דרוש ל׳ לפרשת במדבר

וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם את קדש הקדשים אהרן ובניו יבאו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו (במדבר ד, יט.).

במדרש (במדבר רבה פ׳ ה׳.), אמר הב״ה התורה היא חיים, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה וכו׳ (משלי ג, יח.). כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא (משלי ד, כב.). ובני קהת מחזיקים בתורה שהיא חיים, זה הארון שנושאין שבו התורה, בדין הוא שיחיו ולא ימותו, הוי וחיו ולא ימותו ע״כ.

יוצר המאורות ומתוק האור היוצא מאישון בת עין ולהיותו נכבד מכל החושים הכין ופעל יוצר האדם כמה שמירות לשמרו מכל היזק, כמ״ש בעל שבילי אמונה בספרו הנכבד. וכ״כ רש״י ז״ל, שמרני כאישון בת עין, מזמור י״ז (תהלים יז, ח.) ז״ל, כאישון הוא השחור שבעין שהמאור תלוי בו, ועל שם שחרירותו הוא קרוי אישון לשון חשך, והב״ה הכין לו שומר את ריסי העין המכסין אותו תמיד עכ״ל. ובמדרש שוחר טוב איתא שם, הפלא חסדיך מושיע חוסים (שם ז.). אמר דוד לפני הב״ה רבש״ע תן לי מאותה הרטייה המופלאת שיש לך שמרני כאישון בת עין. א״ר יודן בשם ר׳ לוי אין בית רובע בחללו של עולם שאין בו תשעה קבין מזיקין, אדם פושט ידו לתוך המזיק והב״ה משמרו. ארי״בל כשאדם הולך בדרך אקוניא של מלאכים מהלכין לפניו ומכריזין ואומרים תנו מקום לאיקונין של הב״ה. רבנין אמרין פראמא (מין מסוה הנתון על הפנים. (הערוך).) נתונה לפני עיניהם של מזיקין כחמורים הללו של טוחנין, ובשעה שעונותיו של אדם גורמין, אותו הכסוי מתגלה ומביט באדם והוא ניזוק, לכך מסר הב״ה כל המלאכים הללו שיהו משמרין אותו וכו׳. הנה מ״ש תשעה קבין מזיקין. יובן עם מ״ש בס׳ החסידים סי׳ תתשמ״ו ותתשנ״ג. שהשדים מתחברים יחד ט׳ ט׳, ומי שרוצה לרפאת האדם הניזוק מן השד יאמר הלחש ט׳ פעמים. ולפי שענין השדים ט׳ ט׳ סכנה לאותו שיישן תחת אילן אגוז, שבמקום שהאגוזים תלויים יש עליהם ט׳ עלין לפי שמזיקין שרויים עליו, וכתיב וטאטאתיה במטאטא השמד (ישעיה יד, כג.). וכל דבר טמא שרואה בלילה כגון כלב וחתול ועכבר שנולד בעינים סתומות אינו פותח עיניו עד ט׳ ימים עכ״ל. ונלע״ד לתת טעם לזה לפי שעשרה מישראל הם עדה קדושה, דילפינן לה מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב, לב.). ואתיא תוך תוך ועדה עדה כדבריהם ז״ל (ברכות כא: - מגילה כג: - סנהדרין עד:), ולכן בעשרה שכינה שורה אבל בט׳ אין השכינה שורה, ולכן השדים הולכין ט׳ ט׳ כי אין השכינה שורה בהם כמו בישראל הקדושים, שאין עדה פחותה מעשרה. לכן אמר דהע״ה שמרני כאישון בת עין. שיש עליו כמה מחיצות להגין, כך שמרני בכמה מלאכים להגן מן המזיקין. בצל כנפיך תסתירני, כי זה מדבר על המצות שנמשלו לכנפי יונה, כמ״ש (שבת קל.) ע״פ כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים סח, יד.). מה יונה זו כנפיה מגינות עליה וכו׳. כי כן במצות שעושה אדם נעשו מהם כמה מלאכים כנודע. והם שומרים אותו מן המזיקין ומכריזין ואומרים, תנו מקום לאיקונין של הב״ה, שכל המצות נרשמות במצחו של אדם ((שער רוח הקדש דף י״ח ע״ב) כל המצות יש להם אות רומזת על כל אחת ואחת, וביום שיעשה האדם מצוה אחת אז תתראה מאירה, אך מצות הצדקה תאיר כל השבוע ההיא, בסוד וצדקתו עומדת לעד (תהלים קיא). אבל שאר המצות לא יתגלו ביום אחד, רק אם עשה איזו מצוה אחרת אז תאיר גם זו עמה. (טעמי המצות פ׳ ראה.) אמר מורי זלה״ה כי כל מצוה ומצוה יש לה אות מכ״ב אותיות, וכשאדם עושה מצוה מאיר במצחו אותו אות של אותה מצוה, והאות של מצוה ראשונה מסתלק, וזו בזמן שעושה אותה לבד כי אח״כ נבלעת בפנים, אבל אם עושה מצוה של צדקה האות שלה אינו מסתלק מהר כשאר אותיות של שאר מצות אלא מאיר במצחו כל אותו שבוע, וזהו וצדקתו עומדת לעד (תהלים קיא).), ואז בצלם אלקים ברא אותו, ובורחים מפניו המזיקין. ורבנן אמרין שמסוה נתונה על פני המזיקין כדי שלא יביטו באדם ויזיקו אותו. וז״ש שם בילקוט, אמר דוד לפני הב״ה שמרני כאישון בת עין, א״ל הב״ה שמור מצותי וחיה, כלומר אם תרצה שאשמור אותך מן המזיקין, שמור מצותי וחיה, וזהו בצל כנפיך תסתירני.

ובספרי פ׳ האזינו, ימצאהו בארץ מדבר (דברים לב, י). אלו ישראל, כענין שנאמר כענבים במדבר מצאתי ישראל (הושע ט, י). ובתהו ילל ישימון, במקום הצרות במקום הגייסות במקום לסטות, יסובבנהו, לפני הר סיני, כענין שנאמר והגבלת את העם סביב לאמר (שמות יט, יב). יבוננהו, בעשרת הדברות וכו׳. יצרנהו כאישון עינו, הולכים שנים עשר מיל וחוזרים י״ב מיל על כל דיבור, ולא היו נרתעים לא מקול הקולות ולא מקול הלפידים ע״כ. הוקשה לבעל המאמר מאי ימצאהו בארץ מדבר, מה מציאה שייך בזה, ולכן פי׳ ע״פ הכתוב כענבים במדבר מצאתי ישראל (הושע ט, י). שיובן עם מ״ש בב״ר פ׳ כ״ט ז״ל. א״ר סימון שלש מציאות מצא הב״ה, אברהם דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט, ח). דוד דכתיב מצאתי דוד עבדי (תהלים פט, כא). ישראל דכתיב כענבים במדבר מצאתי ישראל (הושע ט, י). וקשה וכי בהב״ה שייך מציאה, והלא הכל גלוי לפניו מראש בסתר. ועוד למה לא נקט להו כסדר, שהיה צריך להקדים ישראל לדוד.

אמנם יש עוד בב״ר פ׳ ל״ט. ר׳ ברכיה בשם ר׳ נחמיה אמר, למלך שהיה עובר ממקום למקום ונפלה מרגלית מעל ראשו, עמד המלך והעמיד פמליא שלו שם ועשה צבורים והביא מכברות וכבר את הראשונה ולא מצאה, בשני לא מצאה, ובשלישי מצאה. אמרו מצא המלך מרגלית שלו. כך אמר הב״ה מה צורך היה לי ליחס שם ארפכשד, שלח, עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח, אלא בשבילך ומצאת את לבבו נאמן לפניך. כך אמר הב״ה לדוד, מה צורך היה ליחס פרץ חצרון נחשון שלמון בועז עובד ישי דוד, לא בשבילך מצאתי דוד עבדי ע״כ. וקשה למה הוצרך למשל. ועוד שאינו דומה לנמשל, כי במשל אומר שכיבר את הראשונה ולא מצאה, בשני לא מצאה, ובשלישי מצאה. אבל בנמשל לא הביא אלא עשר דורות שמנח ועד אברהם. איברא שבתנחומא פ׳ וישב הביא זה המאמר בדרך אחר, ואמר שם כך נתעסק הב״ה בדורות לשעבר וכללן ומניחן, אדם שת אנוש וכו׳. וכן בעשרה דורות השניים, שם ארפכשד שלח וכו׳, והתינוק נוטל את הספר וקורא לעשרה דורות מאדם ועד נח בבת אחת, כשהגיע לעשר דורות שמנח ועד אברהם, כמו כן קוראם בבת אחת, כשהגיע למרגלית אברהם יצחק ויעקב, התחיל מתעסק בהן ע״כ. והנה איתא בב״ר פ׳ י״ד. א״ר לוי האדם הגדול בענקים (יהושע יד, טו). זה אברהם, ולמה קורא אותו גדול, שהיה ראוי להבראות קודם אדם הראשון, אלא אמר הב״ה שמא יקלקל ואין מי שיבא לתקן אחריו, אלא הריני בורא את האדם תחלה, שאם יקלקל יבא אברהם ויתקן תחתיו עכ״ל. על כל אלה בא המשל למלך שהיה עובר ממקום למקום, דהיינו שברא אדה״ר והניחו בג״ע וחטא וגירשו מג״ע, ולפי שה׳ עמו אע״פ שחטא, לכן אמר שהמלך היה עובר ממקום למקום, ונפלה מרגלית מעל ראשו, זוהי הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל שמשכנה במוח. ולפי שאדם נברא בצלם אלקים, לכן אמר מעל ראשו, שכשחטא ניטלה ממנו כמ״ש יודעי חן. ואיתא בירושלמי דכלאים פ״ט (מג.), עולא נחותא הוה אדמיך תמן שרי בכי, אמרין ליה מה לך בכי, אנן מסקין לך לארעא דישראל, אמר לון ומה הנייה לי, אנא מובד מרגליתי גו ארעא מסאבא, לא דומה הפולטה בחיק אמו לפולטה בחיק נכריה. ופירש שם בעל עין יעקב (הכותב), כינוי מרגלית אל הנשמה הנפטרת מגופו בארץ נכריה ע״כ. ולכן היה בוכה, לפי מ״ש בזהר פ׳ אחרי מות דף ע״ב ב׳, כל מאן דלא זכי בחיוהי ומייתין ליה לאתקברא תמן, עליה כתיב ונחלתי שמתם לתועבה (ירמיה ב, ז). רוחיה נפיק ברשותא נוכראה, וגופיה אתי תחות רשותא דארעא קדישא. הרי שקרא לנשמה מרגלית. עמד המלך והעמיד פמליא שלו שם, שהוא מ״ש וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים (בראשית ג, כד). ועשה צבורים, דהיינו הדורות שהעמיד, למען יבא מי שיתקן פגמו של אדה״ר ותחזור הנשמה אליו, והביא מכברות וכיבר את הראשונה, מלשון ועשית לו מכבר (שמות כז, ד). שר״ל כברה כמ״ש רש״י ז״ל פ׳ תרומה. אף כאן הביא הב״ה עשרה דורות לעולם, למען ימצא בם מי שיתקן עון אדם הראשון. והם עשרה דורות מאדם עד נח, שנכלל בהם אדם ונח, כי גם נח לא היה שלם לתקן פגמו של אדה״ר, אדרבא גם הוא קלקל, וישת מן היין וישכר (בראשית ט, כא). כחטאו של אדם, שסחטה ענבים ונתנה לו (ב״ר פ׳ י״ט). ולכן חזר וכבר בשני ולא מצאה, מנח ועד אברהם ועד בכלל, שעמד אברהם ותקן פגמו של אדה״ר. וכשעמד אברהם מצאה, שתקן פגם אדה״ר כנודע, ולכן נקרא האדם הגדול בענקים. שהיתה בו נשמת אדה״ר שזכה לתקנה. ולכן בנמשל לא הביא רק עשרה דורות שמנח ועד אברהם, כי מן המשל כבר נלמד לעשרה הראשונים. אך לבא לאברהם אמר מה צורך היה לי ליחס שם ארפכשד וכו׳. כלומר לא מבעיא העשרה ראשונים שלא נמצא בהם המרגלית, אלא אף השניים לא נתיחסו אלא בשבילך, ומצאת את לבבו נאמן לפניך. שבמציאה בעלמא מצא אברהם שהיה בנו של תרח עע״ז, ועכ״ז אברהם היה נאמן להב״ה, לתקן מה שקלקל אדה״ר, שכן למד מעצמו והכיר את בוראו. וכן דוד ייחסו אחר תולדות פרץ וכו׳. וקשה שהרי המלכות לא התחילה אלא מדוד, ולמה הוצרך ליחס פרץ חצרון וכו׳, אלא לפי שבא מרות המואביה, לכן ייחסו אחר פרץ והאחרים המנויים שם, ואמר כאן לא בשבילך, כי באברהם אמר אלא בשבילך, ר״ל שלא נמצא בהם צדיק אלא אברהם. אך בדוד אומר לא בשבילך לפי שהיו צדיקים אלא שהמלכות התחילה ממנו, והוצרך למנות הקודמים בשבילך, להורות יחוסך מפרץ ואילך, לא מרות המואביה. והנה שלשה כתרים הם, כי אברהם היה כהן, כדכתיב אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק (תהלים קי, ד). כנזכר במקומו, ומה שראוי היה אדה״ר להיות כהן, אך לפי שחטא לא היה כך, בא במקומו אברהם והקריב בנו יחידו ונעשה כהן. אח״כ בדוד היה כתר מלכות, שהמלכות בשלשים מעלות והכהונה בכ״ד, ולכן כתוב בו, מצאתי דוד עבדי (תהלים פט, כא). וכבר פי׳ ז״ל (ב״ר פ׳ מ״א), היכן מצאתיו בסדום, ואני בשמן קדשי משחתיו (תהלים פט, כא). כי שמואל לא ידע תחלה שהיה ראוי להמשח, לפי שהיה מופרש מאחיו שחשבוהו לבן תמורה, והשמן עצמו רץ על ראשו כמ״ש במדרש (ילקוט שמואל א׳ יו). לכן היה מציאה ממש. ובישראל היה כתר תורה, שהחזירה על כל האומות ולא קבלוה אלא ישראל, וז״ש כענבים במדבר מצאתי ישראל. וכתוב על זה בילקוט הושע ט׳. מדבר בישראל בשעה שעמדו על הר סיני וכו׳ ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע ע״כ. בזה מתוקן הסדר כנגד ג׳ כתרים ממטה למעלה, שעל כלם כתר תורה.

