דרוש י״ג לפרשת שמות

ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי (שמות ד, כה.). וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות (שם כו.).

במכילתא (פ׳ יתרו), בארץ נכריה (שמות יח, ג). ר׳ יהושע אומר נכריה היתה לו ודאי. ר׳ אלעזר המודעי אומר בארץ נכריה, אמר משה הואיל וכל העולם עובדי ע״א, אני אעבוד לפני מי שאמר והיה העולם, שבשעה שאמר משה ליתרו תן לי צפורה בתך לאשה, אמר לו יתרו קבל עליך דבר זה שאומר לך ואני נותנה לך לאשה, אמר לו מהו, אמר לו בן שיהיה תחלה יהיה לע״א מכאן ואילך לשם שמים וקבל עליו. אמר לו השבע וישבע לו, שנאמר ויואל משה (שמות ב, כא). אין אלה אלא לשון שבועה, לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה, מיד ותקח צפורה צור וכו׳. ע״כ.

יהיה המשפט והדין הנחוץ אשר יעשה האדם בקרוביו ובאנשי ביתו לאות לבני מרי כי ממנו יראו וכן יעשו כל אנשי מלכותו ותהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו למרות עיני כבודו, כי יאמרו הא תקוף הא קשוט דאפילו לבני ביתיה לא נסיב אפין. וזאת היתה לו לשאול בשמואל א׳ י״ד. ואיש ישראל נגש ביום ההוא ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאויבי ולא טעם כל העם לחם (ש״א יד, כד.). הנה בב״ר פ׳ צ״ג איתא ז״ל, ר״י ור״נ (ורבנן). רי״א הגשה למלחמה, רנ״א הגשה לפיוס, רבנן אמרי הגשה לתפלה. כל אלה נראה לע״ד שידרשו בפ׳ זה כי להיות שכתוב למעלה, וכל איש ישראל המתחבאים בהר אפרים שמעו כי נסו פלשתים וידבקו גם המה אחריהם במלחמה (שם כב.). הנה כי כן לפיכך אמר נגש ביום ההוא, כי כל ישראל אזרו חיל למלחמה כיון שראו שהפלשתים פחדו מהם וינוסו. ועוד שנגשו לפייס להב״ה בתחנונים ובתפלה, והוא מ״ש ויואל שאול את העם לאמר. דהיינו שיודיעו זה לזה, כי לא כל העם היו יכולים לשמוע מפיו וזהו לאמר. ואמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב. כדי שיתענו כל היום ויקריב כל א׳ קרבן לה׳ במיעוט חלבו ודמו ובזה יהיו נוצחים, והוא מ״ש ונקמתי מאויבי וכל העם שמעו בקולו ולא טעם כל העם לחם. אפילו טעימה כל דהו. ואח״כ כתוב ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבול אותה ביערת הדבש וישב ידו אל פיו ותאורנה עיניו (שם כז.). כמה מילי גברוותא נפקי מהכא להציל את יונתן, הא׳ ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם, שאע״פ שהגזרה היתה להגיד איש לאיש, הכל נעלם מיונתן. ועוד וישלח את קצה המטה אשר בידו, שלא שלח ידו ליקח מהדבש כי אז היו רואים אותו ומוחים בידו, ולכן לא ראו רק כששם ידו אל פיו. ועוד ותאורנה עיניו, דהיינו שאחזו בולמוס. ושנינו בפ״ח דיומא (דף פג.), מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו. ולפי שחשכו עיניו ובשביל טעימה כל דהו חזר מאור עיניו, לכן כתיב ותראנה וקרי ותאורנה. ואז בראות איש מהעם ששם ידו אל פיו, כתוב ויען איש מהעם ויאמר השבע השביע אביך את העם לאמר (ש״א י״ד.). דהיינו כפל השבועה, שלא בלבד הזהירם שלא לאכול כלום אלא שהא׳ יודיע לחבירו השבועה למען לא ישלחו בעולתה ידיהם, וכלם קיימו את השבועה, והראיה ויעף העם. שכלם עיפים ברעב. ויאמר יונתן עכר אבי את הארץ ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה (שם כט.). אף כי לוא אכול אכל היום העם משלל אויביו אשר מצא כי עתה לא רבתה מכה בפלשתים. לא יעלה על הלב כי יונתן הצדיק ידבר תועה על אביו רק זאת היתה לו להתנצלות עצמו, וכלומר וכי עכר אבי את הארץ לגזור על ימין ורעב (ויגזר על ימין ורעב (ישעיה ט, יט).) שימותו כלם ברעב, ודאי שלא זאת היתה כונתו, כי הנה ממני תראו כי אורו עיני וחייתי מן המיתה שאחזני בולמוס בטעימה כל דהו, מעט הדבש הזה, ומטעמת אין בה משום אכילה ומשום הפסקת תענית, כמ״ש ז״ל (ברכות יד.). אמנם כונת אבי היתה זאת, אף כי לוא אכל אכל היום העם משלל אויביו אשר מצא, כלומר שאילו לא השביע העם שיתנו מחסום לפיהם היו נוטים אל השלל, וזהו כפל האכילה, שלא בלבד היו אוכלים מה שבידם אלא היו רוצים לאכול משלל אויביהם, וזה היה גורם כי עתה לא רבתה מכה בפלשתים. ולכן יפה עשה. אמנם נקי אני מהחטא בעבור הטעמים הנזכרים. וכתוב עוד שם וישאל שאול באלקים הארד אחרי פלשתים התתנם ביד ישראל ולא ענהו ביום ההוא (ש"א יד.). הנה יש כאן מקום ללון, שהרי כלל גדול בידינו בענין אורים ותומים, ביומא פ״ז (דף עג.), אין שואלין שני דברים כא׳, ואם שאל אין מחזירין לו אלא א׳. וא״כ למה שאל שאול שני דברים, אמנם יובן עם מ״ש עוד שם פ״ז דיומא (דף עג:), ואם הוצרך הדבר לשנים מחזירין לו לשנים. ופרש״י ז״ל, כגון שהיה הדבר נחוץ ואין שהות להמתין, כגון הארדוף האשיגנו דצקלג עכ״ל. הנה כי כן אף כאן שאל שאול שני דברים כא׳ דומים לאותן דצקלג, הארד אחרי פלשתים, התתנם ביד ישראל, שהן דומה בדומה למ״ש שם הארדוף האשיגנו. ולא ענהו ביום ההוא. וכאן יש לשאול אם אמת הדבר שלא חטא יונתן, וכמ״ש ויפדו העם את יונתן ולא מת. למה לא ענהו ה׳ ביום ההוא, ונלע״ד שיתורץ זה עם מה שראינו ביהושע כשהחרים ממון יריחו, שאמר לו הב״ה אתה גרמת להם, וכמ״ש בסנהדרין פ״ו (דף מד.), ופי׳ רש״י ז״ל, שלא היה לך לאסור עליהם ביזת יריחו ע״כ. אף כאן לא עשה שאול כהוגן לגזור שלא יאכלו ישראל אותו היום. ולכן בא מעשה לידו שיהונתן בנו עבר בשוגג, ואלולי שפדו אותו העם נתחייב מיתה, ויאמר שאול גושו הלום כל פנות העם וכו׳ (ש"א יד.). הנה שפט שאול כי איזה חטא אשר נעשה בו ביום גרם שלא ענהו ה׳, שהרי כתיב ולא ענהו ביום ההוא, אך בשאר ימים נענה. וא״כ מה היום מיומים. ולכן ויאמר שאול גושו אלי כל פנות העם, שיובן עם מ״ש בפרקי ר״א פ׳ ל״ח ז״ל, ראה שאול את הפלשתים חוזרים על ישראל וידע שמעלו ישראל בחרם, וראה בי״ב שבטים שכל שבט ושבט שהיה עושה דבר מצוה אבנו מגיהה אורה, וכל שבט שהיה עושה עבירה לא היתה אבנו מגיהה אורה, וידע ששבט בנימין מעל בחרם והפיל גורלות ונלכד שאול ויהונתן וכו׳. וצריך להבין מהיכן למד לומר כן, אמנם נלע״ד שכיון ששאול ראה שלא ענהו ה׳ במה ששאל הארד אחרי פלשתים התתנם ביד ישראל. אות הוא כי הפלשתים יתגברו עליהם ויפלו ישראל בידם. ולכן אמר ראה שאול את הפלשתים חוזרים על ישראל, כי כיון שלא נענה ודאי שהפלשתים יחזרו על ישראל, ולאמת הדבר ראה בי״ב אבני החשן מי הוא החוטא, ולכן אמר גושו הלום כל פנות העם, כלומר כל אבני החשן, שכ״כ אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה (תהלים קיח.). ומשם יראה ויבין מי החוטא, וזהו ודעו וראו, שיראו באבני החשן במה היתה החטאת הזאת היום, כלומר באיזו אבן של השבט היתה החטאת אפילו בשוגג, א״נ החטאת, מלשון והייתי אני ובני שלמה חטאים (מ״א א׳.). מלשון חסרון, והיינו לידע מי הגורם שנחסרו מתשובתו ית׳ באותו יום. מש״כ בשאר ימים. וכן עשו וילכד יונתן וכו׳ ויאמר לו שאול. הגידה לי מה עשיתה (ש"א יד.). הנה כתוב בה׳ לרמוז כי המועל בחרם כאילו עובר על חמשה חומשי תורה, ויגד לו יונתן ויאמר. הנה אין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ׳ ויחי, דף רל״ד ע״ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר׳ יוסי שאיל לר״ש