דרוש ל״ח לפרשת מטות ומסעי

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען וגו׳ (דברים יא, לא.).

מכות פ׳ שני (דף י:), ר׳ חמא בר חנינא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא טוב וישר ה׳ וגו׳ (תהלים כה ח.). אם לחטאים מורה ק״ו לצדיקים. רשב״ל פתח לה וכו׳, ואשר לא צדה והאלקים אינה לידו (שמות כא, יג.). כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע (ש"א כד, יג.). במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו את הנפש א׳ הרג בשוגג וא׳ הרג במזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים, הב״ה מזמנן לפונדק א׳ זה שהרג בשוגג יורד בסולם וזה שהרג במזיד יושב תחת הסולם ונפל עליו והרגו, נמצא זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה ע״כ.

יזהר האדם ויעשה העיקר עיקר והטפל טפל, והוא מ״ש החכם בקהלת י׳. לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו (קהלת י, ב.). וקשה שהרי בין לחכם בין לכסיל הלב הוא בשמאל כאשר המופת הוכיח, אשר על כן דרשו רז״ל במדבר רבה פ׳ כ״ב ז״ל, לב חכם לימינו זה יצה״ט שהוא נתון בימינו, ולב כסיל לשמאלו זה יצה״ר שנתון בשמאל. שיובן עם מ״ש בילקוט תהלים (ילקוט תהלים ק״ט, רמז תתס״ח.) סי׳ ק״ט. א״ר אלעזר בר פרטא צדיקים נוטל מהם יצר הרע ונותן להם יצר הטוב, רשעים נוטל מהם יצר טוב ונותן להם יצ״ר. וגם בפ״ט דברכות (דף סא:), ת״ר צדיקים יצה״ט שופטן רשעים יצה״ר שופטן. שכבר פירשנוהו. על כן אמר לב חכם לימינו כי כלו יצר טוב שהוא נתון בימינו, ולב כסיל לשמאלו שאין לו אלא יצה״ר שהוא לשמאלו. וכ״כ בזהר ריש פרשת וישלח (זהר חלק א׳, דף קס״ה ע״ב.), יצ״ט לימינא ויצ״ר לשמאלא, אתי בר נש לאתדכאה ההוא יצה״ר אתכפיא קמיה ושליט ימינא על שמאלא, ותרוייהו מזדווגין לנטרא ליה לב״נ בכל ארחוי דהוא עביד, דכתיב כי מלאכיו יצוה לך וכו׳ (תהלים צא, יא.). עוד שם במדבר רבה, לב חכם לימינו אלו הם הצדיקים שהן נותנין לבם לתורה שהיא מימין, שנאמר מימינו אש דת למו (דברים לג, ב.). ולב כסיל לשמאלו אלו הרשעים שנותנים לבם להעשיר, שנאמר בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג, טז.). ע״כ. וקשה שהרי הכתוב מדבר בתורה אורך ימים בימינה וכו׳. ואיך יפרש בשמאלה על הרשעים. אך יובן עם מ״ש בשבת פ״ו (דף סג.), מ״ד אורך ימים בימינה וכו׳ (משלי ג, טז.). למיימינים בה אורך ימים איכא וכ״ש עושר וכבוד, למשמאילים בה עושר וכבוד איכא אורך ימים ליכא. ופרש״י למיימיני׳ בה עוסקין לשמה. למשמאילים בה שלא לשמה ע״כ. וגרסינן בפ״ב דב״ב (דף כה:), א״ר יצחק הרוצה להתחכם ידרים, להעשיר יצפין, וסימנך שלחן בצפון ומנורה בדרום. ריב״ל אמר לעולם ידרים שמתוך שמתחכם מתעשר ע״כ. וקשה מהיכא תיתי דלמיימינים בה איכא אורך ימים וכ״ש עושר וכבוד, דמן הכתוב לא נראה כן אלא אורך ימים בימינה דוקא ובשמאלה עושר וכבוד. אמנם שפיר קאמר מפני שהכתוב היה לו לומר אורך ימים בימינה עושר וכבוד בשמאלה. אלא ודאי ששינה להשמיענו אורך ימים בימינה דוקא, אך בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. וכן הסברא נותנת דכיון דעושר וכבוד גריעי מאורך ימים. ודאי שהעוסק בה לשמה תרתי אית ליה. ושלא לשמה לית ליה אלא עושר וכבוד. וז״ש לב חכם לימינו אלו הם הצדיקים שנותנים לבם לתורה, שכיון שכונתם להתחכם הם פונים לדרום שהוא בימין, ובזה הם לומדים לשמה ולא לדבר אחר. וגם אית להו עושר וכבוד שמתוך שמתחכם מתעשר, וכמ״ש (נדרים מא.), דעה קנית מה חסרת. ולב כסיל לשמאל שלומדים שלא לשמה ומתוך כך פונים לצפון כי אין כונתם אלא להתעשר, ולכן אמר הכתוב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, שלא אמר לב חכם בימינו ולב כסיל בשמאלו רק לימינו ולשמאלו שזה פונה לימין וזה לשמאל. וזש״ה ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א.). ואמרו ביומא פ״ג (דף כח:), אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנ׳ ואברהם זקן. כי כונתו היתה להתחכם ולכן לעולם היה פונה לימין, וכמ״ש הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב, ט.). שהוא ימין חסד לאברהם, ולכן נתקיים בו אורך ימים בימינה ואברהם זקן. וכ״ש עושר וכבוד וה׳ ברך את אברהם בכל. שכתוב בו ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב (בראשית יג, ב.). ותנן בפ״ד דברכות (דף כח:), ר׳ נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המ׳ וביציאתו וכו׳. וכתב הרי״ף ז״ל, ת״ר בכניסתו מהו אומר יר״מ ה׳ אלקי שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי שלא אומר על טהור טמא ועל טמא טהור ולא על מותר אסור ולא על אסור מותר ולא יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהם. אך נסחת הגמ׳ היא ירמי״א שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה. ופרש״י ז״ל, ולא אכשל וישמחו חבירי על כשלוני, הרי רעות שתים שיבאו על ידי שאגרום להם שיענשו. והרב בעל תי״ט כתב, וכשלון בדבר הלכה היא אחת מהשתים, ולא הוצרך לזוכרה בפירוש. ולי הצעיר נראה שאין אנו צריכים לכך כי לפי נסחת הרי״ף התקלה היא שלא אכשל וישמחו בי חבירי, וכך היתה נסחת הר״ב ז״ל שפי׳ שלא יבא מכשול על ידי. אך בנסחתו של רש״י שהיא נסחת הגמ׳ שיש שם שלא יארע דבר תקלה על ידי, הוצרך לפרש בשתים הנשארי׳ שהם שני דברים, שלא אכשל וישמחו חבירי על כשלוני. והכל מבואר היטב בדברי רש״י ז״ל. ולשון המשנה כולל הכל שאומר בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי, שכולל בין שלא אכשל בדבר הלכה ובין שלא ישמחו חבירי. וכולל ג״כ שלא אומר על טהור טמא וכו׳. שבזה אבא לשרוף טהרות שלא כדין או לטמא תרומה טהורה. ויותר מזה שלא אומר על טמא טהור ולא אומר על מותר אסור אעפ״י שאין בזה מכשול עון. אבל כדי שלא אומר על אסור מותר צריך אני להתרחק גם מזה.

ועל אלה אמר המשורר סי׳ מ״א. בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי (תהלים מא, יב.). בזאת שהיא התורה, כשאני לומד בה לש״ש אני יודע כי חפצת בי, כי היה זה כשלא ׳יריע׳ אויבי עלי, מלשון קול תרועת השמחה (עזרא ג, יג.). דהיינו שלא ישמח אויבי עלי שלא אכשל בדבר הלכה. ועוד כי לא יריע, מלשון ואם הרע תרעו (ש"א יב, כה.). שכן פי׳ הלומברוזו. ואתי שפיר עם מ״ש בפ׳ שואל (שבת קמט:), כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הב״ה. וז״ש כי לא יריע אויבי עלי, אז מובטח אני ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם (תהלים מא, יג.). שאשב במחיצתו של הב״ה. ועוד אמר המשורר סי׳ קי״ט. ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד (תהלים קיט, מג.). כלומר לא בלבד שלא אומר על אסור מותר אלא אני מתפלל שלא אטעה בדבר אמת אפי׳ לומר על מותר אסור, וזהו עד מאד. כי למשפטיך יחלתי. להורות כהלכה ולא לאבד ממונן של ישראל. וזה יהיה כשתעשה לי חסד, ואשמרה תורתך תמיד לעולם ועד. שיובן עם מ״ש במדרש שוחר טוב, הורני ה׳ דרך חקיך ואצרנה עקב (שם לג.). מהו עקב, שתהא התורה בידי עקב. אדם שהוא עוסק בתורה כל ימיו ומניחה כאילו לא עסק בה. ונלע״ד ג״כ שהכונה עם מ״ש במדרש משלי (ילקוט שמעוני משלי י׳, רמז תתקמ״ה.) ע״פ לא ירעיב ה׳ נפש צדיק (משלי י, ג.). זה ת״ח שכל זמן שהוא עוסק בחיים מתוך ד״ת אם נתעלם ממנו פרק אחד מתלמודו אינו נפטר מן העולם עד שבאים מלאכי השרת וסודרים לפניו בשביל שלא יהיה לו בשת פנים לפני הב״ה ל״ל. וכנגד הג׳ דברים הנ״ל איתא התם, וביציאתו אומר מודה אני לפניך ה׳ אלקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים. אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר, אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העה״ב והם רצים לבאר שחת, שנאמר ואתה אלקים תורידם לבאר שחת וכו׳ (תהלים נה, כד.). וקשה מה שייך הודייה בזה, שהרי (ברכות לג:), הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ומהו אני משכים אני עמל אני רץ. דנראה כפל ענין במלות שונות. אך לעניננו יבא היטב שכנגד מה שהיה מתפלל בכניסתו ולא אכשל בדבר הלכה אמר אני משכים, שבהשכמת בה״מ יחזור על לימודו ולא יכשל. וכנגד שלא אומר על טהור טמא וכו׳ אני עמל ומקבל שכר, שכל עמלו בתורה, וכמו שפי׳ על מ׳ ז״ל (ברכות ח.), גדול הנהנה מיגיעו וכו׳. שיש מפרשים שעמל וטורח למצוא היתר מתוך לימודו והוא גדול מירא שמים המחמיר על עצמו ואינו טורח למצוא פתח להתיר מה שלכאורה נראה אסור. אני רץ והם רצים כנגד מ״ש ולא יכשלו חבירי בדבר הלכה, שאיני רץ לבית המדרש כדי להתכבד בקלון חבירי רק ללמוד וללמד ולזכות לחיי העה״ב.

