דרוש נ''ה לפרשת זכור

והיה בהניח ה׳ אלקיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה׳ אלקיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח (דברים כה, יט).

במדרש (ילקוט שמעוני תהלים ט), גערת גוים אבדת רשע (תהלים ט, ו). אמר רבי לוי גערת גוים זה עמלק, דכתיב ראשית גוים עמלק (במדבר כד, כ). אבדת רשע זה עשו, דכתיב וקראו להם גבול רשעה (מלאכי א, ד). ואם יאמר לך אדם אף יעקב בכלל, אמור לו רשעים אין כתיב כאן אלא רשע. שמם מחית. כי מחה אמחה את זכר עמלק (שמות יז, יד), ע״כ.

ישבור האויבים ויכניע הזדים המתגאים נגד ה׳ ונגד עמו וצאן מרעיתו, ישפלם עד ארץ יגיעם עד עפר. כאשר שמענו כן ראינו בנבוכדנצר הרשע כשחלם חלום הראשון ודניאל פירשו, ככתוב בדניאל ב׳ אלה הם דבריו, אנת מלכא מלך מלכיא די אלה שמיא מלכותא חסנא ותוקפא ויקרא יהב לך (לז). והרב רבינו סעדיה פי׳ אנת מלכא זה נבוכדנצאר, מלך מלכיא די אלקא שמיא זה הב״ה שהוא מלך מלכים ואלקי השמים. וכן פי׳ רש״י ז״ל וז״ל, פי׳ רז״ל כל מלך מלכיא דדניאל חול חוץ מזה שכנגד הב״ה אמר, וכן פתרונו מלך המלכים שהוא אלקי השמים. אך במ׳ אם כל חי להרמ״ע זלה״ה, ח״ב פי׳ כ״ג כתב ז״ל, ולא זכה נבוכדנצר להיקרא אריה, אלא דמבית דוד קאתי מזרעו של שלמה ממלכת שבא אחרי שגיירה וכו׳, ועל דא ודאי קראו מלך מלכיא, ואעפ״י שבמסכת שבועות (לה:) דרשוהו כלפי מעלה, מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שכן שלמה יושב על כסא ה׳ ונובלת מגדולתו ניתנה לפי שעה לנבוכדנצר, בשכר שיחה נאה וארבע פסיעות כד הוה ספריה דמרודך בלאדן עכ״ל. ולדרך זה יכון מאד ד׳ שבחים שנתן לו דניאל, מלכותא חסנא ותוקפא ויקרא יהב לך. שכן כתוב בפרק חלק (סנהדרין צו.), בעת ההיא שלח מרודך בלאדן וכו׳ (ישעיה לט, א). כתבו ליה שלמא למלכא חזקיהו, שלם לקרתא דירושלם, שלם לאלקא רבא. נבוכדנצאר ספריה דבלאדן הוה, ההיא שעתא לא הוה התם, כי אתא א״ל היכי כתביתו, א״ל הכי כתבינן, א״ל קריתו ליה אלקא רבא וכתביתו ליה לבסוף, אלא הכי כתובו שלם לאלקא רבא, שלם לקרתא דירושלם, שלם למלכא חזקיהו וכו׳, רהט בתריה ד׳ פסיעות, אתא גבריאל ואוקמיה וכו׳. אלה הם הד׳ פסיעות הכתובים שם. אך במדרש חזית על פסוק כמעט שעברתי מהם (שיר השירים ג, ד). איתא ז״ל, מיד עמד מכסאו ופסע ג׳ פסיעות והחזיר הכתבים, א״ל הב״ה אתה עמדת מכסאך ופסעת ג׳ פסיעות לכבודי, חייך שאני מעמיד ממך שלשה מלכים שולטין מסוף העולם ועד סופו, ואלו הם נבוכדנצאר ואויל מרודך ובלשצר וכו׳. ולפע״ד נראה שבמדרש חזית לא חשיב אלא ג׳ מלכים ודאי שמלכו בכיפה מזרעו של מלך בבל. אך בפרק חלק חשיב גם כן ושתי שהיתה בתו של בלשצר, שגם היא מלכה בכיפה, כי אחשורוש היה מולך גם כן מסוף העולם ועד סופו, אלא שבשביל שביטל מלאכת בית המקדש נקטעה מלכותו כנודע. ולכן בא גבריאל והעמידו שלא תמשך מלכותו יותר, והוא שאמרו בפ״ק דמגלה (יב:), שבא גבריאל ועשה לה זנב. דהיינו שנשלמה מלכותו של נבוכדנצר, והיא היתה אחרונה שבהם כמו הזנב שהוא בסוף הגוף, רמז שאז נתקיים והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד (ישעיה יד, כב) כדבריהם ז״ל. נחזור אל ענין הכתובים שכנגד ד׳ פסיעות הנ״ל שבשבילם זכה להיקראות מלך מלכיא. ולא לך בלבד אלא אף לזרעך נתתי את האר״ש הזאת. שגם הם מלכו בכיפה, וכנגד זה אמר מלכותא חוסנא תוקפא ויקרא, הם ד׳ דורות שמלכו בכיפה. ובכל די דארין בני אנשא חיות ברא ועוף שמיא יהב בידך והשלטך בכלהון (דניאל ב, לח). שהחריב בית המקדש ושלט על כל האומות, אך יובן היטב עם מה שכתוב בשבת פ׳ כ״ג (קנ.). ורבו יתירא הוספת לי (דניאל ד, לג). אמר רב יהודה אמר רבי ירמיה בר אבא, רכב על ארי זכר וקשר תנין בראשו, לקיים מ״ש וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו (ירמיה כז, ו) ע״כ. ופרש״י שקשר נחש גדול בראשו של ארי כמין אפסר עכ״ל. ונלע״ד כי מלכות בית דוד בא מיהודה שנקרא אריה, והתנין הוא פרעה מלך מצרים, ולכן אמר שרכב על ארי זכר, שכבש את צדקיהו מלך יהודה, ואח״כ כבש את מצרים שנקרא תנין, וזהו וקשר תנין בראשו, כי צדקיה מלך יהודה היה בוטח שיבא מלך מצרים לעזור לו, ושב אחור כנזכר בירמיה ל״ז ע״ש, וגם זה החריבו נבוכדנצר, כי הוא נקרא הנשר הגדול בעל הכנפים, וזהו חיות ברא זה האריה, ועוף שמיא הוא הנשר. וא״ל אנת הוא רישא די דהבא, כי נמשל לראש העולה על כל הגוף, וגם לזהב שעולה על כל המתכות. ובתרך תקום מלכו אוחרי ארע מינך, זהו מדי, ולפי שנבוכדנצר והכשדים נכרתו מכל וכל. לכן אמר ובתרך, כלומר אחר כריתת בבל, אז יקים מלך חדש ומלכות חדשה אך תהיה פחותה מבבל. ואעפ״י שראה דניאל שנבוכדנצר חלם חדוהי ודרעוהי די כסף. שרומז למדי, עכ״ז לפי שגם דריוש המדי מלך בבבל שנה אחת כמ״ש במגלה פ״א (יב.), תניא עוד שנה אחרת יש לבבל ועמד דריוש והשלימה. וזהו ארע מינך, שאעפ״י שמלך בבבל לא שלט כל כך, שלא מלך בכיפה. ומלכו תליתאה אחרי די נחשא די תשלט בכל ארעא. זה אלכסנדרוס מלך יון, שגם הוא שלט בכל העולם, ומלכו רביעאה תהוא תקיפא כפרזלא, זו מלכות רביעית.