א״ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א״ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ״ל דל״ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.), וזה כמ״ש במדרש הובא בילקוט שמואל א׳ י״ד (סי׳ קי״ח.) ע״פ ויפדו העם. ר׳ יוחנן אמר וכי לחם לאכול והלא לא אכל אלא דבש, ריש לקיש אמר וכי אכל והלא מטעם טעם, לא כן אמר רב חסדא מטעמת אין בה לא משום אכילה ולא משום שתיה ולא משום הפסקת תענית ואינה טעונה ברכה וכו׳. הרי שיונתן היה לו כל אלו הדברים להצילו, וז״ש ויגד לו יונתן, כל דברי חכמה אלו. ויאמר טעם טעמתי, דהיינו מ״ש מטעמת וכו׳. ועוד מעט דבש ולא לחם. הנני אמות, כלומר ובשביל זה אני ראוי למיתה בתמיה, וכן נראה מלשון התרגום הא אנא חייב לממת. ועוד הנני אמות. רמז על מה שאמרנו שאחזו בולמוס והיה קרוב למיתה, ואם לא מתי מאז הנני אמות מעתה. ויאמר שאול כה יעשה אלקים וכה יוסף לתת אויבי בידי כי מות תמות יונתן, כלומר כבר אתה מת על שמעלת בחרם ותמות על ידי. ויפדו העם את יונתן ולא מת. ובזה כתוב אחריו ושאול לכד המלוכה על ישראל. כי בראותם שאפילו לבנו לא נשא פנים והיה רוצה להמיתו בזה לכד המלוכה כי אמרו ראוי הוא למלוך כי מלך במשפט יעמיד ארץ. כאשר שמענו כן ראינו במלכו של עולם כי כך היא המדה לעשות משפט נחוץ יותר בקרוביו, כמ״ש בקרובי אקדש (ויקרא י, ג.). ולכן הב״ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה וסביביו נשערה מאד, והוא מש״ה במזמור צ״ט. ועוז מלך משפט אהב. כלומר כיון שהכח והעוז של המלך הוא להיות אוהב משפט וזה מקיים מלכותו, לכן אתה כוננת מישרים, אתה ישר״ת עולמך מקדם לעשות משפט בבני ביתך, משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, וכמ״ש רק אתכם ידעתי וכו׳ (עמוס ג, ב.). ואע״פ שתחלה הוא משפט לבסוף הוא צדקה, כמ״ש בזהר פ׳ בלק קצ״ט ב׳ ע״פ ויסרתיך למשפט ע״ש (ויסרתיך למשפט. האי קרא הכי מבעי ליה ויסרתיך במשפט, דהא אימתי ייסורי בשעתא דדינא. והכא לאו הכי אלא ויסרתיך למשפט. אלא כתיב יי׳ במשפט יבא עם זקני עמו (ישעיה ג). וההוא יומא אקדים קודשא בריך הוא אסוותא לישראל עד לא ייעלון לדינא, בגין דייכלון לקיימא ביה. ומאי אסוותא היא, דבכל שעתא ושעתא קודשא בריך הוא יהיב יסורין לישראל זעיר זעיר, בכל זמנא וזמנא ובכל דרא ודרא, בגין דכד ייעלון ליומא דדינא רבא, דייחון מתייא ולא ישלוט עלייהו דינא.). וזהו אתה עשית. כי אין רע יורד מלמעלה (ילקוט ויקרא כ״ו. פ׳ בחקותי. רמז תרע״ג.), וכיון שאתה עשית מתחלה הוא משפט ולבסוף הוא צדקה. וכ״כ בזהר פ׳ שמות דף י״ז ב׳. א״ר יצחק ישראל אינון ממלכא דרחים קשוט ודינא. (ודינא) קדמאה עביד בגוברין דביתיה דבעי דאינון להוון נטירין מחטאה יתיר מכלהו, דכתיב רק אתכם ידעתי וכו׳ (עמוס ג׳.). ולכן אמר רוממו ה׳ אלקינו. כי הוא רחום בדין. ומביא ראיה מגדולי עולם, משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (תהלים צט, ו.). ושלשתם היה עונה בקראם אליו בלי איחור ועיכוב, כמו שראינו במרע״ה שבקש על ישראל וא״ל סלחתי כדבריך (במדבר יד, כ.). וכן לאהרן ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה (במדבר יז, יג.). ולשמואל כשאמר הלא קציר חטים היום וכו׳ ויתן ה׳ קולות ומטר ביום ההוא (ש״א יב.). וזהו והוא יענם. מבלי אמצעי רק הוא בעצמו תכף ומיד וכו׳, ועכ״ז אל נושא היית להם ונוקם על עלילותם. כי למשה ולאהרן עילה מצא להם שלא יכנסו לארץ, ושמואל בשביל שאמר אנכי הרואה. נפרע ממנו באליאב שטעה ואמר אך נגד ה׳ משיחו. וא״ל אל תבט אל מראהו וכו׳.

הלא זה הדבר אשר ראינו בפ׳ זאת שלא נשא הב״ה את פני מרע״ה, ובכל חטא שחטא ענשו מיד, ובזה נבאר מ׳ ז״ל בשבת פ׳ י״א (דף צז.), אמר ריש לקיש החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב והן לא יאמינו לי וכו׳ (שמות ד, א.). וגליא קמיה דקב״ה דמהימני ישראל, אמר אלו הן מאמינים בני מאמינים. אתה אין סופך להאמין הם מאמינים, דכתיב ויאמן העם (שמות ד, לא.). בני מאמינים, והאמין בה׳. אתה אין סופך להאמין, שנאמר יען לא האמנתם בי (במדבר כ, יב.). ממאי דלקה, דכתיב ויאמר ה׳ לו עוד הבא נא ידך בחיקך (שמות ד, ו.) ע״כ. וקשה אמרו וגליא קמיה דקב״ה דמהימני ישראל, דאם לפניו ית׳ גלוי לפני משה מי גלוי. ועוד דנראה דגם על האבות קצף הב״ה על משה, והלא לא אמר אלא והן לא יאמינו לי ולא דכר שמייהו דאבות כלל. ועוד למה ילקה משה בשני דינין, והלא באמרו אתה אין סופך להאמין הרי עונש אמור, ומה לו עוד לשאול ממאי דלקה. אמנם הרגיש ריש לקיש בכתוב והן לא יאמינו לי, דמאי והן בו׳ היל״ל לא יאמינו לי, או יאמר הם לא יאמינו לי. ועוד למה עשה לו הב״ה ג׳ אותות דבחד מנהון סגי, ובפרט באמרו ויאמר ה׳ לו עוד, דנראה מיותר לו עוד דעמו היה מדבר. לכן אר״ל החושד בכשרים לוקה בגופו, הכוונה כי אינו ממתין ליסרו לפרקים רק תכף ומיד ישוב עמלו בראשו. ועוד שאינו מיסרו בממון או בשאר דברים, כמו שידענו שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה. רק לוקה מיד בגופו ממש. ושני טעמים בדבר. הא׳ מ״ש בילקוט מלכים א׳ י״ג. וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשוהו ותיבש ידו אשר שלח עליו ולא יכול להשיבה אליו. ר׳ הונא בשם ר׳ אידי אמר חס הב״ה על כבודן של צדיקים יותר מכבודו, שעומד ומקריב ע״ג המזבח לע״א ולא יבשה ידו, וכיון ששלח ידו בצדיק יבשה ידו, הה״ד ותיבש ידו אשר שלח עליו ע״כ. הוכרח רב הונא לדרוש כן כי הכתוב כלו מיותר שכבר אמר וירבעם עומד על המזבח להקטיר, וא״כ למה חזר לומר וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח. ועוד היה די שיאמר ותיבש ידו ומהו אשר שלח עליו. לכן אמר רב הונא שמכאן נלמוד שחס הב״ה על כבודן של צדיקים יותר מכבודו, והראיה אמרו וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח, כלומר כל זמן שהיתה ידו על המזבח להקטיר לע״א לא יבשה ידו, ותכף ששלחה מעל המזבח לאמר תפשוהו ותיבש ידו. ועוד ראיה לזה מאמרו ותיבש ידו אשר שלח עליו, דוקא אותה אשר שלח עליו יבשה והאחרת שהיתה עדין על המזבח לא יבשה. ועוד ראיה שלישית שכתוב לעיל, ונתן ביום ההוא מופת לאמר וכו׳ הנה המזבח נקרע ונשפך הדשן אשר עליו, והיה לו לסמוך לזה והמזבח נקרע וישפך הדשן מן המזבח במופת אשר נתן איש האלקים כדבר ה׳. ולמה לו להפסיק באמרו ויהי כשמוע המלך וכו׳ ותיבש ידו וכו׳. אלא ודאי שמכאן ראיה שחס הב״ה על כבודו של צדיק יותר מכבודו, שתחלה חס לכבוד הנביא שיבשה ידו של ירבעם, ואח״כ על כבודו ית׳ והמזבח נקרע. והנה כתוב שם ותשב יד המלך אליו ותהי כבראשונה, וכתוב על זה שם בילקוט, אם תכתוש את האויל במכתש וכו׳ (משלי כז, כב.). מה בראשונה עומד ומקריב לע״א אף בשנייה ע״כ. לפי שהוקשה לו שכיון שאמר ותשב יד המלך אליו פשיטא שהיתה כבראשונה, ולכן דרשו שמכאן נראה רשעתו של ירבעם, שאע״פ שראה כל זה חזר להקריב לע״א. אמנם קשה לי שכיון שהמזבח נקרע איך היה יכול עוד להקריב. אשר על כן מוכרחים אנו לומר שתחלה יבשה ידו, וחילה פני הנביא שיתפלל בעדו שתשיב ידו אליו, וכן היתה לו ותשב יד המלך אליו ותהי כבראשונה להקריב לע״א, ואז כי שינה בחטא