דרוש מ''ב לפרשת דברים והפטרה

ה׳ אלקינו דבר אלינו בחרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה (דברים א, ו).

במדרש (ילקוט, ירמיה ל׳): אמר ר׳ אבא בר חוניא בשם ר׳ שמואל בשר ודם אינו מתקן את הרטייה עד שהוא רואה את המכה, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא מתקן את הרטייה ואחר כך רואה את המכה, שנאמר כי אעלה ארוכה לך ואחר כך וממכותיך ארפאך (ירמיה ל, יז). ע״כ.

ימהר הרופא ויחיש הרפואה לקול הקריאה הראשונה לבלתי עבור בבל תאחר פן תצא כאש חימה ויתחזק החולי על החולה אשר לא יוכל להרפא עוד. וזוהי כונת הכתוב גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה׳ עליך עד השמדך (דברים כח, סא.). רש״י ז״ל פירש יעלם לשון עלייה. אך בזהר חדש פ׳ תבא פי׳ יעלם לשון העלמה כפשוטו וזה לטובה ע״ש (גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה יעלם ה׳ עליך עד השמדך. הכא אינון הבטחות דאבא על בריה, ברחימו סגי. יעלה לא כתיב, אלא יעלם, יכבש לון, ויכסי לון בנוקבא דדוכתייהו, דלא יפקון לבר, ויהון כבושין ומכוסין בנוקבייהו.). ולדרך זו נלך בפשט הכתוב כי זהו לרעה, שיעלים מהם החולי כדי שלא יבקשו תרופה למכתם, ובזה יכבד החולי והמכה עליהם עד השמדם כי בהתישן החולי והמכה יתיאשו מן הרפואה. הן הנה דברי ירמיהו סי׳ י״ח. הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה׳ לאמר. קום וירדת בית היוצר ושמה אשמיעך את דברי. וארד בית היוצר והנה הוא עשה מלאכה על האבנים. ונשחת הכלי אשר הוא עשה בחמר ביד היוצר ושב ויעשהו כלי אחר כאשר ישר בעיני היוצר לעשות. וקשה למה לו להמתין שירד בית היוצר ושמה יגיד לו דברי נבואתו. עוד כתוב, והנה עושה מלאכה וקרי והנה הוא, וצריך טעם למה. עוד קשה אמרו ושב ויעשהו כלי אחר. למה לא חזר ועשאו כבראשונה, ועוד מאי כאשר ישר בעיני היוצר לעשות, דפשיטא דהישר בעיניו יעשה. אמנם כתוב שם, ויהי דבר ה׳ אלי לאמור. הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בית ישראל וכו׳ (ו). רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד (ז). ושב הגוי ההוא מרעתו וכו׳ ונחמתי על הרעה וכו׳ (ח). ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע (ט). ועשה הרע בעיני וכו׳ ונחמתי על הטובה וכו׳ (י). והדבר הזה הוא קשה מאד, שהרי כלל גדול בידינו (שבת נה.), מעולם לא יצא מפי הב״ה דבר לטובה וחזר בו. לכן רצה הב״ה שלא לומר נבואה זו לירמיהו עד ירד בית היוצר, ושם יראה בעיניו מעשה ידי יוצר ובאזניו ישמע הנבואה. וזו היא התרת הכתובים, הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה׳ לאמר. ייחד הב״ה שמו בזה, לפי שהיתה לטובת ישראל כאשר נזכיר, וזהו לאמר לשון רכה, היא הנבואה שיאמר אליו שם. ולזה קום וירדת בית היוצר, ושם באותו מקום אשמיעך את דברי. וארד בית היוצר והנהו וכו׳. זו היא לטובת ישראל, ולכן שם נמצא ושם היה הב״ה בעצמו לחזק ידי היוצר, ואתיא הא כמדרשם ז״ל בב״ר פ׳ י״ב, ומנין שפרענותם של רשעים קרויה מלאכה, שנאמר פתח ה׳ את אוצרו וכו׳ כי מלאכה היא (ירמיה נ, כה). ומנין ששכרן של צדיקים קרויה מלאכה, שנאמר מה רב טובך וכו׳ פעלת לחוסים בך וכו׳ (תהלים לא, כ). ונשחת הכלי אשר הוא עושה כחומר ביד היוצר, הוצרך לומר כן להורות כי אין רע יורד מלמעלה (ילקוט ויקרא כ״ו. פ׳ בחקותי. רמז תרע״ג.), ונשחת מעצמו הכלי. לפי שכן דרכו, כחומר ביד היוצר, שלפעמים לא יצא כלי למעשהו. אמנם לפי שהיה עדין לח, ושב ויעשהו היוצר התחתון כלי אחר, כאשר ישר בעיני היוצר העליון לעשות כי שם היה, והוא החזיק מעשה ידי יוצר לעשות כלי אחר כאשר ישר בעיניו ית׳. ויהי דבר ה׳ אלי לאמר, שקיים דברו ושמה אשמיעך את דברי, שר״ל מלשון הבנה, ששם יבין הטעם למה צוהו רד בית היוצר וכו׳, וז״ש הכיוצר הזה שאתה רואה בעיניך, שלכך צויתי אותך וירדת בית היוצר, כדי שעיניך תראנה הדבר בפועל, וזהו הזה מורה באצבע, לא אוכל לעשות לכם בית ישראל, שכשם שהיוצר עושה מלאכה ונשחת הכלי ושב ויעשהו כלי אחר, כן אעשה לכם. רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד. כונתו ית׳ שלא לעורר דין על ישראל, ולכן כינה הדבר על גוי ועל ממלכה. אך הכונה לישראל כי עליהם מדבר. וזהו לנתוש כדכתיב ויתשם ה׳ מעל אדמתם (דברים כט, כז). ולנתוץ היינו חרבן בית המקדש, כמו שפירשו בויקרא רבה סוף פ׳ י״ז. ונתץ את הבית (ויקרא יד, מה), וביתא דנא סתריה (עזרא ה, יב). ולהאביד, היינו הרג רב שעשה נבוזראדן בעת החרבן, ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו, כלומר שתכף ומיד בלי איחור ובלי דיחוי כלל ועיקר, בשמעו את הרע המעותד לבא עליו ישוב מחטאתיו. אז ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו, כמ״ש וינחם ה׳ על הרעה וכו׳. והוא מ״ש בחגיגה פ״א (ה.), כל העושה עבירה ומתחרט בה, מוחלין לו על כל עונותיו. ויש לדקדק שבפ׳ תחלה אמר ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו. ואח״כ אמר ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. ויובן עם מ״ש בראש השנה פ״ק (יז:), הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בראש השנה ופסקו עליהם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהם, להוסיף עליהם אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא הב״ה מורידן בזמנן על הארץ שצריכה להם, ע״כ. ז״ש ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו, דהיינו שפסקתי עליהם גשמים מועטים, וכיון שחזרו בתשובה, ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו, שהמחשבה היתה להיותם מועטין, וגם לשולחם על הארץ שאינה צריכה להם וחוץ לזמנן. ועתה כששבו ירדו בזמנן על הארץ הצריכה להם. כי בזה המחשבה נהפכה לטובה, אך הדיבור במקומו עומד, שדברתי שיהיו מועטין ודוק. ובזה יכון המשל ונשחת הכלי אשר הוא עושה, שפורענותן של רשעים שנקרא מלאכה, נשחת בשביל התשובה שעשו, ועדין לא נחתם גזר דינם, שבזה ושב ויעשהו כלי אחר, להורידן בזמנן על הארץ הצריכה להם. ולכן אמר כלי אחר, שהוא משונה ממה שחשב תחלה להורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להם. אך הדבור שוה כבתחלה ודוק. ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע, והוא מ״ש עוד שם בפ״א דראש השנה (יז:), הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בראש השנה ופסקו להם גשמים מרובין, לסוף סרחו, לפחות מהן אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא הב״ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להם ע״כ. וז״ש ועשה הרע בעיני. זהו עון ע״א שהוא מהג׳ שהפרגוד אינו ננעל בפניהם, ותמיד עיני ה׳ אלקינו בו, וזהו שכתוב הרעה וקרי הרע, לרמוז שעל עון ע״א מדבר, וחמורה ע״א שכל המודה בה כופר בכל התורה כלה, וזהו לבלתי שמוע בקולי, דהיינו כל המצות. ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו, וכאן לא אמר אשר חשבתי לעולם, כי הדבור היה לטובה לשלוח גשמים מרובים, וכן הוא עושה. אך העון גורם שהם באים שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להם. ולכן בעבור זה רצה שילך ירמיה בית היוצר, ושם יראה כי אינו חוזר בו על הטובה, שהרי באים גשמים מרובים, אך החטא גורם שבאים שלא בזמנן וכו׳, וכל זה לפי שעדין הכלי ביד היוצר ולא נחתם עדין גזר דינם, ובזה הרוחנו כי כשהתשובה נעשית תכף ומיד קודם גזר דינם, אז רפואות תעלה יש לו, ושב ורפא לו. ולפי זה ועתה אמר נא אל איש יהודה ועל יושבי ירושלם (ירמיה יח, יא), כלומר ועתה קודם גזר דין, אמור להם שובו נא איש מדרכו הרעה, נא בלי איחור כי עדין יש תקוה. והם לא עשו כן ואמרו נואש, כי אחרי מחשבותינו נלך שנתיאשו מן התשובה, ובזה שלח עליהם הפורענות. והוא מ״ש אח״כ סימן י״ט. כה אמר ה׳ הלוך וקנית בקבוק יוצר חרש ומזקני העם ומזקני הכהנים (א). ויצאת אל גיא בן הנום אשר פתח שער החרסית וקראת שם את הדברים אשר אדבר אליך (ב). פרש״י ז״ל הלוך עמך, ומזקני העם מוסב על הלוך, ומזקני העם עמך יוצר חרש, כלומר של יוצר שהיא של חרש, וקשה למה לא אמר בפי׳ הלוך עמך מזקני העם וכו׳, אך רצה הב״ה שיקנה הבקבוק תחלה, ואח״כ יאמר אל הזקנים שילכו עמו, כדי שבעיניהם יראו שבירת הבקבוק, כי כיון שנעשה הכלי מיוצר חרש ונתיבש או נאפה בתנור, אין עוד תקנה אם נשבר. ורמז להם שכיון שלא רצו לתת לב לנבואה הראשונה, לשוב בתשובה קודם שנחתם גזר דינם, והעון נתחזק אין עוד תקנה ככלי חרס שנשבר שאין לו תקנה. ויצאת אל גיא בן הנום אשר פתח שער החרסית, שהיא שער האשפות שבירושלים, ששם זורקין חרסים הנשברים. ובהגיעו לשם ניבא נבואתו על פורענותן של רשעים, שאין עוד תקוה שכבר נחתם גזר דינם. וכתוב אח״כ ושברת הבקבוק לעיני האנשים ההולכים אתך, שכיון שנתיבש שייך בו שבירה, ואמרת אליהם כה אמר ה׳ צבאות ככה אשבר את העם הזה ואת העיר הזאת כאשר ישבר את כלי היוצר אשר לא יוכל להרפא עוד (ירמיה יט, יא). והוא מ״ש רש״י ז״ל בשיר השירים ע״פ פתחתי אני לדודי וכו׳ בקשתיהו ולא מצאתיהו (שה״ש ה, ו). ז״ל, ואם תאמר והלא ירמיהו עומד ומתנבא בימי יהויקים, שובו אלי ואשובה אליכם, לא לבטל את הגזרה אלא להקל הפורענות ולהכין מלכותם בשובם מן הגולה, לנוטעם מאין נתישה ולבנותם מאין הורס, ע״כ.