בזה נבוא לביאור המ׳ דספרי, ימצאהו בארץ מדבר. אלו ישראל, שאע״פ שיצאו ממצרים שהיו כלם עע״א, והלכו במדבר מקום תהו מוכן לסטרא אחרא, עכ״ז שם קבלו את התורה כמ״ש לעיל. ובתהו ילל ישימון. אלה הם ג׳ מיני רעות שהיו במדבר, ולכן פירשם במקום הצרות, ששם במדבר יש חיות רעות המצרות לאדם, ולא נמצא שם מים כמו שהיה לישראל שהלכו שם, וגם צידה לא עשו להם. וכמ״ש לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיה ב, ב). זהו ובתהו, שלא נמצא שם כלום, וכמ״ש בפ׳ עקב, המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים (דברים ח, טו). במקום הגייסות, ויבא עמלק וילחם עם ישראל וכו׳ (שמות יז, ח). וכן העמלקי והכנעני, וזהו ילל, שנאמר ויכום ויכתום עד החרמה (במדבר יד, מה). שבזה נשמע קול בכי ויללה. במקום לסטות, שזוהי דרך המדברות, להיות שם לסטים ובוזזים, ולכן אמר ישימון, שהוא לשון שמה ושממה מבלי עובר מפני הלסטים. ועכ״ז הלכו שם ישראל. יסובבנו לפני הר סיני, להצילם מן הצרות שסיבבם במלאכי השרת, שלכן צוה והגבלת את העם סביב לאמר (שמות יט, יב). כמ״ש במקומו. והגבול עצמו היה מזהירם שלא יעלו בהר, והם המלאכים אשר היו שם לשמרם. יבוננהו בעשרת הדברות, שבהם כלולים כל תרי״ג מצות כנודע, וזהו יבוננהו מלשון בינה, שמבין דבר מתוך דבר, להצילם מן הגייסות שבאו מפני שרפו ידיהם מן התורה, וכשיקבלו התורה יהיו חירות מן המלכיות. יצרנהו כאישון עינו, להצילם מן הלסטים שהם המזיקין שהיו שם במדבר, מקום מושבם, וז״ש שלא היו נרתעים לא מקול הקולות ולא מקול הלפידים וכ״ש שלא היו נרתעים מן המזיקין שהיו בורחים מהם.

עוד שם, ימצאהו בארץ מדבר, הכל מצוי ומתוקן ומסופק להם במדבר. באר עולה להם. מן עולה להם, שליו מצוי להם, ענני כבוד מקיפות להם, ובתהו ילל ישימון. במקום הצרות, במקום הגייסות, במקום לסטות, במקום הטנופת. יסובבנהו בדגלים, שלשה מן הצפון, שלשה מן הדרום, שלשה מן המזרח, שלשה מן המערב. יבוננהו בשתי מתנות, מלמד שכשהיה א׳ מן האומות פורש ידו לקבל מן, לא היה בידו עולה כלום, למלאת מים מן הבאר, לא היו עולים בידו כלום. יצרנהו כאישון עינו, כענין שנאמר קומה ה׳ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך (במדבר י, לה) ע״כ. עתה מפרש ימצאהו לשון סיפוק, כמו ומצא להם (במדבר יא, כב). וכמו שתרגם אונקלוס סיפק צרכיהון. ואמר הכל מצוי ומתוקן ומסופק להם, שלש לשונות אלו כנגד מ״ש באר וכו׳. כי הנה השליו היה מצוי להם, כדכתיב ותעל השליו ותכס את המחנה (שמות טז, יג). כדי שלא יטרחו לצאת החוצה, ועוד אמרו במדרש (ספרי פ׳ בהעלותך), וכאמתים על פני כל הארץ (במדבר יא, לא). מלמד שהיתה פורחת ועולה מן הארץ שתי אמות, כדי שלא יהיו מצטערין עליה בשעת לקיחתה ע״כ. ומתוקן כנגד המן שהיה כמונח בקופסא, טל מלמטה וטל מלמעלה כדי שיהא מתוקן ונקי ולא יהיו שקצים ורמשים וזבובים וצרעים שוכנים עליו. ועוד שלא היה צריך תיקון, שכך היה מתוקן שהיו טועמים בו כל מיני טעמים שבעולם. ומסופק כלפי הבאר, ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם (במדבר ב, יא). כי בבאר א׳ היה בו סיפוק לששים רבוא, מלבד נשיהם ובניהם וטפם ועם רב אשר אתם. וכנגד הענני כבוד שהיו מקיפות להם, אמר יסובבנו בדגלים, שלכן היו כדגלי מעלה, והיו מוקפים בענני כבודו, וכנגד ד׳ דגלים אמר ובתהו ילל ישימון (דברים לב, י). כמו שנבאר. ועוד יפורש ימצאהו בארץ מדבר, על השליו שהיה מצוי להם במקום שאין שם אלנות, לשכון עליהם עופות כלל. ובתהו כנגד המן, שאע״פ שהמדבר מקום תהו, ארץ לא זרועה עכ״ז מן עולה להם. ואע״פ שהיל״ל יורד להם, כדכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז, ד). עכ״ז אמר עולה כלפי מ״ש ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר וכו׳ (שם יד). ילל כנגד הבאר שכמה פעמים נתלוננו עליה ביללה וצעקה, כדכתיב בפ׳ בשלח, וירב העם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה (שמות יז, ב). וכן בפ׳ חקת (במדבר כ, ג) ע״ש. ישימון כנגד הענני כבוד שהיו מגינים עליהם שלא יכם שרב ושמש, ובפרט במדבר ארץ ציה ושממה. ועוד אמר במקום הצרות וכו׳, והוסיף כאן במקום הטנופת לכוונם כנגד ד׳ דגלים, והתחיל מלמטה למעלה, שלשה מן הצפון, ששם היה דגל דן שחקוק בדגלו צורת נחש, כמ״ש בתרגום יונתן בן עוזיאל פ׳ זו, כמ״ש יהי דן נחש עלי דרך (בראשית מט, יז). וכנגד זה אמר במקום הטנופת, שבצפון משכן החיצונים, מצפון תפתח הרעה (ירמיה א, יד). והע״א נקרא טנופת, צא תאמר לו (ישעיה ל, כב). וכתוב ואנכי פניתי הבית (בראשית כד, לא). ופירשו רז״ל (ב״ר פ׳ ס), שר״ל מטנופת ע״א. שלשה מן הדרום, כנגד דגל ראובן שהיה חקוק בדגלו צורת בר אילא, שאמרו בתרגום שיר השירים ע״פ ברח דודי וכו׳ או לעופר האילים (שיר השירים ח, יד). דבעידן דעריק מסתכל בתריה, כן את תהא משגח בן ומסתכל בצערן ובסיגופן משמי מרומא וכו׳. וכנגד זה אמר במקום לסטות, שכן במדבר שוכנים הלסטים כדלעיל. שלשה מן המזרח, דגל יהודה שהיה חקוק עליו צורת אריה, גור אריה יהודה (בראשית מט, ט). שכתוב בו ידך בעורף אויביך (שם ח). וזהו במקום הגייסות. ושלשה מן המערב כנגד דגל מחנה אפרים, שהיה חקוק עליו צורת ריבא דהיינו בחור, רמז ליוסף שעמד בנסיון בהיותו בחור ולא חטא באשת פוטיפר, וזאת עמדה לישראל במקום הצרות, ובפרט בהיותם על ים סוף בצרה גדולה, והים ראה וינוס כשראה ארונו של יוסף. יבוננהו בשתי מתנות שהם באר ומן, שהמן היה מגיד להם מה שבחורים ומה שבסדקים (יומא עה.). וכבר אמרו ז״ל (ילקוט שמות יג), לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. לפי שהיה מזון רוחני ונותן לאדם חכמה בינה והשכל. וכן הבאר השותה ממימיו מרחיב לבו ודעתו להבין אמרי בינה, ולכן לא יכלו אומות העולם ליהנות בשתים מתנות אלה. יצרנהו כאישון עינו, כענין שנאמר קומה ה׳ וכו׳ (במדבר י, לה). וכמו שפירשנוהו במקומו.