והמזבח נקרע. אמנם להיות שהכתובים אינם מורים כן שתחלה כתוב והמזבח נקרע וכו׳ ואח״כ ויען המלך וכו׳ חל נא את פני ה׳ אלקיך וכו׳. אפשר לי לומר כי הנה תכף שנעשה המופת שהמזבח נקרע וישפך הדשן אשר עליו, חזר המזבח לאיתנו, שהרי זה המזבח היה קיים בימי יאשיהו כמ״ש במלכים ב׳ כ״ג. וכמו שנתנבא הנביא עתה מזבח מזבח כה אמר ה׳ הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו וזבח עליך את כהני הבמות וכו׳. וא״כ נוכל לומר שחזר המזבח לאיתנו, ועכ״ז לא מנע ירבעם מלחזור ולהקטיר עליו לע״א, וזהו אם תכתוש וכו׳ ודוק. הרי ראינו שחס הב״ה על כבודו של צדיק יותר מכבודו, שתחלה חס על כבוד הנביא ואח״כ על כבודו. כי בא הפורענות על ירבעם ואח״כ המזבח נקרע, ועוד שתחלה לקה בגופו ותיבש ידו ואח״כ והמזבח נקרע. עוד טעם שני לחושד בכשרים שלוקה בגופו, והוא מ״ש הרמב״ם ז״ל בפ״ד מהלכות תשובה ז״ל, ומהן חמשה דברים, העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא וכו׳, והחושד בכשרים אומר בלבו שאינו חוטא לפי שהוא אומר מה עשיתי לו, וכי יש שם אלא חשד שמא עשה או לא עשה, והוא אינו יודע שזה עון שמשים אדם כשר בדעתו כבעל עבירות עכ״ל. הנה כי כן לחושד בכשרים מביא עליו יסורין בגופו כדי שיתן אל לבו שחטא ולא יתרשל בתשובתו, ודבר זה אנו לומדים ממרע״ה שאמר והן לא יאמינו לי, כלומר הנה עם בני ישראל בני אברהם יצחק ויעקב דומים לאבותם, שכשם שאברהם לא האמין על ירושת הארץ, וכמ״ש בפ״ג דנדרים (דף לב.), מפני מה נענש אברהם וכו׳ מפני שהפריז על מדותיו של הב״ה ואמר במה אדע כי אירשנה. וכן ג״כ יתפשו אומנות אבותם, וזהו בדיוק והן לא יאמינו לי. ועל זה נענש. ולפי שיקשה למה יענישהו מיד ימתין עד שילך בשליחותו לישראל ויראה אם יאמינו אם לאו, שאם יאמינו הרי הוא חושד בכשרים ואם לא יאמינו הדין עמו. לכן אמר וגליא קמיה דקב״ה דמהימני, ולפי זה רצה להענישו מיד וא״ל אלו הן מאמינים, דכתיב ויאמן העם. לפי שהן בני מאמינים, והאמין בה׳. שהאמין אלא ששאל במה אדע. וכמו שפי׳ רש״י ז״ל באיזה זכות יתקיימו בה. ועוד שכיון שא״ל הב״ה ושמעו לקולך, היה ראוי לו להאמין שיאמינו, ולפיכך אתה אין סופך להאמין, שכל הפוסל פסול (קדושין ע:), ולפי שאין זה העונש הראוי לו ללקות בגופו, לכן שאל ממאי דלקה, דכתיב ויאמר ה׳ לו עוד הבא נא ידך בחיקך. כי לא היה צריך אלא לאות הראשון מפני ישראל, אך זה למען ילקה בגופו על שחשד בכשרים, וזהו ויאמר ה׳ לו עוד. כלומר במה שנוגע אליו, שנצטרע על שאמר לה״ר על ישראל. והיה אם לא יאמינו לך וכו׳ (שמות ד, ח.). הכונה כמ״ש בילקוט פ׳ זו, מה ת״ל לקול, אמר ר״ל שהיה המטה מדבר לפני ישראל, עם משה הייתי במדין ונהפכתי לנחש ואח״כ נעשיתי מטה, ואף היד מרימה קולה טהורה הייתי ונטמאתי וחזרתי ונטהרתי וכו׳. הנה כי כן במה שהמטה נהפך לנחש היו יכולים לומר שהיה זה בדרך כישוף, ולכן אמר ולא ישמעו לקול האות הראשון. אך בשמעם ידו של משה שאומרת טהורה הייתי וכו׳ והאמינו לקול האות האחרון, כי בזה אין ספק שהאמת כן הוא כיון שזה העדר כבוד למשה שלקה בצרעת על שאמר דלטוריא על ישראל, וכמ״ש רש״י ז״ל שם. ואמנם יש לי רב לפרש אלו הג׳ אותות, ונתרץ למה חזר ואמר והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה, שהרי כבר כתב והאמינו לקול האות האחרון. כי הנה במדרש חזית ע״פ קול דודי הנה זה בא. ר״י ור״נ ורבנן, רי״א קול דודי הנה זה בא זה משה, בשעה שבא ואמר לישראל בחדש הזה אתם נגאלים, א״ל משה רבינו היאך אנו נגאלים והלא אמר הב״ה לאברהם, ועבדום וענו אותם ת׳ שנה (בראשית טו, יג.). ועדיין אין בידינו אלא ר״י שנים. א״ל הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם וכו׳. רנ״א קול דודי זה משה וכו׳. א״ל היאך אנו נגאלין והלא אין בידינו מעשים טובים, א״ל הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים וכו׳. רבנן אמרי קול דודי וכו׳. היאך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מע״א שלנו, א״ל הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בע״א שלכם וכו׳. וקשה במ׳ זה בדברי ר״נ שאמר הואיל ואין בידינו מעשים טובים, וחזר ואמר אינו מביט במעשיכם הרעים. ועוד קשה בדברי רבנן אינו מביט בע״א שלכם, שהרי כבר אמר אינו מביט במעשיכם הרעים והלא ע״א בכלל, שאין לך מעשים רעים יותר מעבירת ע״א. אמנם כשאמר ר״י הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם, הכונה שאמר הב״ה אתם חושבים הגלות מיום ירידתכם למצרים שאינם אלא ר״י שנה, אך הב״ה אינו מביט בחשבונותיכם דווקא רק הוא חושב מלידת יצחק. וזהו מדלג על ההרים. בזכות אבות וכו׳. ועל זה אמר ר״נ שזה דוקא כשיש בידם מעשים טובים שיגאלו, ולכן כשבא משה וא״ל בחדש הזה אתם נגאלין, תמהו ישראל ואמרו היאך אנו נגאלים והלא אין בידינו מעשים טובים שבזכותם ידלג על הקץ, וא״ל מרע״ה הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים, כלומר לא מבעיא שאינו עושה חשבון ממעשיכם הטובים אלא אף גם זאת אינו מביט במעשיכם הרעים, ובמי הוא מביט בצדיקים שבכם ובמעשיהם, כי הם ראויים להגין על הדור. אך עדין יש מקום ללון, והוא מ״ש בפ״ד דבב״מ (דף נט.), א״ר אבהו שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהם, אונאה וגזל וע״א. ופרש״י אינו ננעל בפניהם, להפסיק ראייתם מן המקום אלא תמיד רואה אותם עד שיפרע. ומביא ראיה ז״ל, אונאה דכתיב ובידו אנך (עמוס ז, ז.). ויש להבין מהו זה שם בעמוס ז׳, אך דבר נבואה זו היה על בית יהוא, שהונה בדברים וחירף וגידף והמית לאיזבל ולכל בני אחאב, ואם יהוא היה הולך בדרכי ה׳ פשיטא כי צדקה תחשב לו מה שהכרית בית אחאב, ובאבוד רשעים רינה. אך לפי שכתוב במלכים ב׳ ט׳. ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה׳ לא סר מכל חטאת ירבעם וכו׳. עתה נזכר עון להתפש, וזה היה בימי ירבעם בן בנו, והוא מ״ש שם הנה ה׳ נצב על חומת אנך ובידו אנך, היא האונאה שהונה יהוא את בית אחאב, ויאמר אדני הנני שם אנך בקרב עמי ישראל למען ישמעו וייראו לא אוסיף עוד עבור לו (עמוס ז ח.). כי עד עתה הייתי ממתין שיעשו תשובה, ועתה שעודם מחזיקים ברשעתם גם עליהם יעבור כוס, וקמתי על בית ירבעם בחרב, שנהרג זכריה בנו ככתוב שם במלכים ב׳ ט״ו. וכנגד הגזל נאמר קץ כל בשר בא לפני וכו׳ (בראשית ו, יג.). לפני דווקא. ועבודה זרה דכתיב לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. הנה כי כן אע״פ שא״ל משה לישראל אינו מביט במעשיכם הרעים. יש פתחון פה למדת הדין לעכב הגאולה להיות כי כל מצרים מטונפת מע״א שלנו, והיא מאותם שאין הפרגוד ננעל בפניהם. וידוע כי ע״א של ישראל אינה בטלה עולמית, ועוד שכל מצרים וכו׳. והמחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, א״ל הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בע״א שלכם. וזה לפי שאמרו בילקוט פ׳ בשלח ע״פ והמים להם חומה (שמות יד.). שירד סמ׳ ואמר לפניו רבש״ע לא עבדו ישראל ע״א במצרים וכו׳, והשיב לו הב״ה שוטה שבעולם וכי לדעתם עבדו והלא לא עבדו אלא מתוך שעבוד ומתוך טירוף דעת, ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון וכו׳.