ובזה נבא לביאור ההפטרה ישעיה א׳, חזון ישעיה בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה. שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה׳ דבר וכו׳. כבר אמרו חכמים שבשנת מות המלך עוזיהו (ישעיה ו, א). הוא תחלת הספר, אלא שאין מוקדם ומאוחר בסדר, והנה לפיכך הקדים חזון ישעיהו, לפי שבפ״ק דבבא בתרא (יד:), אמרו דישעיהו כוליה נחמתא. ועוד אמרו במדרש, בעשרה לשונות דברה הנבואה, ואין אתה מוצא קשה מכלן אלא חזון, שכן אמר ישעיהו חזות קשה הוגד לי ע״כ. לכן רצה ישעיהו להקדים מה שנתנבא לשון קשה על ישראל. כי מעט אשר היה לפניו, ואח״כ יאריך בנחמתן של ישראל שדבר בם יותר משאר נביאים. שמעו שמים וכו׳ (ישעיה א, ב). איתא בילקוט, לפי שהיה משה קרוב לשמים אמר האזינו השמים, ולפי שהיתה הארץ רחוקה אמר ותשמע הארץ, בא ישעיהו ואמר שמעו שמים. שהיה רחוק מן השמים, והאזיני ארץ שהיה קרוב לארץ. ונלע״ד ליתן טעם נכון לזה. כי הנה משה רבינו ע״ה דבר אל כל ישראל, החיים והמתים והנשמות העתידות לבא לעולם, כדכתיב כי את אשר ישנו פה וכו׳ ואת אשר איננו פה (דברים כט, יד). ופרש״י ז״ל, ואף עם דורות העתידין להיות. ואיתא בפ׳ חלק (סנהדרין צא:), יקרא אל השמים מעל (תהלים נ, ד). זו הנשמה, ואל הארץ. זה הגוף. ולכן משה שהיה מדבר עם הנשמות ג״כ היה קרוב לשמים, ולזה אמר האזינו השמים. אך ישעיהו לא דיבר אלא עם החיים שהם הגופים, ולכן אמר והאזיני ארץ, כי על הנשמות שהיו בחיים בעולם הזה, היה יותר רחוק, ואליהם אמר שמעו שמים. ועוד טעם אחר כי משה רבינו ע״ה דיבר כן ביום מותו שאז היה קרוב לשמים, שנשמתו היתה מוכנת לעלות לשמים, לכן אמר האזינו השמים, ולארץ שהיה מתרחק ממנה אמר ותשמע הארץ. אך ישעיה שהיה בתחלת נבואתו ובימי בחרותו, אמר שמעו שמים שהיה רחוק מהם, והאזיני ארץ הקרובה אליו. עוד טעם שלישי, כי משה רבינו ע״ה דבר לישראל שאז היו שלימים בתכלית, כנודע שנקראו עדה שלימה שנכנסו לארץ, ולכן אמר האזינו השמים אלו הנשמות השלימות, ותשמע הארץ הרחוקים מצדקה. אך ישעיה ראה את ישראל בפחזותם, שהיו נוטים לצד החומר שהוא הגוף שממנו החטא, ולכן היה רחוק לשמים וקרוב לארץ. ולהיות השמים והארץ עדים בין ישראל לאביהם שבשמים. כשהם זכאים ממשיכים שפע שבע רצון מהשמים, ולכן בימי משה שהיו זכאים היו קרובים לשמים, ולכן אמר האזינו השמים. אך ישעיה שבימיו היו ראויים לפורענות בשביל רוע מעלליהם, לכן אמר שמעו שמים, שאין רע יורד מלמעלה, והאזינו ארץ שממנה הפורענות, ונתן טעם כי ה׳ דבר לשון קשה, שהרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין, וזהו כי ה׳ דבר. בנים גדלתי על כל האומות, כדכתיב ולתתך עליון (דברים כו, יט), וכבר פי׳ במקומו (חלק א׳‏ - דרוש ל״ט לפרשת בלק והפטרה.), כי ישראל משולים לגודל שהוא למעלה מד׳ אצבעות, וכמ״ש בתנחומא פ׳ תבא על פסוק זה, ופירשו בעל מגלה עמוקות אופן קמ״ז ע״ש (במסכת שבת (קנ״ה:) על פסוק יודע צדיק דין דלים (משלי כט, ז). לית עתיר מחזירא ולית עניא מכלבא. הענין שנים אלו הם כוחות של עשו, שיניקתו מן כלב כמ״ש לעיל (אופן קמ״ב). וגם נמשל לחזיר כמו שנאמר (תהלים פ, יד), יכרסמנה חזיר מיער. וכתב בכנפי יונה ח״ד, שסוד החזיר שהוא מפריס פרסה על שם ענין גדול, שזה סוד שנקרא עשו (עובדיה א, ב), בזוי אתה מאד. על הצינור שבוושט החזיר, שהיא בקליפה הצינור העליון לקביל צינור העליון שבקדושה, אשר עליו אומר שר שלנו שהוא מיכאל, אין כאל. לדעתי זה סוד (בראשית כה, לד), ויבז עשו את הבכורה. ומתרגמינן ושט. כי הבזיון הגדול של עשו הוא שנדמה לחזיר, ושם בוושט צינור העליון שלו היא סוד הבזיון הגדול, ולכן אמרינן בתענית (שולחן ערוך או״ח סי׳ תקע״ו, ג׳). כשחזירים מתים מתריעין על הדבר, לפי שבני מעים שלו דומין לבני מעיים של אדם. כי באמת הוא אדם רע בליעל כחו של עשו איתמר בדניאל (ז, ח) על חיוה רביעאה, ואלו עינין כעיני אנשא. ואמר רבי יוחנן זו מלכות הרשעה שמכנסת עין רעה בממונו של אדם (כדאיתא בב״ר פ׳ ע״ו). כי הוא רע עין, מטעם זה שר של עשו שהוא מלאך המות מלא עינים, לכן הרוצה להמית חזיר לכהיין לעיניו, כי חייו של חזיר תלוין בעינים והיא הקליפה יותר הקשה, וכן חזי״ר בגימטריא קליפ״ה, ולכן ע׳ של חזיר מיע״ר תלויה, וימנע מרשעים אורם ג״כ עי״ן תלויה, וחוזר ומפרש על מי רמז ע׳ תלויה, על עשו שמתחיל שמו בעי״ן, שתלוי בו ע׳ קליפות כדאיתא במדרש (בר״ר פ׳ ס״ג. פ׳ תולדות) שלכך נקרא עשו ע׳ שוא, הא שוא שבראתי בעולמי. שהוא כתנות עור בע׳ אחר שחטא אדם הראשון, שהיה מתחילה כתנות אור בא׳, אבל ע׳ של רשעים ימנעו אורם, שהוא בא׳. ז׳רוע ר׳מה ת׳שבר ראשי תיבות זר״ת, זה עשו שהוא הקטן שבאצבעות ביד, שהוא סוד יד, שהמרכבה נמשלה ליד, ישראל הם גודל שהוא נפרש מן ד׳ אצבעות, כן ישראל נפרדים מן ד׳ אצבעות שהם ד׳ מלכיות, וזר״ת הוא הקטן לקביל עשו, וזהו סוד ונתנך ה׳ אלהיך עליון, דרש במדרש עליון שהוא גדול בלשון יווני, שישראל הם גודל וכשחוטאין נהפכת היד ויבא עשו אצבע קטן למעלה, ונתקיים קרא (איכה ג, ג), אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום. ובא הזרת למעלה, ולכן דרשו רז״ל על זרת שהוא מסבב את הר שעיר, זרת שהיתה זרת אדם ארכו, זרת דייקא, שכן עשו הוא הוא זרת, ולכן לעתיד לבא יקבלו מכולם קרבנות חוץ מן עשו שהוא זרת דייקא, ז׳ בח ר׳שעים ת׳ועבה, והנה כשאינו זובח הנשמה אזי היא באה בד׳ כוחות הטומאה שהם ג׳מל ש׳פן א׳רנבת ח׳זיר. וסוף דרגא הוא חזיר שהוא כחו של עשו, (משלי ל, ח), רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי. רמז על תרין דרגין אלו של עשו שהם כלב וחזיר, שעליהם התפלל דוד (תהלים כב, כא), הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. ועל זה אמר רש ועושר אל תתן לי. על אלו השנים התפלל, שיציל נפשי מיד כלב, דהיינו כשתצא נשמתו מזה העולם יציל נפשו מחרב שלא יהיה מיתתו ע״י כלב, שהוא עני דלית עניא מכלבא, עליו קאמר רש, ואחר-כך כשתצא נפשו יבא להתגלגל בתוך ד׳ חיות הטומאה שסופן חזיר, עליו קאמר ועושר דלית עתיר מחזירא, והכוונה שהתפלל על יציאת נשמתו מן העה״ז ועלייתו אח״כ, ועל שניהם אמר רש ועושר אל תתן לי. לבא אל תרין דרגין אילין, שהן דרגא של עשו, ובמ׳ ישמור את עצמו שלא יבא לידי כך, לזה אמר הטריפני לחם חקי. והנה רצה משה להעביר כוחו של עשו, ועל-זה התחיל להתפלל, מאחר שאתה החילות להראות לי את גדלך, הוא סוד מרכבה העליונה בקדושה שהוא מסטרא דימינא, ואת ידך החזקה שהראה לו הקב״ה למשה את המרכבה בדמות יד, ולפי שישראל הם סוד גודל עליהם אמר את גדלך שהם חלק אלוה ממעל, גדלך דייקא. (במדבר יד ,יט), סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך. קרי ביה כגודל, ומאחר שבקדושה הצינור העליון הגדול הנרמז במילת מיכא״ל שהוא סוד ך׳ המחבר אותיות מ״י לאותיות א״ל, על זה אמר אשר מ״י א״ל בשמים ובארץ, רמז על מיכאל שר הגדול שבקדושה. אשר יעשה כמעשיך כנגד מיכאל שהוא שר הגדול שהוא מימין, אשר עליו אמר את גדלך, ועל סמא״ל שהוא שר של עשו אמר את ידך החזקה, שהוא עומד מצד המרכבה בשמאל והוא שר של עשו שנקרא קטן, כמ״ש (עובדיה א, ב), הנה קטן נתתיך בגוים. וכן יד החזקה בגימטריא קט״ן, אילין תרין סטרין הם סוד (בראשית כה, כג), שני גיים בבטנך. שבאותו פרק שבא סמא״ל ורצה להרוג את יעקב, כמ״ש (הושע יב, ד), בבטן עקב את אחיו. עד שבא מיכאל והציל את יעקב, זהו-סוד דאיתא במדרש (דברים רבה פ״ד, פ׳ ראה), הסייף והספר ירדו כרוכין מן השמים. מיכאל הוא ספר, סמא״ל הוא סייף, ועל כח של סמא״ל שהוא שר של עשו, שיש לו תרין דרגין וסימנם כ״ח ר״ע, ר״ל כ׳לב ח׳זיר, על תרוייהו התפלל משה במילת אעבר״ה נא, עבר״ה בגימטריא כל״ב חזי״ר, וזהו-סוד עבר״ה שאנו מתפללין אל תביאני לא לידי חטא זה סמא״ל איהו חטא, ובת זוגו חטאה, כמ״ש (ישעיה ה, יח), וכעבות העגלה חטאה. ועלייהו אמר משה (שמות לב, לא), אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. דהיינו לקביל זכר אמר חטא ולקביל נוקבא אמר חטאה, שבשעת העגל התעורר זכר ונוקבא בבת אחת, בסוד אלה אלהיך ישראל, אלה דייקא כדאיתא בזוהר פ׳ פקודי, הרי כשאנו מתפללין אל תביאנו לא לידי חטא, הכוונה על המקטרג הגדול שהוא סמא״ל, ולא לידי עבירה הם תרין דרגין דיליה, שכן עביר״ה בגימטריא כל״ב חזי״ר, שהם כ״ח דיליה, שמשתי כוחות אלו בא הנפש עשו שנקראת אדום, הוא עשו אבי אדום. וזה נרמז במלת נ״א נוטריקון נ׳פש א׳דום, שנתכווין משה במילת אעברה נא, רוצה אני להעביר נפש אדום שבא מן עבר״ה, וזה שאמר (צפניה א, טו), יום עברה היום ההוא. נקרא יום המיתה עברה, כמ״ש (משלי יא, ד), לא יועיל הון ביום עברה. לפי שבמילת עברה נרמזין תרין כוחות דיליה, שהם בגימטריא עבר״ה, וכן בהיפוך אתוון אעבר״ה בא׳ הר״ע, שהוא כ״ח הר״ע שאמרנו על אדם רע בליעל, שכוחותיו רש ועושר שהוא כלב חזיר, וזה יוכל אני לעשות כשאראה את הארץ ומשם אעביר ממשלת זדון מן הארץ דייקא, לפי שלה׳ הארץ ומלואה, ר״ל שאף המילוי של ארץ ישראל שהוא החלל והאויר שבה, הוא ג״כ לה׳ כי נפל גורלו של הקב״ה, שהפיל גורל עם ע׳ שרים של מעלה ונפל גורל של הקב״ה על ארץ ישראל, ולכן נקראת הארץ הטוב״ה דייקא, שאין כח לשום רע ליכנס לשם, לכן אמר ההר הטוב הזה, והטעם שהוא טוב הלבנון, שהוא מקום מקדש שלמעלה שער השמים, השיב הקב״ה רב לך, בשבילך נקראו ישראל רב והוא הצעיר, ושר של ישראל מיכאל שהוא רב על כל השרים, ומה שאתה רוצה להעביר רע מן העולם, אין זה עתה רק לעתיד לבא כשיהיה קרית מלך רב, אז נעלה אלקים בארמנותיה נודע למשג״ב. שהיא בהיפוך אתוון בשג״ם שהוא משה, שאז יתקיים (תהלים