ואחרי כל אלה לא שב נבוכדנצר מדרכו הרעה ועשה צלם זהב, שהיתה כוונתו להכניע כל ממלכות הארץ תחת ידו, כאשר האריכו למעניתם כל המפרשים ז״ל. ולכן להשפיל זדונו וגאותו, הראה לו הב״ה חלום אחר כמ״ש שם בדניאל ד׳. חזה הוית ואלו אילן בגו ארעא ורומיה שגיא. שיובן עם מה שכתוב בזהר פ׳ שמות דף ז׳ א׳ ז״ל, תא חזי, כל עמין דעלמא וכל מלכין דעלמא לא אתתקפו בשלטניהון אלא בגינייהו דישראל וכו׳, בבל לא אתתקפו על כל עמין דעלמא אלא בגין דישראל להויין בגלותהון וכו׳, דהא עמין אלין בשפלותא הוו בשאר עמין ומאיכין הוו מכלהו, ובגין ישראל אתתקפו וכו׳. ז״ש ואלו אילן בגו ארעא, כי מתחילה היה עץ שפל ולבסוף נתרומם למעלה למעלה, וזהו ורומיה שגיא, שהגדילו הב״ה בשביל ישראל שיהיו תחת ידו. והרב רבינו סעדיה פי׳ ז״ל, בגו ארעא. בארץ ישראל בטבור הארץ עכ״ל. וזה לפי שהחריב אותה ולכן גבה לבו עד להשחית. רבה אילנה ותקיף. הוא שאמר אעלה על במתי עב. ואמר בילקוט ישעיה י״ד על פסוק זה, אמר נבוכדנאצר אעשה לי עב קטנה ואדור בתוכה, שנאמר אעלה על במתי עב. א״ל הב״ה אתה רצית לפרוש עצמך מן הבריות, סוף שבני אדם נפרשין ממך, שנאמר לקצת ירחין וכו׳. ז״ש ורומיה ימטי לשמיא וחזותיה לסוף כל ארעא. ששלט מסוף העולם ועד סופו. עופיה שפיר, הם הענפים שלו, אויל ובלשצר שגם הם מלכו בכיפה. ואנביה שגיא זו ושתי. ומזון לכלא ביה, שיהיו כולם כפופים תחתיו. אך קשה שחזר ואמר ומיניה יתזן כל בשרא שהוא כפל, ולכן פי׳ רבינו סעדיה שיתזן הוא מלשון למיזי לאתונא (דניאל ג, יט). שממנו אופין בשר דהיינו מאותו העץ. ופירש עוד הרב הנ״ל, תחותוהי תטליל חיות ברא, העמים שבחוץ לארץ שדומין לחית השדה. וצפרי שמיא הם ישראל שדומין לעוף השמים ע״כ. ויובן עם מ״ש בתנחומא פ׳ משפטים ז״ל, כיון שראה נבוכדנצר את החלום ופתרונו, התחיל לומר לדניאל מה אתה יועצני, א״ל העניים הללו שהגלית מארצם רעבים וצמאים וערומים, פתח להם אוצרותיך ופרנס אותם אולי תרפא את החלום, שנאמר להן מלכא מלכי ישפר עלך וכו׳. וכי תעלה על דעתך שדניאל הצדיק היה משיא עצה כזו לנבוכדנצר שונאו של מקום, אלא לפי שראה את ישראל שלופי גולה מטולטלים דווים ברעב, לפיכך השיאו עצה כזה ברחמנותו עליהם, לפי שהיה יודע שלבסוף נפשו קניטה עליהם וכו׳. וצריך להבין מהיכן למד דניאל להשיאו עצה זו. ונלע״ד שדקדק דניאל בדברי הכתוב, שאמר ומזון לכלא ביה וכו׳ ואח״כ חזר ואמר ומיניה יתזן כל בשרא כמו שדקדקנו לעיל. לכן אמר ומזון לכלא ביה כלפי האומות, שעליהם אמר תחותוהי תטליל חיות ברא, שהם האומות המשולים לחית השדה, כדברי הגאון הנ״ל. ובענפוהי ידורן צפרי שמיא, הם ישראל המשולים לצפור, כמ״ש ואת הצפור לא בתר אלו ישראל, ועליהם חזר ואמר ומיניה יתזן כל בשרא. ומזה למד דניאל שישראל יזונו מתחת ידו של נבוכדנצר, ולכן השיאו עצה זו לתועלתם של ישראל. חזה הוית בחזוי רישי על משכבי, כלומר שראה בעין השכל השוכן בראשו, ולא כחלומות אחרים הבאים מאידים שעולים מרוב אכילה וכיוצא, ולכן אינו בכלל החלומות שוא ידברו. ואלו עיר וקדיש מן שמיא נחית. פירש רבינו סעדיה מלאך אכזר, וקדיש עיר מחריב, וכן ערו ע״כ. ונלע״ד שהיה זה גבריאל שמצד הגבורה והדין, שראה אותו נבוכדנאצר כשהרג חיל סנחריב, ולכן הכירו כשהיה בכבשן האש עם חנניה מישאל ועזריה, כמ״ש רש״י ז״ל ע״פ וריויה די רביעאה דמי לבר אלקין. ולכן קראו עיר מלשון ערו ערו, שהחריב את כל חיל סנחריב. וקדיש כלפי שהציל חנניה מישאל ועזריה מהאש, קרא בחיל וכן אמר גודו אילנא וקציצו ענפוהי אתרו עופייה ובדרו אנביה, הרי אלה ד׳ לשונות כנגד ד׳ מלכים כנ״ל, שיבא זמן והכרתי לבבל וכו׳ על ידי גבריאל, שכן פי׳ רבינו סעדיה שם דניאל ה׳ בענין בלשצר, בה שעתא נפקה אצבען די יד אנש וכו׳. ז״ל, זה גבריאל שנק׳ איש שנאמר והאיש גבריאל. וכן ושתי בא גבריאל ועשה לה זנב, למען לא תלך אצל אחשורוש ותהרג. והנה גודו אילנא זה נ״נ עצמו, וקציצו ענפוי אתרו עפייה ובדרו אנביה, אלו שני בניו אויל ובלשצר וגם ושתי הרשעה, ובזה תנוד חיותא מן תחותוי, רמז לאומות שסרו מתחתיו וצפרייא מן ענפוהי אלו ישראל שיצאו מתחת יד בבל. ברם עיקר שרשוהי בארעא שבוקו, להחזירו למלכותו אחרי שקיבל פורענותו. ובאסור די פרזל ונחש וכו׳. כשם שאסר לישראל בכבלי ברזל והגלם מארצם והחריב ארץ ישראל מעובר ושב עד שנתקיים בה שבע שנים גפרית ומלח שריפה כל ארצה, כמ״ש בסוף פתיחתא דאיכה רבתי. כן גם הוא יגלה שבע שנים בין חיות השדה שנמשלו בהם האומות כדלעיל, ועוד לפי שאמר אעלה על במתי עב כנזכר לעיל, ורצה לעלות על ז׳ גלגלים כחירם שעשה לו ז׳ רקיעים, ולכן נענש לרעות ז׳ שנים עם חיתו שדי ובהמות יער בגזרת עירין פתגמא וכו׳. יובן עם מה שכתוב בפרק ד׳ דסנהדרין (לח:), אמר רבי יוחנן אין הב״ה עושה דבר אלא א״כ נמלך בפמליא של מעלה. ובשמות רבה פ״ו ז״ל, מי הוא שיהיה רשאי להרהר אחר מדותיו וגזרותיו של מלך מלכי המלכים הב״ה, שכל דבר שיוצא מלפניו טרם הוא נמלך בפמליא של מעלה ומודיע להם הדבר, כדי שידעו ויעידו כולם כי דינו דין אמת וגזרותיו אמת וכל דבריו בהשכל. ז״ש בגזרת עירין, דהיינו המלאכים שמודיעים גזרותיו בעולם, לפי שבמאמר קדישין שאלתא, ששואל תחילה ונמלך בפמליא של מעלה. עד דברת די ינדעון חייא וכו׳ (דניאל ד, יד). שידעו כלם כי גבוה מעל גבוה שומר וכו׳. אדין דניאל די שמיה בלטשצר אשתומם כשעה חדא וכו׳ (דניאל ד, טז). צריך להבין מה טעם הוצרך לומר כאן די שמיה וכו׳, שהרי כבר הזכיר למעלה שנ״נ קראו כן. אמנם בתנחומא פ׳ משפטים איתא ז״ל, ענה בלטשצר ואמר, מרי חלמא לשנאך ופשריה לערך. שונאו של נבוכדנצאר מי הוא ישראל, למה שהרג אותם והחריב בית המקדש והגלה אותם, אלא תלה דניאל עיניו כלפי מעלה ואמר, מרי רבוני, החלום ופתרונו יתקיים בנבוכדנצר שונאך וערך, וכן איתא בשבועות פרק ד׳, למדו לומר כן לפי שהיה לו לומר מרי מלכא כמ״ש אח״כ, דנא פשרא מלכא וכו׳ די מטת על מרי מלכא, ולפי שאסור לגנוב דעת הגוי, לכן הקדים הכתוב אדין דניאל די שמיה בלטשצר. שיובן עם מה שכתוב בב״ר פ׳ צ״א ז״ל, בזאת תבחנו חי פרעה (בראשית מב, טו). בשעה שהיה מבקש לישבע לשקר היה נשבע בחי פרעה, אף אנו נאמר כי דניאל כיחש לו לנבוכדנצאר והתפלל לה׳ אלקיו, שיקיים החלום על נבוכדנצאר שהיה שונאו שהחריב ביתו והיכלו, ולכן הוצרך להקדים די שמיה בלטשצר, שהוציא שקר מפיו על שם ששקר נסכו של נבוכדנצר שקראו כן על שם ע״א שלו, ולכן חזר ואמר ענה בלטשצר ואמר מרי וכו׳, שלא אמר ענה דניאל ואמר כמ״ש למעלה. והנה כתוב מראי יתיר א׳, רמז על יחידו של עולם שהיה מדבר עמו, וכן כתוב חלמא לשנאיך ופשרא לעריך. לשון רבים וקרי לשנאך ולערך לשון יחיד, לרמוז שכלפי מעלה אמר לשנאך זה נ״נ, אך בדברו עמו אמר שיתקיים החלום בשונאיו, והכפל לשנאך ולערך על שמשל מעלה ועל נ״נ עצמו ודוק. ואחרי שנתקיים החלום כתוב סוף סי׳ ד׳, כען אנא נ״נ משבח וכו׳ למלך שמיא די כל מעבדוהי קשוט וארחתיה דין ודי מהלכין בגוה יכיל להשפלא. שזו כחו ית׳ להשפיל גאים. ותכף סמך אחריו בלשצר מלכא עבד