דרוש מ"ג

לפטירת הרב המובהק ריש מתא וריש מתיבתא דק"ק מודונא כמהר"ר אברהם יוסף שלמה גרציאנו זצוק"ל,
שנפטר שם ליל ש"ק פ' חיי שרה תמ"ה. ודרשתיהו בריגייו פ' תולדות.

ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלקים לאברהם (בראשית כח, ד).

במדרש (ב"ר פ' נ"ט): עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון (משלי לא, כה). עוז והדר לבושה של תורה. ותשחק ליום אחרון, אימתי היא שוחקת, מתן שכרה לעתיד לבא. ממי אתה למד מאברהם, על ידי שכתוב בו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה (בראשית יח, יט). זכה לזקנה, ואברהם זקן בא בימים (בראשית כד, א) ע"כ.

יתירה הפעולה והמדה הטובה על מדת פורענות, ומפקי לה מדכתיב פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים (שמות כ, ד). ועושה חסד לאלפים (שם ה). ושם פרש"י ז"ל, נמצאת מדה טובה יתירה על מדת פורענות אחת על חמש מאות, שזו לד' דורות וזו לאלפים. הדבר הזה מצאנו ראינו בתהלים סי' ק"ג. שנפרש מראשית המזמור עד שנבא אל המכוון. לדוד ברכי נפשי את ה' וכו'. דאיתא בזהר פ' ויקהל דף רי"א ב' ז"ל, נשמתין כד סלקין, אסתחיין בההוא נהר דינור וסלקין לקרבנא, אבל כד זוהמא איהו סגי עלה, ווי לנשמתא דסבלת ההוא עונשא, בגין דההיא זוהמא בתרי זמני אתלבנת בנורא, זמנא קדמאה כיון דקבילת ענשא בגופא, אזלא נשמתא ונטלין לה ואעלין לה בגו אתר חד דמתקרי בן הנום, דתמן אצטריפו נשמתין בצרופא לאתלבנא עד לא עאלין בגנתא דעדן, ובזמנא דאתלבנת כדין אעלין לה בגנתא דעדן, וכמה איהי תבירא מגו אתלבנותא דגיהנם, כדין קב"ה אפיק שמשא דנהיר ומטא לההיא נשמתא ואתסיאת, הה"ד וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג, כ). זמנא תנינא, לבתר דיתבא בג"ע דלתתא, כד סלקין לה לעילא, אצטריך לאתפרשא מכל חיזו ומכל מילין דלתתא, ואעברו לה בההוא נהר דינור, כדין נשמתא אתלבנת ביה מכל וכל, ואתחזיאת קמי מריה דעלמא ברירא מכל סטרין. כיון דאסתכלת בההוא נהורא אתסיאת ואשתלימת מכלא, וכדין קיימין אינון נשמתין בלבושין מתעטרין קמי מריהון ע"כ. בדברים הקדושים האלה יובנו כל הפסוקים. לדוד ברכי נפשי את ה'. על כל החסדים שעושה עמה וגם על הגוף, וכל קרבי את שם קדשו. וכבר פי' מ' ז"ל על פסוקים אלה, יעויין במקומו (חלק א' - דרוש ל' לפרשת קדושים והפטרה.). ותחלה הסולח לכל עוניכי בהצטרפה בגהינם. ובצאתה משם כי היא תבירא כדלעיל. הרופא לכל תחלואיכי בשמש צדקה ומרפא. ולא זו בלבד הגואל משחת חייכי, כי גם זו המעטרכי חסד ורחמים, הוא מ"ש וכדין קיימין אינון נשמתין בלבושין מתעטרין קמי מריהון. וזהו המשביע בטוב עדיך, הם הלבושים שמתלבשת בהם במעשים הטובים, ועדיך לשון עדי זהב. ובזה תתחדש כנשר נעוריכי. שיובן עם מ"ש שם בזהר ויקהל ר"י א' ז"ל, בההוא לבושא אתרשימו כל עובדין טבין דעבד בהאי עלמא, ואתרשים ביה האי איהו לבושא דפלניא, ונטלין לההוא לבושא ואתלבשת ביה ההיא נשמתא דצדיקא דבגנתא, כגוונא דדיוקנא דהאי עלמא ע"כ. וזהו תתחדש כנשר נעוריכי. עוד אפשר לפרש עם מאי דאיתא התם ר"י ב', אלין מעובדין טבין דעביד ב"נ בהאי עלמא בפקודי אורייתא, ובהון קיימא נשמתא בגנתא דעדן לתתא. כד סלקא נשמתא לעילא, אזדמנן לה לבושין אחרנין יקירין עלאין דאינון מרעותא וכונה דלבא באורייתא ובצלותא. ז"ש המעטרכי חסד ורחמים בלבושין דלתתא. המשביע בטוב עדיך בלבושין דלעילא, ואז תתחדש כנשר נעוריכי שהיא שלימה לגמרי. עושה צדקות ה' וכו'. יובן עם מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' גרושין ז"ל, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גירש לרצונו ע"כ. ז"ש עושה צדקות ה'. במה ששולח יסורין לאדם בעה"ז למרק החטא, להצילו מיצר הרע העושק אותו תמיד להחטיאו. עוד יובן במאי דאיתא בילקוט פ' תשא ז"ל, עשה אדם עבירה חייב עליו מיתה, והב"ה ממתין לו עד שישא אשה והוא מוליד בן ראשון ושני, והב"ה חוזר ונוטלו הימנו, זה פורע את חובו והב"ה נוטל את שלו וכו'. ז"ש עושה צדקות ה'. להמתין לחוטא עד שישא אשה. ובזה ומשפטים לכל עשוקים. הם הבנים הנעשקים בעון אבותם. יודיע דרכיו למשה. כשבקש ממנו ית' הודיעני נא את דרכיך (שמות לג, יג). ואז הודיעו י"ג מדות שכתוב בהם ארך אפים ורב חסד ואמת. וזהו רחום וחנון ה' וכו'. והוא מה שאמרנו כי מדת פורענות אינה אלא לד' דורות, על שלשים ועל רבעים. ארך אפים ורב חסד. במדה טובה לאלפים דורות, לא לנצח יריב. שנפרעין ממנו בעה"ז כדי שיירש העה"ב ולא יאבד לנצח. ולא לעולם יטור. להמתין עד אלפים דורות רק לד' דורות נפרעין ממנו ולא יותר. לא כחטאינו עשה לנו. ליתן לנו עונש נצחי כשם שחטאנו לפניו ית' שהוא נצחי, רק נפרעין בעה"ז שהוא זמניי. ואף גם זאת ולא כעונותינו גמל עלינו. אף במזידים לא נפרע לנו כגמול ידינו רק בחסד וברחמים. והטעם כי כגבוה שמים על הארץ שהם ת"ק שנה, כן גבר חסדו במדת טובה על יריאיו, יותר ממדת פורענות ת"ק פעמים. ונלע"ד לתת טעם לזה כי מדת פורענות אינה אלא בארץ, כי אין רע יורד מלמעלה (ילקוט ויקרא כ"ו. פ' בחקותי. רמז תרע"ג.), אך מדה טובה באה מן השמים שהם ת"ק שנה גבוהים מן הארץ. ועוד במאי דאיתא בירושלמי פ"ק דברכות (ה.), רבנין אמרין, מן הארץ ועד לרקיע ת"ק שנה, כשני אבות הראשונים. ופי' שם ביפה מראה כי בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו, לכן גרע משני אברהם ב' שנים, נשארו ת"ק בין כלם. וא"כ בזכות האבות הראשונים, במדת פורענות אינו אלא לד' דורות, ובמדה טובה ת"ק יותר ודוק. 

