דרוש ט' לפרשת ויצא והפטרה

ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים (בראשית כח, יז).

במדרש (בראשית רבה פ׳ ס״ט), מלמד שהראה הב״ה ליעקב בית המקדש בנוי וחרב ובנוי, מה נורא המקום הזה (בראשית כח, יז). זה בנוי, היך מה דאת אמר נורא אלקים ממקדשיך (תהלים סח, לו). אין זה הרי חרב, כמה דאת אמר על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו (איכה ה, יז). כי אם בית אלקים. בנוי ומשוכלל לעתיד לבא, כמה דאת אמר כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך (תהלים קמז, יג). ע״כ.

ילך הלוך וגדל האיש בסד״ר המדרגה ולא בפעם אחת ואז טוב לו כי תשאר גדולתו קיימת, כמו שמצינו ביצחק ויגדל האיש. לפי שוילך הלוך וגדל מדרגה אחר מדרגה, עד כי גדל מאד (בראשית כו, יג.). לא כן הרשעים כי עליהם כתוב בפרוח רשעים כמו עשב וכו׳ (תהלים צב, ח.). ויובן עם מ״ש באסתר רבתי (אסתר רבה פ׳ ז׳.) ע״פ אחר הדברים האלה גידל המלך וכו׳ את המן (אסתר ג, א.). משל לגולייר שקלל בנו של מלך, אמר אם אני הורגו הכל אומרים גולייר הרג, עשה אותו הגמון ואח״כ התיז את ראשו, כך אויבי הב״ה לרעתם הם מתגדלים. ז״ש בפרוח רשעים כמו עשב (תהלים צב, ח.). שמתגדלי׳ בפעם אחת, ויציצו כל פועלי און, אין זה כי אם להשמדם עדי עד. ובזה יכירו וידעו ואתה מרום לעולם ה׳ (שם ט.). כי אין גדולה כגדולתך שאתה מרום לעולם, ועוד שבעשות דין ברשעים הוא מתעלה ומתקלס. וכן כתוב במזמור ל״ז. טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים (תהלים לז, טז.). שהצדיק הולך וגדל מעט מעט, לא כרשעים שמתגדלי׳ בפעם אחת וזה גורם כי זרועות רשעים תשברנה, שלפני שבר גאון (משלי טז, יח.). כהמן ודומיו. וסומך צדיקים ה׳ (תהלים לז, יז.). כמרדכי שנתגדל והיתה גדולתו קיימת, כי ה׳ סומך ידו (שם כד.). יודע ה׳ ימי תמימם ונחלתם לעולם תהיה (שם יח.). כמ״ש (מגלה יג:), בשעה שהב״ה פוסק גדולה לאדם פוסק לו ולבניו עד סוף כל הדורות. לא יבושו בעת רעה (תהלים לז, יט.). כדגרסי׳ בשבת פ׳ כ״ג (דף קנא:), אמר רב יוסף נקיטינן האי צורבא מרבנן לא מעני, ואם איתא דמעני אפתחי לא מהדר. ובימי רעבון ישבעו (תהלים לז, יט.). שישלח לו פרנסתו דרך כבוד. כי רשעים יאבדו ואויבי ה׳ כיקר כרים (שם כ.). שמתפטמין לרעתם, כמ״ש שם באסתר רבתי. כלו בעשן כלו. כי העשן הולך ומתגבה למעלה כן הרשעים הם מתגדלים כעשן שכל עוד שמגביה למעלה הוא כלה והולך. ובאיוב כ׳. כי רננת רשעים מקרוב (איוב כ, ה.). שבמות אדם רשע ירננו כל האנשים, כמ״ש באחאב ויעבור הרינה (מלכים א׳ כב, לו.). ושמחת חנף עדי רגע (איוב כ, ה.). כי אעפ״י ששמח בגדולתו קרוב הוא ליפול, כי הגבהתו היא השפלתו, אם יעלה לשמים שיאו (שם ו.). ופרש״י גבהו וראשו לעב יגיע, כנבוכדנאצר הרשע שאמר אעלה על במתי עב (ישעיה יד, יד.). כגללו לנצח יאבד (איוב כ, ז.). שהרי גלגל הוא שחוזר בעולם, שסובב סובב הולך הגלגל עד שמי שהיה למעלה למעלה ירד מטה מטה, ולהפך התחתונים למעלה, שלכן אמרו בשמות רבה פ׳ א׳. ועלה מן הארץ (שמות א, י.). כל זמן שישראל בירידה התחתונה הם עולים. וזהו ששנינו בפ״ה דפאה (פאה פרק ה׳, משנה ו.), על זה נאמר אל תסג גבול עולים (משלי כב.). ופי׳ בירושלמי (ירושלמי פאה פרק ה׳ הלכה ה׳, דף כז:), אלו בני אדם שירדו מנכסיהם. וקרי להו עולים כמו שקורין לעוירא סגי נהור. ולדרכנו עולה יפה שנקראו עולים לפי שכשהם בירידה התחתונה אז עולים. ובאיוב ג׳. קטן וגדול שם הוא (איוב ג, יט.). ופי׳ ברות רבתי ריש פ׳ ג׳. העה״ז מי שהוא קטן יכול להעשות גדול, ומי שהוא גדול יכול להעשות קטן, אבל לעתיד לבא מי שהוא קטן אינו יכול להעשות גדול, ומי שהוא גדול אינו יכול להעשות קטן ע״כ. כי הגלגל מתהפך ומי שהוא קטון נעשה גדול, לא כן לעה״ב כי מי שהוא קטון לעולם נשאר קטון, ומי שהוא גדול לעולם יהיה כך.

הוא הדין והוא הטעם שהראה הב״ה ליעקב בחלום, והנה סלם מוצב ארצה (בראשית כח, יב.). כי הסלם משמש עלייה וירידה כמו שנפרש. ובזה נבין פסוקי הפרשה ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (שם י.). שכבר הרגישו המפרשים שפסוק זה כלו מיותר שכבר אמר בפ׳ הקודמת וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם (שם ז.). ולכן בב״ר פ׳ ס״ח. ריב״ל פתר קריא בגלות, ויצא יעקב (שם י.). (המד״א) שלח מעל פני ויצאו (ירמיה טו, א.). וכן איתא בזהר פ׳ זו דף קמ״ח ב׳. רמז דכד נפקו ישראל מבי מקדשא ואתגלו ביני עממיא. וזה כי כבר ידענו (דברים רבה פ׳ ב׳.), שרדף אליפז אחרי יעקב להרגו במצות אביו אלא לפי שנתגדל בחיקו של יצחק לקח ממונו ולא הרגו. והנה יעקב בהמצאו בצער הראה לו הב״ה ג״כ מה שאירע לבניו, כי רעיונוהי על משכביה סליקו, וכל מה שאירע לאבות סימן לבנים. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש (בראשית כח, יא.). שתקן תפלת ערבית כנגד גלות אדום הארוך, ולכן זמנה כל הלילה. ובזהר חדש דף מ״ד א׳ וב׳. התפלל באותו מקום והתחיל להתרעם על דאתעבר מיניה ההוא שולטנא דשמשא, הה״ד וילן שם. כד״א וילונו העם (שמות טו, כד.). ע״כ. כי בא השמש (בראשית כח, יא.). איתא בב״ר פ׳ ס״ח. השקיע הב״ה חמה שלא בעונתה שתי שעות. והרמז למ״ש (גיטין פח.), וישקוד ה׳ על הרעה (דניאל ט, יד.). שהקדים שתי שנים לונושנתם (דברים ד, כה.). ויקח מאבני המקום (בראשית כח, יא.). בב״ר פ׳ ס״ח. ר׳ יהודה אומר י״ב אבנים נטל, אמר כך גזר הב״ה שהוא מעמיד י״ב שבטים, אמר אברהם לא העמידן יצחק לא העמידן, אני אם מתאחות הן י״ב אבנים זו לזו יודע אני שאני מעמיד י״ב שבטים ע״כ. כי הטעם שאברהם לא העמידן נלע״ד שהוא ממאי דאיתא בב״ר פ׳ כ״ד. א״ר יעקב דכפר חנן ראוי היה אדה״ר שיעמדו ממנו י״ב שבטים, אמר הב״ה שני בנים נתתי לו, ועמד א׳ והרג את חבירו, והיאך אני נותן לו י״ב שבטים ע״כ. מן הטעם הזה גם אברהם לא העמידן לפי שישמעאל רצה להרוג את יצחק, כמ״ש ע״פ ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק (בראשית כא, ט.). שהיה נוטל חיצים וזורקן ליצחק כמצחק בעיניו. וכן עשו רצה להרוג ליעקב, ולפיכך גם יצחק לא העמידן. אני שמטתי שלימה אם מתאחות י״ב אבנים זו לזו. לרמוז שי״ב בני ישבו בשלום יחדיו בזה אדע שאני מעמיד י״ב שבטים. ולכן וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו (בראשית כח, יח.). ואיתא בפר״א פ׳ ל״ה. וישב יעקב ללקוט את האבנים ומצא אותן כלן אבן אחת ע״כ. ורמז לזה ו׳יקח א׳ת ה׳אבן. ר״ת גי׳ י״ב. וזוהי כונת הכתוב בפ׳ ויחי, ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו (בראשית מט, כד.). שמשך יוסף ידו מלחטוא באשת פוטיפר ויצא הזרע מבין צפרני ידיו. וזה היה לו מידי אביר יעקב שנראית לו דמות דיוקנו. ורמז לו כי הוא נטל י״ב אבנים למען יתאחדו יחד ולא יהא א׳ מהן פרוץ ערוה, ולכן נעשו כלן אבן אחת כי כלם שוים לטובה, וזהו משם רועה אבן ישראל. כי רועה ל׳ חבור שנעשו כלם אבן אחת. ויש בפ׳ זה ג״פ מקום, ויפגע במקום זהו כנגד בית ראשון, שלכן וילן שם כי בא השמש, שנחרב שתי שנים קודם. ויקח מאבני המקום, הוא בית שני שלא נשאר בו אבן על אבן, האומרים ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קלז, ז.). וישכב במקום ההוא זהו בית שלישי שיבנה ולא יחרב לעולם, וזהו וישכב במקום ההוא.

ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וכו׳ (בראשית כח, יב.). איתא בב״ר פ׳ ס״ח. א״ר אבהו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, תני בר קפרא אין חלום שאין לו פתרון. והנה סלם זה הכבש, מוצב ארצה זה מזבח, מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ, כד.). וראשו מגיע השמימה אלו הקרבנות שריחן עולה לשמים. והנה מלאכי אלקים אלו כהנים גדולים. עולים ויורדים בו שהם עולין ויורדין בכבש. והנה ה׳ נצב עליו (בראשית כח, יג.). ראיתי את ה׳ נצב על המזבח (עמוס ט, א.). ע״כ. וקשה לר׳ אבהו והלא כמה חלומות יש בתורה ובנביאים ובכתובים שנתקיימו לגמרי. ואיך יאמר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, אמנם בדיוק הלשון מצינו התירוץ נכון כי לא אמר ר׳ אבהו חלומות לא מעלין ולא מורידין רק ׳דברי׳ חלומות, וזה כמ״ש בקהלת ה׳. כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים (קהלת ה, ב.). שיובן עם מ״ש בפ׳ הרואה (ברכות נה.), א״ר יוחנן משום רשב״י כשם שא״א לבר בלא תבן כך א״א לחלום בלא דברים בטלים. כך הכסיל מרבה דברים, וברוב דברים לא יחדל פשע (משלי י, יט.). ז״ש ר׳ אבהו ׳דברי חלומות׳ כלומר הדברים הנוספים על החלום לא מעלין ולא מורידין, לפי שדקדק ר׳ אבהו בחלום זה של יעקב והנה סלם מוצב ארצה וכו׳ (בראשית כח, יב.). שלא מצינו לו פתרון רק על מ״ש והנה ה׳ נצב עליו (שם יג.). שהבטיחו הב״ה להיות עמו בבואו ובצאתו מבית לבן, ולכן אמר שדברי חלומות הנוספים על ענין החלום לא מעלין ולא מורידין, אך בר קפרא אמר אין חלום שאין לו פתרון, שלא הראה הב״ה ליעקב רק דברים אמיתיים, ולא נכתבו בתורה אלא להראות כי יש בהם ממש. והתחיל והנה סלם (בראשית כח, יב.), זה הכבש וכו׳. וזה כי בב״ר פ׳ מ״ד. בענין מראת בין הבתרים, שמעון בר אבא בשם ר׳ יוחנן אמר ד׳ דברים הראה לו, גיהנם ומלכיות ומתן תורה ובית המקדש. א״ל כל זמן שבניך עסוקים בשתים הם נצולים משתים, פירשו משתים הם נדונים בשתים וכו׳ (אמר לו במה אתה רוצה שירדו בניך, בגיהנם או במלכיות, רבי חנינא בר פפא אמר אברהם ברר לו את המלכיות. רבי יודן ורבי אידי ורבי חמא בר חנינא אמרו אברהם ברר גיהנם והקדוש ברוך הוא ברר לו את המלכיות, הדא הוא דכתיב אם לא כי צורם מכרם (דברים לב, ל). זה אברהם. וה׳ הסגירם. מלמד שהסכים הקדוש ברוך הוא לדבריו. רבי הונא בשם רבי אחא אמר כך היה אבינו אברהם יושב ותמה כל אותו היום, אמר במה אברר, בגיהנם או במלכיות, אמר לו הקדוש ברוך הוא אברהם קטע הדין מוניטא מן כדו, ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית לאמר (בראשית טו, יח). מהו לאמר, באנו למחלקת רבי חנינא בר פפא ורבי יודן ורבי אידי ורבי חמא בר חנינא, רבי חנינא בר פפא אמר, אברהם ברר לו את המלכיות, הדא הוא דכתיב הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים (תהלים סו, יב). רבי יהושע בן לוי אמר אף קריעת ים סוף הראה לו, דכתיב: אשר עבר בין הגזרים האלה, היך מה דאת אמר לגזר ים סוף לגזרים (תהלים קלו, יג).). כי הנה באותה פ׳ כתוב תחלה קחה לי עגלה משולשת וכו׳ (בראשית טו, ט.). שפי׳ שם בב״ר על קרבנות. ואח״כ הראה לו הד׳ מלכיות, והנה אימה (בראשית טו, יב.) זו בבל, חשכה זו מדי וכו׳ (והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו. אימה זו בבל, דכתיב באדין נבוכדנצר התמלי חמא (דניאל ג, יט). חשכה זו מדי, שהחשיכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית. גדלה זו יון. רבי סימון ורבנן, רבי סימון אמר מאה ועשרים דוכסים, מאה ועשרים אפרכון, מאה ועשרים אסטרטליטין. ורבנן אמרי מששים ששים, דכתיב נחש שרף ועקרב (דברים ח, טו). נחש זו בבל, שרף זו מדי, עקרב זה יון. מה עקרב זו יולדת לששים ששים, כך העמידה מלכות יון מששים ששים. נפלת עליו זו אדום, שנאמר מקול נפלם רעשה הארץ (ירמיה מט, כא). ויש שמחליפין, נופלת עליו זו בבל, דכתיב בה נפלה נפלה בבל (ישעיה כא, ט). גדלה זו מדי, דכתיב אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש (אסתר ג, א). חשכה זו יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיה, שהיתה אומרת לישראל כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. אימה זו אדום, דכתיב וארו חיוה רביעאה דחילה ואימתני ותקיפא יתירה (דניאל ז, ז).) כדאיתא שם, ואחר זה ויהי השמש באה והנה תנור עשן ולפיד אש (שם יז.). שפירשוהו תנור עשן זה גהינם, ולפיד אש זה מתן תורה. וכן הוה כי כל זמן שהיו עוסקים בקרבנות לא שלטה עליהם אומה ולשון, כמ״ש בפ״ז דבב״ק (דף פב:), שאמר זקן א׳ כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרים בידכם. וכ״כ בדניאל ח׳. וצבא תנתן על התמיד בפשע וכו׳ ועשתה והצליחה (דניאל ח, יב.). ובזכות התורה נצולים מגהינם. שכן אמרו בילקוט ישעיה ס״ג. ל״ל באים ומקטרגים על ישראל, רבש״ע אם אלו עובדי ע״א אף אלו עובדי ע״א, מפני מה אלו יורדים לגהינם והללו אין יורדים, אני מדבר בצדקה רב להושיע (ישעיה סג, א.), באיזו צדקה, בצדקה שעשיתם שקבלתם את התורה וכו׳ (שאלמלא כן היכן הייתה מלכותי. וחרינא אמר בצדקה שעשיתם עם עצמכם, שאלמלא כן הייתי מכלה אתכם מן העולם, שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה וגו׳.). ואעפ״י שא״ל פירשו משתים נדונין בשתים. גבר חסדו וא״ל במה אתה רוצה שירדו בניך בגהינם או במלכיות, כי בא׳ מהם די לכפר עון ישראל, שכן אמרו יחלץ עני בעניו (איוב לו, טו.). בשכר עניו יצילנו מדינה של גיהנם. והוא ביבמות פי״ב (דף קב:). ובשעבוד מלכיות יש ג״כ עוני ובזה נצולים מגהינם. אם כן אפוא רצה הב״ה להראות ליעקב מעין מראת בין הבתרים. והתחיל כמו כן בקרבנות, וזהו שפי׳ בר קפרא והנה סלם זה הכבש, ואע״פ שכתוב ולא תעלה במעלות על מזבחי (שמות כ, כב.), הטעם הוא אשר לא תגלה ערותך עליו. ובמלאכים אין שייך זה ולכן היה כמין סלם, מוצב ארצה זה מזבח. כי הכבש היה בראשו של מזבח. וראשו מגיע השמימה אלו הקרבנות שעל ידם היתה השכינה יורדת למטה לקבל הקרבנות, וזה היה יחוד בין ישראל לאביהם שבשמים. ולכן כתוב בקרבנות ריח ניחוח אשה לה׳ (במדבר כח, יג.). וזהו שריחן עולה לשמים. והנה מלאכי אלקים אלו כהנים גדולים. וזה כלפי מה ששנינו ביומא פ״ד (משנה ה׳.), בכל יום כהנים עולים במזרחו של כבש ויורדים במערבו, והיום כ״ג עולה באמצע ויורד באמצע, ר׳ יהודה אומר לעולם כ״ג עולה באמצע ויורד באמצע. ופי׳ הר״ב משום כבודו וכו׳ מש״כ שאר כהנים (משום כבודו, להראות חשיבותו שהוא כבן בית והולך במקום שהוא חפץ, מה שאין שאר כהנים רשאין לעשות כן.). ז״ש והנה מלאכי אלקים אלו כהנים גדולים דוקא שהם עולים ויורדים בכבש, וזהו בו כלומר באמצעו, ולכן שפיר קאמר עולים תחלה להקריב הקרבנות ואח״כ יורדים מן המזבח. והנה ה׳ נצב עליו (בראשית כח, יג.). ראיתי את ה׳ נצב על המזבח (עמוס ט, א.). שכשישראל זכאים היה בא כדמות אריה לקבל הקרבן, הוא המלאך אוריא״ל (זהר במדבר פ׳ בלק, דף רי״א ע״א. ואמר רבי אבא אוריא״ל מלאכא עלאה הוה וחמאן ליה בדיוקנא דאריא תקיפא רביע על מדבחא, ואכיל לון לקרבנין. וכד ישראל לא הוו זכאין כל כך הוו חמאן דיוקנא דחד כלבא חציפא רביע עליה, כדין הוו ידעי ישראל דבעיין תשובה, וכדין תייבין.), וכן נצ״ב על״ו גי׳ בכיוון אורי״אל. וכל זה הראה הב״ה ליעקב שהיה כהן גדול בעה״ז, כי הוא קנה הבכורה מעשו כדי לעבוד עבודתו של מקום, וכמ״ש בילקוט פ׳ וישלח ע״פ ויאבק איש עמו. ע״ש (ילקוט בראשית ל״ב.  פ׳ וישלח, רמז קל״ב. ויאבק איש עמו (בראשית לב, כה). יש אומרים מיכאל היה. א״ל מיכאל, ומה אני שאני אחד מן השרים הראשונים כך עשית לי, ואתה מתירא מעשו. א״ר טרפון, לא היה לו רשות למיכאל לזוז ממקומו עד שנתן לו יעקב רשות, שנאמר שלחני כי עלה השחר. א״ל וכי גנב או קוביוסטוס אתה, שאתה מתיירא מן השחר, באו כתות כתות של מלאכי השרת שאמרו לו למיכאל, עלה כי זמן הזמיר הגיע לומר, אם אין אתה פותח בשיר נמצא השיר בטל. התחיל מתחנן ליעקב. אמר ליה בבקשה ממך שלח אותי, שלא ישרפוני מלאכי השרת שבערבות בשביל עיכוב השיר. א״ל לא אשלחך כי אם ברכתני. א״ל וכי איזה מהם חביב, השמש או הבן. אני השמש ואתה הבן, ואתה צריך לברכתי. א״ל אפילו כן, מיד א״ל לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. א״ל אשריך ילוד אשה שנכנסת בפלטין של מעלה וניצלת. אמר רבי, בשעה שהיו מתאבקים, רצה כת של מיכאל לסכנו, אלא שנגלה עליהן הב״ה. וכיון שראה להקב״ה תשש כחו, שנאמר וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו. א״ל הקב״ה למיכאל, יפה עשית, שעשית כהן שלי בעל מום. אמר ליה, רבונו של עולם, והלא אני כהנך. א״ל אתה כהני ברקיע והוא כהני בארץ. מיד קרא מיכאל לרפאל, אמר לו, חברי, בבקשה ממך עמוד עמי בצרה, שאתה ממונה על הרפואות. ירד ורפאו. ויש אומרים, שמש שעתיד לזרוח על הצדיקים ולרפאותן מחוליין, הזריח עליו הקב״ה ורפאו, דכתיב: ויזרח לו השמש. וכתיב וזרחה לכם יראי שמי - זה שאמר הכתוב ויזרח לו השמש והוא צולע. משל בא פלוני רופא בעיר, אין צריך לשאול למה בא אלא כדי לרפאות את החולה. אמר ליה הקדוש ברוך הוא למיכאל, למה עשית כן לבני בכורי. אמר לפניו, לכבודך עשיתי. אמר ליה, מעכשיו תהא ממונה עליו ועל זרעו עד סוף כל הדורות, הדא הוא דכתיב כי אם מיכאל שרכם. בעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול. וכתיב כי מי גוי גדול. יבא גדול ויעמוד על הגדול. אתה אש, דכתיב והיה בית יעקב אש. יבוא אש ויעמוד על אש. אתה ראש למלאכי השרת והוא ראש לכל האומות, יבוא ראש ויעמוד על הראש. אתה עליון למלאכי השרת והוא עליון, ונתנך ה׳ אלוהיך עליון. יבוא עליון ויעמוד על עליון, ויבקש מן העליון רחמים עליהם, דכתיב כי גבוה מעל גבוה שומר. ויברך אותו שם. א״ל יהי רצון שיהיו בניך צדיקים כמותך.). ואחר זה הראהו מתן תורה כדרך שהראה לאברהם, והוא שם בב״ר (בראשית רבה פ׳ ס״ח.). רבנן פתרין ליה בסיני. ויחלום והנה ׳סלם׳ (בראשית כח, יב.). זה סיני. חושבניה דדין כחושבניה דדין. מוצב ארצה, ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז.). וראשו מגיע השמימה. וההר בוער באש עד לב השמים (דברים ד, יא.). והנה מלאכי אלקים, אלו משה ואהרן. עולים, ומשה עלה אל האלקים (שמות יט, ג.). ויורדים, וירד משה (שם יד.). והנה ה׳ נצב עליו, וירד ה׳ על הר סיני אל ראש ההר (שם כ.). ע״כ. הראהו הב״ה שנתן תורה על הר סיני שהיה שפל מכל ההרים, וזהו סלם מוצב ארצה, שאעפ״י שעלה לשמים כמ״ש בפר״א פ׳ מ״א ז״ל, וממקומו נתלש הר סיני ונפתחו השמים ונכנס ראש ההר בשמים וכו׳ (וערפל מכסה את ההר, והב״ה יושב על כסאו ורגליו עומדות על הערפל, שנאמר ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו (תהלים יח, י).). עכ״ז ההר חמד אלקים לשבתו מפני שפלותו. ואמנם דורש מוצב ארצה עם פ׳ ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז.). כדי שיקבלו תורה שבע״פ, כמ״ש בתנחומא פ׳ נח ע״ש (אלה תולדות נח נח (בראשית ו, ט). יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שבחר בישראל משבעים אומות, כמ״ש כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט). ונתן לנו את התורה בכתב, רישומו ברמז צפונות וסתומות, ופרשום בתורה שבעל פה, וגלה אותם לישראל. ולא עוד אלא שהתורה שבכתב כללות ותורה שבעל פה פרטות. ותורה שבעל פה הרבה ותורה שבכתב מעט. ועל שבעל פה נאמר ארכה מארץ מדה ורחבה מני ים (איוב יא, ט). וכתיב ולא תמצא בארץ החיים (איוב כח, יג). ומאי לא תמצא בארץ החיים. וכי בארץ המתים תמצא, אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעה״ז אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר יט, יד). וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. לפי שלא כרת הקב״ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבע״פ, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות לד, כז). ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, לא כתב הקב״ה בתורה, למען הדברים האלה, ולא בעבור הדברים האלה, ולא בגלל הדברים, אלא על פי הדברים. וזו היא תורה שבע״פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול, שהיא משולה לחשך, שנאמר העם ההלכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה ט, א). אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול, שהקב״ה מאיר עיניהם באיסור והיתר בטמא ובטהור. ולעתיד לבא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה, לא). ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב״ה את ההר כגיגית, שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז). ואמר רב דימי בר חמא אמר להם הקב״ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם.). והנה מלאכי אלקים זה משה ואהרן. אעפ״י שעל המלאכים שהיו עם השכינה היה יכול לדרוש זה, כמ״ש רכב אלקים רבותים וכו׳. אד׳ בם סיני בקדש (תהלים סח, יח.). עכ״ז עולים ויורדים שייך שפיר על משה ואהרן, עולים תחלה, ומשה עלה (שמות יט, ג.). ואח״כ וירד משה אל העם (שם כה.). מש״כ במלאכים שיורדים תחלה ואח״כ עולים, שכן במשה ואהרן שייך שפיר ועלית אתה ואהרן עמך (שם כד.). ואח״כ ירדו. והנה ה׳ נצב עליו. וירד ה׳ וכו׳. שאז ירדה שכינה בתחתונים כבתחלה, שעיקר שכינה בתחתונים היתה (בראשית רבה פ׳ י״ט.), ככתוב אצלנו במקומו (חלק ב׳, דרוש י״ט לחג השבועות.).

ובזה נבין מ׳ ז״ל בב״ר פ׳ ס״ט. ר״א בשם ר׳ יוסי בן זמרא אמר הסלם הזה עומד בבאר שבע ושפועו מגיע עד בית המקדש, מאי טעמיה ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כח, י.). ויחלום והנה סלם (שם יב.). א״ר יהודה בר סימון הסלם הזה עומד בבית המקדש ושפועו מגיע עד בית אל, מאי טעמיה ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה (שם יז.). ויקרא את שם המקום ההוא בית אל (שם יט.). ע״כ. השלימים האלה רצו לתת טעם למה הראהו סלם מוצב ארצה, כי ר״א ס״ל כי עיקר החלום היה להראותו מתן תורה, ולכן היה עומד בבאר שבע, היא התורה הנמשלה לבאר מים חיים, ונוזלים מתוך בארך (משלי ה, טו.). וכמו שדרשו במדרש חזית (שיר השירים רבה פ׳ ד׳.), מ״ח פעמים כתוב בתורה באר כנגד מ״ח פעמים שניתנה בם התורה. כמו שפירשנוהו במקומו (חלק ג׳, דרוש כ״ט לפרשת בהר ובחוקותי.). ושפועו כנגד ב״ה כנגד הקרבנות. והיה טעמו מן הכתוב ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כח, י.). שהוא מיותר כדלעיל, להסמיכו אל ויחלום וכו׳ (שם יב.). כי זוהי כוונת החלום על מתן תורה, ואגב זה הראהו הקרבנות ג״כ. וריב״ס ס״ל כי עיקר החלום היה על בית המקדש שיבנה בזכותו ושם יקריבו הכהנים קרבנות, ולכן הסלם עומד בבה״מ ושפועו מגיע עד בית אל, להורות על התורה הנלמדת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ולכן אמר יעקב מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים (בראשית כח, יז.). שהוא בה״מ, וכתוב ויקרא (את) שם המקום ההוא בית אל (שם יט.). על התורה ועל העבודה. ולהראותו כי פירשו משתים נדונים בשתים, אך מתרצה בשעבוד מלכיות לכפר על כל עונותיהם, לכך פי׳ שם בב״ר פ׳ ס״ח. ויחלום והנה סלם. זה חלומו של נ״נ. וארו צלם חד שגיא וכו׳ (דניאל ב, לא.). והנה מלאכי אלקים עולים שנים ויורדים שנים, אלו שרי ד׳ מלכיות וכו׳ (אלו שרי ארבע מלכיות ששלטנותן גומרת בהן. עלים וירדים, יורדים ועולים אין כתיב כאן אלא עלים וירדים, עולין הם ועליה תהא להם, אלא שכל אחד ירוד מחברו. כתיב הוא צלמא ראשה די דהב וגו׳ (דניאל ב, לב). בבל למעלה מכלם, כדכתיב אנת הוא ראשה די דהבא (שם לח). וכתיב ובתרך תקום מלכו אחרי ארע מנך (שם לט). וכתיב ומלכו תליתאה אחרי די נחשא. וכתיב בסיפא ואצבעת רגליא מנהן פרזל ומנהן חסף מן קצת מלכותא תהוה תקיפה ומנה תהוא תבירה (שם מב). והנה ה׳ נצב עליו, כתיב וביומיהון די מלכיא אנון יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל וכו׳ (שם מד).). והנה ה׳ נצב עליו, כתיב וביומיהון די מלכיא אינון יקים אלק שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל וכו׳ (דניאל ב, מד.).

