דרוש י"ו לפרשת וארא והפטרה

ויאמר ה׳ אל משה ראה נתתיך אלקים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך (שמות ז, א).

במדרש (שיר השירים רבה פ׳ ח׳), אין הב״ה פורע מאומה למטה עד שמפיל שרה מלמעלה, ואית ליה חמשה קריין, חד דכתיב והיה ביום ההוא יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום ואח״כ על מלכי האדמה על האדמה (ישעיה כד, כא). תרין איך נפלת משמים הילל בן שחר ואח״כ נגדעת לארץ (ישעיה יד, יב). תלת כי רותה בשמים חרבי ואח״כ הנה על אדום תרד (ישעיה לד, ה). ארבעה לאסור מלכיהם בזיקים אלו שרים של מעלה, ונכבדיהם בכבלי ברזל (תהלים קמט, ח). אלו שרים של מטה. חמשה לעשות בהם משפט כתוב ואח״כ הדר הוא לכל חסידיו הללויה (שם ט) ע״כ.

יאסור המלחמה ויקום האויב לרדוף ולהשיג ולהפיל הראש שכנגדו כי במותו יקח הכל והנשארים מהרה ינוסו וישאר הוא נוצח. זאת היתה עצת אחיתופל אשר יעץ לאבשלום, ככתוב בשמואל ב׳ י״ז. ויאמר אחיתופל אל אבשלום אבחרה נא שנים עשר אלף איש ואקומה וארדפה אחרי דוד הלילה (א). ואבא עליו והוא יגע ורפה ידים והחרדתי אותו ונס כל העם אשר אתו והכיתי את המלך לבדו (ב). ואשיבה כל העם אליך כשוב הכל האיש אשר אתה מבקש כל העם יהיה שלום (ג). פי׳ הרד״ק ז״ל, אלף מכל שבט ושבט ע״כ. הכונה כי כדי שלא תהא קנאה בין השבטים יעץ אחיתופל ליקח אלף מכל שבט, כדי שלא יאמר שום א׳ מהם אנכי סבותי בנצחון אבשלום יותר מהשאר. ועוד ראה אחיתופל שכן עשה מרע״ה במלחמת מדין בפ׳ מטות, אלף למטה אלף למטה (במדבר לא, ד). וממנו למד ליקח שנים עשר אלף איש. ואקומה וארדפה אחרי דוד הלילה. כי אין ראוי לעבור בבל תאחר, דכיון דבת דינא בטל דינא, וכמו שאירע לסנחריב שא״ל אצטגניניו נשדי בה ידא האידנא, והוא אמר להם ביתו השתא למחר וכו׳ ((סנהדרין צה.), אמרי ליה כלדאי, אי אזלת האידנא יכלת לה ואי לא לא יכלת לה, אורחא דבעא לסגויי בעשרה יומא סגא בחד יומא, כי מטו לירושלם שדי ליה ביסתרקי, עד דסליק ויתיב מעילוי שורה, עד דחזיוה לכולה ירושלם, כי חזייה איזוטר בעיניה, אמר הלא דא היא קרתא דירושלם דעלה ארגישית כל משיריתי ועלה כבשית כל מדינתא, הלא היא זעירא וחלשא מכל כרכי עממיא דכבשית בתקוף ידי, עלה וקם ומניד ברישיה מוביל ומייתי בידיה על טור בית מקדשא דבציון ועל עזרתא דבירושלם, אמרי נישדי ביה ידא האידנא, אמר להו תמהיתו, למחר אייתי לי כל חד וחד מינייכו גולמו הרג מיניה, מיד ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים (מלכים ב יט). אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי, בת דינא בטל דינא.), מיד ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה׳ וכו׳ (מלכים ב׳ יט). ואבא עליו והוא יגע ורפה ידים. כמ״ש שם י״ו. ויבא המלך וכל העם אשר אתו עיפים. וגם ורפה ידים, כמ״ש בילקוט תהלים מזמור ס״ח ע״פ מלכי צבאות ידודון ידודון. עד שלא אירע אותו מעשה מה כתיב, ה׳ אורי וישעי ממי אירא (תהלים כז, א). כיון שאירע אותו מעשה מה כתיב, ואבוא עליו והוא יגע ורפה ידים ע״כ. ולכן אמר ואבא עליו ולא אליו, כי יגרום החטא ואבא עליו ממש לפי שהוא יגע ורפה ידים, ובזה והחרדתי אותו ונס כל העם אשר אתו. כי יראו כי אין לבטוח בדוד וכל א׳ יבקש מנוס לנפשו, ואז והכיתי את המלך לבדו. תחלה קראו בשמו וארדפה אחרי דוד ולא אמר המלך לפי שהיה מבזה אותו, ועוד שכיון שמלך אבשלום אין ראוי לקרותו מלך בפניו. אך עתה רצה לרמוז כי טוב להכות את המלך לבדו כי בזה יבאו כל העם אליו, כיון שיראו שמת גבורם אשר היו בוטחים עליו, ולזה כינהו בשם מלך לא לכבודו. וז״ש ואשיבה כל העם אליך. כלומר אפילו אותם שהיו עם דוד אחר שיראו שמת יבאו כלם אל אבשלום, כשוב הכל האיש אשר אתה מבקש. כאילו ישובו כלם אל דוד מרצון טוב כך ישובו אליך. וזה כי במדבר רבה פ״ט איתא ז״ל, כיון שראו שמורד בדוד אביו היו אומרים נפלה נא ביד דוד ואל יפול דוד בידנו. על זה אמר אחיתופל שכשיראו שמת דוד בסור הסיבה יסור המסובב ויבאו בלב שלם אל אבשלום.