אך להשיב על הקושיא הראשונה נבאר מדרש תמוה בשוחר טוב סי׳ כ״ה. כל ארחות ה׳ חסד ואמת (תהלים כה, י.). יכול לכל ת״ל לנוצרי בריתו. כי מה הוסיף על הכתוב. אך יובן עם מ״ש בירושלמי דנזיר פרק ז׳ (ירושלמי נזיר פרק ז׳ הלכה א׳, דף לד.), אר״ע כך היתה תחלת תשמישי לפני חכמים, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו כארבעת מיל עד שהבאתיו למקום הקברות וקברתיו, וכשבאתי אצל ר״א ור׳ יהושע אמרתי להם את הדבר, אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלין עליך כאילו שפכת דמים וכו׳. ז״ש כל ארחות ה׳ חסד ואמת, דהיינו חסד שעושים עם המתים שנק׳ חסד ואמת. וכמו שאמרו בב״ר פ׳ צ״ו. ועשית עמדי חסד ואמת (בראשית מז, כט.). למה כן, משל הדיוט אומר מית בריה דרחמך טעון מת רחמך פרוק. א״ל אם תעשה לי חסד לאחר מיתתי הוא חסד של אמת ע״כ. וכ״כ רש״י ז״ל על אותו פסוק, חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול ע״כ. ודאי שאלו הם ארחות ה׳, שכן אמרו (רמב״ם הל׳ דעות פרק א׳.), והלכת בדרכיו (דברים כח, ט.). מה הוא קבר מתים אף אתה קבור מתים. אמנם לא לכל יקראו ארחות ה׳, ולזה שאל יכול לכל, וכמו ר״ע שקבר מת מצוה חוץ למקומו כנ״ל לפי שלא ידע שמת מצוה קונה מקומו, ת״ל לנוצרי בריתו ועדותיו. שעושים ע״פ התורה, וכמ״ש שם ר״ע באותה שעה לא זזתי מלשמש חכמים. וכ״כ שם בשוחר טוב, חסד זו ג״ח, אמת זו תורה. שהג״ח צריך שיהיה על פי התורה לא זולת. הנה כי כן ז״ש ר׳ נחוניא בן הקנה מודה אני לפניך וכו׳ ששמת חלקי מיושבי בה״מ. ובכל פעולותי שאני עושה לטובה אני הולך בדרכי התורה, לא כר״ע שאעפ״י שכונתו לשמים מעשיו לא היו רצויים לפי שלא שמר דרכי התורה. ועוד יאמר עם מ״ש בסוכה פ״ה (דף נב:), יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר צופה רשע לצדיק וכו׳ (תהלים לז, לב.). ואלמלא הב״ה עוזרו אינו יכול לו, שנאמר ה׳ לא יעזבנו בידו. וזה כמ״ש (יומא לח:), הבא ליטהר מסייעין אותו וכו׳. ז״ש מודה אני לפניך ה׳ אלקי ששמת חלקי. דהיינו שסייעת אותי להיות מיושבי בה״מ, ולכן לא אמר שנתת חלקי כי זה אינו בידי שמים, אך כשראית טוב כונתי ושאני התחלתי להמשך לבה״מ אז סייעת אותי שלא אטה אשורי מיני דרך הטובה. ולפי שצריך זריזות נמרץ להשיג הדבר, לז״א שאני משכים והם משכימים, כמ״ש אשרי אדם שומע לי וכו׳ לשמור מזוזות פתחי (משלי ח, לד.). שפירושו אצלי כמ״ש בפ״ד דמגלה (דף כז:), שאלו תלמידיו את ר׳ פרידא במה הארכת ימים, א״ל מימי לא קדמני אדם לבית המדרש. זהו לשמור, כלומר להמתין שיפתחו דלתות ופתחי בה״מ ולא יקדימני אדם ליכנס שם. והם משכימים לדברים בטלים שעושים מלאכתם קבע ותורתם עראי, אני עמל והם עמלים. זה נאמר על התמידות כמ״ש בפ״ב דאבות (אבות פרק ב׳ משנה י״ז.), לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליפטר הימנה, אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה. וזה השכר הוא מ״ש בפ״ד דאבות (אבות פרק ד׳ משנה ב.), ששכר מצוה מצוה. וזהו העמל שאני מקבל שכר, שמוסיף מצוה על מצוה ויש לי שכר על שניהם. והם עמלים ואינם מקבלים שכר. פי׳ רש״י ז״ל מיושבי קרנות חנונים או עמי הארץ שעוסקים בדבר שיחה. הוצרך לפרש כן שלא נאמר דברשעים משתעי, דא״כ היל״ל ומקבלין פורענות. אני רץ מרוב תאותי לעסוק בתורה, ולכן אני רץ לחיי העה״ב והם רצים לבאר שחת, כי כבר פי׳ מ׳ ז״ל (ברכות סג.), כל המרפה עצמו מד״ת נופל בגהינם. מהאש יצאו והאש תאכלם (יחזקאל טו, ז.). כמ״ש במקומו (חלק א׳ דרוש ס׳ לפ׳ צו ופרה והפטרה. ובב״ב פ״ה (דף עט.) א״ר יהודה אמר רב כל הפורש מדברי תורה אש אוכלתו, שנאמר מהאש יצאו והאש תאכלם (יחזקאל טו, ז). ע״כ.). והוא מ״ש קהלת סי׳ ו׳. כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא (קהלת ו, ז.). דקשה מאי וגם, אך הנפש הזאת היא נפש הבהמית המתאוה לאכילה ושתיה, וכתוב ובטן רשעים תחסר (משלי יג, כה.). שכל עוד שאוכל לעולם חסר לנפשו, וזהו וגם הנפש לא מבעיא הנפש הרוחנית אלא גם הנפש הידועה, דהיינו נפש המתאוה לא תמלא, דאל״כ היל״ל וגם נפשו ומאי וגם, וזהו כנגד אני עמל וכו׳. כי מה יותר לחכם מן הכסיל (קהלת ו, ח.), יפורש ע״ד מה רב טובך (תהלים לא, כ.). כלומר כמה גדול יתרון החכמה מן הכסילות, שהרי אמר אני משכים לד״ת ולכן נקרא חכם, והם משכימים לדברים בטלים ולפיכך נקראו כסילים. מה לעני יודע להלוך נגד החיים (קהלת ו, ח.). היינו מ״ש אני רץ לחיי העה״ב וזהו נגד החיים שהם חיי העולם הבא שהם חיים דווקא. אמנם הרשעים אינם עושים עיקר רק מהעה״ז, והם אומרים טוב מראה עינים לאכול ולשבוע בעה״ז הנראה לעינים, מהלך נפש (שם ט.). לעולם הבא, שובי נפשי למנוחיכי כי אינו נודע ונרגש מה טובו ומה יפיו, ולכן אמר גם זה הבל ורעות רוח.

הנה זאת חקרנוה כן היא בפ׳ מטות שכתוב שם ומקנה רב היה לבני ראובן וכו׳ (במדבר לב, א.). ואמרו על זה במדבר רבה פ׳ כ״ב. ד״א לב חכם לימינו זה משה, ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר שחבבו את ממונם יותר מן הנפשות, שהן אומרים למשה גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפינו (שם טז.). א״ל משה אינו כלום אלא עשו את העיקר עיקר, תחלה בנו ערים לטפכם ואח״כ וגדרות לצאנכם (שם כד.). הוי לב חכם לימינו זה משה. ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד, א״ל הב״ה אתם חבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות, חייכם אין בו ברכה, עליהם נאמר נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ, כא.). וכה״א אל תיגע להעשיר (משלי כג, ד.). ע״כ. וקשה שהרי כבר אמר לב חכם לימינו זה משה וכו׳. ולמה חזר ואמר הוי לב חכם וכו׳. ועוד במאי דמסיק עליהם נאמר נחלה מבוהלת וכו׳. למה הוצרך לראיה אחרת ואומר אל תיגע וכו׳. אמנם בשתים חטאו בני ראובן וגד, הא׳ שחיבבו ממונם יותר מן הנפשות כמפורש בזה המ׳. ועוד מ״ש שם למעלה מזה ז״ל, וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מא״י, לפיכך גלו תחלה מכל השבטים, ומי גרם להם, על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם וכו׳. לכן אמר תחלה לב חכם לימינו זה משה, שעשה כל מאמצי כחו ליכנס לא״י שהיא בימין, כמ״ש הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב, ט.). ופי׳ רש״י ז״ל, וכל מסעיו הנגבה ללכת לדרומה של א״י והיא לצד ירושלים וכו׳. ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן וגד שבחרו לישב בעבר הירדן ולא נתנו לבם ללכת לא״י עצמה. ועוד לב חכם לימינו זה משה שעשה העיקר עיקר וכו׳ וא״ל עשו את העיקר עיקר וכו׳. שהוכיחם בזה שהקדימו מקניהם לבניהם, וחזר ואמר הוי לב חכם לימינו זה משה וכו׳ כלפי שחטאו לשאול ממשה לישב חוץ מא״י בעבר הירדן שאינה קדושה בקדושת א״י, ולפיכך גלו תחלה לשאר שבטים, וז״ש עליהם נאמר נחלה מבוהלת בראשונה. שמיהרו לשאול ממרע״ה שיתן להם אותה הארץ לאחוזה, ולפי זה ואחריתה לא תבורך שגלו בראשונה. וכלפי שחבבו ממונם יותר מבניהם ואומר אל תיגע להעשיר וכו׳. שכבר פירשנוהו במקום אחר יע״ש.

