דרוש כ''ו לפרשת צו והפטרה

אשר צוה ה׳ את משה בהר סיני ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה׳ במדבר סיני (ויקרא ז, לח).

במדרש (ויקרא רבה פ׳ ב׳): דבר אל בני ישראל (ויקרא א, ב). רבי יודן בשם רבי ישמעאל בר נחמן משל למלך שהיה לו פרקסין (פי' לבוש התחתון שעל הבשר), והיה מצוה את עבדו ואמר לו קפלו ונערו ותן דעתך עליו, א''ל עבדו אדוני המלך מכל פרקסין שיש לך אי אתה מצוה אותי אלא על זה, א''ל שאני מדביקו לגופי. כך אמר משה לפני הב''ה, רבש''ע מע' אומות אוותנטיות (פי' גדולות) שיש לך בעולמך אי אתה מצוה אותי אלא צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל, אמור אל בני ישראל, א''ל שהן דבוקין לי, הה''ד (ירמיה יג, יא): כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל. ע''כ.

יתירה החבה ואהבת הדומים מכל אהבה שבעולם, ואע״פ שחלקו הפלוסופים אם האהבה תתהוה בין הדומים או בין הבלתי דומים, כמו שהביא דבריהם בעל עקדת יצחק שער ח׳. הנה כלל גדול אמרו אין אהבה אלא בדומים. ויש לנו ראיה מספקת מדבריהם ז״ל בבבא קמא פ״ח (דף צב:), אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי מטייל ואזיל דקלא בישא גבי קינא דשרכי. ופרש״י דרך דקל רע לגדל בצד אילן סרק. א״ל דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים ותנן במתניתין ותנינא בברייתא. כתוב בתורה דכתיב וילך עשו אל ישמעאל (בראשית כח, ט). שנוי בנביאים דכתיב ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים ויצאו עמו (שופטים יא, ג). ומשולש בכתובים דכתיב כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו (תוס׳ ב״ק צ''ב ע''ב) ד״ה משולש בכתובים. כל עוף כנף למינהו ישכון. אין זה מקרא בכל התורה, ושמא בספר בן סירא (פ׳ י״ג) הוא, וכן סלסלה ותרוממך ובין נדיבים תושיבך). תנן במתניתין (מס' כלים יב, ב): כל המחובר לטמא טמא וכל המחובר לטהור טהור. ותנינא בברייתא (חולין ס''ה ע''א) ר''א אומר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו. וקשה מאד מה לו כי יצעק מנא הא מילתא דאמרי אינשי, וכי שיחתן של אנשים צריכה לימוד מהתורה, ועוד מה לנו לכמה ראיות ואם יש ראיה מן התורה די בזה. ועוד שהיה לו לומר בקצור מצינו מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים ככתוב בשאר מקומות. וכשם שאמר כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כך היה לו לומר ומרובע במתניתין ומחומש בברייתא. האמנם ידע רבא גודל המחלוקת הנז׳, כי יש פנים לכאן ולכאן, לכן שאל לרבה בר מרי מנא הא מילתא וכו׳. כלומר הנה ממשל בפי אנשים אנו רואים שהאהבה בדומים, וא''כ מנין לנו ראיה מספקת. וא״ל דבר זה וכו'. הרבה להשיב בכמה ראיות לאמת הדבר שאין אהבה אלא בדומים. וזה בכל ד׳ מינים שבעולם דומם צומח חי מדבר, והתחיל במין האדם שהוא חי מדבר לפי שהוא תכלית הבריאה כנודע, ולפי שג' מינים באדם: צדיקים רשעים ובינוניים. לכן הביא ג׳ ראיות והכל בלשון א׳, כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים. לפי ששלשתם מדברים באדם. כתוב בתורה וילך עשו אל ישמעאל וכו׳ (בראשית כח, ט). כי יש בכתוב יתור נפיש שכיון שהתחיל וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו (שם ח). תכף היה לו לומר ויקח את מחלת בת ישמעאל. כדרך