דרוש ט' לחג המצות יום ב'

המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה' (ויקרא כב, לג).

במדרש (שהש"ר פ' ה'): דודי צח ואדום (שה"ש ה, י). צח לי במצרים, שנאמר ועברתי בארץ מצרים (שמות יב, יב). ואדום במצרים, שנאמר ועבר ה' לנגוף את מצרים (כג). צח לי בים, שנאמר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים (שמות יד, כט). ואדום לי בים, שנאמר וינער ה' את מצרים בתוך הים (כז). צח לא"ה בעה"ז. ואדום לי בעה"ב ע"כ.

ירא האל וישפוט האיש אשר יחטא או על ידי אנשים בעלי בחירה או בעלי חיים המזיקים, כי הרבה דרכים למקום ליפרע מעוברי עבירה. כדגרסינן בנדרים פ"ד (מא.), אמר ר' אליכסנדרי א"ר חייא בר אבא, ואמרי לה אריב"ל כיון שהגיע קצו של אדם הכל מושלין בו, שנאמר והיה כל מוצאי יהרגני (בראשית ד, יד). רבא אמר מהכא למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך (תהלים קיט, צא). וקשה למה לא די לו לרבא ראייתו של ריב"ל שהיא מן התורה ובקש להביא ראיה מן הכתובים, אך טעמו של רבא הוא לפי שאין מקין ראיה כי הוא היה רוצח, וכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט, ו). וכתיב ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו (במדבר לה, לג). ולכן הכל מושלין בו, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות רוצח, שאע"פ שיש עונות חמורים משפיכות דמים, אין בהם השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים וכו' ע"ש (אע"פ שיש עונות חמורים משפיכות דמים, אין בהם השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו ע"א ואין צריך לומר עריות או חלול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו הן מעבירות שבין אדם למקום, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון זה, הרי הוא רשע גמור. ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה, ולא יצילוהו מן הדין, שנאמר אדם עשק בדם נפש וגו' (משלי כח, יז). צא ולמד מאחאב עובד עבודה זרה, שהרי נאמר בו רק לא היה כאחאב (מלכים א' כא, כה). וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלהי הרוחות, לא נמצא עון שחייבו כליה, ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות, שנאמר ותצא הרוח ותעמד לפני ה" (מלכים א' כב, כא). זה רוח נבות, ונאמר לו תפתה וגם תוכל (מלכים א' כב, כב). והרי הוא הרשע לא הרג בידו אלא סבב. קל וחומר להורג בידו.) דברי פי חכם חן. ומטעם זה אמר קין והיה כל מוצאי יהרגני. לכן הביא ראיה מפ' למשפטיך עמדו היום. דקשה מאי היום, וכי יש יום שיש בו משפט ויום שאין בו, והלא כתיב ואל זועם בכל יום (תהלים ז, יב). אלא ודאי שכיון שיצא דינו של אדם ליהרג הכל מושלין בו, וזהו למשפטיך עמדו היום. כלומר אותו היום שנגזר דינו של אדם, מיד נעשה הדין כי הכל עבדיך, כי כל הבריות מוכנים לעשות את הדין כדי לעשות רצון קונם. ואמנם לאו כל אפיא שוין, כי כאשר ענוש יענש החוטא מבעלי חיים שאינן בעלי בחירה, אינן מוסיפים על העונש רק עושים רצון קונם בלי תוספת ובלי מגרעת, ולכן אין להם עונש כי הם מוכרחים במעשיהם כי הכל עבדיך. אך כאשר יקומו על החוטא אנשים בעלי בחירה יעשו יותר ממה שנצטוו, כדכתיב אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה (זכריה א, טו). וגם כי כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הב"ה, כי מרשעים יצא רשע. וכמ"ש בישעיה י'. הוי אשור שבט אפי וכו' (ה). שכבר פי' כל אותם הפסוקים במקומם יע"ש.

הדבר הזה ראינו במלכים א' י"ג, באותו נביא שבא מיהודה להתנבאות על ירבעם, ותיבש ידו ככתוב שם (ד). ושם נאמר וידבר המלך אל איש האלקים באה אתי וסעדה ואתנה לך מתת (ז). ויאמר איש האלקים אל המלך אם תתן לי את חצי ביתך לא אבא עמך וכו' (ח). כי כן צוה אותי בדבר ה' לאמר לא תאכל לחם ולא תשתה מים ולא תשוב בדרך אשר הלכת (ט). כי אפשר שרצה הב"ה להרחיק הנביא מן הכיעור, שלא יתרצה לאכול ולשתות באותו הדרך, ולכן צוהו שלא ילך באותו דרך כלל, ולכן צוהו לא תאכל לחם ולא תשתה מים, וזה יתקיים בידך כשלא תשוב בדרך אשר הלכת. וכן עשה וילך בדרך אחר ולא שב בדרך אשר בא בה אל בית אל (י). וקשה שכיון שכתב וילך בדרך אחר, למה הוצרך לומר ולא שב בדרך וכו'. דפשיטא שאם הלך בדרך אחר לא היה הדרך הראשונה. אמנם נלע"ד שבא הכתוב להורות כי היתה גרמא בנזיקין לנביא מה שהלך בדרך אחר ויתנהל לאטו ולא קיים דבר ה', רק במה שלא שב בדרך אשר בא בה אל בית אל, אך ההליכה היתה לאט, שכן ראינו כתוב אח"כ וילך אחרי איש האלקים וימצאהו יושב תחת האלה. ולא היה לו לעשות כן רק למהר הליכתו כדי שלא יתעכב בדרך ויבא לידי תקלה. כמו שסיפר ונביא אחד זקן יושב בבית אל (יא). ותרגם יונתן ונבייא שקרא חד. למד זה מדכתיב ונביא אחד זקן. אחד היה ופרסמו הכתוב, שאילו היה נביא אמת לא היה לו לומר אחד, כי כמה נביאי אמת היו אחיא השלוני ותלמידיו ורבים כאלה. ועוד שהיה יושב בבית אל מקום הרשע, שהעמיד שם ירבעם עגל א' ולא כיהה בו, מזה נראה שהיה נביא שקר. ולכן לא קראו איש האלקים כאשר קרא לנביא אמת, ויבא בנו ויספר לו את כל המעשה אשר עשה איש האלקים. ואמר את כל המעשה. דהיינו שהמזבח נקרע ונשפך הדשן אשר עליו, וגם ותיבש ידו של ירבעם ובתפלת הנביא חזרה לאיתנה. ומלבד זה את הדברים אשר דבר אל המלך. שאמר לו אם תתן לי את חצי ביתך לא אבא עמך ולא אוכל לחם ולא אשתה מים במקום הזה. וידבר אליהם אביהם איזה הדרך הלך. שדבר אתם קשות על שלא באו להגיד לו תכף ומיד כדי שילך אליו כמו שעשה, ויראו בניו את הדרך אשר הלך איש האלקים (יב). כי במקרה ראו בניו בעצמם את הדרך אשר דרך בה. וילך אחרי איש האלקים (יד). אחרי מופלג, שהגם שנתעכב זמן הרבה וימצאהו יושב תחת האלה. שהיתה לו כמציאה בהיסח הדעת יען כי עבר זמן רב אחרי הליכתו, וזה גרם שנתפתה לדברי אותו נביא השקר, ויאמר אליו לך אתי הביתה ואכול לחם (טו). כי כבר אמרו ז"ל שזה היה מיכה שהיתה פתו מצויה לעוברים ושבים, ולכן א"ל לך אתי. שזה דרכי להאכיל פתי לאורחים. וזהו הביתה הידועה. ויאמר לא אוכל לשוב אתך ולבא אתך ולא אוכל לחם ולא אשתה אתך מים במקום הזה. עינינו רואות כמה האריך הכתוב, כי היה די שיאמר לא אוכל לבא אתך לאכול לחם ולשתות מים במקום הזה. אך הנביא הזה רצה להוסיף על הצווי והפיל העיקר. כי הוא אמר לא אוכל לשוב אתך, הוא מה שצוהו ולא תשוב בדרך אשר הלכת. ולבא אתך דהיינו לאכול לחם ולשתות מים. אך הוסיף באמרו לא אוכל לחם ולא אשתה אתך מים, אתך דווקא דנראה דעם אחר מותר לו ואינו כן. ובזה מצא מקום נביא השקר למשכו ברשתו. אי נמי כי הוא אמר לא אוכל לחם ולא אשתה אתך מים במקום הזה, כלומר אף שתביא לי חוץ לבית אל ואינו כן. כי הצווי לא תאכל לחם ולא תשתה שם מים היינו בבית אל אך חוצה לו מותר. ובזה מצא מקום נביא השקר לכחש לו, ויאמר לו גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר השיבהו אתך אל ביתך ויאכל לחם וישתה מים וכו'. הכונה אתה אומר לי ולא אשתה אתך מים, שאתה מחזיק אותי לרשע ואינו כן, כי גם אני נביא כמוך. ולא היה לו לסמוך על זה, שהרי כתב הרמב"ם ז"ל בענין הנביא שאם לא הוחזק בנבואתו אין להאמין בו. שכן כתוב וידע כל ישראל וגו' כי נאמן שמואל לנביא לה' (שמואל א' ג, כ). עוד א"ל ומלאך דבר אלי בדבר ה' וכו'. ואיתא בתנחומא פר' וירא, ויאמר אל תשלח ידך אל הנער (בראשית כב, יב). א"ל מי אתה, א"ל מלאך, א"ל כשאמרת לי קח נא את בנך הב"ה בעצמו אמר לי, ועכשיו אם מבקש הוא יאמר לי וכו', מיד פתח הב"ה את הרקיע ואת הערפל, ויאמר בי נשבעתי נאם ה' ע"כ. הרי שכשאמר ומלאך דבר אלי. היה לו לנביא אמת להבין כי לא דבר נכונה, שאין ביד המלאך להשיב דבר ה' ריקם, והוא לא נשמר מזה רק וישב אתו ויאכל לחם בביתו. שלא חש לבא אליו ולאכול ולשתות בביתו, ועבר וויתר על דברי עצמו בכל מכל כל. ויהי הם יושבים על השלחן (כ). לא איחר הב"ה להענישו, ויהי לשון צרה. הם יושבים על השלחן, שעדין היו אוכלים ושותים, ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו. ואיתא בפ' חלק (סנהדרין קג:), א"ר יוחנן גדולה לגימא שמשרה שכינה על נביאי הבעל. והקשה בעל חדושי אגדות ז"ל, מיהו לא מצינו אז במלכות ירבעם שהיו עובדים לבעל רק לעגלים, ואפשר שקרא לו נביא הבעל, שמצינו בעובדי הבעל נביאי שקר עכ"ל. אבל לע"ד קראו נביא הבעל כפשוטו לפי מ"ש בזהר פ' בראשית דף מ"ט א', שהבעל הוא השמש. ובפ' פקודי דף רל"ו ב' ז"ל, וכל אינון דאית לון חיזו סומקא גוון דדהבא קיימי בטורי כד שמשא בתוקפיה, בגין דתוקפא בשמשא אחזי דהבא, וההוא דממנא בההוא תוקפא דשמשא חיזו דיליה כעגלא וכו' ואינון דכר ונוקבא. הרי שהעגל הוא הממונה על השמש והשמש נקראת בעל. ושפיר קאמר שמשרה שכינה על נביאי הבעל. ועוד בפ' תשא דף קצ"ג ב' על שני עגלי ירבעם אמר הכא דכר ונוקבא, נוקבא הות בדן וכו'. וא"כ הזכר היה בבית אל. ולכן נק' בעל והנביא שלו היה נביא הבעל. ויקרא אל איש האלקים אשר בא מיהודה וכו'. יען כי מרית פי ה' שצוך שלא תשוב בדרך הזה. ולא שמרת את המצוה אשר צוך ה' אלקיך (כא). בשמעך לדברי שאמרתי מפי מלאך וכו'. לא תבא נבלתך אל קבר אבותיך מדה כנגד מדה. אתה באת בדרך אשר צויתיך שלא לבא, ולעומת זה לא תזכה לבא אל קבר אבותיך, כי מת מצוה קונה מקומו. וילך וימצאהו אריה בדרך וימיתהו. דשקיל למטרפסיה בהאי עלמא, ותהי נבלתו מושלכת בדרך והחמור עומד אצלה והאריה עומד אצל הנבלה (כד). מכאן ראיה שהבעלי חיים המזיקים עושים רצון קונם לבד, שהרי החמור עומד אצל הנבלה ולא הזיקו, וגם האריה עומד אצל הנבלה ולא אכל אותה, וגם לא שבר את החמור, להראות כי מאת ה' היתה זאת, והאריה עשה רצון קונו לבד ולא יותר. מה שאין כן באדם כי נוטל נקמתו מאויבו ולא שוה לו לעשות רצון קונו לבד, רק אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. ולכן ענוש יענש מדה כנגד מדה.