הנה הוכחנו שיתירה מדה טובה על מדת פורענות, וא"כ קשה על מה עשה ה' ככה להמית הצדיקים, כי היה להם להרבות ימים, ואדרבה מצינו כמה רשעים שמאריכים ימים והצדיקים מתים בקוצר זמן, וכבר פירשנו (חלק א' - דרוש י"ד לפרשת ויחי והפטרה.) מ' ז"ל בב"ר פ' ט'. מפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים ע"ש (מפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים, אלא כל זמן שהצדיקים חיים הם נלחמים עם יצרן, כיון שהם מתים הם נחין, הדא הוא דכתיב ושם ינוחו יגיעי כח (איוב ג, יז). דינו מה שיגענו. ורבי שמעון בן לקיש אמר לתן שכר לאלו בכפלים, ולהפרע מאלו בכפלים. לתן שכר לצדיקים שלא היו ראויים לטעם טעם מיתה וקבלו עליהם טעם מיתה, לפיכך לכן בארצם משנה יירשו (ישעיה סא, ז). ולהפרע מן הרשעים, שלא היו צדיקים ראויים לטעם טעם מיתה, ובשבילן קבלו עליהם מיתה, לפיכך משנה שכרן יירשו.) שהוא שייך לכאן. אמנם מלבד הטעמים הנזכרים בדרושים הקודמים, איתא בילקוט תהלים סי' קי"ו. יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. אלולי ששאלו הצדיקים מיתה בפיהם לא היו מתים, ולפי ששאלו מיתה בפיהם, אמר הב"ה יסתלקו אלו מפני אלו, אילו היה אברהם קיים היאך היה יצחק מנהיג שררה וכן כלם ע"כ. ואיתא בב"ר פ' מ"ט. תני רשב"י אומר כל מי שיש לו בן יגע בתורה כאלו לא מת, שנ' למען הביא ה' על אברהם, את אשר דבר אליו לא נאמר אלא את אשר דבר עליו. כי בנו ממלא מקומו ואומר דבר שמועה מפיו. וידענו כי בזה שפתותיו דובבות בקבר והוי כאילו לא מת, כמו שדרשו ע"פ אגורה באהלך עולמים (תהלים סא, ה). ולכן גרסי' בפ"ק דברכות (יח.), כי החיים יודעים שימותו (קהלת ט, ה). אלו צדיקים שבמיתתם קרויין חיים, שנא' ובניהו בן יהוידע בן איש חי. אטו כולי עלמא בני מיתי נינהו, אלא בן איש חי, שאפי' במיתתו קרוי חי. רב פעלים מקבצאל, שריבה וקיבץ פועלים לתורה ע"כ. מלבד הקושיא של המ' אטו וכו'. יש עוד בפסוק הרגש רב דכתיב חי וקרינן חיל, ולכן פי' שהצדיקים אפי' במיתתם קרויין חיים, לפי שבהזכיר תורתם הם חיים, ולמה רב פעלים שריבה וקיבץ פעלים לתורה, הם השמים החדשים והארץ החדשה שהצדיק עושה בחדושי תורתו כנז' אצלנו בכמה מקומות, ואמר שריבה כנז', וקיבץ ע"ד מ"ש ע"פ צרופה אמרתך מאד (תהלים קיט, קמ). באבות עולם שלנו על משנת אל תהי בז לכל אדם וכו' (אבות עולם. (אבות ד, ג). ואין לך דבר שאין לו מקום. שאם הוא דבר תורה לכל יש מקום בתורה, והוא מה שאמרו ז"ל דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. ועוד איתא בזוהר רעיא מהימנא פ' פינחס רנ"ד א', לאומן דחתך לבושין דמלכותא ועבד מנהון חתיכן סגיאן, אינון דידעין אתרין דחסרין אלין חתיכות או אלין דמשתארין, אינון מתקנין אינון לבושין, ושוין אינון חתיכות דאתוספן באתר דמעוטין וכו'. ובזה אני מבין הכתוב צרופה אמרתך מאד (תהלים קיט, קמ). דהיינו שיודעין לצרף החתיכות. ועבדך אהבה, כי אעפ"י שצעיר אנכי ונבזה, פקודיך לא שכחתי, ויודע אני לצרף הדברים כי התורה היא שלימה, צדקתך צדק לעולם, כי אינה חסרה כלום שניתנה לקיום העולם, אם לא בריתי וכו', ותורתך אמת, כי כל מה שיש בתורה הכל אמת, ואם אינו מובן במקום זה מובן במקום אחר, ולכן אין לך דבר שאין לו מקום.). והבאנו אותו בדרוש ראשון להספד יע"ש (חלק ב' - דרוש מ"א להספד.), שהוא בכיוון וקיבץ פעלים לתורה, שנדמה לאומן דחתך מאני לבושין ע"ש (בעלי אסופות. יובן עם מ"ש בזהר ר"מ פ' פינחס דף רנ"ד ב' ז"ל, לאומן דחתך מאני לבושין דמלכותא ועבד מנהון חתיכין סגיאין, אינון דידעין אתרין דחסרין אלין חתיכות או אלין דמשתארין, אינון מתקנין אינון לבושין ושויין אינון חתיכות דאתוספן באתר דמיעוטין, וחתיכות דאינון מעטין מוסיפין עלייהו, והאי איהו על פי התורה אשר יורוך. וז"ש צרופה אמרתך מאד וכו'. וכבר פי' זה באבות עולם שלנו על משנת אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג וכו'. זש"ה בקש קהלת למצוא דברי חפץ, דהיינו כחתיכות האומן לשומם במקומם, וכמ"ש חסורי מחסרא והכי קתני. שר"ת חמו"ק יריכיך, שהמעיין במשנה כהלכתה ימצאם נסתרים בה. וזה לפי שדברי חכמים כדרבונות וכו' בעלי אסופות. שצריך החכם לאסוף אותם לשומם במקומם, וכן אמרו דברי תורה עניים במקום א' ועשירים במקום אחר, וכלם ניתנו מרועה אחד שיודע מה שעשה. אי נמי כמ"ש בחולין פ"ג, לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ז"ש בעלי אסופות, שעושים כללים לתורה בדרך קצרה כדי שילמדו התלמידים בנקל.) שיפה נדרש במ' זה. 