לחם רב, מבלי שיגיד שמת נ״נ ומלך אחריו אויל ואחריו מלך בלשצר, להורות כי שם פעמיו לדרכי אביו. והנה טעם המשתה הזה, כבר אמרו ז״ל במגלה פ״ק (יא:), שמנה וטעה וחשב שהממלכה נכונה בידו, ולכן עשה משתה כאחשורוש, וכמו שכתבו שם. ועל אמרו לחם רב. אמרו במדרש חזית ע״פ כמעט שעברתי מהם (שיר השירים ג, ד) ז״ל, מהו רב חמא בר חנינא אמר רב, משל אלוקו. א״ל עומר שלכם בכמה קרב, א״ל בי״ג נפה, א״ל ושלי בי״ד נפה ע״כ. וזה לפי שאם על הריבוי היה לו לומר עבד לחם סגי. לכן אמרו שהוא לשון רבי המלך (ירמיהו מא, א) לשון גדולה, שהיה רב משל אלוקו, כי אותו הלילה היה ליל פסח כנודע. וכשם שכוונת המן היתה לשקול עשרת אלפים שקלים לשלוט על ישראל, ונצח עומר שלהם כנזכר לרז״ל, כך זה הרשע רצה להראות כי גם לו לבב לעשות לחם רב משל הב״ה. וגם לקבל אלפא חמרא שתי. כי אמרו ז״ל שם בפ״ק דמגלה (יב.), והשתייה כדת. כדת של תורה, שהאכילה מרובה על השתיה. ברם הכא השתייה מרובה, וזה גרם שהיה כגבר עברו יין בלשצר אמר בטעם חמרא, לא קראו מלך רק בלשצר סתם, כי אל למלכים שתו יין. להיתיה למני דהבא וכספא די הנפק נ״נ אבוהי מן היכלא די בירושלם. אף זו מן ההוכחות על גאותו וזדון לבו, שחשב שנ״נ בכחו שלט על בית המקדש והחריבו ולקח כלי הקדש ולא מאת ה׳ היתה זאת. וישתון בהון מלכא ורברבנוהי, כי הוא התחיל בעבירה תחילה וממנו התחילה הפורענות. באדין היתיו מאני דהבא די הנפיקו מן היכלא די בית אלקא די בירושלם וכו׳. הנה יש לדייק דבציווי אמר להיתיה למאני דהבא וכספא, וכאן אמר דהבא בלבד, ועוד שם אמר מן היכלא די בירושלם, וכאן אמר מן היכלא די בית אלקא וכו׳. להורות על רשעו שמיעט בכבוד שמים, תחילה אמר דהבא וכספא, שחשב שלא יספיקו כלי זהב לשתיית כל המסובים, וגם כי הנפיק נ״נ מן היכלא סתם כהיכל מלך הדיוט. אך הגיד הכתוב כי כל כך היו כלי זהב שלא הוצרכו להוציא כלי כסף, כי יש די והותר בכלי זהב. וכן די הנפיקו מן היכלא די בית אלקא, כי לא מידו של נ״נ היתה, כי אם די הנפיקו מי שהיו, שכן צוה ה׳, כי מי יערב אל לבו להוציא כליו ית׳ אם לא שגזר כן ממרום. אשתיו חמרא, להורות על רשעתם, דאילו שתו מים או שאר משקים לא הרע בעיניו ית׳ כל כך. אך הגיד על רשעתם ששתו בהם יין נסך, שכן נאמר שם ושבחו לאלקי דהבא וכספא נחשא פרזלא אעא ואבנא. הם כל הד׳ מלכיות הנז׳ לעיל, כי חשב לשלוט בכלן. בה שעתא וכו׳. ובא דניאל וקרא כתב המחוקה על הקיר ע״י גבריאל הממונה, להשפיל ולהכניע נ״נ ובניו כנז״ל. ואחרי שהזכיר מה שאירע לנ״נ אביו על גאותו וזדון לבו, א״ל ואנת בריה בלשצר לא השפלת לבבך וכו׳. דקשה מאד והלא דינא יתיב שצריך לחלוק כבוד למלכות, אשר על כן כשפתר דניאל חלומותיו של נ״נ דבר על לבו לנחמו בדברים, ונתן לו עצה לבטל הגזרה מעליו. ואיך מלאו לבו של דניאל עתה להוכיח על פניו מומו של בלשצר בדברי קנטורין כאלה. אמנם האמת כן הוא, שבקרות דניאל אותו הכתב, ידע שעתה נשלם מלכותו, וזה במה שביזה את כבודו ית׳ ונשתמש בכלי קדש. ולכן לא היה עוד מלך, ומזה שפט דניאל שבא קצו ואין עוזר לו וראוי להכלימו ולבזותו על אשר מלאו לבו לעשות כן נגד ה׳ ונגד כליו הקדושים. מה שאין כן לנ״נ שלא נקטעה מלכותו, כמ״ש ברם עיקר שרשוהי בארעא שבוקו שחזר למלכותו. ומ״ש מנא מנא תקל ופרסין. קשה הכפל מנא מנא, שהרי בפתרון לא הזכיר אלא א׳, מנא מנה אלקא מלכותך והשלמה. אמנם שתי טעיות טעה בלשצר כשמנה וטעה, הלא הם כתובים שם בפ״ק דמגלה (יא:), כי הוא סבר לפי מלאת לבבל שבעים שנה, וטעה שהכתוב אומר למלאת לחרבות ירושלים. שצריך למנות מחרבן הבית ולא למלכות בבל. ועוד שם, אמר רבא שנים מקוטעות היו, תניא נמי הכי, עוד שנה אחרת יש לבבל ועמד דריוש והשלימה. וזה טעות שני. ולכן אמר מנא מנא. ועוד כי היה לך למנות שני מנינים, הא׳ לפי מלאת לבבל. והשני למלאת לחרבות ירושלם, ואתה לא מנית אלא א׳, ולכן מנה אלקא מלכותך והשלמה. כי אעפ״י שעדין היתה לך שנה אחת. לפי שמלאך לבך להוציא כלי המקדש ולשתות בהם, נגזרה גזירה שתהרג ושדריוש ישלים אותה שנה. וזה תקל תקילתא במאזניא והשתכחת חסיר שעלו מעשיך בכף מאזנים של מעלה ונחסר שנותיך בעונותיך, וכמ״ש ושנות רשעים תקצורנה. פרס פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס. כי בכתיבה כתוב ופרסין ובפתרון לא פירש אלא פרס, והטעם כי ממדי לא מלך אלא דריוש זה שנה אחת, אך כל שאר המלכים היו מפרס. אלא שהתנו בניהם אי מינייכו מלכי מינן אפרכי וכו׳ ואי מינן מלכי מינייכו אפרכי כמ״ש שם בפ״ק דמגלה (יב.). ולכן בא ופרסין לשון רבים, אך דניאל שידע העתיד אמר פרס דווקא, אעפ״י שיהיבת למדי ופרס בעבור התנאי שביניהם. ודוק.

הדברים האלה היו באחשורוש, כי גם הוא גבה לבו עד להשחית, האמנם לא נענש לפי שלא מלבו עינה רק בעצת המן הרשע אשר מחה שמו והשמידו עד בלי השאיר לו שריד, והוא מ״ש במגלה פ״א, ריש לקיש פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא, ארי נוהם ודוב שוקק מושל רשע על עם דל (משלי כח, טו). ארי נוהם זה נ״נ הרשע, דכתיב ביה עלה אריה מסובכו. ודוב שוקק זה אחשורוש, דכתיב ביה וארי חיוא אחרי תנינא דמיא לדוב. ותני רב יוסף אלו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב ומסורבלין בשר כדוב ומגדלין שער כדוב ואין להם מנוחה כדוב. מושל רשע זה המן. על עם דל אלו ישראל שהם דלים מן המצות עכ״ל. הוקשה לריש לקיש מה טעם הביא ה׳ לישראל לידי נסיון גדול כזה, לצאת עליהם גזירה קשה כזאת להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. ולכן הביא פסוק ארי נוהם וכו׳. דקשה דלאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה, ולמה נקט תרי ארי ודוב. לכן פירשו על נ״נ ואחשורוש. וזה במה שאמרו שם במגלה פ״א, שאלו תלמידיו את רשב״י, מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה, א״ל אמרו לי אתם, אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע וכו׳, אמר להם מפני שהשתחוו לצלם. וכבר צווחו ביה קמאי דקמאי ולכן לא נעסוק בפירושו. רק נלמוד מכאן כי שתים רעות עשו עמי, הא׳ שהשתחוו לצלם של נ״נ, והב׳ שנהנו מסעודתו של אחשורוש. ז״ש ארי נוהם זה נ״נ שנהם בכחו והעביר קול בכל מלכותו בעידנא די תשמעון קל קרנא וכו׳ תפלון ותסגדון לצלם דהבא. ודוב שוקק זה אחשורוש, שנמשל לדוב שגם הוא העביר קול שיבאו למשתה המלך, וכמ״ש והשתיה כדת וכו׳ כי כן יסד המלך וכו׳. ולפי שלא מלבו עינה רק בעצת המן הרשע כמ״ש במדרש, לכן אמר לגביה שוקק, לשון תשוקה שלא ציוה לגמרי כנ״נ רק בלבו התאוה תאוה, וכן אמרו באסתר רבתי ע״פ אם על המלך טוב. ז״ל, אמר המן לאחשורוש, אלקיהם של אלו שונא זימה הוא, העמד להם זונות ועשה להם משתה וגזור עליהם שיבאו כולם ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם וכו׳. וגם ודוב שוקק מלשון יציאת שוקין ורחובות, שיצאו לחצר המלך לשוק, וכל זה היה בעצת המן שבזה נעשתה עצתו. ועל זה אמר מושל רשע זה המן. על עם דל אלו ישראל. שהיו דלים מן המצות בעבור שחטאו בשתים כנז׳.