עוד שם, ימצאהו בארץ מדבר, כענין שנאמר הנה אנכי מפתיה והולכתי׳ המדברה (הושע ב, טז). ובתהו ילל ישימון אלו ד׳ מלכיות, כענין שנאמר המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב (דברים ח, טו). יסובבנהו בזקנים. יבוננהו בנביאים. יצרנהו כאישון עינו, משמרתו מן המזיקין שלא יזיקוהו, כענין שנאמר (שמות רבה פ׳ ל), כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו. אחרי שפי׳ על העבר חזר ופירש על העתיד, דהיינו על המלכיות שנק׳ מדבר, כדכתיב והבאתי אתכם אל מדבר העמים (יחזקאל כ, לה). ולפי שאמרו בב״ר פ׳ מ״ד. היה אברהם יושב ותמה כל אותו היום, אמר במה אברר בגהינם או במלכיות, א״ל הב״ה אברהם וכו׳. לכן אתי שפיר הנה אנכי מפתיה, שאברהם בירר לו את המלכיות והסכים הב״ה לדבריו, שנאמר (תנחומא), אם לא כי צורם מכרם (דברים לב, ל). זה אברהם, וה׳ הסגירם שהסכים על ידו. ובתהו ילל ישימון, אלו ד׳ מלכיות, כענין שנאמר המוליכך במדבר הגדול והנורא (דברים ח, טו). נחש זה בבל, שאמרו על נ״נ (שבת קנ.), שרכב על ארי זכר וקשר תנין בראשו. שרף זה מדי שבקש לקעקע ביצתן של ישראל ולשרוף אותם בהבל פיו, אם על המלך טוב יכתב לאבדם (אסתר ג, ט). ועקרב זה יון, ע״ק ר״ב שהיו בצרה גדולה, כמ״ש רעות רבות וצרות (דברים לא). שהיו אומרים כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. וצמאון אשר אין מים, זה גלות רביעי שבא על ביטול תורה, כדכתיב ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים (שמות יז, ח). שרפו ידיהם מן התורה (תנחומא. פ׳ בשלח). ולעולם מקטרג על זה, כמ״ש והיה כאשר תריד וכו׳ (בראשית כז, מ). והם ד׳ מיני צרות שבכתוב הזה, ימצאהו בארץ מדבר. זה בבל שהיה חוצה לארץ כמדבר. ובתהו, זה מדי ופרס שבא על עסקי תהו, על שהשתחו לצלם, ולפי שלא עשו אלא לפנים כך הב״ה לא עשה עמהם אלא לפנים (מגלה יב.). ילל זה יון, שגרמו לישראל יללות רבות, על שהיו ממיתים אותם ועושים בהם כרצונם על שמירת התורה והמצות. ישימון זו מלכות רביעית, וצמאון אשר אין מים כדלעיל. יסובבנהו בזקנים כמ״ש במגלה פ״א (יא.), להפר בריתי אתם (ויקרא כו, מד). שהעמדתי להם של רבי וחכמי דורו, שכן הבטיחנו כי לא תשכח מפי זרעו (דברים לא, כא). יבוננהו בנביאים כמ״ש בתרגום הושע ב׳, לכן אנכי מפתיה וכו׳. וביד עבדי נבייא אמלל תנחומין על לבהא ואמני לה ית פרנסהא מתמן. ובזהר פ׳ תשא קפ״ח ב׳, זמין קב״ה למעבד לישראל כל אינון טבאן דקאמר ע״י נביאי קשוט, וישראל סבלו עליהון כמה בישין בגלותהון. ע״ש בארוכה (פתח רבי יוסי ואמר, הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך וגו׳ (ישעיה מא). זמין קודשא בריך הוא למעבד לישראל כל אינון טבאן דקאמר על ידי נביאי קשוט, וישראל סבלו עליהון כמה בישין בגלותהון, ואלמלא כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כתיבין באורייתא, לא הוו יכלין למיקם ולמסבל גלותא. אבל אזלין לבי מדרשות, פתחין ספרין וחמאן כל אינון טבאן דקא מחכן, וחמאן כתיבין באורייתא דאבטח לון קודשא בריך הוא עלייהו, ומתנחמין בגלותהון, ושאר עמין מחרפין ומגדפין לון, ואמרי אן הוא אלהכון, אן אינון טבאן דאתון אמרין דזמינין לכון, וכי כל עמין דעלמא יכספון מנייכו. הדא הוא דכתיב, שמעו דבר ה׳ החרדים אל דברו אמרו אחיכם שונאיכם וגו׳ (ישעיה סו). מאי החרדים אל דברו, אינון דסבלו כמה בישין, כמה שמועות שמעי, אלין על אלין, ואלין בתר אלין, וחרידן עליהון, כמה דאת אמר כי וגו׳ קול חרדה שמענו פחד ואין שלום וגו׳ (ירמיה ל). אינון חרדים תדיר אל דברו, כד אתעביד דינא, אמרו אחיכם שונאיכם, אלין אינון אחוכון בני עשו. מנדיכם, כמה דאת אמר סורו טמא קראו למו (איכה ד). דלית עמא דקא מבזין לון באנפי, ומרקקין באנפייהו לישראל כבני אדום. ואמרי כלהו מסאבין כנדה, ודא איהו מנדיכם. למען שמי יכבד ה׳, אנן דאמרין בנוי דאל חי. די בן יתייקר שמיה. אנן שלטנין על עלמא, בגין ההוא דאקרי גדול. עשו בנו הגדול (בראשית כז). ובשמא דא אקרי קודשא בריך הוא גדול, גדול ה׳ ומהולל מאד (תהלים קמה). אנן בני הגדול, ואיהו גדול. ודאי למען שמי יכבד ה׳. אבל אתון זעירין מכלא, יעקב בנה הקטן (בראשית כז) כתיב, אן הוא אלהכון. אן הוא אינון טבאן, דיכספון כל עממיא מחדוה דלכון. מאן יתן ונראה בשמחתכם כמה דאתון אמרין. רוח הקדש אומר והם יבושו, כמאן דתלי קללתא באחרא, בגין דאתון אמרין דכדין יבושו ויכלמו, ובגין דא רוח קדשא הוה אמר מלה הכי, ועל דא הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך. מאי כל הנחרים בך. דאתקפו נחיריהון ברוגזא עלך בגלותא דא. בההוא זמנא, יבושו ויכלמו מכל טבין דיחמון להון לישראל. אמר רבי חייא הכי הוא ודאי, אבל חמינן והכי חמו תקיפי עלמא, דהא גלותא אתמשך, ועדיין בריה דדוד לא אתי. אמר רבי יוסי, וכל דא הכי הוא, אבל מאן עביד דיסבלון ישראל גלותא דא, כל אינון הבטחות דאבטח לון קודשא בריך הוא. והא אתמר, דעאלין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, וחמאן כל אינון נחמות וחדאן בלבייהו למסבל כל מה דייתי עלייהו, ואלמלא דא לא יכלין למסבל.). יצרנהו מן המזיקין כדלעיל. והכל לפי שהנוגע בהם כנוגע בבבת עינו, שהיא חביבה מאד, והזמין לה כמה שמירות שלא יזיקוה.

