דרוש ס' לפרשת צו ופרה והפטרה

זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וכו׳ (במדבר יט, ב).

במדרש (במדבר רבה פ׳ י״ט): ויקחו אליך פרה אדומה תמימה. אמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר לו הב״ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר חקה ע״כ.

יצר האדם ולב הותל הוא המחטיאו בשני פנים. הא׳ במעשה הרע לעשות מעשהו זר מעשהו ולעבוד עבודתו נכריה עבודתו. והב׳ באמונות זרות ונפסדות. אלה היו בעוכריו של אדם הראשון כי בשניהם חטא. שכן אמרו בסנהדרין פ״ד (דף לח:), א״ר יהודה אמר רב אדה״ר מין היה, שנא׳ ויאמר לו איכה (בראשית ג, ט.). אן נטה לבך. וזה כי בב״ר פ׳ י״ט. א״ר אבא בר כהנא וישמעו את קול ה׳ אלקים מתהלך בגן לרוח היום (שם ח.). מהלך אין כתיב כאן אלא מתהלך מקפץ ועולה, עיקר שכינה בתחתונים היתה. כיון שחטא אדה״ר נסתלקה שכינה לרקיע ראשון וכו׳. הנה כי כן חשב אדה״ר שבסלוק השכינה תסתלק ההשגחה מהתחתונים, ולכן ויתחבא האדם וכו׳ (שם ח.). ואז כתוב ויקרא ה׳ אלקים אל האדם (שם ט.). לפתוח לו פתח של תשובה כדי שישיב ויאמר חטאתי כי עברתי את דבריך, וכמו שעשה דהע״ה שתכף ששלח לו נתן הנביא להוכיחו ענה ואמר חטאתי לה׳ (שמואל ב׳ יב, יג.). וכשראה שלא השיב על תוכחתו ויאמר לו איכה אן נטה לבך. כי הלא עדין אני משגיח בעולם ולא כמו שחשבת שעזב ה׳ את הארץ ואין רואה. והוא התנצל ואמר את קולך שמעתי בגן (בראשית ג, י.). כי יודע אני כי לא עזבת דורשיך אך ואירא כי עירום אנכי ואחבא. ואיתא בב״ר פ׳ ט״ו. שהיה מחזר על כל האלנות ולא קבלוהו רק התאנה שאכל מפירותיה קבלתו, והם היו אומרים עליו הא גנבא דגנב דעתיה דברייה (והיה מחזר על כל אילנות ולא היו מקבלין אותו, ומה היו אומרים לו, אמר רבי ברכיה הא גנב דגנב דעתיה דבריה, הה״ד אל תבואני רגל גאוה. רגל שנתגאה על בוראו, ויד רשעים אל תנדני (תהלים לו, יב), לא תיסב ממני עלה.). וכיון שעיקר התשובה היא עזיבת החטא לכן א״ל איכה, כלומר באיזה מקום אתה, דאדרבא היית צריך להתרחק מאותו אילן ואתה נחבאת לברוח תחתיו. ועוד א״ל המן העץ אשר צויתיך וכו׳ (שם יא.). כדי שיתודה על חטאו. והוא לא כן ידמה רק בקש התנצלות ואמר האשה אשר נתת עמדי (שם יב.). שכפר בטובה כדבריהם ז״ל (ע״א ה:). וגם לא נתחרט מהחטא שהרי כתיב היא נתנה לי מן העץ ואוכל (בראשית ג, יב.). ואמרו שם בב״ר (בראשית רבה פ׳ י״ט.). ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל, אכלית ואוכל. וזה שאמר באיוב ל״א. אם כסיתי כאדם פשעי, להתנצל על החטא ולומר לא חטאתי. לטמון בחובי עוני (איוב לא, לג.). כקין שאמר השומר אחי אנכי (בראשית ד, ט.). א״נ אם כסיתי כאדם פשעי באמונות זרות כדלעיל. לטמון בחובי עוני במעשים רעים. ששם אמרו בסנהדרין פ״ד (דף לח:), אדה״ר מושך בערלתו היה, כתיב הכא והמה כאדם עברו ברית (הושע ו, ז.). וכתיב התם את בריתי הפר (בראשית יז, יד.). וידענו שכל עונו היה שלא המתין לשבת לשמש מטתו כנודע (מאמר חקור דין. ח״ג פרק ט׳. וכן אמר האר״י ז״ל שאילו שמר אדה״ר מצוה אחת כמאמרה היה הכל מתוקן מיד וכו׳, על פחזותו של אדם הראשון במצוה ראשונה שנצטוה בה והיא פרו ורבו, כי הנה בתחילת תשמישו נזקק לאשתו בחול וביום ובשעת התגבר הדין ובפרסום, והוליד ערלתו זה קין את פריו זה הבל.). ועל זה כתוב במזמור כ״ה. דרכיך ה׳ הודיעני אורחותיך למדני (תהלים כה, ד.), כי על המעשים אמר דרכיך, לפי מ״ש ז״ל (סוטה יד.), וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה וכו׳ אלא הדבק בדרכיו, מה הוא רחום וכו׳. ועל האמונות אמר הדריכני באמתך ולמדני, שלא אלך בדרכי שקר. ועוד יובן עם מ״ש בזהר פ׳ בראשית מ״ח ב׳. אלקים הבין דרכה דא תורה שבע״פ, והוא ידע מקומה (איוב כח, כג.) דא תורה שבכתב. ז״ש דרכיך ה׳ הודיעני, כי התורה שבע״פ קשה להבין וצריכה הודעה. אך התורה שבכתב שהוא יותר קלה להבין די שתלמדני. גם דור המבול חטאו באלה, וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ (בראשית ו, ה.), שהיו עושים מעשים רעים, וזהו ׳בארץ׳ שהיו משחיתים זרעם על הארץ. וכנגד האמונות זרות, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. ולענין זה אמר המשורר הוריני ה׳ דרך חקיך (תהלים קיט, לג.) זהו המעשה, אך לפי שהחקים אין טעמם נודע רק לעה״ב, לכן אמר ואצרנה עקב. וכנגד העיון שבלב הבינני ואצרה תורתך (שם לד.), שכשאבין טעמם ואשמרנה בכל לב. הדריכני בנתיב מצותיך וכו׳ (שם לה.). יובן עם מ״ש בפ״ק דע״א (דף יז.), ר׳ חנינא ור׳ יונתן הוו אזלי בארחא כי מטו להנהו תרי שבילי, חד הוה פצי אפתחא דע״א וחד אפתחא דזונות, א״ל חד לחבריה ניזיל אפתחא דע״א דנכיס יצריה, א״ל אידך ניזיל אפתחא דזונות ונכפייה ליצרין ונקבל אגרא. ז״ש הדריכני בנתיב מצותיך. כי טוב לי שאלך בדרך מצות ולא בדרך עבירות, כי בו חפצתי ולא לילך בנתיב העבירות כדי לקבל שכר רק הט לבי אל