ולהפך מזה איתא שם בפ"ג דברכות (יח:), והמתים אינם יודעים מאומה (קהלת ט, ה), אלו רשעים שבחייהם קרויים מתים, שנא' ואתה חלל רשע נשיא ישראל. ונבאר בזה מאמר תמוה בילקוט קהלת ח' ז"ל, ובכן ראיתי רשעים קבורים (קהלת ח, י). וכי יש רשעים קבורים באים ומהלכים, אלא אמר רבי סימון אלו הרשעים שהם מתים וקבורים בחייהם, שנאמר כל ימי רשע הוא מתחולל (איוב טו, כ). הוא מת וחלל ע"כ. וצריך להבין מאי מתים וקבורים, וכן מת וחלל, שאם מת כבר הוא חלל ומה כונתו. אמנם באיוב ט"ו כתוב, אשר חכמים יגידו ולא כיחדו מאבותם (יח). להם לבדם ניתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם (יט). כל ימי רשע הוא מתחולל ומספר שנים נצפנו לעריץ (כ). וצריך להבין אלו הפסוקים שהם קשי ההבנה, ומה שייכות יש זה עם זה. אך בחגיגה פ"ב (טו.) איתא, זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע, נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגהינם. ופירשנוהו במקומו ((חלק ב' - דרוש כ"ט להפטרת מנחת יום כיפור). אשר לבא עד תכונתו נקדים מ' ז"ל בחגיגה פ"ב (טו.), גם את זה לעומת זה עשה האלקים (קהלת ז, יד), ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גהינם, כל א' וא' יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגהינם, זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב רשע נטל חלקו וחלק חבירו בגהינם, אמר רב משרשיא מאי קראה, גבי צדיקים כתיב, לכן בארצם משנה יירשו (ישעיה סא, ז), גבי רשעים כתיב משנה שברון שברם (ירמיה יז, יח) ע"כ. וקשה מאי זכה צדיק, נתחייב רשע, דפשיטא שהזכות לצדיק והחיוב לרשע, והיה די שיאמר זכה נוטל חלקו וכו', וכן נתחייב נוטל וכו'. וכל המאמר צריך ישוב. אמנם בס' חובת הלבבות שער הכניעה פ"ז איתא ז"ל, כי א' מן החסידים שזכרו אותו לרעה, כיון שידע הדבר, שלח למדבר בו, כלי מלא מזמרת ארצו, וכתב אליו, אתה שלחת לי מנחה מזכיותיך, וגמלתיך בזה. ואמר א' מן החסידים, הרבה בני אדם יבאו יום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם, ימצאו בספר זכיותם שלא עשו אותם, ויאמרו לא עשינו, ויאמר להם עשה אותם אשר דבר בכם וסיפר בגנותכם. וכן יש מהם ג"כ שימצאו בספר חובתם חובות שלא עשו, וכשאומרי' לא עשינום, יאמר להם נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדיברתם בם ע"כ. ז"ש זכה צדיק שלא סיפר בגנותו של חבירו, נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. ומביא ראיה מפ' הכתוב בישעיה ס"א, תחת בשתכם משנה וכלימה ירונו חלקם (ז). כי להיות שכל האומות מונין את ישראל ומביישים אותם, לכן אתם תקחו חלקם בעה"ב והם יקחו חלקכם בגהינם, שכן בחר אברהם אבינו ע"ה שעבוד מלכיות להציל את בניו מדינה של גהינם, ומסיים הכתוב לכן בארצם משנה יירשו שמחת עולם תהיה להם. נתחייב רשע שסיפר לשון הרע על חבירו, נטל חלקו וחלק חבירו בגהינם, שנאמר בירמיה י"ז. הנה המה אומרים אלי איה דבר ה' יבא נא, שחשדו לירמיהו שהיה מתנבא שקר, לכן אמר יבושו רודפי ואל אבושה אני וכו'. הביא עליהם יום רעה שהוא גהינם, ולא חלקם בלבד אלא גם חלק חבירו, ומשנה שברון שברם. ולדרך הנ"ל אמר במזמור צ"ד. יגודו על נפש צדיק ודם נקי ירשיעו, שהיו אומרים על דוד, מי ששבה את הכבשה והרג את הרועה יש לו תקנה. והם לא ידעו כי ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, ואוריהו מורד במלכות הוה, וזהו על נפש צדיק, שהיה צדיק בדינו כי ראויה לו בת שבע, ודם נקי שהיה נקי מדמו של אוריהו, ירשיעו באמרם שלא כדין הרגו. ויהי ה' לי למשגב, שקבלו בתשובה ונתכפר לו העון, ואלקי לצור מחסי, שקבל דוד זכיותיהם. ולהפך וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם, בשביל עונותיהם, וגם עוד יצמיתם, שיטלו חלקם וחלק חבירם בגהינם. ובמשלי י"ב. יתר מרעהו צדיק, שנוטל חלקו וחלק חבירו, וזהו יתר מרעהו, שיש לו יתרון משל רעהו, לפי שזכה צדיק. ולהפך ודרך רשעים תתעם, שנוטלי' חלקם וחלק חביריהם בגהינם. ועוד יאמר זכה צדיק, במה שיכין רשע וצדיק ילבש כנזכר אצלנו במקומו, נתחייב רשע שתוהא על הראשונות, ובזה נוטל חלקו וחלק חבירו בגהינם.). ז"ש אשר חכמים יגידו. אין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ' ויחי, דף רל"ד ע"ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר' יוסי שאיל לר"ש א"ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א"ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ"ל דל"ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.), היא התורה אשר מחדשים הצדיקים כל ימיהם. ולא כיחדו מאבותם. שלא סרו מדרכי אבותם, שגם הם היו גדולים בתורה. ולכן להם לבדם ניתנה הארץ. היינו ארץ החיים, שנוטלים חלקם וחלק חביריהם. ולא עבר זר, דהיינו הרשע לא עבר בתוכם, כי בארצם משנה יירשו. והרשע אבד חייו מן העולם. ולכן כל ימי רשע הוא מתחולל. שפי' מת וחלל, אותיות דדין כאותיות דדין, דקשיא ליה שאם כפשוטו שהוא ל' אני מת כפרש"י, או כשאר מפרשים שפירשוהו מלשון חיל כיולדה (תהלים