שהזכיר תחלה ויקח עשו את יהודית וכו' (בראשית כו, לד). ומה השמיענו באמרו וילך עשו אל ישמעאל (בראשית כח, ט). ועוד שכיון שראה עשו שצוה יצחק ליעקב, קום לך פדנה ארם וקח משם אשה מבנות לבן (שם ב). והיה ידוע ששתי בנות ללבן ושני בנים ליצחק, והיו הכל אומרים הגדולה לגדול והקטנה לקטן (תנחומא פ׳ ויצא), למה לא הלך גם הוא אצל לבן. על זאת האריך הכתוב בלשונו וילך עשו אל ישמעאל. להורות כי מצא מין את מינו ונעור לקום על יצחק ושניהם לדבר א' נתכונו, כמ״ש רז״ל ע״פ יקרבו ימי אבל אבי (בראשית כז, מא). ע״ש ((ילקוט בראשית כ״ז. רמז קט״ו). יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב (בראשית כז, מא). רבנן אמרי אם אני הורגו הרי שם ועבר יושבין עלי בדין ואומרים לי למה הרגת את אחיך, אלא הריני הולך ומתחתן לישמעאל, והוא בא ועורר עמו על הבכורה והורגו, ואני עומד עליו כגואל הדם והורגו, ויורש אני שתי משפחות, הה״ד יען אמרך את שני הגוים ואת [שתי הארצות] לי תהיינה וירשנוה וה׳ שם היה (יחזקאל לה, י). מאן אמר דאמרית כן, אמר הב״ה וה׳ שם היה. כפר עשו ואמר אנא לא אמרי הדא מילתא. אמר ליה הב״ה לית אנא ידע דאנא בודקיהון דלביא, אני ה׳ חוקר לב (ירמיה יז, י)). ומזה למדנו שאין אהבה אלא בדומים. והן הרשעים כעשו וישמעאל שנתחברו יחד בכונה רעה להרוג את יצחק, והב''ה הפר עצתם והמית את ישמעאל, ככתוב בפ׳ תולדות ע''ש (ח״ג דרוש ו׳ לפ׳ תולדות. ורש״י ז״ל פי׳ ביחזקאל ל״ה. ז״ל, ורבי תנחומא דורשו כלפי שהלך עשו אל ישמעאל להתחתן בו להשיאו שיעורר על יצחק על ירושת אברהם ויהרוג ישמעאל את יצחק, ואהיה אני גואל הדם ואהרוג את ישמעאל. וזהו יקרבו ימי אבל אבי (בראשית כז, מא). ואירש אני את יצחק ואת ישמעאל ע״כ. וכו׳, בב״ר סוף פ׳ ס״ז. רבי יודן בשם ר׳ איבו אמר בפשע שפתים מוקש רע ויצא מצרה צדיק (משלי יב, יג). ממרד שמרדו עשו וישמעאל בהב״ה והכעיסו אותו, וכן נשיו שהכעיסו אותו באת להם תקלה. ויצא מצרה צדיק זה יעקב, ויצא יעקב ע״כ. וקשה שהרי אמרו ז״ל (בראשית רבה פ׳ ל״ח), תקבר בשיבה טובה (בראשית טו, טו). בישרו שישמעאל יעשה תשובה. ומה תקלה באת להם, ואיך יצא יעקב מאותה תקלה וכו׳, וזה דגרסי׳ בסוף פ״ק דמגלה (יז.), בן ששים ושלש שנה היה יעקב אבינו בשעה שנתברך מאביו ובאותו פרק מת ישמעאל, דכתיב וילך עשו אל ישמעאל וכו׳ (בראשית כח, ט). ממשמע שנאמר מחלת בת ישמעאל איני יודע שהיא אחות נביות, אלא מלמד שקדשה ישמעאל אביה ומת והשיאה נביות אחיה ע״כ. זה שאמר הכתוב בפשע שפתים, דהיינו ממרד שמרדו עשו וישמעאל בהב״ה, כי הנה עשו נתן דעתו להתגייר, כמ״ש שם בב״ר. וילך עשו אל ישמעאל (בראשית כח, ט). נתן דעתו להתגייר. מחלת, שמחל לו הב״ה על כל עונותיו. בשמת, שנתבשמה דעתו עליו ע״כ. וכן ישמעאל עשה תשובה במיתת אברהם, כמ״ש ע״פ ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו (בראשית כה, ט). ועתה נתיעצו שניהם להרוג את יצחק כדלעיל, וזהו מרד שמרדו, כי אחרי שובם ניחמו וחזרו למרוד בו ית׳ בעלות בלבם תועה לשפוך דם נקי, וזהו והכעיסו אותו, כי שפיכות דמים הוא מעלה חימה לנקום נקם, כמ״ש על כל הכעסים אשר הכעיסו מנשה (מ״ב כג, כו). שכתוב בו וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד (מ״ב כא, טז). וגם שם כתוב ויהיו מכעיסים אותי. מלכים