ובזה יובן מ׳ אחר שם פ״ק דמגלה (י:) ז״ל, רבי שמואל בר נחמני פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא, תחת הנעצוץ יעלה ברוש וכו׳ (ישעיה נה, יג). תחת הנעצוץ זה המן הרשע שעשה עצמו ע״א, דכתיב ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים (ישעיה ז, יט). יעלה ברוש זה מרדכי הצדיק שנקרא ראש לבשמים, שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור (שמות ל, כג). ומתרגמינן מירא דכיא. ותחת הסרפד זו ושתי הרשעה, בת בנו של נבוכדנצר הרשע, ששרף בית מרפידו של אלקינו דכתיב ביה רפידתו זהב (שה״ש ג, י). יעלה הדס זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה, שנאמר ויהי אומן את הדסה וכו׳ (אסתר ב, ז). וכתיב והוא עומד בין ההדסים (זכריה א, ח). והיה לה׳ לשם, אלו ימי פורים. לאות עולם לא יכרת, זו מקרא מגילה ע״כ. וקשה למה הקדים מעשה המן המאוחר, ואיחר הריגת ושתי ועליית אסתר הקודמים. אמנם ק״ל לרשב״ן למה זה מרדכי שם עצמו בסכנה שלא להשתחוות להמן, ואדרבא רצה להתגרות בו, ולא קיים בעצמו, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעיה כו, כ). וכן קשה למה הביא הב״ה תקלה לאותה הצדקת, שתילקח אל בית המלך להינשא לערל. והלא הרבה דרכים למקום להציל את ישראל ולא תבא אסתר לידי מדה זו. ועל כל אלה הביא פסוק תחת הנעצוץ וכו׳. שהוקשה לו מאי גדולה זו שלעתיד תחת הנעצוץ וכו׳ והיה לה׳ לשם וכו׳. שהרי כמה נסים יותר גדולים יהיו באותו זמן להיות נזכרים ונעשים, וכבר כתוב, ישושום מדבר וציה וכו׳ (ישעיה לה, א). אשר על כן הוכרח רשב״ן לפרשו על גאולת ישראל ע״י מרדכי ואסתר ומפלת המן וושתי. וזה כלפי מה שאמרנו, ששתים רעות היו ביד ישראל ובשבילם נגזר עליהם כליה, אלא שהקדים הב״ה רפואה למכה, שהיו בהם שני צדיקים שעמדו בנסיון, ובזכותם נגאלו ישראל מהצרה. וזה כי בעבור חטא הצלם בא עליהם המן הרשע שעשה עצמו ע״א, ולכן לא רצה מרדכי להשתחוות לו, וכמ״ש באסתר רבתי ע״פ איש יהודי וכו׳. ז״ל, למה נקרא שמו יהודי, והלא ימיני הוא, לפי שייחד שמו של הב״ה כנגד כל באי עולם, הה״ד לא יכרע ולא ישתחוה. וכי קנתרן היה ועובר על גזרת המלך, אלא כשצוה אחשורוש להשתחוות להמן חקק ע״א על לבו ונתכוון כדי שישתחוו לע״א וכו׳. וכ״כ בילקוט ע״פ וכל עבדי המלך וכו׳. היה המן מהלך ומהרהר בלבו אם ישתחוה לי נמצא עובד ע״א, לכך נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. ושפיר קרי ליה נעצוץ כלפי מ״ש באסתר רבתי ע״פ ויעש העץ ז״ל, אמרו חכמים בשעה שבא להכינו קרא הב״ה לכל עצי בראשית, מי יתן עצמו ויתלה רשע זה עליו, תאנה אמרה אני נותן את עצמי שממני מביאין ישראל בכורים וכו׳ גפן אמרה וכו׳ וכן כמה עצים הנזכרים שם, ולבסוף אמר באותה שעה אמר הקוץ לפני הב״ה, רבש״ע אני שאין לי על מה לתלות אתן את עצמי ויתלה טמא זה, שאני נקרא שמי קוץ והוא קוץ מכאיב, ונאה שיתלה קוץ על קוץ וכו׳. והנה בעל יפה ענף פירש דכיון דאתעבידא בהו מצוה חדא, ראוי דתתעביד מצוה אחריתי וכו׳. וקשה לי מאד לפירושו זה, שא״כ כיון שבאת התאנה ובקשה שיתלה עליו, למה באו שאר העצים, ואם כבר גלוי לפניו ית׳ שהתאנה אמרה אני אתן את עצמי, למה לו לקרוא לכל עצי בראשית, מי יתן עצמו ויתלה רשע זה עליו. ועוד קשה לפי דרכו, דמהו שאמר הקוץ אני שאין לי על מה לתלות, דאדרבא היא הנותנת שכיון שאין לו במה לתלות אין ראוי שיתלה עליו. והרגיש זה בעל יפה ענף עצמו ופירש, שאין לי זכות על מה לתלות וכאילו נבראתי לבטלה ראוי שאזכה בזה מיהת עכ״ל. והינך רואה כמה דחק עצמו לקיים פירושו, לכן נלע״ד שכל העצים לא רצו ליתן עצמן ליתלות עליהם אותו טמא, וכל א׳ בא בטענה כי כיון שיש לו מעלה גדולה, אין ראוי לחלל קדושתו ליתלות עליו פגר מובס וטמא טמא יקרא. ולכן כל א׳ אמר בלשון תמיהא, אני אתן את עצמי וכו׳. כיון שיש לי מעלה גדולה, שממני מביאין ישראל בכורים, וכן כלם. ולזה קרא הב״ה לכל העצים, כדי שכל א׳ יתן טעם לפגם שלא יתלה עליו אותו רשע. ובזה אתי שפיר באותה שעה, כלומר כיון שכל העצים נתנו טעם הגון שלא יתנו עצמן לזה. אמר הקוץ רבש״ע אני שאין לי על מה לתלות, שאין לי שום טעם לשבח, אתן את עצמי וכו׳. ונכון הדבר מעם האלקים שאני נקרא שמי קוץ והוא קוץ מכאיב, שנלע״ד שהכוונה כי המן במלואו ה״ה מ״ם נו״ן גימטריא קו״ץ, וגם המילוי עצמו גימטריא המן, לכן נאה שיתלה קוץ על קוץ. ויגעתי ומצאתי בתרגום שני ע״פ ויאמר חרבונה. שאומר בפירוש שלא רצו העצים ליתן עצמן וע״ש. ותמיהא לי איך אשתמיטתיה לבעל יפה ענף הדבר הזה. נחזור לענין המ׳, שלכן היטב קאמר תחת הנעצוץ זה המן הרשע שנקרא קוץ, שעשה עצמו ע״א כדי שישתחוו לו, ויזכר עון ישראל שהשתחוו לצלם. ולתקן זה יעלה ברוש זה מרדכי הצדיק שמסר עצמו ולא רצה להשתחוות להמן לכפר על כל בית ישראל, וזהו יעלה ברוש שלא מגאוה וגודל לבב עשה זה, שהרי הוא נמשל לברוש שהוא שפל שבכל הארזים, אלא שרצה למסור עצמו על ישראל למען יכופר עוונם, ולא רצה להרכין ראשו להשתחוות לע״א, וע״כ נקרא ראש לבשמים מר דרור מירא דכיא, זה שמו של מרדכי, שנקרא כן לרמוז שטהר עצמו לכפר בעד בית ישראל כמו שעשו חמו״ע שנמשלו לתמר על שלא רצו להשפיל עצמם להשתחוות לצלם, וכמ״ש במדרש חזית ע״פ זאת קומתך לתמר ע״ש. ולפי שחטא הצלם קדם. לכן הקדים הפ׳ וגם המ׳ תחת הנעצוץ וכו׳. שמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה לע״א של המן. ותחת הסרפד זו ושתי הרשעה, כי הנה בחפשנו טעם לסעודת אחשורוש, מצאנו באסתר רבתי ע״פ בשנת שלש למלכו עשה משתה וכו׳. רבי נחמיה אמר בשנת שלש לביטול מלאכת בית המקדש, כיון שגמר ביטול מלאכת בית המקדש שלש שנים עשה משתה וכו׳. וזה משום דבתלתא הויא חזקה, וכיון שעברו ג׳ שנים לביטול המלאכה, שמח ועשה משתה ומי גרם זה. כבר אמרו בילקוט ע״פ ותמאן המלכה ושתי. ז״ל, ולמה עשה הב״ה, בשביל שלא הניחה לאחשורוש ליתן רשות לבנות הבית, אמרה לו מה שהחריבו אבותי אתה מבקש לבנות וכו׳. עוד שם ע״פ גם ושתי המלכה. כיון שראו אותן הנשים שהיתה משתמשת בכלי בית המקדש, לא רצו להסב במסיבתה. כי גם היא רצתה לעשות כבלשצר אביה שנשתמש בכלי קדש ולכן נהרג, וז״ש שם אמר הב״ה בית המקדש חרב ורשע זה עושה מרזיחין וגם ושתי הרשעה עושה מרזיחין, הגיעה זמנה של ושתי ליגמם וכו׳. ולכן אמר ותחת הסרפד זו ושתי בת בנו של נ״נ ששרף בית רפידו של אלקינו, והיא גם היא לא רצתה שאחשורוש יתן רשות לבנותו. ולכן יעלה הדס זו אסתר הצדקת, שנקראת הדסה כצדיקים שנקראו כן, והוא עומד בין ההדסים. כי ההדס משולש רמז לג׳ אבות שזכותם עומדת לישראל, ובפרט לצדיקים שתופסים אומנות אבותם. ואסתר מסרה נפשה על דבר הסעודה כי צדקת היתה, כמ״ש במגלה פ״ק (יג.), וישנה ואת נערותיה לטוב (אסתר ב, ט). אמר רב שהאכילה מאכל יהודים. ובילקוט פ׳ ובהגיע תור אסתר. ז״ל, ויבהל את תמרוקיה וכו׳. הביא לה תכשיטין ומאכל משלחנו של מלך, ואעפ״כ לא טעמה כלום אלא משלה, כשם שלא טעמו חנניה מישאל ועזריה מפת בגו של נ״נ וכו׳. ובזה כיפר על עון שנהנו מסעודתו של אחשורוש. ולטעם זה עשתה סעודה להמן, כדי שישראל יצטערו על זה ויעשו תשובה מעון הסעודה. והיה לה׳ לשם, זו מקרא מגילה. לאות עולם לא יכרת, אלו ימי הפורים. כן הנוסחא בגמרא שלנו, וכן הובא בילקוט והיא הנוסחא האמיתית. כי במקרא מגילה והיה לה׳ לשם, שקריאתה זו הלילה, להזכיר מה שכיפר מרדכי על חטא הצלם. לאות עולם לא יכרת, אלו ימי הפורים, כמ״ש וזכרם לא יסוף מזרעם. שכל המועדות בטלים חוץ מפורים כנזכר במדרש משלי על פסוק טבחה טבחה מסכה יינה וכו׳ (ט, ב) ע״ש (טבחה טבחה. זו אסתר המלכה, שבשעה שהגיע צער לישראל התקינה סעודה לאחשורוש ולהמן הרשע ושכרתו יין ביותר, וכסבור היה המן בעצמו שחלקה לו כבוד, והוא לא ידע שפרשה היא לו מצודה, שמתוך ששכרה אותה יין קנתה לה אומתה לעולם. אף ערכה שלחנה. בעולם הזה ובעולם הבא. אי זה, זה שם טוב שקנתה, שכל המועדים עתידין ליבטל, וימי הפורים אינן בטלים לעולם.). ובימי הפורים האלה עושים סעודות לזכור תשובתן של ישראל בענין הסעודה, ואף בזה הקדים מקרא מגילה שהוא זכר למרדכי שכיפר חטא הצלם. ואח״כ ימי הפורים, לעשות אותם ימי משתה ושמחה לכפר על עון הסעודה. והכל עולה יפה.