לא, כ), מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. זה משה שהוא מוכן ומזומן לעתיד להעביר הרע מן העולם, ויתא ר״אשי ע״ם. ראשי תיבות ר״ע, אבל לעת הזאת אל תוסף.). ורוממתי במתן תורה, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, והם פשעו בי, ומלת והם מיותרת, דהיל״ל ופשעו בי. אך יובן עם מאי דאיתא בפרק ב׳ דמציעא (לג:), הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות. וזהו ׳והם׳ בהיותם גדולים פשעו בי, כי אפילו חטאתם נחשב לפשע, להיותם עמי שהם התלמידי חכמים. ידע שור קונהו וכו׳. הנה משני טעמים חייב אדם לכבד מי שעשה עמו טובה או שגידלו בביתו והכין לו כל צרכיו, אם שהאכילו והשקהו משלו. לכן אמר ידע שור קונהו, שהוא מספיק כל צרכו, וחמור אבוס בעליו, כי אף שהוא חמור ואין לו ידיעה, עכ״ז מחזיק טובה לפי שמאכילו ומשקהו. ישראל לא ידע כמו השור, שאעפ״י שסיפק צרכנו במדבר ארבעים שנה, עכ״ז לא ידע קונהו. ועמי שהם הגרים לא התבונן, ועליהם נאמר וחמור אבוס בעליו, שאעפ״י שהערב רב ג״כ היו מסתפקין מן המן, עכ״ז לא התבונן ועשו העגל. הוי גוי חוטא כלפי עצמם. עם כבד עון שבעונות אבותם אתם ימקו, כי הבנים נושאין עון אבותיהם כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, ולכן אמר עם כבד עון. עוד יאמר הוי גוי חוטא אלו עמי הארץ, שזדונות נעשות להם כשגגות. עם כבד עון אלו תלמידי חכמים, ששגגות נעשות להם כזדונות. עוד יאמר הוי גוי חוטא משאר עבירות. עם כבד עון, זה שפיכות דמים שכתוב בו, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו (במדבר לה, לג). וכתב הרמב״ם ז״ל בפרק ד׳ מהלכות רוצח ז״ל, אע״פ שיש עונות חמורים משפיכות דמים, אין בהם השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו ע״א ואין צריך לומר עריות או חלול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו הן מעבירות שבין אדם למקום, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון זה, הרי הוא רשע גמור וכו׳, ע״ש (ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה, ולא יצילוהו מן הדין, שנאמר אדם עשק בדם נפש וגו׳ (משלי כח, יז). צא ולמד מאחאב עובד עבודה זרה, שהרי נאמר בו רק לא היה כאחאב (מלכים א׳ כא, כה). וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלהי הרוחות, לא נמצא עון שחייבו כליה, ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות, שנאמר ותצא הרוח ותעמד לפני ה״ (מלכים א׳ כב, כא). זה רוח נבות, ונאמר לו תפתה וגם תוכל (מלכים א׳ כב, כב). והרי הוא הרשע לא הרג בידו אלא סבב. קל וחומר להורג בידו.). דברי פי חכם חן. זהו בכיוון עם כבד עון, שהוא כבד ושקול ככל העבירות, כדברי הרמב״ם ז״ל שם, צא ולמד מאחאב עובד ע״א שנאמר בו רק לא היה כאחאב, וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלקי הרוחות, לא נמצא עון שחייבו כליה אלא דמי נבות עכ״ל. ועוד דתנן בפ״ד דסנהדרין (לז.), קול דמי אחיך צועקים (בראשית ד, י). דמו ודם זרעיותיו תלויין בו וכו׳. זרע מרעים, כנגד ג״ע שנקרא רע, ויהי ער בכור יהודה רע (בראשית לח, ז). לפי שהיה משחית זרעו, וכתיב כי רבה רעת האדם בארץ (בראשית ו, ה). בשביל שחטאו בג״ע, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ (בראשית ו, יב). בנים משחיתים זו ע״א, פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל (דברים ד, טז), וכן כתוב לך רד כי שחת עמך (שמות לב, ז). עזבו את ה׳, לפי שהשופך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלקים עשה את האדם, וההורג כופר בהשגחתו ית׳ באמרו עזב ה׳ את הארץ. ניאצו את קדוש ישראל בג״ע, כי אמרו רז״ל (סנהדרין קו.), אלקיהם של אלו שונא זימה הוא, וזהו קדוש ישראל, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. נזורו אחור כלפי ע״א, שהניחו אלקי אמת וילכו לאחור ולא לפנים, וכתיב ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך (דברים כג, טו), ואפשר שהכל שייך לע״א, עזבו את ה׳ בעון העגל, וכתיב אשר עזבוני ויקטרו לאלקים אחרים. ניאצו את קדוש ישראל, וישב ישראל בשיטים וכו׳ (במדבר כה, א). נזורו אחור, שפערו עצמן לפעור שזו היא עבודתו, והוא מכוון נזורו אחור ודוק. על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וכל לבב דוי. הכונה כי מי שיש בידו עון ויסורין באים עליו, יפשפש במעשיו ויבחין שמדה כנגד מדה לא בטלה, ובזה יעשה תשובה ושב ורפא לו. אבל אתם אינכם מבחינים על מה תוכו, אדרבה עוד תוסיפו סרה. והיה לכם לתת לב כי כל ראש לחלי בעון ע״א, כדכתיב ויהי דוד בא עד הראש וכו׳ (שמואל ב׳ טו, לב). כדבריהם ז״ל (סנהדרין קז.). וכל לבב דוי כנגד ג״ע, כי עין רואה ולב חומד (ע״ד רש״י פ׳ שלח. במדבר טו, לט.), ואמר וכל לבב, שאף היצ״ט נכנע ליצה״ר השולט עליו, כאמרם (ברכות סא:), רשעים יצר רע שופטן, מכף רגל ועד ראש אין בו מתם פצע וחבורה ומכה טריה, כנגד שפיכות דמים. לא זורו, לזורר עליהם אבקת רוכל לרפאת פצעיהם ומכותיהם, והוא ג״כ מלשון ואזרם ברחת ובמזרה, לילך בגלות כי גלות מכפרת על הורג נפש, ואעפ״י שאינו אלא על השוגג, גם זה לא נתנו אל לבם לשוב מחטאתם, ולא חבשו מלשון לא אהיה חובש (ישעיה ג, ז). שהוא קשירה, דהיינו לאסור עליהם את המותר כדי להתרחק מג״ע, ולא רוככה בשמן כנגד כל ראש לחלי, ושמן על ראשך אל יחסר, היא התורה המשולה לשמן להתרחק מע״א. עוד יובן כל ראש לחלי וכל לבב דוי. עם מ״ש בעל שבילי אמונה דף מ״ו ב׳, כי המוח הוא קר ולח והלב חם ויבש ככתוב שם נ״ד א׳, וכן כתוב ברעיא מהימנא זהר פ׳ פינחס דף רל״ג סוף ע״ב, מוחא איהו מים, לב איהו אש. ולהיות שני הפכים רפואתם קשה, כי המועיל לזה מזיק לזה, לכן בראות הב״ה על מה תוכו עוד תוסיפו סרה, שאינכם שמים על לב לשוב בתשובה שלימה לפניו, שולח לכם מכות צרות זו לזו בענין שקשה רפואתם, כי כל ראש לחלי וכל לבב דוי, שהמועיל לזה מזיק לזה. וכן מכף רגל וכו׳ שגם באלו יש הפכים נגדיים, ולכן לא זורו ולא חובשו, יען כי רפואתם קשה. ארצכם שממה בעון שפיכות דמים שהוא מטמא את הארץ ככתוב בפ׳ מסעי (במדבר לה, לד). עריכם שרופות אש (ישעיה א, ז), בעון ג״ע שהוא אש שורף, אם יהלך איש על הגחלים וכו׳ (משלי ו, כח). כן הבא אל אשת רעהו (כט). אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה ושממה כמהפכת זרים (ישעיה א, ז) בעון ע״א, שלכן נחלתנו נהפכה לזרים בתינו לנכרים. ונותרה בת ציון כסכה בכרם, פרש״י ז״ל זו שבכרם קרויה סכה, לפי שהוא גר שם יומם ולילה, ביום שומרה מן העופות ובלילה מן הגנבים. אבל הקשואין קשים הם, ואין לירא מן העופות ואין צריך לשמרם ביום, לפיכך נקרא מלונה על שם לינת הלילות ע״כ. והרד״ק ז״ל פי׳ כעיר נצורה כעיר חריבה מאנשיה. אלה איפוא הם שלש גליות שגלו ישראל, הראשון הוא גלות יהויקים ככתוב בריש דניאל, ויתן ה׳ בידו את יהויקים מלך יהודה ומקצת כלי בית האלקי׳ וכו׳. שאז נשאר בית המקדש כסכה בכרם, שהתחיל להיות דירת עראי כסכה בעבור שגלו מקצת הכלים. אח״כ היה גלות יהויכין שאז גלו החרש והמסגר, וכתיב במלכים ב׳ כ״ד. ויוצא משם את כל אוצרות בית ה׳ ואוצרות בית המלך ויקצץ את כל כלי הזהב וכו׳ לא נשאר זולת דלת עם הארץ. וזהו כמלונה במקשה, שנשאר בית המקדש יותר עראי מהסכה, והג׳ הוא גלות צדקיהו שנחרב הבית ונבקעה ירושלם, וזהו כעיר נצורה כעיר חריבה מיושביה. האמנם לפי שכתוב שם במלכים ב׳ כ״ה. ומדלת הארץ השאיר רב טבחים ויפקד עליהם את גדליהו, לכן אמר לולי ה׳ צבאות הותיר לנו שריד כמעט. שהם אותם המעט שנשארו. כסדום היינו לעמורה דמינו, והוא מ״ש שבע שנים נתקיים ביהודה גפרית ומלח שריפה כל ארצה, שהיה זה אחר הריגת גדליהו, והיה זה כמהפכת סדום ועמורה. והנה בברכות פרק ג׳ (יט.) אמרו רז״ל, לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, ואמר רב יוסף מאי קראה כמעט כסדום היינו (ישעיה א, ט). מאי אהדר להו נביא, שמעו דבר ה׳ קציני סדום וכו׳ (י). וקשה למה לא נענש ישעיהו באמרו כמעט כסדום היינו כשם שנענש באמרו ובתוך עם טמא שפתים, אך בזה המדרש מובן מעצמו, כי לא מלבו אמר ישעיהו כמעט כסדום היינו, רק רוח הקדש שם אלה הדברים בפיו, והם דברי ישראל שיאמרו כן. וזהו שאמר שמעו דבר ה׳ קציני סדום, כלומר לא מלבי אני אומר כן אלא בדבר ה׳, וזה לפי שעשו מעשה סדום ועמורה, כי גם הם לא רצו לעשות צדקה ומשפט כמ״ש בכמה מקומות ובפרט בסי׳ נ״ט. והוסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמוד (יד). וז״ש קציני סדום, כלפי המשפט הראוי לקצינים ולראשי הדור, והם לא שמרו המשפט, רק היו קציני סדום במה שהוסג אחור משפט. וכנגד הצדקה אמר האזינו תורת אלקינו עם עמורה, שכן אמרו בפ״ק דבבא בתרא (ט.), שקולה צדקה כנגד כל המצות, ולפי שגדולה צדקה יותר מכל הקרבנות, כדכתיב עשה צדקה ומשפט נבחר לה׳ מזבח (משלי כא, ג), לכן אמר למה לי רוב זבחיכם יאמר ה׳. ואיתא בחגיגה פ״ק (ז.), רבי לוי רמי, כתיב הוקר רגלך מבית רעך (משלי כה, יז). וכתיב אבוא ביתך בעולות (תהלים סו, יג). לא קשיא כאן בחטאות ואשמות כאן בעולות ושלמים, לזה אמר שבעתי עלות אילים וחלב מריאים, דהיינו עולות ושלמים, כי השלמים הבשר נאכל לבעלים ורק החלב נקרב על גבי המזבח, כי אפילו בעולות ושלמים איני חפץ כיון שהם רשעים. וכל שכן דם פרים וכבשים ועתודים, שהם חטאות ואשמות, כי באלה לא חפצתי כלל. וכמ״ש שמואל, החפץ לה׳ בעולות וזבחים כי אם לשמוע בקול ה׳. ולפי שאלקים נצב בעדת אל, בקרב אלקים ישפוט, ובצדקה אדם זוכה ומקבל פני שכינה, כדכתיב אני בצדק אחזה פניך (תהלים יז, טו). לכן כשאינם עושים משפט וצדקה, כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, כי