ב׳ כ״א. וכן נשיו. דוק שלא אמר וכן נשיהם רק נשיו דהיינו של עשו, שכן אמרו בב״ר סוף פ׳ ס״ז. אילו הוציא את הראשונות יפה היה, אלא על נשיו, כאב על כאב, תוספת על בית מלא ע״כ. דהיינו שהיו מקטרות לע״א, כדכתיב בית מלא זבחי ריב (משלי יז, א). וזהו בפשע שפתים מוקש רע, דהיינו ממה שהוציאו בשפתם להרוג את יצחק ואת יעקב, בזה מוקש רע, שבאת להם תקלה שמת ישמעאל, ובזה ויצא מצרה צדיק, בין על יצחק בין על יעקב, שהפר ה׳ עצתם, ולפי שלא באו לידי מעשה לכן אמרו שישמעאל עשה תשובה, שמת בתשובתו ולא שפכו ידיו דם נקי. וגם בזה ניצול יעקב, וזהו סמיכות הכתובים וילך עשו אל ישמעאל וכו׳ אחות נביות וכו׳ (בראשית כח, ט). ויצא יעקב (שם י). ודוק.). כן הדבר הזה בבינוניים, ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים ויצאו עמו (שופטים יא, ג), דגם בזה כפל ענין דהיה די שיאמר ויתלקטו אליו אנשים ריקים, שכבר הזכיר ויברח יפתח מפני אחיו (שם), ועוד ויצאו עמו מיותר גמור. אלא ודאי שבא ללמדנו כי כשם שיפתח לא היה שלם, לכן ויתלקטו אל יפתח דומים אליו אנשים ריקים. ולפי שגם הוא כמותם לא ריחקם אלא קרבם, ויצאו עמו שוים אליו. ועל הצדיקים כתוב בספר בן סירא, כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו. ויובן עם מ''ש בפ' חלק (סנהדרין קח:), וישלח את היונה מאתו (בראשית ח, ח). מכאן שדירתן של עופות טהורים אצל הצדיקים. שלכן ביונה כתוב מאתו, לפי שהיתה דרה עמו, אך בעורב הטמא לא אמר מאתו רק וישלח את העורב (שם ז). ומזה למדנו כי כשם שכל עוף למינו ישכון, שכן הטהורים הולכים אצל הצדיקים, מזה נלמוד כי בן אדם לדומה לו, ששם אדם נאמר על הצדיקים, ומי שהוא צדיק אוהב הצדיקים ובוחר בחברתם. גם בדומם ראינו במופת כי אבן השואבת הברזל, אמרו חכמי המחקר כי זה נולד מהדימוי שביניהם, כי האבן הזאת היא ברזל שנעשה אבן, והברזל אבן מתכית. ולהפך מזה יש אבן הנקראת בלשונם טיאמיד״י שאם תקרב לברזל יברח מפניה להיותה הפכית אליו. ובזה מובן אצלי הכתוב בפ׳ עקב, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל וכו׳ (דברים ח, ט.). ונלע״ד שיובן עם מ״ש בתנחומא סוף פ׳ בראשית, ויקרא את שמו נח לאמר וכו׳ (בראשית ה, כט.). קודם שנולד נח היו זורעין חטים וקוצרים קוצים ודרדרים, כיון שנולד נח חזר העולם לישובו, זורעין חטין וקוצרים חטין. עד שלא נולד נח עושים מלאכה בידיהם, לכך כתיב ומעצבון ידינו (שם.), נולד נח התקין להם מחרישות ומגלות וקרדומות וכל כלי מלאכה וכו׳. זש״ה ארץ אשר לא במסכנות, מלשון ויבן ערי מסכנות (שמות א, יא.). שפי׳ ז״ל (שמות רבה פ׳ א׳.), שמסכנות את בעליהן. אף כאן לא היו מסכנים עצמן לעשות מלאכתן בידים כשנים קדמוניות. א״נ מל׳ ותהי למלך סוכנת (מלכים א׳ א, ד.). לשון חמום. גם כאן לא במסכנות תאכל בה לחם, לחמם עצמכם במלאכה כבדה בידים רק בכלים המיוחדים לכך, וזהו ארץ אשר אבניה ברזל, כי נולד שם הברזל שבו עושין כלי המחרישה וכל המצטרך, לא תחסר כל בה. ולא זו בלבד אלא ארץ אשר אבניה ברזל, זו אבן השואבת כנז׳. ובצומח ג״כ יש אהבה בדומים, שכן אמרו במדרש שוחר טוב מזמור צ״ב. צדיק כתמר יפרח. מה התמרה הזאת יש לה תאוה כך ישראל תאותן להב״ה, אמרו רבותינו מעשה היה בתמרה אחת שהיתה בחמתן ומרכיבין אותה ולא היתה עושה פירות, אמר להם דקלי אחד תמרה