ועל זה כתוב במזמור ע״א. אלקי פלטני מיד רשע, זה אחיתופל. מכף מעול וחומץ, שכונתו היתה להרוג את אבשלום ויהיה הוא מלך, כמו שפי׳ במ״א מ׳ ז״ל בילקוט ע״פ בא אל פלגשי אביך (שמואל ב׳ טז) ע״ש (חלק ג׳‏ - דרוש א׳ לפ׳ בראשית. וכתוב על זה בילקוט ז״ל, אחיתופל הטעה אותו המזל והיה סבור שהוא מלך והיה נותן עיניו באבשלום, א״ל בא אל פלגשי אביך, א״ל וכן אתה אומר לי שאענה פלגשי אבי, א״ל אחיתופל גזרת האלקים היא שאמר לאביך הנני מקים עליך רעה מביתך ושכב את נשיך. ואחיתופל יעץ לאבשלום שיהרוג לאביו והוא ישב עליו בדין על שעינה נשי אביו ואני הורגו ומולך אני, ולא היה יודע שהמלכות עומדת מבת בנו, שנ׳ הלא זאת בת שבע בת אליעם בן אחיתופל הגילוני ע״כ.). כי אתה תקותי וכו׳. שמנעורי היית עמי. כי הנה עליך נסמכתי מבטן, שראוי הייתי להיות נפל ואדה״ר נתן לי משנותיו ע׳ שנה, ואחריו החזיקו אבות העולם כנודע ((זהר פ׳ וישלח, דף קס״ח ע״א), רבי שמעון אמר הא אתמר דדוד מלכא עד לא הוה לא הוו ליה חיים כלל, בר דאדם קדמאה יהב ליה שבעין שנין מדיליה וכך הוה, קיומיה דדוד מלכא שבעין שנין הוו. וקיומא דאדם קדמאה אלף שנין חסר שבעין. אשתכחו בהני אלף שנין קדמאי אדם הראשון ודוד מלכא. פתח ואמר חיים שאל ממך נתתה לו ארך ימים עולם ועד (תהלים כא). חיים שאל ממך, דא דוד מלכא. דהא כד ברא קב״ה גנתא דעדן, אטיל ביה נשמתא דדוד מלכא, ואסתכל ביה וחמי דלית ליה חיים מדיליה כלום. וקיימא קמיה כל יומא. כיון דברא אדם הראשון אמר הא ודאי קיומיה, ומאדם קדמאה הוו שבעין שנין דאתקיים דוד מלכא בעלמא. תו אבהן שבקו ליה מחייהון כל חד וחד, אברהם שבק ליה, וכן יעקב ויוסף. יצחק לא שבק ליה כלום, בגין דדוד מלכא מסטריה קא אתא. (ודאי) אברהם שבק ליה חמש שנין, דהוה ליה לאתקיימא מאה ותמנין שנין, ואתקיים מאה ושבעין וחמש שנין, חסרין חמש. יעקב הוה ליה לאתקיימא בעלמא כיומי דאברהם ולא אתקיים אלא מאה וארבעין ושבע שנין, חסרין תמניא ועשרין. אשתכחו דאברהם ויעקב שבקו ליה מחייהון תלתין ותלת שנין. יוסף דאתקיים מאה ועשר שנין, הוה ליה לאתקיימא מאה וארבעין ושבע שנין כיומי דיעקב, וחסר מנהון תלתין ושבע שנין. הא שבעין שנין דשבקו ליה לדוד מלכא לאתקיימא בהון, ובהו אתקיים דוד בכל אינון שנין דשבקו ליה אבהן. ואי תימא יצחק אמאי לא שבק ליה כלום כהני, בגין דאיהו חשך, ודוד מסטרא דחשך קא אתא, ומאן דאיהו בחשך לית ליה נהורא כלל ולית ליה חיים. ובגין כך לא הוו לדוד חיים כלל. אבל אילין דהוו להון נהורא נהירו ליה לדוד מלכא, ומינייהו אצטריך לאנהרא ולמהוי ליה חיים, דהא מסטרא דחשך לית ליה חיים כלל, ועל דא לא אתא יצחק בחושבנא. ואי תימא יוסף אמאי (יתיר מכלהו). אלא ודאי יוסף בלחודוי ככלהו, בגין דאקרי צדיק, ודא הוא דאנהר לסיהרא יתיר מכלהו. ובג״כ האי שבק ליה לדוד מלכא יתיר מכלהו חיין, דכתיב ויתן אתם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ (בראשית א).), וזהו ממעי אמי אתה גוזי. כי אתה הוצאתני מרחם, ואעפ״י שאדה״ר ואבות עולם הניחו לי ע׳ שנה. בך תהלתי תמיד, כי בך בטחתי ולא בהם חיי רוחי. ואעפ״י שבא לידי מעשה בת שבע. כמופת הייתי לרבים, שממני ילמדו בעלי תשובה, כמ״ש לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא שאם חטא יחיד וכו׳ (ע״א ד:). עוד יובן עם מ״ש בפ״א דברכות (דף י.), למה נסמכה פ׳ אבשלום לפ׳ גוג ומגוג שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו, תאמר לו כלום יש בן שמורד באביו, אלא הוה וכו׳. זהו בכיוון כמופת הייתי לרבים, שממני ילמדו להאמין במלחמת גוג ומגוג. ועוד שם, אשר הראיתני צרות רבות ורעות, שהם שתים שהן ארבע, רמז למ״ש ואת הכבשה ישלם ארבעתים (ש״ב יב). שמתו לו הילד ואמנון ואבשלום, וגם תמר נשארה כאלמנה.