עוד שם במדבר רבה פ׳ כ״ב. שאלה מטרונא אחת את ר׳ שמעון בן חלפתא לכמה ימים ברא הב״ה את העולם, אמר לה לששה ימים, שנא׳ כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ. אמרה לו מאותה שעה ועד עכשיו מה עושה, אמר לה יושב ועושה סולמות מעלה לזה ומוריד לזה, לכך נאמר כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים (תהלים עה, ח.). תדע לך כשביקש שיעשירו בני ראובן וגד הפיל את המדינים לפני ישראל כדי שיעשירו בני גד ובני ראובן, מה כתיב למעלן וישבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם (במדבר לא, ט.). ואח״כ ומקנה רב (במדבר לב, א.). הא שהשפיל הב״ה את המדינים ורומם את ישראל, לקיים מה שנאמר כי לא ממוצא וממערב וכו׳ (תהלים עה, ז.). אלא כי אלקים שופט וכו׳ (שם ח.). ויש לדקדק מה שאלה היא זו לכמה ימים ברא וכו׳ אל מה שנמשך מאותה שעה ועד עכשיו מה עושה, שהרי אף שנברא בפחות או יותר השאלה במקומה עומדת, וא״כ היה לה למטרונא לשאול בקצור מיום שברא הב״ה את העולם ועד עכשיו מה הוא עושה. ומה השיב לה ר״ש יושב ועושה סולמות מעלה לזה וכו׳. יאמר בקצור מעלה לזה ומוריד לזה. ועוד שהכתוב אומר זה ישפיל וזה ירים, וגם הוא היל״ל מוריד לזה ומעלה לזה. ועוד יקשה מה שאמר כשביקש שיעשירו וכו׳ הפיל את המדינים וכו׳. שהרי המדינים היו חייבים בעבור שהרעו לישראל, כדכתיב נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים (במדבר לא, ב.). ומאי רבותיייהו דראובן וגד מכל ישראל שבקש שיעשירו, שהרי כל ישראל היו שוים בביזה כמ״ש בפ׳ זו הראשונה. האמנם המטרונא הזאת לא נעלם ממנה כי לששת ימים ברא הב״ה את עולמו, ומחכמה שאלה על זה אשר על כן לא רצה לדחותה בקש כמו שדחה ר״א לאותה אשה ביומא פ״ו שאמרו שם (דף סו:), שאלה אשה חכמה את ר״א וכי מאחר שמעשה העגל שוין (רש״י עבודותיו שוות לאיסור מפני מה אין מיתתן שוה, שהיו בו שלש מיתות, מיתת סייף שימו איש חרבו (שמות לב, כז). מיתת מגיפה ויגוף ה׳ את העם (שם לה). מיתת הדרוקן דכתיב ויזר על פני המים (שם כ). ואמרינן במסכת ע״ז (דף מד.) לא נתכוין משה אלא לבודקן כסוטות בלצבות בטן.), מפני מה אין מיתתן שוה, אמר לה אין חכמה לאשה אלא בפלך. וזה כי מלבד מ״ש שם בענין אחר שלא רצה מעולם לומר דבר שלא שמע מפי רבו. אלא גם מטעם אחר נלע״ד כי לא רצה להשיב לאשה כמו שאמר עוד שם, איתמר רב ולוי, חד אמר זיבח וקיטר בסייף, גפף ונשק במיתה, שמח בלבו בהדרוקן וכו׳. לפי שלא תטעה לומר שגיפוף ונישוק אינם חמורים כל כך ותבא האשה להקל בהם, וכ״ש שמח בלבו, דכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם (יחזקאל יד, ה.). ונפיק מיניה חרבא אם יאמר לאשה טעמים אלה. ואפשר שבאמרו אין חכמה לאשה אלא בפלך, רמז רמז לה כי כשם שהאשה יש לה חכמה בטוייה לטוות חוט דק או עב כפי רצונה כך יש לה להבין כי כל א׳ נדון כפי מעשיו שמי שחטא הרבה נידון בחמורה ודוק. נחזור לעניננו שכיון שהמטרונא הזאת שאלה כהוגן לכמה ימים וכו׳. השיב לה ר״ש כהלכה לששה ימים. וזה כי גם היא ידעה לכמה ימים ברא הב״ה את עולמו, אך היתה כונתה לומר שאם בששה ימים ברא הב״ה עולם גדול מאד בכמות ואיכות, כל שכן שיחזק הקושיא מאותה שעה ועד עכשיו מה עושה. ועוד שהרי כבר אמר החכם, אין כל חדש תחת השמש (קהלת א, ט.). וא״כ מה מעשיו, אמר לה יושב ועושה סולמות. דקדק בלשונו יושב כלפי מ״ש בב״ר פ׳ פ״ב. כי שם אשב לשפוט את הגוים (יואל ד, יב.). כשהב״ה דן את א״ה דן מיושב מדקדק בדין ומאריך בדין. אף כאן כיון שדבר ר״ש עם המטרונא שהיתה מא״ה לכן תפס לשון זה יושב ועושה סולמות, והנה כבר ידענו שאין הב״ה מיחד שמו על הרעה (בראשית רבה פ׳ ג׳.), ואין רע יורד מלמעלה (ילקוט ויקרא כ״ו. פ׳ בחקותי. רמז תרע״ג.), לכן לא אמר לה מוריד לזה וכו׳. כי הב״ה עושה סולמות שסתמם הם לעלות, וכן כונתו ית׳ להעלות ולא להוריד, ולכן התחיל מעלה לזה אלא שמעשה איש ופקודתו גורם להורידו, וכן דרשו ז״ל (במדבר רבה פ׳ כ״ב.), משפיל אף מרומם (ש"א ב, ז.). באף שמשפיל את זה מרומם לזה. והכתוב אומר זה ישפיל וזה ירים (תהלים עה, ח.). שכונת ההשפלה היא להרים לזה. ויובן עם מ״ש בפ״ב דתמורה (דף טז.), בשעה שהעני הולך אצל בעל הבית ואומר פרנסני, אם מפרנסו מוטב ואם לאו מי שעשאו עשיר לזה עושה אותו עני, עני עושה עשיר. וזהו בכיוון זה ישפיל וזה ירים. ולכן סל״ם גי׳ ענ״י. כי הסולם נעשה לעלות וזה עולה וזה יורד. ועל זה אמר הנביא ירמיהו סי׳ י״ז. קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט וכו׳ ו[ב]אחריתו יהיה נבל (ירמיהו יז, יא.). ע״ש פרש״י (הקורא הזה מושך אחריו אפרוחים שלא ילד. דגר. ציפצוף שמצפצף העוף בקולו למשוך אפרוחין אחריו, ואלו שהקורא דגר לא ילכו אחריו משיגדלו שאינם מינו, כך עושה עושר ולא במשפט.). ואני בעניי אומר ואחריתו יהיה נבל כמשמעו, דהיינו כנבל שכתוב עליו בשמואל א׳ כ״ה. ושם האיש נבל וכו׳ (ש"א כה, ג.). וכתב שם הרד״ק ז״ל בשם אביו, כי נבל לא היה שמו שקראו לו אבותיו אלא מרוב גריעות היו קורין אותו בני אדם נבל, והם אותיות לבן על שם שהיה נבהל להון. וכ״כ במזמור ל״ט. אך בצלם יתהלך איש אך הבל יהמיון יצבור ולא ידע מי אוספם (תהלים לט, ז.). כי זה דרכו של נבהל להון יכין ואחר יאכל. ועל כן התפלל חרפת נבל אל תשימני.

