דרוש כ"ט להפטרת מנחת יום כיפור

זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך (דברים לב, ז).

במדרש (ספרי האזינו): זכור ימות עולם, הזכרו מה שעשיתי בדורות הראשונים, מה שעשיתי באנשי דור המבול, מה שעשיתי באנשי דור הפלגה, מה שעשיתי באנשי סדום ועמורה. בינו שנות דור ודור, אין לך דור שאין בו מאנשי דור המבול, ואין לך דור שאין בו מאנשי דור הפלגה וכאנשי סדום, אלא שנדון כל א' וא' לפי מעשיו. שאל אביך ויגדך אלו הנביאים, כענין שנאמר ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי (מלכים ב' ב, יב). זקניך ויאמרו לך אלו זקנים, כענין שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל (במדבר יא, טז). ע"כ.

יכלכל הדברים ויחזיק החשבון הצודק איש לפי מעלליו, כמ"ש במזמור קי"ב. טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט (ה). שיובן עם מ"ש בשבת פ"ו (סג.): אמר רשב"ל גדול המלוה יותר מן העושה צדקה. ואיתא בפ"ה דמציעא (עה:): אמר רב יהודה אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים, עובר משום ולפני עור לא תתן מכשל (ויקרא יט, יד). וריש לקיש אמר גורם קללה לעצמו, שנאמר תאלמנה שפתי שקר וכו' (תהלים לא, יט). ופרש"י עובר משום ולפני עור, שעולה על רוחו של לוה לכפור. גורם קללה כשתובעו וזה כופר הכל, מקללין אותו ואומרי' שהוא דובר על צדיק עתק, ע"כ. ז"ש טוב איש חונן לעני ומלוה לו בשעת דוחקו, אך בתנאי יכלכל דבריו במשפט, להלוות בעדים ובשטר, שאם יעשה כן, כי לעולם לא ימוט, שלא יפסיד ממונו. וגם לזכר עולם יהיה צדיק, ולא יהיה רשע לומר עליו תאלמנה שפתי שקר. ואם ככה בדברים שבינו לחבירו, כל שכן במה שבינו למקום שצריך שיחזיק חשבון צודק, וכן הוא בזהר פ' קרח דף קע"ח א' ז"ל, בכל ליליא וליליא עד לא ישכב ועד לא נאים, בעי בר נש למעבד חושבנא מעובדוי דעבד כל ההוא יומא, ויתוב מינייהו ויבעי עלייהו רחמי וכו', ואלין אקרון מארי דחושבנא. וז"ש במזמור ל"א. בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת (ו). שנאתי השמרים הבלי שוא וכו' (ז). כי הנה בעת השינה תצא נפשו של אדם, והולכת למעלה לתת דין וחשבון ממעשיה, וזהו פדית אותי וכו', שכתוב בזהר פ' פנחס דף רל"א א' וז"ל, בגין דמאן דמפרש חטאוי, לא אתמסר דיניה אלא בידא דמלכא קב"ה בלחודוי, וכל בי דינא בדילין מיניה, וזהו בידך דוקא אפקיד רוחי, ואודה על חטאי כי בזה פדית אותי מיד המקטרגים, כי אתה ה' אל אמת, שצוית בתורתך המודה בקנס פטור. ולכן שנאתי השומרים הבלי שוא, ואין מחזיקים ושומרים את החשבון ממעשיהם. ועוד פדית אותי ה' אל אמת, כמ"ש חדשים לבקרים רבה אמונתך (איוב ג, כג). להחזיר נשמות לפגרים מתים, ואינו מעכבם בשביל מעשיהם. ועל זה כתוב בצפניה ג'. שריה בקרבה אריות שואגים שופטיה זאבי ערב לא גרמו לבקר (ג). נביאיה פוחזים וכו' (ד). ה' צדיק בקרבה לא יעשה עולה בבקר בבקר משפטיו יתן לאור לא נעדר וכו' (ה). הכונה כי כבר ידענו שאין דנין בלילה, דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו (דברים כא, טז). כדגרסינן בסנהדרין פ"ב (לד:), דהיינו תחלת דין. ולכן אמר כי איכה היתה לזונה קריה נאמנה (ישעיה א, כא), שעושים כנגד הדין והתורה, שופטיה זאבי ערב, שמתחילין לדון בלילה ולא השאירו כלל לבקר, כדכתיב בית דוד וכו' דינו לבקר משפט (ירמיה כא, יב). אבל אלו להפך, לא גרמו לבקר. וכן נביאיה פוחזים וכו', כהניה חללו קדש חמסו תורה. שעושים כנגד התורה, ועכ"ז ה' צדיק בקרבה לא יעשה עולה, שאף על פי שנפשות האנשים עולות אליו בלילה, אינו רוצה לעכבן כיון שבאו לידו בתורת פקדון, וזהו לא יעשה עולה. אף שהם חמסו תורה, לא בשביל זה רוצה לכחש בפקדון, רק בבקר בבקר משפטו יתן לאור, בהחזיר נשמות למפקידים בידו. ולא יודע עול בשת, שאינם נותנים על לב לומר שכיון שהב"ה מתנהג עמם ברחמים, גם הם יתנהגו בצדק ובמשפט, גם בוש לא יבושו, לעשות עול ולכחש בפקדון.