זו היא רואה מיריחו ומתאוה לה, הלכו והביאו ממנה מיד עשתה פירות, כך תאותן של ישראל אל הב״ה, ע״כ. ועם זה אני מבין מ״ש בשיר השירים ז׳. מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים זאת קומתך דמתה לתמר, דקשה הכפל מה יפית ומה נעמת, ומה שייכות יש בזה עם זאת קומתך וכו׳. ועוד פשיטא שבתענוגים יש אהבה, ומהו אהבה בתענוגים, דאדרבא האהבה ניכרת בצרות. אך בתרגום איתא ז״ל, כמה יאה אנת כנישתא דישראל בזמן שתסבולי עלך ית ניר מלכותי בעידן דאנא מוכח יתיך ביסורין על חוביך ואנת מקבלא יתהון ברחים דמיין באנפיך כתפנוקין. וזה ע״ד מה ששנינו בפ״ט דברכות (דף ס:), חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ואמרו לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה. ז״ש מה יפית ומה נעמת, דהיינו חסד ומשפט אשירה (תהלים קא, א.). בין כשאני עושה עמכם טובה ובין כשאני שולח עליכם יסורין את אוהב אותי, כמי שאוהב חבירו בתענוגים שמענג אותו, והראיה מחנניה מישאל ועזריה שעשו עצמן כתמר שלא לשחות ולהשתחוות לצלם נ״נ, כמ״ש לאלקך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגוד (דניאל ג, יח.). שיובן עם מ״ש התוס׳ בפ״א דע״א (דף ג.), שאותו הצלם לא היה ע״א אלא אנדריטי של מלכים. והם אמרו לא זו בלבד שלא נעבוד ע״א שלך אלא אף לצלם זה לא נסגוד. ועוד יובן עם מ״ש בטור י״ד סימן ק״ן. ישב לו קוץ ברגלו לפני ע״א או נתפזרו לו מעות בפניה לא ישוח להסיר הקוץ וליטול המעות מפני שנראה כמשתחוה לה. ולכן אמרו לאלקך לא איתנא פלחין לעבדה ממש, אלא גם לשוח בפניה אין אנו רוצין, ולכן ולצלם דהבא די הקימת לא נסגוד, וזהו זאת קומתך דמתה לתמר. אף שהיו יוצאין לישרף, כי אהבתם לה׳ עזה כמות, ומסרו עצמם עליה כמי שמתענג בתענוגים. ואז אני לדודי (שיר השירים ז, יא.) דומה אליו, כמו שדרשו רז״ל זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב.). אהא דומה לו. והוא ג״כ ועלי תשוקתו. כי יעקב בחר לו יה (תהלים קלה, ד.), לפי שדומים אליו. הנה כי כן ז״ש ותנן במתניתין כל המחובר לטמא טמא. והוא בפי״ב דכלים, אונקלי של דרגש טמאה ושל נקליטים טהורה, זה הכלל כל המחובר לטמא טמא וכל המחובר לטהור טהור. ופי׳ אונקלי של ברזל שתחוב בכלי, וכשהכלי טהור גם האונקלי טהור וכן להפך, והרי זה כנגד הדומם שהוא הברזל, וכלי עץ הוא הצומח. ולמדנו שגם באלה אין אהבה אלא בדומים. ולהיות זה במין האחר לא אמר ומרובע, כי לא באדם משתעי כשלשת האחרים. וכנגד החי אומר ותנינא בברייתא לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו. שמהדימוי שביניהם שוכנים זה אצל זה לפי שאין אהבה אלא בדומים. ובתורת כהנים פ׳ קדושים, ואהבת לריעך כמוך (ויקרא יט, יח.) זה כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם (בראשית ה, א.) זה כלל גדול מזה ע״כ. הכונה כי צריך שהאדם יאהב לרעהו כשהוא דומה לו בטובה, וזהו כמוך בדומה לך, לפי שאין אהבה אלא בדומים, וכמ״ש חבר אני לכל אשר יראוך (תהלים קיט, סג.). לא כן הרשעים הלא משנאיך ה׳ אשנא (תהלים קלט, כא.). ובן עזאי נפקא ליה מדכתיב זה ספר תולדות אדם, שכיון שכלנו בני איש א׳ נחנו צריך לאהוב חבירו כנפשו, וכתוב שם בדמות אלקים ברא אותו. וכיון שכן כל א׳ דומה לחבירו, כי בצלם אלקים עשה את האדם, ואין אהבה אלא בדומים.