ובשבת פ׳ כ״ג (דף קנא:), אמר לה רבי חייא לדביתהו כי אתי עניא אקדים (נ״א אקדימי.) ליה רפתא כי היכי דלקדמו לבניך, אמרה ליה מילט קא לייטת להו, אמר לה קרא כתיב כי בגלל הדבר הזה (דברים טו, י.). ותנא דבי ר׳ ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם עד כאן. וקשה במ״ש כי היכי דלקדמו לבניך, שהרי יש לנו (אבות פרק א׳ משנה ג׳.), אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. ואף על פי שבצדקה נאמר (תענית ט.), ובחנוני נא בזאת (מלאכי ג, י.). אין זו משנת חסידים. ועוד יקשה על אשתו של רבי חייא וכי לא היתה יודעת כמה כחה של צדקה שהוצרך ר׳ חייא לומר לה כי אתי עניא וכו׳. אמנם בדיוק לשון המ׳ יובן הכל כי לא אמר ר׳ חייא כי אתי עניא הב ליה רפתא כי ודאי לא היתה אשתו צריכה זרוז לזה. אך א״ל אקדים ליה רפתא. וזה לפי מ״ש בטי״ד סי׳ רמ״ט. שיתן לעני בידו קודם שישאל. ואמרו שם בפ׳ כ״ג דשבת (דף קנא:), אמר רב יוסף נקטינן האי צורבא מרבנן לא מעני, והא קחזינן דמעני, אם איתא דמעני אהדורי אפתח לא מהדר. לכן א״ר חייא לאשתו שלא תמתין שהעני ישאל  רק תתן לו קודם שישאל, וזהו אקדים ליה רפתא. שבזה תדעי כי גם לבניך יתנו דרך כבוד ולא יצטרכו לחזור על הפתחים. והגם שכתוב כי אתי עניא. לא שיחזר על הפתח רק שתכף שתראהו תתן לו מיד, וכך יעשו לבניך בבואם לידי מדה זו. וכ״כ במשלי כ״א. רודף צדקה וחסד (משלי כא, כא.). שאינו אומר עושה צדקה רק רודף צדקה דהיינו להקדים לעני קודם שישאל, מדה כנגד מדה ימצא חיים צדקה וכבוד. כי גם לבניו יקדימו בבואם לידי כך. וכ״כ בקהלת א׳. מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש (קהלת א, ג.). כי הזהב נוצר מן השמש, כמ״ש בזהר פ׳ פקודי רל״ו ב׳. דתוקפא דשמשא אחזי דהבא ואוליד ליה בארעא. ומה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול להרבות זהב שבא מתחת השמש, שהרי דור הולך ודור בא (שם ד.), זה ישפיל וזה ירים (תהלים עה, ח.), וזרח השמש ובא השמש (קהלת א, ה.). מעלה לזה ומוריד לזה, ואל מקומו שייחד לו בורא עולם ה׳ שואף זורח הוא שם, כי אין אדם נוגע במוכן לחבירו (יומא לח.). תדע לך כשבקש שיעשירו בני ראובן וגד הפיל את המדינים וכו׳. יש לדקדק למה המתינו בני ראובן וגד לשאול ממרע״ה יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה (במדבר לב, ה.). אחר מפלת המדינים, ולמה לא שאלו כן אחר מפלת סיחון ועוג שירשו את ארצם. שכן בפ׳ חקת אחר שכתב וישב ישראל בארץ האמורי (במדבר כא, לא.). שם היה מקומם לשאול ממרע״ה יותן את הארץ הזאת וכו׳. ועוד יש לדקדק שהרי כתב רש״י ז״ל בפ׳ דברים (רש״י דברים ב, לד.), בביזת סיחון נאמר בזונו לנו (דברים ג, ז.). לשון ביזה, שהיתה חביבה עליהם ובוזזים איש לו, וכשבאו לביזת עוג כבר היו שבעים ומלאים והיתה בזויה בעיניהם ומקרעים ומשליכין בהמה ובגדים, ולא נטלו כי אם כסף וזהב, לכך נאמר בזונו לנו לשון בזיון ע״כ. ואיך במלחמת מדין שהיתה אחרי כן צוה הב״ה לחלק ביניהם הביזה, לפי שנראה מהכתוב שהיתה חביבה בעיניהם, שהרי כתיב וישבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם ואת כל מקניהם ואת כל חילם בזזו (במדבר לא, ט.). הרי שנאמר לשון ביזה שהיתה חביבה עליהם. ועוד כתיב ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה (שם יא.). הרי שלקחו הכל ולא השליכו בהמה ובגדים כמו במלחמת עוג, ועוד כתיב ויצאו משה ואלעזר הכהן וכו׳ (שם יג.). ופרש״י ז״ל, לפי שראו את נערי ישראל יוצאים לחטוף מן הבזה. ולמה צוה וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה היוצאים לצבא ובין כל העדה (שם כז.). כי זה היה מן הבהמות ונפש אדם לבד, כמ״ש רש״י ז״ל (שם לב.), כי אנשי הצבא בזזו איש לו נאמר על כסף וזהב ומטלטלין. ואם במלחמת עוג היתה הבהמה בזויה בעיניהם. למה בכאן היתה כל כך חביבה שהוצרך לצותם שיחצוה ביניהם. עוד יש לדקדק למה לא העשירו ראובן וגד כשאר השבטים בביזת סיחון ועוג ולא נתעשרו רק במלחמת המדינים. ועוד שכיון שראינו שצוה הב״ה לחלק את המלקוח ואת השבי חלק כחלק, למה כתוב ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד (במדבר לב, א.). כי מה יפה כחם משאר ישראל. ועל כל אלה אומר אם ייטב בעיני ה׳ כי הנה כתב רש״י ז״ל ע״פ ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל (שם יז.). בראשי גייסות מתוך שגבורים היו, וביריחו כתוב והחלוץ (עובר) [הולך] לפניהם (יהושע ו, יג.). זה ראובן וגד שקיימו תנאם וכו׳ (רש״י במדבר לב, יז.). ונלע״ד שאע״פ שעתה עדין לא נעשה תנאי זה, שלא נעשה כן אלא אחר מלחמת מדין אחר ששאלו יותן את הארץ הזאת (במדבר לב, ה.), עכ״ז דבר הלמד מסופו הוא זה שכיון שמעצמם אמרו ואנחנו נחלץ חשים וכו׳ (שם יז.). הוא ראיה שכן עשו מקודם להיות שהיו גבורים משאר ישראל, ולפי זה לא היה להם פנאי לשלול שלל ולבוז בז כי היו עסוקים במלחמה להרוג את שונאיהם. אך במלחמת מדין שכתוב ויהרגו כל זכר (במדבר לא, ז.). וישבו את נשיהם וטפם. ועוד שהלכו שם בשוה, אלף למטה והיו בטוחים שינצחום מבלי עצה וגבורה למלחמה, שכן כתיב ויהיו על מדין (במדבר לא, ג.). שתכף שהיו שם בטוחים היו לתת נקמת ה׳ במדין. לכן גם בני ראובן וגד לקחו את שלל מדין ובזזו ממונם כספם וזהבם אתם, ולכן דקדק בדבריו כשביקש שיעשירו בני ראובן וגד הפיל את המדינים לפני ישראל, דהיינו שקיים מ״ש ונפלו אויביכם לפניכם לחרב (ויקרא כו, ח.). ולא נצטרכו להתחזק במלחמה, וכן כתוב ויצבאו על מדין כאשר צוה ה׳ את משה (במדבר לא, ז.). שתכף שנראו חלוצי צבא, ויהרגו כל זכר, ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם עליהם. ואמר עוד מה כתיב למעלן וישבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם (שם ט.). ואח״כ ומקנה רב (במדבר לב, א.). שהיה לו להביא ראיה מויהרגו כל זכר (במדבר לא, ז.). אלא ממ״ש וישבו בני ישראל וכו׳ (שם ט.). מזה נראה שלא הוצרכו להלחם והיו פנויים ליקח את שללם, ומה שצוה וחצית את המלקוח (שם כז.). וא״כ למה יעשירו ראובן וגד יותר מכל ישראל כיון שחלקו בשוה, הטעם הוא על פי מ״ש רש״י ז״ל ע״פ ויהי המלקוח יתר הבז (שם לב.). ז״ל, לפי שלא נצטוו להרים מכס מן המטלטלין אלא מן המלקוח כתב את הלשון הזה ויהי המלקוח. שבא לכלל חלוקה ולכלל מכס, שהיה עודף על בז המטלטלין אשר בזזו עם הצבא איש לו ולא בא לכלל חלוקה וכו׳. הנה כי כן במלחמה הזאת אשר ראובן וגד גם הם בזזו איש לו, ולפי שבמלחמות הקודמות לא היו פנויים לשלול שלל. עתה נתנו עצמם לבוז בז יותר מהאחרים, ומהם קנו מקנה רב עצום מאד כי אנשי מקנה היו, ולכן חזר ואמר הוא שהשפיל הב״ה את המדינים ורומם את ישראל, לקיים מ״ש כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים (תהלים עה, ח.). כי באף שמשפיל לזה מרומם לזה. עוד נוכל לומר כי כשבזזו ישראל את עוג, ושם נאמר בזונו לנו (דברים ג, ז.). כדלעיל שהיו משליכין הבהמות אז ראובן וגד אוהבי המקנה הכניסום ומשם העשירו במקנה, ועוד נוסף עליהם במלחמת מדין כדלעיל. ואפשר עוד לומר כי באמרו ומקנה רב וכו׳ עצום מאד (במדבר לב, א.). הכונה כי היו פרים ורבים יותר מן שאר השבטים, וכדכתיב ביצחק כי עצמת ממנו מאד (בראשית כו, טז.). שכתוב קודם ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר וכו׳ (שם יד.). וכן באיוב נאמר ומקנהו פרץ בארץ (איוב א, י.). מלשון ויפרוץ האיש מאד מאד (בראשית ל, מג.). שנאמר ביעקב פ׳ ויצא, ויהי לו צאן רבות. פרש״י ז״ל, פרות ורבות משאר צאן, אף כאן ומקנה רב שהיו פרים משאר צאן, ולכן אמרו יותן את הארץ הזאת וכו׳ (במדבר לב, ה.).