גם במלכים א׳ כ״ב כתוב, ראיתי את כל ישראל נפוצים אל ההרים כצאן אשר אין להם רועה ויאמר ה׳ לא אדונים לאלה ישובו איש לביתו בשלום (מ״א כב, יז). וקשה מאי לא אדונים לשון רבים, שהיה לו לומר לא אדון לאלה. ועוד יקשה ליהושפט הצדיק איך הלך למלחמה בשמעו מפי נביא אמת הדבר הזה. ואף כי באמרו לא אדונים, דהיינו שימות אחאב ישאר הוא חי, עדין יקשה איך סמך על הנס. וכן א״ל יהוא בן חנני הלרשע לעזור וכו׳ (דה״ב יט, ב). אך מזה ראינו טובתו וחסידותו של יהושפט, כי ידע שהעם בלא מלך הוא כאדם בלא ראש, וכיון ששמע מפי נביא שימות אחאב, רצה לילך כדי שלא ישארו ישראל בלא מלך ובלא מנהיג ויפלו לפני אויביהם, וז״ש ראיתי את כל ישראל נפוצים על ההרים (שם יח, טז). שכל א׳ היה בורח בדרך א׳ כי ראו שמת אחאב, ויאמר ה׳ לא אדונים לאלה. כלומר אם לא יהיה להם שום אדון ודאי לא יהיה להם חיים, אך בהשאר א׳ מהם כל העם יהיה שלום, וזהו לא אדונים דוקא, אך אדון א׳ שהוא יהושפט ישאר להם, ובזה ישובו איש לביתו לשלום. וכששמע כן אזר כגבר חלציו והלך ברצון טוב כדי להציל את ישראל. ולכן ומלך ארם צוה וגו׳ לא תלחמו את קטן ואת גדול כי אם את מלך ישראל לבדו (מ״א כב, לא). כי במות הראש כל העם ינוסו. והמלך היה מעמד במרכבה נוכח ארם (שם לה). שפי׳ רש״י ז״ל, מתחזק ועומד כדי שלא יכירו ישראל במכתו ויברחו. וזכות זה עמדה לו לאחאב, שכן אמרו בפ׳ חלק (סנהדרין קד:), לי גלעד (תהלים ס, ט). זה אחאב שנפל ברמות גלעד כי מיתתו כפרתו. וזכות גדול היה לו שסבל מכתו כדי להציל את ישראל. ולפי שנחתם גזר דינו בשביל הריגת נבות היזרעאלי, ובגלעד נפישי רוצחים, כדבריהם ז״ל (מכות ט:), לכן נזכר זה בשם גלעד, שגם הוא נהרג ויש לו חלק לעה״ב. כמו שאמרו שם בפ׳ חלק ע״ש (דורשי רשומות היו אומרים, כולן באין לעולם הבא, שנאמר לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי עלי פלשת התרועעי. לי גלעד, זה אחאב שנפל ברמות גלעד. (רש״י. דורשי רשומות. דורשי פסוקים, כדכתיב את הרשום בכתב אמת (דניאל י). היו אומרים שלכולם יש להם חלק, אפילו למנשה וירבעם ולאחאב. לי גלעד ולי מנשה. עלי לסבול עונם כדי שיהיו הם זוכים).).

כן הדבר הזה שכל אומה יש לה שר בשמים, ואין הב״ה מכה לאומה עד שיפיל שרה תחלה כמו שנזכיר. והן זאת כונת ההפטרה שיש לה שייכות עם הפרשה שלנו. כי הנה אחרי שניבא יחזקאל על פי ה׳ מפלת כל האומות ובפרט על צור, כמ״ש שם סי׳ כ״ו. ויהי בעשתי עשרה שנה באחד לחדש היה דבר ה׳ אלי לאמר בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלים האח וכו׳ אמלאה החרבה. לכן כה אמר ה׳ אלקים הנני עליך צור וכו׳. ופי׳ הרד״ק ז״ל, י״א שנה לצדקיהו שהיא שנת החרבן, כי אז אמרה צור על ירושלים האח ענין שמחה וכו׳, בא׳ לחדש לא גילה באיזה חדש, וכיון שסתם אותו נראה כי על חדש החרבן אמר שהוא חדש אב עכ״ל. ובילקוט ישעיה סי׳ כ״ג (רמז תכ״ד.). והוא בתנחומא פ׳ וארא, א״ר אלעזר כל צר שבמקרא חסר על אומה זאת הוא מדבר, וכל צור שבמקרא מלא על צור המדינה הוא מדבר ע״כ. כי הנה איש צר ואויב מימות יעקב ואילך הוא רצועת מרדות לישראל. ולכן טרם מכה ציץ רפואה פרח, כי בחדש אשר הוכפלו בו צרות לישראל הוא החדש החמישי, בו הראה הב״ה ליחזקאל מפלת האומה אשר אמרה אמלאה החרבה, וכבר דרשו בפ״ק דמגלה (דף ו.), קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמן, חרבה זו ונתישבה זו האמן. ואחר שניבא על מפלתה אמר בסי׳ כ״ח. ולא יהיה עוד לבית ישראל סילון ממאיר וקוץ מכאיב מכל סביבותם השאטים אותם (יחזקאל כח, כד). ותרגם יונתן ולא יהי עוד לבית ישראל מלך מבאיש ושלטון מעיק. והוא מה שאמרנו כי על השר של מעלה אמר סלון ממאיר, כי הסלון הוא המביא מים מן הנהר לשדות, כדתנן בפ׳ כירה (שבת לט.), והביאו סילון של צונן וכו׳. כך השר של האומה הוא הסלון שבו עובר השפע אל האומה שלו, וכל זה בעבור ישראל הנתונים בגלות שם, והוא לא כן ידמה, ולכן נק׳ סלון ממאיר, שמשעבד את ישראל ובוזזים את שללם. ולכן שפיר קאמר יונתן מלך מבאיש, כי הוא המבאיש את ריחם, ויקוצו מפני בני ישראל (שמות א, יב). ולפי הפשט סלון פי׳ קוץ, כמ״ש (כתובות צא.), סלוא דלא מבע דמא. ויובן כמין חומר עם מ״ש בזהר פ׳ ויקרא דף ח׳ א׳. ואחשוך גם אנכי אותך מחטו לי (בראשית כ, ו). חסר א׳ בגין דלא אשתכחו גבאי כהאי מחט דנעיץ בבשרה, דלא תגרום לי את בחובך לאעברא לי משולטני ויקוצון בי, כד״א ואקוץ בם (ויקרא כ, כג). כהני קוצין דנעיצין בבשרא וכו׳. כי כשם שעושה לישראל רעה וכקוצין היו בעיניהם, כך בבא עת פקודתו יפרע ממנו מכ״מ, וזהו וקוץ מכאיב כלפי האומה המצרה לישראל למטה, כי השר שלה גורם, כמ״ש בזהר פ׳ שמות דף י״ז א׳. ויאמר אל עמו (שמות א, ט). מלאכא שלטונא דממנא על מצראי הוה. לפיכך כתיב ויאמר, כלומר אכניס בלבהון מלה דא וכו׳. וכן שם עמוד ב׳, יהב לון עיטא למעבד עמהון בישא וכו׳.