ובבבא בתרא פ"ה (עח:), אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יהונתן, מאי דכתיב על כן יאמרו המשלים באו חשבון וגו' (במדבר כא, כז). המושלים אלו המושלים ביצרם. באו חשבון, בואו ונחשוב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. תבנה ותכונן, אם אתה עושה כן, תבנה בעה"ז ותכונן לעה"ב. עיר סיחון, אם משים אדם עצמו כעיר זה, שמהלך אחר שיחה נאה, מה כתוב אחריו, כי אש יצאה מחשבון וגו'. תצא אש מן המחשבים ותאכל את שאינם מחשבים, להבה מקרית סיחון, מקרית צדיקים שנקראו שיחין. אכלה ער מואב, זה המהלך אחר יצרו, כעיר זה שמהלך אחר שיחה נאה. בעלי במות ארנון, אלו גסי הרוח, דאמר מר, כל אדם שיש בו גסות הרוח נופל בגהינם. ונירם, אמר רשע אין רם. אבד חשבון, אבד חשבונו של עולם. עד דיבון, אמר הב"ה, המתן עד שיבא דין. ונשים עד נופח, עד שתבא אש שאינה צריכה ניפוח. עד מידבא, עד שתדאיב נשמתן, ואמרי לה עד דעביד מאי דבעי ע"כ. המאמר הזה כמה מפרשים האריכו למעניתו כי כולו מלא קושיות. האמנם גם אנחנו נזכיר מה שנראה לפע"ד. והוא כי הוקשה לרשב"ן מה לו לידע הדברים האלה שהאריכה התורה, ע"כ יאמרו המושלים וכו', ובפרט במ"ש בתנחומא פרשת חקת, ע"כ יאמרו המושלים זה בלעם ואביו, ששכרן סיחון לקלל את מואב שימסרו בידו, כי מאי אכפת לן בזה. ואם ללמדנו שעמון ומואב טיהרו בסיחון, כבר אמר למעלה כי חשבון עיר סיחון וכו', ומה לו עוד, שאם זאת כונת הכתוב, היל"ל על כן אמרו המושלים ולא יאמרו לשון עתיד, ולכן הוצרך להוציא הכתובים מפשוטן, אך אמנם עניינם לכאן הוא לפי מה שידענו כי סיחון ועוג היו מקבלים ממון מכל מלכי כנען כדי לשמור את ארץ כנען שלא יעלו ישראל ליורשה. וכ"כ בילקוט פ' חקת, משל לשומר גפן או תאנה, בא א' ואמר אעבור מכאן שאבצור את הכרם וכו', כך היה סיחון נוטל מכל מלכי כנען, א"ל ישראל נעבור בארצך לכבש את המלכים, א"ל איני יושב כאן אלא לשמרן מפניכם, ולא נתן סיחון את ישראל וכו', אילו היתה חשבון מלאה יתושים אין כל בריה יכולה לכובשה, ואילו היה סיחון יושב בבקעה אין בריה יכולה לשלוט בו, אלא הב"ה כנסן למוסרן בידן שלא ביגיעה, לכך כתיב ויאסוף סיחון וכו' ויבא יהצה וכו'. הנה כי כן ראינו כי הב"ה מחשב לעשות הטוב ליריאי ה' ולחושבי שמו, ולטהר חשבון וכל בנותיה לישראל. ואף אנו נחשוב הפסד מצוה כנגד שכרה וכו', וגם כי סיחון גבה לבו ובטח על גבורתו, ושפיר קא מדריש המ', אמר רשע אין רם, אבד חשבון וכו'. כמפורש במאמר עצמו. אשר לבא עד תכונתו נקדים מ' ז"ל בחגיגה פ"ב (טו.), גם את זה לעומת זה עשה האלקים (קהלת ז, יד), ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גהינם, כל א' וא' יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגהינם, זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב רשע נטל חלקו וחלק חבירו בגהינם, אמר רב משרשיא מאי קראה, גבי צדיקים כתיב, לכן בארצם משנה יירשו (ישעיה סא, ז), גבי רשעים כתיב משנה שברון שברם (ירמיה יז, יח) ע"כ. וקשה מאי זכה צדיק, נתחייב רשע, דפשיטא שהזכות לצדיק והחיוב לרשע, והיה די שיאמר זכה נוטל חלקו וכו', וכן נתחייב נוטל וכו'. וכל המאמר צריך ישוב. אמנם בס' חובת הלבבות שער הכניעה פ"ז איתא ז"ל, כי א' מן החסידים שזכרו אותו לרעה, כיון שידע הדבר, שלח למדבר בו כלי מלא מזמרת ארצו, וכתב אליו, אתה שלחת לי מנחה מזכיותיך, וגמלתיך בזה. ואמר א' מן החסידים, הרבה בני אדם יבאו יום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם, ימצאו בספר זכיותם שלא עשו אותם, ויאמרו לא עשינו, ויאמר להם עשה אותם אשר דבר בכם וסיפר בגנותכם. וכן יש מהם ג"כ שימצאו בספר חובתם חובות שלא עשו, וכשאומרי' לא עשינום, יאמר להם נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדיברתם בם ע"כ. ז"ש זכה צדיק שלא סיפר בגנותו של חבירו, נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. ומביא ראיה מפ' הכתוב בישעיה ס"א, תחת בשתכם משנה וכלימה ירונו חלקם (ז). כי להיות שכל האומות מונין את ישראל ומביישים אותם, לכן אתם תקחו חלקם בעה"ב והם יקחו חלקכם בגהינם, שכן בחר אברהם אבינו ע"ה שעבוד מלכיות להציל את בניו מדינה של גהינם, ומסיים הכתוב לכן בארצם משנה יירשו שמחת עולם תהיה להם. נתחייב רשע שסיפר לשון הרע על חבירו, נטל חלקו וחלק חבירו בגהינם, שנאמר בירמיה י"ז. הנה המה אומרים אלי איה דבר ה' יבא נא, שחשדו לירמיהו שהיה מתנבא שקר, לכן אמר יבושו רודפי ואל אבושה אני וכו'. הביא עליהם יום רעה שהוא גהינם, ולא חלקם בלבד אלא גם חלק חבירו, ומשנה שברון שברם. ולדרך הנ"ל אמר במזמור צ"ד. יגודו על נפש צדיק ודם נקי ירשיעו, שהיו אומרים על דוד, מי ששבה את הכבשה והרג את הרועה יש לו תקנה. והם לא ידעו כי ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, ואוריהו מורד במלכות הוה, וזהו על נפש צדיק, שהיה צדיק בדינו כי ראויה לו בת שבע, ודם נקי שהיה נקי מדמו של אוריהו, ירשיעו באמרם שלא כדין הרגו. ויהי ה' לי למשגב, שקבלו בתשובה ונתכפר לו העון, ואלקי לצור מחסי, שקבל דוד זכיותיהם. ולהפך וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם, בשביל עונותיהם, וגם עוד יצמיתם, שיטלו חלקם וחלק חבירם בגהינם. ובמשלי י"ב. יתר מרעהו צדיק, שנוטל חלקו וחלק חבירו, וזהו יתר מרעהו, שיש לו יתרון משל רעהו, לפי שזכה צדיק. ולהפך ודרך רשעים תתעם, שנוטלי' חלקם וחלק חביריהם בגהינם. ועוד יאמר זכה צדיק, במה שיכין רשע וצדיק ילבש כנזכר אצלנו במקומו, נתחייב רשע שתוהא על הראשונות, ובזה נוטל חלקו וחלק חבירו בגהינם.

נחזור אל המאמר, על כן יאמרו המושלים אלו המושלים ביצרם, דהיינו מ"ש בברכות פ"ט (סא:), צדיקים יצר הטוב שופטן. כי תכף שעשו איזה מעשה רע נותנים אל לבם שעשו הרע ותכף עושים תשובה, ולכן נקראו מושלים, ומושל ברוחו מלוכד עיר, ומה אומרים בואו חשבון, באו ונחשוב הפסד מצוה כנגד שכרה, כי אע"פ ששנינו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, עכ"ז לנצח היצה"ר טוב שיעשו זה, וזהו חשבונות של עולם, כלומר להיותם בעה"ז שבו שולט היצה"ר, צריך לחשוב הפסד מצוה כנגד שכרה וכו'. ואם אתה עושה כן, תבנה בעה"ז ותכונן לעה"ב. עד כאן דבר על המחשבה. ועתה אומר על הדבור, אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר שיחה נאה, דהיינו שיחת חולין או דבר ערוה שיצרו מפתנו לילך אחריו. מה כתיב אחריו כי אש יצאה מחשבון, כלומר אם לא כתוב אחריו כי אש יצאה שמורה על הפורעניות, הייתי מפרש עיר סיחון לשבח, כמו שפי' אחר כך להבה מקרית סיחון, מקרית צדיקים וכו', אך לפי שכתוב אחריו כי אש יצאה, שהוא לפורענות, לכן צריך לפרש עיר סיחון ג"כ לפורענות. ומהו כי אש יצאה וכו', תצא אש מן המחשבין דהיינו הצדיקים, ותאכל את שאינן מחשבין, כמו זכה וכו' נוטל חלקו וחלק חבירו בגהינם, שהרשע יקח חלקו וחלק חבירו. וכמו כן להבה מקרית צדיקים שנקראו שיחין, מלשון וכל שיח השדה, דהיינו התורה, עץ חיים היא למחזיקים בה, ממנה תצא אש המלהטת את הרשעים. אכלה ער מואב, זה המהלך אחר יצרו וכו', פירוש ער כמו עיר, כי הע' נקודה קמץ שאחריו יש א' נחה, והיא מתחלפת בי' באותיות יהו"א, ולכן קרי ביה עיר, ואמר שמהלך אחר יצרו במעשים אשר לא יעשו, והרי מחשבה דיבור מעשה. ועל הכל בעלי במות ארנון אלו גסי הרוח, כי אש של גהינם אוכלת לגסי הרוח, שלכן כל מי שיש בו גסות הרוח נופל בגהינם, ולכן ארנ"ן חסר גימטריא א"ש, כי מי שהוא מבעלי במות, כלומר שרוחו גבוהה, סופו לירד לארנ"ן הוא אש של גהינם, כי מי שרוחו גבוהה נקרא רשע, לפי שכופר בעיקר ואומר אין רם וזהו וני רם, ובזה אבד חשבונו של עולם כיון שאמר בלבו אין דין ואין דיין, והב"ה ממתין עד שתתמלא סאתו, וזהו עד דיבון, אמר הב"ה המתין עד שיבא דין, כי כל האומר הב"ה ותרן וכו', ואם אין דין בעה"ז, ונשים עד נופח, הוא אש הגהינם שאינו כבה לעולם, ולכן אינה צריכה ניפוח, והם הרשעים שנדונים שם לעולם עד שתדאיב נשמתן, והיו דראון לכל בשר, ואז עביד מאי דבעי, כי הוא רוצה לעשות דין ברשעים, והרשעה כלה כעשן תכלה, ובאבוד רשעים רנה. והרי הוכחנו שטוב לאדם להחזיק חשבון צודק מכל מעשיו, כי סוף דבר הוא עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הב"ה.