עדותיך לעשות רצונך בלבד ואל אל בצע לקבל שכר. ובילקוט תהלים ע״פ טוב אתה ומטיב (תהלים קיט, סח.). ז״ל, חביבה תורה שכששאל דוד לא שאל אלא תורה וכו׳, שלא אהא לומד תורה ושוכח או שאהא למד ויצה״ר אינו מניח לי לשנות או שמא אטהר את הטמא ואטמא את הטהור ואהא בוש לעה״ב או שמא ישאלוני מגויי הארצות וממשפחות האדמה ולא אדע להשיבם ונמצאתי בוש לעיניהם ע״כ. בזה יפורשו הפסוקים, ז״ש העבר עיני מראות שוא (שם לז.), שלא אטמא את הטהור ואטהר את הטמא רק בדרכיך חייני, שאלך בדרכי יושר להורות כדין וכהלכה ולא אהיה בוש לעה״ב, שזהו ׳חייני׳ לחיים הנצחיים. א״נ כמ״ש בזהר בראשית ה׳ א׳. ת״ח ההוא דלאו אורחיה אורחי דאורייתא וחדש מילין דלא ידע על בורייהון כדקא יאות, ההיא מלה סלקא ועביד בה רקיע דאקרי תהו וכו׳. זהו בכיוון העבר עיני מראות שוא, שלא יראו עיני דרכים שאינם ישרים ויעשו מהם רקיעי שוא רק ׳בדרכיך׳ דרכי התורה הנאמרים באמת, ובזה ׳חייני׳ שלא אגרום מיתה לכמה בני אדם ואמות אני עמהם. וכמ״ש שם בזהר. הקם לעבדך אמרתך שלא אהא לומד ושוכח. וכבר פי׳ הפ׳ הזה בס׳ אבות עולם שלנו על משנת ר״ח בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ע״ש (אבות עולם. פרק ג׳, משנה י״א.). העבר חרפתי אשר יגורתי (תהלים קיט, לט.), שלא ישאלוני מגויי הארץ וכו׳ ואהיה בוש לפניהם. וכנגד מ״ש או שאהיה למד ויצה״ר וכו׳. אמר לעיל הבינני וכו׳ ואשמרה בכל לב. שגם היצה״ר יניח לי לשנות, וכן הט לבי אל עדותיך (שם לו.), ואל יטרידני יצרי לומר יפה ת״ת עם ד״א (אבות ב, ב.) וכיוצא, וזהו ואל אל בצע. עוד יאמר עם מ״ש פ״ג דנדרים (דף מא.), כל משכבו הפכת בחליו (תהלים מא, ד.). שמשכח תלמודו. ז״ש העבר חרפתי אשר יגורתי. שלא אשכח תלמודי מחמת יסורין וחלאים רעים. כי משפטיך טובים, שיסורין ממרקין עונותיו של אדם (ברכות ה.). הנה תאבתי לפקודיך (תהלים קיט, מ.), שרצוני לקיים כל המצות ולכן בצדקתך חייני, כי כיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות (שבת קנא:). ועל זה אמר עוד ויבואוני חסדיך ה׳ וכו׳ (תהלים קיט, מא.). ואענה חורפי דבר (שם מב.), היינו שמא ישאלוני מגויי הארצות. כי בטחתי בדבריך, שכל מקום שפקרו המינין תשובתן בצידן (סנהדרין לח:). ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד (תהלים קיט, מג.), שלא אטהר את הטמא וכו׳. כי למשפטיך יחלתי, שהאלקים יביאני במשפט ואהא בוש לעה״ב. ואדברה בעדותיך וכו׳ (שם מו.), והנמשכים כבר פירשנום בס׳ אבות עולם פ״ה דאבות על משנת יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו׳ ע״ש (אבות עולם. פרק ה׳, משנה כ״ו.).

ובזה נבא לביאור הפטרת היום ביחזקאל ל״ו. בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם וכו׳ (יחזקאל לו, יז.). ומבלי שנאריך בקושיות נבאר הפסוקים עם מ״ש בסוף פ׳ קדושים, ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה (ויקרא כ, כב.). כי ׳ושמרתם׳ זו משנה (תורת כהנים פ׳ אחרי. ספרי פ׳ ראה.), שהוא העיון, ׳ועשיתם׳ זה המעשה. ז״ש בית ישראל יושבים על אדמתם, שכן בעיון ובמעשה התורה יזכו לישיבת א״י, וזהו ׳יושבים על אדמתם׳ שעל מנת כן ניתנה להם, ׳בעבור ישמרו חקיו׳ זהו המעשה, ׳ותורותיו ינצורו׳ (תהלים קה, מה.) זה העיון. א״נ ׳ישמרו׳ כמו ׳ושמרתם זו המשנה׳, ותורותיו ינצורו כנגד המעשה. והם לא עשו כן אלא ויטמאו אותה בדרכם, דהיינו אמונות זרות, שכן הע״א נקראת דרך, כמ״ש ודרך באר שבע (עמוס ח, יד.). וכנגד המעשים לא טובים אמר ׳ובעלילותם׳. ולכן כטומאת הנדה וכו׳. שאמרו על זה במדרש (ילקוט שמעוני, יחזקאל ל״ו. רמז שע״ד.), מה נדה זו מיטמאה ומיטהרת, כך עתיד הב״ה ליטהר את ישראל. ד״א כטומאת הנדה ולא כטומאת המת, מת בבית אין כ״ג נכנס לשם אבל נדה נכנס עמה בבית, כך אילו נמשלו ישראל לטומאת מת אין השכינה חוזרת עליהם לעולם. אבל בנדה שהכהן עמה בבית ואינו חושש כך השכינה שורה על ישראל אע״פ שהן טמאים, שנאמר השכן אתם בתוך טומאותם (ויקרא טז, טז.). ע״כ. לכן נמשלו ישראל לנדה, שכיון שמיטמאה ומיטהרת כך ישראל חוטאים ועושים תשובה ומתכפרים, זהו כנגד המעשה. וגם כנגד האמונות הזרות אין השכינה מסתלקת אע״פ שהם טמאים רק מביא עליהם גלות ויסורין כדי שיחזרו בהן ויטהרו, וכמ״ש השוכן אתם בתוך טומאותם. ובכל מקום שגלו שכינה עמהם (מגלה כט.), ולכן ואשפוך חמתי עליהם וכו׳ (יחזקאל לו, יח.). ואפיץ אותם בגוים וכו׳ (שם יט.). ויבא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה׳ אלה ומארצו יצאו (שם כ.). ואחמול על שם קדשי וכו׳ (שם כא.). בפתיחתא דאיכה רבתי, את מוצא בשעה שגלו ישראל לבין א״ה היה הב״ה מחזר על פתחיהן של א״ה לשמוע מה הן אומרים. ומה היו אומרים אלקיהם של אומה זו פרע מפרעה ומסיסרא ומסנחריב ומכיוצא בהן, וחוזרים ואומרים לעולם נער הוא, כביכול הזקינו הדברים, הה״ד ויבא אל הגוים וכו׳ (שם כ.). לא הוה צריך קרא למימר