ולפי שבמדרש רבתי דאסתר מסיים המ׳ הנ״ל ע״פ ויעש העץ ז״ל, רבנן דתמן אמרין, מנין להמן מן התורה, שנאמר המן העץ, דריש ליה המן העץ. לכן נלע״ד לפרש מאמרם ז״ל פרק י״ב דחולין ז״ל, אמרו ליה פפונאי לרב כהנא, מצא קן בראשו של אדם מהו, אמר ואדמה על ראשו. משה מן התורה מנין, בשגם הוא בשר. המן מן התורה מנין, המן העץ. אסתר מן התורה מנין, ואנכי הסתר אסתיר. מרדכי מן התורה מנין, דכתיב מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא ע״כ. והמ׳ הזה קשה להולמו, כי מה שייכות לדברים אלה, כי לא לחינם נסמכו, ועוד מה זו שאלה משה מן התורה, שהרי כמה פעמים נזכר בתורה, ומי מחייב שיהיה המן רמוז בתורה וכן מרדכי ואסתר. אמנם איתא בזהר חדש מדרש הנעלם דרות דף כ״ט א׳ ב׳ ז״ל, האי עופא כד פרח מקוזליה ואשתלח מעל בנהא מצפצפא ואזלא מנדדא למיבד גרמה, הב״ה דכתיב ביה ורחמיו על כל מעשיו וכו׳. ההוא דממנא על עופא אתער לגבי קב״ה, וקב״ה אתער על בנוי. כדין קלא נפקא מקמיה ואמרה כצפור נודדת מן קינה וכו׳. כדין איהו אתער רחמי על כל אינון דאזלי מנדדי מאתר לאתר, ואתער רחמי על כל עלמין וחס עלייהו ושביק חובייהו. ועל דא אמר קב״ה אשהי ציפורא לבר והיא אתערת רחמין על כל עלמא וכו׳. ע״ש (האי עופא כד פרח מגוזליה, ואשתלח מעל בנהא, מצפצפא ואזלא ולא ידעה לאן אתר אזלא, מנדדא למיבד גרמה. הקדוש ברוך הוא דכתיב ביה ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה), אפילו על יתושא זעירא בעלמא, רחמין דיליה על כלא. ההוא דממנא על עופא, איתער לגבי הקדוש ברוך הוא. והקדוש ברוך הוא אתער על בנוי, כדין קלא נפקא קמיה, ואמרה, כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו (משלי כז). כדין איהו אתער רחמי, על כל אינון דאזלי מנדדי מאתר לאתר, ומדוך לדוך אחרא. תבירי לבא, תבירי חילי. ואיתער רחמי על כל עלמין, וחס עלייהו, ושביק חובייהו דמנדדן מאתרייהו, וחס עלייהו ועל כל עלמא. ועל דא אמר הקדוש ברוך הוא, אשרי צפורא לבר, והיא איתערת רחמין על כל עלמא, מאן גרים למיחס על עלמא ולאיתער רחמין עלייהו. ההוא בר נש דשלח ההוא ציפור לצערה בתרין גוונין, הכי אתער הקדוש ברוך הוא, ואתמלי רחמין על כל אינון מארי דצערא, ועל כל אינון דמנדדי מדוכתייהו. ובגין כך, אגריה דהאי בר נש, מה כתיב ביה. למען ייטב לך והארכת ימים (דברים כב). קם ר׳ בון על רגלוהי, וחדי, ואמר, בריך רחמנא דשמענא להאי קלא, ואלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא, דיי. אהדר ההוא קלא כמלקדמין. פתח ואמר, מה רבו מעשיך ה׳ כלם בחכמה עשית וגו׳ (תהלים קד). כל עלמא לא איתון אלא בחכמה. ובר נש אתמלי בכולא. שאר בריין, בתוספתא דחכמתא, דאשתאר בבר נש.  ואף על גב דכולהו בריין הכי, לא הוה בריה קליל למירדף בתר עובדא דבר נש, כעופא. בר נש בני בניין לדיוריה, עופא בני בניין לדיוריה. בר נש אתיא מזוני לבריה, עופא אתיא מזוני לבניה. בר נש אסי למרעין בעשבא, עופא בעשבא מסי למרעין. בר נש אומנא ועביד ארבין בימא, עופא נטל גוזליה ואתקין ליה על כיף ימא. בר נש משבח ומרומם למלכא עילאה, עופא מצפצפא ומשבחא למריה, דהוא אלהא עילאה. ובגין כך, למען ייטב לך, אטיב לך לא כתיב, אלא ייטב לך. ההוא שלוחא דציפורא דמשלח, דאתער על עלמא לאוטיב לך.) כי הענין ארוך. ואף כי הדברים עתיקים הפשט לא יופשט, כי ישראל משולין לצפור כדכתיב ואת הצפור לא בתר, ואמרו ז״ל אלו ישראל שנמשלו לצפור ובכל מקום שגלו שכינה עמהם (מגלה כט.), ונאמר ובפשעיכם שולחה אמכם. ולכן בקיום מצוה זו שר של העופות הולך ומצטער על שרחקה האם מעל בניה, ובזה מתמלא הב״ה רחמים על ישראל. ובזה יובן מה ששנינו בפרק ה׳ דברכות האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, ואיתא עלה בגמרא פליגי בה תרי אמוראי, חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית. וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הב״ה רחמים ואינן אלא גזירות. כי הנה לטעם ראשון הקנאה תהיה למה לא גזר כן על שאר עופות, ולכן אין לומר על קן צפור יגיעו רחמיך, והשני הוא שנראה שציוה כן מפני שמרחם על העופות ואינו כן שהרי צער גדול הוא לה בהילקח האם מעל בניה. אבל עשה זה כדי שיתמלא רחמים על ישראל. ועל כל אלה שאלו פפונאי לרב כהנא. מצא קן בראשו של אדם מהו, ופירש רש״י ז״ל, אע״פ שהיא על ראשו לא איבדה את שמה, שמע מינה אדם גופיה אדמה הוא מדלא קרייה עפר, והשתא נמי על הארץ קרינא ביה ע״כ. והשאלה היא זו אם נאמר שראשו של אדם אינו מקום מוכן לשרות עליו קן צפור ובזה הצפור נודדת מן קינה ואין צריך לשלח את האם. או אם נאמר שגם שם יש מנוחה לקן צפור וצריך לשלח את האם לעורר רחמיו ית׳ על ישראל, והתשובה היא דכיון שנקראת אדמה כשהיא בראשו של אדם הרי זה כאילו אותו הקן מונח בארץ וחייב לשלח את האם. וכל זה הוא מורה על גאולת ישראל שאע״פ שהם בגלות נודדים מקינם סוף סוף ירחם ה׳ עליהם ויגאלם. ובזהר פ׳ שמות דף ח׳ א׳ איתא שיש בגן עדן היכל גנוז שנקרא קן צפור ומשם יבא משיחנו לעתיד. הנה כי כן נראה מכל זה שגאולת ישראל מפורשת בתורה, ועל זה שאל משה מן התורה מנין, דהיינו שהוא יגאל את ישראל מתחת יד מצרים. והשיב בשגם הוא בשר, שיובן עם מ״ש האר״י ז״ל כי דור המבול נתקן במצרים ע״י גזירת כל הבן הילוד וכו׳. דהיינו שבזכות משה רבינו ע״ה שנשלך ליאור נצולו כולם ונתקנו, ולכן אמר לא ידון רוחי באדם לעולם. שיהיה להם תיקון בשג״ם גימטריא מש״ה. וכנגד גאולת מדי שהיתה הגזרה ע״י המן להשמיד וכו׳ וניצולו, שאל המן מן התורה מנין, המן העץ שנתלה על העץ שעשה למרדכי, והוא כאומר המן העץ, כמו שפירשנו שהעץ היה קו״ץ גימטריא המ״ן במילואו כדלעיל. אסתר מן התורה מנין, שנגאלו ישראל על ידה ואנכי הסתר אסתיר שהכפל על גלות בבל ומדי שחטא ישראל בבבל שהשתחוו לצלם, ונפקדו על זה בשעה שנהנו מסעודתו של אחשורוש והיתה הגזירה להשמיד וכו׳ ואסתר שמה נפשה בכפה שלא להתגאל בפתבג המלך וביין משתיו כדלעיל. וכן מרדכי מן התורה וכו׳ שמסר נפשו על קדושת ה׳ להתגרות בהמן הרשע על שעשה עצמו ע״א וכיפר על עון הצלם וכמו שכבר פירשנו לעיל.