ובזה נבא לביאור ההפט' של מנחת יום הכפורים הכתובה ביונה א', ויהי דבר ה' אל יונה בן אמיתי לאמר קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני. הנה כבר ביארנו בכמה מקומות, וכאן ג"כ נוסיף ביאור ההקדמה נוראה של האר"י זלה"ה ע"פ את מי אשלח ומי ילך לנו (ישעיה ו, ח). כי הנבואות הטובות מכונים בלשון שילוח, כי הוא ית' קורא שמו עליהם, אך כשהם לרעה אינו מיחד שמו עליהם, ולכן עליהם אמר ומי ילך לנו. אכן ישעיה שהוא כולו נחמה, אמר הנני שלחני על הטובות ולא על הרעות. כן הדבר הזה, שהב"ה צוה ליונה שילך אל נינוה ויתנבא עליה רעה, ולכן א"ל קום לך מעצמך, וזהו וקרא עליה ולא משמי, רק וקרא עליה מעצמך, כי עלתה רעתם לפני. והנה מהפסוקים הנמשכים נראה כי גודל עונם היה הגזל, שכן כתוב וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם. ופי' הרד"ק ז"ל, מדרכו הרעה שאר עבירות, ומן החמס הוא כנגד כלם, ועליו נגזרה גזרתם. אמנם בפרקי רבי אליעזר פ' מ"ג אמר ז"ל, והיו אנשי נינוה כותבים כתבי עמל, וגוזלים איש לרעהו, ובאים איש אל רעהו במשכב זכור וכו'. נלע"ד שז"ש איש מדרכו הרעה, כלומר שעושה מעשה אישות באיש, דאל"כ הוא מיותר, שהיה די וישובו מדרכם הרעה. אך אמר איש בעבור הטעם הנ"ל, ומדרכו הרעה, דרך גבר בעלמה, שעקמו את הדרך לבא על הזכור, ומן החמס אשר בכפיהם הוא הגזל. ועל שתים אלה נחתם גזר דינם של דור המבול, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ולכן שפיר קאמר כי עלתה רעתם לפני, ע"ד קץ כל בשר בא לפני, והוא מ"ש במציעא פ"ד (נט.), שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהם, חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד. ונלע"ד שלכן גזר עליהם עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת. כי אלו המ' יום הם כנגד יצירת הולד, שחטאו לצור צורת ממזרים, ואלו המ' יום שבהם נוצר הולד, המתין להם אם ישובו, ואם לאו ונינוה נהפכת כמהפכת סדום ועמורה, לפי שעשו מעשה סדום, כי במשכב זכור הזכר מתהפך לנקבה, ולכן מדה כנגד מדה הפכם באפו, וכן בנינוה, ונינוה נהפכת כערים אשר הפך ה'. וכן איתא בילקוט, ותגעש ותרעש הארץ, על מה הזועות באות, ר' הונא אומר על משכב זכור, כי גם ברעש מתהפך העולם, וזהו ונינוה נהפכת. ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'. כי קשה לו ליונה להתנבא על נינוה מהטעם הנזכר אצלנו בדרוש לפ' שמות ע"ש. וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש. קשה מאי וימצא, שר"ל בהיסח הדעת, ועוד היל"ל הולכת תרשיש. אך בפרקי רבי אליעזר פרק י' איתא ז"ל, ירד יונה ליפו ולא מצא שם אניה לירד בה, והאניה שירד בה יונה היתה רחוקה מיפו מהלך שני ימים, מה עשה הב"ה הביא עליה רוח סערה בים והחזירה ליפו וכו', ודרך כל האניות כשאדם יוצא ממנה הוא נותן שכרה, ויונה בשמחת לבו הקדים ונתן שכרה וכו'. כל זה למדו מהכתוב הזה. שבאמרו וימצא לשון מציאה, לפי שבאה לו בהיסח הדעת, כיון שכבר הלכה לדרכה וחזרה ובאה ליפו, ולכן אמר ג"כ באה תרשיש, כלומר שבאה מדרך תרשיש וחוזרת והולכת שם. ובנדרים פ"ד (לח.), ויתן שכרה, אמר רבי יונתן שנתן שכר של ספינה כולה. כי אפשר שכיון שחזרה אחור, לא רצו הספנים ליסע לתרשיש באותה זמן, והוא היה נחוץ לדרכו, ולכן ויתן שכרה שכר כולה, דאל"כ מה בא הכתוב להשמיענו שנתן שכרה, דפשיטא שיתן שכרה, אלא ודאי בא להשמיענו שיונה היה עשיר ונחוץ לדרכו, ולכן נתן שכר כל הספינה כדי שיחזרו ליסע. וירד בה לבא עמהם תרשישה, כי ידע יונה שהגזירה כוללת תנצח הפרטית. ואף כי נגזרה עליו מיתה בידי שמים לפי שהיה כובש נבואתו, כדתנן בפרק י"א דסנהדרין (פט.). הנה ברדתו לספינה שנזגר עליהם חיים ינצל מהמיתה, ובפרט שהיו גוים, ושטנא בתרי אומי לא שליט (שבת לב.), וזהו עמהם.

וה' הטיל רוח גדולה אל הים, כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו (ב"ר פ' נ"א.). שבית דין של מעלה פסקו דינו שימות במים, ולכן ויהי סער גדול בים. והאניה חשבה להשבר. אמר כן כלפי מ"ש שם בפרקי רבי אליעזר ז"ל, פירשו מהלך יום א' ועמד עליהם רוח סערה מימינם ומשמאלם, ודרך כל האניות עוברות ושבות בשלום בשתיקות הים, והאניה שירד בה יונה היתה בצרה גדולה, שנאמר והאניה חשבה להשבר ע"כ. זהו בכיוון והאניה ההיא דוקא חשבה להשבר, לא כן שאר האניות. ולפיכך וייראו המלחים ויזעקו איש אל אלקיו. איתא שם בפרקי רבי אליעזר פרק י', ר' חנניה אומר משבעים לשון היו באניה, וכל א' וא' שקוצו בידו, ויאמרו נקרא איש אל אלקיו, והיה האלקים אשר יענה ויציל אותנו מצרה זאת הוא האלקים, וקראו איש אל אלקיו ולא הועילו, ויונה בצרת נפשו נרדם ויישן לו, בא אליו רב החובל, א"ל הרי אנו עומדים בין מות לחיים ואתה נרדם וישן, מאיזה עם אתה, א"ל עברי אנכי, אמרו לו והלא שמענו שאלקי העברים גדול הוא, קום קרא אל אלקיך ויעשה עמנו נסים כאשר עשה לכם בים סוף וכו'. הוציאו זה מהכתובים. לפי שכיון שאמר ויזעקו איש אל אלקיו, היה לו לומר תכף ומיד קום קרא אל אלקיך, ולמה כתב בנתים ויטילו את הכלים אשר באניה אל הים. לכן אמרו שמתחלה כל א' זעק אל אלקיו ולא הועילו, ובראותם כן ויטילו את הכלים וכו' להקל מעליהם. וכשראה שגם בזה לא הועילו, אז קראו ליונה כי הנה היה בעיניהם תמיהה גדולה, איך בראות יונה הסכנה הגדולה שהיו עומדים בה, הלך אל ירכתי הספינה וישכב וירדם. ולמה לא התפלל גם הוא לאלקיו. ולכן א"ל רב החובל מה לך נרדם, כלומר אנו בצרה גדולה צועקים איש אל אלקיו ואתה נרדם, שמראה אתה שאין לך פחד ליטבע בים, ומה טיבך, ואם אתה בוטח באלקיך שיצילך, התפלל עלינו ג"כ אולי יתעשת האלקים לנו ולא נאבד, ותיבת יתעשת נלע"ד שפירושה לשון עשייה, כלומר שאע"פ שאין אנו ראויים לעשות לנו נסים, יעשה נגד הדין ויכבשו רחמיו את כעסו ולא נאבד.

ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות וכו'. שם בפרקי רבי אליעזר, אמר להם לא אכחד מכם כי בשבילי הצרה הזאת עליכם, שאוני והטילוני אל הים וכו', רבי שמעון אומר, לא קבלו האנשים להטיל את יונה אל הים, והפילו גורלות עליהם ויפול הגורל על יונה, מה עשו נטלו את הכלים שבאניה והשליכו אותם אל הים להקל מעליהם ולא הועיל מאומה, רצו לחתור ביבשה ולא יכולו וכו'. וקשה שהרי מן הפסוקים נראה שלא אמר יונה שאוני והטילוני אל הים אלא אחר שהפילו גורלות. והכלים הטילום מתחלה אל הים קודם שדברו אל יונה ככתוב למעלה. אמנם דקדק רבי שמעון בכתוב מאין בא להם ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות. אלא ודאי שהגיד להם יונה כי בשלו הסער הזה עליהם, שהרי כתוב כי ידעו האנשים כי מלפני ה' הוא בורח כי הגיד להם. וזה מוכרח שהיה תחלה, שהרי בראותם כי כל הספינות עוברות ושבות בשלום, והאניה שלהם בלבד חשבה להשבר, ודאי שפשפשו לידע מי ומי ההולכים באותה ספינה שבשבילו הסער הגדול הזה, וכשאמר לו רב החובל קום קרא אל אלקיך, לא נראה מהכתוב שהשיב לו כלום, רק תכף כתוב ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות, ובלי ספק שאז אמר להם לא אכחד מכם כי בשבילי הצרה הזאת עליכם, כלומר אין לי פה להתפלל ולא מצח להרים ראש, כי מלפני ה' הוא בורח. ועכ"ז לא קבלו האנשים להטילו אל הים רק הטילו גורלות. ואע"פ שמתחלה ויטילו את הכלים אשר באניה אל הים. כיון ששמעו שיונה הוא החוטא, לא רצו להטילו אל הים תכף ומיד, רק נטלו שאר כלים שבאניה והשליכום לים, שמא יכפר הממון על הנפשות ויכופר עונו. כי הספנים רובן חסידים (קדושין פב.), ומהפסוקים הנמשכים נראה שהיו טובי המזג ויריאי ה', כמ"ש אל נא נאבדה וכו'.

ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו מה מלאכתך ומאין תבא מה ארצך ואי מזה עם אתה. הנה ידענו כי כל הגדה היא דבר חכמה, ומה חכמה יש כאן. ועוד כבר בפסוק הקודם אמרו ונדעה בשל מי הרעה הזאת לנו, וכיון שנפל הגורל על יונה, מה להם כי יזעקו הגידה נא לנו. ועוד מה להם לשאול כל כך שאלות, כי מה ענין אלו השאלות לכאן. ויונה לא השיב לשאלותיהם רק אמר עברי אנכי וכו'. אמנם כשנפל הגורל עליו לא קם ולא זע ולא התפלל כאחרים, ובראותם כן, המה ראו כן תמהו ואמרו לו הגידה נא לנו, הלא דבר הוא מה שאתה יושב ושותק. ועתה לא עת לחשות, וא"כ צריך שתגיד לנו מה המה אלה, באשר למי הרעה הזאת לנו, כי שאר הספינות עוברות בשלום ושלנו בסכנה. ולעיל בפ' הקודם אמרו בשלמי הרעה הזאת לנו, כלומר מי מכלנו הוא החוטא שבשבילו הוא הסער הגדול הזה, ועתה שנפל הגורל עליך צריך אתה להגיד לנו באשר, כלומר היכן אתה הולך, שנראה שאין חפץ לאל בהליכתך, או למי אתה שלוח, שבשבילם הרעה הזאת לנו, ולכן מה מלאכתך ומאין תבא, כי בזה יודע כי אתה הוא הגורם. מה ארצך כלומר מה טיבם, שמא כולם חטאים ונחתם גזר דינם ואתה כאחד מהם, ולכן לא שאלו מאיזה ארץ אתה, שכך ראוי היה להם לומר. ועוד שכיון ששאלו מאין תבא, מזה יוודע מאיזה מקום הוא, אך אמרו מה ארצך, כלומר מה טיבה של ארצך, אם הם טובים או רעים היושבים בה. ואי מזה עם אתה, אם העם היושבים בה נשוא עון. ויאמר אליהם עברי אנכי. פתח במאי דסליקו, ואי מזה עם אתה, לכן אמר להם עברי אנכי, ובזה ידעו ג"כ מה ארצו, ארץ מקודשת מכל הארצות, כי אז כל העברים היו יושבים בארץ ישראל. ולשאלת מה מלאכתך ומאין תבא, ואת ה' אלקי השמים אני ירא, ולכן אין מלאכתי אלא בתורתו ובמצותיו, וכבר הגיד להם כי מלפני ה' הוא בורח, וזהו ומאין תבא, ואמר אשר עשה את הים ואת היבשה, לאפוקי מהאומרים ששליט בים ולא ביבשה, כמ"ש טיטוס הרשע, אלקיכם אין גבורתו אלא במים, בגיטין פ"ה (נו:) ע"ש. כי לא מבעיא ששולט בים, שהרי הראה גבורתו במים בצאת ישראל ממצרים, שנבקע הים במצותו. אלא גם שולט ביבשה, ולכן אל יעלה על לבבכם שרוצה להנקם ממני בים לפי שאינו שולט אלא במים. כי אין הדבר כן, רק שליט בים וביבשה.

