורי (שם כה). אמנם שנינו בבכורים פ״א, האריסין והחכירות והסקריקון והגזלן אין מביאין, משום שנאמר ראשית בכורי אדמתך (שמות כג, יט). ופי׳ הר״ב סקריקון הורג נפשות ונותן לו קרקע כדי שלא יהרגנו, ואע״ג דיהיב ליה לפי שעה לא מחיל ליה, דסבר האידנא לשקול ולמחר תבענא ליה בדינא ע״כ. עוד שנינו בגיטין פ״ה (משנה ו), לא היה סקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה. ופי׳ הר״ב לא דנו דין סקריקון לומר שהקונה קרקע של ישראל מיד גוי רוצח יהיה חייב לדון עם הבעלים בשעת הרוגי מלחמה, שהלוקח ממנו באותה שעה היה מקחו קיים משום דגמר ומקני אגב אונסיה דישראל לסקריקון. עוד תנן בפ׳ בתרא דבבא קמא (דף קיד.), המציל מן הנהר ומן הגייס או מן הלסטים, אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו. וכתבו התוס׳ בסוכה פ״ג (דף ל:), ובירושלמי (ירושלמי כלאים פרק ז הלכה ד, דף לד:) משמע דיש יאוש לקרקע, דתנן מאימתי נקרא אנס משישקע, ויש קרקע נגזלת. א״ר לוי אעפ״כ יש יאוש לקרקע. והכי פירושא מאימתי נק׳ אנס על הכרם ליחשב כשלו, משישקע שם בעלים ממנו ונק׳ על שם האנס ואע״פ שלא נתיאשו הבעלים, דלא אמרו ווי לחסרון כיס דאנן סברי דמיאשי, ואפילו אמרי דלא מיאשי נעשה כצווח על ספינתו שטבעה בים, דהיכא דנשתקע שם בעלים אפילו מדאורייתא יש יאוש עכ״ל. זש״ה ויקח ישראל את כל הערים האלה (במדבר כא, כה). ואע״פ שהיו משל מואב עכ״ז וישב ישראל בכל ערי האמורי. כי עתה היו משל אמורי ונקרא שמו עליהם. וא״ת והלא שנינו הסקריקון אינו מביא בכורים לפי שאין הארץ שלו ולא מחיל. לפיכך אמר כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא (שם כו). ולא ממואב, שהרי והוא נלחם במלך מואב הראשון. ולקחה ממנו במלחמה ואין במלחמה דין סקריקון. על כן יאמרו המושלים באו חשבון (שם כז). הם בלעם ובנו ששכר סיחון אותם לקלל את מואב, והם אמרו באו חשבון כי מכאן ואילך תבנה ותכונן עיר סיחון, ולא עוד עיר מואב. והטעם כי אש יצאה מחשבון וכו׳ (שם כח). כי לקחוה מהם במלחמה. ושמענו ג״כ שנתיאשו ממנה שהיו אומרים אוי לך מואב אבדת עם כמוש (שם כט). ווי ליה לחסרון כיס, ולא עוד אלא נתן בניו פליטים, שנתן הארץ לסיחון כדי להציל את בניו מחרב רעה, וגם בנותיו הלכו בשבי, הרי זה טעם אחד שהיתה הארץ לסיחון וישראל נטלוה מהם כדין. עוד טעם אחר ונירם אבד חשבון עד דיבון (שם ל). ופרש״י ז״ל, מלכות ועול שהיה למואב בחשבון אבד משם, שלא נקרא עוד עליה שם מואב, ואמר לעיל מאימתי נקרא אנס משישקע. ומשני טעמים אלה וישב ישראל בארץ האמורי (שם לא), ולא בארץ מואב. ועל פי הדברים האלה שלח יפתח אל מלך בני עמון להשיבו על מה ששלח לו לאמר כי לקח ישראל את ארצי וכו׳ (שופטים יא, יג). והוא השיבו לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון (שם טו). כי בעלותם ממצרים וכו׳ (שם טז). ויתן ה׳ אלקי ישראל את סיחון ואת כל עמו ביד ישראל ויכום (שם כא). ויירשו את כל גבול האמורי (שם כב). ולא נטלו ממואב