כה אמר אד׳ אלקים בקבצי את בית ישראל מן העמים אשר נפוצו בם (יחזקאל כח, כה). הרי זה מדבר בגאולה העתידה שהוא בעצמו יקבץ נדחי ישראל, כי לא נודע קיצה ולא יוכלו לקום מעצמם כשאר גאולות, ולהיותה על ידו ית׳ ולא ע״י ב״ו, לכן וישבו על אדמתם. ישיבה עולמית שאין אחריה עוד גלות, אשר נתתי לעבדי ליעקב נחלה בלא מצרים. לא כאבות הראשונים כמ״ש ז״ל (שבת קיח:), וישבו עליה לבטח ובנו בתים ונטעו כרמים וישבו לבטח בעשותי שפטים בכל השאטים אותם מסביבותם (יחזקאל כח, כו). הרי זה מקרא כפול שכבר אמר כל זה. אך יובן במה שידענו שאחרי שיתקבצו ישראל לירושלים ולבית המקדש יעלה עליהם גוג ומגוג, כמ״ש שם ביחזקאל סי׳ ל״ח. וזה לעשות בהם משפט כתוב, כמ״ש בזהר פ׳ בשלח דף נ״ח ב׳. אר״ש זמין קב״ה לאתיא לכל אינון מלכין שצרו על ישראל ועל ירושלים ולשלטאה לון כקדמיתא, וזמין קב״ה לאתפרעא מינייהו באתגליא סחרני ירושלים וכו׳. על כן אחרי שניבא יחזקאל על אבדן כל האומות, ויתקבצו ישראל לארצם וישבו עליה לבטח ובנו בתים ונטעו כרמים, אחר ישובו האומות לעשות בהם מלחמה וכלם יכרתו ויגועו, וזהו וישבו לבטח בעשותי שפטים וכו׳. שאז לא יהיה עוד מלחמה בעולם. ולכן למעלה אמר וידעו כי אני ה׳ אלקים. שאעפ״י שיעשה דין באומות עדין ישארו בעולם. אך כאן דבר אחר מלחמת גוג ומגוג שאז לא ישאר בעולם רק ישראל גוי א׳ בארץ, וידעו כי אני ה׳ אלקיהם דווקא, והוא מ״ש בילקוט ירמיה מ״ו. אתה מוצא בכל מקום הב״ה פורע מאלילים תחלה, במצרים ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים (שמות יב, יב). ואח״כ סוס ורוכבו רמה בים (שם טו). בבבל ופקדתי על בל בבבל וכו׳ (ירמיהו נא, מד). וכן הוא אומר יפקוד ה׳ על צבא המרום וכו׳ (ישעיהו כד, כא). אבל ישראל כשם שאלקיהם חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך הם חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים. ולכן למעלה כתוב כי אני אד׳ באדנות, וכאן כתיב כי אני ה׳ בשם המיוחד דוקא, אני ה׳ אלקיהם חי וקיים לעד ולעולם. ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם וכו׳ (דברים ד, ד). בשנה העשירית בעשירי וכו׳ (יחזקאל כט, א). נבואה זאת נאמרה ליחזקאל בעת שהיתה ירושלים במצור, כי בשנת תשע לצדקיהו באה העיר במצור, וזאת היתה בשנה העשירית לצדקיהו, וכתוב בירמיה ל״ז. וחיל פרעה יצא ממצרים וכו׳ ויהי דבר ה׳ אל ירמיהו וכו׳ הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה שב לארצו מצרים. ואיתא על זה באיכה רבתי ע״פ עודנו תכלינה עינינו אל עזרתנו הבל (איכה ד, יז). ז״ל, באו שונאים ושלחו אצל פרעה נכה כשהוא מפרש בים הגדול, רמז הב״ה לשלדותיהן והיו שטין על פני המים, אמרו אלו לאלו מה טיבן של שלדות הללו, א״ל אבותיהם של אלו תחת אבותיכם עמדו והטביעו אותם במים. אמרו וכך עשו לאבותינו ואנחנו הולכין ומסיעין להם, מיד חזרו וכו׳. וכן פי׳ שם רש״י ז״ל בפי׳ ירמיהו. ואע״פ שמאת ה׳ היתה זאת עכ״ז המצריים היו כפויי טובה, שישראל היו מספיקין להם שמן, כדכתיב ושמן למצרים יובל (הושע יב, ב). וע״ש באיכה רבתי (עודינה תכלינה עינינו. מה היו עושין עשרת השבטים, היו משלחין שמן למצרים ומביאין תבואה, ומשלחין לבבל, שאם יבואו שונאים יהיו להם כדי לסייען, הה״ד וברית עם אשור יכרותו ושמן למצרים יובל (הושע יב). פעם אחת באו שונאים ושלחו אצל פרעה נכה כשהוא מפרש בים הגדול, רמז הב״ה לשלדותיהן והיו שטין על פני המים. אמרו אלו לאלו, מה טיבן של שלדות הללו, אמר להם אבותיהם של אלו תחת אבותיכם עמדו, ועמדו והטביעו אותם במים. אמרו וכך עשו לאבותינו ואנחנו הולכים ומסייעין להם. מיד חזרו הה״ד הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה שב לארצו מצרים (ירמיה לז). לכך נאמר בצפיתנו צפינו אל גוי לא יושיע.). ולכן רצה הב״ה לנקום מהם נקמת בני ישראל, כי המה חשבו שמבלתי עזרתם לישראל ימסרו ביד נבוכדנאצר ויעשו מהם כלה. ולכן א״ל ליחזקאל שים פניך על פרעה מלך מצרים. דהיינו פנים של זעם, והנבא עליו ועל מצרים כלה. אותיות כלה דהיינו שיעשה בהם כלה. דבר ואמרת כה אמר אד׳ אלקים. דבור לשון קשה על הפורענות שיבא עליהם, ואמרת לשון רכה על מה שכתוב בסוף, מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים וכו׳ (יחזקאל כט, יג). ושבתי את שבות מצרים וכו׳ (שם יד). הנני עליך פרעה מלך מצרים (שם ג). לא אמר הנני אליך רק עליך, רמז שישפיל את שר שלמעלן. ועוד הנני עליך. לפי שפרעה הראשון אמר לא ידעתי את ה׳. ועתה אודיעך מי אני, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו וכו׳ (שם). שעשה עצמו אלוק. ואיתא בזהר פ׳ בא דף ל״ד א׳, בא אל פרעה. דעייל ליה קב״ה לגבי תנינא חדא עלאה תקיפא, ומשה דחיל מיניה, כיון דחמא קב״ה דדחיל מיניה משה, אמר קב״ה הנני עליך פרעה מלך מצרים וכו׳. וקב״ה אצטריך לאגחא ביה קרבא ולא אחרא. אשר אמר לי יאורי