ובמדבר רבה פ״ב, ימצאהו בארץ מדבר, מדבר היה העולם עד שלא יצאו ישראל ממצרים, ובתהו ילל ישימון, תהו ולילה היה העולם עד שלא יצאו ישראל ממצרים וקבלו את התורה. יסובבנהו שהקיפן בענני כבוד, יבוננהו שהבינם בדברי תורה. יצרנהו, אשריהם האזנים ששמעו עד היכן חיבבן, עד היכן שימרן, עד היכן נצרן, כביכול עד כאישון עינו. ראה היאך חיבבן, היאך שמרם, היאך נצרם, שאמר האלקים למשה, אמור להם שיעשו משכן ביניהם, כביכו׳ אני מניח את העליונים ויורד ושוכן ביניהם, ולא עוד אלא שאעשה אותם דגלים לשמי, למה שהם בני, שנאמר בנים אתם לה׳ אלקיכם. והם צבאותי, שנאמר והוצאתי את צבאותי ע״כ. הנה בשבת פרק רבי עקיבא (פח.), אמר ריש לקיש, מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי (בראשית א, לא). מלמד שהתנה הב״ה עם מעשה בראשית וא״ל, אם ישראל מקבלין את התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו ע״כ. ז״ש מדבר היה העולם עד שלא יצאו ישראל ממצרים, כי כיון שלא ניתנה תורה היה העולם מתמוטט ולא היה עומד אלא בחסדו ית׳, וכמ״ש בפ׳ ערבי פסחים (פסחים קיח.), הני כ״ו כי לעולם חסדו כנגד מי, כנגד כ״ו דורות שברא הב״ה ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו. אמנם לפי שקשה הכפל מדבר היה העולם, וחזר ואמר תהו ולילה וכו׳. יובן עם מ״ש רז״ל (ילקוט יחזקאל לב), כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות, כך אי אפשר לעולם בלא ישראל. כי בזכותם יורד שפע לעולם, ולכן אמר תחלה מדבר היה העולם עד שלא יצאו ישראל ממצרים. ואח״כ ובתהו ילל ישימון, תהו ולילה היה העולם עד שלא יצאו ישראל ממצרים וקבלו את התורה, שהוא מ״ש (ילקוט בראשית א), אם ישראל מקבלין את התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו. וזהו תהו ולילה בכיוון. כי התורה נקראת אור, ואם לא יקבלו התורה יחזור העולם כבתחלה, וחשך על פני תהום. יסובבנהו שהקיפם בענני כבודו, וזה כי ישראל הם חביבין לפניו ית׳ כאישון בת עין, וכתוב בס׳ שבילי אמונה שיש לעין שבעה מחיצות ושלש ליחות, ולכן לשמור את ישראל הקיפם בענני כבוד שהיו שבעה כנודע, כנגד ז׳ מחיצות שיש לעין. יבוננהו שהבינם בדברי תורה, שהם כנגד ג׳ ליחות הנ״ל, תורה נביאים וכתובים. אי נמי מצות חקים ומשפטים. ועל הכל יצרנהו כאישון עינו, אשריהם האזנים ששמעו עד היכן וכו׳. אלו השלש לשונות הם כנגד הג׳ ליחות הנ״ל שבכללם הבת עין. אך יותר ידוייק עם מ״ש בזהר פ׳ ויחי רכ״ו א׳ בענין העינים ז״ל, חוורא דביה היא ימא רבא אוקיינוס, ואסחר כל עלמא בכל סטרוהי. גוונא אחרא היא יבשתא דאפיקו מיא וכו׳, גוונא תליתאה, באמצעיתא דביה דא ירושל׳ דאיהי אמצעיתא דעלמא. גוונא רביעאה היא חיזו דכל עינא ואקרי בת עין, דבההוא בת עין אתחזי פרצופא וחיזו יקרא מכלא, דא ציון דאיהי נקודה אמצעיתא מכלא, ותמן שריא שכינתא וכו׳. הרי שהמקדש ובית קדש הקדשים הם דוגמת הבת עין, וישראל שומרים אותו סביב כשמירת האישון בת עין, וזהו שאמר עד היכן חיבבן, כנגד מי הים המקיפים העולם. עד היכן שימרן כנגד היבשה. עד היכן נצרם כנגד ארץ ישראל וירושלים, עד כאישון עינו שהוא ציון ששם השכינה שורה, וכן כתוב בזהר פ׳ פקודי רכ״ב ב׳, אתפשטותא קדמאה איהו בי מקדשא, וכל אינון היכלין ועזרות וירושל׳ וכו׳, אתפשטותא תנינא, כל ארעא דישראל דאתקדשת בקדושה. אתפשטותא תליתאה איהו כל שאר ארעא, אתר בי מותבא דשאר עמין וימא דאוקינוס דסחרא כלא, ורזא דא גוונין דעינא וכו׳. הרי שג׳ אלה הם לנצור ולשמור את הבת עין, וכן ישראל כל הנוגע בהם נוגע בבבת עינו, כי בשבילם השכינה שורה בבית המקדש. וחזר ואמר ראה היאך חיבבן וכו׳. שאעפ״י שלמעלה יש צבאות מלאכים עכ״ז מניח את העליונים ויורד ושוכן ביניהם. ולא עוד אלא שאעשה אותם דגלים לשמי. שיובן עם מ״ש במדבר רבה פ״ב, אומרים להם האומות, שובי שובי השולמית, הדבקו לנו, בואו אצלינו ואנו עושין אתכם שלטונים, הגמוני׳, דוכסין, אפרכין, אסטרטליטין, שובי שובי ונחזה בך. ואין נחזה אלא שררה, שכן אמר יתרו למשה, ואתה תחזה וכו׳. וישראל אומרים מה תחזו בשולמית, מה גדולה אתם נותני׳ לנו, שמא כמחולות המחנים, יכולי׳ אתם לעשות לנו כגדולה שעשה האלקים במדבר, דגל מחנה יהודה וכו׳. וקשה מה שאמרו יכולים אתם לעשות וכו׳, שמי מעכב על ידם שלא יעשו אותם דגלים. אמנם אמרו שם, בשעה שנגלה הב״ה על הר סיני, ירדו עמו כ״ב רבבות של מלאכים, והיו כלם עשויין דגלים דגלים, כיון שראו אותם ישראל התחילו מתאוים לדגלים וכו׳, מיד אמר הב״ה למשה, לך עשה אותם דגלי׳ כמו שנתאוו איש על דגלו באותות. ועוד שם, כשם שברא הב״ה ד׳ רוחות וכנגדן ד׳ דגלים, אף כך סיבב לכסאו ד׳ מלאכים, מיכאל גבריאל אוריאל רפאל וכו׳. הנה כי כן כשאמרו האומות לישראל הדבקו לנו, כלומר להתחתן עמהם, ובזה נעשה אתכם שלטונים וכו׳. אומרים להם ישראל וכו׳. כי הנה הם אומרי׳ שובי שובי השולמית, כלומר הדבקו והתחתנו אתנו ותהיו בשלום עמנו, ע״ד שכתוב בשכם, האנשים האלה שלימים הם אתנו (בראשית לד ,כא). משיבים ישראל, מה תחזו בשולמית, כלומר איזה גדולה רוצים אתם לתת לנו, כי בעה״ז אין גדולה לישראל, כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז, ז). שממעטים עצמם לפניו ית׳, אך גדולתנו היא להשוות עצמנו למלאכי מרום השוכנים סביב כסא כבודו ית׳, וזהו כמחולת המחנים. כמ״ש ויקרא שם המקום ההוא מחנים (בראשית לב, ג). והם שתי מחנות, ובכל מחנה שני מלאכים, הרי ד׳ כנגד ארבעה דגלים, ולכן אמר ולא עוד אלא שאעשה אותם דגלים לשמי, שהמשילן למלאכי השרת. למה שהם בני, שנאמר בנים אתם וכו׳ (דברים יד, א). שהמלך שומר את בניו מכל מיני משחית ומזיקין. והם צבאות דומים למלאכי השרת, שנאמר והוצאתי את צבאותי וכו׳ (שמות ז, ד). וכלפי מה שאמרנו שישראל מקטינים עצמם לפניו ית׳, לכן המשילם לאישון בת עין, לפי מ״ש בשרשים שרש איש, שנקראת כן לפי שנראים בה צורת איש קטן כמו, האמינון אחיך וכו׳ (ש"ב יג, כ). ולפי שכל האיברים הולכים אחר העינים, כך ישראל הולכים אחר הסנהדרין שלהם, שלכן נקראים עיני העדה. וכ״כ במדרש חזית ע״פ עיניך בריכות בחשבון (שיר השירים ז, ה). אלו הסנהדרין שהם עינים לעדה, רמ״ח איברים יש באדם וכלם הולכים אחר העינים. כך הן ישראל אין יכולים לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהם. ובזה יובן היטב מ״ש בעל הטורים בפרשה זו (במדבר א, ג) ז״ל, הנשיאים מתחילים באליצור ומסיימים בעינן, ע״ש יצרנהו כאישון עינו, וע״י הענן ע״כ. וזה נכון לעניננו, שלכן הנשיאים נקראים עיני העדה, לפי ששומרים את ישראל המשולים לאישון בת עין.