וייראו האנשים יראה גדולה וכו'. נלע"ד שזה בא להודיע חסידותן של אלו האנשים, כי אחרי שמעם דברי יונה, אדרבא היה להם להטילו אל הים ובזה ישקוט הים וילכו לדרכם בלי פחד ומורא. אך הגיד הכתוב שיראו יראה גדולה היא יראת הרוממות לא יראת העונש, שלכן הוכיחו את יונה ויאמרו אליו מה זאת עשית למרות עיני כבודו של אלקי האלקים גדול מאד, וזהו יראה גדולה, שהיא עיקר היראה, לא יראת העונש שהיא יראה קטנה שאינה עיקר, וכמ"ש בזהר פ' בראשית דף י"א ב'. ויאמרו אליו מה נעשה לך וישתוק הים מעלינו, הנה חסו עליו ולא היו רוצים להמיתו רק להענישו על עונו כאשר יגיד להם. ויאמר אליהם שאוני והטילוני אל הים. איתא התם בפרקי רבי אליעזר, מה עשו נטלו את יונה וכו', א"ל בשבילי הצרה הזאת עליכם, שאוני והטילוני אל הים, מיד נטלוהו והטילוהו עד ארכבותיו ועמד הים מזעפו, ועוד העלו אותו אצלם והים הולך וסוער עליהם, הטילוהו כולו ומיד עמד הים מזעפו ע"כ. בזה מדויק הכתוב שאוני והטילוני אל הים, דהיה די שיאמר הטילוני אל הים, מאי שאוני, אלא ודאי שהכונה שאוני תחלה, שלא תטילוני לגמרי אל הים מתחלה, רק מעט מעט תשאו אותי, לראות אם יועיל וישתוק הים מעליכם. ויאמרו האנשים להשיב אל היבשה, ושם יוציאו את יונה מן הספינה וילך בשליחותו והם ילכו לדרכם. ולא יכולו כי הים הולך וסוער עליהם, כי כשהיו מתקרבים אל היבשה. שם היה הים סוער יותר, ודוקא עליהם לא על שאר הספינות. ויקראו אל ה' ויאמרו אל נא נאבדה בנפש האיש הזה, כי כל הגוים יודעים שהוא שליט בים כדלעיל, ולכן אמרו כי אתה ה' כאשר חפצת עשית, כלומר כאשר חפצת לבקוע הים מפני ישראל ולהטביע את מצרים, עשית ואין מוחה בידך, וגם עתה אם היית רוצה להצילנו מסערת הים היית עושה, ולכן בראותנו כי כל עוד שאנו רוצים להציל את יונה, הים הולך וסוער, מכאן ראיה שאתה רוצה להמיתו ולא עלינו העון, וישאו את יונה מעט מעט כדלעיל, ואח"כ הטילוהו לגמרי ויעמוד הים מזעפו. וייראו האנשים יראה גדולה את ה', הרי זה בא ללמד כי אע"פ שנח הים מזעפו, לא בשביל זה שכחו אל מושיעם. אדרבא לבם נכון עמו, ויזבחו זבח לה' וידרו נדרים. ולפי שזה יקשה שהיל"ל וידרו נדרים ואח"כ ויזבחו זבח לה', איתא שם בפרקי רבי אליעזר, ראו המלחים את כל האותות והנפלאות הגדולות שעשה הב"ה עם יונה, מיד עמדו והשליכו איש את אלקיו בים, שנאמר משמרים הבלי שוא וגו'. וחזרו ליפו ועלו לירושלים ומלו את בשר ערלתם, שנאמר ויזבחו זבח לה', וכי זבח זבחו, והלא אין מקבלין זבח מן הגוים, אלא זהו דם ברית שהוא כדם זבח, ונדרו ושלמו להביא איש את אשתו ואת כל אשר לו ליראת אלקי יונה ונדרו ושלמו ע"כ. שבזה מובן הכתוב כמין חומר, שתחלה עזבו אלקיהם, וזהו יראה גדולה את ה', זו יראת הרוממות כדלעיל. ויזבחו זבח לה' זה ברית מילה, שלהיותם מע' אומות שהיו רבים, היל"ל ויזבחו זבחים. ועוד איך הקריבו קדשים בחוץ, ולכן על כל אלה אמר ויזבחו זבח לה', שמלו את עצמם ואח"כ וידרו נדרים.

ועל כל הסיפור הזה כתוב בתהלים ק"ז. יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה' וכו'. וכן יש בתרגום על מלחיא דיונה בר אמיתי אתנבי ואמר וכו'. ובזה יובן הכפל יורדי הים באניות כשנסעו בראשונה, ואח"כ חזרו לאחוריהם ועמד עליהם סער גדול בים, שהוכרחו לעשות מלאכה להטיל הכלים מהספינה לים, וזהו עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה', לאפוקי שאר ספינות שהיו עוברות בשלום ושלהם חשבה להשבר. ויאמר ויעמד רוח סערה, היל"ל וישב רוח סערה, כמו ישב רוחו (תהלים קמז, יח). ודומיהם, אך הכונה כי לאחרים ויעמד רוח סערה, שהעמידו במקומו, שלא ישב רוחו להסעיר עליהם הים, אך לספינתו של יונה ותרומם גליו. יעלו שמים ירדו תהומות. ובראותם צרתם צרה, ויזעקו אל ה' בצר להם וכו', יקם סערה לדממה, כשהטילו את יונה לים, ויחשו גליהם דוקא, כי לאחרים לא היו גלי הים שוטטים, ואמר ויחשו לשון שתיקה, לפי שאמרו בפ' חמישי דבבא בתרא (עג.), דרמיא לה קלא גלת לחברתה, מי שבקת מידי בעלמא דלא שטפתיה וניתי אנן ונחרביה ע"ש. וישמחו כי ישתוקו וכו' יודו לה' חסדו, שעלו לירושלים ונתגיירו כנזכר לעיל.

והנה כתוב בסוף, בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי (יונה ב, ח). כי מתחלה לא עלה אל לבו להתפלל, לפי שהיה יושב בשלוה במעי הדג, והוה חמי כל מה די בימא ובתהומוי, כמ"ש בזהר פ' בשלח דף מ"ח א', ועוד שם, אמר רבי אלעזר, כיון דחמא יונה כל ההוא רווחא, הוה חדי. אמר קב"ה, ומה תבעי יתיר, להא אעילנא לך הכא. מה עבד, קטל לההוא נונא ומית וכו', כדין חמא יונה גרמיה בעקו, מיד ויתפלל יונה אל ה' וכו'. ז"ש בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי, דהיינו כשראיתי עצמי בסכנה, ואז ותבא אליך תפלתי אל היכל קדשך, כמ"ש בפרקי רבי אליעזר, והראהו היכל ה', וא"ל הדג, הרי אתה עומד תחת היכל ה'. ועל נסיך ונפלאותיך שעשית עמי, משמרי' הבלי שוא חסדם יעזובו, שזרקו אליליהם לים ונתגיירו, וזכות זה תעמוד לי, שבשבילי נכנסו תחת כנפי השכינה, ובזה ואני בקול תודה אזבחה לך וכו'.

ולבא אל ענין דרושנו נבאר דברי ההפט' הזאת ע"ד הרמז, כי בה יש כדי שביעה, שראוי לאדם לתת חשבון מעשיו לפני יוצר הכל. והנה בזהר פ' ויקהל קצ"ט א' איתא ז"ל, יונה דנחתא לספינה, דא היא נשמתא דבר נש דנחתא להאי עלמא למהוי בגופא דבר נש, וכדין בר נש אזיל בהאי עלמא כספינה בגו ימא רבה דחשיבת לאתברא, כמה דאת אמר והאניה חשבה להשבר, ובר נש כד איהו בהאי עלמא חטי וחשיב דערק מקמי מריה, ולא אשגח בהאי עלמא, וכדין אטיל קב"ה רוח סערה תקיפא, דא היא גזרת דינא דקיימא תדיר קמי קב"ה, והענין ארוך ע"ש. ולדרך זו נלך, כי יונה היא הנשמה, לפי שכנסת ישראל ליונה מתילא, ואיתא בשבת פי"ט (קל.), מה יונה כנפיה מגינות עליה, אף ישראל מצות מגינות עליהם. ונק' בן אמיתי כי היא חלק אלוק ממעל, והב"ה נק' אמיתי, אלקי אמת. ואיתא בפ"ז דיומא (סט:), יודעין בהב"ה שאמיתי הוא וכו'. וכתיב בנים אתם לה' אלקיכם (דברים יד, א). וכ"כ בזהר ריש פ' משפטים (צ"ז, ע"א), וכי ימכור איש את בתו (שמות כא, ז). איש דא קב"ה. את בתו דא נשמתא. וא"ל קום לך אל נינוה העיר הגדולה, שכן כתוב בזהר ריש פרשת לך לך (ע"ז, ע"א), כד בעיא לנחתי להאי עלמא, אומי לה קב"ה למיטר פקודי אורייתא ולמעבד רעותיה.