הדבר הזה ראינו בפרעה הרשע שהכביד לבו ולא רצה לשלח את ישראל, אשר על כן נענש והוכה בעשר מכות, ואח"כ על ים סוף כנז' בפסוקים ובדרושים הקודמים. והנה טעם לגלות מצרים איתא בזהר חדש פ' וישב דף מ"ו ג' ז"ל, תא חזי כמה שנין יתיב ההוא צדיק דלא חזא לאבוי, עשרין ותרתין שנין, הא אינון יתבו במצרים עשרין ותרין שנין לכל שבטא ושבטא מאינון עשר שבטין דזבינו ליה, לפום חושבנא הוו מאתן ועשרין שנין בכלהו, דל מינייהו עשר שנין דנכיתו לון בדינא דלעילא בגין עשר שבטין דמיתו תמן במצרים אשתארו מאתן ועשר, הה"ד רדו שמה וכו' (בראשית מב, ב). הרי שגלות מצרים היה על מכירת יוסף. שאע"פ שהוצרכו לתקן ד' דורות, אנוש מבול פלגה סדום, עכ"ז מכירת יוסף גרמה תוקף השעבוד. וכן אמר שם בזהר חדש, אמר לון קב"ה, אתון חללתון להאי שבת דאנא גזרנא דיהא מלך על כל שאר יומין, ואתון עבדתון יתיה עבד עבדין, אוף אתון תסבלון ההיא עבודה קשיא. אמנם תוקף השעבוד לא היה אלא משנולדה מרים שהם פ"ו שנה, ומהם היו י"ב חדש ששימשו המכות ולא עבדו ישראל כנודע. וגם ששה חדשים קודם הלך משה בשליחותו של מקום לבשר גאולתם, נשארו פ"ד שנה הם ד' פעמים כ"א, כנגד ד' שבטים שחטאו במכירתו יותר מכלם, כי שמעון ולוי הם הם שאמרו הנה בעל החלומות וכו' ועתה לכו ונהרגהו. וראובן אמר השליכו אותו אל הבור הזה וכו'. והגם שכונתו היתה טובה, למען הציל אותו מידם. לא עשה כהוגן כי ע"י זה נמכר יוסף. וכבר אמרו בכתפו היה לו להוליכו אל אביו. ויהודה אמר לכו ונמכרנו לישמעאלים. ולכן ד' פעמים כ"א של ד' השבטים הנ"ל היו משועבדים בקושי, מה שאין כן לשאר השבטים שלא חטאו כל כך. והנה כנגד זה לעבד נמכר יוסף, היו ראויים ישראל לימכר כעבדים, וזאת היתה כונת פרעה לכובשם לעבדים. אך הוא סבר לדונם בדין עבד כנעני. וכתב הרמב"ם ז"ל סוף הלכות עבדים, מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך וכו'. ולכן וימררו את חייהם בעבודה קשה וכו' אשר עבדו בהם בפרך. אמנם בבא משה אל פרעה אמר לו, אלקי העברים נקרה עלינו. כי ישראל יש להם דין עבד עברי והם עבדים להב"ה, דכתיב כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה). וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות עבדים, א' המוכר עצמו או שמכרוהו בית דין, אינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח, שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד (מב). אינו נמכר אלא בצנעא ודרך כבוד. כן עשה הב"ה דאיתא בב"ר ריש פ' פ"ו. היה אבינו יעקב ראוי לירד למצרים בשלשלאות וקולרין, אמר הב"ה בני בכורי ואני מורידו בבזיון, איני מורידו פומבי אלא הריני מושך את בנו לפניו והוא ירד אחריו ע"כ. כי אע"פ שירדו בגלות והיה להם לירד כעבדים בשלשלאות של ברזל, עכ"ז להיותם כעבד עברי שהם בנים לה', ירד יוסף תחלה בצנעא וירד אחריו יעקב דרך כבוד. עוד כתב שם הרמב"ם ז"ל, כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך, ואיזוהי עבודת פרך, זו עבודה שאין לה קצבה ועבודה שאינו צריך לה. לא כן הרשעים פרעה ומצרים שעבדו בהם בפרך כדלעיל, וגם עבודה שאין לה קצבה. ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס (שמות א, יא). פי תהום בולעו, וראשון ראשון מתרוסס. וגם שגם בלילה לא שכב לבם והיו מעמידים אותם מקרות הגבר למלאכתם, עוד שם, כל עבד עברי אסור להעבידו בדברים בוזים, כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו, ולא יעשה אותו בלן לרבים או ספר לרבים או נחתום לרבים. ולא ילמדנו בתחלה מלאכה כלל אלא אומנות שהיה בה, שעושה כמו שהיה עושה מקודם וכו'. והמצרים שמו את ישראל מכבדי בתים מכבדי דרכי' מכבדי חוצות, ועשו אותם שמשים להחם את הצונן ולצון את החמין ועשו אותם בלנים, כמ"ש בילקוט פ' וארא. ועוד שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ושל נשים לאנשים. וכ"כ בתנחומא פ' ויצא, שהיו אומרים לאיש קום לוש ואפה. אומרים לאשה מלאי חבית זו, בקעי העץ הזה וכו'.

עוד שם, כל עבד עברי או אמה העברייה חייב האדון להשוותן לו במאכל ובמשקה בכסות ובמדור, שנאמר כי טוב לו עמך (דברים טו, טז). שלא תהא אוכל פת נקי והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא חדש, אתה ישן ע"ג מוכין והוא ישן ע"ג התבן וכו'. והמצריים היו מאכילים לישראל פת מצה שהוא קשה להתעכל, והוא מאכל נאות לעמלים כדי שיספיק להם לחם מועט, כן כתבו המפרשים. וכתב בעל מנחה בלולה בפ' בשלח, בשבתנו על סיר הבשר (שמות טז, ג). באכלנו לא נאמר אלא בשבתנו, שהי' המצרי מבשל ואוכל בשר, והיהודי יושב ורואה ונהנה מן הריח. ובשמות רבה פ"ו אומר להדיא שהיו ישנים על הארץ. ועל כל אלה שלח הב"ה לפרעה ולעמו עשר מכות, מדה כנגד מדה כמ"ש בילקוט פ' וארא. ולבסוף כתוב ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. כלפי מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' עבדים, אדון שמת, אם הניח בן זכר הרי העבד עובד הבן, והנמכר לגר צדק או לכותי, אפילו הבן אינו עובד, אלא כיון שמת האדון יצא לחירות. ולכן בראות ישראל וימת מלך מצרים, וחשבו לצאת לחירות, ואדרבא תכבד העבודה עליהם. לכן ויאנחו בני ישראל וכו' ואז ותעל שועתם וכו'. וכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות עבדים, כל היוצא בסוף שש או ביובל או במיתת האדון מעניקים להם. ובספרי פ' ראה ע"פ וזכרת כי עבד היית במצרים (דברים טז, יב). מה במצרים הענקתי לך ושניתי לך, אף אתה הענק ושנה לו ע"כ. אך עדין צריכין אנו למודעי, שהרי כתב שם הרמב"ם ז"ל, דברים שיש בהם ברכה מחמת עצמן הוא שחייב להעניק לו מהם, אבל הכספים והבגדים אינו חייב ליתן לו מהם ע"כ. וא"כ למה נתן לישראל ביזת מצרים וביזת הים, כלי כסף וכלי זהב ושמלות. שאע"פ שכן צוה הב"ה ושאלה אשה משכנתה וכו'. עדין קשה שאין אלו בכלל הענקה.