כלום, הלא ידעת אם לא שמעת מה שאמרו המושלים אוי לך מואב אבדת עם כמוש (במדבר כא, כט). שלא יכול אלקיך להצילך מיד סיחון. אף עתה את אשר יורישך כמוש אלקיך אותו תירש וכו׳ (שופטים יא, כד). ועוד כי אתה עובר ומתעבר על ריב לא לך, ועתה הטוב טוב אתה מבלק בן צפור מלך מואב (שם כה). שלא נלחם עם ישראל ליקח את ארצו מידם. ולא שמע מלך בני עמון וכו׳ (שם כח). וזאת היתה כונת המשורר במזמור קל״ו, למכה מלכים גדולים כל״ח (תהלים קלו, יז). ויהרוג מלכים אדירים כל״ח (שם יח). דקשה מהו הכפל, ולמה תחלה קראם גדולים ואח״כ אדירים. וכן קשה לסיחון מלך האמורי כל״ח, ולעוג מלך הבשן כל״ח. דליערבינהו ולכתבינהו ויאמר בקצור למכה מלכים גדולים ואדירים לסיחון ולעוג כל״ח. וכמו כן באמרו ונתן ארצם לנחלה כל״ח, נחלה לישראל עבדו כל״ח. הרי זה ל׳ כפול שהיה לו לומר ונתן ארצם לנחלה לישראל עבדו. אמנם בדברים רבה איתא, ראה החלותי (דברים ב, לא). א״ל הב״ה למשה ראה שהפלתי שר שלהן. והנה בנדה פ״ט (דף סא.) איתא, דסיחון ועוג בני שמחזאי ועזאל היו. לכן אמר למכה מלכים גדולים הם השרים שלהם שהיו מלאכי מרום, ויהרוג מלכים אדירים הם סיחון ועוג שהיו אדירים וגבורים. אך יובן עוד עם מ״ש בילקוט פ׳ זו (רמז תשס״ד), וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וכו׳ (שופטים יא, יט). כך היה סיחון נוטל מכל מלכי כנען, והם מעלים לו מסים, אמרו לו ישראל נעבור בארצך לכבוש את המלכים, א״ל איני יושב כאן אלא לשמרן מפניכם וכו׳. ז״ש למכה מלכים גדולים אלו מלכי כנען, לפי מ״ש בב״ר פ׳ צ״ה. כל מלך ושלטון שלא היה לו שלטנות בא״י אינו שוה כלום ע״כ. ז״ש למכה מלכים גדולים (תהלים קלו, יז), אלו מלכי כנען. הוצרך תחלה ויהרוג מלכים אדירים (שם יח). אלו סיחון ועוג שהיו מנעולה של א״י, והיו מעלין להם מס כדי שלא יניחו לישראל לעבור עליהם. והזכיר כל א׳ בפני עצמו לפי מ״ש במדרש, שהיו כל כך גבורים שלא הוצרך סיחון לעוג שיבא לעזור לו. ועוד כי יותר היה קשה עוג לפי מ״ש בזהר פ׳ זו דף קפ״ד א׳, שהיה משה מתירא שמא תעמוד לו זכות המילה שמל אותו אברהם ע״ש (ויאמר ה׳ אל משה אל תירא אותו. תרין אותו אינון שלימין באורייתא בתרין ווי״ן, חד דא וחד (דברים כב, ב), עד דרוש אחיך אותו. מאי טעמא. בגין דאינון אות ממש. עד דרוש אחיך אותו, דבעי לפרשא ההוא אות דההוא אבידה. אוף הכא דין אותו, דא עוג דאתדבק באברהם ומאנשי ביתיה הוה, וכד אתגזר אברהם מה כתיב (בראשית יז, כז), וכל אנשי ביתו וגו׳. דא עוג דאתגזר עמיה וקביל האי את קדישא, כיון דחמא עוג דישראל מקרבין גביה, אמר הא ודאי אנא אקדימנא זכותא דקאים לון ודא שוי לקבליה. ביה שעתא דחיל משה, היך יכיל לאעקרא רשימא דרשים אברהם. אמר ודאי הא ימינא דילי מית, דהא ימינא בעיא להאי. אי נימא הא אלעזר, ימינא דסיהרא הוא ולא דילי. והאי את לימינא הוא, דאברהם לימינא הוא. מיד אמר קודשא בריך הוא, אל תירא אותו. לא תדחל לההוא את דיליה ואפילו לימינא לא אצטריך. כי בידך נתתי. שמאלא