ועל כל אלה אמר הכתוב, איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו. דקשה מאי לבית אבותם. ועוד למה ב׳ פעמים יחנו, דהשני מיותר לגמרי, ומאי מנגד אלא במה שאמרנו הכל עולה יפה, כי הדגלים היו מכוונים לדגלי מלאכי מעלה השוכנים סביב השכינה. ולכן אמר איש על דגלו וכו׳ יחנו בני ישראל. וא״ת מה טעם להיותם דגלים לכן אמר מנגד, כלומר מנגד למרכבה עליונה, סביב לאהל מועד יחנו, כי כשם שהמלאכים סובבים לשכינה מלמעלה, כך למטה סביב לאהל מועד יחנו בני ישראל. ולכן יש ב׳ פעמים יחנו, הא׳ לישראל והב׳ למלאכים, ואמר באותות לבית אבותם, כלפי מ״ש בעל הטורים ע״פ זה, שיעקב רמז להם מי יהיה ראש דגל, שכל מי שדבר עמו לנוכח היה ראש דגל. ראובן בכורי אתה. יהודה אתה יודוך אחיך. דן לישועתך קויתי ה׳. יוסף מאל אביך ויעזרך ע״כ. וזהו שאמר מנגד, כלומר אותם שמדבר עמהם מנגד דהיינו לנוכח, כאילו מדבר נגדם, זה יהיה איש על דגלו, שיהיה ראש דגל באותות לבית אבותם כמו שצוה יעקב אבינו ע״ה. אך עדין יקשה דא״כ היל״ל לבית אביהם. ולא לבית אבותם לשון רבים. לכן נלע״ד שיובן עם מ״ש בציוני פ׳ זו ז״ל, שהיה חקוק על דגל יהודה ג׳ אותיות הראשונות של האבות אי״י, ועל דגל ראובן בצ״ע, ועל אפרים רח״ק, ועל דן מק״ב, נשאר ה׳ מאברהם, הוסיף האל י׳ משמו והם י״ה שבו נברא העולם, וזהו ששם עלו שבטים שבטי יה. שאלו השתי אותיות הם שם על הארון ע״ש (וכאשר סדרן יעקב אבינו ע״ה במטתו, כן חנו וכן נסעו, אשר על דגלו במדבר, יודא יששכר זבולן למזרח המטה. אפרים מנשה בנימין למערב. ראובן שמעון גד לדרום. דן אשר ונפתלי לצפון, וכל דגל אבנו קבוע, וכל דגל ודגל היה לו מפה צבוע, שבעו של זה לא כצבעו של זה, וצבעו אובנו וגוונו של כל אחד אבנו הקבוע בחושן. ואף סימנים היה לכם בכל מפה. והדבר מקובל איש מפי איש עד משה, כי בדגל ראובן היה בו צורת אדם על יסוד המדרש, וימצא דודאים בשדה. והיה חקוק בו שלשה אותיות מאבות העולם, ב׳ מאברהם צ׳ מיצחק ע׳ מיעקב. והיו האותיות מזיו שכינה, וג׳ צירופי׳ משם של ארבע אותיות, ה״ודי דו״יה דה״וי. ובדגל יודא צורת אריה, כי כן המשילו אביו, ואי״י מג׳ אבות, ושלש צרופים יד״וה יד״דו יוד׳ד. דגל אפרים צורת שור ע״ש בכור שורו הדר לו. וג׳ אותיות מג׳ אבות רק״ק, וג׳ צרופי׳ וד״וד וד״די ויד״ד. דגל דן היה מאסף לכל המחנות, והוא היה מעוררם ומזרזם (או ע״ש יהי דן נחש), וג׳ אותיות מג׳ אבות מק״ב. מ׳ מאברהם ק׳ מיצחק ב׳ מיעקב, וצירופו די״דו די״וד דד״יו, ונשאר ה׳ מאברהם, הוסיף האל ית׳ י׳ משמו והיה י״ה שבו נברא העולם, והעמיד הקב״ה עמודים למעלה וענן למטה מן הארון, ובאותן שני עננים היו חקוקים אלו שתי אותיות, ובעת שרצה הקב״ה להסיע את המחנות, היה העמוד שבו י״ה קבוע נוסע מעל הארון. והיה ד׳ ענני כבוד שבהם אי״י. בצ״ע, רח״ק, מק״ב. נוסעים. וכמין קורה היה יוצאת מתוך הענן אל מקום תחנותם. ושם ינוחו, ואלה הדגלים היה דוגמת מעלה עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל שהם ד׳ מחנות שכינה ואהל מועד באמצע שהיא בתו של אברהם ומחנות הלויים סביביו בתוך המחנות. כמו שהזכיר בספר יצירה והיכל קדש מכוון באמצע. הנה לך סידורם וביאתם. אשר לא יסבבו בלכתם. ותחילת נסיעתם. מן המזרח כמהלך השמש תנועה יומית. ואחריו הדרום, ואחריו המערב, ואחריו הצפון, וכן היה דגל יודא בפ״א מזרח שהוא הנגיד ומלך עליהם כאשר צוה האל יתברך. יודא יעלה בתחלה. וכן אברהם מזרחו של עולם, אשר הוא אור השמש ומהלכו שהוא חסד, שנאמר להגיד בבקר חסדך. ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה, ועליו מטה זבולון שהוא בעל העושר, השייך לאורה אם אין קמח אין תורה. שנאמר כי שפע ימים ינקו. ראשונה יסעו לצבאותם. יעבור מלכם לפניהם וה׳ בראשיתם ועליו מיכאל שר הגדול קראוהו. כי חפץ חסד הוא. ובמרכבה העליונה מדת חס״ד ודגל יוד״א מורה אריה, שנאמר גור אריה יודא וגומר. ודגל ראובן בפאת הדרום, חונה לכבוד הגבורה, כי בדרום טללי ברכה וגשמי נדבה יוצאין לעולם. ומפני שראובן בעל תשובה, ומהתשובה רחמי אל באי׳, ועליו מטה גד שהוא בעל גבורה, ראובן בגבורה וגד בתשובה, ושמעון באמצע לכפר עליו בגבורת התשובה, ושניי׳ יסעו שהתשובה שנייה לתורה, ועל פי הדברים האלה ציירו המקובלים בתכונת המרכבה יעקב בדרום, כי הוא קו השוה בין האבות, ואמצעית הדרום הוא חצי יום בשנה. ועליו אוריא״ל. ובמרכבה עליונה ת״פ. ובדגל ראובן צורת אדם, שנאמר וילך ראובן וימצא דודאים. דגל אפרים בפאת המערב, ובנימין ומנשה והשכינה במערב לעולם בגבול בנימין, וזהו מאמרם ז״ל, לא זזה שכינה מכותל מערבי, במדרש שיר השירים (שיר השירים רבה פ׳ ב׳). הנה זה עומד אחר כתלינו, ושם יצחק נרמז. כי הוא שקיעת החמה ע״כ כהו עיניו. ועליו גבריא״ל. ובמרכבה העליונה מדת הדין הקשה, ובדגל אפרים צורת שור, שנאמר בכור שורו הדר לו. דגל מחנה דן בפאת צפון לאחרונה יסעו. כי הוא עובד ע״ז המחשיך לעולם תחלה בפסל מיכה, ואח״כ ירבעם בן נבט בב׳ עגלים אשר עשה, שנאמר את האחד נתן בדן. ועליו מטה אשר להאיר אפלתו, ועליו שבט נפתלי בעל הברכה. ושם נרמז איש המשורר הלוחם מלחמות ה׳ על הצר הצורר ועליו רפא״ל. ובמרכבה העליונה ב״ת שבע המלכה. וזהו מאמרם ז״ל, ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית אלא שאכלה פגה. ובדגל דן צורת נשר. המקובלים כתבו שהגוף היה צורת נחש שרומז למקומו, שנאמר יהי דן נחש. והכנפיים כנפי נשר, שמורים רחמיו שנאמר יעיר קנו.). והנה לדרך זו נלך, שלכן אמר באותות לבית אבותם, ר״ל באותיות של אבותם שהם ג׳ אבות. ובדגל יהודה היו ג׳ אותיות אי״י, גימטריא אהי״ה, כי הוא הדגל הראשון כנגד השם זה שהוא ראשון כנודע ליודעי חן, וחקוק על דגלו צורת אריה לפי שהיה עמו שבט יששכר שנתגבר כאריה לעסוק בתורה. וכן זבולון שהיה נותן לתוך פיו של יששכר, וכתוב על דגלו קומה ה׳ ויפוצו אויביך, לפי שהוא היה במזרח והולך לפני כל המחנה, וכבר פי׳ זה במקומו. ובדגל ראובן היו ג׳ אותיות בצ״ע אותיות עצ״ב, שהיה עמו שמעון שנאמר בו ויתעצבו האנשים (בראשית לד, ז). שפי׳ במקומו, שצפו מה שעתיד להיות ע״י שבט שמעון וזמרי במעשה שטים. והיה חקוק בו בר אילא, על שם ראובן וגד שהיו בדגל זה ונזדרזו לילך לפני ישראל, והחלוץ הולך, הם ראובן וגד שהיו קלים כאיל וכצבי. וחקוק בראש דגלו שמע ישראל וכו׳. כי כבר אמרו (ילקוט בראשית מט), שברצות יעקב לגלות את הקץ לבניו נסתלקה ממנו שכינה, ואמר שמא יש פיסול במיטתי. כי ראובן היה כמו בן תמורה לפי ששכב עם לאה וחשב לשכב עם רחל. ועל גד כתוב במאמר חקור דין ח״ג פ׳ י״ח ז״ל, ואף זלפה שפחת לאה ניתנה ליעקב בחשאי, דכתיב ותקח ותתן, שלא נמלכה לאה ביעקב תחילה כמו שעשו שרה ורחל, לפיכך לא זכו ראובן וגד ליטול חלק בארץ אלא מעבר לירדן וכו׳. ואז ענו ליעקב שמע ישראל וכו׳, כשם שאין בלבך אלא א׳ וכו׳. וגם אותיות בצע רמז לראובן וגד שנטו אחרי הבצע באמרם למשה רבינו ע״ה ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה (במדבר לב, ד). ואמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וכו׳ (טז). והוכיחם משה באמור להם, אל תחוסו על צאנכם תחילה רק בנו לכם ערים לטפכם, ואח״כ וגדרות לצאנכם. ובדגל אפרים היו ג׳ אותיות רחק, שגם שבט מנשה שהיה בדגלו נתרחק מנחלת ארץ ישראל, שגם הוא נטל חלקו מעבר לירדן. וכן אפרים נתרחק בשביל חטאת ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל, וגם בנימין נתרחק בפילגש בגבעה. וגם אותיות רקח רמז לבית המקדש שנבנה בחלקו של בנימין, ושילה בחלקו של אפרים ששם המשכן שהוא עשוי להקטיר קטורת, רקח מרקחת מעשה רוקח, וחקוק על דגלו צורת בחור, לרמוז ליוסף שהיה (בחור) ועמד בנסיון, וכן בנימין נקרא צדיק בעבור זה, וכתוב על דגל זה, וענן ה׳ עליהם יומם וכולי, כי השכינה היתה בחלקם של יוסף ובנימין, וכתוב לפני אפרי׳ ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך (תהלים פ, ג). ובדגל דן אותיות מקב שהם אותיות שדי בא״ת ב״ש, שהם בג׳ שבטים אלו, ד׳ בדן, ש׳ באשר, ד׳ י׳ בנפתלי. וחקוק עליו צורת נחש על שם יהי דן נחש עלי דרך. שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ בלק דף קצ״ד א׳, שבלעם פרח באויר להינצל מישראל כשצבאו על מדין, ואמר שם, צליה בריה דדן קם ונטל שולטנו דשליט על חרשין, ופרח ואסתלק וכו׳ אחתו תרוייהו קמי דפנחס וכו׳, דכתיב יהי דן נחש עלי דרך דא שמשון, שפיפון עלי אורח דא צליה וכו׳. ולכן מק״ב גימטריא בלעם, שמשבט דן קמו על בלעם והרגוהו, וחקוק עליו ובנחה יאמר שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל. שכן יש בדגלו שבט אשר שהוא אישורן של ישראל, ואישרו אתכם כל הגוים (מלאכי ג, יב). וגם שבט נפתלי שהיה אילה שלוחה, וממנו יצא ברק מקדש נפתלי, שהיה נחש לאומות העולם, שבידו נפל כל מחנה סיסרא לפי חרב. וכל זה רמוז במדבר רבה פ״ב, ובשם אלקינו נדגול, שחקק הב״ה שמו בשמנו ועשה אותנו דגלים כמלאכי השרת, אמר הב״ה יש לאומות דגלים, ואין חביב עליו אלא דגליו של יעקב ע״כ. כי מ״ש שחקק שמו בשמנו, הוא מ״ש בציוני הנ״ל, שנשארה ה׳ מאברהם והוסיף הב״ה אות יו״ד ונעשה יה. וקראן דגליו של יעקב כמ״ש רש״י ז״ל באותות לבית אבותם, באות שמסר להם אביהם יעקב כמ״ש במדבר רבה פ״ב, ויעשו בניו לו כן כאשר צום, יהודה יששכר וזבולון יטענו מיטתי מן המזרח וכו׳.

על פי הדברים האלה נבין מ׳ ז״ל במדבר רבה פ״ג, ז״ל, אשרי תבחר ותקרב (תהלים סה, ה). אשרי מי שבחרו הב״ה אע״פ שלא הקריבו. ואשרי מי שקירבו אע״פ שלא בחרו. ואיזה זה שבחרו, זה אברהם שנאמר אתה הוא ה׳ האלקים אשר בחרת באברם (נחמיה ט, ז). אבל לא קירבו אלא הוא קירב את עצמו. יעקב בחרו הב״ה שנאמר כי יעקב בחר לו יה (תהלים קלה, ד). וכן הוא אומר יעקב אשר בחרתיך (ישעיה מא, ח). אבל לא קירבו אלא הוא קירב את עצמו, שנאמר ויעקב איש תם יושב אהלים (בראשית כה, כז). משה בחרו, שנאמר לולי משה בחירו (תהלים קו, כג). אבל לא קירבו. אשריהם אלו שבחרם הב״ה אע״פ שלא קירבם. בא וראה יתרו קירבו הב״ה אבל לא בחרו. רחב הזונה קירבה הב״ה אבל לא בחרה. אשריהם אלו שקירבן אע״פ שלא בחרן ע״כ. וקשה מה היא בחירה ומה היא קריבה, ולמה נשתנו אלו מאלו. ועוד כמה יתורים שיש במאמר. והיותר קשה שתחילה אמר אשריהם אלו שבחרם אע״פ שלא קירבם. וחזר ואמר אשריהם אלו שקירבן אע״פ שלא בחרן. ועוד שהפ׳ אומר אשרי תבחר ותקרב, שצריך שיהיו שניהם בחירה וקריבה ולא א׳ מהם. אך הנה ידענו כי תיבת אשרי היא לשון רבים, וכמו שפי׳ רש״י ז״ל אשרי האיש (תהלים א). אשוריו של איש ותהילותיו של אדם הם אלו וכו׳. זהו שאמר הכתוב אשרי תבחר ותקרב. כלומר אשריו בכפלים מי שתבחר ותקרב, אך הוא מאושר במקצת מי שבחרו ולא קירבו, וכן יש אושר א׳ למי שקרבו ולא בחרו. והתחיל ואמר ואיזה זה שבחרו, זה אברהם. כי הנה תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלקים אחרים (יהושע כד, ב). וגם ידענו שתרח בא על אשתו נדה ומשם נולד אברהם, שלכן הוצרך לירד בכבשן האש למרק אותה הזוהמא. ועכ״ז כתוב אתה הוא ה׳ האלקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים (נחמיה ט, ז). כמו שאמרנו, אבל לא קירבו אדרבא עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו (אבות ב, ד). שבזה היה לו להרחיק עצמו ועמד בכלן, שבזה הוא קירב את עצמו. יעקב בחרו הב״ה, כי יעקב בחר לו יה (תהלים קלה, ד). כי שני בנים היו לו ליצחק יעקב ועשו, ועכ״ז ואוהב את יעקב (מלאכי א, ב). דכתיב כי יעקב בחר לו יה. ולפי שפסוק זה אין לו הכרע שאפשר לפרש שיעקב בחר לו יה לאלוק, או שהב״ה בחר לו ליעקב, לכך אמר וכן הוא אומר יעקב אשר בחרתיך (ישעיה מא, ח). שנראה באר היטב שהב״ה בחר ביעקב. אבל לא קירבו, שאדרבא נרדף מפני אחיו וכמה הרפתקי עדו עליה שהיו גורמים להרחיקו. ועכ״ז הוא קירב את עצמו, ויעקב איש תם יושב אהלים (בראשית כה, כז). בבית מדרשו של שם ועבר כנודע. משה בחרו שנתגדל בבית פרעה, ואע״פ כן בחרו הב״ה להיות גואל את בניו, שכן א״ל אתה גואלם ואין אחר גואלם (שמות רבה פ׳ ג). אבל לא קירבו, ויבקש פרעה להרוג את משה (שמות ב, טו). והוצרך לברוח אצל יתרו כומר לע״א, וכאן לא אמר שהוא הקריב את עצמו לפי שהוא ברח מן הגדולה, כמה ימים פיתה אותו בסנה עד שאמר שלח נא ביד תשלח. ועכ״ז אשריהם אלו שבחרם הב״ה אע״פ שלא קירבם. והם שלשה כנגד שלשה כתרים, כי אברהם נבחר לכהן שנאמר אתה כהן לעולם (תהלים קי, ד). ויעקב כתר תורה כנ״ל. ומשה היה מלך על ישראל. ואח״כ אמר בא וראה יתרו קירבו הב״ה אבל לא בחרו, שהרי שלח משה נביאו והחזירו למוטב, אבל לא בחרו שלא נתן לו שום מעלה, שהרי הוצרך לבא אל המדבר למקום תורה והניח מקומו וגדולתו כדי להיכנס תחת כנפי השכינה. וכן רחב הזונה באו המרגלים אצלה לזכותה אבל לא בחרה, ולכן אשריהן אלו שקירבן, מה שאין כן בשאר הגרים שצריך שיקרבו עצמן תחלה, כדכתיב מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי וכו׳ (ירמיה ל, כא). עוד שם מטרונא שאלה לרבי יוסי, אמרה ליה אלקכון מאן הוא בעי מקריב, הביא לפניה כלכלה של תאנים והיתה בוררת יפה ובוררתה ואוכלתה, אמר לה את יודעת לברור והב״ה אינו יודע לברור, מאן דהוא חמי עובדוי טבין, הוא בחר ביה ומקריב ליה. הוקשה למטרונא מה נשתנו הגרים אלו מאלו, שיתרו ורחב קירבן הב״ה מה שאין כן בשאר הגרים. א״כ אין טעם ברצון. לכן רבי יוסי הביא לפניה כלכלה של תאנים, יען כי התאנים אינם נלקטים בפעם אחת אלא מעט מעט, כמ״ש בב״ר פ׳ ס״ב. יודע בעל התאנה אימתי היא עונתה של תאנה ללקוט ולוקטה. ולכן היתה בוררת יפה ואוכלתה, א״ל רבי יוסי, את יודעת לברור המבושלות היפות מתוך הרעות שאינן מבושלות. ומי שכתוב בו היוצר יחד לבם (תהלים לג, טו). אינו יודע לברור, אלא ודאי שכל מי שהוא רואה מעשיו טובים הוא מקרבו. לכן יתרו שידע הב״ה שעשה תשובה ופירש מע״א כי ראה שאין בה ממש, וכן רחב שתיקנה מה שעיותה, קירבן הב״ה מה שאין כן בשאר גרים שצריך שיקרבו עצמן תחילה כדלעיל.