וכו׳. כי הנה אמרו רז״ל (תנחומא פ׳ נשא.), ויברך יעקב את פרעה (בראשית מז, ז). בישרו שיעלה נילוס לקראתו. והרשע היה מתגאה לומר שזו כחו לאלוקו, ואמר לי יאורי שמושל בגבורתו עליו. ולעומת זה ונתתי חחים בלחייך (יחזקאל כט, ד). כמ״ש וכדגים הנאחזים במצודה רעה (קהלת ט, יב). ופירשו ז״ל (קהלת רבה פ׳ ט׳.), זו חכה. והדבקתי דגת יאוריך בקשקשותיך, כנגד שר של מעלה. ואת כל דגת יאוריך בקשקשותיך תדבק, כנגד של מטה, רמז שכלם יפלו בנפילת הראש שלהם, בין למעלה בין למטה. ונטשטיך המדברה וכו׳ על פני השדה תפול לא תאסף ולא תקבץ וכו׳. כי כתוב בפ׳ בשלח, נטית ימינך תבלעמו ארץ (שמות טו, יב). ואמרו במכילתא, באיזה זכות נתן להם המקום קבורה, בזכות שאמרו ה׳ הצדיק וכו׳. אך עתה שזה כפר בה׳ ואמר לי יאורי לא יזכה לקבורה. וידעו כל יושבי מצרים כי אני ה׳. נאמן ליפרע ונאמן לשלם שכר. יען היותם משענת קנה לבית ישראל בתפשם בך וכו׳. הוא מ״ש בישעיה ל״ו. הנה בטחת על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים אשר יסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה. כי שתי פעמים שלחו ישראל למצרים לעזרה ובשתיהן לקו, כי בימי יהושע בן אלה שלח מלאכים אל סוא מלך מצרים, ככתוב במלכים ב׳ י״ז. כדי שיעזרהו מפני מלך אשור, ואדרבא גרם לו היזק כי הגלה אותו סנחריב, וזהו בתפשם בך בכף חרוץ ובקעת להם כל כתף. כי גרם להם גלות. והשנית בימי נ״נ כנז׳, ובהשענם עליך תשבר וכו׳. ועל אלה נגמר דינם של מצרים, הנני מביא עליך חרב וכו׳. כי כאשר אירע לישראל כך עשה להם. הרי למדנו בנפול הראש כל העם נופלים. ובזה נבא לביאור פסוקי הסדר המדברים על ענין זה.

ויאמר ה׳ אל משה ראה נתתיך אלקים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה וכו׳. כמה תיבות כפולות יש בפסוקים אלה ושאר הרגשות, ועל הכל אניף ידי. ותחלה נקדים מ״ש הרח״ו זלה״ה (הרח״ו זלה״ה (מחברת הקודש שער יציאת מצרים) במדרש (שמות רבה סוף פ׳ ו׳). בא דבר אל פרעה מלך מצרים (שמות ו, יא). המשל אומר מן שטיא לית הנייא אלא מן קיצייא. להבין משל זה ולמה סמכו בפ׳ זה, הכוונה עם מ״ש בזוהר (ח״ב דף ל״ד ע״א) מאי בא, לך אל פרעה מיבעי ליה, אלא דעייל הקב״ה אידרין ואכסדרין וכו׳. הכוונה כי לפעמים כתיב סתם פרעה ולא אמר מלך, וכאן בפסוק זה נאמר מלך, כי יש פרעה תחתון שהיה מדבר עם משה, וזה בא אל פרעה. ולמעלה יש ג״כ פרעה והוא מלך וקצין של פרעה תחתון, לכן כשהיה רוצה לדבר לשר של מעלה קרא אותו מלך, כמ״ש כאן בא דבר אל פרעה מלך מצרים. הכוונה שהכניס הש״י למשה עד פרעה עילאה, לדבר אתו שם למעלה באותן האידרים אולי יחזור בתשובה, ואז יתבטל ג״כ פרעה תחתון, וזהו מ״ש מן שטייא לית הנייא, כי פרעה תחתון הוא שוטה וכסיל, ולא שמע ממשה כי כבד לב פרעה, והכבד כועס בסוד כי כעס בחיק כסילים ינוח, ומאחר שהשוטה לא שמע למשה אז אמר הש״י למשה תניח שוטה זה, לית הנייא מיניה, בא דבר אל פרעה מלך מצרים. ר״ל מלך ושר וקצין של מצרים אולי תהנה ממנו, וז״ש אינו אלא מן קיצייא. היינו קצין ומלך, וז״ש כאן המשל הזה בפסוק זה, והבן זה.) על מ׳ ז״ל בשמות רבה סוף פ׳ ו׳. בא דבר אל פרעה מלך מצרים (שמות ו, יא). המשל אומר מן שטיא לית הנייא אלא מן קצייא. ופי׳ כי צוה הב״ה למשה שידבר תחלה אל פרעה התחתון, ובראותו שלא נתן לב לדבריו צוהו שילך לדבר עם השר של מעלן שנקרא ג״כ פרעה. וזהו מן שטיא לית הנייה הוא פרעה התחתון, אלא מן קצייא מלשון קצין, שהוא השר של מעלן. ובזהר פ׳ בא דף ל״ד א׳ איתא ז״ל, מה כתיב בא אל פרעה. לך אל פרעה מבעי ליה, מאן בא, אלא דעייל ליה קב״ה אדרין בתר אדרין לגבי תנינא חדא עלאה. זכינו לדין כי כשאומר לך אל פרעה הוא התחתון, וכשאומר בא הוא לגבי העליון. וזש״ה ראה נתתיך אלקים לפרעה, דהיינו פרעה של מעלן שאתה תשלוט עליו, שכן השרים של מעלן נקראים אלקים, כדכתיב ויבא אלקים אל אבימלך (בראשית כ, ג). ואיתא בזהר פ׳ וירא דף קי״א ב׳. וכי קב״ה אתא לגבייהו דרשיעיא, אלא ההוא ממנא שליחא דאתפקד עלייהו הוה, בגין דכלהו כד עבדי שליחותא נטלי שמא דא ומסטרא דדינא קא אתיין. וא״כ ראה נתתיך אלקים לפרעה של מעלן. ואהרן אחיך יהיה נביאך לדבר לפרעה התחתון. וחזר ואמר אתה תדבר, ולא אמר למי ידבר לפי שהכונה אתה תדבר לשר של מעלה הנעלם מן העין, ואהרן אחיך ידבר אל פרעה למטה, ושלח את בני ישראל מארצו (שמות ז, ב). שאת מרבה גם לצבאות מעלה שהיו משועבדים אל שר של מצרים. ותרגומו ויפטר ית בני ישראל. ששייך גם לצבאות מעלה, כך תרגם יונתן. ואני אקשה את לב פרעה. הוא התחתון שאליו ידבר תחלה, והרמז ואני, שכיון שהשר של מעלה יקשה לבו כמ״ש בזהר, גם הב״ה הסכים על ידו וזהו ואני. ובראות משה שפרעה יקשה לבו ילך לדבר עם השר של מעלן וגם הוא יקשה לבו, וזהו ולא ישמע אליכם פרעה הוא העליון, ונתתי את ידי במצרים העליון, ובזה והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל. כפל