ולהבין משל ומליצה זו נבאר מ׳ ז״ל בתנחומא פ׳ זאת. ויחלום והנה סלם וכו׳ והנה מלאכי אלקים (בראשית כח, יב.). א״ר שמואל בר נחמן אלו שרי א״ה, מלמד שהראה לו הב״ה לאבינו יעקב שרה של בבל עולה ע׳ עוקים ויורד, ושל מדי נ״ב ויורד, ושל יון מאה ויורד, ושל אדום עלה ולא ידע כמה, באותה שעה נתירא יעקב אבינו ואמר שמא לזה אין לו ירידה, א״ל הב״ה ואתה אל תירא עבדי יעקב וכו׳ (ירמיה ל, י.). כביכול אפי׳ אתה רואהו עולה אצלי משם אני מורידו, שנאמר אם תגביה כנשר וכו׳ משם אורידך נאם ה׳ (עובדיה א, ד.). א״ר ברכיה בשם ר׳ חלבו ור׳ שמעון בן יוסינה מלמד שהראהו הב״ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד. א״ל הב״ה ליעקב למה אין את עולה, באותה שעה נתירא אבינו יעקב ואמר כשם שיש לאלו ירידה כך אני יש לי ירידה, א״ל הב״ה אם אתה עולה אין לך ירידה ולא האמין ולא עלה וכו׳ (רבי שמואל בן יוסינה היה דורש, בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו (תהלים עח, לב). אמר לו הקדוש ברוך הוא, אלו עלית והאמנת, לא היתה לך ירידה לעולם. אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדין בהללו ארבע מלכיות בעולם הזה במסים ובארנוניות ובגלגליות. אמר לו יעקב, יכול לעולם. אמר לו: אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים (ירמיה ל, ו). מארץ מגליא, מאספניא ומחברותיה. ושב יעקב מבבל, ושקט ממדי, ושאנן מיון, ואין מחריד מאדום. כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הפצותיך שם, באמות העולם שהן מכלין את שדותיהן. אבל ישראל שאין מכלין את שדותיהן, ואתך לא אעשה כלה, אלא מיסרך ביסורין בעולם הזה בשביל לנקותך מעונותיך לעתיד לבוא. לכך נאמר ויחלם.). והמ׳ הזה קשה במאוד מאד, שהרי תחלה אמר שהראהו הב״ה כל השרים עולים ויורדים חוץ משל אדום עולה ואינו יורד, ואח״כ עולה ויורד גם הוא. וכן נראה מהכתוב שאמר על כלם עולים ויורדים בו (בראשית כח, יב.). עוד מה זו שאלה למה אין אתה עולה, היל״ל קום עלה. ומאי באותה שעה נתירא יעקב ואמר כשם שיש לאלו ירידה וכו׳, למה נתירא מזה באותה שעה ולא קודם. ויקשה יותר ולא האמין ולא עלה, כי איך אפשר שיעקב הצדיק הולך בדרך תמים לא יאמין לדברי הב״ה שא״ל אם אתה עולה אין לך ירידה. אמנם בויקרא רבה פ׳ י״ג. אחרי שפי׳ המראה של דניאל על ד׳ מלכיות, אמר ז״ל, דניאל ראה שלשתן בלילה א׳ ולזו בלילה א׳ למה, ר׳ יוחנן אמר ששקולה כנגד שלשתן. גם פה בחלום יעקב ראה תחלה מלכות אדום בפני עצמה. וכ״כ בזהר פ׳ זו קמ״ט ב׳. הכא חמא יעקב בחלמיה שלטנותא דעשו ושלטנותא דשאר עמין. הרי שהקדים שלטנותא דעשו. וזה כי רעיונוהי על משכביה סליקו שהיה חושב על מה שאירע לו שהיה רוצה להרגו כדלעיל. ועל כן הראהו ה׳ בחלומו כי הוא יהיה בעזרו ולא יירא ולא יפחד. והנה סלם מוצב ארצה, הנה קטון נתתיך בגוים (עובדיה א, ב.), וראשו מגיע השמימה (בראשית כח, יב.), ומילין לצד עלאה ימלל (דניאל ז, כה.). וגם רמז למ״ש (תרגום יונתן. בראשית נ, יג. והוה רישיה דעשו מתגלגל עד דעל לגו מערתא ואתנח בגו עיטפיה דיצחק אבוי. פר״א פ׳ ל״ט. מיד שלף את חרבו והתיז את ראשו (של עשו), ונכנס לתוך מערת המכפלה.), רישיה דעשו בעטפיה דיצחק. והנה מלאכי אלקים אלו שרי א״ה, עולים ויורדים בו, הוא מ״ש (בראשית רבה פ׳ מ״ב.), שמכתבת טרוניא מכל א״ה. ולכן ראה בחלומו תחלה שרו של אדום עולה ואינו יורד, כי אין אתנו יודע עד מתי קץ הפלאות. באותה שעה נתירא יעקב ואמר שמא אין לזה ירידה, א״ל הב״ה ואתה אל תירא, שהו׳ רומזת על ישראל ג״כ שיפחדו באחרית הימים באורך הגלות שמא ח״ו אין לזה ירידה, א״ל הב״ה אפילו אם אתה רואהו עולה אצלי וכו׳. וזה כי שני זכיות גדולים היו בידו של עשו, הא׳ כבוד אב ואם שאדם אוכל מפירותיו בעה״ז והקרן קיימת לו לעה״ב (פאה פרק א׳, משנה א.). והשני ישיבת א״י שגם זה זכות גדול כנודע, ושניהם רמוזים במ״ש אפי׳ אם אתה רואהו עולה אצלי. כי כבוד אב ואם גדול מכבודו ית׳, כמ״ש בירושלמי דפאה (ירושלמי פאה פרק א׳ הלכה א׳, דף ג:), גדול כבוד אב ואם שהעדיפו הב״ה יותר מכבודו וכו׳ ע״ש (תני רשב״י אומר, גדול היא כיבוד אב ואם שהעדיפו הקדוש ברוך הוא יותר מכבודו, נאמר כבד את אביך ואת אמך (שמות כ). ונאמר כבד את ה׳ מהונך (משלי ג). ממה את מכבדו, ממה שיחננך מפריש לקט שכחה ופאה, מפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני וחלה, ועושה סוכה ולולב ושופר ותפילין וציצית ומזוזה, ומאכיל את העניים ואת הרעבים ומשקה את הצמאים ומלביש ערומים, אם יש לך אתה חייב בכל אלו, ואם אין לך אין את חייב באחת מהן. אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם, בין שיש לך הון בין שאין לך הון, כבד את אביך ואת אמך, ואפילו את מסבב על הפתחים.). ובקדושין פ״א (דף ל:) בגמרא בבלית, ת״ר השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום. וישיבת א״י הוא קרוב לו ית׳ כי שם כבודו עומד, שנאמר ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה וכו׳ (דברים יא, יב.). ואמר משם אני מורידו, כלומר מאותם הדברים עצמם תהיה לו ירידה. וזה כי עליו נאמר (ירושלמי פאה פרק א׳ הלכה א׳, דף ג:), יש מאכיל את אביו פטומות ויורש גהינם. כי עשו בלשון קנטוריא דבר, יקום אבי וכו׳ (בראשית כז, לא.). וכבר פי׳ זה במקומו (חלק ב׳ - דרוש י׳ לפסח יום ראשון והפטרה. אלון בכות - איכה א׳ י״ז.). וכנגד ישיבת א״י הרי ראינו שמאס בה, כדכתיב וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית לו, ו.). ואיתא בפר״א פ׳ ל״ח. שנתן לו יעקב כל חלק ירושתו שהניח אביו ונטל לו א״י ומערת המכפלה. וזש״ה אם תגביה כנשר (עובדיה א, ד.). דהיינו כבוד אב ואם, כלפי מ״ש במשלי ל׳. עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה ערבי נחל ויאכלוהו בני נשר (משלי ל, יז.). ע״ש (חלק ב׳ - דרוש כ״ו לשבת שובה.). זהו אם תגביה עצמך בשביל כבוד אב ואם, ואם בין ככבים שים קנך לשבת בארץ ישראל עם הצדיקים, ומצדיקי הרבים ככוכבים (דניאל יב, ג.), משם אורידך נאם ה׳ (עובדיה א, ד.).

ואחר שהראה ליעקב מלכות רביעית וגדולתה וראה שאין לה ירידה עד שא״ל הב״ה משם אורידך וכו׳. הראה לו ג״כ שהוא עולה ויורד כאחרים, ולכן חזר ואמר והנה מלאכי אלקים (בראשית כח, יב.), שהראהו כל הד׳ מלכיות, וארבעתם עולים ויורדים, ולכן חזר ואמר ׳והנה׳, שהוא כפול להורות כי זהו ענין אחר. ומלת ׳בו׳ חוזרת ליעקב שבו תלוי גדולתם וירידתם, כמ״ש בפ״ב דחגיגה (דף יג:), והנה רוח סערה באה מן הצפון (יחזקאל א, ד.). שהלך לכבוש את כל העולם לפני נ״נ הרשע כדי שלא יאמרו א״ה ביד אומה שפלה מסר את בניו. וגם בשביל ישראל יורדים מגדולתם כשמשתעבדים בהם בקושי. א״ל הב״ה ליעקב למה אין את עולה. כי הנה כשם שאברהם בירר לו את המלכיות כך יעקב התנה עם עשו טול אתה העה״ז ואני העה״ב (ילקוט בראשית כ״ה, רמז קי״א.). ולכן לא א״ל הב״ה ׳עלה׳ רק ׳למה אין את עולה׳. באותה שעה נתירא יעקב, כלומר שעתה ראה שגם שרה של אדום עולה ויורד ולפי זה נתירא ואמר כשם שיש לאלו ירידה כך יש לי ירידה, שאם יחטאו בני ירדו לגהינם, שזו היא הירידה של האומות, וא״ל הב״ה אם אתה עולה אין לך ירידה, כי יחלץ עני בעניו (איוב לו, טו.). ולא ירדו לגהינם (יבמות קב: יחלץ עני בעניו (איוב לו, טו). בשכר עניו יחלצו מדינה של גיהנם.). ולא האמין דהיינו שלא האמין שבניו יזכו שלא תהיה אליהם ירידה, וזה ע״ד ויירא יעקב מאד (בראשית לב, ח.), שאעפ״י שהבטיחו הב״ה פחד שמא יגרום החטא, ולכן גם הב״ה לא א״ל ׳עלה׳ כי הן בקדושיו לא יאמין (איוב טו, טו.). והרי זה ראיה למה שאמרנו כי העלייה לאדם שלא בסדר המדרגות היא ירידתו, ולכן הראה הב״ה ליעקב סלם מוצב ארצה, כי עלייתו תהיה בהדרגה. וא״ל אני ה׳ אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק (בראשית כח, יג.). באברהם אביך, לפי שעתה הראה לו שעבוד מלכיות כמו באברהם, שבזה יהיו דומים זה אל זה כי גם הוא לא רצה לעלות, כמ״ש אברהם במה אדע כי אירשנה (בראשית טו, ח.). והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וכו׳ (שם יד.). שהוא מ״ש בפסחים פ״ח (דף פז:), לא הגלה הב״ה את ישראל לבין א״ה אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר וזרעתיה לי בארץ וכו׳ (הושע ב, כה.). ונברכו בך (בראשית כח, יד.). מלשון בריכת אילן, שיצאו מהם כמה גרים. ובמס׳ פ׳ זו וראשו ד׳, וסימן ומגדל וראשו בשמים (בראשית יא, ד.). סלם מוצב ארצה וראשו וכו׳ (בראשית כח, יב.). וראשו יהיה פרוע (ויקרא יג, מה.). וראשו לעב יגיע (איוב כ, ו.). הכונה כי כשם שדור הפלגה הסיעו עצמן מקדמונו של עולם ואמרו נעשה מגדל וניתן ע״א בראשו ותהא עושה עמו מלחמה, כמ״ש בילקוט פ׳ נח (ילקוט בראשית י״א. פ׳ נח, רמז ס״ב.), כך עשו מילין לצד עילאה ימלל וראשו מגיע השמימה. וכמ״ש לעיל שאמר הב״ה ליעקב אפילו אתה רואהו עולה אצלי. וכל זה בשביל כבוד אב ואם וישיבת א״י. ואמנם וראשו יהיה פרוע, דהיינו שיפרע לו הב״ה מה שעשה בשני מצות הנ״ל, וזהו וראשו זה עשו שיפרע לו זכות כבוד אב ואם וישיבת א״י. כי אז וראשו לעב יגיע, וזאת תהיה השפלתו וירידתו, כגללו לנצח יאבד (איוב כ, ז.). כמ״ש לעיל.