עוד שם, רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר, ששה הם שנבחרו, כהונה. לויה. ישראל. מלכות בית דוד. ירושל׳. בית המקדש. כהונה מנין, דכתיב ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן (ש"א ב, כח). לויה מנין, שנאמר כי בו בחר ה׳ אלקיך (דברים יח, ה). ישראל מנין, שנאמר ובך בחר ה׳ אלקיך (דברים יד, ב). מלכות בית דוד מנין, שנאמר ויבחר בדוד עבדו (תהלים עח, ע). ירושל׳, כענין שנאמר העיר אשר בחרת בה (מ"א ח, מד). בית המקדש מנין, שנאמר בחרתי והקדשתי את הבית הזה (דה"ב ז, טז) ע״כ. וקשה למה לא הביא אברהם יעקב ומשה שאמר תחלה שנבחרו. וכיון דנחית למנינא לומר ששה הם שנבחרו, נראה דאתא לאפוקי אלו האמורים לעיל. אמנם בילקוט פ׳ תרומה אמר כל מקום שנאמר לי, הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים. והטעם שכיון שהב״ה חי וקיים לעולם, כך הדברים הנזכרים במלת לי, דהיינו שלקחם לו לשמו הם קיימים לעולם ולעולמי עולמים, אף כאן רבי יהושע בא ללמד שששה אלה נבחרו לעד לעולם. אך האחרים לא נבחרו אלא לאותו הדור ואלו הששה אף שהיה זמן שנראה שנתבטלה בחירתם, חזרו לבחירתם לפי שהיא קיימת לעד ולעולמי עולמים. כהונה מנין, דכתיב ובחור אותו וכו׳. הגם שהיה יכול להביא מן התורה בפ׳ קרח, ואת אשר יבחר בו יקריב אליו (במדבר טז, ה). וכן והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח (במדבר יז, כ). רצה להביא מפ׳ זה שכתוב בו לי לכהן, שכשם שהב״ה קיים כך בחירתו קיימת לעולם. ושם כתוב אמור אמרתי ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד עולם (ש"א ב, ל). והגם שבני עלי נענשו, אמר שם והקימותי לי כהן נאמן והתהלך לפני משיחי כל הימים (ש"א ב, לה). לויה מנין, כי בו בחר ה׳ אלקיך מכל שבטיך וכו׳ לעמוד לשרת בשם ה׳ הוא ובניו כל הימים (דברים יח, ה). והגם כי בכהנים משתעי, כבר התחיל לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל (דברים יח, א). שגם הלוים לא נטלו חלק בארץ. וגם בלויים שייך שירות, שכן אמרו בערכין פרק ב׳ (יא.), מנין לעיקר שירה מן התורה, שנאמר ושרת בשם ה׳ (דברים יח, ז). איזהו שירות שבשם, הוי אומר זו שירה. וכתוב והיו לי הלויים, שלעולם לוייה קיימת. ישראל מנין, שנאמר בך בחר ה׳ אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים (דברים ז, ו). להורות שבחירתם קיימת לעולם, וכמ״ש כי לי בני ישראל עבדי׳ (ויקרא כה, נה). מלכות בית דוד, ויבחר בדוד עבדו (תהלים עח, ע). אע״פ שהיה יכול להביא כמה פסוקים בשמואל, ואבחר דוד. ודומיהם. רצה בפ׳ זה שכתוב למעלה, ויבן כמו רמים מקדשו כארץ יסדה לעולם (סט). וכשם שהב״ה קדושתו עולמית, כך כתוב אחריו ויבחר בדוד עבדו (ע). ואמר כארץ יסדה לעולם (סט). לפי שיסודות בית המקדש שבנה דוד לא נחרבו, וכן מלכות בית דוד תהיה לעולם, שנאמר כי ראיתי בבניו לי מלך (ש"א טז, א). וכל מקום שנאמר לי קיים לעולם. ירושלים מנין, שנאמר העיר אשר בחרת בה. פסוק זה הוא בדברי הימים ב׳ ו׳ (לד). ואע״פ שבמלכים א׳ י״א כתוב העיר אשר בחרתי לי. שהוא קיים לעד לעולם. הביא פסוק זה של דברי הימים, ושבום שוביהם אל ארץ רחוקה או קרובה (לו). ושבו אליך בכל לבם ובכל נפשם בארץ שבים אשר שבו אותם והתפלל דרך ארצם והעיר אשר בחרת (לח). שמשם נראה שאף בימי גלותם יתפלל דרך ירושלים, ובזה נדע שנבחרה ירושל׳ לעולמים. בית המקדש מנין, שנאמר בחרתי והקדשתי הבית הזה (דה"ב ז, טז). גם פה לא הביא כמה פסוקים קודם זה, ונקט פ׳ זה בד״ה ב׳ ז׳, ועתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה להיות שמי שם עד עולם והיו עיני ולבי שם כל הימים. להודיע שגם בחורבנו לא זזה משם שכינה לעולם, וכן נאמר בו ועשו לי מקדש וכו׳ (שמות כה, ח). שכל מקום שנאמר לי קיים לעולם. וסיום המאמר, אמר דוד אשרי מי שהב״ה בחר בו, ואשרי מי הוא שקירבו, ואיזה הוא אשרי בכפלים מי שהב״ה בחר בו וקירבו, ואיזה זה אהרן ולוי, אהרן מנין, שנאמר ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן (ש"א ב, כח). ומנין שהקריבו, שנאמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך (שמות כח, א). לוי בחר בו הב״ה, שנאמר כי בו בחר ה׳ אלקיך (דברים יח, ה). ומנין שהקריבו, שנאמר הקרב את מטה לוי והעמדת (במדבר ג, ו). ועליהם הכתוב אומר, אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך וכו׳ (תהלים סה, ה). כל זה ראיה לדברינו כי אשרי הוא לשון רבים למי שנבחר ונתקרב, שהוא אשרי בכפלים, והם אהרן ולוי, כי אהרן נבחר תחילה בהיות׳ במצרים מפני ענותנותו שהעיד עליו הכתוב, וראך ושמח בלבו (שמות ד, יד). שלא נתקנא בגדולת אחיו, ולכן קירבו הב״ה וא״ל למשה ואתה הקרב אליך. כלומר כיון שלא קינא בגדולתך גם אתה קרבהו לכהנו לי. ולוי בחר בו הב״ה מתחילה, וכ״ש כשעשו העגל מי לה׳ אלי (שמות לב, כו). שלכן נבחרו הלויים תחת בכורי ישראל כנזכר בפ׳ זו, ופירשנוהו במקומו. והקריבו ג״כ אליו כמ״ש הקרב את מטה לוי (במדבר ג, ו). וז״ש אשרי תבחר ותקרב, ישכון חציריך אלו הלוים שהיו שומרים באהל מועד וכן בבית המקדש. שעל זה אמר נשבעה בטוב ביתך תהלים סה, ה. קדוש היכלך, זה אהרן שהיה נכנס בהיכל ובבית קדש הקדשים להקטיר קטורת.