ולענין זה של בני ראובן וגד שנינו בפ״ג דשקלים, אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות, ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע, שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני, או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר והייתם נקיים מה׳ ומישראל (שם כב.). ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם (משלי ג, ד.). ע״כ. וקשה דהא תנן בפ״ט דברכות (דף סב:), לא יכנס להר הבית לא במקלו ולא במנעלו וכו׳. וא״כ למאי אצטריך תנא למתני ולא במנעל ולא בסנדל כיון שאין נכנסין בהם להר הבית. וכן מצינו ביבמות פי״ב ז״ל (דף קב:), ותנן נמי אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא באנפליא, ואין צריך לומר במנעל וסנדל לפי שאין נכנסין במנעל וסנדל לעזרה. וא״כ למה ליה לתנא דידן לומר אין התורם נכנס לא במנעל ולא בסנדל. ולכאורה י״ל דכונת התנא היא דאף בלא איסור הכנסה להר הבית אין התורם נכנס וכו׳ מפני החשד שמא נתן בהם מעות. אך התשובה הנכונה לפע״ד דהתם בפי״ב דיבמות על משנת חלצה באנפליא חליצתה פסולה. איתא ז״ל, למימרא דאנפליא לאו מנעל הוא, ותנן נמי וכו׳ כדלעיל. ורמינהי אחד מנעל וסנדל ואנפליא לא יטייל בהן ביום הכפורים וכו׳, אלא אמר רבא לא קשיא כאן באנפליא של עור, כאן באנפליא של בגד. ופי׳ רש״י ז״ל, מתניתא דתרומת הלשכה באנפליא של בגד, ולגבי עזרה ליכא בזיון, והא דיוה״כ בשל עור. זכינו לדין שאיסור מנעל וסנדל ליכנס להר הבית דוקא בשל עור אבל בשל בגד דליכא בזיון מותר, ובשקלים דטעמא משום חשד אפילו בשל בגד אין התורם נכנס. ולכן נקט התנא את הדברים כסדרן, לא יכנס בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל, שדרך לתת מעות לתוכן להחביאן, ולא זו אף זו, ולא בתפילין ולא בקמיע, אף שהיא חששה רחוקה כדי להתרחק מן החשד. ולפי שיכולין אנו לומר כי היה זה מפני חומר ההקדש, לכן אמר לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות. כלומר גם בשאר דברים של חולין צריך להתרחק מן החשד, ומייתי לה מדכתיב והייתם נקיים מה׳ ומישראל. והקשה בעל תי״ט מאי ואומר, ועוד יהודה ועוד לקרא. דכיון דהביא ראיה מן התורה והייתם נקיים וכו׳. למאי אצטריך קרא דומצא חן דמשלי. ובירושלמי דשקלים (ירושלמי שקלים פ״ג הלכה ב׳, דף ט.) איתא ז״ל, רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. בתורה מנין, דכתיב והייתם נקיים מה׳ ומישראל (במדבר לב, כב.). בנביאים מנין, דכתיב אל אלקים ה׳ הוא יודע וישראל הוא ידע (יהושע כב, כב.). בכתובים מנין, שנאמר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם (משלי ג, ד.). וקשה למה לו ג׳ ראיות. ולמה במשנה לא הביא ראית הנביאים. אך נלע״ד דאיתא בפ״ג דמועד קטן (דף יח:), אין אדם נחשד בדבר אלא אם כן עשאו ואם לא עשאו כלו עשה מקצתו, הרהר בלבו לעשותו, ואם לא הרהר בלבו לעשותו ראה אחרים שעשאוהו ושמח וכו׳. הנה כי כן בא התנא להזהיר שאדם צריך לצאת ידי חשד מג׳ אלה, כי ראה אחרים ושמח הוא בכלל הרהר בלבו. ולזה הביא ראיה מבני גד ובני ראובן שמתחלה אמרו יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן, והבין מרע״ה שלא ירצו לעבור את הירדן כלל וכלל רק שיתן להם אחוזתם שם, ולא יצטרכו לשאת בעול עם אחיהם להלחם עם גויי הארץ, ולזה כעס משה עליהם והוכיחם הרבה מאד. עד שכתוב ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וכו׳ (במדבר לב, טז.). שמצינו הגשה לפיוס, ויגש אליו יהודה (בראשית מד, יח.). ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונום אל מקומם, אמרו כן כדי שלא ליטול גדולה לעצמם לומר שודאי יביאום אל מקומם רק עד אשר אם, הניחו הדבר בשמא כי לה׳ הישועה. אבל אנחנו נעשה את שלנו, לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו. ואז אמר משה אליהם אם תעשון את הדבר הזה וכו׳ והייתם נקיים מה׳ ומישראל, כי בזה תצאו מידי חשד שחשדתי אתכם שכונתכם היתה לשבת בבתיכם ספונים ואחיכם יבאו למלחמה. וזהו כנגד החלוקה הראשונה אין אדם נחשד בדבר אא״כ עשאו כלו, וכנגד ואם לא עשאו כלו עשה מקצתו, הביא הירושלמי מן הנביאים מ״ש ביהושע כ״ב. כשבנו בני ראובן וגד מזבח על הירדן, ושלח יהושע להוכיחם באמרם אליהם מה המעל הזה אשר מעלתם באלקי ישראל לשוב היום מאחרי ה׳ בבנותכם לכם מזבח למרוד היום בה׳ וכו׳ (יהושע כב, טז.). שיש לדקדק מאי שני ׳היום׳ הכתובים כאן שהם מיותרים לגמרי, ועוד שהפסוק עצמו כפול. אמנם נלע״ד כי צפה יהושע ברוח הקדש שישראל עתידין להחלק לשני ממלכות בימי ירבעם, וזה יגרום להם שישובו מאחרי ה׳ לעבוד שני עגלי זהב ככתוב שם. ולכן אמר להם יהושע מה המעל הזה אשר מעלתם באלקי ישראל, שחשב יהושע שבנו אותו המזבח להקריב שם קרבנות ולהפרד מקהל ישראל, ולזה אמר לשוב היום וכו׳. כי דיה לצרה בשעתה, ואם אתם תשובו מאחרי ה׳ יגרום בבנות לכם מזבח למרדכם היום בה׳ לעבוד ע״א היום קודם ביאת ירבעם שאמר אלה אלקיך ישראל, ולכן השיבו בני ראובן וגד אל אלקים ה׳ הוא יודע וישראל הוא ידע (שם כב.). הכפל להורות כי הוא אלקיכם והוא אלקינו והוא יודע האמת וישראל הוא ידע, שר״ל שהוא יודיע לישראל. א״נ ישראל הוא ידע שמעצמו יכיר האמת. אם במרד ואם במעל, אם במרד כנגד ישראל אחינו, אם רצוננו למרוד בהם ולהחלק מהם, כי ח״ו זה יגרום למעול מעל בה׳. רק כונתינו לשמים להיות המזבח עד לאחדותינו, והיה זה כנגד מ״ש ואם לא עשאו כלו שהם לא הקריבו קרבנות על אותו המזבח אלא שבנאוהו ובשביל זה נחשדו. וכנגד שהרהר בלבו לעשותו או ראה אחרים ושמח, הביא מפ׳ ומצא חן ושכל טוב שכתוב במשלי ג׳ (משלי ג, ד.). ותחלה כתוב חסד ואמת אל יעזבוך קשרם על גרגרותיך וכו׳ (שם ג.). כי בעסקו בתורה יעזוב מחשבות און ואל ישמח בפיד משנאו בעושי הרע בעיני ה׳ רק יוכיחם ויסירם מדרכם הרעה, ובזה ומצא חן, ע״ד הוצק חן בשפתותיך (תהלים מה, ג.). להוכיח אחרים, ושכל טוב לעצמך שלא לחשוב תועה בלבך, ובזה תצא מן החשד בעיני אלקים ואדם. ולפי שפסוק של יהושע היה בראובן וגד כמו שהוא של תורה, והייתם נקיים מה׳ ומישראל. דגם בדידהו משתעי, לכן לא הוצרך התנא להביאו מפני שמפסוק והייתם נקיים למדנו על המעשה, אם בכל אם במקצת, אך ומצא חן ושכל טוב מדבר על המחשבה לבד, ולכן הוצרך להביאו. והירושלמי ניחא ליה להביא ראיה משולשת מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים ודוק.