וכיון דאתא לידן מדרש זה נבאר עם זה מ׳ ז״ל במדרש שוחר טוב מזמור ק״ז ז״ל, כשם שהצפור נתונה ביד הצייד, אם מבקש מתה אם מבקש חיה, כך היו ישראל משוקעים ביד המצריים, וארד להצילו מיד מצרים (שמות ג, ח.). וכן הוא אומר ויושע ה׳ ביום ההוא (שמות יד, ל.). זהו כנגד מ״ש לעיל והלא כל מצרים מטונפת מע״א שלנו, והיינו שהיו משוקעים ביד המצריים כצפרים הנאחזים בפח בעבור ששלטו עליהם מצד ע״א שעבדו, שנאמר וארד להצילו מיד מצרים. שהוא הקטרוג שהיה על הים על ע״א כדלעיל, ולכן מביא ג״כ פ׳ ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים. עוד שם א״ר אבהו כך היו ישראל נתונים בתוך מצרים כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה, וכשם שהרועה נותן יד בתוך מעיה ושומטו כך עשה הב״ה, שנאמר לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי (דברים ד.). עוד זה מדבר על מה שאמרו ישראל, עדין אין בידינו אלא ר״י שנה. זהו בכיוון משל העובר שעדין לא הגיע זמנו לילד והרועה שומטו קודם זמנו, וכן עשה הב״ה לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, מקרב דייקא שעדיין לא היו ראויים לצאת וכדי שלא יטמעו ביניהם הוציאם, וזהו גוי מקרב גוי, שגם הם היו ככל הגוים בעבור שחטאו עמהם. עוד שם א״ר איבו כשם שהזהבי הזה פושט ידו ונוטל הזהב מן הכור כך הוציא הב״ה את ישראל ממצרים, שנאמר ואתכם לקח ה׳ ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים (דברים ד, כ.). זהו כנגד מ״ש שלא היה בידם מעשים טובים, דהיינו כמשל הזהבי שמשים הזהב בכור כדי לצרפו, והזהבי מוציאו קודם שנצטרף כראוי, כך הוציאם הב״ה אעפ״י שלא היו טובים רק הביט בצדיקים שבהם. הרי בזה ששלשה דברים היו מעכבין גאולתן של ישראל. הזמן שלא הגיע. ומיעוט מעשים טובים שבידם. ושהיו עובדי ע״א. וכנגדם עשה הב״ה למשה ג׳ אותות אלה. וזה לפי שהוא אמר והן לא יאמינו לי. לפי שיודעים בעצמם שאינם ראויים ליגאל בעבור מיעוט מעשים טובים שבידם, ולא ישמעו בקולי. לפי שהן שטופים בע״א, וכמ״ש ולא שמעו אל משה וכו׳ (שמות ו, ט.). ואמרו בשמות רבה פ״ו. שהיה קשה בעיניהם לפרוש מע״א. ובעבור שלא נשלם קצם יאמרו לא נראה אליך ה׳ כי עדין לא נשלם קיצנו. השיבו הב״ה מזה בידך ויאמר מטה. כלומר הנה עם בני ישראל הם בני אברהם יצחק ויעקב, מטה עוז ומקל תפארה, שאמרתי ועשו רצוני, אמנם השליכהו ארצה. רמז למה שהם בגלות מצרים ושחה לעפר נפשם, וזה גרם ויהי לנחש. שעזבו מעשים טובים שבידם ותפסו אומנותו של נחש לעשות מעשים רעים אשר לא יעשו, ולכן וינס משה מפניו. כי פחד שלא יצליח בשליחותו מפני מיעוט מעשים טובים ומעשים רעים שבידם, אז א״ל הב״ה שלח ידך ואחוז בזנבו, רמז שבסוף יעשו תשובה ויעסקו בשתי מצות, דם פסח ודם מילה ויחזרו לאיתנם, ויהי למטה בכפו. ועדין יאמר נא ישראל והלא כל מצרים מטונפת מע״א שלנו, לכן ויאמר ה׳ לו עוד הבא נא ידך בחיקך וכו׳ והנה ידו מצורעת כשלג. וכבר פי׳ ז״ל בויקרא רבה פ׳ י״ז. כנגע נראה לי בבית (ויקרא יד, לה.). זה טנופת ע״א. ועוד פרש״י בפ׳ בהעלותך, לפי שניתנו הלויים כפרה על הבכורות שעבדו ע״א, והע״א קרויה זבחי מתים והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים. אמנם א״ל השב ידך אל חיקך וכו׳ והנה שבה כבשרו. שהוא מ״ש לעיל וכי לדעתם עבדו והלא לא עבדו אלא מתוך שעבוד וכו׳. ובסור הסבה יסור המסובב. וכ״כ בפר״א פ׳ מ׳. ולמה הראהו הב״ה בדבר טמא, אלא מה המצורע הזה טמא ומטמא כך היו פרעה ועמו טמאין ומטמאין את ישראל וחוזר ונטהר, כך יטהרו ישראל מטומאות המצרים. ולכן אמר והאמינו לקול האות האחרון, כי כן א״ל לבסוף משכו ידיכם מע״א. וחזרו ונטהרו, וחזר ואמר והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה. לפי שעדין לא שלמו ת׳ שנה. ולקחת ממימי היאור וכו׳ והיו לדם ביבשת. רמז לשני דמים שבזכותם נגאלו, ולכן כתיב ב׳ פעמים והיו, כי באלה מזכירים זכות אבות כנודע, כי דם מילה זכר לאברהם, ודם פסח ליצחק ויעקב, כי לכן צוה יצחק לעשו, ועשה לי מטעמים (בראשית כז.). כנז׳ אצלנו במקומו. ויעקב ג״כ כיון לזה שלקח שני גדיי עזים, הא׳ הקריב פסח והב׳ לחגיגה. ורש״י ז״ל פי׳ והיו והיו ב׳ פעמים, נראה בעיני אילו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת, שומע אני שבידו הם נהפכים לדם ואילו כשירדו לארץ יהיו בהויתן, אבל עכשיו מלמדנו שלא יהיו דם עד שיהיו ביבשת עכ״ל. וקשה מה איכפת לן בזה אם יהיו דם בידו או ביבשת, ועוד קשה דדי באמרו ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והיו לדם, אם כדברי רש״י ז״ל. אמנם יובן עם מ״ש בשמות רבה פ׳ ג׳ ז״ל, ומה אות היה לישראל, א״ל בזה האות ילקו המצריים תחלה ע״כ. והנה במכת הדם אמרו בשמות רבה פ׳ ט׳. ויאמר ה׳ אל משה אמור אל אהרן (שמות ז, יט.). א״ר תנחום למה לא לקו המים ע״י משה, א״ל הב״ה המים ששימרוך כשהושלכת ליאור אינו דין שילקו על ידך וכו׳. בזה יובן שעתה שעשה ע״י משה לא רצה שילקה היאור על ידו, ולכן א״ל והיו המים אשר תוציא מן היאור. כלומר יהיו מים כשתוציא אותם מן היאור, כי אינו ראוי שילקו מי היאור על ידך רק אחר שיהיו המים ביבשה ודוק. ואמר ולקחת ממימי היאור וכו׳ והיו המים וכו׳. שתי פעמים מים וא׳ דם, רמז למ״ש בזהר פ׳ בא דף ל״ה ב׳. דחזר ההיא דמא לרחמי, כאילו הוו חיוור בגו גווני, ואע״ג דהוה סומקא אתחזר לרחמי, דכתיב בדמייך חיי (יחזקאל טז, ו.) ע״ש (אמר רבי יהודה, אי הכי אמאי דמא, דהא תנינן חיוור וסומק וחד דכליל ביני גווני, אמר ליה תרי דמי הוו, חד דמילה וחד דפסחא, דמילה רחמי דפסחא דינא. אמר רבי יהודה לאו הכי אלא כמה דאוליפנא, דחזר (נ״א קב״ה) ההוא דמא לרחמי, כאילו הוו חיוור בגו גווני, הדא הוא דכתיב ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי וגו׳. ואף על גב דהוה סומקא אתחזר לרחמי, דכתיב בדמיך חיי. ובגין כך רשים פתחא בתלת סטרין, חד הכא וחד הכא וחד בינייהו.). כי לישראל היה מים ממימי החסד ולמצריים דם מכת בכורות. וכן איתא בשמות רבה פ״ג, למה עשה לו הב״ה שלש אותות, כנגד אברהם יצחק ויעקב. וזו ראיה גדולה לדברינו כי כנגד הע״א שהיתה ביד ישראל הזכיר זכות אברהם שמסר עצמו לקידוש ה׳ בכבשן האש, ולפי שעשה לו אות הצרעת בעבור זה נזכר זכות אברהם שבשבילו וינגע ה׳ את פרעה נגעים גדולים. וכנגד שלא עבדו ת׳ שנה הרי זכות יצחק שנזכיר באות הדם, על שם ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, ולכן התחילו ת׳ שנה מלידת יצחק. וכנגד אות המטה שנהפך לנחש, על שלא היה בידם מעשים טובים נזכר זכות יעקב, ויקח לו יעקב מקל לבנה לח. שהוא המטה בעצמו. שכן כתוב בזהר חדש פ׳ ויצא דף מ״ג ד׳ ז״ל, ת״ח כד הוה האי מקל בידוי דיעקב שלימא קרי ליה אורייתא מקל, וכד הוה בידייהו דמשה ואהרן קרי ליה מטה ע״ש (תא חזי, כד הוה האי מקל בידוי דיעקב שלימא קרי ליה אורייתא מקל, וכד הוה בידייהו דמשה ואהרן קרי ליה מטה, הדא הוא דכתיב, ויקח משה את מטה האלהים בידו. ואהרן נמי אחיד ביה. מה בין האי להאי, אלא רזא עילאה הוא, כד הוה בידוי דיעקב קרי ליה אורייתא מקל מסטרא דקל, דהא יעקב קול אקרי, דכתיב הקול קול יעקב. ובקול אחיד דהא דרגיה הוא, וכד הוה בידייהו דמשה ואהרן, דאינון אחידין בנצ״ח והו״ד דאינון תרין סמכין, איקרי מטה לישנא דסמכא, דהא על ידייהו אסתמיך עלמא באורייתא דנפיק מבין תרין למודי יי׳ ואתייהיבא על ידייהו. ועל דאינון סמכין לעלמא, באורייתא דנפיק מבין נצ״ח והו״ד דאחידן בהו, קרא ליה מטה, ומאן דאחיד באורייתא סמכא ליה ומחזקא ליה על ירכוי דלא יסטון לימינא ושמאלא. זכאין אינון ישראל דקב״ה יהיב להון אורייתא לגלאה לון רזין עילאין, מאן דאחיד באורייתא סמכא ליה ומחזקא ליה על ירכוי דלא יסטון לימינא ולשמאלא, זכאין אינון ישראל דקב״ה יהב לון אורייתא לגלאה לון רזין עילאין, עלייהו כתיב ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום.). ודבר זה ליעקב זכות גדול כנז׳ שם, ויקח לו. לגרמיה ולתקוניה ע״ש (פתח ההוא יודאי ואמר, ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון. ויקח לו לגרמיה ולתיקוניה. מקל לבנה. דא רזא דוא״ו דשמא קדישא דאקרי תפארת דאיהו אחיד בה ואיהו כגוונא דמקל. לבנה, בן לה״א עילאה סתימאה. לח, מסטרא דמיא דאקרון חסד. ולוז, מסטרא דאש דאקרי גבורה. וערמון, מסטרא דגרמיה וחולקיה, כללא דכל גוונין, דהא יעקב חכימא הוה בערמימותא.). וכ״כ בזהר ע״פ זה שעשה כן לתקן המדות העליונות ולברר אוכל מתוך פסולת. ובזה ראינו כי נענש משה על ששאל אות באמרו והן לא יאמינו לי. וכ״כ בשמות רבה פ״ג, והן לא יאמינו לי. אותה שעה דבר משה שלא כהוגן, הב״ה א״ל ושמעו לקולך, והוא אמר והן לא יאמינו לי, מיד השיבו הב״ה בשיטתו נתן לו אותות לפי דבריו וכו׳. ולכן לקח את שלו מתחת ידם. ונחזור לעניננו שזה דרכו ית׳ שאפילו לבני ביתו לא נסיב אפין, ונחזור ונראה זה ממרע״ה, והוא מ״ש בפ׳ זאת, ויאמר ה׳ אל משה בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך וכו׳. וקשה דפסוק זה אין מקומו לכאן, שהרי כתוב לעיל ויאמר ה׳ אל משה במדין לך שוב מצרים. ושם היה לו לומר וכל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה וכו׳. ולא היה לו להכניס בין הדבקים, ויקח משה את אשתו ואת בניו. ועוד שכיון שהקדים וישב ארצה מצרימה. אין לו מקום לחזור ולומר בלכתך לשוב מצרימה. ועוד קשה באמרו ואמרת אל פרעה וכו׳ הנה אנכי הורג את בנך בכורך. שהרי לא אמר לפרעה כן עתה, שכן איתא בשמות רבה פ׳ ה׳. ואמרת אל פרעה וכו׳. גילה לו הב״ה שלא ישלח פרעה את ישראל עד מכת בכורים. ולכך לא הוצרך הכתוב לפרסם לו בסוף. ופי׳ בעל יפה תאר ז״ל, הכונה בזה שלא נפרש שצוהו לומר עכשיו לפרעה כן וכו׳. ועיין בפי׳ הרמב״ן על התורה ע״פ זה (וכל זה זירוז במשה, כי בעבור שהיה מוכרח בשליחות, מזהירו קודם מעשה ויצוה אותו בשעת מעשה בכל מופת ומופת, ויתכן שיהיה ואמרת אל פרעה ידיעה שיצוונו לאמר לו כן, ובסוף יאמר אני אחזק את לבו ולא ישלח את העם בכל המופתים, ואמרת אליו ביום ההוא הנה אנכי הורג את בנך בכורך ואז ישלחם, כי לא מצינו שהודיעו מיתת בכוריהם רק בעת ההיא. והנה כל הדבור הזה עתה. ויש לפרש ראה כל שלשת המופתים האלה אשר שמתי בידך לעשותם לישראל, ותעשה אותם גם כן לפני פרעה, בעבור שידע פרעה כי זקני העם המבקשים ממנו לשלחם, על פי ה׳ יאמרו כן ולא יעליל עליהם. וכן עשה משה אע״פ שלא נכתב.).