ועוד שם דף פ' ב', ואברהם בעובדין טבין, בתשובה, באורייתא, בכלא אזדרז למהך תמן לגבי אינון חייביא, לאתבא לון מחובייהו, מה כתיב וירדוף עד דן. רדיף אבתרייהו ואודע לון דינא דההוא עלמא ועונשא דגיהנם ע"כ. ז"ש קום לך אל נינוה, מלשון נוה, שהגוף הוא נוה הנשמה, וגם העה"ז נק' נוה שלה, ולכן כתיב נינוה לשון כפול, והגוף נק' עיר קטנה, כדאיתא בנדרים פ"ג (לב:), אך העולם היא עיר גדולה. וקרא עליה, שצריך להוכיח את הרשעים, כי עלתה רעתם לפני, הם העונות שמהם נבראים כמה מקטרגים. וגם השטן יורד ומחטיא עולה ומקטרג. ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה', הנה האדם בבואו לעה"ז מתאוה תאוה להרבות הון, להיות כבד בכסף ובזהב, כי זהו עיקר תאותו של אדם, וכתוב במלכים א' י', אחת לשלש שנים תבא אני תרשיש נושאת זהב וכסף (כב), הרי שהכסף והזהב בא משם, ולכן הנשמה בהיותה בעה"ז מתאוה להרבות זהב וכסף, ובזה בורחת מלפני ה', שכן כתוב וכסף וזהב ירבה לך וכו' (דברים ח, יג). ורם לבבך ושכחת את ה' (יד). וירד יפו, מלשון יפת אלקים ליפת (בראשית ט, כז). להרחיב גבולו בממון וליפות עצמו, מסלסל בראשו ממשמש בעיניו, שבזה יצה"ר שולט עליו. וימצא אניה באה תרשיש, כי הבא ליטמא פותחין לו, ע"ד וימצאו בקעה (בראשית יא, ב). ועוד כלפי מ"ש מצאת ולא יגעת אל תאמן (מגלה ו:), והני מילי בדברי תורה, אבל במשא ובמתן סיעתא דשמיא היא, שיש שמוצא בלי יגיעה. ויתן שכרה, שכל עסקו של אדם בעה"ז להרבות הון, וכסף וזהב ירבה לו מאד. וירד בה לבא עמהם תרשישה, שמוצא כמה חבירים, ואהבי עשיר רבים (משלי יד, כ). לבא עמהם לאסוף חיל, ובזה להסתר מפני ה'. וה' הטיל רוח גדולה, הוא ובית דינו, שאז האדם עומד בדין להמית או להחיות, והאניה חשבה להשבר. אך קשה שכיון שהים הוא רמז לעולם, מאי ויהי סער גדול בים, כי הדין הוא לאדם פרטי. אמנם איתא בזהר פ' ויחי דף רי"ח ב', תנא בההוא יומא תקיפא ודחילא דבר נש, כד מטי זמניה לאסתלקא מעלמא, ארבע סטרין דעלמא קיימין בדינא תקיפא, ומתערין דינין מארבע סטרי עלמא. הרי שכל העולם כולו בצער. ונלע"ד הטעם לפי שאמרו בפ"ק דקדושין (מ:), לעולם יראה אדם עצמו כאילו כל העולם כולו תלוי עליו וכו'. כי האדם נקרא עולם קטן, ומפני זה תנן (סנהדרין לז.), כל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. וייראו המלחים, אלו הם ד' יסודות המנהיגים את הגוף, והוא מ"ש שם בזהר, וארבע קשורין נצאן, וקטטותא אשתכח בינייהו, ובעיין לאתפרשא כל חד לסטרוי. ויובן עם מ"ש בויקרא רבה פ' ט"ו ז"ל, ד"א לעשות לרוח משקל, בנוהג שבעולם, הבריות אומרים איש פלוני רוחו יתרה, איש פלוני רוחו קצרה. ומים תכן במדה, אדם היה משוקל, חציו מים וחציו דם, בשעה שהוא זוכה, לא המים רבין על הדם ולא הדם רבין על המים, ובזמן שחוטא, פעמים שהמים רבין על הדם ונעשה אדרופיקוס, ופעמים שהדם רבים על המים ונעשה מצורע, הדא הוא דכתיב אדם, או דם, ע"כ. ולהבין המ' צריך להקדים מ"ש בעל שבילי אמונה בתחלת נתיב ד' ז"ל, הרכבת גוף האדם הוא מד' יסודות, אש, רוח, מים, עפר. אשר כנגדם ד' חלטים, והם המרה הירוקה, והיא חמה ויבשה כטבע האש, והחריצות והעזות והרוגז והתחרות כולם באים ממנה, והדם הוא חם ולח כטבע האור, וממנו השחוק והמשגל וכו', וכל מי שדמו מועט הוא יותר מבין וכו'. הלבנה היא קרה ולחה כטבע המים, והיא מותרי הדם שלא נתבשל, וחמימותו של דם כנגד קרירות הלבנה, וממנה העצלה והכשלון והשכחה, וכל האיברים צריכין לה כמו הדם. השחורה היא קרה ויבשה כטבע העפר והיא שמרי הדם, וממנה הנטירה והנקימה והקנאה והדאגה, וע"ש שהאריך. עוד אמרו חכמי המחקר כי כפי הרכבת האדם כך יהיו מדותיו, ולכן החכם עיניו בראשו להטות עצמו לצד הטוב ולא להתנהג כפי הרכבתו, כי לכך נתן האלקים לאדם דעה ובינה והשכל יותר מהבעלי חיים, והרשות נתונה לו להטות לבבו על ימין או על שמאל, כי בזה יש לו שכר ועונש.

בזה יובן המ' הנז' בנוהג שבעולם, כלומר כך הוא מנהג העולם כפי הטבע, שמי שרוחו יתירה לפי שגובר בו הדם שבא מן האויר, ורוחו גסה וגבוהה, הבריות אומרים עליו איש פלוני רוחו יתירה. וכן מי שגובר עליו הלבנה שבאה מן המים, רוחו קצרה, כי הוא עניו ושפל ברך, זהו לפי מדותיו, ועתה מדבר בחולאי הגוף, שהאדם היה משוקל, כלומר מתחלת בריאת האדם נברא משוקל, חציו מים וחציו דם, שיהיו שניהם בשוה לקיום הגוף בריא אולם, אך בזמן שחוטא ואינו זהיר במצות עשה, אז העצלות גובר בו והמים רבים על הדם ונעשה אדרופיקוס, כי זה ענשו בעבור שהוא נתעצל בלימוד התורה וקיום המצות, יבא עליו חולי שמתעצל מחמת הלבנה שרבה עליו, שממנה העצלות כנז'. ובשעה שעובר על מצות לא תעשה ומתחמם גופו בעבירות הבאים מתגבורת האדומה, שממנה השחוק והמשגל, ושחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה. ומדה כנגד מדה, הדם רבה על המים ונעשה מצורע, שכן אמרו שהבא על הנדה בניו מצורעים מחמת ריבוי הדם. בזה נלע"ד כונת הכתוב וייראו המלחים, הם הד' יסודות המנהיגים את הגוף, היא הספינה הנזכרת, ונקראים מלחים כי הם המקיימים את הגוף, כמלח המקיימת את הבשר שלא יסרח, אך בהגיע עת פקודתו, והוא בא לידי חולי או לידי יסורין, שזה מתגבר על זה כנזכר, ויזעקו איש אל אלקיו, כל א' קורא לאלוק שיענהו להצילו מרעתו. ויטילו את הכלים אשר באניה אל הים, כי נותנים לו הרקות ומקיזין דמו עד שאיבריו נחלשים, והם הכלים אשר באניה שמשמשים את הגוף. ובפרט כשצריך לחתוך ממנו אבר או יותר. אז הנפש בראותה הגוף בצער גדול, ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם, שלהיות שהחולי גובר עליו, בטלים הרגשותיו ואינו נותן אל לבו לשוב מחטאתיו. וכ"כ בזהר שם ז"ל, אע"ג דבר נש בבי מרעיה, נשמתא לא אתערת לאתבא קמי מריה למפרע חובוי וכו'.