וע"כ נבאר מאמרם ז"ל בב"ר פ' ס"א. בימי אלכסנדרוס מוקדון באו בני ישמעאל לעורר על ישראל על הבכורה, ובאו עמהם שתי משפחות רעות כנעניים ומצרים. אמרו מי הולך ודן עמהם. אמר גביעה בן קוסם אני הולך ודן עמהם. אמרו לו היזהר שלא תחליט להם את הארץ. אמר אני הולך ודן עמהם, אם נצחתי אותם הרי מוטב ואם לאו אתם אומרים מה הגרוע הזה שיעור עלינו. הלך ודן עמהם, א"ל אלכסנדרוס מי תובע מיד מי. אמרו ישמעאלים אנו תובעין מידם ומתורתם אנו באים עליהם. כתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר. וישמעאל בדין שיטול פי שנים. א"ל גביעה בן קוסם אדוני המלך אין אדם עושה מה שהוא רוצה לבניו, א"ל הין, א"ל והכתיב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. א"ל והיכן שטר שילוח שסילק בין בניו, א"ל ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות. ונסתלקו משם בבושת פנים. אמרו כנעניים מתורתן אנו באים עליהם, בכל מקום כתיב ארצה כנען, ארץ כנען יתנו לנו את ארצנו. א"ל גביעה בן קוסם, אדוני המלך אין אדם עושה לעבדו מה שהוא רוצה, א"ל הין, אמר מה כתיב ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הרי הארץ שלנו והם עבדים לאדוני המלך ונסתלקו משם בבושת פנים. אמרו מצרים מתורתן אנו באים עליהם, ששים ריבוא יצאו מאצלנו טעונים כלי כסף וכלי זהב, דכתיב וינצלו את מצרים. יתנו לנו את כספנו ואת זהבינו. א"ל גביעה בן קוסם, אדוני ששים ריבוא בני אדם עשו אצלם רד"ו שנים, מה הם כספים ומה הם זהבים שנוטלין בשכרן דינר ליום. ישבו פילוסופים וחשבו ולא הגיעו לק' שנה עד שנמצאת ארץ מצרים לטמיון ונסתלקו משם בבושת פנים ע"כ. ואע"פ שאין להאריך בקושיות כי רבים המה, צריך לדקדק למה הביאו עמהם כנעניים ומצרים, ואע"פ שבפרק חלק שיש מדרש זה לא הזכיר אלא כל א' בפני עצמו. הרי במ' זה אומר שבאו עמהם, וזה מורה באצבע שישמעאל הביאם עמהם לחזק את טענתו. אשר על כן נקדים מה שכתוב בטור חשן משפט הלכות נחלות סי' רע"ז סעיף ט' בשולחן ערוך ז"ל, ישראל שהיה לו בן מן השפחה או מהנכרית, הואיל ואינו קרוי בנו, הבא לו אחריו מישראלית בכור לנחלה ונוחל פי שנים. עוד שם סי' רע"ח סעיף ג', אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויים לבא לאחר מיתת אביו אלא בנכסים המוחזקים לאביו שבאו לרשותו, שנאמר בכל אשר ימצא לו. עוד שם סעיף י', יצא עליהם שטר חוב בכור פורע בו פי שנים, ואם אינו רוצה ליטול פי שנים ולא לפרוע פי שנים רשאי ע"כ. כל אלה חברו לבני ישמעאל, שאם יבאו לבדם לעורר על הבכורה יטענו ישראל כנגדם שתי טענות. הא' שא"י היתה ראויה לאבות ולא מוחזקת, שאע"פ שבגמרא פרק יש נוחלין מסיק דא"י מוחזקת היא. פרש"י ז"ל שם, מוחזקת היא להם מיציאת מצרים ע"כ. כי הרי ידענו שהאבות היו גרים, כמ"ש אברהם, גר ותושב אנכי עמכם. וליצחק נאמר גור בארץ הזאת. וביעקב כתיב וישב יעקב בארץ מגורי אביו. ולכן אין לבני ישמעאל לעורר על הבכורה, כי ארץ ישראל לא היתה מוחזקת לאבות רק ראויה. לפי שעדין לא נפרע שטר חוב של גלות מצרים שבו תלוי ירושת ארץ ישראל, ולכן מיציאת מצרים הרי היא מוחזקת. וגם אין לישמעאל חלק פשוט לפי שהוא בן השפחה, שכן כתוב וגם את בן האמה. כי ביצחק יקרא לך זרע. וכבר אמרנו שבן השפחה אינו קרוי בנו. ובטענות אלה אין לישמעאל דין ודברים על א"י. ולכן אמרו לגביעה בן קוסם הזהר שלא תחליט להם את הארץ. לפיכך נטלו עמהם את הכנעניים שאמרו בכל מקום כתיב ארצה כנען. ותנן בפ"ז דכלאים, מאימתי נקרא אנס משישקע. ופי' הר"ב מאימתי נק' הכרם על שם האנס ונחשב כשלו, משישקע שם בעלים מן הכרם ויקרא על שם הגזלן ע"כ. ז"ש הכנעניים יתנו לנו את ארצנו שעדין נקראת על שמנו, ובזה סברו ישמעאל שהכנעניים יירשו את הארץ ויחלקוה ביניהם, ולפי שעדין יש לפרוע השטר חוב של גלות מצרים, כמ"ש בב"ר פ' פ"ב. וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. ר"א אומר מפני שטר חוב כי גר יהיה זרעך ע"כ. וא"כ יאמרו ישראל מי שפרע החוב הוא יירש את הארץ, על זה באו המצרים ואמרו יתנו לנו את כספנו וזהבינו, כי הנה בשביל שעבוד מצרים ירשתם את הארץ. וא"כ אין לכם ליטול את ממוננו. ומה שנטלתם לא היה מן הדין, ולכן יתנו לנו וכו'. ועתה נבאר המ' בפרטות, כי ז"ש בני ישמעאל, כי את הבכור בן השנואה יכיר. ודרשו רז"ל שנואה בנשואיה, וא"כ שנשואי הגר לא היו כל כך עיקר, קרא כתיב בן השנואה יכיר. והם לא ידעו דאיתא בספרי, יכול אפילו שפחה אפילו נכרית, תלמוד לומר כי תהיין לאיש. כל שיש לו בהן הויה, יצאו אלו שאין לו בהן הויה. שהרי אין קדושין תופסין בשפחה, דכתיב שבו לכם פה עם החמור. עם הדומה לחמור. וזה נאמר על אליעזר וישמעאל כנודע. ועכ"ז לא רצה גביעה בן קוסם לבא בטענה זו רק להשיב תשובה נצחת, אין אדם עושה מה שהוא רוצה לבניו. דתנן בפ' יש נוחלין, המחלק נכסיו לבניו על פיו, ריבה לא' ומיעט לאחר והשוה להן את הבכור וכו', כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה, דבריו קיימין. וכתיב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. אך על זה פקח עיניו אלכסנדרוס ושאל, והיכן שטר שילוח שחילק בין בניו, לפי שכתוב בטור ח"מ סי' רמ"ו וסי' רפ"א, הכותב כל נכסיו מתנה לא' מבניו לא עשאו אלא אפוטרופוס, והרי הוא בכל הנכסים כא' מאחיו. עוד שם, אם פירש בשטר שמקנה לו הקנאה גמורה ולא בתורת אפוטרופוס, וכן כל שכתוב בשטר המתנה לשון שאפשר להוכיח ממנו דלמתנה גמורה נתכוון קנה. וכל היכא דאיכא לאסתפוקי בלשון המתנה, על המקבל להביא ראיה. בשביל זה שאל והיכן שטר שילוח. שממנו נראה אם עשאו אפוטרופוס או נתן לו מתנה. א"ל ולבני הפלגשים וכו'. שמזה נראה שלא נתן הכל ליצחק רק לכלם נתן מתנות, וכשהוא בלשון מתנה דבריו קיימין, וכל שכן שיובן היטב על ישמעאל לבד, שכן כתב רש"י ז"ל הפלגשם חסר כתיב, שלא היתה אלא פלגש אחת, היא הגר היא קטורה. ואז נסתלקו משם בבשת פנים, תגלה חרפתם בקהל שישמעאל הוא בן שפחה וכל זרעו בלתי מיוחסים. אז אמרו כנעניים שכיון שישמעאל אין לו חלק בארץ, יתנו לנו את ארצנו שעדין שמנו עליה ולא נשקע שם בעלים ממנה, כי מתורתן אנו באים עליהם שהזכירה לעולם ארץ כנען. ואע"פ שהיה יכול גביעה בן קוסם להשיב כמה תשובות, שהתורה אמרה לזרעך נתתי את הארץ הזאת ודומיהם. רצה להשיב תשובה נצחת להראות חרפתם ואמר אין אדם עושה לעבדו מה שהוא רוצה. ומה כתיב ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, ומה שקנה עבד קנה רבו. וא"כ אף שנקראת ארץ כנען, יד עבד כיד רבו והיא שלנו והם עבדים לאדוני המלך. כי אלכסנדרוס היה מלך יון, ובני יפת גומר ומגוג ומדי ויון. וכנען הוא עבד לאחיו שם ויפת, ומפני כבוד המלכות לא אמר והם עבדים לנו רק עבדים לאדוני המלך, ולבני שם נפלה הארץ כמ"ש רש"י ז"ל ע"פ והכנעני אז בארץ. וגם אלה נסתלקו משם בבשת פנים כי הם עבדים לאחיהם. ומצרים גם כן אמרו יתנו לנו את כספנו ואת זהבינו, כיון שניתן להם ארץ ישראל חלף עבודתם. וגם בזה היה יכול לומר גביעה בן קוסם כי כן גזר הב"ה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. וצוה לישראל ושאלה אשה משכנתה וכולי. אמנם זאת היתה תשובתו. ששים רבוא בני אדם עשו אצלם רד"ו שנים. דייק בלשונו עשו אצלם, כי הנה ידענו כי תוקף השעבוד ששעבדו בהם בפרך לא היה אלא פ"ו שנה כדלעיל, כי מתחלה היה בפה רך. ולכן אמר עשו אצלם. כלומר בין מרצונם בין בעל כרחם עשו אצלם רד"ו שנים, כי תכף שירדו אבותינו מצרים היה הנאה למצרים שכלה הרעב בזכותם ובזכות אביהם. ועוד שאמר פרעה ליוסף, ושמתם שרי מקנה על אשר לי. וא"כ ובני ישראל פרו וישרצו. שבמעט זמן נעשו ס' רבוא. וראוי ליתן להם שכר פעולתם, כי גזר דינו ית' היה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. ולא אמר למצרים, ועוד שהיו משתעבדים בהם לילות וימים, ועל זה היו חייבים המצריים לשלם שכר פעולתם. ואיתא בטור ח"מ סי' שס"ג, התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה וביטלו ממלאכה אחרת, משלם לו כפועל. והנה ישראל עבדים המה לו ית' וחייבים לעשות מלאכתו, דהיינו לעסוק בתורה ומצות, והמצרים לא הניחום ולכן חייבים לפרוע שכר פעולתם. ונסתלקו בבשת פנים כי עדין נשארו חייבים לישראל, ועבד לוה לאיש מלוה. ובכל אלה מתורצת הקושיא כי לא בשביל הענקה לבד וינצלו את מצרים, אלא בשכר טרחם חלף עבודתם, ועל כן וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות.