אלא ויבאו ואת אמר ויבא, אלא כביכול הוא עצמו, ומה היו אומרים אם עם ה׳ אלה למה מארצו יצאו ע״כ. וקשה תחלה מהו כפל הדברים, שכבר אמר בראשונה ׳ומה היו אומרים׳ ולמה חזר לאומרו. ועוד קשה שתחלה אמר שהיו אומרים ׳הזקינו הדברים׳ דהיינו כלפי מעלה, ואח״כ אמר אם עם ה׳ אלה וכו׳. כלפי ישראל. אמנם שתים הנה קוראותם של א״ה בראותם כי ישראל גלו מעל שלחן אביהם, כי הם אומרים לא ימנע מן החלוקה או שישראל הם עמו ונחלתו של הב״ה או לא. אם הם עמו למה לא יפרע מכל צריהם. אלא ודאי הזקינו הדברים, וא״ת שאין הדבר כן אלא מפני שחטאו לפניו. עכ״ז להיותם עמו וצאן מרעיתו לא היה לו לגרשם מארצו, היה לו ליסרם ביסורין שם אלא ודאי שאינו רוצה בהם. וזהו אם עם ה׳ אלה למה מארצו יצאו. ולמד לומר כן לפי שתחלה אמר ׳ויבא׳ ל׳ יחיד, דאלו כלפי ישראל היל״ל ויבאו. אך עדין קשה דאם הוא כלפי מעלה היה לו לומר ואבא, כמ״ש למעלה ואפיץ אותם וכו׳ (שם יט.). וכן אח״כ ואחמול על שם קדשי (שם כא.). אלא בא ללמדנו שבהיות ישראל על אדמתם השכינה עמהם בגלוי. אך בהיותם ח״ל השכינה עמהם ודאי אבל בהסתר והצנע, ולכן אמר ׳ויבא׳ בלשון נסתר ונעלם. ומזה נמשך ׳ויחללו את שם קדשי׳ באמרם הזקינו הדברים, כי אינו עושה לישראל נסים בפרסום כאשר עשה לאבותינו, רק לעושה נפלאות לבדו (תהלים קלו, ד.), אין בעל הנס מכיר בניסו (נדה לא.) וכל שכן האחרים (זהר במדבר פ׳ בלק. דף ר׳ ע״ב. רבי פנחס הוה אתי (נ״א אזיל) למחמי ברתיה, (נ״א אנתו דרבי שמעון) אמיה דרבי אלעזר דהות במרעא. והוו (נ״א אזלי) עמיה חברייא, והוה רכיב בחמריה. עד דהוה אזיל בארחא, פגע בתרין ערבאי, אמר לון בחקל דא אתער קלא מיומין דעלמא. אמרו ליה מיומין דעלמא לית אנן ידעין. מיומין דילן אנן ידעין, דהא יומא חד הוו אינון לסטין מקפחי ארחין עברין בההוא חקלא ופגעו באינון יודאי ואתו לקפחא לון. ואשתמע (נ״א מרחיק) בהאי חקל קל דחמרא דא דנהק תרי זמני, ואתא שלהובא דאשא בההוא קלא ואוקיד לון. ואשתזיבו אינון יודאי. א״ל ערבאי, ערבאי, במלה דא דקא אמרתון לי תשתזבון יומא דא מלסטין אחרנין דקא מחכן לכו (נ״א בארחא). בכה ר׳ פנחס אמר מאריה דעלמא רחשא דניסא (נ״א דא) עבדת בגיני, ואשתזבון אינון יודאי ולא ידענא. פתח ואמר לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו (תהלים קלו, ד). כמה טיבו עביד קב״ה עם בני נשא, (נ״א וכמה נסין ארחיש לון בכל יומא,) ולא ידע אלא איהו בלחודוי. בר נש קם בצפרא ושוי רגליה על רישא דחויא דאתי לקטלא ליה, ובר נש שוי רגליה על רישיה וקטיל ליה ולא ידע ביה בר קב״ה בלחודוי, הוי לעושה נפלאות גדולות לבדו. בר נש אזיל בארחא ולסטין מחכאן ליה למקטליה, אתא אחרא דאתייהב כופרא תחותיה והוא אשתזיב. ולא ידע טיבו דעבד ליה קב״ה ונסא דארחיש ליה בר איהו בלחודוי, הוי לעושה נפלאות גדולות לבדו. לבדו עביד וידע. ואחרא לא ידע.). ועוד באמור להם לישראל עם ה׳ אלה. כלומר אם עם ה׳ אלה למה מארצו יצאו שהם תרי דסתרן אהדדי, כי היה לו ליסרם על חטאתיהם בארצו ממש, כי אם אדם חטא, הארץ מה חטאה, והאדמה תשאה שממה (ישעיה ו, יא.). ואחמול על שם קדשי וכו׳ (יחזקאל לו, כא.). וקדשתי את שמי הגדול וכו׳ (שם כג.). תחלה אקדש שמי בעשות לכם נסים נגלים, וז״ש וידעו הגוים כי אני ה׳ נאם וכו׳ בהקדשי בכם לעיניכם (מנחת שי. בספר א׳ קדמון כי נכתב בגליון זה הלשון, היה בהללי בכם ונתקן בהם ע״כ. ואין כן בספרים שלנו, ובמלת לעיניהם יש מחלוקת בין ספרי הדפוס לכ״י. כי ברוב הדפוסים כתוב לעיניכם וברוב כ״י לעיניהם, וכן תרגם יונתן וכן נראה לי עיקר בראיות המסורת וכו׳.). אך קשה דהיל״ל לעיניהם של האומות כמו שאמר וידעו הגוים. אך זה בא ללמד על חיבתן של ישראל, והוא מה שפירשנו ע״פ או הנסה אלקים וכו׳ ככל אשר עשה לכם ה׳ אלקיכם במצרים לעיניך (דברים ד, לד.). עם מה שאמרו המלאכים ללוט בשם ה׳, המלט על נפשך אל תבט אחריך (בראשית יט, יז.). אתה חטאת עמהם אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה נצול (בראשית רבה פ׳ נ׳.). אף כאן בצאת ישראל ממצרים היה הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו, מה אלו עע״א וכו׳ (שמות רבה פ׳ כ״א.  זהר שמות. פ״ תרומה דף ק״ע ע״ב.). וזהו לקחת לו גוי מקרב גוי (דברים ד, לד.). דכלהו בחדא מחתא מחתינהו, ועכ״ז וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים (שמות יד, לא.). וזהו ׳לעיניך׳ שאעפ״י שחטאת עמהם אתה רואה בפורענותם. ואין זה ח״ו עול בחקו ית׳, כי כבר אז״ל (ילקוט שמעוני שמות י״ד. פ׳ בשלח. רמז רל״ד.) שהשיב הב״ה למקטרג וכי לדעתם עבדו, והלא מתוך השעבוד ומתוך הטירוף, ואנוס רחמנא פטריה. וכן אמר כאן וידעו הגוים כי אני ה׳ נאם אדני אלקים. כלומר לא הזקינו הדברים כי אני ה׳ ככחי אז כן כחי עתה לעשות נקמה בגוים, וזה לעיניכם דווקא, כאשר עשיתי במצרים לעיניך, כי גם בהיותם בגלות העבירום על דת והחטיאום ולא מלבם.