ובזה נבא לביאור איזה פסוקים, נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי למשפחותם לבית אבותם וכו׳ (במדבר ד, ב). שיש לדקדק למה אמר נשא את ראש בני קהת, וכן בפ׳ נשא, נשא את ראש בני גרשון גם הם (כב). אך בבני מררי אינו אומר כן רק בני מררי למשפחותם לבית אבותם תפקוד אותם (כט). עוד בבני קהת אמר מתוך בני לוי, ולא כן בגרשון ומררי. עוד בבני קהת כתוב אהרן ובניו יבאו ושמו אותם וכו׳ (במדבר ד, יט). ובבני גרשון כתוב ופקדתם עליהם במשמרת את כל משאם (כז). ובבני מררי ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם (לב). ושאר הרגשות המתרגשות. אך הכל יובן עם מ״ש במדבר רבה פ״ה ז״ל, את מוצא שהיו נמנים מבן חדש ומבן ל׳ שנה. וכיון שהוא מונה את הגרשוני וכו׳ וחוזר ומונה אותן מבן ל׳ שנה הרי שהיו ק״ל יותר על שליש, וכן מררי וכו׳. הרי שהיו ק׳ יותר על חציין. אבל משפחת קהת את מוצא אותן מרובין מכל המשפחות במבן חדש ומבן ל׳ שנה, הרי שהיו אפילו פחות משלישיתן קי״ו, למה כן אלא שהיתה האש יוצאה ושפה בטועני הארון והיו מתמעטין, והיו כל א׳ וא׳ רצין, זה נוטל את השלחן וזה נוטל את המנורה וזה נוטל את המזבחות ובורחין מן הארון, והיה הארון כאילו מתבזה והיה הב״ה כועס עליהן ושוב היו מתכלין. רשב״ן אמר ח״ו לא היו בני קהת מניחין את הארון וכו׳, אלא מפני שהיו יודעין שכל מי שטוען בארון שכרן מרובה, והיו מניחין את השלחן והמנורה והמזבחות וכלן רצין לארון ליטול שכר, ומתוך כך היה זה מריב וכו׳, ומתוך כך היו נוהגין בקלות ראש, והיתה השכינה פוגעת בהם וכו׳. עוד שם בסוף הפ׳, א״ר יהודה הלוי בר שלו׳, רוצה אתה ללמוד באיזה ענין מתי׳ בני קהת, צא ולמד מן המקרא הזה ולא יבאו לראות כבלע וכו׳ (במדבר ד, כ). מלמד כשהיו באין לטעון את הארון, היו מפרקין את הפרכת מפניו והיו זנים עיניהם מן הארון, לפיכך היו מתכלים, שנאמר כי לא יראני האדם וחי וכו׳ (שמות לג, כ).

הרי אלה ג׳ טעמים וכל א׳ מהם למד מן הכתוב, כי הנה שלשה פסוקי׳ יש בסוף הפ׳, אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלויים (במדבר ד, יח). וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם את קדש הקדשים אהרן ובניו יבאו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו (יט). ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו (כ). וקשה מאד שהרי כיון שאמר אל תכריתו, למה חזר ואמר וחיו ולא ימותו, וודאי שאם יחיו לא ימותו, וכן הפ׳ השלישי כלו מיותר. ועוד מתחלה אמר אל תכריתו לשון כרת ואח״כ ולא ימותו וכן ומתו. אמנם דייק ר״א בן פדת מהו אל תכריתו, ופירש שהטעם שהיו בני קהת מועטין מבן ל׳ שנה משאר הלויים, לפי שהיו נוהגין קלות ראש בארון שהיו בורחין ממנו מפני הסכנה והיו מתי׳, ולפיכך הזכיר אל תכריתו לפי שהיו נענשים בכרת על שהיה הארון מתבזה בעיניהם. וז״ש שם, א״ל הב״ה למשה ולאהרן, עשו להם תקנה לבני קהת כדי שלא יכרתו מן העולם וכו׳. ור׳ שמואל בר נחמן דייק מהפסוק השני, וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו (במדבר ד, יט). כי להיות שעץ חיים היא למחזיקים בה, לכן כלם היו רצין לארון, ולפי שהיו באים לידי מריבה שכל א׳ היה רוצה לטעון בארון היו מתים. לכן אמר וזאת עשו להם וחיו, בשכר טעינת הארון ולא ימותו בריבם יחד, ולכן בגשתם את קדש הקדשים, דהיינו שכל א׳ היה רץ ליטול את הארון, אהרן ובניו יבאו ושמו אותם וכו׳. שלא יריבו זה עם זה ויתחייבו מיתה. ור״י בר שלו׳ דייק מהפ׳ השלישי שטעם המיתה לבני קהת לפי שהיו זנין עיניה׳ מן הארון, ולז״א ולא יבאו לראות כבלע את הקדש (במדבר ד, כ). ונלע״ד שאלו ואלו דברי אלקים חיים, כי אפשר שהיו בני קהת מי שבורח מן הארון מפני הסכנה, והיה ג״כ בהם מי שרוצה לשאת הארון כדי לקבל שכר. וכמו כן מי שהיה זן עיניו מן הארון, ולכן הוצרך הכתוב להזהיר לכלם ואלה הם הג׳ פסוקים הנ״ל בכיוון.

ובזה נבא לביאור הפסוקים ולתרץ מה שהקשינו, וזה כי במדבר רבה פ״א, א״ר פינחס בר אידי, מה כתיב בראש הספר, שאו את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר א, ב). רומם את ראש, גדל את ראש לא נאמר אלא שאו את ראש, כאדם האומר לקוסטינוס סב רישיה דפלן, כך נתן רמז למשה שאו את ראש, שאם יזכו יעלו לגדולה כמה דכתיב ישא פרעה את ראשך. אם לא יזכו שימותו כולם, כמה דתימא ישא פרעה את ראשך מעליך (בראשית מ, יט). והיה גלוי לפני המקום שימותו כלם במדבר וינטלו ראשיהן, לפיכך אמר הב״ה למשה אך את מטה לוי לא תפקוד וכו׳ (במדבר א, מט). בתוך בני ישראל אין אתה מונה אותן, אבל לעצמן מנה אותם ע״כ. ועוד שם אמר הב״ה אם נמנה שבט לוי עם ישראל ומתערב עמהם, בא מלאך המות להרוג את ישראל והגזירה יוצאה על כלם שלא יכנסו לארץ, ולכך אף בלשון שכתוב בהם שאו את ראש לא נאמר בהם אלא פקוד את בני לוי, אך זה דוקא בתוך בני ישראל אך לעצמם מנה אותם. ועדין צריך לתת טעם למה בתחלה כשמנה אותם מבן חדש, כתוב פקוד את בני לוי (במדבר ג, טו). וכשמנה אותם מבן שלשים אמר, נשוא את ראש בני קהת (במדבר ד, ב). וכן בגרשון. ועוד יקשה על הטעמים האמורים על בני קהת שהיו מעטי׳ בשביל הארון כדלעיל, והלא מנין זה נעשה קודם שיבאו לידי מדה זו כנראה בפ׳ זו, אמנם במדבר רבה פ״ג, מבן חדש ומעלה תפקדם (במדבר ג, טו). למה מבן חדש ומעלה, א״ר הונא הכהן בשם רבי שמואל בר זעירא, בשביל לכפול להם שכר. למה שאתה מוצא שאינן קרבי׳ לשרת אלא מבן ל׳ שנה. ולמה הוא מונה אותן מבן חדש, אלא שיהיו מקבלי׳ שכר ובאים עד שהם מבן חדש ע״כ. והנה הכל צפוי לפניו ית׳, וכשם שמבן חדש היו מקבלי׳ שכר לשרת באמונה, כך כל מי שהיה גלוי לפניו ית׳ שיהיה חוטא לבזות הארון או ליזון עיניו מהארון היה ממיתו קודם. והראיה לזה מ״ש בב״ר פ׳ ע״א. על כן קרא שמו לוי (בראשית כט, לד). בכל מקום שנאמר על כן מרובה באוכלוסין, חוץ מלוי שהיה הארון מכלה בהם. הרי שגם קודם צאתם ממצרים ומתן תורה כבר היו מועטין מהטעם הנז׳, שאם היו קרובים לשכר, שכתוב בהם שומרי משמרת הקדש (במדבר ג). אף בהיותם מבן חדש ומעלה שיצאו מכלל נפלים, כך יהיו קרובים להפסד אם לא היו עושים מעשיהם כראוי, וסביביו נשערה מאד. ובזה נבא אל הענין, כי מבן חדש אמר פקוד, לפי שעדין לא נתחייבו כליה, אך מבן שלשים שכבר קרבו להיות שומרי משמרת הקדש, אמר נשוא את ראש בני קהת. לפי שחסרו יותר משאר הלויים, והוא כמו שאו את ראש, שאם יזכו יעלו לגדולה ואם לאו ימותו, ולכן אמר מתוך בני לוי, לטעם זה שבני קהת לא הגיעו לשליש המנין הראשון, מה שאין כן בבני גרשון שהיו יותר מהשליש. ולכן הקדים למשפחותם, כי משפחותם היתה חסרה משאר בני לוי שגם הם חסרים מכל השבטים, והרי שני חסרונות העיקר למשפחותם ואח״כ לבית אבותם לגבי השבט. ולמה כן, זאת עבודת בני קהת באהל מועד קדש הקדשים (במדבר ד, ד). שלפי שהיו נושאים הדברים המקודשים מהשאר היו זנים עיניהם, או לא היו נזהרי׳ כראוי, ולכן נשא את ראש כנז׳.