ויקרא אליו רב החובל. איתא שם בזהר ויקהל, מאן רב החובל, דא יצה"ר דאיהו מנהיג כלא, כי החבל כתיב חסר, והוא מלשון יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט). כי בראות יצר הטוב שהגיעה פקודתו, או אם הוא מסוכן, מפתהו שיעשה תשובה וישוב אל ה' וירחמהו, ואם ימות ילך לחלקו ונחלתו לאור באור החיים. ויאמר לו מה לך נרדם, לא עת לחשות ולישן רק לדבר ולהתפלל, כי כבר אמרו יפה תפלת החולה בחליו, כמו שעשה חזקיהו, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה' (ישעיה לח, ב). קום קרא אל אלקיך, שכן כתוב תשב אנוש עד דכא (תהלים צ, ג), עד דכדוכה של נפש. אולי יתעשת האלקים לנו, כמו שביארנו שיהפוך מדת הדין למדת רחמים. וגם הוא מלשון תיקון, ועשתה את צפרניה (דברים כא, יב). שהאיברים שהם נזוקים מחמת החולי, ישלח דברו וירפאם, וכן אמרו בנדרים פ"ד (מא.), אין החולה עומד מחליו עד שמוחלין לו כל עונותיו וחוזר לימי עלומיו. ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות, שאז צריך לפשפש במעשיו ולראות מאין בא לו החולי, מאי זה אבר שחטא בו, כי מדה כנגד מדה לא בטלה. ויפול הגורל על יונה, כי הכל בא מן הנפש, כי ממנה כח התנועה לכל האיברים. ויאמרו אליו וכו' מה מלאכתך וכו'. יובן עם מ"ש בפ"ב דשבת (לא.), אמר רב בשעה שמכניסין האדם לדין, אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר, ע"כ. וכבר פי' מ' זה במ"א. ז"ש מה מלאכתך, אם נשאת ונתת באמונה. ומאין תבא, אם קבעת עתים לתורה והלכת לבית הכנסת ולבית מדרש, ומשם באת לכאן. מה ארצך, אם עסקת בפריה ורביה, שיש ארץ מגדלת מרובים, ויש ארץ מגדלת מועטים. ואי מזה עם אתה, אם מישראל המצפין לישועתו ית' או מעם אחר. ויאמר אליהם עברי אנכי, העוסקים בתורה לפי שקבלוה בסיני. וגם עברי אנכי המצפים לישועתו ית', כי לישועתך קוינו כל היום. ואת ה' אלקי השמים אני ירא, ולכן נשאתי ונתתי באמונה. אשר עשה את הים ואת היבשה, שברא העולם וצריך אני לקיימו בפריה ורביה. וסוף סוף וישאו את יונה ויטילוהו אל הים. ופי' שם בזהר, כד אעלין ליה לבי קברי, ונונא דבלע ליה דא הוא קברא, ודי בזה לעת עתה.

ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא אליה את הקריאה אשר אני דובר אליך. גם פה לא רצה הב"ה ליחד שמו על הרעה, ולכן אמר לו קום לך. וכאן שינה מהראשונה, שאז אמר לו וקרא עליה, וכאן אמר וקרא אליה, צוהו שילך שם וידבר אליהם ממש, שיכריז בכל העיר מה שבתחלה א"ל וקרא עליה, ולא שילך בכל העיר להכריז. אבל כאן צוהו שיקרא אליהם ממש, לכל בני העיר. וכן עשה, ויחל יונה לבא בעיר מהלך יום אחד, כדי לשמור דברו ית' ולדבר לכל בני העיר. ואע"פ שלא דבר יונה בשם ה', רק אמר מעצמו, עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, כאשר צוהו ה' קום לך כדלעיל, כדי שלא יזכר שמו על הרעה. עכ"ז ויאמינו אנשי נינוה באלקים ויקראו צום וכו' (יונה ג, ה). כי כבר כתבנו לעיל שהיה בידם עון גזל, וכנגד זה וילבשו שקים. ולפי שחטאו במשכב זכור, לכן אמר מגדולם ועד קטנם, שגם הקטנים חטאו בזה על ידי הגדולים. ויגע הדבר אל מלך נינוה וכו', כי המלך גדול מעמו בכסא, ככתוב רק הכסא אגדל ממך (בראשית מא, מ). וגם בלבוש מלכות, כדכתיב יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך (אסתר ו, ח). ולכן ויקם מכסאו ויעבר אדרתו מעליו. ובמקום לבוש מלכות ויכס שק. ובמקום הכסא וישב על האפר. ואחרי שהתחיל מעצמו, רצה לקשט אחרים ויזעק ויאמר בנינוה וכו' האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה וכו'. דקשה דכיון דהזכיר הבהמה, למה חזר ופרט הבקר והצאן. אמנם בפרקי רבי אליעזר מ"ג איתא ז"ל, מה עשה, העמיד האנשים מצד א' והנשים מצד א'. וכל בהמה טהורה מצד א' וכל בהמה טמאה מצד א', ובניהם מצד א', והילדים רואי' את שדי אמותן ורוצי' לינק, והאמהות רואות בניה' ורוצות להניק אותם ובוכות וכו'. לכן הזכיר הבהמה, דהיינו בהמה טמאה מצד א', והבקר והצאן מצד א', כי כשם שהשחיתו דרכם ונתערבו מין במינו ובשלא במינו, לכן יצומו שלשת ימים לכפר על מה שעבר, ויתכסו שקים וכו'. וירא אלקים את מעשיהם, ולא את שקם ואת תעניתם, וינחם האלקים על הרעה וכו'.

וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו, יובן הכפל עם מ"ש בפרקי רבי אליעזר פרק י'. פעם שנייה שלחו לירושלים להחריבה, כיון שעשו תשובה ניחם הב"ה על הרעה, והיו קורין אותו נביא שקר. פעם שלישית שלחו לנינוה, דן דין יונה בינו לבין עצמו, אמר אני יודע שהגוים קרובי תשובה הן, עכשיו עושין תשובה והב"ה שולח רוגזו על ישראל, ולא די שישראל קורין לו נביא השקר אלא אף אומות העולם וכו'. לכן אמר הכתוב וירע אל יונה רעה גדולה, שהב"ה שולח רוגזו על ישראל. ויחר לו על שיקראוהו נביא השקר.

ויתפלל אל ה', שאמר התפלה הזאת היתה על ישראל, שבהיות שאנשי נינוה עשו תשובה, שמא ישלח פורענות על ישראל, וכמו שעשה משה רבינו ע"ה, ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וכו' (שמות לב, לב). ולכן אמר ועתה ה' קח נא את נפשי ולא אראה ברעה אשר ימצא את עמי. ויאמר ה' ההיטב חרה לך, הוכיחו על שויחר לו שיקראו אותו נביא השקר, וכלומר ההיטב בשביל שאני רוצה להטיב ולקבל תשובתם שהטיבו מעשיהם. חרה לך, הלא טוב לך שעל ידך יעשו תשובה וינצלו. אך על מה שפחד יונה שישלח רוגזו על ישראל לא אמר כלום, כי הב"ה חפץ במי שמלמד סנגוריא על ישראל, ויצא יונה מן העיר וישב מקדם לעיר ויעש לו שם סוכה וישב תחתיה בצל עד אשר יראה מה יהיה בעיר, קשה מה היתה דעתו של יונה לראות מה יהיה בעיר. וכי כיון שעשו תשובה יבא להם פורענות, והלא אלקינו מרחם ומכפר על השבים. ועוד מה איכפת לן לידע שהיה מקדם לעיר. ולמה עשה לו שם סכה. היתכן שלא היה שום בית לישב שם. האמנם איתא שם בפרקי רבי אליעזר ז"ל, וינחם ה' על הרעה אשר דבר, ארבעים שנה האריך להם אפו, ולאחר מ' שנה שבו למעשיהם הראשונים ונבלעו בשאול תחתית ע"כ. הנה כי כן ידע יונה כי מנהג הגוים לחזור לסורם ככלב שב על קאו. ומה גם שלא עשו תשובה רק לפנים, ואיתא בירושלמי תעניות פ"ב (ט.), אמר רבי יוחנן מה שהיה בכף ידיהם החזירו, מה שהיה בשידה תיבה ומגדל לא החזירו. ולכן סבר יונה שלא יתמידו בתשובתם ויבא עליהם הפורענות. וזהו וישב מקדם לעיר, שישב עליהם בדין, לומר שיאחזו מעשה אבותיהם בידיהם כאשר מקדם עשו. ויעש לו שם סכה, רמז הכתוב למה שיהיה לעתיד, דאיתא בפ"ק דע"א (ג.), שיאמרו אומות העולם תנה לנו מראש ונעשנה, א"ל הב"ה מצוה קלה יש לי וסכה שמה וכו'. שהכונה שיהיו תחת צלו ית', שזהו רמז מצות הסכה. והב"ה מקדיר עליהם חמה כתקופת תמוז, להוכיחם על שעבדו ע"א בפרט לעובדי החמה. ואז כל א' בועט בסכתו. וזהו שרמז יונה ויעש לו שם סכה, כי כן יהיה באלו הגוים, שיבעטו בסכתם ולא יתמידו בתשובתם, ואז תשלוט עליהם הפורענות.