עוד נלע״ד דרך נכון להבין פשט הכתובים עם מאי דגרסי׳ במדרש חזית ע״פ קול דודי הנה זה בא (שיר השירים ב, ח.). זה מלך המשיח, בשעה שהוא אומר לישראל בחדש הזה אתם נגאלים, א״ל האיך אנו נגאלין, ולא כבר נשבע הב״ה שהוא משעבדנו בשבעים אומות, והוא משיבן שתי תשובות ואומר להם, א׳ מכם גולה לברבריא דומה כמו שגליתם כלכם. ולא עוד אלא שהמלכות הזאת מכתבת טרוניא מכל העולם, כותי בא ומשעבד בכם כגון ששעבדה בהם כל אומותם וכאילו נשתעבדתם בשבעים אומות ע״כ. ז״ש ואפיץ אותם בגוים. ומשם ויזרו בארצות, כלומר מעצמם איש א׳ גולה לברבריא, וזהו ויבא אל הגוים אשר באו שם, כלומר אותו יחיד גולה למקום א׳ ודומה כמו שבאו שם כל ישראל, וכן כותי בא ומשעבד בכם וכו׳. ולכן באחרית הימים ולקחתי אתכם מן הגוים (יחזקאל לו, כד.), היינו לכל יחיד ויחיד שגלה בעצמו. וקבצתי אתכם מכל הארצות, היינו לכללות ישראל, והבאתי אתכם אל אדמתכם, כדי שיכירו וידעו כי אתם עמי והחטא גרם שיצאתם משם, כי עתה תשובו אל אדמתכם ממש. שעתה יתקיים וירישתה וישבת בה (דברים כו, א.). וזרקתי עליכם מים טהורים (יחזקאל לו, כה.). הם מי התורה, ואז מכל טומאותיכם היינו המעשים רעים, שמטמאים אתכם. ומכל גלוליכם, הם האמונות הזרות שחשבתם לעבוד ע״א דכתיב בה למען תפוש את ישראל בלבם (יחזקאל יד, ה.). אטהר אתכם (יחזקאל לו, כה.). ופתח במאי דסליק, ונתתי לכם לב חדש וכו׳ (שם כו.). דהיינו להאמין בי ובתורתי. והסירותי את לב האבן מבשרכם שגרם לכם לעבוד שם עץ ואבן, ונתתי לכם לב בשר. כמו שבא בתרגום, ואתן לכון לב דחיל קדמי למעבד רעותי. וכנגד המעשים ואת רוחי אתן בקרבכם. ועשיתי את אשר בחקי תלכו (שם כז.). וקשה שהרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (מגלה כה.). אך יובן עם מ״ש הרמב״ם ז״ל בפ״ב מהלכות גרושין ז״ל, שהאדם רוצה להיות מישראל ולעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות אלא שיצרו הוא שתוקפו, וכיון שהוכה עד שתשש כחו כבר עשה לרצונו וכו׳. ז״ש ועשיתי את אשר בחקי תלכו, שתחזרו לדעתכם ותכירו כי מתחלה טעיתם בחשבונותיכם ותשובו לתוכחתי, ובזה וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם, שלא תגלו עוד. והתרגום של פ׳ וזרקתי עליכם (יחזקאל לו, כה.) כך הוא. ואשבוק לחוביכון כמה דמדכן במי אדיותא ובקטם תורתא דחטאתא. וכן פי׳ רש״י ז״ל (מים טהורים. אכפר עליכם ואעביר טומאותיכם בהזית מי חטאת המעבירין טומאת המת.). וזה כי בצאת ישראל ממצרים היו שקועים בטומאת מצרים, בין באמונות כוזבות בין במעשיהם הרעים. כמ״ש כמעשה ארץ מצרים וכו׳ (ויקרא יח, ג.). אלו המעשים, ובחקותיהם לא תלכו להאמין בדעות נפסדות. וכמ״ש שם ביחזקאל כ׳. ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו (יחזקאל כ, ז.). ועל כן נתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה, שהפסח בא לטהרם מע״א, משכו ידיכם מע״א (שמות רבה פ׳ ט״ז.), שגם הם היו עובדים לשה, וקחו לכם צאן של מצוה כמ״ש במקומו (ח״ג דרוש י״ד לפרשת וארא. גם בדבר היו ישראל ראויים ללקות בהמותיהם יען כי גם הם היו עובדים לטלה כנודע, שלכן הוצרך מרע״ה לצוותם, משכו ידיכם מע״א וקחו לכם צאן של מצוה . ולכן גם בזה התרה לפרעה והפלא ה׳ בין מקנה מצרים וכו׳. ובזכות הפסח שהיו ראויים לזבוח, שאז מסרו עצמם על קדוש ה׳ כנודע. ולכן כתוב שם, וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד א׳ . לפי שידע שגם המה עע״א וחשב שגם מקניהם ימותו, וכשראה שלא מתו ויכבד לב פרעה ולא שילח את העם. גם במכת בכורות היו ראויים למות גם בכורי ישראל לפי שגם הם היו עובדים לטלה בכור שבמזלות, ולזה הוצרך לפדות שה בחמור, ככתוב במדרש  ופירשנוהו במקומו. (ח״ב דרוש י״א לפסח יום שני והפטרה). אבותינו במצרים היו חייבים בשביל ע״א שעבדו, ובפרט הבכורות לפי שהעבודה בהם, ועכ״ז הצילם הב״ה ונתן פדיונם המצרים, הוא הדבר אשר חכמים הגידו במדבר רבה פ׳ ד׳ ז״ל, אמר הב״ה בשביל חבתם של ישראל שניתי סדרו של עולם. באיזה צד, כתבתי בתורה שיהא חמור נפדה בשה, שנאמר ופטר חמור תפדה בשה (שמות לד, כ). אני לא עשיתי כן אלא פדיתי שה בחמור. המצריים שנקראים חמור, שנאמר אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג, כ). וישראל נקראו שה, שנאמר שה פזורה ישראל (ירמיה נ, טז). והרגתי בכוריהם והקדשתי בכוריהם של ישראל, שנאמר כי לי כל בכור (במדבר ג, יג).). ודם מילה שהיא ראשונה לכל המצות ומעשים טובים, ותכף בצאתם ממצרים שם שם לו חק ומשפט (שמות טו, כה.), זו פרה אדומה (רש״י.) שיש בה מי חטאת ואפר חטאת, שהמים כנגד מי התורה המסירה כל הדעות הכוזבות ומודיעה לאדם אמת ואמונה להאמין בה׳ ובתורתו. והאפר לשרוף היצה״ר למען אשר לא יחטא עוד במעשים אשר לא יעשו רק ילך בדרכי יושר. ולכן תקנו חז״ל לומר בשבת זו הפרשה הזאת, זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר (במדבר יט, ב.). דקשה מאי ׳לאמר׳ שכבר התחיל וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר (שם א.). אך הרי זה רמז הרומז כי בכל שנה ושנה נשלמה פרים שפתינו לומר פ׳ זו קודם הפסח, מהטעם שכתוב בירושלמי (ירושלמי מגלה פ״ג הלכה ה׳. דף כה:), הביאו הרי״ף ז״ל בפ׳ בני העיר (מגלה קלו:) ז״ל, ר׳ אבא בשם ר׳ חייא בר אשי אמר אין מפסיקין בין פורים לפרה. ר׳ לוי אמר אין מפסיקין בין פרה להחדש, ובדין הוא שיקדים החדש לפרה, שבא׳ בניסן הוקם המשכן, ובשני ימים בניסן נשרפה הפרה, ולמה הקדימוה מפני שהיא טהרתן של ישראל ע״כ. ונלע״ד הטעם כי הנה ב״פ פר״ה גי׳ יצ״ר ר״ע, לרמוז כי חציו ישרף באש התורה, כמ״ש (סוכה נב:), אם פגע מנוול זה משכהו לבה״מ. אמנם חציו מוכרח לקיים, שאלולי יצה״ר אין אדם בונה בית ולא נושא אשה (בראשית רבה פ׳ ט׳.). ולכן אין שורפין אלא אחת, כדתנן בפ״ג דפרה (פרה פרק ג׳ משנה ז׳. לא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה שחורה שלא יאמרו שחורה שחטו. ולא אדומה שלא יאמרו שתים שחטו. רבי יוסי אומר לא משום זה אלא משום שנאמר והוציא אותה (במדבר יט, ג). לבדה. פי׳ הר״ב: שלא יאמרו שתים שחטו. ורחמנא אמר ושחט אותה (שם). ולא אותה ואת חברתה.). והנה בפורים אנו נותנין כח ליצה״ר במאכל ומשתה ויום טוב, ואעפ״י שהיא שמחה של מצוה עכ״ז אין אדם מורד אלא מתוך אכילה ושתיה (ספרי דברים י״א. פ׳ עקב. ד״ה ונתתי עשב בשדך לבהמתך (דברים יא, טו). וכן אתה מוצא באנשי המגדל שלא מרדו בהקב״ה אלא מתוך שביעה, שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים (בראשית יא, א). ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם (שם ב). ואין ישיבה האמורה כאן אלא אכילה ושתייה, שנאמר וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק (שמות לב, ו). היא גרמה להם שאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם (בראשית יא, ד). מה נאמר בהם ויפץ ה׳ אותם משם על פני האדמה (בראשית יא, ח). וכן אתה מוצא באנשי סדום שלא מרדו אלא מתוך שביעה, שנאמר בהם ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש (איוב כח, ה). זהר שמות לפ׳ תרומה. דף קנ״ד ע״ב. דהא יצר הרע לא אשתכח אלא מגו מיכלא ומשתיא. הה״ד פן אשבע וכחשתי וגו׳ (משלי ל, ט). דמגו מיכלא ומשתיא יצר הרע מתרבי במעוי דבר נש. ברכות לב.: דבי רבי ינאי אמרי מהכא ודי זהב (דברים א, א). מאי ודי זהב, אמרי דבי ר׳ ינאי כך אמר משה לפני הקב״ה רבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שעשו את העגל. אמרי דבי ר׳ ינאי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. אמר רבי אושעיא משל לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים, האכילה כרשינין והיתה מבעטת בו, אמר לה מי גרם ליך שתהא מבעטת בי אלא כרשינין שהאכלתיך וכו׳. סנהדרין קב.: ודי זהב (דברים א, א). אמרו דבי רבי ינאי אמר משה לפני הקב״ה רבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להן לישראל עד שיאמרו דיי גרם להם לעשות להם אלהי זהב, משל אין ארי דורס ונוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. ילקוט דברים, סי׳ תתקמ״א.). בעבור זה אין מפסיקין בין פורים לפרה, שלא יתפתה ביינו. רק יעסוק בתורת פרה, לשרוף באש כל הדעות זרות שאפשר שיבאו מצד היצה״ר במאכל ומשתה. וכמו כן אין מפסיקין בין פרה להחדש שבו מזכירין מצות הפסח וביעור חמץ ושאור שבעיסה המפתה לאדם לעשות מעשים אשר לא יעשו, כי בזכות אלה המצות יגאלנו הב״ה כשם שעשה לאבותינו את כל הנסים ההם. וגם אנחנו נהיה לו לעבדים, כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל (ראש השנה יא:). נשאר לנו לבאר מה טעם אז״ל (ילקוט פ׳ חקת רמז תשנ״ט. תנחומא פ׳ חקת אות ח׳.) שהפרה באה לכפר על מעשה העגל. שהלא ראינו כי העובדים לעגל נדונו בכמה דינים, כמ״ש ביומא פ״ו (דף סו:), עדים והתראה בסייף, לא עדים ולא התראה בהדרוקן, עדים ולא התראה במגפה. וא״כ אם נרצה עונם בפרה למה נענשו, ולע״א שכתוב וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם (שמות לב, לד. (סנהדרין קב.) אמר ר׳ יצחק אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון, שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם (שמות לב, לד).). אך יובן עם ההקדמה הנפלאה מהאר״י זלה״ה שכתבנו במקומות אחרים, כי בעונות במזיד הבנים ישאו בעון אביהם. אך החטאים בשוגג בן לא ישא בשביל חטא האב כי רק הוא לבדו יענש. ופי׳ הוא ז״ל על זה, כי בחטאינו ובעונות אבותינו וכו׳ (דניאל ט, טז.). ולכן אמר יחזקאל הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח, ד-כ.). היא דווקא ולא בניה. והנה במעשה העגל חטא ישראל בשוגג, וכמ״ש בזהר פ׳ תשא קצ״א ב׳. אלא סגיאין הוו מישראל דאשתתפו בהדייהו בלבא. אך הע״ר הם הם שאמרו קום עשה לנו אלקים וכו׳ (שמות לב, א.). ולכן עליהם נאמר קום רד (מהר מזה) כי שחת עמך וכו׳ סרו מהר וכו׳ (דברים ט, יב.). אך על ישראל אמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות לב, לא.). הנה כי כן אותם שעוו ופשעו בעשיית העגל צוה לבני לוי, שימו איש חרבו על יריכו וכו׳ (שם כז.). ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש (שם כח.). ויגוף ה׳ את העם וכו׳ (שם לה.). שאין העם אלא ע״ר (זהר שמות לפ׳ בשלח. דף מ״ה ע״ב. ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף (שמות יג, יח). ר׳ יהודה אמר מאי שנא כד הוו ישראל במצרים דכתיב שלח את עמי (שמות ה, א). כי אם מאן אתה לשלח את עמי (שמות ט, ב). בני בכורי ישראל (שמות ד, כב). ובההוא זמנא לא הוו גזירין ולא אתקשרו ביה כדקא יאות. והכא דהוו גזירין ועבדו פסחא ואתקשרו ביה קרי לון את העם (שמות יג). אלא בגין ההוא ערב רב דאתדבקו בהו ואתערבו בהדייהו קרי לון את העם סתם. כמה דאת אמר, ויגוף ה׳ את העם על אשר עשו את העגל (שמות לב, לה). ויקהל העם על אהרן (שמות לב, א). וירא העם כי בשש משה (שם). וכן כלהו.), ולכן אמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. ׳עליהם׳ דווקא דהיינו במרגלים ׳חטאתם׳ בשוגג, אך העון במזיד גם הבנים ימקו בעונם כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. ולכן הפרה נקראת חטאת שמכפרת דוקא על השוגג, ולכן איתא בילקוט פ׳ חקת (ילקוט פ׳ חקת. רמז תשנ״ט.), מפני מה כל הקרבנות באים זכרים והיא נקבה, א״ר איבו משל לבן שפחה שטנף פלטין של מלך, אמר המלך תבא אמו ותקנח הצואה. כך אמר הב״ה תבא פרה ותכפר על מעשה העגל ע״כ. הקשה בכח שהרי תנן בפ״ב דתמורה (תמורה פ״ב, משנה א׳.), קרבנות הצבור אין באים אלא זכרים. ולכן הביא המשל לבן שפחה, הם הערב רב שהיו עבדים לישראל, וטנף פלטין של מלך ע״י העגל שהיא ע״א, צא תאמר לו (ישעיה ל, כב.), וגרמו לישראל שהם פלטין של מלך, שהשכינה שרויה בתוכם. אמר המלך תבא אמו היא הפרה ותקנח הצואה, קינוח בלבד לכפר על השוגג, אך על המזיד אין לך פקודה שאין בה זכר לעון העגל כדבריהם ז״ל (סנהדרין קב.).