ובזה נבא לביאור ההפטרה בהושע י״א. ועמי תלואים למשובתי ואל על יקראוהו יחד לא ירומם (הושע יא, ז.). דקשה אם הב״ה הוא המדבר היה לו לומר ואל על יקראוני ולא יקראוהו שלא לנוכח, ועוד צריך להבין כל הפסוקים הנמשכים שהם קשי ההבנה. ולכן פרש״י ז״ל כשהנביאים מלמדים אותם לשוב אלי תלואים הם אם לשוב אם לא לשוב, ואל הדבר אשר עליו יקראוהו הנביאים יחד לא ירוממוהו עמי ע״כ. ואפשר לפרש ואל על יקראוהו, כמ״ש (מועד קטן פ״ג דף טז:) נאם הגבר הוקם על (שמואל ב׳ כג, א.). שהקים עולה של תשובה. אף כאן אעפ״י שהנביאים קוראי׳ אותם לשוב אינם שבים, ואע״פ שאיזה פרטי ישמע לדבריהם. יחד לא ירומם, אינם שבים כלם יחד ולפיכך לא ירומם. ועיין בזהר חדש פ׳ נח דף ל״ז ע״ב (זהר חדש פ׳ נח דף ל״ז ע״ב. והנה עלה זית טרף בפיה (בראשית ח, יא). לולי שהעיר הקדוש ברוך הוא רוח הכהנים שהיו מדליקין נרות בשמן זית, אזי אבדה פליטת יהודה מן העולם, ובכל פעם ופעם שבה בתשובה ונתקבלה. אמר רבי פינחס חוץ מן גלותא רביעאה דעדיין לא שבה והכל תלוי בתשובה. ואמר רבי פינחס אין לך בכל פעם ופעם שלא התעכב הקדוש ברוך הוא גזר דינה של כנסת ישראל שבע שמיטין ושבע יובלות שמא תחזור בתשובה. הה״ד וייחל עוד שבעת ימים אחרים (בראשית ח, י-יב). בר מן קדמאי. וישלח את היונה, בגלות אדום. ולא יספה שוב אליו עוד, דעד היום לא חזרה בתשובה ולא העירה רוחה. דאמר רבי פנחס אלמלי חזרה בתשובה לא נשתיירה בגלות יומא חד. רבי אליעזר אמר כל הגליות שגלתה כנסת ישראל נתן לה הקדוש ברוך הוא זמן וקץ ונתעוררה תמיד בתשובה, וגלות האחרון אין לו קץ וזמן אלא הכל תלוי בתשובה, שנאמר ושבת עד ה׳ אלהיך ושמעת בקולו (דברים ל, ב). וכתיב אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה׳ אלהיך ומשם יקחך (שם ד). אמר ליה רבי עקיבה אם כן היאך יהא דא להתעוררא כלהון כחדא בתשובה, מאן דהוי בסייפי שמיא ומאן דהוא בסייפי ארעא היך יתחברון כחדא למעבד תשובה. אמר לו רבי אליעזר חייך דאי יחזרון בתשובה רישי כנישתא או חדא כנישתא בזכותה יתכנש כל גלותא, דקודשא בריך הוא איסתכי תדירא אימתי יחזרון ויעבד להון טבא, דכתיב ולכן יחכה ה׳ לחננכם (ישעיה ל, יח). מחכה תמיד אימתי יעשו תשובה. אמר רבי יוסי איתא הא כהא דאמר רבי פינחס, דכתיב ולא יספה שוב אליו עוד (בראשית ח, יב). לא נאמר ולא יסף שוב אליה אלא היא לא יספה שוב אליו, מכלל דהוא מזומן ומחכה אימתי תשוב.). אך לפרש משובתי לשון תשובה קשה מאוד, וכן כתב הרד״ק ז״ל. לכן נלע״ד שהוא ע״ד מ״ש צמאה נפשי לאלקים לאל חי (תהלים מב, ג.). ופי׳ שם בילקוט (ילקוט תהלים מ״ב, רמז תשמ״א.), מהו לאלקים כשתעשה דין באומות העולם. לאל חי שהוא חי וקיים בדברו. א״ר פנחס אע״פ שמתו המבטיחים אלו הנביאים אבל האלקים לעולם קיים ע״כ. לדרך זו אלך ועמי תלואים למשובתי מתי אשוב אליהם ואל על יקראוהו. שסוברים שעזב ה׳ אותם ביד שונאיהם ועלה לשמים. א״נ ואל על יקראוהו שישראל אומרים על זה שעולה ואינו יורד שמא אין לזה ירידה, ואמר יקראוהו ולא יקראוני לפי שחושבים שהסתיר פניו מהם, ומה הם אומרים יחד לא ירומם, אינו מן הראוי שיתרומם למעלה למעלה יחד עמו ית׳, וכמ״ש לעיל אפילו אם אתה רואהו עולה אצלי וכו׳. א״נ יחד עם ישראל לא ירומם, כי כבר כתוב ולאום מלאום יאמץ (בראשית כה, כג.). כשזה קם זה נופל (רש״י שם.), ואם יאמר לך אדם נתישבו שתיהן או נחרבו שתיהן אל תאמן (מגלה ו.), רק אמלאה החרבה (יחזקאל כו, ב.). משיבה רוח הקדש איך אתנך אפרים (הושע יא, ח.). נלע״ד לפרשו מלשון ולא נתן סיחון וכו׳ (במדבר כא, כג.). ר״ל איך אניחך ואעזבך. אמגנך ביד אויביך. שהרי כבר נשבעתי לאבות העולם שלא אעזוב אתכם, כדכתיב כי לא יטוש ה׳ את עמו וגו׳ (שמואל א׳ יב, כב.). וזכר אפרים לפי שירבעם שבא מאפרים חטא והחטיא את ישראל והיה ראוי לעזוב אותם ועכ״ז איך אתנך אפרים. כי סוף סוף אמגנך ישראל, שמי חתום בתוככם, ובשביל זה לא אעזוב אתכם. איך אתנך כאדמה אשימך כצבויים. הזכיר אלו ולא סדום ועמורה לפי שלא היו רעים כל כך כסדום ועמורה, ככתוב אצלנו במקומו (חלק ב׳, דרוש כ״ח לשבת שובה והפטרת יום הכיפורים שחרית, בשם ס׳ זהרי חמה, שסדום ועמורה הפליגו ברשעתם יותר מהשתים אחרות.). נהפך עלי לבי. אע״פ שמן הראוי לעשות עמהם כלה נהפך לבי עליהם לטובה, וזה למען שמי הגדול שלא יתחלל בגוים באמור כל היום איה אלקיך, וזהו נהפך עלי כלומר בשביל הנוגע אלי. ועוד בשביל ישראל שבכל צרתם לו צר. יחד נכמרו ניחומי, ובשביל זה לא אעשה חרון אפי לעשות בהם כלה. לא אשוב לשחת אפרים. כי אל אנכי ולא איש (הושע יא, ט.), כמ״ש לא איש אל ויכזב וכו׳ (במדבר כג, יט.). והראיה בקרבך קדוש (הושע יא, ט.). שבכל מקום שגלו שכינה עמהם (מגלה כט.). ולא אבא בעיר. כמ״ש (תענית ה.), נשבע הב״ה שלא יכנס בירושלים של מעלה וכו׳ (א״ר יוחנן אמר הקב״ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה.). אחרי ה׳ ילכו כאריה ישאג (הושע יא, י.). הלא טוב לכם להיות מתעוררים לשוב אליו ית׳ ולא להמתין כי הוא ישאג שאז יחרדו בנים מים, מעמיד עליהם מלך קשה ומחזירן למוטב (סנהדרין צז:). יחרדו כצפור ממצרים וכו׳ (הושע יא, יא.). כי כבר כתוב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים (ישעיה כז, יג.). ולכן הזכיר שתים אלה. והושבתים על בתיהם נאם ה׳ שלא יגלו עוד. סבבוני בכחש אפרים וכו׳ (הושע יב, א.). בפתיחתא דאיכה רבתי על פסוק אפרים לשמה תהיה (הושע ה, ט.). איתא ז״ל, בשעה שגלו עשרת השבטים ולא גלו יהודה ובנימין היו עשרת השבטים אומרים מפני מה הגלה אותנו והם לא הגלה, מפני שהם בני פלטין שלו דלמא משוא פנים יש כאן ח״ו, אלא עדין לא חטאו וכיון שחטאו הגלה אותם וכו׳ (אמרו עשרת השבטים הא אלהינו הא אלהינו, הא תקיף הא תקיף, הא קשוט הא קשוט, דאפלו לבני ביתיה לא נסיב אפין. כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה.). ז״ש סבבוני בכחש אפרים. שהיו סוברים שאין דין למעלה ובמרמה אני דן אותם, שמא משוא פנים יש בדבר, והם אינן יודעים ויהודה עוד רד עם אל. שהוא מושל בגוים, לפי שועם קדושים נאמן (הושע יב, א.). שעמדו באמונתן. ולהפך אפרים רועה רוח ורודף קדים (שם ב.), כהושע בן אלה ששלח מלאכים למצרים ולאשור וברית עם אשור יכרותו וכו׳. אך יבא זמן וריב לה׳ עם יהודה (שם ג.). שגם עליהם יעבור כוס הפורענות. ולפקוד על יעקב כדרכיו וכו׳. שיובן עם מ״ש בזהר חדש פ׳ נח ל״ו ע״ד. א״ר אלעזר בא וראה כמה יש לאדם ללכת בדרך ישרה, מפני שנטל יעקב הברכות לעשו ברמאות לא ניתן רשות לשום אומה בעולם להשתעבד בישראל זולתי אומה של עשו ע״כ. ור״ל שלא האריכה שום אומה לשלוט על ישראל זמן רב כאדום. וז״ש ולפקוד על יעקב כדרכיו וכו׳. אע״פ שבבטן עקב את אחיו (שם ד.), וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה, כו.), כי נוצר מטיפה ראשונה והיה ראוי להיות בכור (בראשית רבה פ׳ ס״ג.). ובאונו שרה את אלקים, כמ״ש רש״י ז״ל, כי שרית עם אלקים וכו׳ (בראשית לב, כט.). לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה כי אם בשררה וגלוי פנים, וסופך שהב״ה נגלה עליך בבית אל ומחליף שמך ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהם. וזהו ובאונו שרה את אלקים. וישר אל מלאך ויוכל וכו׳ (הושע יב, ה.). וא״כ ואתה באלקיך תשוב וכו׳ (שם ז.). ודי בזה לעת עתה.

אך נבאר מ׳ ז״ל בב״ר פ׳ ע״ט. הזורעים בדמעה ברינה יקצורו (תהלים קכו, ה.). הזורעים בדמעה זה אבינו יעקב שזרע את הברכות בדמעה, אולי ימושני אבי (בראשית כז, יב.). ברינה יקצורו, ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ (בראשית כז, כח.). הלוך ילך ובכה (תהלים קכו, ו.). וישא את קולו ויבך (בראשית כט, יא.). נושא משך הזרע, שנמשך למקום שעתיד להזרע משם, דכתיב וקח לך משם אשה (בראשית כח, ב.). וישלח יצחק את יעקב וכו׳ (שם ה.). בא יבא ברינה נושא אלומותיו, אתי טעין עולימין ועולמיתא ע״כ. ובמדרש שוחר טוב גריס נושא משך הזרע, שמשך השבטים מחרן. וקשה לדרוש הזורעים בדמעה ל׳ רבים על יעקב בלבד, ועוד לאו רישיה סיפיה שפתח בברכות וסיים בנישואי יעקב. אמנם הוקשה לו בכתובים מאי קמל״ן הזורעים בדמעה וכו׳ דפוק חזי מאי עמא דבר. ועוד הכתובים כפולים דכיון דאמר הזורעים בדמעה למה חזר ואמר הלוך ילך ובכה וכו׳ דהיינו הך. אך כבר פירשנו כמה צער נצטער אותו צדיק לילך אצל אביו להתברך ממנו בתחבולות, שלכן אז״ל (בראשית רבה פ׳ ס״ה.), וילך ויקח ויבא לאמו (בראשית כז, יד.). אנוס וכפוף ובוכה. וגם רבקה שמה נפשה בכפה, שאלולי ידע יצחק הדבר כמות שהיה לא היה מברך ליעקב ותבא בליבו טינא על רבקה. ולכן על שניהם הוא אומר הזורעים בדמעה ברינה יקצורו כשראו שנעשתה עצתם וקבל יעקב מאביו את הברכות. ולפי שוישטום עשו את יעקב (שם מא.), לכן הוצרך לילך לחרן, וזהו הלוך ילך ובכה, וכפל ההליכה כי הלך תחלה במדרשו של עבר ושם נטמן י״ד שנה, ואח״כ הלך לדרכו ובכה, כמ״ש וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך (בראשית כט, יא.). ואיתא בב״ר פ׳ ע׳. למה בכה, אמר אליעזר עבד אברהם בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה ויקח העבד עשרה גמלים וגו׳ (בראשית כד, י.). ואני לא נזם א׳ ולא צמיד א׳. ד״א למה בכה, שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה. וקשה וכי זו היא דרכן של צדיקים לבכות על העדר ממון. וגם שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה. מאי שייטה דקבורה הכא. אך דייקו רז״ל בכתובים דכתיב תחלה ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וכו׳ ויגש יעקב ויגל את האבן וכו׳ (בראשית כט, י.). ואח״כ וישק יעקב לרחל וכו׳ (שם יא.). ולמה לא בכה מתחלה. אמנם איתא בפר״א ריש פ׳ ל״ו. ז״ל, וכגבור כח גלל את האבן מעל פי הבאר והיתה הבאר עולה ושופכת מים חוצה לה. ובזהר פ׳ זו קנ״ב א׳. ת״ח יעקב כד הוה יתיב על בירא וחמא מיא דסלקין לגביה ידע דתמן תזדמן ליה אתתיה וכו׳ (וכן במשה כד יתיב על בירא, כיון דחמא דמיא סלקין לגביה, ידע דאתתיה אזדמנת ליה תמן, והכי הוה ליה ליעקב, דתמן אזדמינת ליה אתתיה, כמה דכתיב עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן. ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וגו׳ (בראשית כט). משה, דכתיב ויבאו הרועים ויגרשום וגו׳ (שמות ו). ותמן אזדמנת ליה צפורה, בגין דההוא באר גרמא לון.). הנה כי כן יעקב לא עשה כאליעזר שאמר הגמיאיני נא וכו׳ (בראשית כד, יז.). לראות אם המים יעלו לקראתה. כי כבר ראה שעלו המים לקראתו, וזה סימן ששם ימצא בת זוגו, ולכן ויגל את האבן וישק וכו׳ (בראשית כט, י.). שלא הוצרך לשאוב מים רק להשקות הצאן, ולכן אמר כמה פעמים ׳אחי אמו׳ לרמוז כי כשם שעלו המים לקראת רבקה אמו כך עלו לקראתו. ואחר שוישק יעקב לרחל כי היא בת זוגו וישא את קולו ויבך, והיה די שיאמר ויבך מאי וישא את קולו, אלא שצפה מ״ש קול ברמה נשמע וכו׳ רחל מבכה על בניה (ירמיה לא, יד.). שלכן נקברה שם בדרך אפרת, כידוע לרז״ל (בראשית רבה פ׳ פ״ב.), ולכן גם הוא נשא את קולו לעומתה על שאינה נכנסת עמו לקבורה, וגם ויבך על שאין בידו לא נזם א׳ ולא צמיד א׳. ולפי שידע שלבן נותן עיניו בממון אפשר שבראותו ליעקב שהוא עני לא ירצה ליתן לו את רחל לאשה, וזוהי הבכיה שבכה יעקב. ועל אלה אמר הלך ילך ובכה נושא משך הזרע, שכבר כתבנו במקומו (חלק ג׳, דרוש ו׳ לפרשת תולדות.) שבאמור לו יצחק, ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך וכו׳ (בראשית כח, ד.). רמז לו שלא ישוב לביתו עד שימשוך כל השבטים מחרן, וזהו בא יבוא ברינה נושא אלומותיו (תהלים קכו, ו.). שכל שבט נולדה תאומתו עמו (בראשית רבה פ׳ פ״ב.), וזהו שאמר אתי טעין עולימין ועולמיתא. כי כשם שהאלומות קשורים יחד כך היו בניו תאומים זכר ונקבה, ואלומותיו כמו עלומותיו, שהא׳ מתחלפת בע׳ באותיות אחה״ע, מל׳ בן מי זה העלם (שמואל א׳ יז, נו.). הנה העלמה הרה (ישעיה ז, יד.). וזהו בא יבא ברינה שבא לבית אביו וחזר לא״י עם בניו ובנותיו.

