דרוש כ"ב לפרשת תצוה והפטרה

ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן (שמות כח, א).

במדרש (שמות רבה פ' ל"ז), ואתה הקרב אליך. הה"ד ממנו פינה ממנו יתד ממנו קשת מלחמה (זכריה י, ד). בא וראה אומות העולם כשמבקשים להעמיד עליהם מלך, הם מביאים מכל מקום ומעמידים עליהם, שכן הוא אומר וימלוך באדום וכו' מדנהבה (בראשית לו, לב). מבצרה (שם לג). וכן כלם. אבל ישראל אינן כן אלא מהם מלכיהם מהם כהניהם מהם נביאיהם מהם שריהם. שנאמר ממנו פינה - זה המלך דוד, שנאמר אבן וכו' היתה לראש פינה (תהלים קיח, כב). ממנו יתד - זה כהן גדול, שנאמר ותקעתיו יתד במקום נאמן (ישעיה כב, כג). ממנו קשת מלחמה, שנאמר נושקי קשת מימינים ומשמאילים (דה"א יב, ב). ממנו יצא כל נוגש יחדיו (זכריה י, ד). - אלו סופרי הדיינין, וכן הוא אומר: ואתה הקרב אליך וכו'. מהיכן, מתוך בני ישראל. ע"כ.

יבושו החוטאים ויכלמו העושים מעשים אשר לא יעשו, כמ״ש בירמיה ל"א. כי אחרי שובי נחמתי וכו' בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי (ירמיה לא, יח). ופירשנו במקומו (ח"ב דרוש כ״ה), כי הבשת הוא שמעמיד עצמו מלחטוא מפני הבושה, מלשון ויחילו עד בוש (שופטים ג, כה). והכלימה היא על המעשה אשר נעשה ונכלם ממנו. שכן פירש הרד"ק ז"ל בשרשים שרש כלם ז"ל: והכלימה היא יותר מן הבשת, כי כלימה היא לעולם מדרך הגנאי, והבשת פעמים מדרך השבח מצד הענוה עכ"ל. ועוד נלע"ד כי הבושה מעצמו והכלימה מאחרים, שכן כתוב ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים (במדבר יב, יד). ומלבד מה שפירשנו על פסוקי ירמיהו הנזכרים, יפורש גם כן מה שכתוב בישעיה נ'. ואד' אלקים יעזר לי על כן לא נכלמתי על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש (ישעיה נ, ז). הכונה כמ"ש בפרק החליל (סוכה נב:): יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום להמיתו, ואלמלא הב"ה עוזרו אין אדם יכול לו. ז"ש "ואד' אלקים יעזר לי" לעמוד כנגד יצרי שלא אחטא. "על כן לא נכלמתי" שלא חטאתי ואיני צריך ליכלם מפני מעשה הרעה. וגם לא נכלמתי מאחרים. "על כן שמתי פני כחלמיש", לעשות כדבריהם ז"ל (ברכות ה.): לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע. וכמו שפירשנו על זה פסוק משלי י"ד. לך מנגד לאיש כסיל וכו' (משלי יד, ז). ע"ש (בדרוש נ״א). ובזה ואדע כי לא אבוש מעצמי, וגם לא אבוש לחטוא כי יצרי לא יסיתני עוד כיון שרואה שאיני מתפתה לדבריו, וכמ״ש ביומא פ"ג (דף לח:): כיון שבא לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושנייה ולא חטא שוב אינו חוטא, שנאמר רגלי חסידיו ישמור (ש"א ב, ט). ע"כ. וכן כתוב שם בישעיה סי' נ"ד. אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי וכו' (ישעיה נד, ד). כי לעתיד יסיר את לב האבן מבשרינו ולכן לא ייראו מהחטא. "כי לא תבושי" על החטא העתיד. "ואל תכלמי" מהחטאים שעברו, "כי בשת עלומיך תשכחי" כיון שלא יש עוד חטא. "וחרפת אלמנותיך" הם העונות שעשו שגרמו הגליות "לא תזכרי עוד", וכמ״ש והסירותי את שמות הבעלים מפיה (הושע ב, יט). ולדרך זה איתא בנדרים פרק שני (דף כ.): תניא ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו (שמות כ, יז). מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא. מכאן אמרו סימן יפה לאדם שהוא ביישן. אחרים אומרים כל המתבייש לא במהרה הוא חוטא, וכל שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני ע"כ. וצריך להבין מאי בינייהו. אך לדרכנו אתי שפיר, כי תחלה אמר ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, דהיינו הבושת שעל ידי כן אדם נמנע מלחטוא, ועל זה אמר שהבושה מביאה לידי יראת חטא. ולפיכך מכאן אמרו סימן יפה לאדם שהוא ביישן. שזה מורה שאין חטא בא על ידו. וכנגד הכלימה אמר כל המתבייש, דהיינו אחר שחטא, כמ"ש (ברכות יב:): כל העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עונותיו. ובזה לא במהרה הוא חוטא, כי כשיבא דבר עבירה לידו יזכור מה שנכלם מעבירה הקודמת ויזהר בעצמו מלחטוא עוד. וכל שאין לו בשת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני, שיובן עם מ"ש בפ"ב דחגיגה (דף יד.): אשר קומטו ולא עת (איוב כב, טז). אלו תתקע"ד דורות אשר קומטו להבראות קודם שנברא העולם ולא נבראו, עמד הב"ה וטרדן ושתלן בכל דור ודור, והן הן עזי פנים שבדור ע"כ. אם כן כל מי שאין לו בשת פנים מורה שהוא מאותן שקומטו ולא עת, שלא עמדו על הר סיני. ובתעניות פ"א (דף ז:): כל אדם שיש לו עזות פנים סוף נכשל בעבירה, שנאמר ומצח אשה זונה היה לך (ירמיה ג, ג). כי כשם שמי שיש לו בשת פנים נזהר מלחטוא, כן להפך מזה, מי שהוא עז פנים סוף נכשל בעבירה כי אין הבושה מרחיקה ממנו. רב נחמן בר יצחק אמר בידוע שנכשל בעבירה, שנאמר היה לך ולא נאמר יהיה לך ע"כ. ואז יכלם מאחרים על העבירות שעשה. ועוד שם: אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע, שנאמר העז איש רשע בפניו (משלי כא, כט). שכיון שאין לו בשת המרחיקו מהעבירה בידוע שיחטא. רב נחמן בר יצחק אמר מותר לשנאתו. שזה כנגד מי שכבר חטא שמותר לשנאתו, שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט, יז). בעושה מעשה אחיך (יבמות כב:) ודוק: 

וביחזקאל מ"ג כתוב לעניננו והיא הפטרת הסדר. אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית (יחזקאל מג, י). ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורותיו ואת כל חוקותיו וכל צורותיו וכל תורותיו הודע אותם וכתוב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת כל חקותיו ועשו אותם (שם יא). זאת תורת הבית וכו' (שם יב). ואלה מדות המזבח באמות וכו' (שם יג). וקשה מאד כמה כפלים יש בפסוקים אלה. ולמה המתין לכתוב כאן את מדות המזבח, שהרי כבר התחיל בו בסי' מ"א. המזבח עץ שלש אמות וכו' (יחזקאל מא, כב). והקרבנות הכתובים כאן לא מצינו דוגמתם בתורה בימי המלואים. ועל הכל מאי "ויכלמו מעונותיהם". "ואם נכלמו" וכו'. שתולה הכל בזה. אמנם איתא בילקוט שם: אתה בן אדם וכו'. בשעה שנגלה הב"ה והראה ליחזקאל צורת הבית ותכונתו ומוצאיו, אמר הב״ה הגד לבית ישראל את הבית, א"ל יחזקאל מרי וכי עכשיו הם בונים, א"ל לאו, אעפ"י שאינם עושים אותו עכשיו יהו קורים בצורת הבית ואני מעלה עליהם