ובזה נבא לביאור ההפט׳ ירמיה ז׳. כה אמר ה׳ צבאות אלקי ישראל עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר (ירמיה ז, כא.). כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח (שם כב.). כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי וכו׳ (שם כג.). וקשה למה אמר כאן אלקי ישראל, כי כיון שהזכיר ה׳ צבאות כבר ידענו שהוא אלקי ישראל. עוד קשה כי מה צוה אותם ביום עלותם מארץ מצרים, שהוצרך לפרש שלא צום באותו יום על הקרבנות. אשר על כן נקדים לבאר מ׳ ז״ל בתנחומא פ׳ זו ז״ל, ד״א וזאת תורת זבח השלמים (ויקרא ז, יא.). זש״ה אשמעה מה ידבר האל ה׳ כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו (תהלים פה, ט.). אמרו א״ה לבלעם למה אמר הב״ה לישראל שיהיו מקריבין לו קרבנות ולנו לא אמר כלום. אמר להם בלעם הקרבנות אינן אלא שלום, ומי שקבל את התורה שכתובין בה צריך שיקריב קרבנות, אתם מתחלה פסלתם אותה ועכשיו אתם מבקשין להקריב קרבנות, מי שקבלה הוא מקריב קרבנות, שנאמר ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום (תהלים כט, יא.), לכך נאמר אשמעה מה ידבר האל ה׳ וגו׳. ומה דבר וזאת תורת זבח השלמים ע״כ. ותחלה קשה למה אמר דרש זו על השלמים ולא על הקרבנות הקודמים. עוד היל״ל ולנו לא צוה ולמה כתב ולנו לא אמר כלום. עוד בתשובת בלעם יש כפל ענין במלות שונות. האמנם קשה לו לבעל המ׳ מה שכתוב וזאת תורת זבח השלמים. דבשלמא בשאר קרבנות שייך שפיר לפי מ״ש בפי״ג דמנחות (דף קי.), א״ר יצחק מ״ד זאת תורת החטאת (ויקרא ו, יח.). וזאת תורת האשם (ויקרא ז, א.). כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם. וכן בעולה נאמר זאת תורת העולה (ויקרא ו, ב.). לפי שבאה על הרהור הלב (ויקרא רבה פ׳ ז׳.). אך בשלמים שאין באין על חטא, למה כתב בהם וזאת תורת זבח השלמים (ויקרא ז, יא.), לכן הביא הפסוק אשמעה מה ידבר האל ה׳ כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו (תהלים פה, ט.). שגם בזה יקשה, והלא השלום צריך גם לאומות, שכן דרשו ז״ל (תנחומא דברים י׳.), ואשלח מלאכים ממדבר קדמות (דברים ב, כו.). ממך למדתי שקדמת לעולם, שהלך אצל האומות אם רוצים לקבל התורה, וכתוב כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום (דברים כ, י.). ואיך יאמר כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו, שנראה שבא לשלול שאין שלום אמר ה׳ לרשעים (ישעיה מח, כב.). לכן פי׳ שהפסוק מדבר בקרבנות, וזה כי אמרו א״ה לבלעם למה אמר הב״ה לישראל שיהיו מקריבין לו קרבנות וכו׳. והנה איתא בת״כ פ׳ אמור, איש איש (ויקרא כב, ד-יח.). להביא את הע״א שיהיו נודרים נדרים ונדבות כישראל. ושנינו בפ״א דשקלים (שקלים א, ה.), כל שהוא נידר ונידב מקבלין מידם. ותנן התם וכן הוא מפורש ע״י עזרא, שנאמר לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו (עזרא ד, ג.). וקשה דהיל״ל לא לכם לבד, שהרי ישראל היו עוסקים בבנין, האמנם הכונה כמ״ש במדרש ילקוט פ׳ תרומה, שכשא״ל הב״ה למשה ועשו לי מקדש (שמות כה, ח.), נרתע לאחוריו ואמר כתיב הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וכו׳ (מלכים א׳ ח, כז.). וכבר פי׳ אותו בדרוש לפ׳ שקלים ע״ש (חלק א׳, דרוש נ״ד לפרשת ויקהל שקלים והפטרה.). אף כאן אמר עזרא לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו, כי גם לנו לא נכון לעשות כן, כי הנה השמים וכו׳. אמנם לפי שצונו בתורה ועשו לי מקדש. כך היא חובתנו וכך יפה לנו. וז״ש כי אנחנו יחד נבנה לה׳ אלקינו לעשות רצונו, ולע״א כאשר צונו המלך כרש מלך פרס. ודבר המלך אין להשיב. ובילקוט פ׳ אמור, אמר רב הונא שלמי נכרי עולות. ופרש״י נכרי שנדר להביא שלמים עולות הן ואין נאכלין, וה״ה דמנחתם כליל. ומפיק לה התם, אשר יקריבו לה׳ לעולה (ויקרא כב, יח.), כל דמקרבי עולה נינהו. ז״ש האומות למה אמר הב״ה לישראל שיהיו מקריבין לו קרבנות חטאות ואשמות ועולות ולנו לא אמר כלום, שלא זו בלבד שלא צוה להם להקריב שום קרבן אלא אף הנדרים והנדבות שנודרים מעצמן אינן קריבין אלא עולות, והעולה כלה כליל, מש״כ בשלמים שיש בהן לה׳ ולכהנים ולבעלים, ז״ש ולנו, כלומר הנוגע אלינו, דהיינו שאין לנו חלק בקרבן כלל, וזהו בדיוק ולנו לא אמר כלום. ולכן הביא מ׳ זה ע״פ וזאת תורת זבח השלמים (ויקרא ז, יא.), כי השלמים יש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים, ושלמי ע״א עולות שאין להם חלק כלל בקרבן. עוד ידוייק היטב ולנו לא אמר כלום. עם מאי דאיתא בתורת כהנים פ׳ ויקרא, נפש כי תחטא. בני ישראל מביאין חטאת ואין הע״א מביאין חטאת, ואצ״ל מצות שלא נצטוו עליהן בני נח אלא אף מצות שנצטוו עליהן בני נח אין מביאין עליהן חטאת ע״כ. ז״ש למה אמר הב״ה לישראל שיהיו מקריבין לו קרבנות, דהיינו כשחוטאין שיביאו קרבן ויתכפר להם, ולנו לא אמר כלום, כלומר אפילו על מצות בני נח שאנו מצווין עליהם לא אמר שנביא עליהם קרבנות, ואף כי אנו נודרים ומתנדבים נדר או נדבה, גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (קדושין לא.). א״ל בלעם הקרבנות אינן אלא שלום, כלומר אל תדמו בנפשכם שהקרבנות הם שוחד לכפר על החטאים כי אינן אלא שלום, דהיינו שהחוטא יעשה תשובה ויתכפר לו, ואז יתקיים בו שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נז, יט.). זה בעל תשובה שהיה רחוק ונתקרב (ברכות לד:). ועוד אינן אלא שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, שע״י הקרבנות מתקרבים אליו ית׳ והשכינה שוכנת ביניהם. ומי שקבל את התורה שכתובין בה צריך שיקריב, כי בתורה נאמר וכל נתיבותיה שלום (משלי ג, יז.). ומי שקבל התורה ומקיימה עושה שלום בין שני יצריו, ובזה יביא קרבן ויתכפר לו. אתם מתחלה פסלתם אותה, ששאלתם מה כתיב בה וכל א׳ מכם נסוג אחור בשמעו מצוה המנוגדת לו, כי אדום אמר שא״א לו בלא תרצח, שהרי נתברך אביהם על חרבך תחיה (בראשית כז, מ.). וכן כלם, כמ״ש במדרש (מכילתא פ׳ יתרו, פ׳ ה׳.). ועכשיו אתם מבקשים להקריב קרבנות שהיא מצוה אחת מן התורה. ואם לא קבלתם אותם מאין הרגלים שתקריבו קרבנות. וחזר ואמר מי שקבלה הוא מקריב קרבנות, כלפי מ״ש בילקוט יחזקאל י״ח. שאלו לחכמה חוטא מה ענשו וכו׳, שאלו לתורה חוטא מה ענשו, א״ל יביא קרבן ויתכפר לו. הנה שאלולי בשביל התורה היה ראוי להמית החוטא, כמ״ש הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח, ד-כ.). אך התורה אמרה יביא קרבן ויתכפר לו, ולכן מי שקבלה מקריב קרבנות לפי שהיא מליצה בעדו. ועוד כלפי מ״ש