ואמנם לבא אל הענין נקדים לפרש המ׳ שהקדמנו והוא במכילתא פ׳ יתרו ע״פ ואת שני בניה (שמות יח, ג.). והמאמר קשה להולמו ובפרט במה שאמר הואיל וכל העולם עובדי ע״ז אני אעבוד לפני מי שאמר והיה העולם. וכי אם לא יהיו עע״א הוא לא יעבוד להב״ה. ועוד למה הסכים לדברי יתרו שהבן הראשון יהיה לע״א ונשבע לו על זה, והלא אין שבועה חלה לבטל את המצוה. ואיך שייך מ״ש הואיל וכו׳, למה שנמשך שבשעה וכו׳. שנראה שזה תלוי בזה, ועוד יש קושיא עצומה במ׳ זה, שהרי בשמות רבה פ״א ע״פ ולכהן מדין שבע בנות (שמות ב, טז.). איתא ז״ל, והלוא הב״ה שונא עובד ע״א, ונתן מנוס למשה אצל עובד ע״א, אלא אמרו רבותינו יתרו כומר היה לע״א וראה שאין בה ממש וביסר עליה והרהר לעשות תשובה עד שלא בא משה וכו׳. עוד שם, ותבאנה אל רעואל אביהן (שם יח.). זה יתרו, ולמה נקרא שמו רעואל, שנעשה ריע לאל ע״כ. וא״כ איך התנה עם משה שיהיה הבן הראשון לע״א. ועוד אם על זה נענש משה, כמ״ש לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה. למה המתין עד צאתו מבית יתרו. ואם זאת היתה בשביל התנאי שהתנה עם יתרו, מה יושיענו זה שעשתה צפורה, ותקח צפורה צור וכו׳. אמנם הכל יובן במה שנקדים מ׳ ז״ל בויקרא רבה פ״ד ז״ל, גוי א׳ שאל את ר׳ יהושע בן קרחה כתוב בתורתכם אחרי רבים להטות. ואנו מרובין מכם, מפני מה אין אתם משוין עמנו בע״א, א״ל יש לך בנים, א״ל הזכרתני צרתי, א״ל למה, א״ל הרבה בנים יש לי, בשעה שהן יושבין על שלחני זה מברך לאלקי פלוני וזה מברך לאלקי פלוני, ואינם עומדים משם עד שמפצעים את מוחם אלו את אלו, א״ל ומשוה אתה עמהם, א״ל לא, א״ל עד שאתה משוה אותנו לך השוה את בניך, נדחף והלך לו כיון שיצא א״ל תלמידיו, ר׳ לזה דחית בקנה לנו מה אתה משיב, א״ל בעשו כתיב ביה שש נפשות וכתיב בו נפשות הרבה, דכתיב ויקח עשו את נשיו וכו׳ ואת כל נפשות ביתו (בראשית לו, ו.). וביעקב שבעים נפש וכתיב ביה נפש אחת, ויהי כל יוצאי ירך יעקב שבעים נפש (שמות א, ה.). אלא עשו שהוא עובד לאלוקות הרבה כתיב ביה נפשות הרבה, אבל ביעקב שהוא עובד לאלוק א׳ כתיב ביה נפש אחת עכ״ל. וקשה שזהו קושי של שטות, שהרי כתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות (שמות כג, ב.). ויותר יקשה לתלמידיו שאמרו לנו מה אתה משיב. אמנם יובן עם מאי דגרסי׳ בסנהדרין פ״ז (דף סג.), א״ר יוחנן אלמלא ו׳ שבהעלוך (שמות לב, ד.). נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, א״ל רשב״י והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר בלתי לה׳ לבדו וכו׳ (שמות כב, יט.). למדנו מזה שישראל לבדם מוזהרים על השיתוף אבל לא א״ה, וכן כתוב בתוס׳ דבכורות ריש פ״א ((תוס׳ בכורות ב:) ד״ה שמא. ואע״ג שמשתתף ש״ש ודבר אחר אין כאן לפני עור לא תתן מכשול דבני נח לא הוזהרו על כך, ולדידן לא אשכחן איסור בגרם שיתוף.). ועיין ברבינו ירוחם ס׳ אדם (ספר תולדות אדם וחוה.) נתיב י״ז חלק ה׳, הביאו הרב המגיה שולחן ערוך טור אורח חיים סי׳ קנ״ו (וכתב ר״י דיש היתר בזמן הזה כי נשבעין בקדשים שלהם הנקרא עון גליון (שבת קטז. בחסרונות הש״ס) ואין תופסין בהן אלהות, ואע״פ שמזכירין שם שמים וכוונתם וכו׳ מ״מ אין מזכירין שם ע״ז וגם דעתן לעושה שמים וארץ, ואע״ג דמשתפין שם שמים ודבר אחר לא מצינו שאסור לגרום לאחרים לשתף, וגם משום ולפני לא תתן מכשול ליכא דלא הוזהרו בני נח על השיתוף עכ״ל.). ז״ש כתוב בתורתכם וכו׳. שכיון שאינם נזהרים על השיתוף, א״כ מפני מה אין אתם משוין עמנו בזה. ולכן שאל לו ר׳ יהושע יש לך בנים, שכונתו לומר שאין לשתף שם שמים ודבר אחר, דהיינו לעבוד לשרים של מעלה כמו אמצעיים, וכמו שיש שינוי בין אב לבנים כך אין לעבוד אלא אלוק א׳. ולכן הוא הדבר שא״ל זה מברך לאלוק פלו׳, כלומר שיש בין האומות מחלוקת ואינן שוין בדבר א׳, כי זה תחת שר א׳ וזה תחת שר א׳, ולפי שנדחף הגוי והלך לו כי לא הבין דברי רבי יהושע רק הזכיר צרתו, לכן א״ל תלמידיו לנו מה אתה משיב, כלומר לנו שנאסר השיתוף מה אתה משיב, שהרי כל האומות כלם שוים בדבר זה שאינם מוזהרים על השיתוף, והדרא קושיא לדוכתא מדכתיב אחרי רבים להטות, והשיבו ר״י כי אמת הדבר שהם תחת השרים של מעלה ולכן הם משתפים ש״ש וד״א, לפי שכתוב אשר חלק ה׳ אלקיך אותם לכל העמים תחת כל השמים (דברים ד, יט.). שכן מצינו בעשו שש נפשות היו לו וקורא אותן רבים, אך ישראל הם עמו ית׳, גוי א׳ בארץ ואינן נמסרין לשום מזל וככב, ולכן אף שהיו ע׳ נפשות קורא אותם נפש א׳, והוא שכתוב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. שכיון שאמר ויהי כל נפש. למה חזר ואמר שבעים נפש. אלא ללמדנו שכל א׳ מהם שקול ככל השבעים לפי שעובדים לאלוק א׳. בזה נבא לביאור המ׳, כי הנה יתרו כומר גדול היה ויודע כל ע״א שבעולם ולא הניח ע״א שלא עבדה כדבריהם ז״ל ((תנחומא פ׳ יתרו) אמר יתרו, לא הנחתי עבודה זרה בעולם שלא עבדתיה ולא מצאתי אלוה כאלהי ישראל.), ולכן אמר משה הואיל וכל העולם עובדים ע״א, דהיינו שכל א׳ יש לו אלוק א׳, זה עובד לחמה וזה ללבנה ויש ביניהם פירוד. אני אעבוד לפני מי שאמר והיה העולם שהוא אלוק על כל אלקי האלקים ואדוני האדונים. ויובן כמין חומר עם מ׳ ז״ל באיכה רבתי ע״פ חלקי ה׳ אמרה נפשי (איכה ג, כד.). למלך שנכנס למדינה והיו עמו דוכסין ואפרכין, והיו גדולי המדינה יושבים באמצע המדינה, חד אמר אנא נסיב דוכסין לגבי, וחד אמר אנא נסיב אפרכין וכו׳, היה פקח א׳ לשם אמר אנא נסיב למלכא דכלא מתחלפין ומלכא אינו מתחלף. כך א״ה מהן עובדין לחמה ומהן ללבנה וכו׳, אבל ישראל אינן עובדין אלא להב״ה, הה״ד חלקי ה׳ אמרה נפשי וכו׳. וכבר פירשנוהו בס׳ אלון בכות יע״ש (אלון בכות איכה ג׳, כ״ה כ״ו כ״ז. ומבלי נאריך בקושיות כי רבים המה נקדים מה שאמר הרמב״ם ז״ל בהלכות ע״א ריש פ״א ז״ל, בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ואמרו הואיל והאל ברא ככבים וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשין לפניו, ראוים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון האל וכו׳, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו, וזהו כבודו של מלך וכו׳. ובריש פ״ב כתב ז״ל, עיקר הצווי בע״א שלא לעבוד א׳ מכל הברואים לא מלאך ולא גלגל ולא ככב וכו׳, ואע״פ שהעובד יודע שה׳ הוא האלהים וכו׳ הרי זה עובד ע״א וכו׳. בזה יובן המ׳ כמין חומר. המלך זה הב״ה, שנכנס למדינה דהיינו להשגיח בתחתונים ואף על פי שכבודו בשמים עכ״ז נכנס בזה העולם להנהיגו, והיו עמו דוכסין וכו׳ הם צבא השמים וכסיליהם. והיו גדולי המדינה הם האומות ומנהיגיהם שיושבים בזה העולם, חד אמר אנא נסיב וכו׳ כמו שהוא בנמשל, זה עובד לחמה וזה ללבנה ומהן לעץ ואבן, באמרם שהוא תמונת הככבים וכסיליהם ומכירים שיש סבה ראשונה אבל עובדים לאלו כמו אמצעיים, שיותר נקל לדבר עם דוכוס ואפרכוס מלדבר למלך עצמו, כך הם עובדים לצבא השמים למען יפגעו באלהים בעדם ולשמם. היה שם פקח א׳ אלו ישראל שהם פקחים שבאומות, והם מתרחקים מעבודות אלו באמרם אנא נסיב למלכא שהוא הב״ה. דכלא מתחלפין