ובילקוט פ' בא, קומו צאו. מלמד שהיה פרעה דופק על פתחן של משה ואהרן, אמר להם קומו צאו, אמרו לו שוטה בלילה אנו יוצאין, א"ל קומו צאו. א"ל וכי גנבים אנחנו, בבקר אנו יוצאים, אמר הרי מתה כל מצרים. אמרו לו ומבקש אתה לכלות את המכה הזאת ממך, אמור הרי אתם ברשותכם, הרי אתם עבדיו של הב"ה. התחיל פרעה צווח, לשעבר הייתם עבדי אבל עכשיו הרי אתם בני חורין, הרי אתם ברשותכם, צריכים אתם להלל להב"ה שאתם עבדיו ע"כ. דקדקו רז"ל בפ' ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי. שהרי כבר אמר בפ' הקודם, ויקם פרעה לילה. ולמה חזר ואמר ויקרא למשה ולאהרן לילה. ועוד ולכו עבדו את ה' כדברכם. שגם זה מיותר שכיון שיצאו יעשו הטוב בעיניהם. ומה לי כי יזעק ולכו עבדו וכו'. ועוד שגם זה הפ' מיותר, שכתוב אחריו גם צאנכם גם בקרכם וכו'. לכן פי' שהיה פרעה דופק על פתחן של משה ואהרן אעפ"י שהיה לילה ואין דרך לצאת בלילה, שלכן א"ל שוטה בלילה אנו יוצאין, והלא כבר צונו הב"ה ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. חזר וא"ל קומו צאו. א"ל וכי גנבים אנחנו. שפי' בדרוש אחר כי אין מיתה ותשלומין באין כא' ע"ש. אמר הרי מתה כל מצרים בעבור שכבשתי אתכם, וא"כ רצונו ית' שתצאו מיד, א"ל ומבקש אתה לכלות את המכה הזאת ממך. כי פרעה היה בכור והיה מפחד למות גם הוא כאחיו. ולכן אמרו ממך דוקא. אמור הרי אתם ברשותכם, כי עבד עברי אין גופו קנוי, ולכן לא אמר הרי אתם בני חורין רק ברשותכם, כי לעולם לא היה לי שליטה עליכם לפי שהרי אתם עבדיו של הב"ה. ופרעה הרשע עדין מחזיק בטומאתו, שדנם כדין עבד כנעני, ואמר לשעבר הייתם עבדי דווקא אבל עכשיו הרי אתם בני חורין, כעבד כנעני שצריך גט שחרור הרי אתם ברשותכם, וצריכים אתם להלל להב"ה שאתם עבדיו. כי מכאן ואילך הרי אתם עבדים לו ית'. שכן כתוב כי לי בני ישראל עבדי' אשר הוצאתי אותם מארן מצרים. וזש"ה ויקרא למשה ולאהרן לילה. דאיתא בירושלמי פ"ה דפסחים (לז.) ז"ל, ניתן כח בקולו של משה, והיה קולו הולך בכל ארץ מצרים מהלך מ' יום וכו'. א"ר לוי כשם שניתן כח בקולו של משה, כך ניתן כח בקולו של פרעה, והיה קולו הולך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום. ומה היה אומר, קומו צאו מתוך עמי. לשעבר הייתם עבדי פרעה, מכאן ואילך אתם עבדי ה' ע"כ. לכן אמר ויקרא למשה ולאהרן לילה. שקולו היה הולך מהלך מ' יום. ובזה נתרץ ג"כ מה שקשה בפ' והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף. דכמוהו היא זכר, וכיון דאמר לא נהיתה ותוסיף לשון נקבה היל"ל ג"כ כמוה בלשון נקבה. וכן הרגיש הראב"ע ז"ל שכתב לא ראינו כזאת בכל המקרא ע"ש. ולי הצעיר נלע"ד ששינה הכתוב להודיע כי כמוהו של משה שנשמע קולו בכל ארץ מצרים לא נהיתה. וכמוהו של פרעה לא תוסיף, כי גם הוא נשמע קולו בכל ארץ מצרים. וז"ש גם אתם גם בני ישראל. גם אתם דקאי למשה ולאהרן שהיו משבט לוי שלא היו משועבדים למצרים, גם בני ישראל שהיו משועבדים לי. ואפשר שזהו מ"ש אמור הרי אתם ברשותכם כלפי משה ואהרן, שאעפ"י שלא היו משועבדים לא היו ברשותם לצאת. וכלפי ישראל הרי אתם עבדיו של הב"ה ולא עבדים לפרעה.

ונבאר לענין זה מ' בילקוט פרשת בשלח, ד"א ויושע ה' ביום ההוא. וכי ישראל ביד מצריים היו, אלא בשעה שיצאו ישראל ממצרים, פתח עוזא שר של מצרים לפני הב"ה וא"ל, רבש"ע אומה זו שאתה מוציא ממצרים יש לי עליה דין, יבא מיכאל שר שלה וידון לפניך עמי. באותה שעה אמר הב"ה למיכאל בא ודון עמו. פתח עוזא שר של מצרים ואמר לפניו, רבש"ע אתה גזרת על אומה זו שיהיו משועבדים תחת ידי אומה שלי ארבע מאות שנה, שנאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ועדין לא עבדו בהם אלא פ"ו שנה משנולדה מרים, ועדין לא הגיע זמנם לצאת, אלא תן לי רשות ואחזירם תחת ידי אומה שלי עד ת' שנה. כשם שאתה קיים כך שבועתך קיימת. באותה שעה א"ל הב"ה למיכאל לחזור לו תשובה, מיד שתק מיכאל. באותה שעה השיב הב"ה ואמר לעוזא, יש לי ללמד זכות על בני. כלום נתחייבו בני שעבוד אלא בשביל דבור א' שדבר אברהם אוהבי, שאמר לפני במה אדע כי אירשנה. ואמרתי לו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך. כלום אמרתי בארץ מצרים, בארץ לא להם אמרתי. כבר גלוי וידוע שמשנולד יצחק נעשו גרים, וכבר שלמו ארבע מאות שנה, אין לך לשעבד על בני כלום. באותה שעה הציל הב"ה את ישראל, לכך נאמר ויושע ה' ביום ההוא ע"כ. וקשה למה דרש כן ע"פ ויושע, שהרי קטרוג זה היה ביציאתם ממצרים ולא על הים. ועוד קשה למה המתין עוזא לקטרג בשעה שיצאו, היה לו לקטרג קודם צאתם. ועוד למה אמר יבא מיכאל וכו'. שהרי כל דבריו היו כלפי הב"ה. ועוד כיון שא"ל הב"ה למיכאל לחזור לו תשובה למה שתק מיכאל. ולמה השיב לו הב"ה שתי תשובות, א' בשביל דבור במה אדע וכו', שלא אמר כי גר יהיה זרעך בארץ מצרים. ועוד שמנין ת' שנה הם מלידת יצחק. וכמה קושיות אחרות שיתורצו בפי' המאמר. אמנם קשיא להו בפ' ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים. שנראה שביום ההוא דוקא נושעו מיד מצרים, והלא כבר יצאו מתחת יד מצרים ונעשו בני חורין כדלעיל. ולכן שפיר קא מקשה וכי ישראל ביד מצרים היו, והלא כבר יצאו מרשותם. אלא בשעה שיצאו ישראל ממצרים וכו'. כי הנה כתב רש"י ז"ל ע"פ ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. אקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה וכו'. וכ"כ במכילתא. הנה כי כן בראות עוזא שלא חזרו ישראל למצרים כמו שאמרו דרך שלשת ימים נלך במדבר. פתח עוזא וכו' אומה זו וכו'. כי חשב עוזא שיהיו ככל הגוים בית ישראל, שכשם שכל אומה ואומה יש לה שר למעלה הממונה עליה ועל פיו יצאו ועל פיו יבאו, כן ישראל יש להם שר למעלה והוא מיכאל. דאיתא בציוני הביאו ילקוט ראובני ערך מלאך ז"ל, ביום שבישר מיכאל את שרה שתוליד ליצחק שהיה ראש לנמולים, נתמנה להיות שר על ישראל ע"כ. ולכן ידע עוזא כי מיכאל שר ישראל, ולכן אמר יבא מיכאל שר שלה וידון לפניך עמי כי יש לי דין עליה. באותה שעה דוקא, כי הב"ה רצה להיות סנגורן של ישראל כי הם חלקו ונחלתו ואינם תחת שום שר. אבל להפיס דעתו של עוזא אמר באותה שעה למיכאל בא ודון עמו. פתח עוזא וכו' אתה גזרת על אומה זו שיהיו משועבדין תחת ידי אומה שלי ת' שנה. מהדברים האלה נלמוד כי גם עוזא סבר כפרעה שישראל היו כעבד כנעני שגופן קנוי לפרעה ומצרים. ולכן אמר על אומה זו, שגם היא אומה כאומות שיהיו משועבדין בשעבוד הגוף תחת ידי אומה שלי, כי הוא פי' בארץ לא להם על מצרים, שקנה יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה ואת העם העביר לערים, ולכן נק' ארץ לא להם. ועדין לא עבדו בהם דהיינו בפרך אלא פ"ו שנה משנולדה מרים ע"ש. וימררו את חייהם וכו'. ולכן תן לי רשות ואחזירם וכו', כדי שלא לעשות דברך פלסתר. ועוד שנשבעת על זה, כמ"ש בפרשת לך לך, והנה תנור עשן ולפיד אש. ופרש"י ז"ל זה שלוחו של שכינה. וחשב עוזא שזו היא שבועה שנשבע על גלות מצרים, ולכן כשם שאתה קיים כך שבועתך קיימת. והנא לא ידע כי היה זה לשמור הבטחתו להוריש לבניו את הארץ, כמ"ש רש"י ז"ל ע"פ ויבתר אותם בתוך ע"ש. לא על גלות מצרים. באותה שעה אמר הב"ה למיכאל לחזור לו תשובה. גם כאן אמר כן כדי להפיס דעתו של עוזא, ולכן מיד שתק מיכאל. כדי להראות לעוזא כי לא ככל הגוים בית ישראל, והוא אינו שר שלהם כשאר האומות שהשר שלהם שליט בהם. ולכן שתק מיכאל. באותה שעה השיב הקדוש ברוך הוא ואמר לעוזא, יש לי ללמד זכות על בני. כלומר אין ישראל תחת השר כשאר האומות אלא מיכאל הוא סנגורן של ישראל, ועליו המשרה ללמד עליהם זכות. אך עתה יש לי ללמד זכות על בני שאינם כשאר האומות רק בני דוקא. ולכן כלום נתחייבו בני שעבוד, כי להיותם בני אינם ראויים להשתעבד לשום אומה ומלך ושר, ואין ממש בדבריך שאמרת אתה גזרת על אומה זו שיהיו משועבדים וכו'. אלא בשביל דבור א' שדבר אברהם אוהבי, כמ"ש בפ"ג דנדרים (לב.), מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו ר"י שנה, רשב"ן אמר מפני שהפריז על מדותיו של הב"ה שאמר במה אדע. וכבר פירשנוהו בדרוש לפ' משפטים ע"ש. כלום אמרתי בארץ מצרים. בארץ לא להם אמרתי, כמו שפי' רש"י ז"ל שעל א"י נאמר שהאבות היו שם כגרים, ויגר אברהם בארץ פלשתים. ויגר יצחק בגרר. וגם ביעקב נאמר בארץ מגורי אביו. וא"כ דבריך שקר שאמרת שאני גזרתי שיהיו משועבדים תחת ידי אומה שלך. ולו יהי כדבריך שעל ארץ מצרים אמרתי, ואתה אומר שעדין לא עבדו אלא פ"ו שנים, גלוי וידוע שמשנולד יצחק נעשו גרים, ואמרתי כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ת' שנה. דהיינו שבגרות עבדות ועינוי יהיו ת' שנה, והגרות התחיל מלידת יצחק וא"כ כבר שלמו ת' שנה ואין לך לשעבד על בני כלום, ומה שנשתעבדת בהם עתידים בניך ליתן את הדין וגם אתה תרד מגדולתך, שלכן נאמר ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים. והיה זה דוקא ביום ההוא, לפי שבו ביום וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. דהיינו השר שלהם שהורידוהו מגדולתו. וכ"כ בזהר פ' בשלח דף כ"ב ב', וירא ישראל את מצרים מת. ההוא שלטנא ממנא דמצראי אחמי לון קב"ה דאעברו ליה מההוא שלטנותא דיליה. ע"כ.