שאפילו על ז׳ מצות בני נח אינן מביאין קרבן, לכן אמר שהטעם לפי שלא קבלו התורה ואז יש מקום להמית החוטא, מש״כ אחר שהתורה אמרה יביא קרבן שבזה ניצול מהמיתה. ומביא ראיה מהכתוב ה׳ עוז לעמו יתן, לפי שהם עמו בחירו ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. לפיכך ה׳ יברך את עמו בשלום (תהלים כט, יא.). ע״י הקרבנות שמשימים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. ובזה מובן היטב הפסוק אשמעה מה ידבר האל ה׳ כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו (תהלים פה, ט.) דווקא, שלמו צוה להקריב קרבנות לא לעם אחר, וגם אמרו כי אין חפץ בכסילים שחוטאים ומביאים קרבן (ברכות כג.), כי בהם מתקיים ואל ישובו לכסלה, שאף שחוטאים מביאים קרבן ועושים תשובה ומתכפרים ולא ישובו לסורם. וזהו וזאת תורת זבח השלמים, כי מי שקבל התורה ומקיימה יביא שלמים.

על כל אלה אמר הנביא כה אמר ה׳ צבאות אלקי ישראל. כי דוקא לישראל צוה להקריב קרבנות. וכשאינם עושים רצונו של מקום אין חפץ בקרבנות, ולכן אמר להם עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר (ירמיה ז, כא.). כי אין לו חפץ בכם, כמ״ש אין חפץ לה׳ בעולות וזבחים כי אם לשמוע בקול ה׳ (שמואל א׳ טו, כב.). כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים וכו׳ (ירמיה ז, כב.). כי הנה בכמה מצות תלה הטעם זכר ליציאת מצרים, כמו בפ׳ ציצית ובפרשת מועדות ודומיהם, כי על מנת כן הוציאם ממצרים כדי שיקבלו מצות וישמרו אותם. אך בפרשת קרבנות לא נזכרה יציאת מצרים מעולם כדי שלא יאמרו העמים שהקרבנות הם שוחד על הנסים ועל הגבורות שעשה עמהם להוציאם מבית עבדים. רק אחר שנתן תורה לעמו ישראל צום על הקרבנות לפי שהתורה אמרה יביא קרבן ויתכפר לו. וזהו כי לא דברתי את אבותיכם, לומר על הקרבנות זכר ליציאת מצרים, וזהו על דברי עולה וזבח, וגם לא צויתים יביא קרבן ויתכפר לו ביום הוציאי אותם מארץ מצרים רק אחר מתן תורה, כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי, כי עיקר הקרבנות הם להוכיח החוטא שמה שעשוי בקרבן היה ראוי לעשותו בעצמו ובזה יעשה תשובה. עוד יאמר כי לא דברתי וכו׳. שאע״פ שצוה אותם על קרבן פסח לא היה זה לא עולה ולא חטאת ולא שלמים אלא כלו נאכל לבעלים, ואז צוה אותם שמעו בקולי. דהיינו לקבל התורה, ובזה והייתי לכם לאלקים. ואתם תהיו לי לעם, כי כן צוה משכו ידיכם מע״א וקחו לכם צאן של מצוה (מכילתא פ׳ בא. פ׳ ה׳.), וגם צוה אותם כל בן נכר לא יאכל בו (שמות יב, מג).

וכל זה רמוז בכתוב אשר צוה ה׳ את משה בהר סיני ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה׳ במדבר סיני (ויקרא ז, לח.). שנראה יתור נפיש בכתוב שכבר כתב למעלה זאת התורה וכו׳. אמנם הרי זה בא ללמד על כל מה שאמרנו כי לא צוה על הקרבנות ביציאת מצרים, וגם לא במרה כמו שנצטוו על השבת והדינין קודם מתן תורה. רק אשר צוה ה׳ את משה בהר סיני דווקא ולא קודם, כי רק ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה׳, ולא לשוחד או דבר אחר רק במדבר סיני, בזכות התורה שאמרה יביא קרבן ויתכפר לו. ובזה למדנו שאין אהבה אלא בדומים, שלכן לא רצה הב״ה לזכות בקרבנות אלא ישראל הדומים לו בשמרם את התורה, שהיא כלי חמדה אליו ית׳.