ובשמות רבה סוף פ׳ כ״ז יש מאמר לענייננו ז״ל, דבר אחר שמעו דבר ה׳ (ירמיה ב, ד.). משל למלך שאמר לעבדיו שמרו לי שני כוסות הללו, א״ל הוי זהיר בהם. עד שהוא נכנס לפלטין היה עגל אחד שרוי על פתח הפלטין, נגח העבד ונשבר א׳ מהם, והיה העבד עומד ומרתת לפני המלך. אמר למה אתה מרתת, א״ל שנגחני עגל ושיבר א׳ מב׳ הכוסות, א״ל המלך א״כ דע והזהר בשני. כך אמר הב״ה שני כוסות מזגתם בסיני נעשה ונשמע, שברתם נעשה עשיתם לפני עגל הזהרו בנשמע, הוי שמעו דבר ה׳ בית יעקב ע״כ. ויש במ׳ הזה כמה דקדוקים. תחלה התחיל בלשון רבים שאמר ׳לעבדיו׳, ואח״כ אמר ל׳ יחיד ׳הוי זהיר בהם׳. עוד למה הוצרך למשל. ועוד בנמשל שאמר ׳שברתם נעשה הזהרו בנשמע׳, והלא שברו גם הנשמע, ששמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך ועשו העגל. ועוד קשה שהרי גם בנעשה צריך ליזהר מכאן ואילך, שאעפ״י שעשו עגל לא בשביל זה פטורים מהנעשה, כי מכאן ואילך צריך ליזהר בו ג״כ. אמנם צריך להבין תחלה שני מאמרים שנראים סותרים זה את זה. הא׳ בדברים רבה פ׳ עקב (דברים רבה פ׳ ג׳.), ד״א שמע ישראל (דברים ו, ד.). לה״ד למלך שקדש מטרונא בשתי מרגליות, אבדה אחת מהן, א״ל המלך איבדת אחת שמרי את השנייה, כך קדש הב״ה את ישראל בנעשה ונשמע, איבדו את נעשה שעשו את העגל, א״ל משה איבדתן נעשה שמרו נשמע, הוי שמע ישראל. וקשה שהרי ישראל הם הם שאמרו נעשה ונשמע, ואיך יאמר שקדשם באלו. ובילקוט ירמיה ב׳ (ילקוט ירמיה ב׳. רמז רס״ה.) ז״ל, משל למלך שארס אשה בת אבות ואמר לשושבינה מה מכנסת לי, א״ל שתי מרגליות מעולות שאין להם דמים, וראה אותם, משנטלה הלכה למרחץ ואיבדה אחת והיתה מתביישת לבא אצל בעלה, שמע המלך ואמר לה איבדת אחת שמרי את השנייה ואין כלום רע. כך כשעמדו ישראל על הר סיני לקבל את התורה הכניסו להב״ה עשייה ושמיעה, שנאמר כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כד, ז.). אמר הב״ה איבדתן נעשה קיימו נשמע, שמעו דבר ה׳ (ירמיה ב, ד.) ע״כ. פעמים שלש גברה הקושיא הנ״ל שהרי גם נעשה צריך לקיים. אך לבאר הב׳ מאמרים אלה שלא יהיו סותרים זה את זה. נקדים מ״ש הרמב״ם ז״ל בפ״ה מהלכות אישות ז״ל, אמרה לו הילך דינר זה מתנה ואתקדש לך, ולקחו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה, אם אדם חשוב הוא הרי זו מקודשת, שהנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה ובהנאה זו הקנית עצמה לו עכ״ל. הנה כי כן שפיר קאמר ׳למלך שקדש מטרונא בשתי מרגליות׳ שהן נעשה ונשמע שאמרו ישראל, וקבל הב״ה מידם שתי מרגליות אלה ובהנאה זו נתקדשו לו, כי להיותו מלך הנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה, ולכן שפיר קאמר במ׳ הילקוט ׳מה מכנסת לי׳ כי היא נתנה והוא אמר הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה, וכן ישראל אמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כד, ז.), ובזה קדשם הב״ה שא״ל למשה לך אל העם וקדשתם היום ומחר (שמות יט, י.). והנה המ׳ הראשון דשמות רבה ק״ל בכתוב שמעו דבר ה׳ בית יעקב וכל משפחות בית ישראל. דמאי כולי האי ׳בית יעקב ובית ישראל׳. ועוד דקאמר שמעו והלא גם העשייה צריך כי המצות תלויות במעשה ג״כ. לכן הוצרך למשל. והתחיל בלשון רבים, משל למלך שאמר לעבדיו, ואע״ג דבעל יפה תאר כתב, ה״ג משל למלך שאמר לעבדו. מפני שלחצו הדוחק של שינוי לשון, עכ״ז הנה מקום אתי להניח הגרסא כמות שהיא. כי הנה צוה הב״ה בסיני אנכי ולא יהיה לך והצווי היה גם לערב רב, שכן כתוב כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל (שם ג.). ופירשו במדרש, לבית יעקב אלו הגרים, ותגד לבני ישראל ממש. ואליהם אמר אתם ראיתם וכו׳ (שמות יט, ד.). ועתה אם שמוע תשמעו בקולי היא השמיעה. ושמרתם את בריתי הוא המעשה. והייתם לי סגולה מכל העמים כלפי הע״ר שהיו מעם אחר ובשמור התורה יהיו לו סגולה מכל שאר העמים, כי לי כל הארץ (שם ה.). ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה, ט.). והשתא אתי שפיר ׳ואתם תהיו לי׳ (שמות יט, ו.) כלפי ישראל, שאתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולכן חזר ואמר ׳אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל׳. כי הראשונים היו לערב רב. הנה כי כן שפיר קאמר ׳למלך שאמר לעבדיו׳ ל׳ רבים, לפי שלישראל ולע״ר מדבר. ולכלם אמר ׳שמרו לי שני כוסות הללו׳ והיו דיאטריטא. כ״כ בשמות רבה (שמות רבה פ׳ כ״ז.). ופי׳ הערוך, כלי זכוכית חשוב מאד. והכונה עם מ״ש פ״ב דחגיגה (דף טו.), לא יערכנה זהב וזכוכית (איוב כח, יז.). אלו ד״ת שקשים לקנותם ככלי זהב ונוחין לאבדן ככלי זכוכית. והתורה נמשלה למים ויין כנודע, והכלים שבהם מונחים הם הכוסות כנגד נעשה ונשמע שבהם תלוי שמירת התורה ומצותיה. וחזר ואמר לשון יחיד הוי זהיר בהם, כי זהו לישראל שצריכין זירוז ביותר, כי להם לבדם ניתנה האר״ש של התורה אע״פ שיתוספו עליהם גרים. עד שהוא נכנס לפלטין, שר״ל כשהיו עדין על הר סיני לקבל לוחות ראשונות, כמ״ש עד שהמלך במסיבו (שיר השירים א, יב.). היה עגל א׳ שרוי על פתח הפלטין. ויובן זה עם מ״ש ז״ל בשמות רבה פ׳ מ״ב. ראה ראיתי (שמות ג, ז.). אמר הב״ה למשה אתה רואה ראייה אחת