ואחרי הודיע אלקים אותנו כל זאת, נבא לביאור פסוקי המגילה אסתר ג׳. אחר הדברים האלה גידל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו. וכל עבדי המלך וכו׳ ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו וכו׳. דקשה מה המה אלה שלש גדולות, גידל וינשאהו וישם את כסאו. ועוד דהיל״ל ומרדכי לא כורע ולא משתחוה כמו שהתחיל בלשון הווה כורעים ומשתחוים. ועוד ויבז בעיניו מהו הביזיון הזה. ועוד קשה כי הגידו לו את עם מרדכי. וכי לא היה יודע המן שמרדכי הוא מישראל, ומאי הגדה שייך בזה. הנה בילקוט איתא ז״ל, אחר הדברים האלה גידל וכו׳. הרהורי דברים היו שם. רבי יהודה אומר המן הרהר, אמר הדא אסתר אי יהודית היא קרובתי היא, שנאמר הלא אח עשו ליעקב (מלאכי א, ב). אי משאר עממיא היא קריבין דין לדין. ראוי לי ליטול פרוקופי מתחת ידה. רבי יהודה אומר אחשורוש הרהר, אמר מרדכי מבקש לבנות בית המקדש, לבנות אי אפשר ולהחזירו אי אפשר אלא הריני מגרה בו את המן ויהא זה בונה וזה סותר. וחכמים אומרים הב״ה הרהר, יבא המן ויכנוס ויכין רשע וצדיק ילבש ואח״כ יבא מרדכי ויטלה הימנו ויבנה בו בית המקדש עכ״ל. וגם פה יקשה, וכי לא ידע המן שנאה כבושה שבין יעקב לעשו, וכן בין בני יעקב ועשו, ואיך יבטח באסתר שלא תהא שונאה לו ומבקשת רעתו, כל שכן שלא תתן לו פרוקופי. שפירש בערוך גדולה וכבוד. ולאחשורוש יקשה שאמר ולהחזירו אי אפשר ולמה כן. והלא לאסתר אהובתו אמר עד חצי המלכות. שפירש רבא במגלה פ״א, עד חצי המלכות. ולא דבר שחוצץ במלכות, ומאי ניהו בית המקדש. ופירש רש״י בנין הבית שהוא באמצע העולם. ועוד יקשה לאלקינו מרחם, שאמר יבא המן ויכנוס וכו׳ ויבנה בו בית המקדש. והיכן מצינו שמרדכי בנה בית המקדש בממון המן. אמנם המה ראו כן תמהו מאי אחר הדברים האלה, דאם על ענין בגתן ותרש, אדרבא היה לו להגדיל למרדכי אשר דיבר טוב על המלך, אלא ודאי שפירושו כמו שפירשו בב״ר פ׳ מ״ד. אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ אל אברם וכו׳. אחר הרהורי דברים שהיו שם. משום דקשיא להו דאם אחר הדברים האלה שייך לדלעיל, והלא סיפור הדברים ההם היו לגדולת אברהם שנלחם עם המלכים וה׳ עמו שנצחם, ואיך יאמר אח״כ אל תירא אברם, שאין אומרים אל תירא אלא למי שנתיירא. לכן פירש אחר הרהורי דברים וכו׳. כמ״ש שם שאברהם נתפחד מכמה דברים, אף כאן היו הרהורי דברים נמשכים מהסיפור הקודם. תחילה המן הרהר וכו׳. כי מהסיפור הקודם נראה שע״י המן נכנסה אסתר אל בית המלך, והוא שאמר ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה. ולכן מן הראוי היה שאסתר תבקש להגדילו כשם שהוא הגדיל אותה, ונמשך זה מסיפור בגתן ותרש, שכן אמרו בפ״ק דמגלה (יג:), בגתן ותרש היו מספרים בלשון טרסי, ואומרים זה לזה מיום שבאת זו לידינו, לא ראינו שינה בעינינו. ופירש רש״י ז״ל מתוך שהיתה חביבה עליו, מרבה בתשמיש וצמא לשתות ע״כ. לכן בראות המן שאסתר חביבה למלך, בודאי ראוי שיטול גדולה על ידה, וכן היה גידל המלך את המן. וז״ש אי יהודית היא, וגדולה שנאה ששונאים לעשו, עכ״ז קרובתי היא, וכיון שאני קרבתי אותה למלכות, תכסה שנאה במשאון, ותאמר הלא אח עשו ליעקב ומוטב להגדיל את זה כי אחינו בשרנו הוא. וכ״ש אם משאר העמים שמקריבים אלו לאלו. אך מצד אחר לא היה ראוי להגדיל את המן רק למרדכי שהיה בר פלוגתיה דהמן, שקנה אותו לעבד וכ״ש שיקנא בגדולתו. ועל כן אמר אחשורוש הרהר, כי ודאי מרדכי היהודי יבקש מהמלך לבנות בית המקדש, כי זה כל ישעו וכל חפץ. ולבנות אי אפשר לפי שכבר ביטל מלאכת בית המקדש ככתוב בעזרא ד׳, ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים ועל פיו ביטלו המלאכה, ואינו מן הראוי שיחזור לבטל גזירתו. ולהחזיר את מרדכי אי אפשר, שהרי הציל את המלך מהמיתה, ואיתא בילקוט ע״פ ויודע הדבר למרדכי. ז״ל, למה אמר מרדכי לומר למלך, אין כתיב בתורה (דברים ז, ב), לא תכרות להם ברית. אלא אמר מרדכי מוטב זה שיחיה, שנתן לי רשות לבנות בית המקדש עכ״ל. כלומר הרי זה כמי שנתן לי רשות, כי לא ישיב פני ריקם מפני הטובה שעשיתי לו. ולכן אחשורוש הרהר הריני מגרה בו את המן, שכן המן ובניו הן הן שגרמו למלך לבטל בנין הבית, כמ״ש שם בעזרא ד׳. אך עדין צריכין אנו לבקש טעם לגדולת המן, איך יניח הב״ה לגדל את המן שרצה לקעקע ביצתן של ישראל, וכבר כתוב כי לא יטוש ה׳ את עמו. לכן אמר שהב״ה הרהר יבא המן ויכנוס, כי הנה המן נמכר לעבד למרדכי, ומה שקנה עבד קנה רבו, ולכן מן הדין ותשם אסתר את מרדכי על בית המן. וא״כ ודאי שכל מגמתו של מרדכי לכנוס ממון לבנות הבית, וכמו שאמרנו שהיה מקוה מרדכי שאחשורוש יתן לו רשות לבנות בית המקדש. אמנם לא הוצרך לזה, שדריוש הספיק כל צרכי הבנין כמ״ש שם בעזרא.

ונבא לביאור הפסוקים שאלה הם ג׳ מיני גדולות, הא׳ גידל המלך. לפי שגרם שותילקח אסתר אל בית המלך, שהיה אוהבה ביותר. וכדי שיתגרה במרדכי וינשאהו. וכדי שיאסוף ממון לרוב מאד, וישם את כסאו וכו׳. וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים. כי הכריעה לע״א החקוקה על לבו, וההשתחויה להמן כי כן צוה לו רוצה לומר עליו, ולכן לא אמר כאשר צוה להם, כי מילת לו רוצה לומר עליו. ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. שיובן עם מה שכתוב בטור י״ד סי׳ ק״ן ז״ל, ישב לו קוץ ברגלו בפני אלילים או נתפזרו לו מעות לפניה, לא ישוח להסיר הקוץ וליטול המעות, מפני שנראה כמשתחוה לה. לכן אמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה סתם, ולא הזכיר להמן לרמוז שלא היה שוחה בשום פנים אף לצרכו כדי שלא יהא נראה כמשתחוה לע״א. ואמר לא יכרע ולא ישתחוה לשון עתיד כלפי מה שכתוב שם בטור י״ד ז״ל, שרים שיש להם שתי וערב וכו׳ אסור להשתחוות להם, רק כדרך שאינו נראה או יסיר הכובע וישתחוה קודם בואם וכו׳. ועיין בתרומת הדשן סי׳ קצ״ו (כומר תקיף או שר שיש לו צלם או שתי וערב קבוע בבגדו או בכובע, ובא יהודי כנגדו לכבדו להשתחות לו ולהסיר מצנפתו מפניו, שרי או אסור. תשובה. יראה דטוב ליזהר ולמנוע בכל היכולת מלהשתחות נגדו בכהאי גוונא, דהשתחויה היא מן העבודה שחייב עליה כרת ומיתות בית דין לכל ע״ז שבעולם אפילו אינה עבודתה בכך, וכן זכורני בימי חורפי שהכומר מפראוסי״ן שהיה בווינ״א ממונה על כל הנכסים שהיו שם בפראוסי״ן, וכל אותן הכומרים שתי וערב קבוע להם בסרבולים, כשהיו היהודים באים אצלו בשביל עסקיהם, ידע שלא יכבדוהו בעבור התועבה שכנגדו בפניו, היה רגיל לכפול הסרבל ולכסותה כדי שיוכלו לכבדו. אמנם מצאתי ממש כנידון זה העתקה מתשובת מהר״ר יצחק מאופנהיים וז״ל, על אודות הכומרים שיש להם צלם קבוע לפניהם בבגדיהם, אם מותר לקום בפניהם ולהסיר הכובע. נראה לי שמותר להשתחות להם ולקום מפניהם ולהסיר הכובע נגדיהם, מאחר שאין עושין עצמן ע״ז ואינם נעבדים אלא מפני גדולתם שהם שרים לא מפני שתי וערב שלהם, וראי׳ מפרק ד׳ מיתות, דקאמר להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם כמותך, יכול אדם נעבד כהמן, ת״ל לא תעבדם. אלמא מותר להשתחות למי שאינו נעבד. אבל מ״מ יעצים עיניו בכל היכולת או יקום טרם בואם עכ״ל. והיינו ממש כמו שאלותינו, ואעפ״י שנראה לחלק בראייתם, ואיכא למימר דודאי שרי להשתחות לאדם שאינו נעבד, ובלבד שאין לו צלם בפניו, שלא יהא נראה כמשתחווה לצלם, והכי איתא בתוס׳ פ׳ כלל גדול, לחד שינוי דלהכי לא השתחווה מרדכי להמן אליבא דרבא דפטר עובדי ע״ז מיראה, אלא משום דשני צלמים היה לו להמן על לבו. ובא״ז בהל׳ קריאת שמע כתב דאסור להשתחוות במודים בתפלתו כשהנכרי בא כנגדו עם שתי וערב. וכהאי גוונא אמרינן פ״ק דע״ז, נתפזרו לו מעותיו לפני ע״ז לא ישחה ויטלם, דנראה כמשתחווה לע״ז, ואם אינו נראה מותר. ומעין המושך מים לפני ע״ז, נתפזרו לו מעותיו לפני ע״ז, לא ישחה ויטלם דנראה כשמתחווה לע״ז, ואם אינו נראה מותר. ופירש״י אינו נראה מותר, כגון שפונה לאחוריו או לצדדין או כהאי גוונא. ואע״פ שבשותה ומלקט מעת שנתפזרו לו שפיר