עוד יובן הכתוב לב חכם לימינו זה משה, עם מ״ש בשמות רבה פ׳ כ׳. ויקח משה את עצמות יוסף (שמות יג, יט.). עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות (משלי י, ח.), שכל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה היה עסוק בעצמות יוסף, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו. אמר הב״ה למשה עליך נתקיים חכם לב יקח מצות ע״כ. וקשה איך קרא ללקיחת עצמות יוסף מצות לשון רבים שהרי לא היתה אלא מצוה אחת. ועוד למה חזר ואמר עליך נתקיים חכם לב וכו׳. אמנם ק״ל לרז״ל מאי חכם לב, דמה יגרע אם יאמר חכם יקח מצות. ועוד מאי יקח דהיל״ל יעשה או ישמור מצות. ולכן הביאו זה הפ׳ על ויקח משה את עצמות יוסף עמו, דגם כאן יקשה מאי ויקח דהיל״ל ויבא משה את עצמות, דמאי עמו. וכל שכן שיקשה מ״ש כי השבע השביע את בני ישראל לאמר. דא״כ היל״ל ויקחו בני ישראל את עצמות יוסף כיון שלהם השביע. ולכן פי׳ זה במשה שכתוב בו לב חכם לימינו שכל דרכיו היו לש״ש, ובפרט בדבר זה הראה היטב לב חכם לימינו היא התורה שהלך בדרכיה לגמול חסד עם יוסף, וכמ״ש בסוף פ״ק דסוטה (דף יד.), דרש רבי שמלאי תורה תחלתה ג״ח וסופה ג״ח. והכונה כי בפ״ק דע״א (דף יז:) איתא, אמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוק. לפי שצריך לעסוק בתורה ובגמילות חסדים כאמור שם, וכן אמרו בפ״ק דר״ה (דף יח.), רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה בג״ח חיה שתין שנין. ז״ש חכם לב זה משה שעסק בתורה ובג״ח, כי כן ראשית התורה וסופה הוא לב, ל׳ לעיני כל ישראל, וב׳ של בראשית. והוא מ״ש תורה תחילתה ג״ח וסופה ג״ח, לכן חכם לב זה משה לשון רבים, דהיינו תלמוד תורה וג״ח שהם שתי מצות, ואתי שפיר יקח מצות על פי מ״ש בדברים רבה פרשת וזאת הברכה ז״ל, בשעה שירד משה למצרים והגיע גאולתן של ישראל, כל ישראל היו עוסקין בכסף וזהב ומשה היה מסבב את העיר, ויגע ג׳ ימים וג׳ לילות למצוא ארונו של יוסף שלא היו יכולין לצאת ממצרים חוץ מיוסף, למה שכך נשבע להן בשבועה לפני מותו, שנ׳ וישבע יוסף את בני ישראל לאמר וכו׳. עשו ארון של ת״ק ככרים והשליכוהו בתוך הנחל החרטומים והאשפים, וכן אמרו לפרעה רצונך שלא תצא אומה זו מכאן לעולם העצמות של יוסף אם לא ימצאו אותן עד עולם אינם יכולים לצאת, מיד עמד משה על שפת הנחל וכו׳, התחיל ארונו של יוסף מפעפע לקח אותו ושם אותו על כתיפו והיה סובל אותו, וישראל היו סובלים את הכסף ואת הזהב שנטלו ממצרים ע״כ. בזה אתי שפיר חכם לב יקח מצות, שלקח אותם על כתיפו, וזהו ויקח משה את עצמות יוסף עמו. כלומר הוא לבדו נשאם, וזה כי לא היו יכולים לצאת אם לא לקח משה אותם, לפי שהשבע השביע וכו׳. ומפני אותה השבועה לא היו יכולים לצאת, ולכן חכם לב יקח מצות, שלא בלבד עשה מצוה ליקח ארונו של יוסף לעשות לו גמילות חסד אלא אף גם להוציא את ישראל ממצרים, ועוד שבזה גרם שיבקע הים, כמ״ש הים ראה וינוס. ארונו של יוסף ראה כמו שפירשנו במקומו. ועוד יובן עם מ״ש עוד שם בשמות רבה סוף פ׳ כ׳. א״ל הב״ה ליוסף אתה אמרת לאחיך אנכי אכלכל אתכם ואם טפכם (בראשית נ, כא.), חייך אתה נפטר ויהיו עצמותיך מחזרין במדבר מ׳ שנה, שנ׳ ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם (במדבר ט, ו.). ואין אדם אלא יוסף, שנ׳ אהל שיכן באדם (תהלים עח, ס.). וכתיב וימאס באהל יוסף (שם סז.). בזכות עצמותיך הם עושים פסח קטן עכ״ל. הרי מבואר היטב יקח מצות שבלקיחת עצמות יוסף גרם לישראל לעשות פסח קטן שיש שם כמה מצות, על מצות ומרורים יאכלוהו. ולכן חזר ואמר אמר הב״ה עליך נתקיים חכם לב יקח מצות ודוק. והשתא אתי שפיר לב חכם לימינו זה משה שפנה לתורה. ולב כסיל לשמאלו אלו ישראל שנפנו ליקח כסף וזהב, שהוא לשמאל כדלעיל ריש דרוש זה. ולא יקשה עלינו לדרוש כן על ישראל, שכן פי׳ בעל יפה תאר שם בשמות רבה על מ׳ זה ז״ל, וסיפיה דכתיב ואויל שפתים ילבט יתכן לפרשו בישראל, שנוקשו ונלכדו בחמדת הממון וכו׳ ע״ש. ולי הצעיר יכון לומר ואויל שפתים, שעשו עצמם אוילים ולא שתו לבם לביטוי שפתים שנשבעו ליוסף כשאמר פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה ( rdpclip.exe), ולכן שפיר קא מצינן לדרוש עליהם ולב כסיל לשמאלו, שאע״פ שקיימו מצותו של הב״ה שצוה למשה דבר נא באזני העם וכו׳. וכתוב ובני ישראל עשו כדבר משה. היה להם ג״כ לדרוש את עצמות יוסף ולעשות העיקר עיקר והתפל תפל.

עוד ידרש לב חכם לימינו זה משה עם מ״ש במכות פ״ב (דף י.), דרש רב סימאי מ״ד אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה, ט.). זה משה שהיה יודע ששלש שבעבר הירדן אינן קולטות עד שנבחרו שלש שבארץ כנען, אמר מצוה הבאה לידי אקיימנה ע״כ. וזה כי בפ׳ מסעי כתוב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען (במדבר לה, י.). והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם (שם יא.). וקשה מהו דבר ואמרת, ועוד שהאריך בלשונו דהיה לו לומר בקצור והקריתם לכם ערי מקלט ונס שמה רוצח. אמנם איתא בדברים רבה פ׳ ואתחנן (דברים רבה פ׳ ב׳.), מה כתיב למען ייטב לך והארכת ימים (דברים כב, ז.). אמרו ישראל לפני הב״ה, רבש״ע זו היא אריכות ימים, אדם הורג נפש בשגגה וגואל הדם רודף אחריו להרגו והכל מתים שלא בעונתם, אמר הב״ה למשה חייך יפה הן מדברין, לך והפרש להם ערי מקלט, שנ׳ אז יבדיל משה (דברים ד, מא.). והנה מ׳ זה נראה סותר למ״ש לעיל אוהב כסף וכו׳. שמשם נראה שמשה הפרישם מעצמו, וכאן הוא אומר שא״ל הב״ה למשה לך והפרש להם ערי מקלט. וכ״ש שיקשה משם בדברים רבה, שאמר תחלה אוהב כסף וכו׳ זה משה, שא״ל הב״ה כי לא תעבור את הירדן הזה (דברים ג, כז.). אמר משה אני עובר מן העולם ואיני מפריש להם ערי מקלט, מיד אז יבדיל משה ע״כ. ונלע״ד לתרץ עם מ״ש במדבר רבה פ׳ כ״ג. כיון שעמד משה וא״ל הקב״ה והקריתם לכם ערים, אמר משה רבש״ע זה שהרג נפש בשגגה בצפון או בדרום מנין יודע היכן ערי מקלט שיהא בורח לשם, אמר ליה תכין לך הדרך (דברים יט, ג.). תכוין לך הדרך שלא יהיו טועים וכו׳. כי הנה ודאי שכונת הב״ה היתה שלא יפרישו ערי מקלט עד שיעברו את הירדן, שכן צוה כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען (במדבר לה, י.). והקריתם לכם ערים (שם יא.). שהרי כתב אח״כ שש ערי מקלט תהיינה לכם (שם יג.). ודרשו רז״ל (מכות ט:), עד שיהיו ששתן קולטות כא׳. ועכ״ז אמר משה מצוה הבאה לידי אקיימנה, וכיון שראה הב״ה כונתו הטובה צוהו לך והפרש להם ערי מקלט. ועוד שאל משה מלפני הב״ה מנין יודע זה שהרג היכן הם ערי מקלט, והב״ה צוהו תכין לך הדרך, שדרשו שם (במדבר רבה פ׳ כ״ג. אמר לו העמד להם איסטליות מכונות לערי מקלט שיהא יודע לילך שם, ובכל איסטליות רשם עליה רוצח לערי מקלט, שנאמר תכין לך הדרך.), שיעשה בהם סימנים בפרשת דרכים כדי שידעו הכל היכן הם ערי מקלט. ונלע״ד שזש״ה דבר אל בני ישראל שיפה דברו ולכן הפרש להם ערי מקלט, ועוד עשה בהם סימנים וזהו ואמרת אליהם. וכל זה כשיכנסו לארץ, ואז והקריתם לכם ערים, ועוד ערי מקלט תהיינה לכם שידעו הכל היכן הוא מקומם. עוד שם בפ״ב דמכות (דף י.), דרש ר׳ שמלאי, מ״ד אז יבדיל משה וכו׳ מזרחה שמש (דברים ד, מא.). א״ל הב״ה הזרח השמש לרוצחים, איכא דאמרי א״ל הב״ה הזרחת שמש לרוצחים ע״כ. וקשה מאי בינייהו דהני לישני, ומהו זריחת השמש לרוצחים, ויובן עם מעשה רב הובא בויקרא רבה פ׳ כ״ז. אלכסנדרוס אזל למדינת אפריקי, עד דאינון יתבין אתו תרי גברי לדינא קדם מלכא, חד אמר חרובא זבינית מהאי גברא ואשכחית בה סימא ואמרית ליה סב סימתיך, דחרובא זבינית וסימא לא זבינית, ואחרינא אמר כמה דאת מסתפי מעונש גזל כך מסתפינא אנא, כד זבינית לך חרובתא וכל דאית בה זבינית לך, א״ל אילו הוה הדין דינא בארעכון מה הויתן עבדין, א״ל מרים רישא דדין ורישא דדין וסימא סלקא לבי מלכא, אמר ושמשא דנח בארעכון, א״ל הן, א״ל דילמא אית בארעכון בעיר דקיק ובזכות בעירא דקיקא שמשא דנחא עלויכון וכו׳. הנה כי כן מזה נראה שהרוצח לא היה ראוי שיזרח עליו השמש, אך כשהרג בשוגג ובורח לערי מקלט אז זרחה השמש עליו, להורות כי לא באיבה הכהו וימות, ולכן אמרו בב״ר פ׳ כ״ב. וישם ה׳ לקין אות (בראשית ד, טו.). ר׳ יהודה אומר הזריח לו גלגל חמה. כי הנה קין עשה תשובה ובשביל זה הזריח לו גלגל חמה. להורות שקבלו בתשובה. ז״ש ר׳ שמלאי שא״ל הב״ה למשה הזרח השמש לרוצחים, דהיינו שתפריש להם ערי מקלט כדי שיודע שהרגו בשוגג ובזה תזרח השמש יאספון לערי מקלט. וא״ד הזרחת שמש לרוצחים, כי משה מעצמו עלה בלבו להפרישם אף כי לא היו עדין קולטות.