לא תזכו לקבל פני שכינה, ויחשב ביאתכם לעזרה שלא לרצון לה׳. לא תוסיפו הביא מנחת שוא, כי כבר אמרו ע״פ ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה׳ (ויקרא ב, א). מי דרכו להקריב מנחה, עני. מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב נפשו. ואתם שאינכם עושים צדקה ומשפט, תגעל נפשי במנחת שוא שלכם. וכן הקטרת החביב מכל הקרבנות, קטרת תועבה היא לי, וידבר גם על התפילות שכנגד תמידין תקנום, לא תוסיפו וכו׳. וזה יובן עם מ״ש בילקוט משלי ה׳. דדיה ירווך בכל עת, שלא תאמרו אשתקד שמענו אותה, שנאמר אל תבוז כי זקנה אמך (משלי כג, כב), ואם אמרתם כך אף אני יכול לומר לכם, למה אתם קוראים את שמע פעמים ביום, למה אתם מתפללים שלש פעמים ביום, שמא אתם מחדשים דבר. אם געלתם בדברי תורה, אף אני איני שומע תפלתכם, שנאמר מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה (משלי כח, ט). זהו שכתוב לא תוסיפו הביא מנחת שוא, להתפלל מנחה, כיון שאתם גועלים בדברי תורה. קטרת תועבה היא לי, כי הקטרת אין מביאין אותה נדבה, ולכן אין להקטיר יותר מב׳ פעמים ביום, כי קטרת תועבה היא לי. כי חדש ושבת קרוא מקרא לא אוכל און ועצרה. שכתוב ואזני כל העם אל ספר התורה (נחמיה ח, ג), והם אינם עושים כן, רק מקהילים קהלות לדבר שיחה בטילה בעת קריאת התורה, ולכן אין קריאתם בתורה לרצון לפניו ית׳. חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וכו׳ (ישעיה א, יד). יובן עם מ״ש בזהר פ׳ בראשית דף י׳ ב׳, פתח רבי שמעון ואמר, כל מאן דחדי באינון מועדיא ולא יהב חולקיה לקב״ה למחדי למסכני וכו׳, בגין דקב״ה ביומיא אלין אתי למחמי לאינון מאנין תבירין, וחמי דלית להון למחדי ובכי עלייהו. ז״ש היו עלי לטורח. לפי שאתם שמחים במועדיכם ואינן נותנין לעניים חלקם. נלאיתי נשוא צעקת העניים. עוד יאמר חדשיכם וכו׳. דאיתא בי״ט פ״ב (טו:), תניא רבי אליעזר אומר, אין לו לאדם ביו״ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. ורבי יהושע אומר, חלקהו, חציו לה׳ וחציו לכם. והנה מי שעושה כולו לעצמו ואינו עוסק בתורה כלל, זה נקרא חדשיכם ומועדיכם, ולכן שנאה נפשי, כי אינכם עושים עיקר רק להנאת גופכם, וזהו היו עלי לטורח וכו׳, ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, כבר פי׳ זה בדרוש לפ׳ נשא ראשון, ע״ש (חלק ג׳‏ - דרוש ל״א לפרשת נשא.) דברים נכונים ומקובלים. ועוד יובן עם מ״ש בתהלים קמ״א, ה׳ קראתיך חושה לי האזינה קולי בקראי לך תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב. דקשה הכפל חושה לי, האזינה קולי. ועוד מאי משאת כפי מנחת ערב, והלא אין נשיאות כפים במנחה, דגרסינן בתעניות פ״ד (כו:), רבי יוסי אומר, נעילה יש בה נשיאת כפים, מנחה אין בה נשיאות כפים משום שכרות, ואפילו בתעניות גזרו בה רבנן, והאידנא מאי טעמא פרשי כהני ידייהו במנחה דתעניתא, כיון דבסמוך לשקיעת החמה קא פרשי כתפילת נעילה דמיא, ע״כ. עוד איתא בילקוט מלכים א׳ י״ח, אין לך חביבה יותר מתפלת המנחה, וכן אתה מוצא בדניאל שעשה כ״א יום מתפלל, ולא נענה אלא בתפלת המנחה וכו׳, אימתי עת רצון זו תפילת מנחה ע״כ. ז״ש ה׳ קראתיך חושה לי, כלומר מהר ענני ה׳, תכף שקראתיך. אמנם לא תבזה ולא תשקץ ענותי, כדרך העבד השואל מן השר, שנותן שאלתו תכף ומיד ואינו רוצה לשמוע לו. רק האזינה קולי בקראי לך, ואימתי יהיה זה, בתפלת המנחה שהיא עת רצון. כי הנה יש שני זמנים, מנחה גדולה ומנחה קטנה, ונלע״ד שהם מכוונים להכניע החיצונים השולטים בשני זמנים אלו, כמ״ש בזהר פ׳ תשא דף קצ״א א׳ ז״ל, אמאי קרא לון ערב רב, אלא כל חרשין דמצרים הוו, וכל אלין חרשין עלאין הוו מסתכלי מכי נטי שמשא, משירותא דשבע שעות עד שירותא דתשע, דהיינו ערב רברבא וכל אינון חרשין זעירין, משירותא דתשע עד פלגות ליליא. הרי שמנחה גדולה זמנה כנגד ערב רב, משש שעות ומחצה עד תשע שעות ומחצה, שאז היא שליטת ערב זעירא, ולכן זמן התמיד הוא כן, כי בכל יום נשחט בשמנה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, כדתנן ריש פ״ה דפסחים. וכשחל ערב פסח להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה, כי אז שליטת הערב רב, כשיצאו ישראל ממצרים ועשו הפסח. וז״ש בירמיה ו׳. אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב (ד). דהיינו כי פנה היום בעריבה ראשונה בין הערבים, שהוא זמן מנחה גדולה. כי ינטו צללי ערב, היינו עריבה שניה מט׳ שעות ומחצה ולמעלה שאז נחרב הבית, כי לעת ערב הציתו בו את האור. ז״ש תכון תפלתי קטרת לפניך, כהא דתנן בפ״ד דמנחות (נ.), אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת סמים של בין הערבים, נלע״ד הטעם משום שיצחק נעקד בשעת המנחה. ולכן תכון תפלתי קטרת לפניך, היא תפלת המנחה שבה מחנכין מזבח הקטרת, ואע״פ שאין נושאין כפים במנחה, עכ״ז כשהיא סמוכה לערב כנעילה דמיא, ונושאין כפיהם אף במנחה, וזהו בדיוק מנחת ערב. וזוהי כונת הכתוב ובפרשכם כפיכם וכו׳. ואף ביום התענית שתרבו תפלה, והמנחה סמוכה לערב, שאז יש בה נשיאות כפים אינני שומע. יען כי ידיכם דמים מלאו, הוא מ״ש בפ״ד דסנהדרין (לה.), אמר רבי אלעזר כל תענית שמלינים בה צדקה כאילו שופך דמים. עוד יובן גם כי תרבו תפלה, לפי מ״ש בפ״ק דברכות (ח.), אין הב״ה מואס בתפלתן של רבים, שנאמר הן אל כביר לא ימאס (איוב לו, ה). ז״ש גם כי תרבו תפלה, להתפלל ברבים אינני שומע, לפי שידיכם דמים מלאו, דאיתא בשבת פ״ו (סב:), המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם, וגם מביא האדם לידי עניות. וביומא פ״ח (פג:), מים ראשונים האכילו בשר חזיר, האחרונים הרגו את הנפש. לכן סמך אחריו רחצו הזכו, רחצו הם הראשונים. הזכו אלו מים אחרונים. ואפשר שזה וזה מדבר בראשונים, לפי שנטילה ראשונה היא להסיר הזוהמא, והשנית לקדש ולטהר את הראשונים, כמ״ש בטור או״ח סי׳ קס״ב. הסירו רוע מעללכם מנגד עיני, דאיתא בזהר פ׳ קדושים דף פ״ג ב׳, עבר על פתגמי אורייתא, ההיא עבירה סלקא קמיה, תב בתשובה מה כתיב, גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות, דאעבר ההוא חובא מקמיה, בגין דלא יסתכל ביה לאוטבא ליה. וזה יהיה כשתעשו תשובה שהיא עזיבת החטא, וזהו חדלו הרע. וכשאתם סרתם מן הדרך הרעה, שקיימתם סור מרע צריך ג״כ ועשה טוב, לעסוק בתורה ומצותיה, למדו היטב דרשו משפט וכו׳, לכו נא ונוכחה יאמר ה׳ וכו׳. איתא ביומא פ״ו (פו:), אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות להם כשגגות, שנאמר שובה ישראל עד ה׳ אלקיך כי כשלת בעונך, איני והא אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות להם כזכיות, לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה. ז״ש אם יהיו חטאיכם כשנים ע״י התשובה מאהבה, כשלג ילבינו שישובו לזכיות ממש. אך אם יאדימו כתולע והתשובה מיראה, אז כצמר יהיו, ולא אמר ילבינו לפי שעדין לחטאים יחשבו, אלא שמזדונות יהיו שגגות וזהו כצמר יהיו, שאינו לבן כשלג. אם תאבו ושמעתם וכו׳, דהיל״ל אם תשמעו טוב הארץ תאכלו, ואם תמרו חרב תאוכלו, ועוד קשה כי פי ה׳ דבר, שהרי ידענו אין הב״ה מיחד שמו על הרעה (ב״ר פ׳ ג׳.). אמנם כתב הרב משה אלשיך ריש פ׳ ראה על פסוק את הברכה אשר תשמעו, כי במצות מחשבה טובה הב״ה מצרפה למעשה, ותכף שחשבו לעשות מצוה, יצו ה׳ אתם את הברכה. אך בקללה כתיב וסרתם מן הדרך, כי מחשבה רעה אין הב״ה מצרפה למעשה, רק תחול הקללה בשעת מעשה. ז״ש אם תאבו ושמעתם, שתכף שתאבו לשמוע טוב הארץ תאכלו, ולכן לא אמר ועשיתם רק ושמעתם. ואם תמאנו ומריתם, שלא תשלוט עליכם פורענות, רק אחר שתמרו את פי ה׳ ועשיתם הרע בעיניו, ואז חרב תאוכלו, וזהו לטובה, ולכן כי פי ה׳ דבר. ובפ״ק דבבא בתרא (ח:), א״ל רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמור רבנן מצוה רבה פדיון שבויי׳ היא, דכתיב כה אמר ה׳ אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי, ואמר רבי יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו. חרב קשה ממות, אי בעית אימא סברא ואי בעית אימא קרא, אי בעית אימא סברא, האי מנוול והאי לא קא מנוול, אי בעית אימא קרא, יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו. רעב קשה מחרב, אי בעית אימא סברא אי בעית אימא קרא, אב״א סברא האי קא מצטער והאי לא מצטער, ואב״א קרא, טובים היו חללי חרב וכו׳. שבי קשה מכלם דכלהו איתנהו ביה ע״כ. וקשה דכיון דאיכא קראי דמוכחי מה צורך לסברא, אלא ודאי דאלולי הסברא הייתי מפרש הכתובי׳ להפך. וזהו כי חרב קשה ממות מן הסברא דהאי מנוול וכו׳, אך אלולי קרא היינו אומרים שהסברא בהפך, דמות קשה מחרב משום ביעתותא דמלאך המות, שהרי רב נחמן אמר בפרק ג׳ דמועד קטן (כח.), אי אמר לי הקב״ה זיל בההוא עלמא כד הוית ואיתית, אמינא ליה לא בעינא, דנפישא ביעתותא דמלאך המות. לכן הביא מן הסברא דהאי מנוול, והפסוק אומר להדיא דהמות יקר. ואי מייתי קרא לחודיה, הייתי מפרש הכתוב כמ״ש במדרש, אמר הב״ה קשה עלי לגזור מיתה על הצדיקים. ועוד דדוקא לחסידיו המות יקר, שמתים בנשיקה אבל לא לאחרים, לכן צריך סברא דהאי מנוול וכו׳, רעב קשה מחרב, דהאי קא מצטער וכו׳, ואפשר לומר הסברא להפך, שקשה החרב שהוא ע״י אחרים, מהרעב שבא ממילא, וגם היינו מפרשים טובים היו חללי חרב לבד, מחללי רעב עם החרב, שכן אמר שהם יזובו מדוקרים, ואין זה אלא ע״י חרב, אך חללי רעב בלחוד שיהיו טובים מחללי חרב לחודה, לכן הביא גם מסברא דהאי מצטער ומקרא טובים וכו׳, ושבי קשה מכלם, דיש שם חרב ומות ורעב, רחמנא לישזבינן מכל האמור, נראה כי אין לעבור בבל תאחר לשוב בתשובה שלימה לפניו ית׳, ולכן צוה הנביא רחצו הזכו וכו׳ כמו שפירשנו. 