כאשר היה בחרבן הבית, חלל ממלכה ושריה. שהממונה על המים נעשה ממונה על האש וכו׳, להראות כי מלכותו בכל משלה ולו לבדו המלוכה. וזהו חלקי ה׳ אמרה נפשי, כי כן הוא צוה ויעמוד, כי חלק ה׳ עמו. על כן אוחיל לו ולא ע״י אמצעיים.). וא״כ שפיר קאמר מרע״ה הואיל וכל העולם עובדים ע״א שהם צבא השמים וכסיליהם, אני אעבוד למי שאמר והיה העולם שהוא מלך על כלם. ואעפ״י שיתרו פירש מע״א קודם שהלך משה אצלו, עכ״ז לא הכיר הב״ה כראוי עד ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק וכמ״ש אצלנו, לפי שחשב שכשם שע״א שולט ביבשה ולא בים (ירושלמי פ״ג דע״א (יח:). כדור שהעולם עשוי ככדור. א״ר יונה אלכסנדרוס מוקדון בעא מיסק לעיל וסלק עד שראה העולם ככדור ואת הים כקערה, בגין כך ציירין ליה ככדורא בידיה, ויצורינה קערה בידה, אינו שליט בים. אבל הב״ה שליט בים וביבשה, מציל בים ומציל ביבשה.) כך הב״ה שולט בים ולא ביבשה, עד שראה קריעת ים סוף וגם מלחמת עמלק שהיא ביבשה, ואז הודה בעצמו ואמר עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלקים. שהוא שליט בים וביבשה. והנה יתרו לא היו לו בנים כשהלך משה אצלו, וכמ״ש בתנחומא פ׳ זו, שני בני אדם קבלו שני צדיקים ונתברכו בשבילן ולא היו להם בנים מתחלה, ומשנכנסו לבתיהן נתן הב״ה בנים, לבן ויתרו וכו׳. ובשמות רבה פ״א. ויואל משה (שמות ב, כא.). ר׳ יהודה אומר שנשבע לו, ולמה השביעו, א״ל יודע אני שיעקב אביכם כשנתן לו לבן בנותיו נטלן והלך לו חוץ מדעתו, שמא אם אתן לך את בתי אתה עושה לי כך, מיד נשבע לו ונתן לו את צפורה, ורבותינו אמרו קבל עליו לרעות את צאנו וכו׳. ז״ש לו יתרו קבל עליך דבר זה שאומר לך ואני נותנה לך לאשה שאל״כ לא אתננה לך, א״ל מהו, א״ל בן שיהיה תחלה יהיה לע״א, דהיינו שיעבוד עבודתו ולא יעבוד להב״ה כדי שיהא פנוי מלימודו לרעות צאנו וכל צרכיו, ויובן כמין חומר עם מ״ש בזהר פרשת יתרו דף צ״ג א׳ וז״ל, דבר נש חייב ללמד את בנו תורה, דכתיב ושננתם לבניך (דברים ו, ז.). ואי לאו אוליף ליה אורייתא ופקודין כאילו עביד ליה פסל, ובגין דא לא תעשה לך פסל וכו׳ (ועתיד להיות בן סורר ומורה ומבזה אבוי ואמיה, וגוזל מניה כמה ברכאן, דהואיל ואיהו עם הארץ חשיד איהו על כלא, ואפילו על שפיכות דמים וגלוי עריות וע״ז, דמאן דאיהו עם הארץ ואזיל לאתר דלא אשתמודעון ליה ולא ידע לברכא, חשדינן ליה דאיהו עע״ז.). זוהי כונת יתרו במה שכתוב בן תחלה יהיה לע״א מכאן ואילך לשם שמים. שהשאר יעסקו בתורה, ולכן לא רצה יתרו שימול אותו למען לא יהיה עבד לאל, כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה.). ולא עבדים לעבדים (קדושין כב:). וכשלא יהא חתום בברית מילה יהיה לע״א כדלעיל. ולפי שבנך הבא מן הכותית קרוי בנה (יבמות יז.). ואז לא נתגיירה צפורה כדת וכהלכה, כי שם במדין לא היה שום א׳ מישראל שבפניהם תטבול לשם גירות, לכן הבן הנולד הולך אחרי אמו והיה משה יכול להתנות כך. ועוד שסוף סוף ידע מרע״ה שיתרו יתגייר עם כל בני ביתו, וכמ״ש במ׳ חקור דין ח״ג פ׳ כ״ב ז״ל, והלוי הזה כהן למיכה היה בן גרשום ששעבדו אביו בתנאי כתובה לעבודה שהיא זרה לו, כדפתר ליה דוד לשבואל, כי צפה היות יתרו עתיד להתגייר תחלה, ולא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים וכו׳. ומה שנשבע לו משה לפי שהשבועה חלה בכולל, שקבל עליו שלא לילך בלא רשות, ונכלל בזה שיהיה הבן הראשון לעבודתו. ועוד כי עדין לא ניתנה תורה ומצות ולא היה חייב לקיים אז ושננתם לבניך, מכל אלה ראינו כי צדקו דברי מרע״ה ולא יצתה תקלה מתחת ידו. ובכל אלה נבא לביאור הפסוקים, כי הנה וילך משה וישב אל יתר חותנו (שמות ד, יח.). דקשה מאי וילך וישב. אך לעיל א״ל הב״ה ועתה לכה ואשלחך אל פרעה (שם ג, י.). וחזר וא״ל ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך וכו׳ (שם ד, יב.). וא״כ לא היה יכול משה להתעכב מלילך תכף ומיד בשליחותו של הב״ה. לכן הגיד הכתוב וילך משה בכוונה מכוונת לעשות צוויו ית׳, אמנם מצורך השליחות היה וישב אל יתר חותנו. וזה ממה שכתוב אחריו ויאמר ה׳ אל משה במדין לך שוב מצרים (שם ד, יט.). ודרשו בשמות רבה פ״ג, א״ל הב״ה במדין נדרת, לך והתיר שבועתך במדין. כי אין להתיר את הנדר אלא בפניו (נדרים ז:). ולפי שיתרו אמר למשה לך לשלום (שמות ד, יח.). לכן אמר אחריו כי מתו כל האנשים וכו׳ (שם יט.). ובזה תלך לשלום ולא תפחד משונאיך שכבר מתו, ותכף ומיד ויקח משה את אשתו ואת בניו וכו׳ וישב ארצה מצרים (שם כ.). כי כל כך היתה כונתו לעשות רצון קונו דהוה ליה כאילו כבר שב למצרים אע״פ שעדין לא נסע ממדין, ורצה הב״ה לרמוז לו שימול את גרשום בנו ולא יחמיץ המצוה, לכן אמר לו בלכתך לשוב מצרימה וכו׳ (שם כא.). ואמרת אל פרעה וכו׳ (שם כב.). הנה אנכי הורג את בנך בכורך (שם כג.). כדי שלבבו יבין ושב למול את בנו בכורו, שאם לא יעשה כן יתחייב מיתה כי המילה יש בה חיוב כרת כנודע (פסחים סט.). וז״ש בזהר פ׳ לך לך דף צ״ג ב׳. א״ל הב״ה וכי את אזיל לאפקא ית ישראל ממצרים ולאכנעא מלכא רב ושליטא, ואת אנשיית מינך קיימא דברך לא אתגזר, מיד ויבקש המיתו. ולכן כתיב אחריו ויהי בדרך במלון (שמות ד, כד.). דהיינו בדרך הידוע שצוהו הב״ה לך שוב מצרימה. והנה אין ספק שזה התנוק היה גרשום שהיתה מילה שלא בזמנה, ובזה נבין מ׳ ז״ל בנדרים פ״ג (דף לא:), א״ר יוסי ח״ו שנתרשל משה מן המילה, אלא כך אמר משה אמול ואצא לדרך סכנה היא לתנוק, אמול ואשהא ג׳ ימים הב״ה צוני לך שוב מצרימה. אלא מפני מה נענש, מפני שנתעסק במלון תחלה ע״כ. ואם זה התנוק הוא אליעזר שחייב למולו לשמונה, איך היה יכול לדחותה מפני הצווי לך שוב מצרימה, והלא אין עשה מבטל עשה, ובפרט וביום השמיני ימול (ויקרא יב, ג.). שדוחה את השבת החמורה. אלא ודאי שזאת היתה מילה שלא בזמנה שאינה דוחה שבת, וכ״ש ציווי ההליכה. ומוכרח היה מרע״ה להוליך עמו אשתו ובניו לגיירם כמשפט. אמנם כתב בעל הטורים בפ׳ יתרו וז״ל (שמות יח, ג.), יש דרש כשנתן יתרו בתו למשה הוצרך להתנות שיהא בן הראשון לע״א, ולכך לא נימול עד שפגעו המלאך בדרך ובקש להמיתו וכו׳ (ואז מלתו צפורה ומחלה לו התנאי שהתנה עם אביה, לכן בכאן כתיב כי אמר, כלומר עתה נגלה לכל כי אנוס היה על תנאי הזה, כי גר היה והוצרך לעשות מאמר יתרו וכו׳.). ומיהו בגמרא משמע שאליעזר בן משה לא נימול עד שפגעו המלאך, שאמר משה אמול ואצא לדרך סכנה היא לתנוק, וזה היה אליעזר, שמשבא למצרים לא מצינו שהיה לו בן אח״כ עכ״ל. ובמחילה מכבוד גדולת תורתו אדרבא מן הגמ׳ משמע שזה היה גרשום מטעם הקושיא שהקשינו, וההכרח שכתב שמשבא למצרים לא נולד לו בן אינו הכרח כלל, שהרי נוכל לומר שאליעזר נולד במדין ונימול בזמנו, שכן התנה עם יתרו מכאן ואילך לשם שמים כדלעיל, ועוד אפשר שנולד במדין אחרי שחזר שם ממצרים כמ״ש בב״ר פ׳ ה׳ ז״ל, כיון שפרעה גזר וכו׳, הלך משה למדין ועשה שם ששה חדשים, ואהרן היה יושב במצרים, ואותה שעה החזיר משה אשתו ובניו במדין וכו׳. שאפשר לומר שכיון שבא אהרן לקראתו וא״ל על הראשונים אנו מצטערים וכו׳, הניח