ועל ענין הבאר צריך להתישב מאד בין בפ׳ זו בין בפ׳ הקודמת, שהאריך על ענין הבארות שחפרו עבדי יצחק, כי מה לנו בסיפורים האלה, ובפרט שיש קושיות בכתובים כמו שנזכיר. אך מצאתי בזהר חדש פ׳ תולדות מ״ב ד׳ ומ״ג א׳ ז״ל, אברהם כרה ליה להאי בירא בגין דאיהו אוליף לכל בני עלמא דיפלחון לקב״ה, וכיון דמית אברהם מה כתיב, וכל הבארות וכו׳ סתמום פלשתים (בראשית כו, טו.). כיון דמליוה פלשתים עפרא, רזא דאהדרו בני עלמא לע״א, הוה עלמא שמם, דלית דידע להקב״ה, כיון דאתא יצחק מה כתיב וישב יצחק ויחפור את בארות המים וכו׳ (בראשית כו, יח.). מאי וישב, אלא דאתיב עלמא לתקוניה ואוליף לון לבני עלמא דידעון לקב״ה. ועוד מצאתי בבחיי פ׳ זו (רבינו בחיי פ׳ תולדות.) ז״ל, ויש שפירשו כי הבארות הללו רמז לגרים שנתגיירו בימי אברהם, כי הם קלים לקבלת האמונה כמו הבארות שהם קלים לקבלת המים, ופתיחת הלב הסתום באמונה יכנה הכתוב חפירה, ולכך יאמר מצד הקנאה סתמום פלשתים, כלומר סתמו את לבם והחזירום לסורם, וזהו וימלאום עפר (בראשית כו, טו.). כי יכנה הכתוב האמונה הרעה לעפר, וזהו עפרא לפומיה (בבא בתרא טז.), ואח״כ נתגבר עליהם יצחק והחזירם למוטב, הוא שכתוב וישב יצחק ויחפור וכו׳ ויקרא להן שמות (בראשית כו, יח.). כי כן דרך המתגיירים. וכענין שכתוב ולעבדיו יקרא שם אחר (ישעיה סה, טו.). עכ״ל. באלו ההקדמות נבין הפסוקים, כי הנה שלשה גרים הם. הא׳ הוא גר תושב שקבל עליו שבע מצות בני נח ואוכל נבלות, וכנגד זה ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים (בראשית כו, כ.). כי עדין אינו שומר רק ז׳ מצות בני נח ואינו בכלל ישראל, והשני הוא המתגייר לגמרי אך אינו לשם שמים רק לשם ממון או לשם שררה, וכעין אותם הגרים הנז׳ בפ׳ במה מדליקין (שבת לא.), ולכן ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה (בראשית כו, כא.). שיש עדין מקום לשטן לקטרג, אבל לא אמר לנו המים כי כבר נתגייר, אך השטן עומד על ימינו לשטנו לפי שלא נתגייר לשם שמים. והג׳ הוא גר צדק ממש שבא להתגייר לשם שמים ובאמונה, ולכן אמר כי עתה הרחיב ה׳ לנו ופרינו בארץ (שם כב.). שלא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, כמ״ש וזרעתיה לי בארץ (הושע ב, כה.). כלום יש אדם שזורע סאה אלא כדי להכניס ממנה כמה כורין (פסחים פז:). וזהו בדיוק ופרינו בארץ. דאם על המים לבד נאמר מאי ופרינו בארץ, אלא ודאי נאמר על הגרים שבם שייך לומר זה. עוד מ״כ בלקוטי האר״י זלה״ה (ס׳ הליקוטים להאריז״ל פ׳ וירא, פרק כ״א.) ע״פ ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה.). ז״ל. דע כי קליפת נוגה סובבת הקדושה, וכשמתגברת חוטפת נפשות מהקדושה מבחינת מלבו״ש שהוא חשמ״ל, ואברהם אבינו ע״ה היה מוציא אותם הנפשות מיד הקליפה, ולהיות שאברהם העלאתו היתה מצד החסד לכן לא נתקיימה, וכל הבארות חזרו פלשתים וסתמום, כי בא״ר גי׳ ג״ר, אבל יצחק העלה אותם מצד הגבורה ונתקיימו, וזאת היתה קטטת רועי גרר על אלו הנשמות ונשאר ביד יצחק, שנאמר על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה (בראשית כו, לג.). ע״כ. וקבלתי ממורי הגדול המקובל האלקי הרמ״ז זצוק״ל, ששלש נפשות הן לגר. הא׳ אותו הנצוץ של קדושה המובלע בקליפת נגה שזה מושפע בו עודנו עומד בגיותו והוא המעוררו לשוב אל מקורו, ובבא אליו התעוררות טוב להתגייר נכנסת בו נפש אחרת מתולדות הצדיקים בג״ע כנודע לי״ח, בסוד הבא ליטהר מסייעין אותו (מנחות כט:). כמ״ש בזהר חדש ריש פ׳ נח ע״ש (זהר חדש ריש פ׳ נח דף ל״ב ע״א. אמר ר׳ יהודה אלמלי לא הוינא בעלמא יאות לן, ולא ניהב חושבנא למאריה דפיתקא, לבתר אמר הדרי בי. תא חזי מה כתיב באדם, לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב, יח). אמר ר׳ זו היא הנשמה שהיא אצלו עזר להוליכו בדרכי קונו. והיינו דתנן בא ליטהר מסייעין אותו. תנו רבנן כשהאדם הולך בדרכי קונו הרבה מסייעין אותו. נשמתו מסייעת אותו. מלאכי השרת מסייעין אותו. שכינתו של מקום מסייעת אותו. וכלם מכריזין לפניו ואומרים בלכתך לא יצר צעדיך ואם תרוץ לא תכשל (משלי ד, יב). רבי נתן אומר נשמתן של צדיקים מסייעין אותו וכו׳, (עמוד ג׳) ולא דא היא בלחודוי אלא כל צדיקייא נשמתהון דצדיקייא מערען קדמוהי לשזבותיה ואינון מלאכיא קדישין עילאי.). ועל זה כתב מורי ואלופי הנז׳ זצוק״ל, שלכן צריך לגר מילה וטבילה, המילה להפריש עצמו מן הטומאה שנדבקה באותו הנצוץ דקליפת נגה, והטבילה לקבל הנפש הבאה מן הצדיקים. ובהיות בו ב׳ בחינות אלה באה לו נפש קדושה ונכנס תחת כנפי השכינה, ע״כ דברי פי חכם חן. ולדרך זו אלך אני הצעיר מתלמידיו לפרש הפסוקים. כי תחלה וישב יצחק ויחפור את בארות המים וכו׳ (בראשית כו, יח.). שהורה להם את הדרך לחזור ולהתגייר באמור להם את דבר ה׳, והוא התעוררות הניצוץ הראשון. הוא מ״ש ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים (שם יט.). כי עבדי יצחק המה אלה שהיו מתעוררים להתגייר, ולזה אמר ׳וימצאו׳ כדרך שנאמר באברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט, ח.). שהוא מציאה בהיסח הדעת. ואמנם לפי שעדין הוא בגיותו, לכן ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים ויקרא שם הבאר עשק (בראשית כו, כ.). על שם שעושקת קליפת נוגה אותם מן הקדושה, והם אותם שכתוב עליהם והנה דמעת העשוקים (קהלת ד, א.). כנודע ליודעים. ויחפרו באר אחרת. היא השנית מתולדות הצדיקים, ויקרא שמה שטנה. כי בבא הגר להתגייר שוטנים בו לעכבו, ויריבו גם עליה (בראשית כו, כא.). ויעתק משם (שם כב.). שיוצא מן הקליפה. ויחפור באר אחרת. היא הנפש הקדושה ממש, ולכן ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות וכו׳. כדלעיל.

ובב״ר פ׳ ס״ד. כמה בארות חפר אבינו יצחק בבאר שבע, ר׳ יהודה אמר ארבע, כנגד כן נעשו בניו ד׳ דגלים במדבר. ורבנן אמרי חמש, כנגד חמשה ספרי תורה. ויקרא שם הבאר עשק (בראשית כו, כ.). כנגד ס׳ בראשית שבו נתעסק הב״ה וברא את העולם. ויקרא שמה שטנה (שם כא.). כנגד ס׳ שמות על שם וימררו את חייהם בעבדה קשה (שמות א, יד.). וימצאו שם באר מים חיים (בראשית כו, יט.). כנגד ס׳ ויקרא שהוא מלא הלכות רבות. ויקרא אותה שבעה (בראשית כו, לג.). כנגד ס׳ וידבר שהוא משלים שבעה ס״ת וכו׳ (והלוא חמשה הן, אלא בן קפרא עביד וידבר תלתא ספרים, מן וידבר עד ויהי בנסע הארן (במדבר י, לה). ספר בפני עצמו, מן ויהי בנסע ודבתריה ספר בפני עצמו, ומן סופיה דפסקא ועד סופיה דספרא ספר בפני עצמו.), ויקרא שמה רחובות (בראשית כו, כב.), כנגד ס׳ משנה תורה, על שם כי ירחיב (דברים יב, כ.). כי עתה הרחיב ה׳ לנו ופרינו בארץ (בראשית כו, כח.). ע״כ. וקשה מאי שייטייהו דדגלים בבארות, דבשלמא התורה נק׳ באר מים חיים. ועוד איך ידרוש חמש בארות כנגד חמשה חומשי תורה, שהרי לא מצינו בכתובים כי אם ד׳ בארות, שהרי בבאר הראשון כתיב וימצאו שם באר מים חיים (שם יט.). ועליו נאמר ויקרא שם הבאר עשק (שם כ.). ואיך ידרוש אותם לשנים. מלבד שקשה שלא שמר סדר הכתובים, שוימצאו שם באר מים חיים (שם יט.). כתוב תחלה, והוא דרשו על ספר ויקרא. אמנם בתנחומא פ׳ חקת אמרו כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם (במדבר כא, יח.). שהיו הנשיאים עומדים על גבה ומושכים במטותיהם כל א׳ לשבטו ולמשפחתו, וריוח היה בין הדגלים מלא מים, ואשה שהיתה צריכה לילך אצל חברתה מדגל לדגל היתה הולכת בספינה. לכן א״ר יהודה שנזכרו כאן ד׳ בארות כנגד ד׳ דגלים, שהבאר היתה הולכת על פני כלם. והראשון נק׳ עשק כנגד דגל ראובן שנשתתפו עם קרח במחלוקות כמ״ש במדרש (ילקוט  בראשית מ״ט. פ׳ ויחי, רמז קס״א.), וזהו כי התעשקו עמו. שחלקו עמו ית׳ על שנתן הכהונה לאהרן. והשני קראו שטנה כנגד דגל דן שהיה בו פסל מיכה כנודע, ועליו נאמר ויזנב בך כל הנחשלים אחריך (דברים כה, יח.). מפני ע״א שבידם (תנחומא פ׳ כי תצא, אות י׳.). והשלישי קראו רחובות כנגד יהודה שהיו שכנים למשה ואהרן שהיו מרביצים תורה בישראל. והד׳ קראו שבעה כנגד דגל אפרים שהיה במערב, כולל כל הז׳ עננים ומשלים לכלם. ועוד נק׳ שבעה שהקריב הנשיא שלו ביום השביעי אע״פ ששבת היה, להורות שקרבנו נחת רוח לה׳.