דילך יעקר ליה מעלמא, דהא הוא פגים רשימא דיליה, ומאן דפגים להאי את אתחזי לאתעקרא מעלמא, כל שכן שמאלא דילך דאיהו ידך יעקר ליה מעלמא, בגין כך אתעקר מעלמא, ואפילו דאיהו תקיפא מבני גברייא ובעא לשיצאה להו לישראל נפל בידיה דמשה ואשתצי). ונתן ארצם לנחלה (תהלים קלו, כא). יובן עוד עם מ״ש למכה מלכים גדולים (שם יז). אלו מלכי עמון ומואב שטיהרו בסיחון, ובזה ונתן ארצם של עמון ומואב לנחלה לסיחון ולעוג כדי שיבאו ישראל ויטלוה מידם, ובזה נחלה לישראל עבדו. שישראל היו עבדי ה׳ ועושים רצונו שצוה אל תצר את מואב (דברים ב, ט). וכן לעמון, ומה שירשו את ארצם לפי שטיהרו בסיחון.

ובילקוט סוף פ׳ זו, אמרו חכמים קשים היו סיחון ועוג יותר מפרעה וחיילותיו, וכשם שאמרו שירה על מפלת פרעה, כך היו ראויים לומר שירה על מפלתן, אלא שבא דוד ואמר עליהם שירה, שנאמר למכה מצרים בבכוריהם (תהלים קלו, י). למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו (שם יז). וקשה למה לא אמרו שירה עד שבא דוד. אמנם ידענו מה שאמרו ז״ל בפ״ק דמגלה (דף יד.), שכיון שנבחרה א״י לא נבחרו כל הארצות לומר שירה. וארץ סיחון ועוג בעבר הירדן היתה כמו חוצה לארץ, כמו ששנינו בערי מקלט (מכות ט:), עד שלא נבחרו שלש שבא״י לא היו של עבר הירדן קולטות. ועוד שלא נתקיים והניח לכם מכל אויביכם מסביב (דברים יב, י), עד שבא דהע״ה וכבש כל האומות תחת יד ישראל, לכן לא נאמרה שירה על סיחון ועוג עד שבא דוד ואמר שירה. ובפ׳ זו למדנו שבחן של רועי ישראל, ממה שכתוב וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי (במדבר כא, א). וידר ישראל נדר לה׳ ויאמר וכו׳ (שם ב). כי הנה מצינו כי לעולם עמלק היה רצועת מרדות לישראל, ומצינו שבג׳ מקומות בא עליהם, הא׳ בצאתם ממצרים ויבא עמלק (שמות יז, ח) כמ״ש במקומו (ילקוט פ׳ בשלח, רמז רס״א), שרפו ידיהם מן התורה. שרצה הב״ה ליתנה לאומה שאוהבת שלום (ילקוט פ׳ יתרו, רמז רע״ג), כדכתיב דרכיה דרכי נועם וכו׳ (משלי ג, יז). ולפי שהיו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת נתאחר הדבר עד שבאו לסיני, ויחן שם ישראל (שמות יט, ב). בלב א׳ כאיש א׳. הב׳ במרגלים, וירד העמלקי והכנעני וכו׳ ויכום ויכתום עד החרמה (במדבר יד, מה). כי גם באותו זמן היתה מחלוקת ביניהם ע״ד המרגלים שהוציאו דבה על הארץ ויהושע וכלב אמרו טובתה. והג׳ וישמע הכנעני מלך ערד (במדבר כא, א). שמת אהרן אוהב שלום ורודף שלום, וידענו שאהרן מת בא׳ באב שאז היה זמן הליכת וביאת המרגלים כנודע, ולכן אמר כי בא ישראל דרך האתרים. דהיינו בין המצרים שאז היו מתים בכל שנה בט׳ באב, כנז׳ בדרוש הקודם לפ׳ שלח. וילחם בישראל וישב ממנו שבי. ואיתא בילקוט (ילקוט פ׳ חקת, רמז תשס״ד), וישב ממנו שביה אין כתיב כאן אלא שבי, שפחה אחת שבו מהם. וכ״כ רש״י ז״ל, וזה כי על הרוב מלת שבי היא על הנשים שאינן עושות מלחמה ושבין אותם שמרחמין עליהן ואין הורגין אותן, וכמ״ש ובנותיו בשבית (במדבר כא, כט). וכן במדין, שא