אשתו ובניו במלון עד שהלך במצרים לעשות שליחותו של הב״ה, וכשראה גזירת פרעה חזר למדין עם אשתו ובניו. ואע״פ שבשמות רבה פ״ה כתוב, ונתעצל למול אליעזר בנו. אין משם ראיה כי אפשר שטעות נפל בספרים. שהרי בירושלמי דנדרים פ״ג (דף יב:) כתוב, וע״י שנתעצל משה במילה בקש המלאך להורגו. וכתב שם בעל יפה מראה, וקשה איך יתכן דמשה נתעצל במצוה, וי״ל דס״ל כדמשמע במכילתא שמפני שהתנה יתרו עם משה שהבן הא׳ הנולד לו יהיה לע״א לכן לא מל אותו, והבן הזה הוא גרשום ולכן לא יכול למולו במדין, וכשבא למלון שהיה יכול למולו נענש, ומרע״ה לא שת לבו לדבר, דכיון דאדחי מלמולו בזמנו במדין חשב שאין לחוש עד בואו מצרימה עכ״ל. הרי דאפשר דט״ס נפל בשמות רבה, כי הירושלמי על הרוב מכוון למדרש רבה. ומצאתי בתרגום יונתן בן עוזיאל ז״ל (שמות ד, כד.), וארע ביה מלאכא דה׳ ובעא למקטליה מן בגלל גרשום בריה דלא הוה גזיר על עיסק יתרו חמוהי דלא שבקיה למגזריה, ברם אליעזר הוה גזר בתנאה דאתניו תרויהון עכ״ל. מכל אלה ראינו כי גרשום הוא הבן שלא נימול, ועל כן קראו גרשום כי אמר גר הייתי, דמתחלה לא היה מהול ואח״כ נתגייר כשמל אותו בדרך, וז״ש במכילתא במ׳ דלעיל, בארץ נכריה. ר׳ יהושע אומר נכריה היתה לו ודאי, כיון שלא מל את בנו. ולפי שזה לא נימול והשני נימול בזמנו, לכן אמר ושם האחד אליעזר (שמות יח, ד.). ולא אמר השני כי היה ראשון בקדושה, כמו שהתנה יתרו מכאן ואילך לשם שמים. נחזור לענין הכתוב ויהי בדרך במלון. כדלעיל, ולפי שנתעצל מן המילה ויפגשהו ה׳. שכן אמרו שם בשמות רבה, מלאך של רחמים היה, ועל כן ויבקש המיתו, ולא המיתו מיד רק היה בולעו מראשו ועד רגליו, להודיע כי על המילה היה נענש. ותכף ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה וכו׳ (שמות ד, כה.). וקשה דכיון דאמרה כי חתן דמים אתה לי. מה זה שחזרה ואמרה, חתן דמים למולות (שם כו.). ועוד מאי אז אמרה, דנראה דמתחלה לא היתה יכולה לומר כן. אמנם כתב הרי״ף סוף פרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלז:), איתמר מנין למילה בגוי שהיא פסולה, דארו בר פפא משמיה דרב אמר, דכתיב ואתה את בריתי תשמור (בראשית יז, ט.). ור׳ יוחנן אמר המול ימול (שם יג.). וקרי ביה המל ימול, מאי בינייהו איכא בינייהו אשה, לרב דאמר ואתה את בריתי תשמור אשה כיון דליתא בברית לא מהלא. לר״י דאמר המל ימול אשה כמאן דמהילא דמיא, ומי איכא למאן דאמר אשה לא, והכתיב ותקח צפורה צור, קרי ביה ותקח. ופרש״י ע״י שליח, והכתיב ותכרות, קרי ביה ותכרת, דאמרה לאיניש אחרינא ועבד, ואבע״א אתאי איהי ואתחלה ואתא משה ואגמרה עכ״ל. והוסיף הרי״ף וכתב, הילכך היכא דליכא גברא יהודאה דידע למימהל ואיכא אתתא יהודיתא דידעת לממהל ומהלא שפיר דמי, דקייל״ן רב ור״י הלכה כר׳ יוחנן עכ״ל. הנה שלכתחילה צריך שהמוהל יהיה איש ולא אשה, שכן כתב היכא דליכא גברא וכו׳, דוק מינה דהיכא דאיכא גברא אין לאשה למול. וכ״ש במה שכתבו שם התוס׳ יש לפסוק כרב ואין אשה כשרה למול, דאע״ג דרב ור״י הלכה כר״י, בהא הלכה כרב דברייתא קיימא כוותיה. וכן פסק הב״ח בהלכות מילה וע״ש (ב״ח, סי׳ רס״ד, אבל סמ״ק בסימן קנ״ז כתב, ואשה וגוי אין מלין עכ״ל. נראה מדבריו דחושש לחומרא כמו שכתבו התוספות, יש לפסוק כרב וכרבי יהודה הנשיא דאשה וגוי שוין מדילפינן מואתה את בריתי תשמור, והלכך אפילו במקום שאין שם איש, אין גוי ואשה כשרים למול אע״ג דידעי למימהל, אלא מניחין עד שיבא איש דידע לממהל, ועבד דינו כאשה. ולפע״ד נראה דיש לנהוג כדבריו, שהרי בהגהות מרדכי דפרק רבי אליעזר דמילה (סי׳ תסח) הביא דברי הפוסקים בדין זה, ולבסוף כתב ובסמ״ק כתב דאשה אינה מלה. אלמא דכך מסקנתו, גם הכל בו הביא דבריו לפסוק הלכה. ומ״ש בית יוסף ואפשר דלכתחלה קאמר ליתא, אלא אפילו דיעבד במקום שאין איש נמי קאמר דאשה אינה מלה.). בכל אלה נבין הכתובים ותקח צפורה צור. בראותה שמשה לא יכול למול, הויא בדיעבד וקמה היא למולו, אמנם כיונה צפורה לצאת ידי כל הדעות, ולכן מעיקרא ותכרות את ערלת בנה, דהיינו שעשתה החיתוך לבד, כמ״ש בגמ׳ דאתאי איהי ואתחלא ולא פרעה המילה, כי מל ולא פרע כאילו לא מל (שבת פי״ט, ו.). והניחה מקום למשה לגמור המצוה, ותגע לרגליו של משה, לפי שהיה המלאך בולעו מראשו ועד רגליו ולא נשאר חוץ כי אם רגליו, ולכן דייק ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי, כלומר בשבילי אתה בצרה זו, בשביל שלקחת אותי לאשה והתנה אבי עמך שהבן הראשון לא יהיה מהול, ולכן וירף ממנו, שהמלאך הלך לו ונשאר משה קיים, וכמ״ש בגמ׳ (ע״א כז.), ואתא משה ואגמרה. אז אמרה ולא קודם, חתן דמים למולות, שתי מולות, דהיינו מילה ופריעה, שע״י כן ניצול משה חתנה מן המיתה. וכן איתא בירושלמי סוף פ״ג דנדרים (דף יג.), וירף ממנו וכו׳ (שמות ד, כו.). מכאן לשתי מילות, א׳ לפריעה ואחת לציצית (נ״א ואחת לציצין.). אך לדרכנו אתי שפיר. אחרי כמה שנים שכתבתי זה מצאתי בבחיי ראיה לדברי ע״ש ((רבינו בחיי. שמות ד, כד). ויהי בדרך במלון. מלת ויהי חוזרת למשה, והגיד לך הכתוב כי כשהיה משה בדרך במלון ויפגשהו ה׳. זהו מלאך, ונקרא בשם המיוחד והוא מן הנפרדים לא מן הנטיעות, ואף על פי כן נקרא בשם המיוחד כיון שנשתלח להשלים ולעשות רצון קונו יתברך, וכן אמרו במדרש ויהי בדרך במלון. חביבה מילה שלא נתלה למשה עליה אפילו שעה אחת, לפי שהיה בדרך ונתעצל למול אליעזר בנו מיד ויפגשהו ה׳ ויבקש המיתו. במשה אתה מוצא שמלאך של רחמים היה ואף על פי כן ויבקש המיתו, אמר ר׳ יוסי ח״ו לא נתעצל משה אלא אמר אם אמול ואצא לדרך סכנה הוא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואתעכב שלשה ימים והקב״ה צוני לך שוב מצרימה, ומפני מה נענש מפני שנתעסק במלון תחלה, כלומר היה לו למולו תחלה ואח״כ יתקן מלונו, משום דאין מעבירין על המצות. ובאור מלאך של רחמים שלוחו של מדת רחמים היה. ודע כי לפי המדרש הזה יש לתמוה כי כיון שהיה משה במלון למה אמר ותקח צפורה צור, והראוי למשה שישתדל הוא בעצמו במצוה, וע״כ פירש רבינו חננאל ז״ל כי משה לא היה שם במלון כי כן הזכיר למעלה ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור. ובאור הפסוק ששלח אותם לפניו ואח״כ וישב משה מצרימה, וכיון שכן לא היה משה עתה במלון, ואמר ויבקש המיתו. כלומר לנער שהיה המלאך נעשה כמין נחש ובולעו מראשו ועד ירכיו וחוזר ובולעו מרגליו ועד מקום המילה, ואז ותקח צפורה צור. כי הבינה שהיה העונש על שאחרה זמן המצוה ולא מלה אותו ביום שמיני, כך פי׳ רבינו חננאל ז״ל בראש סדר וישמע יתרו, ובפי׳ רש״י ז״ל ראיתי כי משה היה במלון אבל היה חולה ולא היה יכול למולו ומלה אותו צפורה.). אך תהלה לאל חיי לא דרכיהם דרכי ומקום הניחו לי לעלות. ומכל זה למדנו כי אלקי משפט ה׳ ולו נתכנו עלילות. וכל העם ישמעו ויראו את הקולות, שלא ללכת בגדולות, כי אפילו לצדיקים גדולים לא נשא פנים בארחות עקלקלות. ולא ישאירו עוללות. כן יהי רצון מלפניו להדריכנו במסילות. העולות בית אל שיר המעלות. ונרוממה שמו יחדיו במקהלות. בביאת משיחנו בב״א. בילא״ו.