נחזור לעניננו שכשענוש יענש החוטא ע"י בעל בחירה, ראוי לו ליענש, יען כי אין מחשבתו להשלים רצון הבורא רק למלאת תאותו לעשות הרע. והוא מ"ש בפ"ק דסוטה (יא.). הבה נתחכמה לו (שמות א, י). להם מבעי ליה, א"ר חמא בר חנינא בואו ונתחכם למושיען של ישראל. במה נדונם, נדונם באש כתיב כי באש ה' נשפט (ישעיה סו, טז). נדונם בחרב, ובחרבו את כל בשר. בואו ונדונם במים, שכבר נשבע שאינו מביא מבול לעולם, והם אינם יודעים שעל כל העולם כלו אינו מביא אבל על אומה אחת מביא. אי נמי הוא אינו מביא אבל הם באים ונופלים לתוך המים, וכן הוא אומר ומצרים נסים לקראתו וינער ה' את מצרים בתוך הים (שמות יד, כז). והיינו דא"ר אלעזר מאי דכתיב כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח, יא). בקדרה שבישלו בה נתבשלו. ויש במ' הזה כמה קושיות, הא' מהו למושיען של ישראל, דאילו כלפי הב"ה היל"ל לאלקיהם של ישראל. ועוד שהיה להם לדרוש הבה נתחכמה לו לעם, שעם ישראל מדבר, כיון שכבר כתב הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו (שמות א, ט). הבה נתחכמה לו לעם. ועוד למה הוצרך לשני טעמים, שעל אומה אחת מביא, ועוד שהם באים ונופלים לתוך המים, בטעם א' סגי. ועוד קושיא עצומה יש במ' זה, שכיון שאמרו נדונם במים ונשארו כך, למה לא כתיב תכף ויצו פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. שהרי אחר שאמרו הבה נתחכמה לו. כתוב וישימו עליו שרי מסים (יא). ויעבידו מצרים וכו' (יג). ויאמר מלך מצרים למילדות וכו' (טו). ואחרי ככלות הכל גזר כל הבן הילוד (כב). אמנם המה ראו כן תמהו, כי כבר כתוב הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו (ט). דהיינו מהמצריים, ואם כבר רב ועצום מהם, מה לו כי יזעק הבה נתחכמה לו פן ירבה. לכן פירשו באו ונתחכם למושיען של ישראל. וכונתם על משה רבינו ע"ה, שכן כתוב שם אחר סמוך למ' זה, ראו שמושיעם של ישראל לוקה במים, עמדו וגזרו כל הבן הילוד וכו', כיון דשדיוה למשה במיא אמרו תו לא קא חזינן כי ההוא סימנא, בטלו לגזרתייהו וכו'. אף אנו נאמר שמ"ש כאן בואו ונתחכם למושיען של ישראל, ר"ל למשה, כי כיון שראו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה למושיען של ישראל שלא יוכל להושיעם. ויובן היטב עם מה שכתוב בילקוט פ' שמות ז"ל, בשנת ק"ל לרדת ישראל מצרימה, ופרעה חלם והנה ישב על כסא מלכותו, וישא עיניו וירא זקן א' עומד כנגדו ובידו מאזנים. ויקח האיש הזקן את המאזנים ויתלם מלפני פרעה, ויקח כל זקני מצרים שריה וגדוליה ויאסרם ויתלם יחד בכף הא', ואח"כ לקח טלה חלב אחד ויתנהו בכף השנית ויכריע הטלה את כלם, ויתמה פרעה וייקץ ויקרא לכל עבדיו ויספר להם את החלום, וייראו האנשים יראה גדולה. ויען סריס א' מסריסי המלך, אין זה כי אם רעה גדולה אשר תצמח למצרים באחרית הימים, כי ילד יולד לישראל ויחריב כל ארץ מצרים, אם על המלך טוב יצא דבר מלכות ויכתב בדתי מצרים אשר כל זכר הילוד בעברים יהרג, למען תחדל הרעה הזאת מארץ מצרים. ויעש המלך כן עכ"ל. ובזהר פ' שמות דף י"ח א', שא"ל שרו של מצרים, הוו ידעין דזמין ברא חדא למיפק מישראל דיתעביד דינא באלקהון על ידיה ע"כ. ולכן נרמז בחלומו של פרעה טלה חלב אחד, רמז לקרבן פסח, שעם זה נעשה דין באלקי מצרים שהיו עובדין לטלה. ועל כל אלה אמר פרעה הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל זה משה רבינו ע"ה. ולפי שידעו כי עצת ה' היא תקום. וה' צבאות יעץ ומי יפר. בחרו בדרכיהם לגזור כל הבן הילוד. לפי שידוע שהגזירה כוללת תנצח הפרטית. דומיא למה שכתוב אך את מטה לוי לא תפקוד וכו' בתוך בני ישראל (במדבר א, מט). וכתוב במדבר רבה פ"א, אמר הב"ה אם נמנה שבט לוי עם ישראל ומתערב עמהם, בא מלאך המות להרוג את ישראל והגזירה יוצאה עליהם שלא יכנסו לארץ אלא מתים במדבר, והוא מוצא לשבטו של לוי מעורב עמהם והם מתערבים עם ישראל למות, לפיכך לא מנה אותם עם ישראל ע"כ. הרי שאע"פ ששבט לוי היו זכאים שלא חטאו בעגל, עכ"ז אם היו נמנים עם ישראל ומתערבים עמהם, הגזירה כוללת תנצח הפרטית והיו מתים עם ישראל. אף כאן כיון שאמר פרעה באו ונתחכם למושיען של ישראל שהוא מרע"ה. אמר נדונם באש אע"פ שכונתו על מרע"ה בלבד והיה לו לומר נדונהו. אך הטעם נכון כי אע"פ שלו לבדו לא נוכל, נכה בו כשיתחבר עם ישראל ונדונים באש, הגזרה כוללת תנצח הפרטית וימות גם הוא כאחיו, אך לא נוכל לעשות כן, כי באש ה' נשפט ויפרע ממנו. ואיתא בילקוט פ' שמות, שא"ל בלעם לפרעה, אם בלבת אש תאמר להמיתם, הלא מילט את אברהם מאור כשדים. ואם בחרב תאמר להשמידם, הלא יצחק בא לאסף וניתן איל תחתיו. ועתה אדוני המלך אם תבקש למחות את שמם, צוה להטיל ילדיהן המימה כי לא נוסה א' מהם בזה ע"כ. בזה שפיר קאמר נדונם באש, כי באש ה' נשפט, כמו שאירע לאברהם, כי כשניצל מכבשן האש כל האנשים אשר השליכוהו בו נשרפו, וכמ"ש במדרש. וכמו שהיה לחמו"ע שכל הקרבים אל הכבשן נשרפו. נדונם במים שכבר נשבע וכו'. הוצרך לשני טעמים לפי שכתוב במכילתא פ' בשלח, כי ה' נלחם להם במצרים (שמות יד, כה). במכות שהיו לוקין אלו על הים, כך היו אלו שבמצרים לוקין ע"כ. הנה כי כן על אותם שבמצרים אמר הטעם שעל כל העולם אינו מביא אבל על אומה אחת מביא, שבודאי לקות שלהם היה בגשם שוטף ואבני אלגביש ודומיהם מעין הפורענות של אלו שעל הים. ועל אותם שלקו בים שרדפו אחרי ישראל, הוצרך לטעם אחר, הוא אינו מביא אבל הם באים ונופלין לתוך המים, כמ"ש ומצרים נסים לקראתו. ושפיר קאמר ר"א בקדרה שבישלו בה נתבשלו. כי הם השליכו הילדים ליאור והיאור הולך לים, כדכתיב כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א, ז). ולכן וינער ה' את מצרים בתוך הים. לפיכך נתיעצו המצרים על ישראל לאבדן מן העולם, אך לפי שידעו שלא יעלה לידם כי כמה פעמים הצילם ה', לכן אמרו באו ונתחכם למושיען של ישראל. כי בסור הסבה יסור המסובב, ובבא עתו של מושיען של ישראל נדונם במים, ובין כך ובין כך וישימו עליו שרי מסים. ובקש לאבדן ע"י המילדות. וכשהגידו לו חכמיו היום נולד מושיען של ישראל, גזר עליהם כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. ובזה הכל עולה יפה וכל דברי חכמים קיימים.