יש לו לתלות שהוא שוחה ומשתחווה בשביל צרכיו ולא בשביל הע״ז, אעפ״כ אסור אא״כ שיהא אינו נראה בגוף ההשתחוויה, וה״ה בצלם בבגדו דאע״ג דיש לתלות דבשביל הגדולה משתחווה ולא בשביל הצלם לא שרי. ושמא י״ל דכשנתפזרו לו מעות ובשוחה, הואיל ולא שכיחי כולי האי לשחות ולהשתחוות בענין זה, ומאן דחזי ליה שוחה ומשתחווה לא מסיק אדעתיה דבשביל המעות או כדי לשתות שוחה, אלא סבור ודאי שלע״ז היא משתחווה דשכיח טפי מן האומות, לכך בעינן אינו נראה בגוף ההשתחוויה. אבל בנידון דידן דרגילות הוא טובא להשתחוות לשרים ולשלטונים חשיב שפיר אינו נראה. וצריך עיון גבי הא דכתב לעיל משתי וערב הקבוע בבגדי השרים מפראוסי״ן, היה נראה להתיר בהן טפי מהא, דכתב במרדכי ר״פ הצלמים, בשם ראבי״ה דשתי וערב שנושאים לזכרון לא מחמירינן בהו. וכן אלו השרים אין להם שתי וערב אלא להודיע שהם מאותה המדינה. אמנם ההוא דמרדכי בשם ראבי״ה, לא קאי אלא דאין לאסור אותו שתי וערב כדאסרינן צלמים שנעבדו, אבל לענין נראה כמשתחווה להם, אפשר אין לחלק. הנראה לענ״ד כתבתי.). לכן מרדכי שידע שכוונת המן היתה להעבירו על דת שישתחוה לע״א, לא רצה לשוח מתחילה אפילו קודם בוא המן לפניו, וזהו לא יכרע ולא ישתחוה, כלומר אף שהיה צריך לשוח, לא רצה לעשות כן כדי שלא יכרע ולא ישתחוה להמן. ויהי באמרם אליו יום ויום. כתוב באמרם וקרי כאמרם. ועל זה אמרו באסתר רבתי, בניה של רחל ניסן שוה וגדולתן שוה, הה״ד ויהי כדברה אל יוסף יום יום. וכאן כתיב ויהי כאמרם אליו יום ויום ע״כ. כי כשם שאשת פוטיפר הציקה ליוסף בדברים ותאלצהו ולא שמע אליה לשכב אצלה וכו׳. שפירושו אפילו בלא תשמיש. כן מרדכי אף שלוחצים אותו יום יום לא יכרע ולא ישתחוה אפילו שלא בכוונה. ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי וכו׳. הגדה זו שהיא לשון חכמה. הוא מה שחכמים הגידו שם במדרש רבתי דאסתר, אמר להם מרדכי, משה רבינו ע״ה הזהיר לנו בתורה, ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, ורשע זה עושה עצמו ע״א, אמרין ליה ונאמר ליה, מיד ויגידו להמן וכו׳. אמר ליה המן, אמרין ליה זקנו הלא השתחוה לזקני, א״ל ועדין לא נולד בנימין, אמרין ליה הה״ד ויגידו להמן ע״כ. כי הם אמרו להמן שמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה בשביל ע״א, ולכן ראוי שיסירנה מעליו, ולא שמע אליהם רק וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו שפירש בילקוט ז״ל עבר הוא ולא זז מרדכי ממקומו ולא שאל בשלומו, בא לו המן ועשה עצמו כאילו שואל בשלומו של מרדכי, א״ל מרדכי אין שלום אמר ה׳ לרשעים. ז״ש כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו. כלומר אפילו לעצמו הגם ששאל בשלומו תחילה ואין זה כורע לע״א וימלא המן חימה. ולפי שחשב המן שלא טוב הדבר להגיד למלך הדבר הזה כדי שלא ייודע הדבר שנמכר לעבד למרדכי, כי אם המלך היה קורא למרדכי להוכיחו על זה, היה מרדכי מתנצל ומגיד לו איך מכר עצמו לעבד לו. לכן ויבז בעיניו כי כדי בזיון וקצף אם היה מרדכי מגלה הדבר למלך. ולכן לא רצה לשלוח יד במרדכי לבדו, רק כי הגידו לו את עם מרדכי, דהיינו רבנן כמו שאמרו בפ״ק דמגלה (יג:). ואז ויבקש המן להשמיד את כל היהודים וכו׳ ונתקיים בזה גאות אדם תשפילנו (משלי כט, כג). ראשי תיבות גא״ת, כי גאוותו של המן טרדתו. ולהפך מזה ושפל רוח יתמוך כבוד זה מרדכי, שתמך כבודו של בנימין אביו שלא השתחוה לעשו, וגם הוא לא רצה להשתחוות להמן. 

עוד באסתר רבתי, אחר הדברים האלה גידל המלך וכו׳. רבי פינחס הוה משתעי אלין עובדיא, ארי עשה סעודה לבהמה ולחיה, וסיכך על גבן עורות של אריות וזאבים וחיות רעות. מן דאכלין ושתון, אמרין הלואי מאן יאמר קומינן זמירא. תליין עיניהון בהדין תעלא, אמר לון עניין לי אתון מה דאנא אמר לכון. אמרין ליה הן. אמר לון מאן דאחמי לן בעילאי הוא יחמי לן בארעאי. כך מי שהראנו במפלתן של בגתן ותרש וצליבתן. הוא יראה לנו במפלתן של המן. ומי שפרע מן הראשונים הוא יפרע לנו מן האחרונים ע״כ. וקשה למה הוצרך למשל, ואיך ידמה לנמשל. ועוד קשה כפל לשון מי שהראנו במפלתן וכו׳. וחזר ואמר ומי שפרע מן הראשונים וכו׳. שנראה כפל ענין ללא צורך. הנה נבוכדנצאר נמשל לאריה מהטעם שכתבנו לעיל, שבא משלמה המלך ע״ה מזרע בית דוד שבא מיהודה שנקרא אריה, ומשל בכיפה כנודע וכן אחשורוש מלך בכיפה, ונקרא כן אחשורוש שפירשו ז״ל אחיו של ראש ובן גילו של ראש זה נבוכדנצאר. ובעצת המן עשה סעודה לבהמה וחיה, כי ישראל משולים לצאן, ואתנה צאני וכו׳. והאומות נמשלים לחיות השדה כנודע בספר דניאל, והנה נבוכדנצאר כינס ממון הרבה, כמ״ש באסתר רבתי ע״פ בהראותו את עושר כבוד מלכותו ע״ש. זהו שאמר וסיכך על גבן עורות של אריות, אלו מלכי בבל הבאים מנבוכדנצאר שנקרא אריה. וזאבים אלו מלכי פרס ומדי, וחיות רעות אלו שאר אומות שכבש נבוכדנצאר ואחשורוש. מן דאכלון ושתון, הוא מ״ש ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, שבו ביום נשלמו המשתאות. אמרין מאן יימר קומינן זמירא, שכן דרכן של אומות העולם שבמשתאות שלהם אוכלין ושותין ופוחזין, תליין עיניהון בהדין תעלא אלו ישראל שנמשלו לשועל פיקח שבחיות, אמר לון עניין לי אתון וכו׳. כלומר שגם הם יראו ויודו כי כל המיצר לישראל לוקח את שלו מתחת ידם. וז״ש מאן דאחמי לן בעילאי דהיינו בלשצר שנהרג ע״י שנשתמש בכלי קדש במשתה שעשה, הוא יחמי לן בארעאי דהיינו ושתי שגם היא נהרגה בעבור זה כמ״ש לעיל. ואפשר לפרש בעילאי ובארעאי, על פי מה שאמרו ז״ל, אין הב״ה פורע מן האומה למטה עד שמפיל שרה של מעלה תחילה, שנאמר יפקוד ה׳ על צבא המרום וכו׳. זהו בכיוון מאן דאחמי לן בעילאי דהיינו השרים של מעלה, הוא יחמי לן בארעאי הם של מטה. ועוד מי שהראנו במפלתן של בגתן ותרש וצליבתן וכו׳. כי זה נמשך מזה. שהרי בילקוט אסתר ע״פ ויאמר חרבונא איתא ז״ל, אמר חרבונא וכי הרעה הזאת בלבד עשה לך, הוא היה עם בגתן ותרש באותה עצה, תדע לך שכן היה, שמיד כשהודיעך מרדכי הדבר, מיד שטמו והכין לו צלוב, והנה הוא בביתו של המן, מיד ויאמר המלך תלוהו עליו ע״כ. ובס׳ מנות הלוי פ׳ ותאמר לו זרש אשתו. כתוב בשם יוסף בן גוריון כי בגתן ותרש היו מקרובי המן ומאוהביו הנאמנים, וכשיצא הדבר מפי המלך לתלותם עשה המן כל יכלתו להצילם. ולכן רצה לתלות את מרדכי לנקמת בגתן ותרש שנתלו בעבורו ע״כ. מכל אלה נלמוד שלכן חרבונא שהיה א׳ מן הסריסים שהלך להביא את ושתי, וידע כי לא היה מן הראוי שתבא לפני המלך ערומה, וכ״ש לפי דבריהם ז״ל שפרחה בה צרעת, או שבא גבריאל ועשה לה זנב. ועוד לפי מ״ש בילקוט, ששלחה לאמר לו דברים של טעם ז״ל, ובשביל כבודך איני נכנסת, שלא תעשה שקרן בפני גדולים, שאם אני נכנסת ואיני נאה, יאמרו המלך שקרן הוא, ואם נמצאתי נאה, הורגין אותך כדי ליטול אותי ע״כ. ועכ״ז לא שוה לה, וממוכן זה המן יעץ למלך להרגה. ולא זו בלבד אלא שרצה לתת לו בתו. וכשראה שלא נעשתה עצתו, היו דבריו עם בגתן ותרש להרוג את המלך, ולפי שמרדכי הגיד הדבר נטר לו איבה ועשה העץ לתלותו, על כל אלה אמר חרבונא גם הנה העץ, הנה זה לו עון אשר חטא בהריגת ושתי, ורצה ג״כ להרגך, וכשלא עלתה לו רצה לתלות את מרדכי שגרם חיותך. ונלע״ד שזהו מה שאמרה אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה. צר על ושתי ואויב על אסתר, שכשם שנתן לך עצה להרוג את ושתי, כך גזר להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים שאני מכללם. והמלך קם בחמתו ממשתה היין אל גנת הביתן, לפי שזכר את ושתי שנהרגה ע״י משתה בחצר גנת ביתן המלך, וכשחזר לביתו וראה את המן נופל וכו׳, אמר הגם לכבוש וכו׳. כלומר לא דייך שהרגת המלכה ושתי, אלא שגם לאסתר המלכה אתה רוצה לכבוש וכו׳, ואז אמר חרבונא גם הנה העץ וכו׳. ובזה אתי שפיר שאמר מי שהראנו למפלתן של בגתן ותרש וצליבתן הוא יראנו במפלתו של המן, שגם הוא נתלה על העץ. ובזה ידוע לנו ומובטח בידינו שמי שפרע מן הראשונים הוא יפרע לנו מן האחרונים, כיר״א. 