מח, ז). קשה שאדרבא הרשעים בעה"ז אין חרצובות למותם ובריא אולם, וכמ"ש נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלקים לנגד עיניו (תהלים לו, ב). לכן פירשוהו מת וחלל, כי מת היינו שמתים בזמנם. וחלל היינו שמתים קודם זמנם, כמ"ש כי ימצא חלל באדמה וכו' (דברים כא, א). ובחגיגה פ"א (ד:), רב יוסף כי הוה מטי להאי קרא הוה בכי, ויש נספה בלא משפט (משלי יג, כג). ומי איכא איניש דאזיל בלא זמניה, אין כי הא דרב דימי בר אביי הוה שכיח גבי מלאך המות, א"ל לשלוחיה זיל אייתי לי מרים מגדלא שער נשיא, אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי וכו', א"ל סוף סוף שניה מאי עבדת להו, א"ל אי איכא צורבא מרבנן שאינו עומד על מדותיו מוסיפנא להו ליה וכו'. ז"ש כל ימי רשע הוא מת, כשמת בזמנו וחלל כשמת קודם לזמנו, כעובדא דלעיל. ולזה יקשה סוף סוף שניה מאי עביד להו, לכן אמר ומספר שנים נצפנו לעריץ. דאותם שני מספר שנתמעטו מהרשע שמת קודם זמנו, נצפנו לעריץ היינו לצדיק שאינו עומד על מדותיו וכובש את יצרו בתוקף, וזהו שנק' עריץ, איזהו גבור הכובש את יצרו. וזהו הבנת המאמר דקי"ל בפ' ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו. דאם הם קבורים היאך יבאו וילכו, לזה אמר ר' סימון שהם מתים וקבורים בחייהם, לפי שהם רשעים ומתים קודם זמנם שהם קבורים בחייהם. ושם כתוב אח"כ כי גם יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלקים אשר ייראו מלפניו. דהיינו מה שאמרנו ומספר שנים נצפנו לעריץ.

נחזור לעניננו שלכן הצדיקים נפטרים מן העולם, כדי שיירשו בניהם כתריהם וימלאו מקומם, כן הצדיק הזה אשר אנו מספידים עליו, הניח בן יגע בתורה והוא יזכיר חדושי מע' אביו ונמצא שאינו מת. האמנם לא בשביל זה נתעצל בהספדו, שהרי גרסי' בשבת פ' י"ג (קה:), אמר רב יהודה אמר רב כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנא' ויקברו אותו בגבול נחלתו וכו' מצפון להר געש (שופטים ב, ט). מלמד שרגש עליהם ההר להרגן. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים, מדה כנגד מדה, שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיה כז, ח) ע"כ. ויש לדקדק מה טעם לעונש זה. ועוד אם ראוי לקברו בחייו, ודאי שאינו מאריך ימים, וא"כ מאי בינייהו. אך פרש"י ז"ל ויקברו אותו, ביהושע כתיב. שרגש עליהן ההר להרגן, שלא הספידוהו כראוי. מדה כנגד מדה הוא לא נתאבל על שנקצרו ימי החכם, אף לחייו לא יחושו מן השמים ע"כ. למדנו מדבריו כי בשני מיני צדיקים מיירי המאמר, כי מה שאמר כל המתעצל וכו' ראוי לקוברו בחייו, מיירי בצדיק שמת זקן ושבע ימים, כיהושע שכתוב בו ויהושע זקן בא בימים (יהושע יג, א). וז"ש רש"י ויקברו אותו, ביהושע כתיב. ולכן נתעצלו בהספדו לפי שחי חיים רבים. ואמנם רגש עליהם ההר להרגן, הוא מ"ש בדרוש הקודם כי כשהחכם נספד כראוי באים כמה נשמות ללוותו, ובזכות זה מתלבשים בגופי' ומתתקנים, וכשלא נספד כראוי אינן באים ונשארים בלי תקון, והמה אלה שרגש עליה' ההר להרגן. ועוד כתוב בס' יונת אלם פ' כ"ו, שבפטירת הצדיק ודברי תורה שאומרים בהספדו, זה וזה גורם להעלות נפשות עשוקות של שאר מתי ישראל להכניסן לג"ע ע"כ. והיינו הך דאמרן לעיל. ור' חייא בר אבא מדבר בצדיק שמת בקוצר ימים, ועל כן כתב רש"י ז"ל, הוא לא נתאבל על שנקצרו ימי החכם, ולכן מכ"מ גם הוא אינו מאריך ימים. ומ"ש ראוי לקוברו בחייו. יובן במ"ש בתקוני הזהר דף י' א', ואלין אינון דגופא דלהון אינון לון קבר בחייהון, דדחקין לון שעתא בכל יומא, דאתבקע דמא בצפרניהון וכו'. ור"ל שבאים עליהם יסורין מכוערין והם כקבורים בחייהם. ואם על העניות מדבר הוא א' מהחשובים כמתים, וזהו ראוי לקוברו בחייו. עוד יובן מאמרנו עם מאי דאיתא בשבת פ' י"ג (קה:), תניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהם קטנים, כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר. כדי שיבכה, ערבונא שקלי מיניה, אלא מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר, שכל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו, בשביל כבוד שעשה ע"כ. וקשה דאם הכונה על שלא בכה יאמר כן תחלה, ולמה אמר כדי שיבכה. ולכן נלע"ד שהכונה כי בשביל שפגם תחלה שלא בכה והתאבל על אדם כשר, מתים בניו ובנותיו כשהם קטנים. כדי שמכאן ואילך יבכה ויתאבל. וזה מדה כנגד מדה, שהרי אז"ל שמי שאין לו בנים חשוב כמת, שלכן אמרה רחל ליעקב, הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי (בראשית ל, א). ולכן מי שנתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי שימותו בניו בחייו, ולכן הרי הוא כקבור בחייו, לפי שבמיתת בניו הרי הוא כמת. ולפי שיהושע לא היו לו בנים כנודע ונתעצלו ישראל בהספדו, לכן געש עליהם ההר להרגן, לפי שכתוב בכו בכה להולך (ירמיה כב, י). ופי' רז"ל להולך בלא בנים. ואיתא בפ"ג דמ"ק (כז:), דריב"ל לא הוה אזיל לבי אבילא אלא למי שמת בלא בנים. והוסיף ר"ח בר אבא שלא זו בלבד שמתים בניו בחייו, אלא הוא עצמו אינו מאריך ימים, מדה כנגד מדה כמו שפירשנו. 