וימן ה' אלקים קקיון ויעל מעל ליונה להיות צל על ראשו להציל לו מרעתו. קשה שהרי כתוב ויעש לו שם סכה וישב תחתיה בצל. וא"כ למה הוצרך לקקיון, ובפרט במ"ש וישמח יונה על הקקיון שמחה גדולה, שכיון שהיה בצל, למה לו שמחה זו. אמנם איתא בילקוט ע"פ זה ז"ל, ומרוב חמה שהיה במעי הדגה, נשרף בגדו ומעילו ושערותיו, וזבובין ויתושין ונמלים ופרעושין שרויין עליו, ומצערין אותו עד שבקש נפשו למות. מה עשה הב"ה, העלה קקיון על ראש יונה בלילה, ובשחרית עלו עליו רע"ה עלין, ועל כל עלה ועלה ד' זרת וטפח, ד' אנשים יכולים לישב בצלו תחת הקקיון, זימן הב"ה תולעת והכה את הקקיון וייבש ומת, וזבובין ויתושין שרויין עליו ומצערין אותו מכל צדדין עד שביקש את נפשו למות, א"ל מפני מה אתה בוכה, יש לך צער על זה שלא גדלתו ולילה א' יבש כך חסת עליו, ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה. באותה שעה נפל על פניו ואמר, הנהגת עולמך במדת רחמים וכו'. בסיפור הזה נבין הכתוב, כי בראות הב"ה טוב לבו של יונה על ישראל, שהיה רוצה שתשלוט הפורענות בנינוה כדי שלא יהפוך רוגזו על ישראל. רצה הב"ה לעשות לו נחת רוח, וימן ה' אלקים קקיון, דכתיב כאן ה' אלקים, כלומר רחום בדין, ואמרו שהיו לו רע"ה עלין להציל לו מרעתו. אי נמי שישובו בני נינוה לדרכם הרעה. ויהיו כקקיון שבן לילה היה ובן לילה אבד, ויש רמז לזה כי קקיון גימטריא רע"ו, שכן היו לו רע"ה עלין ועם הקקיון עצמו הרי רע"ו. ולכן וימן האלקים תולעת, כאן לא אמר ה' רק האלקים, כי במדת הדין היה זה, והתולעת רמז לישראל שאין כחם אלא בפיהם, ובתורתם ותפלתם נצולים מכל מיני פורעניות מה שאין כן האומות, ועכ"ז היה זה לטוב לו, שינחם על מה שפחד שישלח רוגזו על ישראל, כי לא יעשה כן, רק לאנשי נינוה, שסוף סוף יחזרו לסורם ויקיים בהם משפט כתוב. ודי בזה לעת עתה.

נחזור לענין הדרוש, שצריך אדם להחזיק חשבון צודק מכל מעשיו. הוא הדבר אשר דברו בילקוט משלי ד'. מכל משמר נצור לבך. א"ר אחא, רמ"ח מצות עשה בתורה כנגד רמ"ח איברים שבאדם, שכל אבר ואבר צווח על האדם, עשה בי מצוה שתחיה בזכותה ותאריך ימים. ושס"ה מצות לא תעשה כמנין ימות החמה, שבכל יום משעה שהחמה זורחת עד שהיא שוקעת, צווחת ואומרת לאדם, גוזרני עליך שלא תעבור בי עבירה ואל תכריע אותי ואת כל העולם לכף חובה ע"כ. וקשה שכשם שבמצות לא תעשה אמר שלא תכריע אותי ואת כל העולם לכף חובה. כך היה לו לומר במצות עשה, שתכריע אותי ואת כל העולם לכף זכות. אמנם הנה ידענו כי כל אבר שאין בו קיום מצוה נשאר פגום, ולכן כל אבר צווח על האדם עשה בי מצוה שתחיה בזכותה, דהיינו שיתקיימו איבריו על תקונם ויהיה בריא אולם. אך לא יכול לומר שתכריע אותי ואת כל העולם לכף זכות, לפי שמי שאינו מקיים מצות עשה אין מענישין אותו בעה"ז, ואין לו עונש אם לא יכריע העולם לכף זכות. אך במצות לא תעשה אמר שלא תכריע אותי וכו', כי מי שיכריע העולם לכף חובה, יהיה לו עונש גדול בלי ספק. ועוד יובן עם מ"ש בעל ראשית חכמה שער היראה פ"ט, שמצות לא תעשה הם כולם גדרים שלא יכנס ס"מ בתוך הקדושה לעורר דינים, ומי שעובר על לא תעשה פורץ גדר, וגורם לסמ' שיכנס למעלה לעורר מדת הדין. ולכן שפיר קאמר שלא תעבור בי עבירה ואל תכריע אותי וכו', כי כיון שנותן מקום לשטן לקטרג, אינו זז משם עד שנותנין לו רשות לעשות דין.

ועל זה כתוב בפ' האזינו, זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך וכו'. רצה הב"ה להוכיח את ישראל על העבר ועל ההווה ועל העתיד. וכן תרגם אונקלוס, אדכר יומין דמין עלמא, הוא העבר. אסתכל בשני דר ודר, על ההווה. שאל אבוך ויחוי לך, על העתיד. ואיתא שם בספרי במ' שהצענו ראשונה, כי על שעבר אמר הזכרו מה שעשיתי בדורות הראשונים, כי דור המבול חטאו בג"ע, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ודור הפלגה בע"א, שאמרו הבה נבנה לנו עיר. ואיתא בב"ר פ' ל"ח. שאמרו נעשה ע"א וכו'. ואנשי סדום ועמורה שפכו דמים על שלא עשו צדקה ומשפט, כל זה הוא על מה שעבר. ועל ההווה אמר ואין לך דור שאין בו מאנשי דור המבול, שעושים מעשים זרים כמותם, ולכן בילקוט גריס, כאנשי דור המבול, וכן בכלם, ואמר שנדון כל א' וא' לפי מעשיו, שיובן עם מה שאמור במ"א, כי קודם שבא אברהם היה הב"ה דן את העולם באכזריות, דהיינו שהיה מעבירם מן העולם, וכשבא אברהם היה דן אותם ביסורין ולא במיתה, וגם לא היה דן הרבים רק כל א' לפי עצמו. שאל אביך וכו'. כבר פירשנוהו וע"ש. והרי זה מן ההוכחות שצריך האדם שיעשה חשבון מכל מעשיו, ויבין מהעבר אל ההווה ואל העתיד לתקן מעשיו. וישמח ישראל בעושיו. ובא ה' אלקים וכל קדושיו. ב"ב אמן. בילא"ו.