ובפ׳ הבאה כתוב, נשא את ראש בני גרשון גם הם (במדבר ד, כב). שגם הם נתמעטו אבל לא כל כך, ולכן הקדים לבית אבותם שנתמעטו להיותם לויים אבל לא כבני קהת רק למשפחותם, שגם הם לא הגיעו לחצי שיעור, אך היו יותר מבני קהת שלא הגיעו לשליש, ולפי שלא הגיע חסרונם לבני קהת לא נאמר בהם מתוך בני לוי כשם שנאמר בבני קהת, וזהו גם הם מלשון גוממו עם השופי (חולין צב:). ולמה חסרו גם הם, לז״א זאת עבודת משפחות הגרשוני וכו׳ ונשאו את יריעות המשכן ואת אהל מועד וכו׳ (במדבר ד, כד-כה). שהם ג״כ דברים המקודשים, ואפשר שגם הם היו באים לידי מריבה, שכל א׳ היה רוצה ליקח דברים שיש בהם יותר קדושה, כגון יריעות התחתונות, ולכן גם בהם שייך נשיאות ראש, וגם כי בבואם ליקח היריעות גם הם היו זנים עיניהם מן הארון, ובשביל זה היו מועטים מבני מררי. אך בני מררי היו מאה יותר על חצין, ולכן לא כתב בהם נשיאות ראש כלל רק בני מררי למשפחותם לבית אבותם תפקוד אותם (במדבר ד, כט). וזאת משמרת משאם קרשי המשכן וכו׳ (לא). כי לרוב כובדם היו כלם שוים בעבודה זו, ולא שייך בהו ביזוי כלל, ולא שהיו ניזונים מהארון, כי הם היו נושאין הדברים שאין בהם כל כך קדושה, ואף זו מן ההוכחות שהרי בני קהת נאמר אהרן ובניו יבאו ושמו אותם איש איש על עבודתו (במדבר ד, יט). לפי שהיו צריכים זירוז יותר מכלם. ובבני גרשון ג״כ כתוב ופקדתם עליהם במשמרת את כל משאם (כז). שהיו גם הם צריכים זירוז בכולל אך לא בפרטות איש איש כבני קהת. אך בבני מררי נאמר ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם (לב). בלשון כולל ומועט. ומזה הטעם ג״כ כתב רש״י ז״ל בפ׳ בהעלותך (במדבר ח, יא), שלש תנופות נאמרו בפ׳ זו, הא׳ לבני קהת, לכך נאמר שם והיו לעבוד את עבודת ה׳. לפי שעבודת קדש הקדשים עליהם, הארון והשלחן וכו׳. השנייה לבני גרשון, לכך נאמר בה תנופה לה׳. שאף עליהם היתה עבודת הקדש, יריעות וקרסים הנראות בבית קדש הקדשים. והשלישית לבני מררי, כי שם לא נאמר אלא והנפת אותם תנופה סתם, לפי שהיו נושאים הדברי׳ שאין בהם כל כך קדושה. ובבני קהת נאמר ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרוכת המסך וכסו בה את ארון העדות וכו׳ (במדבר ד, ה). כל הענין הכתוב שם. ויש שם מקום דקדוק, והוא כי כלל גדול יש לנו, חסה תורה על ממונם של ישראל, ולכן בכל הכלים היה עליהם בגד תכלת ועליו מכסה עור תחש. רק בארון שהיה מכוסה בפרוכת נאמר, ונתנו עליו כסוי עור תחש ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה (ו). ועל זה יגעתי ומצאתי במדרש שוחר טוב מזמור כ״ד ז״ל, כל הכלים שבמקדש עור תחש מלמעלן, ובארון כתיב ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה, וכל כך למה כדי שיבא הארון מסויים, הוי ויבא מלך הכבוד ע״כ. ונלע״ד לתת טעם לזה לפי דרכנו, כי הלא ידענו שהתכלת מורה על הדין, כשמו כן הוא לשון כליון, וכן אמרו רז״ל (מנחות מג:), תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד. וכדי שלא יזלזלו בני קהת בכבוד הארון, וגם כדי שלא יזונו עיניהם ממנה, לכן היה בגד תכלת מבחוץ, להיות לטוטפות בין עיניהם שיזהרו בכבוד הארון למען לא יעשה בהם כליה. ולכן כתוב כאן, בגד כליל תכלת שתרגומו גמיר תיכלא, לשון האמור הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה (בראשית יח, כא). שתרגומו אעביד עמהון גמירא. ובשאר הכלים כתיב בגד תכלת ולא נאמר בהם כליל. ובשלחן מלבד הבגד תכלת היה עליו בגד תולעת שני, לרמוז למה שידענו שמרוב האכילה בא תולעה ורימה לאדם, וכמו ששנינו (אבות ב, ז), מרבה בשר מרבה רמה. ולפי שכתוב ולחם התמיד עליו יהיה (במדבר ד, ז). סמך אחריו ופרשו עליהם בגד תולעת שני (ח). שמריבוי אכילה בא ריבוי דם, ויזכור שתקות אנוש רימה. עוד אמרו, כשם שהתולעת אין כוחה אלא בפיה, כך ישראל אין כחם אלא בתורה, ולכן על שלחן הפנים היה בגד תולעת שני, לרמוז שעל השלחן צריך לומר דברי תורה, כמו ששנינו בפרק ג׳ דאבות, אבל שלשה שאכלו על שלחן א׳ ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משלחנו של מקום וכו׳. ועל המזבח כתוב ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן (במדבר ד, יג). שראשי תיבות אוריאל רפאל גבריאל מיכאל נוריאל, הם מלאכי המרכבה שהם ד׳, כי אוריאל ונוריאל הכל א׳ כנודע לי״ח. והכל עולה יפה עם מ״ש בזהר פ׳ צו ל״ג א׳ ז״ל, ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח את העולה (ויקרא ט, כד). א״ר יהודה, דא אוריאל דאתחזי בשלהוביתא דאשא על מדבחא רביע על קרבנא, וכדין חדוותא הוה בכלא דהא אתקבל ברעוא, כמה דכתיב וירא כבוד ה׳ אל כל העם (ויקרא ט, כג) ע״כ. ונלע״ד שלכן ויר״א כבו״ד גימטריא עם הכולל אורי״אל, ולכן בארגמן הא׳ תחילה הוא מלאך זה שהוא האש שעל המזבח, שעמו היו שאר מלאכי המרכבה, שר״ת ארג״מן. וכ״כ בזהר פ׳ פקודי רנ״ד א׳, ואיהו אורי״אל ודא איהו כליל מכלהו וכו׳. ולכן פי׳ רש״י ז״ל, ופרשו עליו בגד ארגמן (במדבר ד, יג). ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות ואינו שורפן שהיו כופין עליה פסכתר של נחשת ע״כ.

עוד דקדקתי דקדוק אחד. שבארון כתוב ושמו בדיו (במדבר ד, ו-יד). וכן במזבח הנחשת, אך בשאר הכלים כתיב ושמו את בדיו (במדבר ד, ח-יא). ומצאתי שהראב״ע ז״ל פי׳ (במדבר ד, ו). ושמו בדיו על כתפות הנושאים ע״כ. וזה דקשיא ליה, שהרי כתוב בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו (שמות כה, טו). ולכן פי׳ ושמו בדיו על כתפות הנושאים, כי מן הארון לא יזוזו ממנו לעולם. ובזה אתי שפיר שלא נאמר את בדיו להורות על זה, ולדרכנו יתכן שהיו בני אהרן נותנים ג״כ הארון על כתיפות הנושאים, מפני שלא יבאו לידי מחלוקת מהטעמים האמורים לעיל. וילמד סתום מן המפורש שגם המזבח שעליו האש כנז׳, היו מריבים מאותם הטעמים האמורים בארון, או שהיו בורחי׳ ממנו מפחד האש שעליו שלא ישרפם. או שכל א׳ היה רוצה במזבח מפני קדושתו, שעליו היו מקריבים כל הקרבנות או שהיו רוצים ליזון עיניהם מאותו האש הקדוש, ע״ד ולא יבאו לראות כבלע את הקדש (במדבר ד, כ). ולכן היו צריכים הכהנים ליתן בדיו על כתפות הנושאים מהטעמים האמורים ודוק.

עוד יפורש הכתוב, וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו וכו׳ (במדבר ד, יט). עם מאמרם ז״ל במדבר רבה פ״ה שהקדמנו, וקשה למה לו להביא שני פסוקים עץ חיים וכו׳ (משלי ג, יח). כי חיים וכו׳ (משלי ד, כב). ובפרט שהמ׳ אומר ובני קהת מחזיקים בתורה שהוא הפסוק הראשון. אמנם נלע״ד דהמ׳ בא לתרץ הקושיא שהקשינו, שכיון שאמר וחיו ודאי שלא ימותו, והיל״ל וזאת עשה להם ולא ימותו, ועוד וזאת עשו להם, דאם על מ״ש אהרן ובניו יבואו (במדבר ד, יט), די בזה. לכן פירש אמר הב״ה התורה היא חיים וכו׳. כי הנה התורה נקראת זאת, כדכתיב וזאת התורה (במדבר ד, מד). ואמר וזאת לרמוז לתורה שבע״פ שנקראת זאת, והו׳ היא התורה שבכתב כנודע לי״ח, ועיין בזהר ריש פ׳ חקת (וידבר יי׳ אל משה ואל אהרן לאמר. זאת חקת התורה אשר צוה יי׳ לאמר וגו׳. (במדבר י״ט). רבי יוסי פתח, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (דברים ד). תא חזי, מלין דאורייתא קדישין אינון, עלאין אינון, מתיקין אינון. כמה דכתיב הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש וגו׳ (תהלים יט). מאן דאשתדל באורייתא, כאלו קאים כל יומא על טורא דסיני, וקביל אורייתא. הדא הוא דכתיב היום הזה נהיית לעם (דברים כז). והא אוקמוה חברייא. כתיב הכא זאת חקת התורה, וכתיב וזאת התורה. מה בין האי להאי. אלא רזא עלאה הוא, והכי אוליפנא, וזאת התורה. לאחזאה כלא ביחודא חד, ולאכללא כנסת ישראל בקודשא בריך הוא, לאשתכחא כלא חד. בגיני כך וזאת התורה. אמאי תוספת וא״ו. אלא הא אתמר לאחזאה דכלא חד בלא פרודא. וזאת כלל ופרט כחדא, דכר ונוקבא. ובגין כך וזאת התורה ודאי. אבל זאת בלא תוספת וא״ו, חקת התורה ודאי, ולא התורה, דינא דאורייתא, גזרה דאורייתא. תא חזי, זאת אשר ללוים (במדבר ח). ולא וזאת. דהא מסטרא דדינא קשייא קא אתיין, ולא מסטרא דרחמי. אמר רבי יהודה, והא כתיב וזאת עשו להם וחיו (במדבר ד). ודא בליואי אתמר, ואת אמרת זאת ולא וזאת. אמר ליה, ודאי הכי הוא וקרא מוכח, מאן דאחיד סמא דמותא, אי לא יערב ביה סמא דחיי, הא ודאי ימות. ועל דא וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו, בגין דסמא דחיי מערב בהדיה, וזאת עשו וחיו ולא ימותו, ודאי וזאת אצטריך להו, ולא זאת. בגיני כך וזאת התורה ממש, ביחודא חד, ביחודא שלים, כללא דדכר ונוקבא. ו״ה. זאת ה׳ בלחודוי, ועל דא זאת חוקת התורה.). גם ידענו כי יש שני מיני זכיות בתורה. הא׳ הם הלומדים בה ממש. והב׳ המחזיקים ידי לומדיה שהם מאושרים, כדכתיב ותומכיה מאושר (משלי ג, יח). ואיתא בזהר פ׳ מצורע נ״ג ב׳, אל תקרי מאושר אלא מראשו, דאינון דמטילין מלאי לכיסן של תלמידי חכמים, אינון תמכין דאורייתא מרישא עד סיומא וכו׳. לכן הביא שני פסוקים, הראשון עץ חיים היא למחזיקים בה כנגד התומכים, שכן הקדים זבולון ליששכר מפני שהיה נותן לתוך פיו של יששכר שהיה עוסק בתורה, שכן כתוב שמח זבולון בצאתך (דברים לג, יח). לפי שיששכר באהלך. ועוד כי חיים הם למוצאיהם. למוציאיהם בפה הם הלומדים בה. ובני קהת מחזיקים בתורה שהיא חיים, שכן היו נושאין הארון שבו התורה. ופירשנו במקומו שע״י כן היו סוגרים פירצת צפון שמשם בא המיתה לעולם, וע״י הבדים היו מייחדין תורה שבע״פ אל תורה שבכתב, לכן אמר וזאת עשו להם (במדבר ד, יט). שע״י שהם מחזיקים התורה שבע״פ בנשאם את הארון ומייחדים אותה עם תורה שבכתב, מן הדין הוא שיחיו ע״י שמחיים ומחזיקים בתורה, ולא ימותו בעסקם בתורה, שכן כתוב יורו משפטיך ליעקב וכו׳ (דברים לג, י). ועוד יפורש וחיו ולא ימותו כנגד העוסקים בתורה שחיים הם בעה״ז, ולא ימותו לעה״ב, שכל תלמיד חכם שאומרים שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר (יבמות צז.). זהו שרמזה המסורה וחיו ב׳, וחיו ולא ימותו, וחיו את בניהם ושבו (זכריה י). כי התלמידים נקראים בנים, והם מזכירים התורה שלמדו מהם, וע״י כן וחיו את בניהם. ונראה ששבים לעה״ז. בגשתם את קדש הקדשים אהרן בניו יבאו, כי מיכאל שהוא הכהן גדול של מעלה מקריב נשמות הצדיקים על המזבח שלמעלה, ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו. להקביל פני בוראו. ולרוות את צמאו. ולכלכל את יום בואו. לגאול אותנו בקרוב במהרה בימינו אכי״ר. בילא״ו.