הלשון על צבאות מעלה ומטן, וזהו את צבאותי הם צבאות מעלה, את עמי בני ישראל שלמטן. וידעו מצרים כי אני ה׳ בנטותי את ידי על מצרים. אלו עשר מכות שהביא הב״ה על המצריים במצרים ומכלן נצולו ישראל, ובפרט במכת בכורות שהיו המצריים נוטלים את בכורי ישראל וממצעים אותם בין בכוריהם, ועכ״ז היה המצרי מת והישראלי נצול, והוא מ״ש במדרש (ילקוט שמעוני שמות סי׳ ר׳.), הרי שהיה ישראל בביתו של מצרי יכול ילקה בגינו, ת״ל ולא יהיה בכם נגף (שמות יב, יג). וזה נס גדול דבשלמא בביתו של ישראל היה הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, ובזה ופסח ה׳ על הפתח, אך בביתו של מצרי לא יש שום סימן ועכ״ז היה הישראל נצול. ולע״ד זש״ה במזמור קל״ו. למכה מצרים בבכוריהם כל״ח. ויוצא ישראל מתוכם כל״ח. זהו חסד גדול שאע״פ שהכה בכורי מצרים עכ״ז ויוצא ישראל שהיה בתוכם ממש, וזהו והוצאתי את בני ישראל מתוכם. ויעש משה ואהרן. לא אמר ויעשו כי לא נתקנאו זה בזה, אף שמשה ידבר אל שר של מעלן ואהרן לשל מטן. ואהרן היה גדול ממשה, שכן ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן פ״ג (שמות ז, ז). ובזה אתי שפיר שכתב זה לכאן שאין לו ענין לכאורה, אלא בא להגיד כי לבם שלם ונכון ולא היתה ביניהם קנאה ותחרות כלל.

ובשמות רבה פ׳ ט׳. למה לקו המים תחלה בדם, מפני שפרעה והמצריים עובדים ליאור, אמר הב״ה אכה אלוקו תחלה ואח״כ עמו, משל הדיוט אומר מחי אלקיא ויבהתון כומרייא, וכה״א יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום ואח״כ על מלכי האדמה על האדמה ע״כ. וקשה מה זו שאלה, שאף כי תבא עליהם מכה אחרת יש מקום לשאול. ועוד יאמר בקצור למה הביא מכת דם תחלה. ועוד קשה שאחר שהביא משל הדיוט מביא ראיה מהפסוק והוא דבר זר מאד. אמנם ב׳ קושיות הן, הא׳ למה לקו המים תחלה, שהרי גם ביסוד האש ורוח היו המכות, כי ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, וכן השחין היה מתולדת האש, וחשך היה מהאויר, ולמה לקה יסוד המים תחלה. ועוד למה בדם תחלה ולא בצפרדעים שגם הם עלו מן היאור. והשיב מפני שפרעה והמצריים היו עובדין ליאור, ולכן אמר הב״ה אכה אלוקו תחלה ואח״כ עמו, כי בהכות אלוקו תחלה גם על עמו יעבור כוס. כי בנפילת הראש יפלו כל העם, והביא המשל מחי אלקיא, דהיינו בעה״ז שהמים נהפכו לדם כדי להכות אלוקו תחלה, כי לעם לא היתה מכה, כי בפרוע פרעות לישראל היו שותים מים שמשם העשירו ישראל כדאיתא במדרש (שמות רבה פ׳ ט׳.). ואח״כ במכת הצפרדעים הכה לעמו, והמשל הוא בעה״ז שהכה היאור שהיו עובדין לאלוק, ובזה יבושו ויבהלו מאד כל אויביו שהכה לעמו אח״כ. וכן הוא בשר של מעלן יפקוד ה׳ וכו׳. א״נ המשל הוא למצרים, שהכה אלקיהם תחלה ואח״כ אל האומה שלו. והפסוק מורה לעתיד שתחלה יפקוד ה׳ על צבא המרום ואח״כ על מלכי האדמה.

עוד בשמות רבה פ׳ ט׳. מפני מה הביא הב״ה עליהם דם, מדה כנגד מדה לפי שלא היו מניחין בנות ישראל לטבול מטומאתן כדי שלא יהו פרין ורבין, לפיכך לקו המים בדם ע״כ. ובילקוט פ׳ זו הוסיף ז״ל, מה ת״ל ובעצים ובאבנים (שמות ז, יט). אלא מלמד שאפילו ע״א שלהן היו מוציאין דם ע״כ. וזה כאשה נדה, לפי שע״א מטמאה במשא כנדה, שנאמר תזרם כמו דוה צא תאמר לו (ישעיה ל, כב)  (שבת פרק ט׳.). וכשם שהנדה מיטהרת במים לפיכך נהפכו מימיהם לדם, לפי שהיו מוחין בידן לטבול מטומאתן. אך כשהיו קונים מישראל בדמים היו שותים מים, כי דמים בדמים נגעו (הושע ד, ב.). שהממון נק׳ דמים ובממונם היו מתכפרים. אמנם קשה לי מאד שהרי בתנחומא סוף פ׳ מצורע, א״ר לוי בשעה שהיו ישראל במצרים לא היו רואות דם נדה מפני שאימת המצרים עליהן ע״כ. ואם לא היו רואות דם לא היו צריכות למקוה. ונלע״ד כי הנה כבר כתוב אשה כי תזריע וכו׳ (ויקרא יב, ב). ואפילו נפתח הקבר בלא דם אמו טמאה לידה, וישראל היו פרין ורבין מאד, שהיתה אשה יולדת ששה בכרס א׳, לכן היו צריכות למקוה טהרה. ועוד ששנינו בפ״ד דנדה (דף לט.), מפני שחרדה מסלקת הדמים. וזה דוקא חרדה תמידית, כמו שפי׳ שם הר״ב, אם היתה במחבוא מחמת לסטים או חיל שבא לעיר שהוא דבר המתמיד זמן מה, אך ביעתותא פתאומית גורמת לפרוס נדה, כמ״ש תי״ט משנה ד׳ פ״ג דסוטה. ולכן מתחלה היו פורסות נדה, שבאה עליהן ביעתותא פתאומית, אך כשניסו באלה ואת נשף חשכם שם להם לחרדה אז נסתלקו מהן דמים. וכן דייק ל׳ התנחומא, מפני שאימת המצרים עליהן. שר״ל בתמידות ודוק. ושם בתנחומא ז״ל, לשעבר היו האנשים רואים דמים, עד שעמדה רחל ואמרה כי דרך נשים לי (בראשית לא, לה) ע״כ. ובזה אני מבין מ״ש בע״א פ״ב (דף כד:), רב אשי אמר כמאן קרו פרסאי לנדה דשתנא, מהכא כי דרך נשים לי (בראשית לא, לה). וקשה מה איכפת לנו לידע זה. אך להורות כי הנדות בנשים התחיל מרחל לכן אמר כן, וזה כי רחל היתה עקרה והתפללה שיהא לה אורח נשים למען תתעבר וכן הות לה וגם לכל הנשים שמתעברות ויולדות.

לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה וכו׳ והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך. כבר פי׳ במ״א שהכונה הנה יוצא לעשות צרכיו, שהיה עושה עצמו אלוק, ולכן לך אליו בבקר ונצבת לקראתו. שתגיע אליו בפתע פתאום שלא יוכל להסתיר עצמו. והמטה וכו׳. קשה מה השמיענו בזאת, שהרי כבר כתוב שהמטה נהפך לנחש ומה ענינו לכאן. אך יובן עם מאי דאיתא בזהר פ׳ זו כ״ח א׳. ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין (שמות ז, ט). מ״ט מטה אהרן ולא מטה משה, אלא ההוא דמשה איהו קדישא יתיר דאתגליף בגנתא עלאה בשמא קדישא, ולא בעא קב״ה לסאבא ליה באינון חוטרין דחרשיא וכו׳. אף כאן שהיה מכה את היאור שהיה אלוק של המצרים, וע״א מטמאה כנדה, לא רצה שיטמא מטה משה הקדוש כדרך שלא רצה שיטמא במטות החרטומים, ולז״א והמטה אשר נהפך לנחש (שמות ז, טו). דהיינו מטה אהרן תקח בידך. והראיה שהוא אמר לפרעה בזאת תדע כי אני ה׳ הנה אנכי מכה במטה אשר בידי וכו׳ (שם יז). והוא לא הכה רק אהרן, שכן כתיב אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים וכו׳ (שם יט). אלא שכיון ששלוחו של אדם כמותו הוי כאילו הכהו משה. ועוד שכתוב הוא אהרן ומשה (שמות ו, כו). הוא משה ואהרן (שם כז). שהיו שקולים כא׳. וכשם שהם רצו לבטלם מפריה ורביה, וכתיב וידגו לרוב בקרב הארץ (בראשית מח, טז). לכן מכ״מ והדגה אשר ביאור תמות ונלאו מצרים (שמות ז, יח). שהיו צריכין לילך למקום רחוק אל מוצא המים למצוא מים לשתות ולא היו מוצאים ובזה היו עיפים. ויאמר ה׳ אל משה אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם וכו׳ (שמות ז, יט). קשה דכיון דאמר על מימי מצרים למה הוצרך לפרט כל אלה. אמנם להורות מאין באת להם זאת המכה, לכן הוצרך לומר את כלם, שהכל נהיה בדברו. ועל כל מקוה מימיהם. שביטלו מישראל מקוה טהרה, וכל מקום שהיו יכולות לטבול בו היו מעכבים בידן, לכן באה עליהם המכה על כל מימיהם. ואמר על מימי מצרים דוקא, ואם היו קונים בדמים מישראל, אז לא היו מימי מצרים. עוד שם בשמות רבה, והיה דם בכל ארץ מצרים (שם). אפילו מה שמצרי רוקק דם היה ע״כ. כי הע״א מטמאה כנדה, ורוקה ומימי רגליה מטמאים ג״כ. ויפן פרעה (שם כג). שנפנה ועשה צרכיו, ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת. שנתבייש לפני משה.

ובמדרש חזית ע״פ ברח דודי (שה״ש ח, יד). יש המ׳ שהקדמנו, היטב הביא חמשה קריין, כי הראשון רומז על גלות מצרים, ומדבר בלשון עתיד לפי מ״ש בכמה מקומות, כי גאולת מצרים היתה סימן לגאולה האחרונה, כמ״ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז, טו). וכשם שבמצרים הפיל שרה תחלה כדלעיל, כך לעתיד יפקוד ה׳ וכו׳. ובישעיה י״ד בדברו על מלכות בבל אמר ונשאת המשל הזה על מלך בבל וכו׳ (שם ד). ושם נאמר איך נפלת משמים הילל בן שחר וכו׳. שיובן לפע״ד כמין חומר עם מ״ש בזהר תשא קפ״ח א׳. א״ר חייא חמי אנפוי דמזרח דקא מנהרין, השתא כל בני מדינחא סגדין לגבי האי נהורא ופלחין ליה עד לא יפוק שמשא, וקראן להאי נהורא אלה דמרגלא דנהיר וכו׳, בזמנא דשמשא נהיר עד לא יפוק, ההוא ממנא דפקיד על שמשא נפיק ואתוון קדישין דשמא עלאה קדישא רשימין על רישיה דשמשא, ובחילא דאינון אתוון פתח לכל כוי שמיא ובטש בהו ועבר. וההוא ממנא עאל גו ההוא זוהרא דנהיר סחרניה דשמשא, וההוא ממנא איהו פקידא על דהבא ועל מרגלאן סומקן, ואינון פלחין לההוא דיוקנא דתמן וידעין נקודן דשמשא למשכח אתרין דדהבא ומרגלן עכ״ל. בדברים קדושים האלה אני מבין מ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין קג:) על יהויקים, דאמר קמאי לא ידעי לארגוזי, כלום אנו צריכין אלא לאורו, יש לנו זהב פרוים שאנו משתמשין לאורו יטול אורו, א״ל והלא כסף וזהב שלו הם, שנאמר לי הכסף ולי הזהב (חגי ב, ח). א״ל כבר נתנו לנו, שנאמר השמים שמים לה׳ וכו׳ (תהלים קטו, טז) ע״כ. וקשה וכי שוטה היה יהויקים שהזהב יאיר לעולם כשמש בגבורתו. אלא ודאי כונתו על מה שאמר לעיל, וזה כי אחאב ודעימיה היו עובדים לבעל שהוא השמש אשר הוא שוקע והעננים מכסים