עוד ירמוז אלו הבארות למה שהיה בבארה של מרים, כי תחלה וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה (שמות יז, ב.). ולכן ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו (בראשית כו, כ.). אח״כ היה ענין הסלע שאמר מרע״ה שמעו נא המורים (במדבר כ, י.), ויך את הסלע במטהו פעמים (שם יא.). וזה גרם שנענשו משה ואהרן, לכן לא תביאו וכו׳ (שם יב.). ולכן ויקרא שמה שטנה (בראשית כו, כא.). ובפעם השלישית אמרו שירה אז ישיר ישראל וכו׳ (במדבר כא, יז.). ולכן ויקרא שמה רחובות כי עתה הרחיב וכו׳ (בראשית כו, כב.). ולפי שע״י הבאר היו פרים ורבים, כנז׳ שם במדרש, לכן ופרינו בארץ. ויקרא שמה שבעה, שנגנזה בימה של טבריה (תנחומא פ׳ חקת, אות כ״א.), והזוכה לשתות ממימיה אינו שוכח תלמודו ככתוב בדברי קדשו של האר״י זלה״ה. והוא לשון שביעה ודוק. ושם בתנחומא דרשו כל שירת הבאר על התורה, ואיתא (שם) [בילקוט (ילקוט במדבר כ״א. פ׳ חקת, רמז תשס״ד.)], אתמול עד שלא שתו אמרו, היש ה׳ בקרבנו (שמות יז, ז.). ומששתו אמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כד, ז.). ואיתא בתקוני הזהר דף נ״ג ג׳ (תקוני הזהר תקון כא.). ויך משה את הסלע. אי לא דמחא בה לא הוו טרחין ישראל ותנאין ואמוראין באורייתא דבע״פ דאיהי סלע, אלא ודברתם אל הסלע ונתן מימיו (במדבר כ, ח.). בלי טורח. לכן דרשו הבארות על חמשה חומשי תורה. והנה תרגם יונתן בן עוזיאל ע״פ ויריבו רועי גרר וכו׳ (בראשית כו, כ.). ונצו רעותא דגרר עם רעותא דיצחק למימר דילנא מיא והות צבו מן שמיא ויבשת ובכן אהדרו יתה ליצחק ונבעת וקרא שמה דבירא עשק וכו׳ (ארום אתעסקו עלה עמיה.). וחפרו בירא אוחרי ונצו אף עלה ויבשת ותו לא נבעת וקרא שמה שטנה ע״כ. הנה כי כן הבאר הראשון נבעה תחלה, שלכן כתוב וימצאו שם באר מים חיים (בראשית כו, יט.). ולפי שויריבו רועי גרר וכו׳ (שם כ.). יבשה והחזירוה ליצחק וחזרה ונבעה, ולכן ויקרא שם הבאר. דהיינו הבאר הנז׳, עשק כי התעשקו עמו. וזה רומז למ״ש בס׳ בראשית שסופר בו כל ענין דור המבול והפלגה שדברו תועה על ה׳, ויהי כל הארץ שפה אחת וכו׳ (בראשית יא, א.). ולבסוף נתקנו ביורדי מצרים, וזהו ויקרא שמה שטנה (בראשית כו, כא.). כנגד ס׳ שמות שיש שם כל גלות מצרים, וימררו את חייהם וכו׳ (שמות א, יד.). ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו, יד.), וניתנה להם התורה והקרבנות שנרמזו בפ׳ נח, וירח ה׳ את ריח הניחוח (בראשית ח, כא.). שבם נתקנו כל הדורות הראשונים, ולכן חזר לראשון וימצאו שם באר מים חיים (בראשית כו, יט.). שראויה היתה התורה לינתן לדור המבול, כמ״ש ז״ל (שמות רבה פ׳ ל׳.), שבקש הב״ה ליתן התורה להם ולא רצו, ויאמרו לאל סור ממנו (איוב כא, יד.). וכן בקש ליתן להם עבודת הקרבנות ואמרו מה שדי כי נעבדנו (שם טו.). ואחרי כן נתקנו במצרים ובמדבר, ולכן כנגד ס׳ ויקרא כתוב וימצאו שם באר מים חיים (בראשית כו, יט.), הוא הראשון שבקש ליתן להם תחלה אלא שלא רצו ולכן קראו עשק. אך אחר שנתקנו חזר ופירש וימצאו שם באר מים חיים. ולפי שס׳ משנה תורה מלא הלכות רבות (בראשית רבה פ׳ ג׳.) כמ״ש בס׳ ויקרא (בראשית רבה פ׳ ס״ד.), לכן בא הכתוב וסמכו אחריו, ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות (בראשית כו, כב.). כי הוא מרחיב ומפרש כמה מצות שלא נתפרשו מתחלה, ולפי שכתוב בו מה שנתקרבו ליכנס לא״י לכן אמר ופרינו בארץ. ואחרון אחרון חביב כתב ויקרא אותה שבעה (שם לג.). כנגד ס׳ במדבר שכולל ג׳ ספרים ומשלים השבעה עם ס׳ ויהי בנסוע (שבת קטז.). ובו כתוב על כן שם העיר באר שבע (בראשית כו, לג.). כי בו נשלמו ז׳ ספרי תורה שכתוב בה מזוקק שבעתים (תהלים יב, ז.). והנה אחר שכרה הבאר השלישי, ויקרא שמה רחובות (בראשית כו, כב.). ויעל משם באר שבע (שם כג.). לגייר הגרים כאברהם אביו, ויבן שם מזבח (שם כה.). רמז למ״ש ואם מזבח אבנים תעשה לי (שמות כ, כא.). שכתוב בזהר פ׳ לך לך דף צ״ה א׳. רמז לגיורא כד אתגייר דאיהו מעם קשי קדל וקשי לבא האי אקרי מזבח אבנים וכו׳ (לא תבנה אתהן גזית. מה הוא, דבעי לאעלא ליה בפולחנא דקודשא בריך הוא (בגין) ולא יגזר יתיה עד דינשי פולחנא אחרא דעבד עד הכא ויעדי מניה ההוא קשיו דלבא. ואי אתגזר ולא אעדי מניה ההוא קשיא דלבא למיעל בפולחנא קדישא דקודשא בריך הוא, הרי הוא כהאי פסילא דאבנא דגזרי ליה מהאי גיסא ומהאי גיסא ואשתאר אבנא כדבקדמיתא. בגין כך לא תבנה אתהן גזית. דאי אשתאר בקשיותיה, כי חרבך הנפת עליה ותחלליה, כלומר ההוא גזירו דאתגזר לא מהניא ליה.). וזהו ויקרא בשם ה׳. שהודיע שמו ית׳ אחר שנשכח מהם במות אברהם. ולפי ששרה מגיירת הנשים (רש״י. בראשית יב, ה.), וגם רבקה הלכה בעקבותיה, לכן כתוב ויט שם אהלה (בראשית כו, כה.). בה׳, לרמוז שנטה תחלה את אהל רבקה, כמו שנאמר באברהם בפ׳ לך לך, ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה (בראשית יב, ח.). ושם פירש״י בתחלה נטה את אהל אשתו ואח״כ את שלו. לרמוז שגם היא היתה מגיירת את הנשים כשרה, וזהו ויכרו שם עבדי יצחק בא״ר (בראשית כו, כה.). גי׳ ג״ר כדלעיל. ובראות אבימלך שיצחק מצליח בכל דרכיו והוא יורד מטה מטה כמ״ש בדרוש הקודם, שלכן אמר ואבימלך הלך אליו מגרר (בראשית כו, כו.), מגורר (ב״ר פ׳ ס״ד. מגרר (בראשית כו, כו). מגורר, מלמד שנכנסו לסטים לתוך ביתו והיו מקרקרים בו כל הלילה. ד״א מלמד שעלו בו צמחים.). שאבד כל אשר לו. וע״ש פי׳ כל הפסוקים הנמשכים (חלק א׳, דרוש ח׳ לפ׳ תולדות והפטרה.). אחר זה כתב ויהי ביום ההוא ויבאו עבדי יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו וכו׳ (בראשית כו, לב.). שצריך להבין אם זה מוסב על מ״ש תחלה ויכרו שם עבדי יצחק באר (שם כה.). למה הפסיק הענין ואבימלך הלך אליו מגרר (שם כו.). וכל אותם הפסוקים, ולמה לא סמך אחריו תכף ויבאו עבדי יצחק ויגידו לו וכו׳ (שם לב.). ועוד היה לו לומר בקצור, ויבאו עבדי יצחק ויאמרו לו חפרנו באר ומצאנו מים, ומאי ויגידו. כי אין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ׳ ויחי, דף רל״ד ע״ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר׳ יוסי שאיל לר״ש א״ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א״ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ״ל דל״ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.).

ובב״ר פ׳ ס״ד. ויבאו עבדי יצחק (בראשית כו, לב.). אין אנו יודעין אם מצאו אם לא מצאו, מן מה דכתיב וימצאו שם באר מים חיים (שם יט.). הוי שמצאו מים חיים ע״כ. והמ׳ הזה קשה ההבנה שהרי הכתוב אומר ויאמרו לו מצאנו מים (שם לב.). ואיך יאמר אין אנו יודעין וכו׳. ולמה הביא ראיה מוימצאו שם באר מים חיים (שם יט.). הכתוב בבאר הראשון. אמנם מעשה אבות יעשו בנים, כי כשם שנאמר באברהם (בבא קמא צב.), כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה. שלכן כתוב ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא את אבימלך (בראשית כ, יז.). וכתוב אחריו וה׳ פקד את שרה (בראשית כא, א.). אף כאן תחלה כתוב ויכרו שם עבדי יצחק באר (בראשית כו, כה.). ולא כתוב שמצאו בו מים. אך כשאבימלך הלך אליו מגרר, מגורר. שיבשו אלנותיו וניגבו בארותיו כנז׳ בפ׳ הקודמת (ואבימלך הלך אליו מגרר (בראשית כו, כו). ועל זה הפסוק תרגם יונתן, וכד נפק יצחק מגרר, אתיבשן ביריהון, ואילניהון לא עבדו פירין.), וישכימו בבקר וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום (בראשית כו, לא.). שפירשנו שהתפלל עליהם יצחק כדברי התרגום (וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום (בראשית כו, לא). שתרגם יונתן, וצלי עליהם יצחק ואתרווחו.). גם הוא נענה תחלה, וז״ש ויהי ביום ההוא (בראשית כו, לב.). דהיינו באותו יום שהתפלל יצחק על אבימלך. ויבאו עבדי יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו, הוא הבאר הכתוב תחלה, ויכרו שם עבדי יצחק באר (שם כה.). וההגדה היתה שלא מצאו בו מים מתחלה. אך ביום ההוא ויאמרו לו, אמירה אחרת מצאנו מים, כמציאה הבאה בהיסח הדעת, ביום ההוא דוקא. ולפי שיקשה ומי יאמר כי הוא זה. לכן הביא פ׳ וימצאו שם באר מים חיים (שם יט.). הכתוב בבאר הראשון, שגם שם כתבנו לעיל שיבשה וחזרה ונבעה, אף כאן תחלה ויכרו באר (שם כה.). ולא מצאו מים, ואח״כ ביום ההוא באו להגיד לו ויאמרו מצאנו מים (שם לב.). ובזה מובן המ׳ כי כשויבאו עבדי יצחק. אין אנו יודעין אם מצאו אם לא מצאו, ר״ל אם מתחלה מצאו מים אם לאו, כיון שהכתוב לא הגיד כלל רק כתב סתם ויכרו שם עבדי יצחק באר (שם כה.). אמנם כיון שראינו בבאר הראשון שיבשה ואח״כ חזרה ונבעה, אף כאן תחלה לא מצאו אך אח״כ כשאמרו מצאנו מים (שם לב.). מצאו שם מים חיים. ודוק כי הדרך נכון, ברוך אשר האיר עינינו בתורתו.

ובפ׳ זאת כתב בעל הטורים, וירא והנה באר בשדה וכו׳ (בראשית כט, ב.). ז״פ באר בפרשה כנגד ימי החג שמנסכין בהן מים, וכנגד ז׳ שקורין בתורה בשבת, וחמשה מהם הבאר כנגד ה׳ שקורין בי״ט, וג׳ מהם על פי הבאר כנגד ג׳ שקורין בחול ע״כ. ואם תדקדק תראה כי טעות נפל בספרים, כי יש ששה הבאר וב׳ על פי הבאר. כי הנה ד׳ פסוקים נאמרו בפרשה. וירא והנה באר בשדה וכו׳ כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים והאבן גדולה על פי הבאר (בראשית כט, ב.). ונאספו שמה וכו׳ וגללו את האבן מעל פי הבאר וכו׳ והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה (שם ג.). ואח״כ כתוב ויאמרו לא נוכל עד וכו׳ וגללו את האבן מעל פי הבאר (שם ח.). ויהי כאשר ראה יעקב וכו׳ ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וכו׳ (שם י.). אשר על כן נלע״ד כי הכונה היא כי ז׳ פעמים הם א׳ באר ושש הבאר, דבין כלם הם ז׳ כנגד ז׳ העולין בשבת, שלכן הא׳ הנתוסף הוא באר בלא ה׳, וו׳ פעמים הבאר הם הששה העולין ביה״כ, ונתוסף עליהן באר הוא הא׳ העולה בשבת יותר, כי השבת אין לו בן זוג כשאר הימים וקדושתו גדולה מכלם. ובשל יה״כ יש ה׳ יותר, רמז שגם אלו הששה עולים בשבת. ויש עוד על פי הבאר ה״פ כנגד החמשה העולים בי״ט, ולכן התחיל והאבן גדולה (שם ב.). לרמוז לי״ט שקדושתם גדולה משל חול. אמנם יש בהם שנים לבד על פי הבאר, וג׳ יותר מעל פי הבאר שהם כנגד הג׳ שעולין בשני וחמישי ובשבת במנחה, והוא מ״ש ונאספו שמה כל העדרים (שם ג.). היינו בימי הכניסה שנרמזו בונאספו שמה כל העדרים, הם ישראל שנק׳ צאן וכו׳. אמנם יש באותו פסוק על פי הבאר פעם אחת, שעם הג׳ דמעל פי הבאר הרי ד׳ העולין בר״ח ובחש״מ, הרי נרמזו כל הקריאות. ובפסיקתא זוטרתי פ׳ נשא איתא ז״ל, וכנגד ברכת כהנים שהם גה״ז תקנו שיהיו קורין בתורה בשני ובחמישי ג׳, ובי״ט ה׳ ובשבת ז׳ עכ״ל. ור״ל שביברכך יש ג׳ תיבות כנגד הג׳ של חול. וביאר יש ה׳ תיבות כנגד ה׳ העולין בי״ט. ובישא יש ז׳ תיבות כנגד העולין בשבת, והיה״כ כלול בשבת, שגם הוא נק׳ שבת, שבת שבתון הוא לכם (ויקרא כג, לב.).

ובב״ר פ׳ ע׳. וירא והנה באר בשדה (בראשית כט, ב.). זה בית הכנסת. והנה שם שלשה עדרי צאן, אלו שלשה קרואים. כי מן הבאר וגו׳. שמשם היו שומעין את התורה. והאבן גדולה זה יצר הרע. ונאספו שמה כל העדרים (שם ג.) זה הצבור. וגללו את האבן, שמשם היו שומעין את התורה. והשיבו את האבן וגו׳, שכיון שהם יוצאין להם יצר הרע חוזר למקומו ע״כ. והמ׳ צריך עיון, ונבא אל הביאור עם מ״ש במכילתא פ׳ בשלח ז״ל, וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים (שמות טו, כב.). דורשי רשומות אמרו לא מצאו ד״ת שנמשלו למים, לפי שפירשו מד״ת ג׳ ימים לכך מרדו, ולכך התקינו להם הנביאים והזקנים שיהיו קורין בתורה בשבת בשני ובחמישי וכו׳ (הא כיצד, קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין בשלישי וברביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין בערב שבת.). והנה בלעם אמר מה טובו אהליך יעקב (במדבר כד, ה.). וארז״ל (סנהדרין קה:), בקש שלא יהיו להם ב״כ וב״מ. וכן היה רוצה לבן, כמ״ש בדרוש הקודם. ולכן יעקב אבינו ע״ה בלכתו לבית לבן פחד מזה, והראה לו הב״ה בחלום סלם מוצב ארצה, שפירשוהו על התורה כדלעיל, להבטיחו כי לא תשכח מפי זרעו. ועוד הראהו בהקיץ וירא והנה באר בשדה (בראשית כט, ב.). דהיינו בה״כ שנק׳ שדה, ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כד, סג.). ושם יש התורה שנק׳ באר, הואיל משה באר את התורה (דברים א, ה.). והנה ג׳ עדרי צאן וכו׳ (בראשית כט, ב.). אלו ג׳ קרואים שהם כהן לוי וישראל שהם ג׳, עדרי צאן אלו ישראל, אתם צאני (יחזקאל לד, לא.). כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים. שמשם ר״ל בבית הכנסת היו שומעין את התורה שלכך נכנסים ביום השני וביום החמישי כנז׳, כדי שלא ישהו ג׳ ימים בלי תורה. והאבן גדולה זה יצה״ר, לפי שאמרו בפ׳ החליל (סוכה נב.), על יצה״ר שמניח את הרשעים ומתגרה בצדיקים, ולכן כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. זהו והאבן גדולה. ונאספו שמה כל העדרים זה צבור. הוא בשבתות וי״ט שכל הצבור נאספים לב״כ לשמוע קריאת התורה, שלכן חזר ואמר שמשם היו שומעין את התורה, דהיינו קריאת ס״ת בשבתות וי״ט, כי על של חול אמר ישקו העדרים, אך באלו אמר כל העדרים. ולפי שמצוה לשמוע מפי ש״צ, לכן אמר שמשם היו שומעין את התורה, רמז למ״ש ואזני כל העם אל ספר התורה (נחמיה ח, ג.). והשיבו וכו׳ (בראשית כט, ג.). שבשבתות וי״ט מצוה לאכול ולשתות ולשמוח. ז״ש שכיון שהם יוצאין יצה״ר חוזר למקומו, שכל מקום שיש אכילה ושתיה השטן הוא יצה״ר מקטרג (בראשית רבה פ׳ ל״ח. ופ׳ ל״ט.), כי אלולי יצה״ר אין אדם אוכל ושותה ושמח.