זה דרכו ית' להעניש את הרשעים הקמים על ישראל מדה כנגד מדה. והוא מ"ש במכילתא פ' בשלח, קפאו תהומות בלב ים (שמות טו, ח). הים אין לו לב ונתן לו לב. האלה לא היה לה לב ונתן לו לב, שנאמר עודנו חי בלב האלה (שמואל ב' יח, יד). השמים לא היה להם לב ונתן להם לב, שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים (דברים ד, יא). יבא הים שאין לו לב ונתן לו לב, ויפרע מן המצרים שהיה להם לב ושעבדו את ישראל בכל מיני פורעניות, שנאמר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך (שמות א, יג). תבא האלה שאין לה לב ונתן לה לב, ותפרע מאבשלום שהיה לו לב וגנב שלשה לבבות, לב אביו ולב בית דין ולב ישראל, שנאמר ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל (שמואל ב' טו, ו). יבאו השמים שאין להם לב ונתן להם לב, ויורידו המן כטל לישראל שיש להם לב, וקבלו התורה ועבדו השם בכל לבבם ובכל נפשם, שנאמר ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך (דברים ו, ה) ע"כ. וצריך להבין כונת המ' הזה למה מקדים מעשה אבשלום למן שהוריד לישראל. וגם כל המ' קשה להלמו. אך צריך שנקדים לבאר מ' אחר הובא בילקוט פרשת וירא ז"ל, כבד לב פרעה (שמות ז, יד). אמרו למה הדבר דומה, לארי וחיות ושועל שהיו מהלכין בספינה, וחמור גובה מכס מן הספינה, אמר להם החמור תנו לי מכס, א"ל שועל לחמור כמה עזים פניך, אתה יודע שמלך שבחיות עמנו ואתה תשאל מכס, א"ל החמור מן המלך אני נוטל ולגנזיו אני מכניס, א"ל הארי קרבו לי הספינה ויצא וטרפו לחמור ונתנו לשועל, א"ל סדר לי איבריו של שוטה זה. הלך השועל וסדרן. ראה לבו נטלו ואכלו. כשבא הארי מצא איבריו נתוחים, א"ל לבו של שוטה זה היכן הוא, א"ל אדוני המלך לא היה לו לב, שאילו היה לו לב לא היה אומר למלך מלכי המלכים תן לי דורון, ושכח מה שעשו לו העכברים, ועדין היה אומר מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה'. וצריך להתישב במ' זה כי המשל והנמשל נבוכים זה עם זה. אך הנה ידענו שפרעה עשה עצמו אלוק, ולכן אמר לא ידעתי את ה'. עוד ידוע שהב"ה נק' אריה, אריה שאג מי לא יירא (עמוס ג, ח). כי כשם שהאריה מלך על החיות, כך הב"ה מלך על העולם. והחיות אלו ישראל, דן גור אריה (דברים לג, כב). נפתלי אילה שלוחה (בראשית מט, כא). בנימין זאב יטרף (כז). וכן אמרו (תנחומא פ' ויחי), כי חיות הנה (שמות א, יט). שנמשלו לחיות. והשועל הוא מרע"ה פקח שבחיות. וכלם היו מהלכין בספינה, זו מצרים שכל עיקרה היא היאור שעליו נסמכת, והחמור הוא פרעה מלך מצרים שכתוב בהם, אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג, כ). וכן אמרו רז"ל (ב"ר פ' צ"ה), ופטר חמור תפדה בשה (שמות לד, כ). שחמור הם המצריים, ושה אלו ישראל, שה פזורה ישראל (ירמיה נ, טז). והנה פרעה כתוב בו אשר לא ידע את יוסף (שמות א, ח). עשה עצמו כאילו לא ידעו, ולא שם לבו לכל הטובה אשר הטיב לו ולעמו, שכלכלם בשני הרעב. והיה גובה מכס מן הספינה, שכלם היו מעלין לו מס וגם בישראל כתוב וישימו עליו שרי מסים (שמות א, יא). ופרש"י ז"ל שרים שגובין מהם המס. א"ל החמור תנו לי מכס. יובן עם מ"ש בילקוט סוף פ' שמות, א"ר חייא בר אבא יום גנוסיא היה, והיו כל המלכים באים ומעטרים אותו, נכנסו משה ואהרן אצל פרעה, א"ל מה אתם מבקשים, א"ל אלקי העברים שלחנו אליך, שלח את עמי ויחוגו לי במדבר. א"ל מי ה' אשר אשמע בקולו, ולא היה יודע לשלוח לי עטרה משלו אלא בדברים בא אלי וכו'. הרי שפרעה היה סובר שלהיותו מושל בכיפה היה ראוי שגם אלקיהם של ישראל ישלח לו עטרה ביום גנוסיא שלו שכל המלכים היו מעטרים אותו, וזהו המכס ששאל החמור. א"ל שועל זה משה, כמה עזים פניך, אתה יודע שמלך שבחיות עמנו, שאמרתי לך משמו של מקום שלח את עמי. ואתה תשאל מכס באמרך לא היה יודע לשלוח לי עטרה משלו. א"ל החמור מן המלך אני נוטל ולגנזיו אני מכניס. ניבא ולא ידע מה ניבא, כי הוא אצר ממון הרבה, וילקט יוסף את כל הכסף וכו' (בראשית מז, יד). והביא אל גנזי פרעה. ועוד שפרעה עצמו כינס זהב וכסף לרוב מאד, והיה זה לקיים מה שהבטיח לאברהם אבינו ע"ה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו, יד). שמשם העשירו ישראל והתנדבו למשכן, וזהו בכוון ולגנזיו אני מכניס. א"ל הארי קרבו לי הספינה. הוא מה שהב"ה דילג על הקץ ופרע מן המצרים אע"פ שלא שלמו ת' שנה, בעבור ששעבדו בישראל יותר מדאי. ויצא וטרפו לחמור. ואעפ"י שהארי גם הוא היה בספינה, אמר קרבו לי הספינה. היינו שיקריבוה אל שפת הנהר כדי שיצא ויפרע מפרעה ומעמו עד שגזר להם מכת בכורות, שגם פרעה היה בכור, וגם עליו עבר כוס אלא שניצול למען נקום ינקם ממנו בים סוף. שאז טרפו לחמור. כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב ה' עליהם את מי הים. ונתנו לשועל זה משה, א"ל סדר לי איבריו של שוטה זה. הנה במכילתא פ' בשלח, כתיב וישובו המים ויכסו את הרכב (שמות יד, כח). אף לפרעה. וי"א באחרונה ירד פרעה וטבע, שנאמר כי בא סוס פרעה (שמות טו, יט) ע"כ. רצה הב"ה שפרעה יראה כל פורעניות הים לו ולכל עמו, ואח"כ ימות גם הוא כאחיו. עוד בילקוט, וירא ישראל את מצרים מת (שמות יד, ל). מה היו עושין, היו כל א' וא' מישראל נוטל את כלבו והולך ונותן לו את רגלו על צוארו של מצרי, והיה אומר לכלבו אכול מן היד הזו שנשתעבדה בי, אכול מן הזרועות הללו שלא חסו עלי. תדע לך שכן כתוב למען תמחץ רגלך בדם לשון כלביך (תהלים סח, כד). וזהו סדר לי איבריו של שוטה זה כדי שיהיו מאכל לכלבים. ונטל את לבו ואכלו. רמז שז"ש כבד לב פרעה (שמות ז, יד). שלא נתן אל לבו מה שאירע לו מן העכברים.

והוא מ"ש בילקוט פרשת וארא ז"ל, כשבאו משה ואהרן עמדו לפני פרעה וכו', באותה שעה הוצרך פרעה לנקביו ונכנס לבית הכסא, ונזדמנו לו י"ב עכברים והיו נושכים אותו בכל צד מושבו, וצעק צעקה גדולה ומרה, וחזר וישב על כסאו ונתחזק לבו, אמר למשה ואהרן, מי אתם ומאין באתם ומי שגרכם אצלי, א"ל אלקי העברים שלחני אליך שלח את עמי ויעבדוני. אמר לא ידעתי את ה', מעולם לא שלח לי אגרת שלום ולא הביא לי דורון עכ"ל. הכונה כי כבר פי' במקומו, הנה יוצא המימה (שמות ח, טז). שעשה עצמו אלוק, והיה הולך אל היאור בבקר השכם לעשות צרכיו. לכן כשבאו אצלו משה ואהרן בשליחותו של הב"ה, באותה שעה דוקא הוצרך לנקביו, כדי להראותו שאינו אלוק והוא בשר ודם. והזמין לו י"ב עכברים. כי בפ"ג דהוריות (יג.), שאלו תלמידיו את ר"א בן צדוק, מפני מה הכל מושלים בעכבר, א"ל מפני שסורו רע, מאי היא, רבא אמר אפילו גלימי גייסי. ופרש"י אפילו גלימי דלאו בר מאכל ולית בהו הנאה. ולכן קראום עכברי רשיעי לפי שמפסידין הספרים. ובילקוט פ' וארא, א"ל הב"ה אתה בלעת כל מטות שבטי ישראל, הריני מוציא בלעך מפיך וכו'. זה שאמר שלפי שהיה משתעבד בישראל אף שלא היה לו הנאה, שכן אמרו פיתום, פי תהום בולעו, ורעמסס ראשון ראשון מתרוסס. וזהו סורו רע של העכבר, שמזיק ואין לו הנאה. לכן נזדמנו לו י"ב עכברים כנגד י"ב שבטי ישראל שהיה רוצה לכובשן תחת ידו ולרדותן בפרך. וכיון דאתא לידן ענין העכברים יש לדקדק דאיתא במדרש שמואל ע"פ אוי לנו מי יצילנו מיד האלקים האדירים האלה אלה הם האלקים המכים את מצרים בכל מכה במדבר (שמואל א' ד, ח). אמרו עשר מכות היו לו ושלמו, א"ל הב"ה אין לי מכה מעתה אני מביא עליכם מכה שלא נהיתה מעולם, אלו עכברים שהיו שומטים את מעיהם כן הותקן הלשון בילקוט שופטים ה' ע"פ מדוע בושש רכבו לבא (כח) ע"ש. וכן פירש רש"י ז"ל בפי' שמואל א' ד'. וקשה שהרי כבר היו העכברים בפרעה. ואפשר שזהו דיוק הכתוב המכים את מצרים דוקא אך בפרעה לבדו לא נזכר בכתוב, ולא ידעו הפלשתים דבר זה. ועוד כי בפלשתים היו שומטים את מעיהם ומתים אך לפרעה לא באו אלא לנושכו ולהודיעו שאינו אלוק. ודוק.