והמ׳ שהקדמנו הוא בויקרא רבה פ׳ ב׳. וקשה למה שאל משה כן והלא לא קבלו א״ה את התורה אלא ישראל הם שקבלוה. וא״כ להם ראוי לצוות ולדבר ולא לא״ה, ועוד למה שאל זה בקרבנות, דבר אל בני ישראל שבפ׳ ויקרא. אך יובן עם מה שאמרנו כי הב״ה לא רצה לקבל קרבנות אלא מישראל, ועליהם אמר אדם כי יקריב מכם. לאפוקי האומות וכדלעיל, לכן היטב קשיתיה למרע״ה למה לא צוה על הקרבנות אלא לישראל, ונקט ג׳ דברים שהם אותם שהוזכרו בתורת כהנים ריש פ׳ ויקרא, והביאם רש״י ז״ל שם ז״ל, לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה וכו׳. שכלם נזכרו בקרבנות, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, וגם בפ׳ פנחס צו את בני ישראל וכו׳ את קרבני לחמי לאישי. והביא המשל למלך שהיה לו פרקסין, שהוא החלוק או הלבוש התחתון שעל הבשר. ולהיות שהוא מדביקו לגופו לכן צוה לקפלו ולנערו. והוא מ״ש בכתובות פי״ג (דף קיא:), ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם (דברים ד, ד.). וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא (שם כד.). אלא כל המשיא בתו לת״ח והעושה פרקמטיא לת״ח והמהנה ת״ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה ע״כ. הרי כי בשביל שישראל הולכים במדותיו ית׳ שהוא גומל חסדים הם מתדבקים עמו. וידענו כי על ג׳ דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (אבות א, ב.). ולכן אליהם נאה לצוות על הקרבנות לפי שהם גמילות חסדים שעושה לו ולכל העולם, כי ע״י הקרבנות בא שפע לעולם.

עוד שם, א״ר אבין משל למלך שהיה לו פורפירון והיה מצוה את עבדו ואומר לו תן דעתך עליו וקפלו ונערו, א״ל אדוני המלך מכל פורפירון שיש לך אי אתה מצוני אלא על זה, אמר לו שאותו לבשתי ביום מלכותי, כך אמר משה לפני הב״ה וכו׳, א״ל הן שהמליכוני תחלה על הים ואמרו לי ה׳ ימלוך לעולם ועד (שמות טו, יח.). הרי זה לבוש מלכות שלובש למעלה מבגדיו, כי הנה כשהיו ישראל במצרים לא היתה ניכרת גדולתו ית׳, שלכן אמר פרעה לא ידעתי את ה׳ וכו׳ (שמות ה, ב.). וע״י הניסים שעשה לאבותינו במצרים ועל הים, אז אמר פרעה מי כמכה באלים ה׳ (שמות טו, יא.). ואמר לו מרע״ה שלח את עמי ויעבדוני (שמות ט, יג.), כי אין העבודה דהיינו הקרבנות אלא לישראל, לפי שהם הודיעוהו בעולם ואמרו על הים ה׳ ימלוך לעולם ועד. ולכן נמשלו לפורפירון שהם בגדי מלכות, לפי שעל ידם היה ה׳ למלך על כל הארץ, ולכן יאתה להם לעבדו שכם א׳ ולהקריב לפניו קרבנות יותר מכל האומות. א״ר ברכיה משל לזקן שהיתה לו מעפורת והיה מצוה את תלמידו ואומר לו קפלה ונערה, א״ל אדוני המלך מכל מעפראות שיש לך אי אתה מצוה אותי אלא על זו, א״ל מפני שאותה לבשתי כשנתמניתי זקן, כך אמר משה וכו׳, א״ל שקבלו עליהם מלכותי בסיני ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. כאן מדבר בתורה, ולפיכך דימה אותם למעפורת שהוא סודר שהיו נוהגים הת״ח ללבוש כמ״ש בכמה מקומות, וגם שינה לשונו שאמר תלמידו ולא עבדו להורות דבתורה משתעי. ולהיות שישראל קבלו התורה והיא שאמרה יביא קרבן ויתכפר לו, לכן להם צוה להקריב קרבנות, ואמר שקבלו מלכותי ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. כן מפינו ישמע. ויוליכנו קוממיות לארצנו. ב״ב אמן. בילא״ו.