והוא מ״ש בפרשה, אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצירות ודי זהב (דברים א, א). וקשה מאי אלה, שפסל את הראשונים ומה פסל. ועוד למה נקט מקומות הללו, ולא דכר שמייהו דהנך דכתיבי ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה וכו׳ (דברים ט, כב). האמנם איתא בריש דברים רבה, ד״א אלה הדברים, זהו שכתוב מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון (משלי כח, כג). רבי פנחס בשם רבי חמא בר חנינא אמר מוכיח זה משה, אדם אלו ישראל, שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד, לא). מהו אחרי, אמר הב״ה בשביל להביאם אחרי. חן ימצא זה משה, דכתיב וגם מצאת חן בעיני (שמות לג, יב), ממחליק לשון, זה בלעם הרשע שהחליקן בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשיטים ע״כ. וקשה למה הוציא הכתוב מפשוטו, שמדבר על המוכיח ופירשו על משה רבינו ע״ה. ועוד מאי קושיא מהו אחרי. ועוד חן ימצא שפירשו על משה רבינו ע״ה, וא״כ היל״ל חן מצא, שהרי כשאמר לו הב״ה וגם מצאת חן בעיני, היה בשנה ראשונה. וכשהוכיח את ישראל היה בשנת הארבעים. אך קשיתיה לבעל המאמר מאי אלה, ודוק שלא פירש דבריו אלא על שני מלות אלה הדברים דנקט. ולכן הביא פסוק מוכיח אדם אחרי חן ימצא, דקשה והלא המוכיח אינו מוצא חן בעיני בני אדם, אדרבא שונאים אותו, וכמו שכתוב (כתובות קה:), האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מאתיה, משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. ועוד פשיטא דהוא טוב ממחליק לשון ומה בא להשמיענו. ועוד ידענו שד׳ שמות יש לאדם, מובחר שבכלם אדם, וא״כ קשה אמרו מוכיח אדם, שאדם הגדול אינו צריך לתוכחה. על כל אלה הוכרח לפרש, מוכיח זה משה שהוכיח את ישראל כמה פעמים, כמו שמצינו בעגל שעשה דין בחוטאים, ובמי מריבה שאמר שמעו נא המורים, אף שנענש על זה. וכן בכמה מקומות. אדם אלו ישראל, שלהיותם בניו ית׳, רוצה שיוכיחום כדרך האב המוכיח את בנו, ואוהבו שיחרו מוסר. וכן משה רבינו ע״ה מאהבתו אותם תמיד היה מוכיחם, וזה על דרך רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה וכו׳ (עמוס ג, ב). ולפי שתיבת אחרי אין לה שחר, כי לא נודע מי הוא האומר אחרי. לכן הוכרח לומר מהו אחרי. אמר הב״ה כי הוא המדבר להביאן אחרי, כלומר אני מעיד עליו שלא עשה כן להתגדל ולהתיהר רק בכונה טובה להביאן אחרי, כי בוחן לבות וכליות אלקים צדיק, ואין יכול שום אדם להעיד על זה רק היודע ועד, חוקר לב ובוחן כליות. ולא כקרח ועדתו שאמרו ומדוע תתנשאו על קהל ה׳ (במדבר טז, ג). חן ימצא זה משה, וגם מצאת חן בעיני. חזר ואמר זה משה דלא תיסק אדעתין שחן ימצא יחזור על מי שמקבל תוכחה, מוכיח אדם אחרי, אותו האדם חן ימצא, ושפיר קאמר עם מ״ש בברכות פרק א׳ (ז.), בקש משה שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו, בקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם ונתן לו, שנאמר ונפלינו אני ועמך (שמות לג, טז), זהו שאמר לו הב״ה, גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני (שמות לג, יז). שלא תשרה שכינתי עוד על אומות העולם. וזה נתקיים בבלעם, כמו שכתוב ויקם בלעם וילך וישב למקומו (במדבר כד, כה). ואז נתקיים בו גזירת משה רבינו ע״ה שנסתלקה ממנו רוח הקדש ולא תשרה עוד על אומות העולם. ומצא חן במדבר משה רבינו ע״ה, יותר ממחליק לשון, זה בלעם שהחליקן בנבואותיו את ישראל, יען כי גדר גדרו אומות העולם את עצמן מן הערוה, ובא בלעם ויעץ להפקיר בנותיהן לזנות. ולכן שפיר קאמר אלה הדברים אשר דבר משה, שפסל את הראשונים דברי בלעם הרשע ששיבח את ישראל וגבה לבם ונפלו בשיטים. והוא מה שכתוב בילקוט על פסוק זה, אוהבו של אדם אומר לו השמר בעצמך, אבל שונא אומר לו אל תתיירא כדי להפילו. משה אמר השמרו לכם פן יפתה לבבכם וכו׳ וחרה אף ה׳ בכם, אבל בלעם הרשע אומר להם אל תתיראו, עשו כל מה שאתם מבקשים ותרועת מלך בו, וכששמעו מיד נפלו בשיטים. ובזה יובנו פסוקי משלי כ״ח. נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבאנו. מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון. הפסוקים האלה מדברים על בלעם הרשע שהיתה נפשו רחבה, כמו שפירשו על פסוק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב (במדבר כב, יח), ולכן נאמר עליו נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו (משלי כח, כב). שנסתלקה ממנו ומכל אומות העולם רוח הקדש. ולהפך מוכיח אדם אחרי, זה משה רבינו ע״ה, חן ימצא כמו שפירשנו, אך פירוש הכתוב מוכיח אדם אחרי וכו׳. יובן כמין חומר עם מה שכתב מהר״ם אלשיך (ס׳ רב פנינים.) משלי כ״ד, אומר לרשע צדיק אתה וכו׳ (משלי כד, כד). ז״ל, שמעתי בשם קדמונים, אומר לרשע וכו׳ שיתגאה הרשע ויתפקר לעשות רע בסבת המחזיק בידו, אך למוכיחים את הרשעים ינעם להם, לאמר הלא צדיק אתה ובן טובים ולא נאמין למעבירי קול עליך, לכן אחוז צדיק דרך הטובה וכו׳, ובמקום שלבלתי מוכיחים יקבהו עמים, למוכיחים תבוא ברכת טוב עכ״ל. אף אנו נאמר מוכיח אדם אחרי חן ימצא, שאע״פ שלהוכיח הרשע אומר לו צדיק אתה, חן ימצא ולא יקבוהו עמים, וזהו ממחליק לשון, אע״פ שמחליק לשון מותר לו לעשות כן, לפיכך משה רבינו ע״ה הוכיח את ישראל לשם שמים, וזהו אלה הדברים לפסול את הראשונים, שהחליק לשון נגד ישראל שלא לשם שמים, אשר דבר משה אל כל ישראל, הרי אלה הג׳ דברים הנאמרים בערכין פ״ג (טז:), שצריך למוכיח, דהיינו שידע להוכיח, ויוכל להוכיח, ושיקובלו דבריו. לכן אמר אלה הדברים דברי תוכחה, אשר דבר משה, שיכול להוכיח ולא יאמרו לו טול קורה מבין עיניך, ויודע להוכיח אל כל ישראל המקבלים תוכחה. ואמר אל כל ישראל, לאפוקי מה שהוכיח לערב רב, ולכן לא הוזכרו כאן תבערה ומסה וקברות התאוה שהיו לערב רב דוקא, ויהי העם כמתאוננים והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה (במדבר יא, ד). אך אלו התוכחות היו לכל ישראל, והגם שנזכר כאן עון העגל שעשו הערב רב, איתא בזהר פ׳ תשא קצ״א ב׳, דסגיאין הוו מישראל דאשתתפו בהדייהו בלבא, שלכן בדקן כסוטות, וישק את בני ישראל (שמות לב, כ). האמנם עדין צריכין אנו לתת טעם לסדר התוכחות האלה, על פי מה שפירש בהם רש״י ז״ל, במדבר, בשביל מה שהכעיסוהו במדבר, שאמרו מי יתן מותנו וגו׳. בערבה שחטאו בבעל פעור בשיטים בערבות מואב. וקשה למה הפסיק בזה שהיה בשנת הארבעים. וחזר ואמר מול סוף, וימרו על ים בים סוף (תהלים קו, ז). וכן כלם באו שלא כסדר. לכן נבארם כיד ה׳ הטובה עלינו. וזה כי תחלה הוכיחם עם מ״ש במכילתא פ׳ בשלח ע״פ שמעתי את תלונות בני ישראל (שמות טז, יב), רבי יהושע אומר אמר הב״ה למשה, גלוי לפני מה שישראל אמרו ומה שהם עתידים לומר, אמור להם שאלתם לחם, לפי שאי אפשר לבשר ודם בלא לחם נתתי לכם, חזרתם ושאלתם בשר ממלא מיעים, הרי אני נותנו לכם ובסוף אני נפרע מכם וכו׳. כי הנה אמר מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה, שפירשו רז״ל (יומא עה.), שנתאוו לעריות, ולכן ראוי ליפרע מהם וכמ״ש במקומו. אמנם יאמר נא ישראל, מי האומר שכונתנו על העריות, כי זה דבר המסור ללב. לכן אמר בערבה, הלא בשיטים בערבות מואב, והנה איש מבני ישראל בא וכו׳ ויצמד ישראל לבעל פעור, ושם הראיתם כונתכם לעריות, וא״כ אין לכם התנצלות לומר שלא היתה כונתכם אלא לבשר, כי גם עריות היתה תאותכם. ואם יאמרו ישראל כי ויצמד ישראל לבעל פעור, לא היה לשם ע״א להתיר להם עריות, אלא שחשבו בפעור עצמם לפעור לבזותו בכך, כמ״ש בזהר פ׳ פינחס רל״ח א׳, בגין דפולחנא דפעור הוא למפרע גרמיה ולאפקא קמיה צואה רותחת, וישראל חשיבו דזלזולא דיליה הוא ע״כ. הרי מול סוף, דאיתא במכילתא פ׳ בשלח על פסוק ויסע משה את ישראל מים סוף (שמות טו, כב). אמרו כמדומה לנו שלא נשתייר אדם במצרים, ניתנה ראש ונעשה לנו ע״א ותרד בראשנו ונחזור למצרים. ועוד אמרו ועבר בים צרה (זכריה י, יא), זה פסלו של מיכה ע״כ. הרי שהיתה לכם נחת רוח בע״א, וזה מורה באצבע כי גם בפעור עבדתם אותו דרך עבודתו. ואם תאמרו התלונה שלנו היתה, למה לא הכניסנו תכף ומיד לארץ ישראל בצאתנו ממצרים דרך ארץ פלשתים, ולמה הסיבנו דרך ים סוף. לכן סמך בין פארן, שמשם שלחו המרגלים שהוציאו דבה על הארץ, וכונתם היתה שלא ליכנס לארץ ישראל, שלכן ותשא כל העדה ויתנו את קולם. ועל זה יכולים להתנצל ולומר, כי כונתם טובה בעבור כי לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, ובהכנסם לארץ ישראל ישבות המן, וכן היו רוצים להתנהג על ידי משה פני חמה. לכן סמך ובין תופל ולבן, שתפלו על המן שהוא לבן, והם שני דברים, הא׳ מה שאמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. והב׳ כשאמרו בלתי אל המן עינינו והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח, ולכן בין תופל הוא ונפשנו קצה, ולכן ועינו כעין הבדולח, שדרך קנטור הוא זה כאשר פירשנו במקומו, לפי שהמן היה מגיד מה שבחורים ובסדקים, כאילו רואים במראה הנבואה ע״ש. והקדים המאוחר להרבות בתוכחה, שלא בלבד תפלו על המן עצמו אלא על נס שנעשה בו שהיה מגיד לישראל וכו׳. ואם יתנצלו שלא היו כדאים ללחם אבירים שמלאכי השרת משתמשים בו, ובשביל זה התלוננו על המן שהיה רוחני והם גופניים. הרי וחצרות, במחלוקתו של קרח, שאמרו כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה׳. וזה עצמו גרם להזכיר עון העגל כמו שפירשנו על זה, יעשו עגל בחורב, בדרוש לפרשת קרח הראשון ע״ש (חלק ג׳‏ - דרוש ל״ד לפרשת קרח.). אף זו מן התוכחות אחד עשר יום מחורב וכו׳ ויהי בארבעים שנה וכו׳, דאיתא בספרי, אילו זכו ישראל לי״א יום היו נכנסין לארץ, אלא מתוך שקלקלו מעשיהם, גלגל עליהם המקום למ׳ יום ארבעים שנה ע״כ. לזה אמר ויהי בארבעים שנה לשון צרה, שהם גרמו לעצמם לשבת שם מ׳ שנה. בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת, לאמר שכונת משה היתה שתהא המשנה בכתב, כדי שלא תשכח מישראל, וזהו באר את התורה הזאת, אך צפה הב״ה שישראל עתידין לגלות בין האומות, ולכן לא רצה שיעתיקו אותה כמו שעשו בתורה שבע״פ, וז״ש ה׳ אלקינו דבר אלינו בחורב, שעתיד בית המקדש ליחרב, וזהו לאמר שיאמר לישראל רב לכם לשבת בהר הזה, הוא הר עשו שנקרא הר, כמ״ש בילקוט פ׳ זו ע״פ רב לכם סוב את ההר הזה (דברים ב, ג). הרי הוכחנו שאין להתעצל במעשה המצות, שלכן משה רבינו ע״ה קודם מותו הואיל באר את התורה ולהוכיח את ישראל. ובזה יובן מאמרם ז״ל בריש פתיחתא דאיכה רבתי. ר׳ אבא בר כהנא פתח, צהלי קולך בת גלים (ישעיה י, ל). אמר ישעיה לישראל, עד שאתם אומרים שירים וזמירים לפני ע״א, צהלי קולך בדברי תורה, צהלי קולך בבתי כנסיות. בת גלים, מה גלים הללו מסויימין בים, כך אבותיכם מסויימין בעולם, ד״א בת גלים, בת גולים ברתיהון דגלוואי, בתו של אברהם אותו שכתוב בו, ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה (בראשית יב, י). בתו של יצחק שכתוב בו וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה (בראשית כו, א). בתו של יעקב שכתוב בו וילך פדנה ארם (בראשית כח, ז). הקשיבי הקשיבי למצותי. הקשיבי לדברי תורה. הקשיבי לדברי נבואה. הקשיבי לצדקות ומעשים טובים. לישה ואם לאו לישה, הא אריא סליק עלך, זה נבוכדנאצר הרשע, דכתיב ביה עלה אריה מסובכו (ירמיה ד, ז). עניה מן הצדיקים. עניה מדברי תורה. עניה ממצות ומע״ט, ואם לאו ענתות, הא ענתותא אתי ומתנבי עלך, דכתיב דברי ירמיהו בן חלקיהו, כיון שבא הפורענות קונן עליהם איכה, ע״כ. ויש במדרש הזה כמה קושיות. תחלה מי הכריחו להוציא הכתוב מפשוטו, ועוד כיון שפירש בת גלים בת גולים, למה הביא התרגום ברתיהון דגלוואי. עוד קשה מה שכתוב ואם לאו ענתות, דהיכן שייך לומר כאן ואם לאו, שכיון שאמר עניה מן הצדיקים וכו׳, היא הנותנת שירמיה מתנבא עליהם רעות, ומהו ואם לאו שאין לו שחר. אך נלע״ד שהוקשה לו לר׳ אבא במ״ש בישעיה י׳, כשבא מלך אשור על ירושלים, שמונה שם כל המסעות שעשה, בא על עית עבר במגרון וכו׳ עברו מעברה וכו׳. כלם בלשון שלא לנוכח ואח״כ דבר לנוכח, צהלי קולך בת גלים הקשיבי לישה עניה ענתות, וחוזר אח״כ לדבר שלא לנוכח, נדדה מדמנה יושבי הגבים העיזו. לכן פירש ר׳ אבא שזה הפסוק אינו מדבר במסעות מלך אשור רק עם ישראל מדבר. וזה לפי דאיתא בפרק חלק (סנהדרין צד:), אמר רב הונא עשר מסעות נסע אותו רשע באותו היום, שנאמר בא על עית וכו׳ (ישעיה י, כח). הני טובא הויין. צהלי קולך בת גלים, נביא הוא דקאמר להו לכנסת ישראל, צהלי קולך בת גלים, בתו של אברהם יצחק ויעקב שעשו מצות לפני כגלי הים. הקשיבי לישה, מהאי לא מסתפי אלא אסתפי מנבוכדנאצר הרשע דמתיל כאריה, שנאמר עלה אריה מסובכו. מאי עניה ענתות, עתיד ירמיה בן חלקיה מענתות דמתנבי עלה, דכתיב דברי ירמיהו וכו׳. כי הנה למעלה באותו ענין כתוב וחובל עול מפני שמן (ישעיה י, כז). ודרשו שם בפרק חלק (סנהדרין צד:), חובל עולו של סנחריב, מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, מה עשה נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר, כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב ע״כ. אך בדורו של צדקיהו כתיב, על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי. זהו שאמר הנביא עשר מסעות נסע סנחריב לבא להחריב את ירושלים, ומפני תורתו של חזקיהו מתו כל אוכלוסין שלו וחזר בחרפה. אך כאשר יבא נבוכדנאצר אינו כן מפני ביטול תורה. ולכן צהלי קולך, שתקדימו רפואה למכה, וזהו צהלי קולך בדברי תורה, דגרסינן בסוף מגלה (לב.), הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם (יחזקאל כ, כה), ופירש רש״י נעימה כגון טעמי המקראות, והתוספות כתבו שהיה דרכן לשנות המשנה בזמירה, לפי שהיו שונין אותה על פה ועל ידי הזמר זוכרין ע״כ. ונלע״ד שזהו שכתוב ומשפטים לא יחיו בהם, כי לפי ששונין בלא זמירה שוכחין הם למשנתם, ושנינו כל השוכח דבר א׳ ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. צהלי קולך בבתי כנסיות, לפי שאמרו בזהר פרשת ויחי רמ״ט ב׳, צהלי קולך, מהכא אוליפנא כל מאן דבעי לשבחא לקב״ה בקלא, בעיא ליה קלא נעימותא דיתערב לאחרינין דשמעין ליה, ואי לאו לא יקום לארמא קלא. בת גלים, מה גלים הללו מסוימין בים, כך אבותיכם מסוימין בעולם. כי האומות משולים לים, כדכתיב הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון (ישעיה יז, יב). והאבות משולים לגלים שהם מסויימין מרוב מצות ומעשים טובים שעשו, ודרשו רז״ל הציבי לך ציונים, אלו המצות שישראל מצויינין בהם ע״כ. ועוד דרשו בת גולים, כי אברהם בירר לו את המלכיות, וכך יצחק התפלל ובירך ליעקב, ויתן לך את ברכת אברהם (בראשית כח, ד), שהיא ברכה לגלויות, וכן יעקב התפלל על הגלות. ולהורות שגם הם הלכו בגלות, הוסיף ואמר ברתיהון דגלוואי, שגם הם הלכו בגלות, ומביא ראיה מאברהם, וירד אברם מצרימה לגור שם (בראשית יב, י), שדרשו בב״ר, א״ל הב״ה לאברהם, צא וכבוש את הדרך לפני בניך, ופירשנוהו במקומו ע״ש. והגלות התחילה מיצחק, שכן א״ל הב״ה לאברהם, כי גר יהיה זרעך, משיהיה לך זרע. ויעקב גלה לחרן לכפר על בניו, ואם תרצו שאהיה עמכם בגלות, הקשיבי למצותי, לפי שקודם מתן תורה הקדים לצוותם על כמה מצות, שבת ודינין במרה אפקוד. ואפשר שמדבר על ז׳ מצות בני נח, וקראם מצותי לפי שצריך לשומרם בשביל שהב״ה צום, לא בשביל שהשכל מחייבם, וכמ״ש אצלנו במקומו. הקשיבי לדברי תורה שנתן הב״ה לישראל כדי שישמרוה, ואם אינם עושים מעצמם, הקשיבי לדברי נבואה, כי לכן הזמין הב״ה הנבואה בפי נביאיו, כדי להוכיח את ישראל שיחזרו למוטב, ואעפ״י שכבר אמר הקשיבי למצותי, חזר ואמר הקשיבי לצדקות ומעשים טובים. כי כבר אמרנו שהצדקה שקולה ככל המצות, וזהו לצדקות ומעשים טובים ובזכות הצדקה יגאלו, דכתיב שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וכו׳. ואם לאו לישא, הא נבוכדנאצר סליק עלך וכו׳, כי אז תהיה עניה מן הצדיקים כנגד מ״ש הקשיבי למצותי, הקשיבי לדברי תורה. עניה מדברי נבואה כנגד מ״ש הקשיבי לדברי נבואה, שלא רצו לשמוע לתוכחת הנביאים ובזה נסתם כל חזון. ענייה ממצות ומעשים טובים, כי עניות לא הניח מדה טובה לישראל, ומי הגיד לכם כל זה, ענתות זה ירמיהו שניבא כל הפורעניות, שכן ירמיהו כוליה פורענותא, וחזר ואמר ואם לאו, לפי שאמר הקשיבי למצותי, וכשלא שמעו בא עליהם נבוכדנאצר וביטלם מתלמוד תורה ומן המצות, כי בהיותם בגלות לא יכלו לשמור המצות, זהו שכתוב לישה זה נבוכדנאצר, שגרם שהיו עניים מדברי תורה ומדברי נבואה, כי המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני, ואם לא תקשיבי הא ענתותא וכו׳. דהשתא אתי שפיר הקשיבי לדברי תורה כמו שהיה בימי חזקיהו, שלכן נצולו מסנחריב, ואם לא תקשיבי הרי נבוכדנאצר הנמשל לאריה, שישלוט בכם כיון שלא עסקתם בתורה, כי כל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ (אבות ג, ה). והוא יגרום לכם שתהא עניה מדברי תורה וכו׳, ולא זו בלבד דאריא אתי עלך, אלא גם ירמיהו מתנבא עליכם רעות על כל הגליות שיבאו עליהם, דירמיהו כוליה פורענותא, והכל נמשך ממה שכתוב הקשיבי וכו׳. והכל עשה בחכמה למען ישובו קודם שתבא עליהם הפורענות, וז״ש בירמיה ח׳ בהפטרה הנאמרת בט׳ באב, אסוף אסיפם נאם ה׳ אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה והעלה נבל ואתן להם יעברום. השוו כל המפרשים לפרש על פי התרגום, אסוף אסיפם שיצאה אשצינון, והטעם לפע״ד שאם היה לשון אסיפה, היה לו לומר אסוף אאסיפם כמ״ש במיכה ב׳, אסוף אאסוף יעקב כלך, ועוד שהכתוב מדבר על פורענותם של ישראל, ולכן יפורש לשון כליון. ואיתא בפרק גיד הגשה (חולין צב.), אמר רבי שמעון בין לקיש אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארצות. לזה אמר שראוי לעשות בהם כליה, לפי שאין ענבים בגפן, שאין שם תלמידי חכמים שיגינו עליהם. ואין תאנים בתאנה אלו התלמידים, כדאיתא במדבר רבה פ׳ כ״א. נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כז, יח). למה נמשלה תורה בתאנה, שרוב האילנות, הזית והגפן והתמרה נלקטין כא׳, והתאנה נלקטת מעט מעט, כך התורה היום לומד מעט ולמחר הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתים ע״כ. הרי שהתאנה משל אל התלמידים, ואיתא בפרק כל כתבי (שבת קיט:), לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תנוקות של בית רבן. והעלה נבל הוא מ״ש שם בפרק גיד הנשה, לבעו רחמי אתכליא על עליא וכו׳. א״כ כשאין ענבים בגפן וכו׳ שאין תלמידי חכמים בדור, לא יתפללו על העמי הארץ, ובזה גם הם כלים והולכים. ולא זו בלבד שאין מי שעוסק בתורה אלא גם המצות בטלים מהם, ואתן להם יעברום, שהמצות שנתתי להם הם עוברים עליהם. עוד נלע״ד לפרש הכתוב כפשוטו, אסוף אסיפם לשון אסיפה, והוא כמ״ש בזכריה ב׳, הוי הוי ונסו מארץ צפון וגו׳ כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם נאם ה׳ (י). וקשה שאם הוא מדבר בנחמה, למה אמר הוי הוי לשון יללה, ורש״י ז״ל נשמר מזה ופירש, אין לשון זה אלא לשון הכרזה והזעקת קיבוץ, וכ״כ הרד״ק ז״ל, אבל לע״ד נראה כי זה נאמר על גלות בבל שהי׳ בצפון, כדכתיב מצפון תפתח הרעה (ירמיה א, יד), וכשיצאו לא היתה גאולה שלימה, וגם יצאו במתי מעט ככתוב שם בעזרא, לכן אמר הוי הוי ונוסו מארץ צפון (זכריה ב, י), כי יציאתם משם היתה כמו ניסה, וכמ״ש ז״ל (סוטה לו.), ראויה היתה ביאה שנייה להיות כביאה ראשונה אלא שגרם החטא, ולפיכך לא היה להם בבית שני ארון וכפרת וכו׳, לפי שהיו מעותדים לחזור בגלות. לכן אמר הוי הוי, א׳ על יהודה ובנימין, וא׳ על עשרת השבטים שלא חזרו לבית שני, לפי שידעו שגאולת בבל אינה גאולה שלימה, ולכן אמר על עשרת השבטים, כי כארבע רוחות השמים וכו׳. ולא נאמר בארבע, לפי שלא נפזרו בד׳ רוחות העולם כיהודה ובנימין, רק יצאו מארצם והלכו להלאה מנהר סבטיון כנודע, ושוב לא חזרו וגלו, וזהו פרשתי אתכם משאר אחיכם מיהודה ובנימין. וחזר ואמר הוי ציון המלטי, כי חזרתם למקדש לא היתה עולמית רק לשעה, כמו אמלטה נא ואראה את אחי (שמואל א׳ כ, כט). שפירושו ללכת ולחזור מהר. כי כה אמר ה׳ אחר כבוד שלחני אל הגוים השוללים אתכם, כי הכוונה אחר שאשלם לעשו הכבוד שכיבד את הוריו כמ״ש במדרש, אז תגאלו גאולה שלימה, לא כן עתה כי היתה פקידה בעלמא. ז״ש אסוף אסיפם, שיתאספו בערי המבצר כמ״ש על מה אנחנו יושבים האספו ונבוא אל ערי המבצר ונדמה שם (ירמיה ח, יד). כלומר נתאסף יחד בערי המבצר מפני האויב, ואם יבא שם, חיישינן לחיי שעה, ונדמה שם מלשון כריתה, כי אין תקוה להנצל מן הפורענות, כי ה׳ אלקינו הדמנו וכו׳ כי חטאנו לה׳, עוד יאמר אסוף אסיפם עם מ׳ ז״ל בפתיחתא דאיכה רבתי ז״ל, כי נשבה עדר ה׳, את מוצא עד שלא גלו ישראל היו עשויים עדרים עדרים, עדרי כהונה לבד, עדרי לוייה לבד, עדרי ישראל לבד, וכיון שגלו נעשו עיר א׳, כי נשבו אין כתיב כאן אלא כי נשבה עדר ה׳ ע״כ. הכונה כמ״ש רש״י ז״ל פרשה זו, ותקרבון אלי כלכם (דברים א, כב) בערבוביא, ולהלן אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם, ילדים מככדים את הזקנים, זקנים מכבדין את הראשים, וכאן ילדים דוחפין את הזקנים וכו׳. אף כאן קודם שגלו היו חולקין כבוד זה לזה, איש איש כפי מדרגתו, כהנים לבד ולויים לבד, וכיון שגלו נעשו כלם עדר א׳ לרעה, מבלי שיחלקו כבוד זה לזה. וזהו אסוף אסיפם לרעה, כי אין ענבים בגפן, שאין שם תלמידי חכמים וגדולים, כי כלם עצרת בוגדים. קוה לשלום וכו׳ אם אמרנו שכשיקרבו אל עיר להלחם עלינו, יקראו לנו לשלום, אינו כן לפי שאין טוב, אין מי שיגין עלינו, ואם אמרנו שיבא עת מרפא ולא נלך בגלות אינו כן, והנה בעתה. כי יבא כנהר צר, זה נבוכדנאצר הרשע. שעליו אמר מדן נשמע נחרת סוסיו (ירמיה ח, טז), דאיתא בב״ר פ׳ מ״ג. ע״א מכה לפניה ולאחריה, מדן נשמע נחרת סוסיו, לפי ששם העמידו עגל א׳ מן עגלי ירבעם. מקול מצהלות אביריו רעשה כל הארץ, שבא בחיל גדול כנזכר במקומו, ויבא ויאכלו ארץ ומלואה, זו ארץ ישראל, עיר ויושבי בה זו ירושלם. כי הנני משלח בכם נחשים צפעונים אשר אין להם לחש, אלו נבוכדנאצר ונבוזראדן שלא פחדו מישראל. מבליגיתי עלי יגון וכו׳, כבר פירשנו פסוקים אלו בהקדמת ספר אלון בכות שלנו ע״ש. ועוד נוסיף כי הנה כתוב עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף וכו׳ לא ישבותו (בראשית ח, כב). ואלה הם ששה זמנים, כנגד ששת אלפים שנה דהוי עלמא. והנה פירשו רז״ל (בבא מציעא קו:), כי חצי תשרי וחשון וחצי כסליו זרע. חצי כסליו וטבת וחצי שבט חורף. שבט ואדר וחצי ניסן קור. חצי ניסן ואייר וחצי סיון קציר. חצי סיון ותמוז וחצי אב קיץ. חצי אב ואלול וחצי תשרי חום. ולדרך זה הקציר הוא הזמן הרביעי, כנגד האלף הרביעי שכבר חלף הלך לו. וכמו כן הקיץ שהוא כנגד אלף חמישי כולו עבר. ואנחנו באלף הששי ועדין לא נושענו. הצרי אין בגלעד, דאיתא ביומא פ״א (ט:), מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שהיו בו ג׳ דברים ע״א ג״ע וש״ד, אבל מקדש שני שאנו בקיאים בו, שהיו עוסקים בתורה ובמצות ובגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם וכו׳. ז״ש הצרי אין בגלעד כנגד ש״ד, דבגלעד שכיחי רוצחים, והם היו עוסקים בגמילות חסדים לרפאת ש״ד. אם רופא אין שם, לעסוק בתורה ומצות להנצל מע״א ומג״ע, וא״כ מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי. מי יתנני במדבר מלון אורחים וכו׳, כי כבר אמרו בפרק ג׳ דערכין (טו:), כל המספר לשון הרע, אמר הב״ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם. כי הלשון הרע ושנאת חנם שקול כג׳ עבירות חמורות כנודע, וזהו כי כלם מנאפים זה ג״ע, עצרת בוגדים כנגד ע״א. וידרכו את לשונם קשתם שקר, לספר לשון הרע, ואע״ג דאמרו רז״ל מותר לשנות מפני השלום, ולא לאמונה גברו בארץ. כי מרעה אל רעה יצאו, עבירה גוררת עבירה. עד שבסוף ואותי לא ידעו נאם ה׳. ואיש מרעהו השמרו ועל כל אח אל תבטחו כי כל אח עקוב יעקוב וכו׳ (ירמיה ט, ג). הנה קשה מאי על כל אח, ולמה חזר ואמר כי כל אח עקוב יעקוב. אך יובן עם מ״ש בקדושין פ״ד (פ:), כי יסיתך אחיך בן אמך (דברים יג, ז), וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית, אמר אביי לא מבעיא קאמר, לא מבעיא בן אב דסני ליה ויעץ ליה עצות רעות, אלא אפילו בן אם נמי דלא סני ליה ולית ליה חלוקה בהדיה, אימא נציית ליה, קמל״ן דלא נציית ליה. זהו שכתוב ועל כל אח, אפילו שאינו אלא מן האם ולית ליה חלוקה בהדיה, אל תבטחו כי כל אח עקוב יעקוב, ולא מבעיא אחי אלא וכל ריע, שכתוב בכל עת אוהב הריע (משלי יז, יז). עכ״ז גם זה רכיל יהלוך, כה אמר ה׳ אל יתהלל חכם בחכמתו וכו׳, הנה כבר פירשנו פסוקים אלה במקומם. אך צריך לדקדק מה טיבן לכאן, במקום פורענותן של ישראל. לכן נאמר כי כיון שנתנבא ירמיהו על ד׳ גליות כדלעיל, על שבר בת עמי השברתי, ועיין שם בהקדמת אלון בכות שלנו. אמר עוד כה אמר ה׳ אל יתהלל חכם וכו׳. דהיינו שאל יתהלל נבוכדנאצר כי חכמתו עמדה לו לכבוש את ישראל תחת ידו, כי יאמר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי. וכן ואל יתהלל הגבור זה אלכסנדרוס מלך יון שכיבש כמה מדינות, ובפרט לארץ ישראל וירושלים. אל יתהלל עשיר בעשרו זה אחשורוש, שעשיר גדול היה, וכן מלכות רביעית מתרפס ברצי כסף, לעלוקה שתי בנות הב הב. כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי, כמ״ש לו חכמו ישכילו זאת וכו׳ (דברים לב, כט). אם לא כי צורם מכרם וה׳ הסגירם. כי אני ה׳ עושה חסד להגלותם לבבל, כמ״ש רז״ל ששם תמרים להשביע נפש שוקקה. ומשפט במדי ופרס, לנכות חטא הצלם ושנהנו מסעודתו של אחשורוש, וכן ביון לכפר עון העגל ככתוב אצלנו במקומו, וצדקה באדום, שכן אמרו צדקות פרזונו בישראל, צדקה עשה עמהם שפיזרם לבין האומות, כי באלה חפצתי אלו ישראל, כי הואיל ה׳ לעשות אותם לו לעם, ובשביל זה רק אתכם ידעתי וכו׳, לכן אפקוד עליכם את כל עונותיכם. 