את ראש מלקוח השבי (במדבר לא, כו). ולא היו אלא נשים, כדכתיב הרגו כל זכר בטף וכל הטף בנשים החיו לכם (שם יז). ובאמרו וישב ממנו שבי ולא שביה למדו שלא היתה אלא אחת, כי שביה נאמר על הרבים, כדכתיב וראית בשביה (דברים כא, יא). ובד״ה ב׳ כ״ח. ויחזיקו בשביה (דה״ב כח, טו). וזהו שבי, שפחה אחת ששבו ישראל. ועוד שם בילקוט, כי לא כצורנו צורם (דברים לב, לא). אמרו ישראל לא כשם שאתה מתקיף אותנו על אויבינו אתה מתקיף אויבינו עלינו, במדין כתיב שא את ראש מלקוח השבי (במדבר לא, כו). ששים אלף וגו׳, אבל עמלק שבו שפחה אחת ע״כ לא רצה לפרש צורם ל׳ אלקות ח״ו, כי כל אלקי העמים אלילים ואין לדמותם אליו ית׳, לכן פי׳ ל׳ תוקף, כי כשישראל מתחזקים על אויביהם שבים מהם הרבה, אך כשמתחזקים עלינו כעמלק שבא על ישראל לא שבה אלא שפחה אחת. ולפי שעמלק בא על מיתת אהרן אוהב שלום ועתה רבתה המחלוקת, לכן וידר ישראל נדר לה׳ ויאמר (במדבר כא, ב). אמר וידר ל׳ יחיד, שנתאחדו בשלום יחדיו למען לא תגבר ידו עליהם. ונדרו להקדיש שללם לגבוה. ופרש״י ז״ל, יושב הנגב זה עמלק, ושינה לשונו לדבר בלשון כנען כדי שיהיו ישראל מתפללין להב״ה לתת הכנעניים בידם והם אינם כנעניים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם וכו׳. וקשה שהרי בילקוט, א״ר יהודה בר שלום לבוש כנעני לבש ולמד שיחת כנעניים והיה מדבר בלשונם שלא יכירו אותו ישראל. ועוד שם א״ר תנחום בר חנילאי כיון ששמעו שמת אהרן זיינו עצמם מבפנים ולבשו עצמם מבחוץ, אמרו יודעים אנו שמתפללין ונשמעין ואנו באין עליהם, סבורים בני כנעניים הם, והם מתפללים על הכנעניים ואנו הורגין אותם. כיון שבאו ראו צורת פניהם משל עמלק ולבושיהם וסיחתם של כנעניים. אמרו רבש״ע אין אנו יודעין מי הם מ״מ עשה בהם מדת הדין, שנאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי (שם). מיד וישמע ה׳ בקול ישראל ע״כ. הרי שהיו לבושים כלבוש כנען ומדברים לשון כנען. ואפשר שגרסא אחרת נזדמנה לו לרש״י ז״ל ובחר בה, לפי שהסברא נותנת שאם היו לבושים כלבוש כנען ולשונם לשון כנען, לעולם אימא לך כי תפלתם תעשה פירות כי היו כנעניים לכל דבר. ולכן פרש״י ז״ל שהיו לבושים לבוש עמלק ולשונם לשון כנען, דהשתא יהיו ישראל בספק ולא תקובל תפלתם. אך במדרש לא רצה בזה כי אם היו לבושים לבוש עמלק יאמרו עמלקים הם, ומה שמדברים לשון כנען שלמדו לשונם לדבר כן בעבור שבאים לארץ כנען. ולכן פי׳ במדרש שלבושם ולשונם הכל מכנען ודוק. ונלע״ד ג״כ לומר שלכך עשו בני עמלק תחבולה זו לפי שידעו (ב״ר פ׳ מ״ט), שאין בני עשו נופלים אלא ביד בניה של רחל, שנאמר אם לא יסחבום צעירי הצאן (ירמיה נ, מד). ולכן אמר משה ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק (שמות יז, ט). כי הוא היה מבניה של רחל כנודע. וכדי שלא ידעו ישראל שהם משל עמלק ויבאו בני יוסף להלחם עמם לכן עשו תחבולה זו, והוא מ״ש ר״י בר שלום שלא יכירו אותו ישראל. וישראל אמרו, אם נתון תתן את העם הזה בידי דווקא אע״פ שאין אנו מבניה של רחל. ואחרי כן כתוב, ויסעו מהר ההר דרך ים סוף (במדבר כא, ד). שנסעו במחלוקת לפי שמת אהרן איש שלום, דרך ים סוף כלומר באותו דרך שהלכו דרך ים סוף, שגם שם נסעו במחלוקת וחנו במחלוקת, לסבוב את ארץ אדום השונא שלום, כדכתיב רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום (תהלים קכ, ו). ואיתא שם במדרש שוחר טוב, וכי יש אדם שונא שלום, עשו שונא השלום וכו׳. ולכן ותקצר נפש העם בדרך (במדבר כא, ד). אמנם לעשות הרע נתאחדו, וידבר העם באלקים ובמשה (שם ה). שלא אמר וידברו כי כלם שוים לרעה לדבר תועה על ה׳ ועל משה, למה העליתונו ממצרים וכו׳ כי אין לחם ואין מים. ועיין בדרוש אחר לפ׳ זו פי׳ הפסוק הזה בדרך נכון. ועוד נוסיף לדבר בו, ותחלה נבאר מ׳ ז״ל בתענית פ״א (דף ט.), ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל אלו הן, משה אהרן ומרים, ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם ואלו הן, באר וענן ומן. באר בזכות מרים. עמוד ענן בזכות אהרן. ומן בזכות משה. מתה מרים נסתלק הבאר, שנאמר ותמת שם מרים (במדבר כ, א). וכתיב בתריה ולא היה מים לעדה (שם ב). וחזרה בזכות שניהם. מת אהרן נסתלקו ענני כבוד וכו׳, חזרו שניהם בזכות משה. מת משה נסתלקו כלן וכו׳. ותחלה קשה שהרי בפ״ז דב״מ (דף פו:) איתא ז״ל, בשכר שלשה זכו לשלשה, בשכר חמאה וחלב זכו למן וכו׳. א״כ נראה שבזכות אברהם זכו לג׳ מתנות אלו. ואפשר שרש״י ז״ל נשמר מזה שפי׳ זכו לג׳ מתנות שינתנו להם במדבר ע״י משה ואהרן ע״כ. וקשה למה לא הזכיר למרים. ואפשר ג״כ לומר שלפי ששם באותו המ׳ אומר זכו לבארה של מרים, לא הוצרך רש״י לבאר זה. אמנם התירוץ הנכון כי אין ספק שמתחלה זכו ישראל לג׳ מתנות אלו בזכות אברהם. אמנם כשנסתלקו מהם בשביל מיעוט זכיות שבידם חזרו בזכות משה ואהרן ומרים, ולפיכך כשנסתלקה מרים שנסתלק הבאר חזרה בזכות משה ואהרן, וכשנסתלקו ענני כבוד חזרו בזכות משה. ובזה אתי שפיר שלא הזכיר רש״י למרים, לפי שבזכותה לא חזר כלום, והמ׳ מורה על זה שאמר וג׳ מתנות טובות ניתנו על ידם, להורות כי תחלה באו בזכות אברהם, אלא שאח״כ בהגיע תור כל א׳ וא׳ ניתנו על ידם. דאל״כ היל״ל ניתנו בזכותם. ולכן בחזרה נזכרו משה ואהרן. ואפשר עוד לומר כי לפי שע״י שאמר אברהם יוקח נא מעט מים (בראשית יח, ד). זכו לבאר. וכבר כתוב אצלנו שלפי שאברהם חשדן לערביים שמשתחוים לאבק רגליהם, לז״א יוקח נא ע״י שליח, לכן הזכיר המ׳ ״זכו לבארה של מרים״ ולא דכר שמיה דאברהם. והמן היה ראוי לינטל מהם כשהוציאו שם רע עליו באמרם ועתה נפשנו יבשה אין כל (במדבר יא, ו). וזהו דיוק המ׳ מתה מרים נסתלק הבאר וחזרה בזכות שניהם, דהיינו משה ואהרן, דבשביל אברהם באה מתחלה ועברה והלכה לה. וחזרה בזכות משה ואהרן. מת אהרן נסתלקו ענני כבוד וגם נסתלק הבאר, שכן כתוב בזהר חדש דף פ׳ ע״א ז״ל, ויסעו מהר ההר (במדבר כא, ד). ת״ח אהרן ימינא דמלכא אסתלק, ואסתלקן ז׳ עננין מנהון, כדין אתחזרו לאחוריהון שבע דרגין כד נטלי