והמ׳ שהקדמנו במכות פ״ב (דף י:), והנה הקושיות במ׳ הזה רבו כמו רבו, אך לבא אל הענין נבאר כי הנה קשה למה נשתנה הרוצח משאר חוטאים, כי החוטא בשוגג אינו חייב אלא חטאת ויתכפר לו, ולמה הרוצח בשוגג היה חייב גלות, מכח קושיא זו ר׳ חמא פתח לה פתחא וכו׳, כמ״ש בעל מנות הלוי שיש לו איזה קושיא באותו ענין ומתרצה בזה הפסוק. אף אנו נאמר כי הוקשה לרבי חמא מה שהקשינו ותירץ בפ׳ טוב וישר ה׳. וזה כי כתוב בזהר פ׳ וירא דף קי״ד א׳ ז״ל, ת״ח הא כתיב כי ימצא חלל באדמה וגו׳ (דברים כא, א.). אי תימא דבר נש על ידא דההוא מלאך המות נפק נשמתיה לאו הכי, אלא מאן דקטל ליה אפיק נשמתיה עד לא מטא זמניה לשלטאה ביה ההוא מלאך המות, ובג״כ ולארץ לא יכופר וכו׳ (במדבר לה, לג.). ולא די לון דקאים איהו למסטי עלמא למגנא ולקטרגא תדיר, כ״ש דגזלין מיניה מה דאית ליה לנטלא וכו׳. הרי זה טעם נכון לתרץ מה שהקשינו למה יענש הרוצח על השוגג כי היה זה לכפר על מה שמלאך המות מקטרג שנוטלים מידו מה שראוי לו, ולכן וישב בה עד מות הכהן הגדול (שם כה.). כי במיתתו המלאך המות שמח על אשר המית הכהן הגדול ואינו משגיח עוד ברוצח הזה שנטל מה שנטל. ועוד טעם שני כי הנרצח ומת קודם זמנו נפשו אינה יכולה למצוא מנוחה והולכת ומשוטטת בעולם עד כי ימות הרוצח, ולכן ההורג בשוגג גולה לכפר על גלות הנרצח, וגם זה הוא הטעם שישב בה עד מות הכהן הגדול, כי גדולים צדיקים במיתתם (חולין ז:), ואסף נדחי ישראל, ואז נפש הנרצח תלך למנוחה וגם הרוצח ילך וישוב לביתו. ועוד נלע״ד לתת טעם אחר למה זה תלוי במיתת הכהן הגדול, כי בזהר חדש פ׳ כי תשא דף ע״א ב׳ איתא ז״ל, לא תרצח (שמות כ, יב.) לקבל דרגא דהוד דאחיד בה אהרן, ובג״כ כד קטלין ליה לב״נ ההוא זיוא והוד עילאה דעליה נטלין מיניה, ובגין דא אזהיר לון קב״ה לבני נשא דההוא שופרא עילאה דיהב לון דלא יטלון ליה מנהון, ואית נמי רזא דשלמא איהו, ובג״כ קאים אהרן לכפרא ולנכסא נכסת קודשין, ועל פומיה כפר לעמך ישראל אשר פדית (דברים כא, ח.). והטעם שכיון שהרוצח פגם במדתו של כ״ג, לפיכך היה גולה מביתו עד מות הכהן הגדול, ולכן שנינו בפ״ב דמכות (דף יא.), לפיכך אמותיהן של כהנים מספקות להם מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו. ונתן טעם בגמ׳ שהיה להם לבקש רחמים על דורן ולא בקשו. שכיון שהרוצח פוגם במדתו של כ״ג עליהם לבקש רחמים שלא ירבו שופכי דמים בישראל. אלה הם דברי ר׳ חמא טוב וישר ה׳, כי הוא טוב מאד להציל הרוצח מיד גואל הדם, שלכן צוה להפריש ערי מקלט. וישר לעשות משפט כתוב, שהרוצח ילך בגלות כמו שגרם לנפש הנרצח. ע״כ יורה חטאים בדרך להנצל מזעקת הנרצח, ולכן אמר חטאים דהיינו ההורג בשוגג, ואם לחטאים מורה ק״ו לצדיקים גמורים שלא יבא חטא על ידם. ורשב״ל גם הוא הרגיש בקושיא הנ״ל ותירץ ואשר לא צדה וכו׳. שהוא כדי להנצל מתגרת השטן שבדין מקטרג על הלוקח ממנו נפש אחת מישראל שלא מת על ידו, ולזה צריך שיזדמנו לפונדק א׳ שכל א׳ ישא ענשו. אמנם שתי תשובות יש בדבר זה, כתבום המפרשים בספריהם על פי׳ רש״י ז״ל, דקשה והרי עדין לא נפרע לו שוגג הראשון, שמה שגולה עתה הוא בשביל שהרג לזה שיושב תחת הסלם, וי״ל דמן הדין לא חייב גלות בשביל זה, דהא איש זה הרג במזיד וכבר נתחייב מיתה, וא״כ גברא קטילא קטיל, נמצא שגולה בשביל שוגג הראשון. ועוד צריך לומר שזה שנהרג יהיה ע״י סייף שבידו של הורג כשנפל עליו והרגו, שהרי הרוצח נידון בסייף, וזה שנופל עליו הוי ע״י סקילה. אלו הם דברי המפרשים. ואני בעניי אומר דבר אחר מבלי שנדחוק לומר שהיה סייף בידו של הנופל. וזה עם מה ששנינו בפ״ט דסהנדרין (דף פא:), ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ. ופי׳ הרב ואח״כ מאכילים אותו שעורים עד שכריסו נבקעת וכו׳. וכתב הרמב״ם בפ״ד מהל׳ רוצחין, ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתת ב״ד, שאע״פ שיש עונות חמורות מש״ד אין בהן השחתת ישובו של עולם כש״ד וכו׳ ע״ש (אע״פ שיש עונות חמורים משפיכות דמים, אין בהם השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו ע״א ואין צריך לומר עריות או חלול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו הן מעבירות שבין אדם למקום, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון זה, הרי הוא רשע גמור. ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה, ולא יצילוהו מן הדין, שנאמר אדם עשק בדם נפש וגו׳ (משלי כח, יז). צא ולמד מאחאב עובד עבודה זרה, שהרי נאמר בו רק לא היה כאחאב (מ"א כא, כה). וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלהי הרוחות, לא נמצא עון שחייבו כליה, ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות, שנאמר ותצא הרוח ותעמד לפני ה״ (מ"א כב, כא). זה רוח נבות, ונאמר לו תפתה וגם תוכל (מ"א כב, כב). והרי הוא הרשע לא הרג בידו אלא סבב. קל וחומר להורג בידו.). הרי תשובה לשתי הקושיות הנ״ל, שזה שנהרג בשוגג אין בזה קטרוג למלאך המות כיון שחייב מיתה שהרג במזיד, ועל זה נאמר למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך (תהלים קיט, צא.). כמ״ש בנדרים פ״ד (דף מא.), כיון שהגיע קצו של אדם הכל מושלין בו. ולכן גולה בשביל קטרוג המלאך המות על הנהרג הראשון, וזה שנהרג עתה אין חיוב להמיתו במיתת סייף הכתובה בו, שהרי שנינו שם בפ״ט דסנהדרין, ההורג נפש שלא בעדים וכו׳. שאין זה רק להניח דעתו של מ״ה שלא יקטרג, ולכן ממיתים אותו במיתה אחרת ולא בסייף. ונחזור לענין מרע״ה שעליו נאמר אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה, ט.). שאע״פ שצוה לישראל כי אתם עוברים את הירדן (במדבר לה, י.), לאפוקי משה שלא יעבור, ולהם צוה והקריתם לכם ערים (שם יא.), עכ״ז כתוב בפ׳ ואתחנן, אז יבדיל משה שלש ערים (דברים ד, מא.), כלומר אז אעפ״י שלא הגיע זמן כי ודאי לא היו קולטות עד שנבחרו שלש שבא״י. עכ״ז אמר משה מצוה הבאה לידי אקיימנה, ולכן סמך שם וזאת התורה אשר שם משה (שם מד.), שרצה להיות נאה דורש ונאה מקיים. עוד נוכל לומר כי הנה כשבא הב״ה ליתן תורה לישראל תחלה הלך אצל האומות, ובתחלה וזרח משעיר למו (דברים לג, ב.), שבא ליתן להם התורה ותכף שאלו מה כתיב בה, א״ל לא תרצח ובזה לא רצו לקבלה, אדרבא יעצוהו ליתנה לישראל, כמ״ש בזהר פ׳ בלק קצ״ב ב׳ ע״ש (כד אתא רבי שמעון, אתא ושאיל מלה כמלקדמין, אמר ליה הא שאלתא דא אתאמרת. יי מסיני בא. כמה דאת אמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן (שמות יט). ומסיני בא ואתגלי עלייהו. וזרח משעיר למו, ממה דאמרו בני שעיר, דלא בעאן לקבלא, מהאי, אנהר לון לישראל, ואוסיף עלייהו נהורא וחביבו סגיא. אוף הכי, הופיע ואנהר לישראל מהר פארן, ממה דאמרו בני פארן, דלא בעו לקבלא, מהאי. אוסיפו ישראל חביבו ונהירו יתיר כדקא יאות. ומה דשאלת על ידא דמאן אתגלי עלייהו. תא חזי, רזא עלאה איהו, ואתגלי מלה על ידך. אורייתא נפקת מרזא עלאה, דרישא (ס״א קדישא) דמלכא סתימא, כד מטא לגבי דרועא שמאלא, (ס״א ימינא) חמא קודשא בריך הוא בההוא דרועא, דמא בישא דהוו מתרבי מתמן. אמר, אצטריך לי לבררא וללבנא דרועא דא. ואי לא ימאיך ההוא דמא בישא, יפגים כלא. אבל אצטריך לבררא מהכא כל פגימו. מה עבד. קרא לסמאל, ואתא קמיה, ואמר ליה תבעי אורייתא דילי. אמר, מה כתיב בה. אמר ליה, לא תרצח. דליג קודשא בריך הוא לאתר דאצטריך. אמר חס ושלום, אורייתא דא דילך היא, ודילך יהא, לא בעינא אורייתא דא. אתיב ואתחנן קמיה, אמר מאריה דעלמא, אי את יהבה לי, כל שלטנו דילי