כאילו בבנינו הם עסוקים ע"כ. עוד כתב רש"י ז"ל בפירוש פסוקים אלה ז"ל: ראויה היתה ביאה שנייה של עזרא כביאה ראשונה של יהושע לבא בזרוע ובנס, ובנין זה מאז היה ראוי להם כשעלו מן הגולה וגאולת עולם, אלא שגרם החטא ויצאו ברשות כרש ובנו לעצמן וכו'. ואיתא בפרק כל כתבי (שבת קיט:): אמר עולא לא חרבה ירושלם אלא בשביל שלא היה להם בשת פנים זה מזה, שנאמר הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו (ירמיה ו, טו). ע"כ. וקשה דפתח ואמר הובישו ואח״כ לא יבושו, מהו זה. ויותר קשה שפירש רש"י ז"ל: הובישו כי תועבה עשו. סיפיה דקרא גם בוש לא יבושו וגם הכלם וכו'. וצריך להבין כונת רש"י ז"ל מה חידש לנו בזה, שהרי עולא הביא כל הפסוק. אך נלע"ד שיובן עם מאי דתנן בפ"ב דתענית, ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין, וכל א' וא' נוטל ונותן בראשו. ופירש שם הר"ב: ובראש הנשיא ובראש אב בית דין. והן עצמן אינן נוטלין כדי שיתביישו יותר לפי שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים ע"כ. ז"ש הובישו מאחרים כי הוא מההפעיל, כמ"ש הראב"ע ז"ל ע"פ כל הוביש, ישעיה ל'. ועכ״ז גם בוש מאחרים לא יבושו גם מעצמם כי אינם נכלמים מעונותיהם. ולכן דקדק רש״י ז״ל לומר סיפיה דקרא גם בוש וכו' ללמדנו זה ודוק. והוא מה ששנינו בפ״ה דאבות (משנה כו): הוא היה אומר עז פנים לגהינם וכו' יהי רצון וכו'. וכבר פירשנוהו באבות עולם שלנו ע"ש. הנה כי כן יחזקאל הנביא הגיד לישראל עתה ירחקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני ושכנתי בתוכם לעולם (יחזקאל מג, ט). כלומר אע״פ שעדין הם בגלות והגאולה הזאת לא תהיה שלימה, לך אמור להם שעתה ירחקו את זנותם דהיינו נשים נכריות, ופגרי מלכיהם היינו עון ע״א שבידם על ידי מלכיהם, ושכנתי בתוכם לעולם, שעדין יש ספק בידם לעשות שתהיה גאולה שלימה אם ישובו בתשובה שלימה, ועל כל פנים אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית (שם י). הוא הבית השלישי שנקרא "בית אל" "בית אלקי יעקב". בתנאי ויכלמו מעונותיהם. שכיון שחרב הבית בעבור שלא היה להם בשת פנים זה מזה, אם ירצו שאחזור ואבנה הבית וירושלים צריך שיכלמו מעונותיהם, ואז ומדדו את תכנית. שבזה מעלה אני עליהם כאילו הם עסוקים בבנינו. ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית וכו׳ (שם יא). איתא בזהר פ׳ פינחס דף רכ״א א׳ ז״ל: בית ראשון ובית שני יחית לון קב״ה כחדא מלעילא, בית ראשון באתכסיא ובית שני באתגליא, ויתחזי לכל עלמא אומנותא דקב״ה, ההוא בית ראשון באתכסיא, אסתלק לעילא על גבוי דההוא דאתגליא, וכל עלמא יחמון ענני יקר דסחרן על גג דההוא דאתגליא, ובגו דאינון עננין הוי בית ראשון בעובדא טמירא דסליק עד רום יקר שמיא, ובנינא דא אנן מחכאן ועד (כען) לא הוה בעלמא, ועובדא דא הוה אתחזי למהוי ברישא כד נפקו ישראל ממצרים, ואסתלק עד לסוף יומין בפורקנא בתראה עכ״ל. ועם זה יפורש כפל הכתוב, ויהי נועם ה׳ אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו (תהלים צ, יז). הוא בית ראשון שעל השני באתכסיא, כי אעפ״י שיבא מן השמים עכ"ז יהיו שם ג"כ אבני המקדשות