נחזור אל מ' המכילתא שכונתו להורות כי ענוש יענש הרשע מדה כנגד מדה. הים אין לו לב ונתן לו לב, שכן כתוב וברוח אפיך נערמו מים (שמות טו, ח). ותרגם אנקלוס ובמימר פומך חכימו מיא. והוא מ"ש במכילתא, במדה שמדדו בה מדדת להם, הם אמרו הבה נתחכמה לו, אף אתה נתת ערמה למים והיו נלחמים בהם בכל מיני פורענות. ועוד איתא שם, הרשעים שבהם היו מטורפין כקש, הבינוניים כאבן, והפקחים כעופרת, וכבר פירשנוהו במקומו. זהו שנתן לו לב לים למדוד מדה כנגד מדה. ז"ש יבא הים וכולי ויפרע מן המצרים שהיה להם לב, ולא רצו לתת לב לשליחות משה ואהרן לשלוח את ישראל, ושעבדום בכל מיני שעבוד. וזהו בדומם. ואחר זה הביא מן הצומח. הוא מ"ש בשמואל ב' י"ח ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד ואבשלום רוכב על הפרד ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה. כי לפי ששנינו אין רוכבין על סוסו. והוא דחק את השעה בחיי אביו ומרד בו וירכב על הפרדה שלו, לכן נענש ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום עודנו חי בלב האלה. ולפי שקשה מאי בלב האלה, לכן פי' שהאלה אין לה לב ונתן לה לב, שויחזק ראשו באלה. דהיינו שהאילן עצמו החזיק בשערו להפרע ממנו על שגנב שלשה לבבות. ואחר שהביא ראיה על הרעה, הביא על הטובה, שמדה כנגד מדה לא בטלה, יבאו השמים שאין להם לב ונתן להם לב בשעת מתן תורה, וההר בוער באש עד לב השמים. שהורו למפרע שאם לא יקבלו ישראל את התורה יחזור העולם לתהו ובהו. ויורידו המן לישראל שיש להם לב, דהיינו שלבם מכוון לאבינו שבשמים כמ"ש ביומא פ"ח (עו.). מי שיש לו ד' וה' בנים היה דואג ואומר, שמא למחר אין המן יורד ונמצאו בניהם ובנותיהם מתים ברעב, ונמצאו כל ישראל מכוונין את לבם לאביהם שבשמים ע"כ. וקבלו את התורה שמתחלת בב' בראשית ומשלמת בל' לעיני כל ישראל שהם אותיות לב, ועבדו את השם בכל לבבם. נחזור לפרעה שנפרע ממנו בים סוף. כי מצאתי בפרקי רבי אליעזר פ' מ"ג, רבי נחוניא בן הקנה אומר תדע לך כח התשובה, בא וראה מפרעה מלך מצרים שמרד בצור עליון הרבה מאד, שנאמר מי ה' אשר אשמע בקולו. ובאותו לשון שחטא בו בלשון עשה תשובה, שנאמר מי כמכה באלים ה'. והצילו הב"ה מבין המתים והלך ומלך בנינוה, וכששלח הב"ה ליונה להתנבאת עליה להחריבה, שמע פרעה ועמד מכסאו וכו' ע"ש. ואפשר דהא והא איתא, כי נגזר עליו ליטבע בים סוף, אך בראות עצמו שנטבע בטיט נתן אל לבו רשעתו ושב אל ה' בכל לבבו וניצול, וכן דייק לשון המ' והצילו הב"ה מבין המתים. שכבר היה בין המתי' ובשביל שעשה תשובה ויצילהו ה'. וכמו שמצינו במלך סדום שנטבע בטיט וניצל בזכות אברהם, וכן בני קרח שבלעתם הארץ ומקום נתבצר להם ועלו. ונלע"ד שזכה לזה בשביל מ"ש ופרעה הקריב (שמות יד, י). ואיתא בזהר פ' בשלח דף מ"ז א', רבי יוסי אומר הא אתמר דקריב לון לתשובה. כי היה ראוי לומר ופרעה קרב, מאי הקריב, שהקריב לבם לתשובה. ולכן זכה גם הוא לתשובה והלך ומלך בנינוה, שגם שם הכריח לעמו לעשות תשובה, כדכתיב ויזעק וכו' מטעם המלך וכו' האדם והבהמה וכו' (יונה ג, ז). וע"ש ביונה א'.

ונפרש עם זה מס' אחת הובאה בפ' בשלח, וישובו ח' רפין, וסימ' וישובו ויחנו לפני פי החירות. וישובו המים על מצרים. וישובו איש מדרכו הרעה, ירמיה ל"ו. וישובו לערב יהמו ככלב, תהלים נ"ט. אולי ישמעו וישובו איש מדרכו הרעה, ירמיה כ"ו. וישובו איש מדרכו הרעה, יונה ג'. וישובו מדרכיהם הרעים, ד"ה ב' ז'. יזכרו וישובו אל ה', תהלים כ"ב. הנה בב"ר פ' ה', א"ר יוחנן תנאים התנה הב"ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל, הה"ד וישב הים לפנות בקר לאיתנו, לתנאים שהתנה עמו. וכבר הקשו המפרשים שפ' זה נאמר על השבת המים על המצריים, ואיך ילמוד מכאן שהתנאי היה שיקרע לפני ישראל. ונלע"ד שיובן עם מ"ש בזהר פ' ויקהל קצ"ח ב' ז"ל, אתני בימא למעבר לישראל בגויה ביבשתא ולמטבע למצראי, וכך הוה דכתיב וישב הים לפנות בקר לאיתנו. אל תיקרי לאיתנו אלא לתנאי, למאי דאתני עמיה קב"ה בעובדא דבראשית ע"כ. הרי שהתנאי היה כפול שיקרע לישראל ויטביע המצריים, ולא נשלם התנאי עד ישובו המים על מצרים. והמ' שלנו מורה כן שאמר תנאים התנה הב"ה עם הים. דהיינו תנאים שנים דמיעוט רבים שנים, וחזר ואמר לתנאים שהתנה עמו, דהיינו שיקרע לישראל וישובו המים על מצרים. ואיתא בילקוט פ' בשלח, והמים להם חומה. חמה כתיב, שירד סמ' לקטרג על ישראל והיו משמיע קולו לשר של ים ונתמלא עליהם חימה וביקש לטובען, מיד השיב לו הב"ה שוטה שבעולם, וכי לדעתם עבדו, והלא לא עבדוה אלא מתוך שעבוד ומתוך טירוף דעת, ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון. כיון ששמע שר של ים אותה חימה שנתמלא על ישראל החזירה על מצרים, שנאמר וישובו המים. ששבו מישראל על מצרים ע"כ. וז"ש וישב הים לפנות בקר לאיתנו. דהיינו להשיב בחימה אפו על המצריים שבזה השלים תנאו. ובמס' לפנות בקר ב'. וישב הים לפנות בקר. יעזרה אלקים לפנות בקר. שיובן עם מ"ש בילקוט, ויהי באשמורת הבקר. בלילה רצה גבריאל להרוג את מצרים, א"ל הב"ה המתן להם עד אותה שעה שפעל אברהם עמי, שנאמר וישכם אברהם בבקר ע"כ. שאלולי זכות העקדה כבר היו ישראל אבודים וזהו יעזרה אלקים. שאפי' מדת הדין נהפכה לרחמים בזכות עקדת יצחק, שאברהם איש חסד אזר כגבר חלציו לשחוט את בנו ולפעול דין. וכ"כ בזהר פ' תרומה דף קנ"ו ב', בזמנא דישראל אעברו לגבי ימא ובעא קב"ה למקרע לון ימא, אתא רהב ממנא דעל מצרים ובעא דינא מקמי קב"ה, אמאי את בעי למעבד דינא על מצרים ולמקרע ימא לישראל, הא כלהו חייבין קמך, ואלמלא דאשגח קב"ה בזכות אברהם דאקדים בצפרא למעבד פקודא ורעותיה דמריה, כדכתיב וישכם אברהם בבקר. כלהו אתאבידו בימא, כתיב הכא לאיתנו וכתיב התם משכיל לאיתן האזרחי ע"כ. הרי וישב הים לפנות בקר לאיתנו. שאותה חימה שקטרג המקטרג על ישראל חזרה על מצרים ונשלם התנאי כנזכר.

וכיון דאתא לידן מ' הב"ר פ' ה', נשלים לבאר מ"ש עוד שם, א"ר ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הב"ה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית, הה"ד אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי (ישעיה מה, יב). צויתי את הים שיקרע לפני ישראל. צויתי את השמים ואת הארץ שישתקו לפני משה, שנאמר האזינו השמים וכו' (דברים לב, א). צויתי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע, שנאמר שמש בגבעון דום (יהושע י, יב). צויתי העורבי' שיכלכלו אליהו, שנאמר והעורבים מביאים וכו' (מלכים א' יז, ו). וצויתי את האור שלא תזיק לחמו"ע. צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל. צויתי את השמים שיפתחו לקול יחזקאל, שנאמר נפתחו השמים (יחזקאל א, א). צויתי את הדג שיקא את יונה, שנאמר ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה (יונה ב, יא) ע"כ. וצריך להבין למה הוצרך הב"ה להתנות עם ברואיו, כי ימתין ליום הנועד ושם יצוה את מעשיו שיעשו רצונו, ולמה הניח באחרונה צווי הדג שיקא את יונה, שהרי יונה היה אחר אליהו ולמה איחרו לדניאל חמו"ע ויחזקאל. אמנם כבר כתבנו על מאמרם ז"ל אין הב"ה מכה את ישראל אלא א"כ מקדים ובורא להם רפואה תחלה. שהטעם הוא כלפי מ"ש בפ"ב דשבת (לב.), לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם חלה אומרים לו הבא זכות והפטר. לפי שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, ואם היה ממתין לבראת הרפואה באותה שעה, אפשר שהמקטרג לא יניח לבראת הרפואה. אך כשכבר נבראת הרפואה אין הקטרוג יכול לעכב אותה. ולטעם זה רצה הב"ה להתנות עם מעשה בראשית מתחלה, כדי שכשיבא עת הצורך לא יעכב הדבר מלבא, כי כיון שיצא מפי הב"ה דבר לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר בו. והתחיל ואמר צויתי את הים שיהא נקרע לבני ישראל, ולא די בזה שישראל היו רבים אלא אפי' ליחיד צויתי את השמים ואת הארץ שישתקו לפני משה. ולא בלבד שמשה גדול כחו אלא אף גם לפני יהושע צויתי את השמש ואת הירח שיעמדו, אעפ"י שמדרגת יהושע היתה פחותה ממשה. צויתי את העורבים, כי אעפ"י שהעורבים הם אכזרים על בניהם, רצה הב"ה שיכלכלו את אליהו להורות כי לא טוב עשה להתאכזר על ישראל, אם יהיה השנים האלה טל ומטר (מלכים א' יז, א). והוצרך למזונות מן האכזרים, ולא די בזה אלא צויתי את האור שלא תזיק לחמו"ע, אף על פי שהב"ה אינו משנה הטבע כי אם לצורך גדול, ולא בלבד האש שאין דרכו לילך ולהזיק אלא גם צויתי את האריות שדרכן להזיק, צויתי שלא יזיקו לדניאל. ולא בדברים שבעה"ז בלבד אלא צויתי את השמים שיפתחו לקול יחזקאל. ואחרון אחרון צויתי את הדג שיקא את יונה, אף שמלפני ה' הוא בורח לכבוש את נבואתו, שעל זה חייב חנק ודוגמתו טובע במים. עכ"ז קדם הצווי במעשה בראשית כדי שלא ימנענו מונע.