דוד המלך ע"ה לא התעצל בהספדו של אבנר, ככתוב שם בשמואל ב' ג'. ויאמר דוד אל יואב ואל כל העם אשר אתו קרעו בגדיכם וחגרו שקים וספדו לפני אבנר. אמר כן ליואב כדי שיעשה תשובה וינחם על הריגתו, וידעו כל ישראל כי ידו של דוד לא היתה במעל. ואמר וספדו לפני אבנר. היל"ל וספדו לאבנר. אך אמר כן כלפי מ"ש רב לר' שמואל בר שילת, אחים הספדאי דהתם קאימנא. וא"כ שפיר קאמר וספדו לפני אבנר, בעבור שהיה שם בהספדו. עוד לפני אבנר היינו קודם שיקברוהו. שזהו עיקר ההספד לחכם בפניו. והמלך דוד הולך אחרי המטה. אתא לאשמועינן מה ששנינו בפ"ב דסנהדרין (כ.), מת לו מת אינו יוצא מפתח פלטרין שלו. ר' יהודה אומר אם רצה לצאת אחר המטה יוצא, שכן מצינו בדוד שיצא אחרי מטתו של אבנר, אמרו לו, לא היה הדבר אלא לפייס את העם. וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' מלכים דברי ת"ק. וכתב עליו הכ"מ דברי ר' יהודה וז"ל, וצורך שעה היה מפני שלום המלכות, אבל בלא טענה זו, אם רצה אין שומעין לו, דודאי הלכה כת"ק ע"כ. לכן הגיד הכתוב שדוד אפילו שהיה מלך ואינו יכול לצאת אחר המטה, מצינו בדוד שיצא כדי לפייס את העם מפני שלום מלכות שלא יחשידוהו על הריגת אבנר. אך יש עוד לדקדק למה אמר 'אחרי' המטה שנראה מופלג, ולא אמר 'אחר' סמוך. אמנם יובן במאי דאיתא בפ"ב דסנהדרין (כ.). ת"ר מקום שנהגו נשים לצאת אחר המטה יוצאות, לפני המטה יוצאות. ר' יהודה אומר לעולם נשים לפני המטה יוצאות, שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר, שנ' והמלך דוד הולך אחרי המטה. אמרו לו, לא היה הדבר אלא לפייס את העם ונתפייסו, שהיה דוד יוצא מבין האנשים ונכנס לבין הנשים, ויוצא מבין הנשים ונכנס לבין האנשים וכו'. ופרש"י ז"ל שכן מצינו בדוד וכו'. ואי ס"ד נשים אחר המטה, אורחיה דדוד להלך עם הנשים ע"כ. ונלע"ד דת"ק ס"ל דהנשים הולכות אחר המטה, שהרי כתוב לעיל וספדו לפני אבנר. שכן האנשים היו הולכים לפני המטה לספוד לפניו, וז"ש לר' יהוד' שהיה דוד יוצא מבין האנשים שהיו לפני המטה, ונכנס לבין הנשים שהיו אחר המטה, והיה זה כדי לפייס את העם. ולפי שלא יהלך אדם אחר הנשים בד' אמות שלהם, הגיד הכתוב שהיה הולך אחרי המטה מופלג מהנשים, שגם הנה היו הולכות אחר המטה. ואיתא בזהר פ' ויקהל קצ"ו א', אר"ש האלקים, רובא דעלמא לא מיתו עד לא מטא זמנייהו, בר דלא ידעי לאסתמרא גרמייהו, דהא בשעתא דמיתא אפקי ליה לבי קברי, מלאך המות אשתכח ביני נשי ואית ליה רשו למקטל בני נשא בארחא, מאי תקנתיה, בשעתא דנטלי מיתא לבי קברי, יהדר בר נש אנפוי וישבוק לנשי בתר כתפוי, ואי אינון מקדמי יהך לאחורא, בגין דלא יתחזי עמהון אנפין באנפין. לפיכך בא הכתוב להורות והמלך דוד הולך אחרי המטה, שלא להסתכל בפני הנשים, אך לעולם היו אחרי המטה. וזהו שהיה יוצא מבין האנשים ונכנס בין הנשים ושם עצמו בסכנה, להוציא מלב בני ישראל שידיו לא שפכו דמו של אבנר. ויקברו את אבנר בחברון וישא המלך את קולו ויבך אל קבר אבנר. לפי שהיה אבנר בהספדו, לכן לא אמר על קבר אבנר. וכן ויקונן המלך אל אבנר. ולפי שמהספדו של אדם ניכר אם הוא בן העה"ב, דמחמו ליה וחאים. ולכן וישא המלך את קולו ויבך אל קבר אבנר ויבכו כל העם. דחאים בהספדו לכל העם. וכשראה דוד כן, ויקונן המלך אל אבנר. כמו שפירשנו ויאמר הכמות נבל ימות אבנר. וקשה דהיל"ל מת אבנר, ולא ימות לשון עתיד. אך ראה דוד כי יכולים להוציא לעז על אבנר שמת בדם עשהאל. לכן אמר הכמות נבל שעשה נבלה בישראל, ימות אבנר גם בעה"ב, באמרם כי בחטאו מת ויענש גם בעה"ב, וזהו ימות מיתה שנייה, והלא ידיך לא אסורות. כלומר אין לך איסור בהריגת עשהאל כי רודף היה. והתורה אמרה הבא להורגך השכם להורגו. ועוד היה להם לדונך בדין סנהדרין, והרי רגליך לא לנחושתים הוגשו. אין זאת כי אם כנפול לפני בני עולה נפלת, שיואב ואבישי אחיו פעלו עולה להרגך שלא כדין, ואז ויוסיפו כל העם לבכות עליו בשמעם כי צדיק הוא וידיו לא שפכו דם נקי. ויבא כל העם להברות את דוד לחם בעוד היום. איתא בסנהדרין פ"ב (כ.), דרש רבא, מ"ד ויבא כל העם להכרות את דוד (שמואל ב' ג, לה). וקרינן להברות, בתחלה להכרותו ולבסוף להברותו. וקשה שהרי כבר נאמר לעיל שהיה דוד יוצא מבין האנשים ונכנס לבין הנשים וכו' ונתפייסו, ואיך יבאו עתה להכרותו. ואם זה מדבר על הקודם, למה המתין הכתוב לרמוז זה עתה. אמנם שם בפ"ב דסנהדרין (כ.), א"ר יהודה א' רב, מפני מה נענש אבנר, מפני שהיה לו למחות בשאול ולא מיחה. ר' יצחק אמר מיחה ולא נענה, ושניהם מקרא א' דרשו, הכמות נבל ימות אבנר ידיך לא אסורות וכו'. מ"ד לא מיחה ה"ק מכדי ידיך לא אסורות וכו', מ"ט לא מחית כנפול לפני בני עולה נפלת. ומ"ד מיחה ולא נענה, אתמוהי מתמה הכמות נבל ידיך לא אסורות וכו'. מכדי מחויי הא מחית מ"ט כנפול לפני בני עולה נפלת. למ"ד מיחה מ"ט איענש, א"ר נחמן בר יצחק ששיהא מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה. הרי שקינת המלך על אבנר יש בה גנאי על אבנר למ"ד לא מיחה בשאול, או ששיהא מלכות בית דוד, ולכן כששמעו דברים אלה באו להכרותו, ואח"כ נתנו לב על שלא רצה לטעום כלום באותו היום, כי רצה להתענות על מיתת הצדיק ונתפייסו לגמרי. ובזה מתורץ ג"כ מ"ש וכל העם הכירו וייטב בעיניהם ככל אשר עשה המלך בעיני כל העם טוב. וחזר ואמר וידעו כל העם וכל ישראל ביום ההוא כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן נר. כי יש כאן יתור נפיש. אמנם במה שאמרנו עולה יפה, כי מתחלה וכל העם הכירו וייטב בעיניהם וכו'. שמאז שהמלך דוד הולך אחרי המטה הכירו כי לא מלבו נהרג אבנר. אך כשקונן המלך על אבנר ואמר דברים אשר לא ערבו להם נגד אבנר, חזרו לחשוד את דוד ואח"כ וידעו כל העם וכל ישראל. דהיינו אותם שהיו עם איש בשת דוקא, וידעו ביום ההוא כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן נר. 