אתעבר, דהא שלטנו דילי על קטולא איהו, וקרבין לא יהון ושלטנו דילי על ככבא דמאדים, אי הכי כלא אתבטל מעלמא. מאריה דעלמא, טול אורייתך, ולא יהא חולקא ואחסנא לי בה. אבל אי ניחא קמך, הא עמא בנוי דיעקב, לון אתחזי. ואיהו חשיב דהא דלטורא אמר עלייהו. ודא הוא וזרח משעיר למו, משעיר ממש נפק נהורא לון לישראל. אמר סמא״ל ודאי, אי בנוי דיעקב יקבלון דא, יתעברון מעלמא, ולא ישלטון לעלמין. אתיב ליה כמה זמנין, ואמר דא, ואמר ליה אנת בוכרא, ולך אתחזי. אמר ליה, הא ליה בכירותא דילי, והא אזדבן ליה, ואנא אודיתי. אמר ליה הואיל ולא בעית למהוי לך בה חולקא, אתעבר מנה בכלא. אמר יאות. אמר ליה, הואיל וכך, הב לי עיטא, איך אעביד דיקבלון לה בנוי דיעקב דאת אמר. אמר ליה מאריה דעלמא, אצטריך לשחדא לון, טול נהורא מנהירו דחילי שמיא, והב עלייהו, ובדא יקבלון לה, והא דילי יהא בקדמיתא. אפשיט מניה נהירו דחפיא עליה, ויהב ליה, למיהב לון לישראל, הדא הוא דכתיב וזרח משעיר למו. משעיר ממש, דא סמא״ל. דכתיב ונשא השעיר עליו (ויקרא טז). למו לישראל. כיון דביער דא, ואעבר דמא בישא מדרועא שמאלא, אהדר לדרועא ימינא (ס״א שמאלא) חמא ביה אוף הכי, אמר הכי נמי אצטריך לנקייא, מדמא בישא, דרועא דא. קרא לרה״ב אמר ליה, תבעי את אורייתא דילי. אמר ליה, מה כתיב בה. דליג ליה, ואמר לא תנאף. אמר ווי אי ירותא דא יחסין לי קודשא בריך הוא, ירותא בישא, דיתעבר בה כל שלטני, דהא ברכתא דמיא נטילנא, ברכתא דנוני ימא, דכתיב פרו ורבו וגו׳ (בראשית א). וכתיב והפריתי אותו והרביתי אותו וגו׳ (בראשית יז). וכתיב והוא יהיה פרא אדם (בראשית טז). שארי לאתחננא קמי מאריה, אמר ליה, מארי דעלמא, תרין בנין נפקנא מאברהם, הא בנוי דיצחק, הב לון, ולון אתחזי. אמר ליה, לא יכילנא, דאנת בוכרא, ולך אתחזי, שארי לאתחננא קמיה, ואמר מאריה דעלמא, בכירותא דילי יהא דיליה, והאי נהורא דאנא יריתנא על דא, טול והב לון, וכך עבד, הדא הוא דכתיב, הופיע מהר פארן (דברים לג).). זש״ה אז יבדיל משה שלש ערים וכו׳ לנוס שמה רוצח וכו׳. שכל כך חמור עון הרוצח שבשביל זה וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל ולא לפני א״ה, ועל כן צריך ליענש אף על השוגג, וזהו שכתוב הקול קול יעקב (בראשית כז, כב.), כלומר התורה שניתנה בקול, משה ידבר והאלקים יעננו בקול (שמות יט, יט.). היא ליעקב דוקא לפי שהידים ידי עשו, שבשביל מצות לא תרצח לא ניתנה להם התורה. וזאת היתה כונת חזקיהו המלך שאמרו עליו בפ׳ חלק (סנהדרין צד:), שנעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב. שכיון שבירך יצחק את עשו, והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך (בראשית כז, מ.). וכיון שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו. ממילא יובן שכיון שאין עוסקים בתורה יתקיים ברכת יצחק לעשו ועל חרבך תחיה ואז הידים ידי עשו, ולכן כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב.

עוד יובנו פסוקים אלה עם מדרש תמוה בתנא דבי אליהו פי״ו וז״ל, אמר לי רבי אמור לי כמה נביאים נתנבאו להם לישראל, אמרתי לו בני ארבעים ושמנה, ומה נשתנו ארבעים ושמנה מארבעים וחמש או מחמישים, אמרתי לו כנגד ערי מקלט שניתנו ללויים ארבעים ושמנה עכ״ל. וצריך להבין מה ענין ערי מקלט למ״ח נביאים. אך נלע״ד דאיתא במכות פ״ב (דף ט:), את שלש הערים תתנו מעבר לירדן (במדבר לה, יד.). וכל כך למה, משום דבגלעד נפישי רוצחים, ופירשו התוס׳ כיון דנפישי מזידין אף שוגגים נפישי, משום והאלקים אינה לידו (שמות כא, יג.). ולכך צריכין להרבות ערי מקלט ע״כ. ואיתא בגמ׳ דנדרים פ״ג (דף כב:), אלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה ויהושע. ופרש״י ז״ל, שעיקרן של שאר נביאים לא היו אלא להוכיח את ישראל על עבירות שבידם, ואלמלא לא חטאו לא הוצרכו לתוכחת ע״כ. ובפ״ק דמגלה (דף יד.) חשיב רש״י ז״ל בשם סדר עולם, מ״ח נביאים אלו הן, אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יהושע וכו׳. הנה כי כן עד יהושע היו ששה נביאים בלבד, וכשחטאו והוצרכו לתוכחות נתוספו להם מ״ב נביאים אחרים, והנה מתחלה לא היו אלא שש ערי מקלט ואח״כ כשהפרישו ערי הלויים כתוב ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר. ואמר רבא במכות פ״ב (דף י.), הללו קולטות בין לדעת בין שלא לדעת. פי׳ השש ערי מקלט קולטות אף שלא ידע שהם קולטות, אך המ״ב אינן קולטות אלא לדעת. כן הדבר הזה בנביאים כי הששה נביאים ראשונים באו להורות לישראל חק ומשפט, אך המ״ב אחרים הם לתוכחת שאינם אלא לדעת לפי שחטאו והוצרכו לתוכחות, ובזה אתי שפיר שהמ״ח נביאים הם כנגד מ״ח ערי מקלט, וז״ש אז יבדיל משה וכו׳. שהם שלש מעבר לירדן עם השלש שבארץ כנען, ואלה הם כנגד ו׳ נביאים הראשונים שבאו ללמד תורה לישראל, כי גם האבות הראשונים קיימו התורה ובשבילם זכו בניהם, וכמ״ש בילקוט פ׳ יתרו. כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. אמרו ישראל לפני הב״ה רבון העולמים עד שלא שמענום קיימנום, אנכי קיים יעקב, לא תשא קיים אברהם וכו׳ ע״ש (כל אשר דבר יי׳ נעשה ונשמע. ראוי היה לומר נשמע ונעשה, אלא אמרו ישראל להקב״ה רבון כל העולמים, עד שלא שמענום קיימנום. אנכי קיים יעקב שנאמר ויאמר יעקב אל ביתו הסירו את אלקי הנכר (בראשית לה). לא תשא קיים אברהם, שנאמר הרימותי ידי אל ה׳. זכור קיים יוסף שנאמר וטבוח טבח והכן. כבד קיימו יצחק כשנעקד על גבי המזבח. לא תרצח קיימו יהודה מה בצע כי נהרוג את אחינו. לא תנאף קיימו יוסף באשת פוטיפרע. לא תגנוב קיימו השבטים, ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב. לא תענה קיים אברהם, שהעיד לכל באי עולם שאתה רבון כל המעשים, אף הוא קיים לא תחמוד. אם מחוט ועד שרוך נעל.). וזהו וזאת התורה. הנה שש ערי מקלט אלה הם כנגד ו׳ נביאים שלימדו לנו תורה, וזהו ו׳ זאת התורה. אמנם אח״כ הוסיפו עליהן ארבעים ושתים עיר, לפי שגם נתוספו חוטאים והוצרכו לתוכחת.

עוד שם במכות פ״ב (דף יב.), אמר ריש לקיש בשלשה טעויות עתיד שרה של אדום לטעות, שנאמר מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה (ישעיה סג, א.). טועה שאינה קולטת אלא בצר והוא גולה לבוצרה, טועה שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך, טועה שאינה קולטת אלא שוגג והוא מזיד ע״כ. זש״ה לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת ולא מזיד. והוא לא שונא לו מתמול שלשום. ובזה כתיב ביחזקאל ל״ה. יען היות לך איבת עולם ותגר את בני ישראל על ידי חרב. שהיתה שנאה כבושה עד היותם במעי אמם, ויתרוצצו הבנים בקרבה. וכל שכן בשעה שנטל יעקב את הברכות. ונס אל אחת מן ההרים האל וחי. ואם לאו ימות, ובמלאך לא שייך מיתה, ולכן אינה קולטת אלא אדם ולא מלאך. את בצר במדבר ולא בצרה, כי בצר לשון מבצר להציל את הרוצח, ובצרה לשון בצירה, יבצור רוח נגידים (תהלים עו, יג.). וכמ״ש מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת. לנקום נקמת עמו ישראל. ולי הצעיר נלע״ד להוסיף עוד שזש״ה וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל ולא לפני האומות. לפי ששנינו בפ״ט דסוטה (משנה ט.), משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה. וכן הרוצחים שירשו מאביהם ועל חרבך תחיה אין להם ערי מקלט, לפי דנפישי רוצחים ורובם ככלם מזידים ולא שוגגים, ולכן וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. והיו להם למקלט מגואל. ואסף נדחי ישראל. בבנין הבית והאריאל. ב״ב אמן. בילא״ו.