ואני רואה שתי ראיות, רואה אתה אותם באים לסיני ומקבלים תורתי ואני רואה אותם שאחר שאבא לסיני ליתן להם את התורה ואני חוזר בטטראמולין שלי שהם מתבוננים בי ושומטים א׳ מהם ומכעיסים אותי בו, שנאמר ופני שור מהשמאל לארבעתן (יחזקאל א, י.). והם מכעיסים אותי בו, שנאמר וימירו את כבודם וכו׳ (תהלים קו, כ.). וודאי שזה חוזר על הע״ר שעלתה טינא בלבם לבקש פני שור שבמרכבה כאשר פי׳ במ״א (ח״א דרוש כ״ג לפ׳ תשא והפטרה.). ובזה מדויק היה עגל א׳ שרוי על פתח הפלטין. ובזה נגח העבד ונשבר א׳ מהם, עשו להם עגל מסכה (שמות לב, ח.). וסגיאין מישראל דאשתתפו בהדייהו בלבא. ולכן בעשרת הדברות כתוב לא יהיה לך אלקים אחרים על פני (שמות כ, ב.), מדבר בישראל כי הם לא עשאוהו רק שנמשכו אחריו. ואח״כ אמר לא תעשה לך וכו׳ (שם ג.). שמדבר בע״ר שעברו על העשייה. והיה העבד עומד ומרתת לפני המלך, פחדו בציון חטאים (ישעיה לג, יד.). כך אמר הב״ה שני כוסות מזגתם בסיני, שאמרתם נעשה ונשמע. שברתם נעשה עשיתם לפני עגל, דייק בדבריו לומר ׳עשיתם לפני׳ כלפי מ״ש בב״מ פ״ד (דף נט.), א״ר אבהו שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהם אונאה וגזל וע״א, דכתיב העם המכעיסים אותי (לפני) [על פני] תמיד (ישעיה סה, ג.). ופי׳ רש״י אינו ננעל להפסיק ראייתן מן המקום אלא תמיד רואה אותם עד שיפרע. ועוד יאמר ׳לפני׳ כלומר בלב שאינו גלוי אלא לפני, כי בוחן לבות וכליות אלקים צדיק (תהלים ז, י.). ובע״א כתיב (קדושין מ.) למען תפוס את [בית] ישראל בלבם (יחזקאל יד, ה.). וכמ״ש בזהר (זהר שמות, פ׳ תשא דף קצ״ב ע״א.) דאשתתפו בהדייהו בלבא. ומ״ש ׳שיברתם נעשה׳ היינו לפי שהקדימו נעשה לנשמע רז שמה״ש משתמשין בו (שבת פח.), והכונה כמו שפירשנו במקומו דשרי ליה לאיניש לנדור כדי לזרוזי נפשיה (נדרים ח.), ולכן הקדימו נעשה לחייב את עצמם לעשות רצונו ית׳ ואח״כ נשמע, וזהו בדיוק שלא אמר ׳בטלתם׳ נעשה רק ׳שברתם׳ נעשה, דהיינו שעתה הראיתם עצמכם שלא להקדימו ובזה נשבר אותו הסוד שמה״ש משתמשים בו ונחלש כחו, ולכן שמרו את נשמע, כי בהקדים נעשה הוי נדר גדול לשמוע ד״ת, אך עתה ששברתם את המעשה צריך להזהר מאד בנשמע, שלא יחטיא אתכם גם באמונות זרות. שמעו ותחי נפשכם. ושם בשמות רבה סמוך למ׳ זה אמרו ז״ל, שמעו ותחי נפשכם (ישעיה נה, ג.). אם יפול אדם מראש הגג כל גופו לוקה, והרופא נכנס אצלו ונותן לו רטיה בראשו וכן בידיו וכן ברגליו ובכל איבריו נמצא כלו רטיות, אני איני כן אלא רמ״ח איברים באדם הזה והאזן א׳ מהם וכל הגוף מלוכלך בעבירות והאזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים ע״כ. עוד זה מדבר כאותו שאמרו בקדושין פ״א (דף מ:), תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ופי׳ במקומו (אבות עולם פרק ג׳, משנה כ״א.) שר״ל שבעת שלומד איזה מצוה נותן אל לבו מתי תבא לידי ואקיימנה, וא״כ מי שהוא מלא עבירות ואינו יכול לעשות תשובה פרטית לכל א׳, כשהוא לומד על מנת לעשות הוא מקיים כל התורה. ועל זה נאמר שמעו ותחי נפשכם. הוי שמעו דבר ה׳ בית יעקב אלו הגרים, וכל משפחות בית ישראל הם ישראל ממש, שלכלם נתן הנביא ארוכה ומרפא, לשמוע בקולו ולדבקה בו. ובילקוט פי׳ יותר, ואמרו שמרו את נשמע כאלו שמרתם שניהם. כי בשמירת התורה לשמוע אותה ולהגות בה ע״מ לעשות מקיים שניהם נשמע ונעשה. ועל כן אמר הכתוב ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלקיך וכו׳ והאזנת למצותיו (שמות טו, כו.). הוא הנשמע. ושמרת כל חקיו, הוא המעשה. והכל תלוי בנשמע, ובזה כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאך. ברטייה אחת אני רופא כל תחלואיך. שמעו ותחי נפשכם. ובזה נבאר מה ששנינו בפ״ו דנדה (דף נא:), כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. דאיתא בפ״ק דע״א (דף ג:), א׳ רב יהודה א׳ שמואל מ״ד ותעשה אדם כדגי הים (חבקוק א, יד.). למה נמשלו בני אדם לדגי הים, לומר לך מה דגים של ים כיון שעולים ליבשה מיד מתים אף בני אדם כיון שפורשים מן התורה ומן המצות מיד מתים ע״כ. וידענו שהצדיקים מתגלגלים בדגים, שלכן מצוה לאכול בשבת דגים (מגלה עמוקות אופן נ״ב. כנפי יונה ח״ב, סי׳ ק״ד.). והאדם אין לו שלימות כי אם בתורה ומצות. לפיכך סימני טהרה של הדגים הם סנפיר וקשקשת, כי הסנפיר הם המצות, כמ״ש בפי״ט דשבת (דף קל.), מה יונה זו כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהם. כי המצות יעלו אבר כנשרים לעוף בשמים, והקשקשת היא התורה, שהיא כקשת המורה חצים להכות האויבים, כך התורה היא המכנעת אויבי ישראל, ומלת קשקשת היא רומזת לזה, כי הקש שהוא עשו יוכנע עם הקשת שהיא התורה. ולפי זה כל מי שיש לו תורה בודאי יש לו מצות, כי בלמדו בתורה ילמוד לעשות מצות ומ״ט, שהרי אין בור ירא חטא וכו׳ (אבות ב, ו.). ויש שיש לו סנפיר שהם המצות ואין לו קשקשת שאינו חכם בתורה. ואתי שפיר בזה מאי דאיתא בפ״ג דחולין (דף סו:), ולכתוב רחמנא קשקשים ולא בעי סנפיר. א״ר אבהו וכן תנא דבי ר׳ ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר (ישעיה מב, כא.). דהיינו יגדיל תורה ויאדיר במצות, דלהכי כתב רחמנא לשתיהם לרמוז שצריך אדם לעסוק בתורה ובמצות.