מכל הנאמר ראינו כי ידבר אלקים על הצדיק שימות היא מדה טובה לזכותו בעה"ז, כי מתהלך בתומו צדיק, אשרי בניו אחריו כשמניח בן צדיק כמותו שאינו מת, וגם אין ערוך לטובתו לילך לאור באור החיים, כי יפה שעה אחת של קורת רוח בעה"ב מכל חיי העה"ז (אבות ד, יז.). וזהו מה שהקדמנו ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלקים לאברהם. וקשה מאי לך ב' פעמים, כי היה לו לומר ויתן לך ולזרעך אתך את ברכת אברהם. עוד למה לא אמר ויתן לך את ברכת אבי, כי יצחק הוא המדבר, וכן אשר נתן אלקים לאברהם, היל"ל אשר נתן לו אלקים. ומלבד מה שפירשנו בזה בדרוש לפ' תולדות יע"ש (חלק ג', דרוש ו' לפרשת תולדות.). נאמר עוד עם מאי דאיתא בב"ר פ' ל"ט. ואעשך לגוי גדול. א"ל ומנח לא העמדת ע' אומות, א"ל אותה אומה שכתוב בה כי מי גוי גדול אני מעמיד ממך ע"כ. ז"ש ויתן לך את ברכת אברהם. דהיינו שיעמדו ממך ישראל שנק' גוי גדול לפי שקבלו את התורה, וזהו לך ולזרעך אתך ולא לשום אומה אחרת, ובזה לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלקים לאברהם. שכן ארץ ישראל לא ניתנה אלא לישראל, ולא לשום אומה מבני אברהם כגון ישמעאל ובני קטורה, ולפי שכל זה נאמר לו לאברהם קודם שנולד יצחק, לכך לא אמר אבי רק הזכיר שמו של אברהם. אף אנו נאמר כי הצדיק הזה נקרא שמו אברהם, אשר נפטר מן העולם ללכת למנוחות שאננות וליהנות משכר מעשיו הטובים בארצות החיים. ולפי שתלמידיו של אדם נקראים בניו, לכן אמר לך ולזרעך אתך. וגם כי פרי מעשיהם של הצדיקים נקרא תולדות שלהם, כדכתיב אלה תולדות נח נח איש צדיק. ופרש"י ז"ל למדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. ואמר את ארץ מגוריך מל' פחד. כמו ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים. כמו שפחד אברהם שמא קבל שכרו בעה"ז, וא"ל הב"ה אל תירא אברם, שכרך הרבה מאד. שיובן עם מ"ש בכ"מ ((חלק א' - דרוש מ"ג לפרשת ואתחנן והפטרה). עוד יובן 'הנה שכרו אתו'. עם מ"ש במ"א [חלק ג' - דרוש ל"א לפרשת נשא. אבות עולם - פ"א משנה ב'.], כי הב"ה מצרף פירות המצות ששכרם בעה"ז עם הקרן לעה"ב, כמ"ש הר"ם אלשיך ע"פ אור זרוע לצדיק (תהלים צז, יא) [רוממות אל - אור זרוע וגו'. ועל שהצדיקים ביסורין, יאמר אור פירות טוב הצדיק זרוע לו, כי הזורע כור הוא כדי שימלאו אוצרות ממנו, כן אור טובם של עה"ז אשר הוא מועט כי גשמי הוא, זרוע לצדיק שמתגדל עד מלאת אוצרות. ולישרי לב, מקבלי יסורין מיושר לבם ושמחים ביסורין, גם זכות השמחה זרועה להם נוסף על זכות תורה ומצות. ושמחו צדיקים בה', כי גם שכינתו כביכול בגלות, כי דיו לעבד יהיה כרבו, וז"ש שמחו צדיקים בה' אז לעתיד. והודו למי שעשה זכר קדשו בכם, וזהו והודו לזכר קדשו]. ז"ש הנה שכרו אתו של הצדיק, וגם ופעולתו שהיה ראוי לקבל הפירות בעה"ז, גם זה לפניו, שהכל משומר לעה"ב.) כי טובה גדולה עושה הב"ה עם הצדיק, שגם פירות שהיה ראוי להיות לו בעה"ז מאותם המצות שאדם אוכל פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב. רוצה הב"ה שגם הם יהיו לעולם הבא ומוסיפם על הקרן. וזהו מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך. זהו לע"ד שכרך הרבה. שלא אבדת כלום משכרך, וגם מאד שמוסיף הפירות על הקרן. אף כאן לרשתך את ארץ מגוריך. ל' אסיפה, אוגר בקיץ כדי שיתאספו הקרן והפירות יחד. אשר דבר זה נתן אלקים לאברהם כדלעיל, ולכן אמר נתן לשון מתנה, כי זוהי מתנה מאתו ית' להרבות שכרו בעה"ב. באסוף הפירות עם הקרן. 