ובזה נבין מאמרם ז״ל באיכה רבתי ע״פ על אלה אני בוכיה. מעשה במרים בת נחתום שנשבית היא ושבעה בניה, נטלן קיסר ונתנן לגיו מן שבעה קנקלין, הביא את הראשון וא״ל השתחוה לצלם, א״ל ח״ו איני משתחוה לצלם, א״ל למה, אמר לו מפני שכן כתוב בתורתנו אנכי ה׳ אלקיך, מיד הוציאו והרגו, ע״כ. לא נאריך בקושיות כי המ׳ ארוך וצריך ביאור. אך נקדים הקדמות, דאיתא בפ׳ בן סורר ומורה (סנהדרין עד.), נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד, כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תיהרג יעבור ואל יהרג, חוץ מע״א ג״ע וש״ד, כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת ההמרה, אבל בשעת ההמרה אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן, אפילו שלא בשעת ההמרה לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. וכ״כ הרמב״ם ז״ל בפרק ה׳ מהלכות יסודי התורה, אבל בשעת הגזרה, והוא שיעמוד מלך רשע כנ״נ וחביריו, ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות, יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצות, בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין כותיים ע״כ. נראה מזה דעובדא דידן שהיה בשעת הגזירה, כי הקיסר היה מלך רשע וגזר לבטל התורה ומצותיה בהכריחם לעבוד ע״א, שהמודה בה כופר בכל התורה כלה, חייבים היו ליהרג ולא לעבוד, וחשב זה הרשע לעשות בצנעא כדי שיעשו רצונו, ולא חילק בין שעת הגזירה ובין ע״א לשאר מצות. ולפיכך נתנן לגיו מן ז׳ קנקלין, והוציא הראשון ואמר לו השתחוה לצלם, כי אפשר ג״כ שלא היתה ע״א ממש, רק אנדרטי של מלכים כמ״ש בצלם של נ״נ הרשע (תוספות ע״ז ג.). אמר לו ח״ו איני משתחוה לצלם אף שאינו ע״א. דאפשר שהקיסר לא אמר לו אלא השתחוה לצלם ולא אמר לו עבוד, ועכ״ז להיות בשעת הגזירה אמר לו איני משתחוה, לפי שכתוב בתורתנו אנכי ה׳ אלקיך. ואנו מוזהרים על השיתוף, מיד הוציאו והרגו, נראה שהרגו הוא בעצמו מרוב כעסו עליו. הוציא השני וא״ל השתחוה לצלם, א״ל ח״ו אחי לא השתחוה ואני איני משתחוה, א״ל למה, א״ל כתוב בתורה לא יהיה לך אלקים אחרים על פני, מיד גזר עליו והרגוהו. אמר בפירוש אחי לא השתחוה, דאפשר שהראהו הקיסר אחיו זבוח לפניו, ומזה שפט שלא רצה אחיו להשתחוות לצלם, ואף אם היה הוא משתחוה אני איני משתחוה, ולא שוה לו לרשע התשובה הראשונה, לפי שנראה לו שבהיותו רואה את אחיו הרוג, היה לו להשתחוות לצלם. א״ל כתוב בתורה לא יהיה לך וכו׳, כלומר אף שאתם אינכם מוזהרים שלא לעבוד לצבא השמים, כיון שאתם תחת שליטת השרים, אנו אין לנו זה, רק אנו מוזהרים שלא לעבוד לשום אמצעי בלתי ה׳ לבדו. מיד גזר עליו והרגוהו. לא רצה להרגו בעצמו רק ע״י שליח, כי אינו דומה נהרג מהמלך עצמו לנהרג ע״י שליח כנודע. הוציא השלישי א״ל שכתוב בתורה לא תשתחוה לאל אחר. לא הביא זה מפ׳ לא תשתחוה להם ולא תעבדם, לפי שהיינו מפרשים דהיינו דוקא אם דרך עבודה בכך, לכן הביא לא תשתחוה לאל אחר, כי הוא מהד׳ עבודות שחייב בכל ע״א, הגם שאין דרכה בכך. הוציא הד׳ ואמר זובח לאלקים יחרם, כי גם הזביחה היא מהד׳ עבודות שחייב, הגם שאין דרך עבודתה בכך. ועוד כי אף לשמים אין לזבוח לשם אלקים רק לשם המיוחד דוקא, וכל שכן המשתחוה לצלם. הוציא החמישי ואמר שמע ישראל ה׳ אלוקנו ה׳ אחד, כלומר אנחנו בני ישראל חייבים לשמוע בקולו ולדבקה בו ולא להשתחות לזולתו וכמ״ש בספרי, ה׳ אלקינו, עלינו הוחל שמו ביותר. הוציא הששי ואמר כי ה׳ אלקיך בקרבך אל גדול ונורא, כי אע״פ שדניאל לא אמר הגבור לפי שעכו״ם משתעבדים בבניו, איה גבורותיו. עכ״ז זו היא גבורתו שכובש את כעסו ונותן ארך אפים לרשעים. הוציא השביעי והוא היה הקטן שבכלם, וא״ל בני השתחוה לצלם, כי לפי שהוא קטן שבכלם א״ל בלשון חיבה, בני השתחוה לצלם כל דהו ואני אעשה עמך כאב, א״ל כתוב בתורתנו וידעת היום והשבות אל לבבך וכו׳. זה הקטן חזר על דברי כלם כי רוח ה׳ דבר בו, וכנגד הראשון שאמר אנכי ה׳ אלקיך, אמר הוא כי ה׳ הוא האלקים וכו׳. אמר עוד ולא עוד אלא שנשבענו לאלקינו שאין אנו ממירין אותו באל אחר, וזה כנגד מ״ש השני לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. אמר עוד וכשם שנשבענו לו, כך נשבע לנו שאין ממירנו באומה אחרת, והוא מ״ש השלישי כי לא תשתחוה לאל אחר, וכנגד הד׳ שאמר זובח לאלקים יחרם, אמר ה׳ ימלוך לעולם ועד דוקא בשם המיוחד. וכנגד החמשי שאמר שמע ישראל יי׳ אלקינו יי׳ אחד, אמר ה׳ מלך עולם ועד. וכנגד הששי שאמר כי ה׳ אלקיך בקרבך וכו׳, אמר כי הב״ה חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים. ולפיכך מאריך אפו על האומות, ויבא יומם עת פקודתם כשיראה בעיניו ית׳. הרי שאלו השבעה כל א׳ שמח בחלקו, וענו ואמרו כי ה׳ הוא האלקים ואליו אנו שומעים. ועל כל מה שאמרנו בא פסוקי ירמיה ל׳, כי כה אמר ה׳ אנוש לשברך נחלה מכתך (יב). כי שתים הנה בעוכריך. הא׳ תוקף המכה, לפי שלא מיהרו לרפאת שברם עד שעברו ימים רבים, ולכן אין עוד תקוה להתרפאת, כי נתייאשו מן הרפואה לפי שנחלה מכתך שנתיישן החולי, ולפיכך אין דן דינך למזור, שכל הרופאים הסכימו שאין רפואה לחולי זה. והגם שיעשו כל יכלתם להכין רטיה למכתך, רפאות תעלה אין לך. כי הגם שיועיל לשעה לא ירפה מכל וכל. עוד יובן עם מ״ש הר״ם אלשיך באיכה ד׳ ע״פ בלה בשרי ועורי וכו׳. נקטינן במסכת חולין (עו:), כי אם נשבר העצם, אם עור ובשר חופין רוב עביו ורוב היקפו הדרא בריא, אך אם הבשר החופה בלוי ונפסד אינו מעלה ארוכה ע״כ. ז״ש הנביא אנוש לשברך, שהשבר שלך אינו מתרפא לפי שנחלה מכתך, שהבשר החופה נחלה ונפסד, לפי שלא זורו ולא חובשו, ולכן אין דן דינך וכו׳. כל מאהביך שכחוך, היינו אותם שמראים עצמם אוהבים, כמו שפירש רש״י ז״ל קראתי למאהבי, לאותם שמראים עצמם כאוהבים. והנה מאהביך שכחוך, לפי שמתייאשים ממך באמרם אותך לא ידרושו, כי מן השמים עזבך ואין עוד תקוה לרפואתך, דאל״כ קשה הכפל. כי מכת אויב הכיתיך מוסר אכזרי. לא כאב את בן ירצה, רק מוסר אכזרי. על רוב עונך, כי עבר אדם עבירה ושינה בה, נעשית לו כהיתר. עצמו חטאתיך, שנראים בעיניך כחטאות בשוגג כיון שהורגלת בהם. מה תצעק על שברך, כיון שלא שמת לבך לעשות תשובה תכף שראית כי יד ה׳ היתה בך, וכיון שאיחרת אנוש מכאובך. ועכ״ז לכן כל אוכליך יאכלו, כי גם עליהם יעבור כוס הפורענות, וזה כנגד גלות בבל, כי אכל את יעקב. וכל צריך כלם בשבי ילכו, זה היה במדי, וישמעו צרי יהודה ובנימין. והיו שאסיך למשיסה זה יון, שגם הם הלכו בשבי כנודע, וכל בוזזיך אתן לבז, זו מלכות רביעית. כי אעלה ארוכה לך וממכותך ארפאך. ואיתא בילקוט על פסוק זה, המאמר שהצענו בראשונה, והכונה לדרכנו כי בשר ודם אינו שב מחטאתו תכף שחטא, כי אינו שם אל ליבו חטאתו לשוב ממנו, והרי זה כחולי הגוף שאינו מרגיש תכף במכה עד שנתישנה והוא מתקן את הרטייה, ואפשר שברבות הימים לא תועיל, אבל מי שאמר והי׳ העולם מתקן את הרטייה תחלה, מהטעם שכתבנו על מאמרם ז״ל, אין הב״ה מכה את ישראל עד שמקדים ובורא להם רפואה תחלה, כי כיון שבאה המכה, הוא קשה לברוא הרפואה, כי כמה מקטרגים יש, אך כשנבראת תחלה, קרוב להצליח שתתרפא המכה, וזהו כי אעלה ארוכה לך, לבראת הרפואה תחלה ואח״כ ממכותיך ארפאך, כי אז יש תקוה. הוא ברחמיו ירפאנו מכל חולי ומכוה. ויוליכנו לציון אשר למושב לו אוה. ויהפוך אבלנו לחדוה. ב״ב אמן בילא״ו.