ועל אלה אמר המשורר מזמור קמ"ו. עושה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם (ו). ועכ"ז כשהגיע זמן השומר אמת לעולם. ששמר לנח אשר התנה עם מעשה בראשית. עושה משפט לעשוקים. צויתי את הים שיקרע לבני ישראל, וישובו המים על מצרים כמו שעשו לישראל, שעשוקים הם ובניהם, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. נותן לחם לרעבים. צויתי לעורבים שיכלכלו את אליהו בזמן הרעב, ולרעבים אותיות ולערבים. ה' מתיר אסורים (ז). צויתי את הדג שיקא את יונה אחר שהיה אסור במעיו ג' ימים וג' לילות. ה' פוקח עורים, שפקח עיני יחזקאל כשנפתחו השמים ואראה מראות אלקים לנחם את ישראל, כמ"ש בזהר פ' שמות ב' ב' ע"ש. ה' זוקף כפופים. אלו חמו"ע שכתוב שם, נפלו לגו אתון נורא יקידתא מכפתין (דניאל ג, כג). ולבסוף אמר נ"נ הא אנא חזי גוברין ארבעה שרין מהלכין בגו נורא (כה). ה' אוהב צדיקים (תהלים קמ"ו, ח). ולפיכך צוה לשמים וארץ שישתקו לפני משה. ה' שומר את גרים. כשהעמיד יהושע את השמש וירח, לעשות נקמה בגוים שצרו על גבעון לפי שנתגיירו הגבעונים. יתום ואלמנה יעודד. זה דניאל שהיה כמו יתום כשהושלך לתוך גוב אריות. ודרך רשעים יעות (ט). שהדרך של לשון הרע, וידרכו את לשונם נגד דניאל, גרם שהושלכו לגוב אריות וכל גרמיהון הדיקו.

ועתה נבא לביאור המס' הנ"ל, שצוה הב"ה למשה דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות. שרמז בזה שישובו בתשובה כדי להסיר הקטרוג מעליהם וישובו המים על מצרים. וכל זה בתנאי וישובו איש מדרכו הרעה. ויש ד' פסוקים על זה, שיובנו עם מ"ש בירושלמי דתעניות פ"ב (י:) ז"ל. ארבע כתים נעשו אבותינו על הים. אחת אומרת נפול לים. ואחת אומרת נחזור למצרים ואחת אומרת נעשה עמהם מלחמה. וא' אומרת נצווח כנגדן. זו שאמרה נפול לים, אמר להם משה התיצבו וראו וכו'. וזו שאמרה נחזור למצרים, א"ל משה, כי את אשר ראיתם את מצרים היום וכו'. וזו שאמרה נעשה עמהן מלחמה, א"ל משה ה' ילחם לכם. וזו שאמרה נצווח כנגדן, א"ל משה ואתם תחרישון ע"כ. כי הנה כבר כתבנו כי בגלות מצרים נתקנו ד' דורות אנוש מבול פלגה וסדום, לפי שלא נגמר תקונם כי יצאו קודם הזמן, לכן הביאם לידי נסיון בים סוף כדי לגמור תקונם, כי ופרעה הקריב אותם לתשובה כדלעיל, ונחלקו לד' כתות, כי אותם שנשארו מדור אנוש שאז בא אוקינוס ושטפם, גם עתה אמרו נפול לים. ואותם של דור המבול שכבר קבלו ענשם משלם, וגם במצרים כל הבן הילוד וכו'. נדונם במים ונגדרו ישראל מן העריות, לכן כחם יפה ואמרו נעשה עמהם מלחמה. אמנם הקדים בעל המ' אותם שאמרו נחזור למצרים שהם של דור הפלגה, כי עליהם כתוב וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, לפי שאמרו הבה נלבנה לבנים וכו'. ומאז מפני אחדותם לא מתו כלם רק נשאר בהם פליטה, וגם במצרים לא נגמר תקונם, לכן אמרו נחזור למצרים להשתעבד תחת ידם עד תום הזמן. ולכן הקדימם כפי סדר הכתוב התיצבו וראו ולא תפילו עצמכם לים. כי את אשר ראיתם וכו' ולא תחזרו למצרים. וכנגד נעשה מלחמה, ה' ילחם לכם ולא אתם, כי עדין אין לכם זכות להלחם כנגדן. ואותם של סדום אמרו נצווח כנגדן, כי גם המה כחם יפה שלא הלשין א' מהם על חבירו כדי שכלם יהנו מן המצרים. ולא יהיו כאבותם שלא רצו שיהנו איש מאחיו, ולהם אמר ואתם תחרישון. שיובן עם מ"ש בזהר פ' בשלח מ"ז ב', לא בעא קב"ה דישראל יתערון מלה בעלמא, דאי יתערון ישראל מלה, לא יתערון שמא דרחמי ולא יתעביד דינא ברחמי. והנה נתקנו ד' דורות אלה במה שעשו תשובה, והאומרים נפול לים נכנסו במים עד חוטמם. שכן כתוב ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. והאומרים נחזור למצרים כתוב ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים. והאומרים נעשה מלחמה, וירא ישראל את מצרים מת. כי ה' נלחם להם במצרים. והאומרים נצווח כנגדן, אז ישיר משה ובני ישראל. וכנגד האומרים נפול לים, סוס ורוכבו רמה בים. דהיינו שר של מעלה ופרעה של מטה, ובשל מעלה אמר רמה בים, שהשליך משמים ארץ אל תוך הים. ובשל מטן מרכבות פרעה וחילו ירה בים. וזהו הכפל כי גאה גאה. רמז לשל מעלה ושל מטה. והאומרי' נחזור למצרים, לפי שמתחלה כחשו בה' ואמרו הבה נבנה לנו עיר וכו'. עתה אמרו עזי וזמרת יה וכו' זה אלי ואנוהו. שתרגם אנקלוס דא אלקי ואבני ליה מקדש, להשרות שכינתו בתחתונים, מה שלא רצו דור הפלגה, שכונתם היתה לסלק השגחתו מהעולם. וזהו ואנוהו במקדש של מטה וארוממנהו במקדש של מעלן, והאומרים נעשה מלחמה, ה' איש מלחמה. והוא ילחם לכם, כי דור המבול היו מתוקנים יותר מהשאר, ה' שמו כנגד האומרים נצווח כנגדן לעורר דין, וה' לא רצה לפי שה' שמו ורצה לנהוג בהם דינא ברחמי. הרי אלה ד' פסוקים שבמס' הנ"ל. אולי תפול תחנתם לפני ה'. וישובו איש מדרכו הרעה, הם של דור אנוש שאמרו נפול לים, ולכן אמר שישובו ויחנו לפני פי החירות, וירדוף פרעה אחריהם ובזה ישובו בתשובה. אולי ישמעו וישובו איש מדרכו הרעה, על של דור הפלגה שאמרו נחזור למצרים, ועם התשובה שיעשו לא יצטרכו לזה. וכנגד דור המבול שאמרו נעשה עמם מלחמה, אמר ויקראו אל אלקים בחזקה וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, כי מלאה הארץ חמס מפניהם. וכנגד אנשי סדום שתקנו כאן במה שלא הלשין א' מהם על חבירו, ויכנעו עמי אשר נק' שמי עליהם, כי רצה הב"ה להענישם בדין שיש בו רחמים, והוא בשמו הגדול ה' שמו, לפי שיתפללו ויבקשו פני וישובו מדרכיהם הרעים. הרי אלה ד' חלוקי כפרה לד' דורות שנתקנו במצרים. ועל כל אלה צוה הב"ה למשה, וישובו ויחנו לפני פי החירות. שפי' בדרוש ליום שמיני והפט' כי בעל צפון היה חקוק תחתיו צורת כלב, כי בצאת עבד משם היה מנבח אותו הכלב, ועל ידו מנבחים כל הכלבים שבמצרים, ולכן צוה הב"ה שיחזרו לשם כדי שינבח אותו הכלב, ואמר פרעה לבני ישראל סגר עליהם המדבר, מלשון דבור, הוא הכלב המנבח ע"ש. וזה רמזה המס' וישובו לערב יהמו ככלב. ובזה יזכרו וישובו אל ה' כל אפסי ארץ, כמו שאמרה רחב, כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם וכו'.

והוא מ"ש בפ' היום, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה'. וקשה מאי המוציא לשון הווה, אלא ודאי כי להיות שלא נשלם זמנם הוצרכו לירד בד' גליות, ולכן בכל גאולה מעלה עליהם כאילו מוציאם ממצרים, וזהו להיות לכם לאלקים במדת הדין בשאר גליות, אך בסוף אני ה'. שתהיה הגאולה על ידו ית' ואין אחריה גלות. ועוד יובן עם מ' ז"ל במדרש חזית ע"פ מה דודך מדוד (שיר השירים ה, ט). והוא המאמר שהקדמנו, הוקשה לו לבעל המ' כי צח ואדום הם שני הפכים, ולכן פי' כי הוא צח לישראל לפעול עמהם במדת החסד והרחמים. בעבור כי הוא מלבין עונותיהם של ישראל בתשובה שעושים וביסורין ששולח להם, ואדום כלפי אומות העולם לעשות בהם משפט כתוב. וז"ש צח לי במצרים במכת בכורות שנצולו ישראל ממנה, ולכן רצה לעבור הוא בעצתו ולא ע"י שליח, כי כיון שניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין טוב לרע, מה שאין כן כשעבר הוא בעצמו ה' ממית ומחיה. והמופת יוכיח ועבר ה' לנגוף את מצרים. והוא מ"ש בזהר פ' בא דף ל"ו א', תניא אמר רבי יוסי בההוא ממש דאשתכח דינא למצראי, בההוא ממש אשתכח רחמי לישראל, הה"ד וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ע"כ. צח לי בים, ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. ואדום לי בים וכו'. הוא הדבר אשר דברנו, תנאים התנה עם הים שיבקע לישראל ויטביע למצרים, וינער ה' את מצרים בתוך הים. צח לאומות העולם בעה"ז שמשפיע להם טובה מרובה, מה שאין כן לישראל שפועל עמהם בדין. ואדום לי בעה"ב שהוא יום הדין הגדול, שאז לובש הב"ה פורפירא שחקוקים עליה כל הרוגי מלכות ונוטל נקמתם של ישראל מן האומות, כמ"ש מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה (ישעיה סג, א). כי ה' יריב ריבם ומעוזם בעת צרה. כן ישלח מקדש עזרה. ויוצאנו מאפלה לאורה. ב"ב אמן. בילא"ו.