נחזור לעניננו כי שתים הן בעוכריו של אדם, מחשבות זרות ומעשים רעים. ולכן יש בפרשתנו תקון לכלם בענין הקרבנות, כי העולה היא תקון המחשבות, וכמ״ש בזהר פ׳ זו כ״ז א׳. זאת תורת העולה (ויקרא ו, ב.). דא מחשבה רעה דאיהי סלקא על רעותא דב״נ לאסטאה ליה מאורח קשוט, בעי לאוקדא לה בנורא וכו׳. וכל זה רמוז בראש הפ׳ שיש בפסוקים ההם כפל ענין, ואש המזבח תוקד בו (ויקרא ו, ב.). וחזר ואמר והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה (שם ה.). ועוד אש תמיד תוקד וכו׳ (שם ו.). ומה אלה הדברים כפולים. אמנם כבר פירשנו בכמה מקומות מ׳ ז״ל (ברכות ה.), לעולם ירגיז אדם יצ״ט על יצה״ר וכו׳. אלה הם הדברים שדברה תורה, להורות לאדם את הדרך ילך בה לבער יצה״ר מקרבו. תחלה זאת תורת העולה כשרוח עועים עולה עליו כן ירגיז יצ״ט על יצה״ר, שיעשה מצות ומעשים טובים, ובזה היא העולה שיצר טוב יעלה על יצר הרע וישרוף אותו על מוקדה על המזבח כל הלילה, העולם הזה שדומה ללילה עד הבקר שהוא העולם הבא, שאז שם ינוחו יגיעי כח, שפסק כחו של יצר הרע, וזהו ואש המזבח תוקד בו ביצר הרע לשורפו באש. אי אזיל מוטב ואם לאו והאש על המזבח תוקד בו, זהו שיעסוק בתורה, הלא כה דברי כאש (ירמיה כג, כט.), וכאן נאמר לא תכבה לפי שאין עבירה מכבה תורה (סוטה כא.), ובער עליה הכהן עצים (ויקרא ו, ה.), אלו שני גזרי עצים שמוסיף בבקר ובערב, והוא מ״ש (ברכות ה.) יקרא ק״ש ב׳ פעמים ביום, ׳עצים׳ מיעוט רבים שנים. אי אזיל מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה, וזהו אש תמיד, כי תמי״ד עם הכולל גי׳ מית״ה. א״נ תמיד עם א׳ של אש הרי מיתה. ועוד שצריך תמיד לזכור יום המיתה כי בזה ישפיל זדונו וגאונו. ובמס׳ בפ׳ זו, והאש ג׳. והאש על המזבח תוקד בו (ויקרא ו, ה.). והאש ירדה מן השמים (דה״ב ז, א.). מהאש יצאו והאש תאכלם (יחזקאל טו, ז.). שכבר פירשנו שהאש היא התורה שהיא תבלין ליצה״ר (קדושין ל:) להשתמש ממנו לשם שמים, לישא אשא ולהוליד בנים וכיוצא, והיא התורה שירדה מן השמים. ואם לאו נדונין בגהינם, מהאש יצאו והאש תאכלם (יחזקאל טו, ז.), כלומר כשיצאו מן האש שאינם רוצים לעסוק בתורה אז ואש הגהינם תאכלם. וכמ״ש בב״ב פ״ה (דף עט.), כל הפורש מד״ת אש אוכלתו, שנאמר מהאש יצאו וכו׳ (יחזקאל טו, ז.). גם אלו רומזים לג׳ יסודות מציאות השם תורה מן השמים, ושכר ועונש. כי הקרבנות מורים על מציאות השם, שלכן אמרו כל מקום שאמור קרבן אמור ביו״ד ה״א (מנחות קי.). והאש ירדה מן השמים זו תורה מן השמים. מהאש יצאו וכו׳. זו אשה של גהינם להעניש את הרשעים הפורשים מן התורה וליתן שכר טוב לצדיקים המחזיקים בה. הרי אלו טעמים מספיקים לחבור שתי הפרשיות האלה. ולכן אמרו במדרש במדבר רבה פ׳ י״ט. אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז, כג.) ע״כ. וקשה שהרי כמה רמזים וכמה טעמים נאמרו בפרה אדומה. אלא ודאי שזה נאמר על הסוד שלא נגלה לאדם אחר כי אם למשה, ז״ש שהע״ה כל זה נסיתי בחכמה. שעל כל התורה כלה עמד. אך בפ׳ פרה (אדומה) חקרתי כנגד הפשט, ושאלתי כנגד הרמז, ופשפשתי כנגד הדרש, אך בהגיעי לבקש הסוד אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני דוקא כי למשה נגלית בודאי. וכמו שהובא עוד שם. ויקחו אליך פרה אדומה (במדבר יט, ב.). א״ר יוסי בר חנינא א״ל הב״ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר חקה. דקשה מאי לאחר דהיל״ל לאחרים. אלא ודאי שעל שלמה מדבר שאע״פ שכתוב בו ויחכם מכל האדם (מלכים א׳ ה, יא.). סוד הפרה לא נגלה אליו כנז׳. א״נ לאחר זה אהרן שאע״פ שכתוב וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן (במדבר יט, א.). עכ״ז סוד הפרה לא נגלה אלא למשה. והטעם כי אלולי חטאו בעגל היו מקבלים לוחות ראשונות, ששם היה כתוב כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה. וכשנשברו הלוחות ראשונות נגזרה גזרה על ישראל שילמדו תורה בטורח גדול ככתוב אצלנו במקומו, ולכן הפרה שבאה לכפר על העגל אין טעמה נודע אלא למשה שקבל את הלוחות ואח״כ שיברם. אך למי שהיה לו עסק בעגל כאהרן קדוש ה׳, שאע״פ שכל כונתו היתה לשמים עם כל זה כתוב אשר עשה אהרן (שמות לב, לה.). ולכן טעם הפרה נעלם ממנו ג״כ, ולכן אמרו בפסיקתא פ׳ חקת, ויקחו אליך וכו׳ (במדבר יט, ב.). רמז שכל פרות כלות ושלו קיימת, לפי שהיו צריכים ליתן בכל פרה מאותה של משה כי לו לבדו נגלה רז זה. אבל לעתיד יתגלה לכל טעמה. ולא תהיה עוד נעלמה. והכל ידעו את מקומה. הרחמן יפתח לנו שערי חכמה. ויוציא לאור כל תעלומה. ב״ב אכי״ר. בילא״ו.