ובב"ר פ' כ"ט. עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. עוז והדר לבושה של תורה. ותשחק ליום אחרון, אימתי היא שוחקת, מתן שכרה לעתיד לבא. ממי אתה למד מאברהם, על ידי שכתוב בו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה. זכה לזקנה, ואברהם זקן בא בימים ע"כ. והנה המ' הזה קשה מאד דלאו רישיה סיפיה, שהתחיל בלבושה של תורה והדר קאמר מתן שכרה, ועוד מה ראיה היא זו מאברהם שזכה לזקנה, ומאי שייטיה הכא עם ראשית המאמר. וכדי להבין המ' הזה על מכונו, נקדים לבאר מ"ש עוד שם בב"ר פ' נ"ט ז"ל, ואברהם זקן בא בימים. כתיב עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא. ר' מאיר אזל למימלא, ראה אותן כלן שחורי ראש, א"ל תאמר ממשפחת בית עלי אתם, דכתיב ביה וכל מרבית ביתך ימותו אנשים. א"ל רבי התפלל עלינו, א"ל לכו וטפלו בצדקה ואתם זוכים לזקנה, מאי טעמיה עטרת תפארת שיבה, והיכן היא מצויה בדרך צדקה תמצא, ממי אתה למד מאברהם, ע"י שכתוב בו ושמרו דרך ה' וכו' זכה לזקנה, ואברהם זקן ע"כ. הוקשה לבעל המ' מאי ואברהם זקן בא בימים. דאם הוא זקן פשיטא שבא בימים. ועוד הרי הפ' הזה מיותר, שכבר כתוב לעיל ואברהם ושרה זקנים באים בימים וכו'. לכן פי' שזה הפ' אתא לאשמועינן דבר חדש ממש, והוא מ"ש בתנחומא ריש פ' חיי שרה, א"ל הב"ה לאברהם, יפיפית מבני אדם (תהלים מה, ג). א"ל איזהו היפוי שלי, אני ובני נכנסין לעיר ואין בני האדם מכירין בין האב לבן וכו', אמר אברהם רבון העולם צריך אתה להפריש בין האב לבן ובין נער לזקן, א"ל חייך ממך אני מתחיל, הלך ולן באותו הלילה ועמד בבקר, כיון שעמד ראה שהלבין שער ראשו וזקנו, א"ל רבש"ע עשיתני דוגמא, א"ל עטרת תפארת שיבה והדר זקנים שיבה. לכך נאמר ואברהם זקן ע"כ. וכל זה זכה אברהם בשביל הצדקה שהיה עושה, כי הצדקה מארכת ימיו של אדם. וזוהי כונת הפ' עטרת תפארת שיבה, כשל אברהם שהדרו הב"ה בשיבה, שהיא בהלבין שער ראשו וזקנו. בדרך צדקה תמצא. שכן אברהם היה עומד על אם הדרך לעשות צדקה עם כל העוברים ושבים. וגם הגמילות חסדים נקראת דרך, והודעת להם את הדרך ילכו בה (שמות יח, ח). ולכן אברהם ששמר דרך ה' לעשות צדקה ומשפט זכה לזקנה, דהיינו שהלבינו שערותיו ואברהם זקן כנז'. ובפ' הרואה (ברכות נד:), אמר רב יהודה שלשה דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, ואלו הן המאריך בתפלתו, והמאריך בשלחנו, והמאריך בבית הכסא. ואמר רב יהודה שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם, מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, וכוס של ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג עצמו ברבנות. וקשה מנינא למה לי. ולמה אמר ימיו ושנותיו. אמנם איתא בפ' שלשה שאכלו (ברכות מז.), תנו רבנן אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה. וכל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו. ופי' שם התוס', ובלבד שלא יאריך יותר מדאי, וטעמא לפי שאין קריאת התיבה במשמע כשהוא מאריך יותר מדאי ע"כ. לכן אמר שלשה דברים מאריכין וכו'. לאפוקי העונה אמן, שאע"פ שראוי להאריך אין להאריך יותר מדאי, מה שאין כן באלו השלשה שיכול להאריך כל מה שירצה וכל שכן שיש לו שכר. ואמר ימיו ושנותיו דאיתא בפ"ג דמועד קטן (כח:), תנו רבנן מת פתאום זו היא מיתה חטופה, חלה יום א' ומת זו מיתה דחופה וכו', ה' מיתת כל אדם. אמר רבא מחמשים ועד ששים זו היא מיתת כרת, רב יוסף כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן, אמר נפקא לי מכרת, א"ל אביי נהי דנפק מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפיק מר, א"ל נקוט מיהא פלגא בידך ע"כ. לכן אמר מאריכין לו ימיו, שלא ימות במיתה חטופה או דחופה רק בן חמשה ימים, וכן שנותיו שלא ימות פחות מבן ששים. וכבר ביארו שם כי המאריך בתפלתו היינו דמפיש ברחמי. שיכול להאריך כל מה שירצה, וכן המאריך על שלחנו דלמא אתי עניא ויהיב ליה מידי. הרי שטוב להאריך כל מה שירצה. וכן המאריך בבית הכסא תועלת גדול הוא לו, ואע"פ שאמרו (כתובות קיא.), אל תרבה בישיבה שקשה לתחתוניות. כבר אמרו שם בפ' הרואה (ברכות נה.), הא דמאריך ותלי, הא דמאריך ולא תלי. ופרש"י התולה שאינו יושב אלא על ברכיו, שמתוך כך נקביו נפתחין יותר מדאי ע"כ. וכן בסיפא שלשה דברים מקצרין וכו'. לאפוקי מיתת מגפה, דאיתא בסנהדרין פ"ג (כט.), שב שני הוה מותנא ואנש בלא זמניה לא שכיב. והנה שלשה הם המקצרים והמאריכים, גם את זה לעומת זה, כי מי שנותנין לו ס"ת לקרות ואינו קורא, הוא הפך המאריך בתפלתו, כי בתורה כתיב כי הוא חייך ואורך ימיך (דברים ל, כ). והתפלה היא חיי האדם בעה"ז, כי צריך להתפלל על המזונות ועל החיים ועל הרפואה וכיוצא. והמאריך על שלחנו כדי שיבאו עניים, וגם כדי ללמוד תורה על השלחן, כדתנן בפ"ג דאבות, ע"ש באבות עולם שלנו (אבות עולם - אבות ג' ד'.). כנגד זה מי שנותנין לו כוס של ברכה לברך ואינו מברך, כי בברכת המזון יש ברכה לבעל הבית, וכתיב ואברכה מברכיך (בראשית יב, ג). וכל המברך מתברך, ואם אינו רוצה לברך יקצרו ימיו ושנותיו. והמאריך בבית הכסא זוכר כי הוא נוצר מטיפה סרוחה וכל בטנו מלא קיא צואה, ובזה ישים בלבו לעשות רצון קונו, והוא עתיד ליתן דין וחשבון לפניו, וכנגד זה המנהיג עצמו ברבנות. וג' דברים אלו הם מ"ש ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין רוע הגזרה. כי המאריך בתפלתו, הרי תפלה. המאריך על שלחנו כדי שיבאו עניים, הרי צדקה. והמאריך בבית הכסא שזוכר כל הנז', יעשה תשובה ויתכפר לו. 