מהאי בירא דמיין נבעין וכו׳. וכן בעמוד ג׳ ע״ש (ותא חזי, כמה היא עילאה חילא דתיובתא על כלא, בגין דכד בר נש תב קמי מאריה, כדין באר מים חיים אתמלי ונפקין מבועוי לכל סטרין, ולכל שבטא ושבטא נגיד ליה בתרי עשר תרעי, לאשקאה חיון זעירן עם רברבן. ישראל כד תבו בתיובתא, כדין אמרי שירתא. ואינון שבע דרגין דתבו מבתריהון, אהדרו לון בשירתא דילהון, וסליקו בירא עילאה לעילא, דאתפרש חויא מעלמא. הדא הוא דכתיב, אז ישיר ישראל וגו׳, עלי באר ענו לה (במדבר כא). דסלקא לעילא לעילא, ואתחברא אימא תתאה בעלאה. הדא הוא דכתיב, באר חפרוה שרים). ובזה נלע״ד לתת טעם נכון למה נכתבה שירת הבאר כאן בסוף הארבעים, לפי שלא אמרו שירה זו עד שנסתלקה במיתת אהרן, וחזרו שניהם בזכות מרע״ה, וז״ש כי אין לחם ואין מים (במדבר כא, ה). לפי שנסתלק גם הבאר. ולפי שדברו שלא כהוגן, וישלח ה׳ בעם את הנחשים השרפים (שם ו). כי הם אמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל (שם ה). שאמרו יש ילוד אשה אוכל ואינו מוציא, אמר הב״ה בטובה שאני עושה, והשויתי אתכם למלאכים שלא יהיו נפנים הם מתרעמים ע״כ (ילקוט פ׳ חקת, רמז תשסד). ולכן כתוב הנחשים השרפים מדה כנגד מדה. הם התלוננו על שעשאם כשרפים הם המלאכים, שרפים עומדים ממעל לו (ישעיה ו, ב). ותפסו אומנותו של נחש שאמר דלטוריא על בוראו, לכן שלח בהם הנחשים השרפים, והמלאכים ג״כ הם שרפים שכשאכלו בביתו של אברהם ראשון ראשון מסתלק (ב״ר פ׳ מ״ח). כי הם אש לוהט. וכנגד זה שלח להם הנחש שעפר לחמו שהוא קשה העיכול, ואיתא בבב״ק פ״ו (דף ס.), אין פורענות בא לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה. לכן וינשכו את העם (במדבר כא, ו). אלו הרשעים. וימת עם רב מישראל, שמהם התחילה הפורענות. ואז ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו וכו׳ ויסר מעלינו את הנחש (שם ז). את לרבות מ״ש (תנחומא) ע״פ והיה כל הנשוך (במדבר כא, ח). אפילו כלב אפילו חמור היה נושכו מתנונה והולך, אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית. ויאמר ה׳ אל משה עשה לך שרף וכו׳ והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. ופי׳ רש״י ז״ל, שנשיכת הנחש ממהרת להמית אך בנשיכת כלב או חמור היה מתנונה והולך, לכך נאמר כאן וראה אותו בראייה בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמר והיה אם נשך הנחש את איש והביט (שם ט). שלא היה ממהר להתרפאות אלא א״כ מביט בו בכונה. ונלע״ד כי לפי שהיו שם העם הרשעים וישראל הכשרים, ולכן אלו שחטאו וידבר העם באלקים ובמשה (שם ה) היה הנחש ממית, ועליהם נאמר והביט בכונה לשוב מחטאם. אך לישראל שלא חטאו מלבם רק שנתפתו מהרשעים היה כלב או חמור נושכם, ולכן וראה אותו וחי בראייה בעלמא. ושנינו בפ״ג דר״ה, שכל זמן שישראל היו מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין. וזה כי מדרך הטבע הנשוך מכלב שוטה או משאר ב״ח המזיק, אם יראה אותו יתרבה חליו עד לאין מרפא, וכאן