הרי הוכחנו בדרך מישור כי ה׳ מכניע זדים הקמים נגדו ונגד ישראל צאן מרעיתו, וז״ש בפרשת תצא והיה בהניח ה׳ אלקיך לך מכל אויביך מסביב וכו׳. דקשה למה ציוה כן, שתחילה ינוחו מכל אויביהם ואח״כ תמחה את זרע עמלק, ולמה לא יעשו כן מתחילה. אמנם ידענו כי עמלק הוא מזרעו של עשו, והוא שהקדים לבא על ישראל. ובזה נבאר מאמרם ז״ל בילקוט סוף פרשת בשלח, למה נדמה עשו הרשע ואליפז ועמלק בנו וירבעם בן נבט והמן האגגי ונבוכדנצר, לאחד שמצא כסות, תפסה בידו והכניסה לתוך העיר והיה מכריז ואומר אבידה זו של מי, נתקבצו כל בני העיר ויצאו לקראתו, אמרו ראיתם את איש פלוני כמה צדיק הוא, כמה חסיד הוא, מיד עמדו ועשאוהו ראש וקצין עליהם, בשנה בשתים בשלש עד שהחריב כל העיר כולה, לכך נדמו הרשעים וכו׳. המשל הזה יובן עם מ״ש בויקרא רבה פ׳ ב׳ משל למלך שהיה לו פרקסין (פי׳ לבוש תחתון שעל הבשר) והיה מראה את עבדו וא״ל קפלו ונערו ותן דעתו עליו, שאני מדביקו לגופי, כך אמר משה לפני הב״ה, רבש״ע מע׳ אומות שיש לך בעולמך, אי אתה מצוה אותי אלא צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל, א״ל שהן דבוקין לי, הה״ד כאשר ידבק האזור אל מתני איש וכו׳. הרי מכאן שישראל נמשלו לכסות הדבוק לגוף, כד״א ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם. ויודעים האומות שהב״ה בחר בישראל ואוהבם, ולכן מראים עצמם כאוהבים אותם. אמנם כשנמסרים בידם מתאכזרים עליהם, כמו שהיה במצרים בתחלה בפה רך ולבסוף בפרך. ונודע שכשישראל גולים באומה אחת, אז הב״ה מגביה אותה אומה, כמ״ש רז״ל והנה רוח סערה באה מן הצפון. שהלך לשעבד כל העולם כלו תחת ידו של נ״נ כדי שלא יאמרו ביד אומה שפלה מסר את בניו. זהו המשל לא׳ שמצא כסות אלו ישראל כנ״ל, שכשעוזבם הב״ה בשביל עונותיהם, כל מי שרוצה שולט עליהם והרי הם כאבדה המתבקשת, תפסה בידו והכניסה לתוך העיר להביאם תחת ידו, והיה מכריז ואומר אבדה זו של מי, כלומר הנה אלקיהם עזבם ואשרי שיאחז בהם. נתקבצו כל בני העיר וכו׳ שכל העולם משתעבדים לאותו ששולט עליהם כנ״נ ואחרים שמלכו בכיפה, אמרו ראיתם וכו׳. שמראים עצמם כי רוצים להיטיב להם ומבקשים להחזירם לדתם. ולכן עמדו ועשאוהו ראש וקצין עליהם, כי כל המיצר לישראל נעשה ראש. עד שהחריב כל העיר כלה, כי כל העולם נחרב כאשר ישראל בצער, שאז כועס הב״ה ומכניע אותה אומה כאשר אירע לבבל ושאר ארצות. ולפי שיקשה ולמה זה הניחם הב״ה לשלוט על ישראל. לכן אמר עוד בשכר שתי דמעות שהוריד עשו לפני אביו, נתנו לו את הר שעיר שאין גשמי ברכה פוסקין ממנו לעולם. והוא מ״ש בזהר חדש פ׳ נח דף ל״ו ד׳. מפני שנטל יעקב הברכות לעשו ברמאות לא ניתן רשות לשום אומה בעולם להשתעבד בישראל זמן רב כאומה של עשו. בשכר ירבעם שהשיב דבר לפני המלך נתנו לו עשרת השבטים. שהוכיח לשלמה כמ״ש בפ׳ חלק. בשכר מרודך שנהג כבוד לאבינו שבשמים יצא ממנו נבוכדנצר כמו שפירשנו לעיל. בשכר אגג שהיה בוכה ומתחנן בשעה שהיה חבוש בבית האסורים, אמר אוי לי שאבד זרעי מן העולם, יצא ממנו המן. הרי שבעבור זכותם הפרטי נתן להם רשות להשתעבד בישראל. עוד שם אליפז התימני אמר לעמלק בנו, בשעה שא״ל אבא מי יורש העה״ז והעה״ב, היה לו שיאמר בני ישראל יורשים העה״ז והעה״ב, אלא צא וחפור להם בארות והתקין להם הדרכים, מה אם יהיה חלקיך עם הפחותים שבהם ותבא לעה״ב עד כאן. זהו מה שרוצים להתנצל ביום הדין כמ״ש בפרק קמא דע״א, הרבה שווקים תקננו, הרבה מרחצאות עשינו, וכלן לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיעסקו בתורה. זהו שאמר חפור להם בארות, דהיינו ליקח מהן מים בשביל המרחצאות, והתקן להם הדרכים היינו הרבה שווקים תקננו. ואמר אם יהיה חלקך עם הפחותים שבהם, שהם הגבעונים שגם לעתיד יהיו חוטבי עצים ושואבי מים כדבריהם זכרונם לברכה, הוא לא עשה כן אלא להחריב את העולם כלו, שנאמר ויבא עמלק וכו׳. א״ל הב״ה רשע אני יצרתיך אחר ע׳ לשונות, ועכשיו תהא לי ראש לפורענות לכל יורדי גהינם, שנאמר ראשית גוים עמלק. ואומר כי מחה אמחה וגו׳. עכ״ל. בזה מובן הכתוב והיה לשון שמחה, שזה יהיה לעתיד ששמחת עולם על ראשם, לפי שונסו יגון ואנחה, ואז בהניח ה׳ אלקיך וכו׳. שלא יהיה עוד שום אומה, כי כלם כאפס יכלו, תמחה את זכר עמלק וכו׳.

וזהו שהקדמנו במ׳ הקודם המובא בילקוט תהלים מזמור ט׳, וקשה איך ידרוש גוים לשון רבים על עמלק גוי א׳. ועוד מי פתי יאמר כן אף יעקב בכלל ח״ו, אך בילקוט פ׳ תצא אשר קרך בדרך. רבנין אמרי הקירן לפני א״ה, משל לאמבטי רותחת וכו׳. הכונה כי ישראל משולים לאמבטי רותחת, לפי שכל מבטחם בתורה שנמשלה למים ואש, ואלו הם מים רותחין שיש באמבטי, והמים היא תורה שבכתב והאש תורה שבע״פ, הלא כה דברי כאש. כי כשהם עוסקים בתורה ומפלפלים בה, מתחממים באש התורה, ואז לא היתה בריה יכולה לירד בתוכה, שאין שום אומה יכולה להם. אמנם כשרפו ידיהם מן התורה, אז ויבא עמלק. לפי שכך אמר יצחק לעשו בנו, והי׳ כאשר תריד וכו׳. ואמרו שם, אם ראית אחיך פורק עול תורה מעליו, גזור עליו שמדים ואתה שולט בו. וז״ש בא בן בליעל א׳ וקפץ לתוכה, שהוא עמלק שלא קבל עליו עול תורה, והוא בנו של עשו. וקפץ לתוכה כלפי מ״ש בילקוט פ׳ בשלח, שפסע כמה עממין לבא על ישראל. וכן תרגם יונתן ואתא עמלק מארע דרומא ושוור בליליא ההוא אלף ושית מאה מילין וכו׳. שבא בכישוף וזהו וקפץ לתוכה. ואעפ״י שנכוה, שנטל את שלו מתחת ידם, ויחלוש יהושע וכו׳. הקירה בפני אחרים, וירד העמלקי והכנעני וכו׳. ועוד שם בילקוט, מלמד שכינס עמלק את כל א״ה וא״ל בואו וסייעוני על ישראל וכו׳. על כל אלה אמר גערת גוים. ל׳ רבים על עמלק שכינס גוים רבים עמו, ולכן כתוב ראשית גוים עמלק. ועם זה איבדת רשע זה עשו, כי כיון שעמלק בנו נזדווג לישראל נזכר עון אבותיו, ומפיק לה מדכתיב וקראו להם גבול רשעה. שפי׳ אותו עם מ״ש ואבדתם את שמם. לכנות לה שם לגנאי. אף כאן אבדת רשע. דהיינו לאבד זכרו מן הארץ, וזהו שמם מחית. כי מחה אמחה. ואמנם לפי שכתוב גערת גוים ל׳ רבים, הייתי אומר שגם יעקב בכלל, שכן נאמר לרבקה שני גוים בבטנך על יעקב ועשו. ויובן עם מ״ש ביבמות פ״ו (סג.), אין פורענות בא לעולם אלא בשביל ישראל, שנאמר הכרתי גוים נשמו פנותם (צפניה ג, ו). אמרת אך תיראי אותי תקחי מוסר (ז). וכן אמר גערת גוים, שכדי לגעור גם בישראל, אבדת רשע כדי שישראל יקחו מוסר ויחזרו בתשובה, לכן אמר רשעים אין כתיב כאן אלא רשע, וכשם שרשע אינו אלא עשו הרשע, כך גערת גוים אינו אלא בגוים ממש, וכבר פירשו על עמלק. ועל כלם אמר שמם מחית. דאין לומר זה על יעקב, דאדרבא כתוב בישעיה ס״ו. כי כאשר השמים החדשים וכו׳ כן יעמוד זרעכם ושמכם. ואלה הם דברי המשורר מזמור ט׳, וה׳ לעולם ישב וכו׳. שפירשוהו במדרש שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. ובזה נלע״ד לפרש הכתוב אחריו, והוא ישפוט תבל בצדק. שכן ו״ה הם תשלום השם הקדש, והא׳ תשלום כסא, והו׳ השנייה הוא הו׳ של אליהו שנטל הב״ה משכון שיבא ויבשר גאולת בניו, שכן יעקב מלא בו׳ בחמשה מקומות ואליהו חסר כמ״ש רש״י ז״ל בפ׳ בחקותי על פסוק וזכרתי את בריתי יעקב. וזהו והוא ישפוט תבל בצדק. כשהשם שלם והכסא שלם. הוא יוליכנו קוממיות לעיר שלם. ועמו יפלטם ויצילם. מכל אויב ומתנקם ויעלם. לבית ה׳ ולמעון קדשו ינהלם. ב״ב אמן. בילא״ו.