אותו. אך יש לנו זהב פרוים, דהיינו אותו שאמר בזהר, אלה דמרגלא דנהיר. שממנו בא האור לעולם. א״ל שגם זה שלו ית׳ ויוכל להסירו, והשיב כבר נתנו לנו. והכל היה כדי להסיר השגחתו ית׳ מהעולם. והנה נבוכדנצר ידע זה, ולכן נק׳ רישא דדהבא (דניאל ב, לח). לפי שזו כחו לאלוקיו, והוא קיבץ זהב הרבה כנז׳ באסתר רבתי ע״פ בהראותו את עושר כבוד מלכותו (אסתר א, ד). ועשה צלמא די דהב טב וגזר שכל האומות ישתחוו לו, כדי להשפילם תחת ממשלתו. ולכן קראו הכתוב הילל בן שחר, דהיינו אותו האור המאיר פני המזרח, והוא השר שלו שעפרות זהב לו. ולפיכך כשרצה הב״ה להשפיל לנ״נ הפיל שרו תחלה, איך נפלת משמים הילל בן שחר. ואח״כ נגדעת לארץ וכו׳. הוא שאמר לו דניאל, גודו אילנא וקציצו ענפוי (דניאל ד, יא). וכן כתוב עוד שם בישעיה י״ד. ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה, כמו שאמר חירם מלך צור שעשה לו ז׳ רקיעים, כמובא בילקוט יחזקאל סי׳ כ״ח ע״ש (חירם מלך צר היה גאה ומתגאה עד מאד. מה עשה, נכנס לים ועשה לו ארבעים עמודים של ברזל מרובעים ארוכים שיעורם שוה, והעמידם זה כנגד זה, ועשה שבעה רקיעים וכסא וחיות ורעמים וזיקים וברקים. הרקיע הראשון עשה של זכוכית, ת״ק אמה על ת״ק אמה, ועשה בו חמה ולבנה וכוכבים. הרקיע השני עשה של ברזל, אלף אמה על אלף אמה וסילון של מים מפריש בין ראשון לשני. השלישי של ברזל, אלף ות״ק אמה על אלף ות״ק אמה וסילון של מים מפריש בין שני לשלישי, ואבנים מגולגלות עשה ברקיע של ברזל שהיו מתבקעים אלו עם אלו ונשמעים כמו רעמים. הרקיע הרביעי עשה של עופרת, שני אלפים אמה על שני אלפים אמה וסילון של מים מפריש בין שלישי לרביעי. הרקיע החמישי של נחושת, ועשאו שני אלפים ות״ק אמה על שני אלפים ות״ק אמה וסילון של מים מפריש בין רביעי לחמישי. הרקיע הששי של כסף, שלושה אלפים אמה על שלושה אלפים אמה וסילון של מים מפריש בין חמישי לששי. הרקיע השביעי של זהב, שלושה אלפים ות״ק אמה על שלושה אלפים ות״ק אמה, וקבע בו אבנים טובות ומרגליות אמה על אמה, והיה מראה מכאן ומכאן, מכאן נעשים ברקים, ומכאן נעשים זיקים. והיה מזדעזע עצמו ואותם האבנים מתבקעות אלו עם אלו ונשמעים הרעמים.). שהיה מתגאה על ששלח ארזים לבנין בית המקדש, אמר הב״ה הריני מחריב את ביתי שלא יהא חירם מתגאה ע״ש (ילקוט יחזקאל כ״ח. למה היה חירם דומה, לעבד שעשה לבוש לאדונו, כל זמן שהיה הלבוש על אדונו העבד רואה והיה מתגאה, עשיתי זה הלבוש לאדוני. אמר האדון, אני קורע הלבוש ולא יהיה העבד מתגאה עלי. כך חירם היה מתגאה על ידי ששלח ארזים לבית המקדש. אמר הקב״ה הריני מחריב את ביתי שלא יהיה חירם מתגאה עלי, שנאמר פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך.). ועלה עליו נ״נ והורידו מכסאו והיה חותך בשרו וכו׳. והוא מ״ש שם ביחזקאל כ״ח. יען גבה לבך ותאמר אל אני וכו׳ (שם ב). לכן הנני מביא עליך זרים עריצי גוים (שם ז). זה נ״נ וחילו, וחללו יפעתך. זה בית המקדש שמשם אורה יוצאה לעולם, והוא היה מתגאה על זה, ושם להדיא כתוב, מרוב עונך חללת מקדשך וכו׳ (יחזקאל כח, יח). תלת כי רותה בשמים חרבי (ישעיה לד, ה). ליטול נקמת ישראל מאדום, שגם היא החריבה בה״מ שני, ולכן סמך זה לבבל, כי שתיהן החריבו בה״מ, ואח״כ הנה על אדום תרד. שבנפילת השר שלה בחרבו ית׳ ישלוט על עשו שנתברך בחרב. ד׳ לאסור מלכיהם בזיקים (תהלים קמט, ח). כנגד פרס, ולפי שאמרו בפ״ק דע״א (דף ב:), דמשכא מלכותייהו עד דאתי משיחא. לכן אמר מלכיהם כלפי השר של מעלה, ונכבדיהם דהיינו של מטה בכבלי ברזל, וכנגד יון אמר לעשות בהם משפט כתוב (תהלים קמט, ט.), הוא הנאמר בפ׳ וזאת הברכה, מחץ מתנים קמיו (דברים לג, יא.). שפירשנוהו על יון שמקומו במתנים, מעוהי וירכתיה די נחש (דניאל ב, לב.). הדר הוא לכל חסידיו. הם הכהנים בני חשמונאי שנצחום ונקראו חסידים, תומיך ואוריך לאיש חסידיך (דברים לג, ח.). ובזה הללויה. שמורה על השמים שהוא העה״ב, והארץ שהוא העה״ז, כי ביה ה׳ צור עולמים (ישעיהו כו, ד.). הוא יצילנו מבא בדמים. ויבנה מקדשו כמו רמים. לשרתו ולברך בשמו כל הימים. ב״ב אמן. בילא״ו.