ובזה נפרש מסרה אחת בתהלים כ"ג. לאורך ימים. ג'. וסי' ושבתי בבית ה' לאורך ימים (תהלים כג, ו). עדותיך נאמנו מאד וכו' ה' לאורך ימים (תהלים צג, ה). למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים (איכה ה, כ). כי כנגד המאריך על שלחנו שמאריכין לו ימיו, בא הרמז במזמור הנהוג לאמרו על השלחן. אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, דהיינו שאני עושה צדקה שנק' טוב וחסד, וגם טוב היא התורה, כי לקח טוב (משלי ד, ב). וחסד זו צדקה, ומאריך על שלחני כדי שיבאו עניים ולעסוק בתורה, וכנגד זה ושבתי בבית ה' לאורך ימים. והמאריך בתפלתו, שאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, אמר עדותיך נאמנו מאד לביתך נאוה קדש. דאמר ריב"ל לבניו, קדימו וחשיכו לבי כנישתא, כי היכי דתורכו חיי (ברכות ח.). והבית הכנסת נק' קדש, ואהי להם למקדש מעט (יחזקאל יא, טז). ובזה ה' לאורך ימים. שמאריך ימיו ושנותיו של אדם. והמאריך בבית הכסא כדי לנקות גופו, כמ"ש (ברכות יד:), הרוצה לקבל עול מלכות שמים שלימה, יפנה ויטול ידיו ויתפלל. על זה אמר למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים. כי כל הימים אשר אנו חיים על האדמה נאמר כי אם מאוס מאסתנו (איכה ה, כב). שהאדם צריך לנקות גופו מכל מיאוס וצואה, כיון שכל גופו מלא סחי ומאוס, ואם מבקש לחיות לאורך ימים צריך שיאריך בבית הכסא להוציא ממנו הזוהמא ודוק.

אלה איפוא הם דברי המ' הראשון, עוז והדר לבושה וכו'. דקשה מאי עוז והדר ומאי לבושה, לכן פי' שזה מדבר בלבושה של תורה, והוא הלבוש של הנשמה שבו מתלבשת לאור באור החיים, ולפי שהקדמנו שיש שני לבושים לנשמה, והא' מן המצות ומ"ט שבהם עומדת בג"ע תחתון, והשני בתורה ותפלה בג"ע עליון. לכן אמר עוז והדר לבושה של תורה, שבהם מתכבדת הנשמה, כר' יוחנן דקרי למאניה מכבדותיה (שבת קיג). והנה איתא בזהר פ' אמור דף ק"א א', דעובדין טבין דב"נ עביד בהאי עלמא, עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו, וכד ב"נ אתקין עובדין טבין, וגברין עליה עובדין בישין, ותוהא על אינון טבוון דעבד בקדמיתא, הא אתאביד הוא מכלא. מה עביד הב"ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא, אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עילאה ואתקין לבושוי מעובדוי, קב"ה אשלים ליה מאינון עובדין דעביד האי רשע חטאה, ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו בההוא עלמא, הה"ד יכין וצדיק ילבש וכו'. וכבר פי' בזה כמה פסוקים יעויין במקומו, ז"ש עוז והדר לבושה של תורה. אך העוז וההדר הוא כשהשלים מדת לבושו ולא יצטרך לאחרים, וזהו ותשחק ליום אחרון. שבהגיע עת פקודתו מתלבש בלבוש שלו שהשלים מעצמו, וזהו לבושה ממש מבלי סיוע מאחר. וז"ש אימתי היא שוחקת מתן שכרה ממש לעתיד לבא, דהיינו ביום מיתתו. והוא מ"ש בב"ר פ' ס"ב. כתיב עוז והדר לבושה, כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעתיד לבא, ומראה להם הב"ה עד שהם בעה"ז מתן שכרן, מה שהוא עתיד ליתן להם ל"ל, ואימתי הב"ה מראה להם מתן שכרן שהוא מתוקן להם, סמוך למיתתן, לפיכך ותשחק ליום אחרון ע"כ. ובזה נבין מס' אחת בפ' משפטים, כצאת ג', וסי' לא תצא כצאת העבדים (שמות כא, ז). והיה כצאת משה האהלה (שמות לג, ח). ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה, לא). הנה בזהר פ' משפטים דף צ"ו ב', וכי ימכור איש (שמות כא, ז). דא קב"ה. את בתו, דא נשמתא קדישא. לאמה, למהוי אמה משתעבדא בינייהו בהאי עלמא, במטו מינייכו, בשעתא דמטי זמנא לנפקא מהאי עלמא, לא תצא כצאת העבדים, לא תפוק מתטנפא בחובין, תפוק בת חורין ברירא ונקייה. ז"ש לא תצא כצאת העבדים, מתטנפא בחובין, רק והיה כצאת משה, אין והיה אלא לשון שמחה, שתצא בשמחה, ותשחק ליום אחרון כדלעיל, ואז יקומו כל העם והשתחוו איש פתח אהלו, שכשהצדיק נפטר כל הצדיקים יוצאים לקראתו. אי נמי מדבר בעה"ז שכלם מתעסקים בהספדו, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, וזרח השמש ובא השמש, שעד שלא שקעה שמשו של צדיק זה, זרחה שמשו של צדיק אחר. ועל פ' זה דרשו ביומא פ"ב (כג.), הנעלבים ואינן עולבין, זהו במחשבה. שומעין חרפתם ואינן משיבין, זהו הדבור. עושין מאהבה, כנגד המעשה. עליהם נאמר כצאת השמש בגבורתו. ממי אתה למד מאברהם, כי השלים לבושו בשלם שבפנים ע"י שעסק בתורה ובג"ח שנק' דרך ה', כי כן בתורה כתיב דרכיה דרכי נועם, ובג"ח הוא דרך ה', שכן אמרו והלכת בדרכיו. מה הוא גומל חסדים אף אתה גמול חסדים. וזהו ואברהם זקן, שהשלים לבושו הנעשה מהימים שאדם עוסק בהם בתורה ובג"ח, וזהו בא בימים, ולא נצטרך לסיוע ע"י אחר, כי וה' ברך את אברהם בכל. כי הוא היה צדיק וישר. כן הצדיק זה, הכי קרא שמו אברהם, שגם הוא זכה לזקנה ושיבה, לחזות את האהבה. להשביע נפש רעבה. כן יזכנו ה' לארץ טובה ורחבה. בלע המות לנצח ושבתה מדהבה. ולפניו תדוץ דאבה. ב"ב אמן. בילא"ו.