עוד שם בב״ר (בראשית רבה פ׳ ע׳.). ר׳ יוחנן פתר לה בסיני, וירא והנה באר בשדה (בראשית כט, ב.), זה סיני. כי התורה נמשלה למים, הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה, א.). ולפי שיש תורה בכתב ובע״פ, לכן מים במלואו מים, כי שבכתב הוא הגלוי ובע״פ המילוי כי היא כלולה במה שבכתב, דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא (תענית ט.), וגם מים בהיפוך הוא מים, כי תורה שבע״פ היא מסוד תשר״ק, שכן אותו הגר שבא לפני הלל ע״מ שילמדהו תורה שבע״פ אפיך ליה (שבת לא.). ועליה נאמר (אבות ה, כח.) הפוך בה והפוך בה. ככתוב אצלנו בס׳ אבות עולם ע״ש (אבות עולם, פרק ה׳ משנה כ״ח.). ולכן יעקב ראה שעתידין בניו לקבל התורה מסיני, והנה שם שלשה עדרי צאן, כהנים לויים וישראלים, שכל א׳ היה מחיצה לעצמו, וכן בתורה יש מצות פרטיות לכהנים ויש ללויים ויש לישראל, כי מן הבאר ההיא, שמשם (שמעו) עשרת הדברות, כי בם יש רמז לכל תרי״ג מצות כנודע שכל אות רומזת למצוה פרטית, וגם כי עשרת הדברות היו על הלוחות, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה הכל היה בלוחות (ויקרא רבה פ׳ כ״ב.), והאבן גדולה, זו שכינה. שהיא אבן שתיה שממנה הושתת העולם, וגם אב״ן גי׳ נ״ג פרשיות שיש בתורה שעל ידיהם השכינה שורה בישראל. ונאספו שמה כל העדרים. שאילו היו ישראל חסרין עוד א׳ לא היו מקבלין את התורה. כמ״ש בעל מגלה עמוקות (מגלה עמוקות אופן קפ״ו.), שיש ס׳ רבוא אותיות בתורה כנגד ס׳ רבוא ישראל, שכל א׳ יש לו אות בתורה. ואם היו ישראל חסרין אפי׳ א׳ לא היו מקבלין את התורה, שכמו שהתורה תמימה כך צריך שיהיו ישראל. וגללו את האבן, שמשם היו שומעין את הקול, ושמעו עשרת הדברות, ר״ל מסיני היו שומעין את הקול, כי רצה הב״ה להשמיעם מפיו כל עשרת הדברות אלא שלא יכלו לסבול ואמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה (שמות כ, טו.). ועכ״ז כלם בדבור א׳ נאמרו, וכששמעו הדבור הראשון כאילו שמעו כלן, וזהו וידבר אלקים את כל הדברים האלה (שם א.) בדבור א׳ לאמר אח״כ כל דבור בפני עצמו, וזהו והשיבו את האבן, אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שם יח.), שחזר ודבר להם בפרטות וכל א׳ שמע את הקול מדבר אליו. והעיקר שע״י התורה השכינה נתדבקה בישראל, ועיקר שכינה בתחתונים, וזהו והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה, כי ע״י התורה שניתנה בסיני ירדה שכינה בתחתונים, וזה כמו שכתוב בשמות רבה ריש פ׳ תרומה יע״ש (שמות רבה פ׳ ל״ג. ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב). הדא הוא דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד, ב). אל תעזבו את המקח שנתתי לכם, יש לך אדם שלוקח מקח יש בו זהב ואין כסף בו, יש בו כסף ואין בו זהב אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף, שנאמר אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף (תהלים יב, ז). יש בו זהב, שנאמר הנחמדים מזהב ומפז רב (תהלים יט, יא). יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים, כרמים ולא שדות, אבל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים, שנאמר שלחיך פרדס רמונים (שיר השירים ד, יג). יש לך אדם לוקח מקח ובני אדם אינן יודעין מהו אבל משכר הסרסור נתוודע מה לקח. כך התורה אין אדם יודע מה היא אלא משכר שלקח משה, שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו (שמות לד, כט). ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה, שנאמר ויקחו לי תרומה. משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, בקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר ועשו לי מקדש וכו׳ (שמות כה, ח). וגו׳. דבר אחר מורשה (דברים לג, ד). אל תהי קורא מורשה אלא מאורסה, מה חתן זה כל זמן שלא נשא ארוסתו הוא הוה פראדורן (פי׳ מתנות כהונה, לשון פרידה וכו׳, ואולי שהוא בלשון נוטריקון שתי תיבות, פרא דורון, פרא בלשון ירושלמי רץ, דורון כי הוא בא לבית חמיו לראיות פנים של כבוד ודרך מנחה ודורון) לבית חמיו, משנשאה הרי אביה בא אצלה. כך עד שלא ניתנה תורה לישראל, ומשה עלה אל האלהים (שמות יט, ג). משניתנה תורה אמר הקדוש ברוך הוא למשה, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח).).

והאבן הזאת (בראשית כח, כב.). היא אשר שם יעקב מצבה, כמ״ש ועתה לכה נכרתה ברית אני ואתה וכו׳ (בראשית לא, מד.). ויקח יעקב אבן וכו׳ (שם מה.). וצריך להתישב בפסוקים אלה מאי ועתה ולמה הקים מצבה. ולמה אמר יעקב לקטו אבנים (שם מו.), ולא עשו כן רק ויקחו אבנים ולא אמר וילקטו. ועוד מהו זה ויקרא לו לבן יגר שהדותא וכו׳ (שם מז.). דפשיטא שכל א׳ מדבר בלשונו, ותרגום של גלעד הוא יגר שהדותא ומה הודיענו בזה. ולמה חזר ואמר על כן קרא שמו גלעד (שם מח.). ועוד קשה ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה והנה המצבה אשר יריתי (שם נא.), שהמצבה הרימה יעקב ולא לבן. וחזר ואמר עד הגל הזה וכו׳. אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה (שם נב.). שכלו יתור נפיש. ולמה בלבן הזכיר הגל בלבד וביעקב אמר ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת. אמנם מצאתי ראיתי בבחיי פ׳ זו ז״ל, ויאמר יעקב לאחיו וכו׳ (שם מו.). והנה יעקב הרים אבן למצבה וצוה לאחי לבן שילקטו אבנים כמוהו שיהיו מצבות ולא אמר שיעשו גל, אבל הם לקטו אבנים ויעשו גל והיתה כונתם כלפי אמונתם ועבודתם שהיו עובדים החמה, וע״כ הזכיר בכתוב גל ב׳ פעמים, שהרי היה יכול לומר ויאכלו שם עליו, אבל עשה כן כדי לרמוז כונתם בשם גלגל, כלומר גלגל חמה והוא היה אלוקו שהזמינו לעד, ואולי התרפים היו מקבלים כח במזלות החמה וכו׳ ע״ש (רבינו בחיי בראשית פ׳ ויצא, פרק ל״א. ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים (בראשית לא, מו). לאחיו של לבן. וכמוהו ויאמר פרעה אל אחיו מה מעשיכם (בראשית מז, ג).  לאחיו של יוסף. ובמדרש לאחיו אלו בניו, והיה קורא אותם אחיו שהיו גבורים כיוצא בו, צדיקים כיוצא בו. והנה יעקב הרים אבן למצבה וצוה לאחי לבן שילקחו אבנים כמוהו שיהיו מצבות, ולא אמר שיעשו גל אבל הם לקטו אבנים ויעשו גל, והיתה כונתם כלפי אמונתם ועבודתם שהיו עובדי׳ החמה, והיו דורשים בעד החיים אל המתים. ועל כן הזכיר בכתוב גל שני פעמים, שהרי יכול היה לומר ויאכלו. אבל עשה כן כדי לרמוז כונתם בשם גלגל, כלומר גלגל חמה. ונתבאר ענינו באותו שם שקרא לו לבן, יגר סהדותא. חשבונו גלגל חמה, והיה היה אלוהו שהזמינו לעד, כי שנוי הלשון מורה על ענין חדוש בלי ספק. ואולי התרפים היו מקבלים כח במזלות החמה, ועל כן אמר לבן, הגל הזה עד ביני וביניך, לשון נופל על הלשון. והזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא כלפי אמונת יעקב, והזכיר בזה שתי המדות שבהם נברא העולם, מדת הדין ומדת רחמים, הזכיר תחלה מדת הדין ברמז, זהו שאמר והיה לעד ביני וביניך. ומלת והיה הם אותיות השם המיוחד, וזהו שפירש רש״י ז״ל והיה לעד זה הקדוש ברוך הוא. והזכיר עוד בפירוש יצף ה׳ ביני וביניך. ואחרי כן הזכיר מדת הדין, ואמר אלהים עד ביני ובינך. ומזה אמר אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו. אלהי אברהם מדת הרחמים, ומדת הדין שהזכיר ואלהי נחור גלגל החמה שהוא אלוהו שרמז לו בשם גל. וזהו שאמרו רז״ל אלהי אברהם קדש ואלהי נחור חול. וידוע כי כל מה שנקרא כל רקיע ורקיע גלגל היה ראוי להקרא גל, שהוא לשון גובה, והכונה בזה לגובה הגלגלים, כענין שכתוב גבהי שמים מה תפעל (איוב יא, ח). אבל נכפלה המלה להורות על הקף סבובם ותנועתם. ועוד להורות שפעולותיהם וכחותיהם משתנים זה לעמת זה.). הנה כי כן כשרדף לבן אחרי יעקב בכונה רעה, כמ״ש בזהר פ׳ זו קס״ד ב׳. א״ר יהודה זמין גרמיה בתרין מילין, אזדרז בכל חרשין דהוה ליה, ואזדרז בזיינין בגין לאובדא ליה מן עלמא, דכתיב ארמי אובד אבי (דברים כו, ה.). כיון דחמא קב״ה דבעא לאובדא ליעקב, מה כתיב השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע (בראשית לא, כד.). וכבר פי׳ ז״ל (יבמות קג:), רע לחיי אלא טוב למה לא, ותירצו שכל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים. שכשם שמברכותיו של אותו רשע של בלעם אתה למד מה היה בלבו לקללן (סנהדרין קה:). כך לבן. והוא לפע״ד מ״ש במזמור ק״ט. כי פי רשע ופי מרמה עלי פתחו וכו׳ (תהלים קט, ב.). כי פי רשע זה בלעם, ופי מרמה זה לבן שנק׳ ארמ״י אותיות רמא״י. והתחיל בבלעם לפי שכתוב בהדיא שרצה לקללן והכריחו הב״ה לברכן, אך בלבו ישים ארבו וכן לבן. וזהו עלי פתחו. אך כונתם היתה לקללן, וזהו דברו אתי לשון שקר, בפיהם יברכו ובקרבם יקללו, שלכן כלן חזרו לקללה. וזהו שפיו הכשילתו, ולבנותי מה אעשה לאלה היום (בראשית לא, מג.). שהכונה היום לא אעשה להם רעה שכך צוויתי השמר לך וכו׳ (שם כט.). אך לאחר זמן בימי בלעם יעשה עמהם רעה. וזהו ג״כ ועתה לכה וכו׳ (שם מד.). דייק ועתה כי לא כן יהיה ברבות הזמן, שהרי אמרו בפ׳ חלק (סנהדרין קה.), תנא הוא בעור הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי וכו׳ (בעור שבא על בעיר, כושן רשעתים דעבד שתי רשעיות בישראל, אחת בימי יעקב ואחת בימי שפוט השופטים, ומה שמו, לבן הארמי שמו, כתיב בן בעור (במדבר כב, ה). וכתיב בנו בעור (במדבר כד, ג). אמר רבי יוחנן, אביו בנו הוא לו בנביאות, בלעם הוא דלא אתי לעלמא דאתי, הא אחריני אתו.). לכן אמר ועתה. ואמר לכה בה׳ רמז לשכינה שנק׳ כה, גם הוא כבלעם שאמר ואנכי אקרה כה (במדבר כג, טו.). כמ״ש בזהר פ׳ בלק רי״א א׳. אעקר להאי כה. ולכן אמר ועתה רק בפעם הזאת לכה ונכרתה ברית אני ואתה, חזר ואמר כן דדוקא ביניהם יהיה ברית שלום ולא לזרעם. והיה לעד זה הב״ה, דאל״כ היל״ל והיתה לעד כלפי המצבה, והרמז והיה אותיות השם הקדוש זה הב״ה, כי יהיה הוא לעד בינינו. ואז ויקח יעקב אבן וירימה מצבה (בראשית לא, מה.). היא אבן שתיה, להקים את השכינה שלא תזוז ממנו, ולהפך ממחשבת לבן איעקר להאי כה. ובתנחומא פ׳ וישלח. ראה גבורתו של יעקב, מה כתוב בו ויקח יעקב אבן וירימה מצבה. וכמה שיעורה, א״ר יוחנן כשינה של טבריה, והוא הרימה כאדם שמעביר פקק צלוחית מן הצלוחית, ואף בני יעקב גבורים כמותו היו, שכן ויאמר יעקב לאחיו לקטו (שם מו.). וכי אחיו היו, חד הוה ליה ולואי קבריה, אלא בניו היו והיו גבורים כמותו. למד ר׳ יוחנן מהכתוב ויקח יעקב אבן וירימה מצבה. דהיל״ל ויציבה מצבה. כמו ויצב יעקב מצבה (בראשית לה, יד- כ.). או וישימה כמו אשר שמתי מצבה (בראשית כח, כב.), אך אמר וירימה כמ״ש ויגש יעקב ויגל את האבן (בראשית כט, י.). כאדם שמעביר פקק מעל גבי צלוחית. ויאמר יעקב לאחיו (בראשית לא, מו.). בבחיי פי׳ לאחיו של לבן וכמו שנז׳ לעיל, משום דק״ל שלא היו אחים ליעקב אלא עשו ולא היה שם, אך בתנחומא הנ״ל וגם בב״ר פ׳ ע״ד. אלו בניו גבורים כיוצא בו, צדיקים כיוצא בו, א״ר יודן לבש אדם לבושיו של אביו, הרי הוא כיוצא בו. והרמז על לבוש הנשמה הנעשה ממצות ומ״ט, וכך בני יעקב היו דומים לו. ונלע״ד שלכן קראם אחיו לשון איחוי, וזה כמ״ש בב״ר פ׳ ס״ח. י״ב אבנים נטל, אמר אם מתאחות זו לזו אני יודע שאני מעמיד י״ב שבטים. וכבר פי׳ זה לעיל, ולפי שהיו אחים שוים לטובה לכן קראם אחיו. ויקחו אבנים. היל״ל וילקטו אבנים, אלא אמר ויקחו להורות על גבורתם שלקחום בנקל, כמ״ש ביעקב ויקח יעקב אבן (שם מה.). ויעשו גל (שם מו.). שנתאחו זו לזו. וקראו אותם גל לרמוז על חותם ברית קדש שזה גורם לאחדותם, וכשם שיהושע קרא שם המקום גלגל על שני גלויים, מילה ופריעה (מגיד מישרים פ׳ צו.). אף בפ׳ זה יש ב׳ פעמים גל לרמז זה, שבזכות זה ויאכלו שם על הגל. שישראל אוכלים בעה״ז בזכות המילה. אך לבן הרשע הפך דברי אלקים חיים למינות, ויקרא לו לבן יגר שהדותא (בראשית לא, מז.), כי זה כחו לאלוקו. אך יעקב קרא לו גלעד, כי המילה אות היא לישראל, והיא א׳ מן ב׳ עדים שיש לאדם הישראלי להיותו עבד לה׳, שעל כן נקראים צדיקים. ולבן החזיק ברשעתו, ויאמר לבן הגל הזה עד ביני ובינך היום (שם מח.). שכונתו על גלגל חמה המאיר ביום וזה כחו לאלוקו, על כן קרא לו גלעד, לא כיעקב שקראו כן על שם אות ברית קדש. וחזר ואמר הנה הגל הזה והנה המצבה אשר יריתי ביני וביניך (שם נא.). ואמרו שם בב״ר (בראשית רבה פ׳ ע״ד.). א״ר יוחנן כזה שהוא מורה את החנית. זכר למצבה בלשון בזיון כמתלהלה היורה זיקים, וכונתו כבלעם הרשע ואנכי אקרה כה (במדבר כג, טו.), וגם הוא אמר אשר יריתי (בראשית לא, נא.). ואע״פ שיעקב הוא הרים את המצבה ובניו לקטו אבנים ויעשו גל, עכ״ז לבן הרשע תלה הדבר בעצמו, כלומר אנכי סבותי שרציתי לכרות ברית עמך, ועל ידי הרמת מצבה ועשית הגל. ולפיכך עד הגל הזה ועדה המצבה (שם נב.), הקדים הגל לתת כבוד לאלקו, ולכן אמר אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה כי בו היתה אמונתו כנז׳, ולגבי יעקב אמר ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה. ועכ״ז המה כאדם עברו ברית (הושע ו, ז.), כי בלעם הרשע עבר על זה כנז׳ אצלנו במקומו (חלק ג׳, דרוש ל״ו לפרשת בלק.).