רצה הב״ה לשנות הטבע ובראיית הנחש היו מתרפאין וראה אותו וחי. אך עדין צריכים אנו למודעי, שהרי כלל גדול אמרו אין הבטה אלא מלמעלה למטה, כמ״ש בב״ר פ׳ מ״ד ופ׳ מ״ח. אך נלע״ד כי הלא ידענו שהנחש היה מהלך בקומה זקופה, שלכן נתקלל על גחונך תלך (בראשית ג, יד). לכן א״ל הב״ה למשה עשה לך שרף. שחטאו בלשונם ותפלו על המן כנחש, ובראותם אותו שנידון בקציצת רגליו ואבד סגולתו וירד מאגרא רמה לבירא עמיקתא, יתנו אל לבם לעשות תשובה, וזהו והביט מלמעלה למטה, דהיינו שיביט במעלת הנחש תחלה, וירד למטה בשביל לה״ר שהולך על גחון, ובזה ישובו אל ה׳ ומרפא לשון עץ חיים.

ויעש משה נחש נחשת וכו׳ (במדבר כא, ט). כבר הקדמנו מ׳ ז״ל בב״ר פ׳ ל״א. וקשה מאי נפקא מינה שיהא הלשון נופל על הלשון. אך יובן עם מ׳ ז״ל בחולין פ״א (דף ו:), העיד ר׳ יהושע בן זרוז בין חמיו של ר״מ לפני רבי על ר״מ שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כלה על ידו. חברו עליו אחיו ובית אביו, א״ל מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהיג בו היתר. דרש להם מקרא זה, וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה (מלכים ב׳ יח, ד). כי עד הימים ההם היו בני ישראל מקטרים לו, ויקרא לו נחושתן. אפשר בא אסא ולא ביערו בא יהושפט ולא ביערו, והלא כל ע״א שבעולם אסא ויהושפט ביערום, אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו ע״כ. ויש לי בזה קושיא עצומה איך ידרוש רבי היתר מאיסור, שהרי כשכתת נחש הנחשת אסר דבר שנהגו בו היתר, שעד היום ההוא היו ישראל מקטרים לו והוא אסר וכיתת אותו. ואיך ידרוש ר׳ להתיר את בית שאן שלא יהיו חייבים במעשרות להיותו ח״ל שעד עתה נהגו בו איסור. ועוד יקשה וכי בשביל יתגדרו יתירו את האסור. אמנם כתבו התוס׳ (חולין דף ז. ד״ה אלא), כי לפי שנעשה נחש נחשת ע״פ הדבור טעו בו הראשונים והיו סבורים שאסור לבערו ע״כ. הנה כי כן השתא אתי שפיר כי ממה שכיתת חזקיהו נחש הנחשת שהיו נוהגים בו איסור לבערו והוא נהג בו היתר. למד רבי להתיר את בית שאן אעפ״י שעד עתה נהגו בו איסור. ובזה מתורצת גם הקושיא השנית, שכיון שראו הראשונים שטעו בו לקטר לנחש הנחשת היה להם לבערו. וזה כמו המצבה שהיתה אהובה בימי האבות ולפי שעשאוה חק לע״א חזר ושנאה. ומה שלא ביערוהו ועדין החזיקו בו איסור היה כדי להניח מקום לבניהם להתגדר בו. וזהו דיוק הכתוב וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה. כי להיות שעשאו משה ע״פ הדבור לא רצו לבערו והיו מקטירים לו. אך בבא חזקיהו ביערו, ולמה כן לזה אמר ויקרא לו נחושתן. דהיינו שהיה של נחשת בעלמא והותר לכתתו ולבערו. ולכן אמר משה אם אני עושה אותו של זהב יאמרו ישראל שיש בו ממשות ויעשוהו ע״א וכן של כסף. אמנם אעשנו של נחשת שהוא לשון נופל על הלשון, וידעו ישראל שאין בו ממש כסברת חזקיהו, ויקרא לו נחושתן. להורות כי היה נחשת בעלמא והותר לו לבערו. ועליו יציץ נזרו. עד יבא משיחנו והלכו עמים לאורו. ב״ב אמן. בילא״ו.