והנה במה שהקדמנו שהעלייה לאדם צריכה להיות בהדרגה דאל״כ כשיעלה במעלות בפעם אחת תהא ירידתו והשפלתו עד מטה מטה, יובן מ״ש על בית המקדש בפ״ה דזבחים (דף נד:), סבור למבנייה בעין עיטם דמדלי, אמרי נחתי ביה קליל וכו׳ (כדכתיב ובין כתפיו שכן (דברים לג, יב). ואיבעית אימא גמירי דסנהדרין בחלקו דיהודה ושכינה בחלקו דבנימין, ואי מדלינן ליה מתפליג טובא, מוטב דניתתי ביה פורתא, כדכתיב ובין כתפיו שכן.). דאם יבנה במקום עליון מאד תהיה ירידתו פלאים, וכבר ביארנו זה באלון בכות שלנו דף נ״ט ב׳. ע״ש (אלון בכות, איכה ה׳, ה׳. (פירוש ב׳).) דברים המתישבים על הלב. ולכן הראה הב״ה לאבינו יעקב במראית הסלם גם הבית המקדש בנוי וחרב ובנוי, כאשר חכמים הגידו במ׳ שהצענו ראשונה, והוא בב״ר פ׳ ס״ט. הדבר הזה הראה הב״ה לג׳ אבות, שכן באברהם איתא בב״ר פ׳ נ״ו. מלמד שהראה לו הב״ה בית המקדש, בנוי חרב ובנוי שנאמר שם, המקום ההוא ה׳ יראה (בראשית כב, יד.) הרי בנוי, המד״א שלש פעמים בשנה יראה (שמות כג, יז. שמות לד, כג.). אשר יאמר היום בהר הרי חרב, שנאמר על הר ציון ששמם (איכה ה, יח.). ה׳ יראה בנוי ומשוכלל לעתיד לבא, כענין שנאמר כי בנה ה׳ ציון נראה בכבודו (תהלים קב, יז.). ע״כ. וכן ביצחק נאמר בב״ר פ׳ ס״ה. מלמד שהראה לו הב״ה ב״ה בנוי חרב ובנוי. ראה ריח בני (בראשית כז, כז.) הרי בנוי, המד״א ריח ניחוחי תשמרו (במדבר כח, ב.). כריח שדה הרי חרב, המד״א ציון שדה תחרש (מיכה ג, יב.). אשר ברכו ה׳ בנוי ומשוכלל לעתיד לבא, כענין שנאמר כי שם צוה ה׳ את הברכה חיים עד העולם (תהלים קלג, ג.). ע״כ. והטעם כי ג׳ בתי מקדשות שנבנו ושיבנו הם בזכותם כנודע. והנה הוקשה להם בפ׳ ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה׳ יראה (בראשית כב, יד.), והיה די בזה ולמה חזר ואמר בהר ה׳ יראה. לכן פירשו שבזכות העקדה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח רצה הב״ה לזכותו שיבנה בה״מ בשבילו אך עתיד ליחרב, וז״ש ויקרא אברהם וכו׳ ה׳ יראה. שיבנה הבית ראשון בזכותו כדי שיעלו ישראל לרגל, ואיתא בחגיגה פ״א (דף ג.), מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב (שיר השירים ז, ב.). כמה יפין רגליהם של ישראל בנעלים בשעה שעולין לרגל, בת נדיב בתו של אברהם שנק׳ נדיב וכו׳ (בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם (תהלים מז, י). אלהי אברהם ולא אלהי יצחק ויעקב, אלא אלהי אברהם שהיה תחילה לגרים.). ופירשנו במקומו (חלק ב׳, דרוש ט״ו לשמיני של פסח.), שבזכות אברהם זכו ישראל לג׳ רגלים. ולכן שפיר קמייתי שזכה אברהם לבית א׳ בנוי בשביל שלש פעמים בשנה יראה. אשר יאמר היום בהר הרי חרב, שאע״פ שבית שני היה נק׳ נקרא חרב לפי שחסרו בו ה׳ דברים, כדגרסי׳ בפ״ק דיומא (דף כא:). אך לעתיד ה׳ יראה, שיבנה על ידו ית׳ כנז׳ בזהר פ׳ פנחס דף רכ״א א׳. ע״ש בארוכה (אמר רבי אבא, אדכרנא מלה חדא דשמענא מבוצינא קדישא, דשמע משמיה דרבי אליעזר. יומא חד אתא לקמיה חד חכים (נ״א גוי), אמר ליה סבא סבא, תלת בעיין בעינא למתבע מנך, חד דאתון אמרין דיתבני לכו בי מקדשא אחרא, והא לא הוו למבני אלא תרין זמנין, בית ראשון ובית שני, בית שלישי ובית רביעי לא תשכח באורייתא, והא מה דהוה ליה למבני כבר אתבנון, ולעולם לית ביה יתיר, דהא תרי בתי ישראל קרא לון קרא. וכתיב, גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון (חגי ב). ותו דאתון אמרין דאתון קרבין למלכא עלאה יתיר מכל שאר עמין, מאן דמתקריב למלכא איהו חדי יתיר תדיר, בלא צערא בלא דחילו ובלא דחיקו. והא אתון בצערא ובדחקא וביגונא תדיר ויתיר מכל בני עלמא. ואנן לא אתקריב לן צערא ודחקא ויגונא כלל, אנן קריבין למלכא עלאה, ואתון רחיקין מניה, ועל דא אית לכו צערא ודחקא אבלא ויגונא, מה דלא אית לן. ותו, דאתון לא אכלי נבלה וטרפה בגין דתהוון בריאין, וגופא דלכון להוי בבריאותא. אנן אכלינן כל מה דבעינן ואנן תקיפין בחילא בבריאותא וכל שייפין דילן בקיומייהו, ואתון דלא אכלין חלשין כלכו במרעין בישין ובתבירו יתיר מכל שאר עמין. עמא דסני אלהכון מכלא. סבא סבא, לא תימא לי מדי, דלא אשמעינך ולא אקבל מנך. זקיף עינוי רבי אליעזר ואשגח ביה ואתעביד תלא דגרמי, כיון דנח רוגזיה, אהדר רישיה ובכה ואמר, ה׳ אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ (תהלים ח). כמה תקיף חילא דשמא קדישא, תקיפא בכל ארעא, (נ״א וכמה חביבין מלי דאורייתא:) ולית מלה זעירא דאתיא באורייתא דלא נפקת מפומיה דקודשא בריך הוא. מלין אלין דשאל ההוא רשע, אנא שאלנא יומא חד לאליהו, ואמר דהא במתיבתא דרקיעא אתסדרו קמיה דקודשא בריך הוא, דכד נפקו ישראל ממצרים, בעא קודשא בריך הוא למעבד לון בארעא כמלאכין קדישין לעילא, ובעא למבני לון ביתא קדישא, ולנחתא ליה מגו שמי רקיעין ולנטעא לון לישראל נציבא קדישא, כגוונא דדיוקנא דלעילא. הדא הוא דכתיב, תביאמו ותטעמו בהר נחלתך (שמות טו). באן אתר, מכון לשבתך פעלת ה׳. בההוא דפעלת אנת ה׳ ולא אחרא. מכון לשבתך פעלת ה׳ דא בית ראשון. מקדש ה׳ כוננו ידיך דא בית שני. ותרווייהו אומנותא דקודשא בריך הוא אינון, ומדארגיזו קמיה במדברא מיתו, ואנח לון קודשא בריך הוא לבנייהו בארעא דאליפו עובדיהון, וביתא אתבני על ידא דבר נש, ובגין כך לא אתקיים. ושלמה הוה ידע דבגין דהאי עובדא דבר נש לא יתקיים, ועל דא אמר אם ה׳ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו (תהלים קכז). דהא לית ליה ביה קיומא. ביומוי דעזרא גרם חטאה, ואצטרכון אינון למבני ולא הוה ביה קיומא. ועד כען בניינא קדמאה דקודשא בריך הוא לא הוה בעלמא, ולזמנא דאתי כתיב, בונה ירושלים ה׳ (תהלים קמז). איהו ולא אחרא. ובניינא דא אנן מחכאן ולא בניינא דבר נש דלית ביה קיומא כלל. בית ראשון ובית שני יחית לון קודשא בריך הוא כחדא מלעילא, בית ראשון באתכסיא ובית שני באתגליא, ההוא בית להוי באתגלייא דאתקרי בית שני, דיתחזי לכל עלמא אומנותא דקודשא בריך הוא. חדווה שלים ורעותא דלבא בכל קיומא, ההוא בית ראשון באתכסייא אסתלק לעילא על גבוי דההוא דאתגליא. וכל עלמא יחמון ענני יקר דסחרן על גג דההוא דאתגלייא, ובגו דאינון עננין הוי בית ראשון בעובדא טמירא, דסליק עד רום יקר שמייא, ובניינא דא אנן מחכאן. ועד כען לא הוה בעלמא, דאפילו קרתא דירושלם לא ליהוי אומנותא דבר נש, דהא כתיב ואני אהיה לה נאם ה׳ חומת אש סביב וגו׳ (זכריה ב). אי לקרתא כתיב הכי, כל שכן ביתא דאיהו דיורא דיליה. ועובדא דא הוה אתחזי למהוי ברישא כד נפקו ישראל ממצרים, ואסתלק עד לסוף יומין בפורקנא בתראה.), ולכן לא יחרב עוד. ואמר בנוי ומשוכלל כלפי מ״ש בפ׳ פקודי דף ר״מ ב׳. ת״ח אינון אבנין דיסודי ציון וירושלם ח״ו דשליטו עלייהו שאר עמין, ולא אוקדו לון ולא אתוקדון אלא כלהו אתגניזו, וכד יהדר קב״ה ויוקים לה לירושל׳ על אתריה, אינון אבנין קדמאי יהדרון לאתרייהו וכו׳ (ולא ישליט בהו עינא אחרא, בר בזמנא דיכחול בר נש עינוי בההוא פוכא, וימלי עיניה מניה, וכדין יחמי כל אבנין וכל יסודי ירושל ם, מתקנן על אתרייהו, דלא שליטו בהו שאר עמין, וכל אינון אבנין יקרין אחרנין, וכל אינון בנייני אבנין, כלהו קיימי על קיומייהו.). ז״ש בנוי כלפי הבנין ממש, ומשוכלל כלפי האבנים הראשונים שישתכללו מחדש, ועוד בנוי ומשוכלל כלפי מ״ש שם בפ׳ פנחס, בית ראשון ובית שני יחית לון קב״ה כחדא מלעילא, בית ראשון באתכסיא ובית שני באתגליא. הרי שפיר בנוי ומשוכלל לפי שה׳ יראה. שיתקיים אז מכון לשבתך פעלת ה׳ (שמות טו, יז.). ובזה יהיה קיים לעד לעולם. ויצחק שנבנה בית שני בזכותו אמר ראה ריח בני כריח שדה, דקשה דהיל״ל כריח גן או פרדס שעולה מהן ריח טוב, אך מהשדה מה ריח עולה ממנו. לכן פירש שזה נאמר על בה״מ שבו מקריבין קרבנות שכתוב בהם ריח ניחוח אשה לה׳ (שמות כט, יח.), ולכן אמר ראה ריח בני, כד״א ריח ניחוחי תשמרו (במדבר כח, ב.). שאז יעקב הביא לאביו שני גדיי עזים טובים, א׳ לקרבן פסח וא׳ לחגיגה (פר״א פ׳ ל״ב.). כריח שדה שנחרב ע״י עשו הרשע, ציון שדה תחרש (מיכה ג, יב.). אשר ברכו ה׳ בנוי ומשוכלל לעתיד לבא, כי שם צוה ה׳ את הברכה (תהלים קלג, ג.), שמשם בא שפע לעולם ויתקיים לעד ולנצח נצחים, וזהו חיים עד העולם. וכן יעקב אמר מה נורא המקום הזה (בראשית כח, יז.), והיל״ל זה בית אלקים מאי אין זה, לכן פי׳ (בראשית רבה פ׳ ס״ט.) שראה ב״ה בנוי, נורא אלקים ממקדשך (תהילים סח, לו.). כי הנה אמרו ביומא פ״ז (דף סט:), שירמיה אמר האל הגדול הגבור ולא אמר נורא כי אמר גוים מרקדים בהיכלו איה נוראותיו. ויעקב כשראה אותו בנוי אמר מה נורא המקום הזה. אמנם כשראה אותו חרב אמר אין זה, כלומר אף שיבנה בית שני סופו ליחרב, לפי שחסרו בו׳ ה׳ דברים כנ״ל, וזהו על זה היה דוה לבנו (איכה ה, יז.). שחסרו בו ארון ואורים ותומים וכו׳ (יומא כא: אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן, ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים.). וזהו אין זה הבית הראוי. כי אם בית אלקים אותו שיבנה על ידו ית׳ ויקרא בית שיתקיים לעד לעולם. ומביא מפ׳ כי חזק בריחי שעריך (תהלים קמז, יג.). הם השערים שטבעו בארץ כדי שלא תשלוט עליהם יד האויב, ובזה ברך בניך בקרבך. וז״ש וזה שער השמים (בראשית כח, יז.). שמשם ירד השפע והברכה. שמורה בכל וערוכה. ואז נצא מתוך ההפכה. והיתה לה׳ המלוכה. ב״ב אמן. בילא״ו.