שנבנו על ידי אדם, וכמ"ש בזהר פ' פקודי דף ר"מ ב'. ת"ח אינון אבנין דיסודי ציון וירושלם ח"ו דשליטו עלייהו שאר עמין, אלא כלהו אתגניזו ולא אתאבידו מינייהו אפילו חד, וכד יהדר קב"ה ויוקים לה לירושלם על אתרה, אינון אבנין קדמאי יהדרון לאתרייהו וכו׳. וזהו כוננה עלינו. ועל הבית השני אמר ומעשה ידינו כוננהו. ולפי שהא' באתכסיא והשני באתגליא, אמר יושב בסתר עליון, הוא הראשון שהוא נסתר, כמ״ש בית ראשון בעובדא טמירא דסליק עד רום יקר שמיא, וזהו עליון. בצל שדי יתלונן הוא השני באתגליא. בזה יובנו כל הכפלים שבפסוק זה. כי תחלה פירש צורת הבית בכללו, ואח״כ ותכונתו ומוצאיו ומובאיו, הם פרטות הלשכות והעזרות והפתחים והשערים המשמשים ליציאה וביאה. וכל צורותיו ואת כל חקותיו, היינו מה שכתוב: הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל (דה"א כח, יט). שהם חקים דווקא שכך גזרה חכמתו ית', וחזר ואמר וכל צורותיו וכל תורותיו הודע אותם. היינו כל הכלים הצריכים לעבודת בית ה'. ואח"כ וישמרו את כל צורתו ואת חקותיו ועשו אותם. כלומר אעפ"י שבבית שני לא היו צורות ומדות אלה. צריך שישמרו כי שמירה היא הלמוד, והוא מ"ש במדרש הנזכר, עכשיו יהו קורים בצורת הבית, ואני מעלה עליהם כאילו בבנינו הם עסוקים. זאת תורת הבית (יחזקאל מג, יב). כלומר זהו הבית הנגלה, אך על ראש ההר יהיה בית אחר הנכסה בענני כבוד סביב סביב, וז״ש כל גבולו סביב סביב קדש קדשים, כי הוא יותר קדוש מהנגלה, ועל כן חזר ואמר הנה זאת תורת הבית. כי כל "הנה" בשמחה (ספרי פ׳ קרח), ואז תהיה שמחה שלימה כי זאת תורת הבית. שהיה ראוי להיות בצאת ישראל ממצרים כדלעיל, והוא הבית שיהיה נכון וקיים לעולם, ואמר כאן ואלה מדות המזבח וכו׳ (שם יג). לפי שבתנחומא סוף פ׳ תרומה איתא ז"ל: אש תמיד תוקד על המזבח (ויקרא ו, ו). ולמה היה צפויו נחשת, לכפר על מצח הנחשת, שנאמר ומצחך נחושה (ישעיה מח, ד). וכן פירש רש״י ז״ל: וצפית אותו נחשת (שמות כז, ב). לכפר על עזות מצח. ולפי שהתחיל ויכלמו מעונותיהם ואם נכלמו מכל אשר עשו. לכן הזכיר כאן מדות המזבח שמכפר על עזות מצח. אך להיות שלא היה מזבח הנחשת אלא במדבר, שאח״כ נאמר מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ, כא). לפיכך אמר עוד שם בתנחומא: את מוצא מזבח שעשה משה, היה חביב לפני הב״ה יותר ממזבח העולה שעשה שלמה. ולפי שהיה יודע שמזבח הנחשת שעשה משה היה חביב לפני הב"ה, הוציא שם המזבח שבנה מזבח הנחשת, שנאמר ויעש את מזבח הנחשת עשרים אמה (דה"ב ד, א). ע"כ. שהרי לדורות לא הוצרך מזבח הנחשת, לפי שהיה הציץ על מצח אהרן שמכפר על עזות מצח. אך בעבור שעשו העגל והעיזו פנים נגד אהרן, קום עשה לנו אלקים וכו' (שמות לב, א). הוצרך גם מזבח הנחשת. וכן כשהקהיל קרח את כל העדה על משה ועל אהרן והעיזו פניהם נגדם, אמר משה זאת עשו קחו לכם מחתות (במדבר טז, ו). ואח״כ וירקעום צפוי למזבח (במדבר יז, ד). לכפר על עזות מצח. ולכן צוה ליחזקאל: אלה חקות המזבח וכו׳ (יחזקאל מג, יח). פר בן בקר לחטאת (שם יט). שהוא אותו פר של המלואים הנז' בפרשה זאת. ופרש"י ז"ל: ומלואים של לעתיד לבא כך הם על פי הדיבר ע"כ. ואין אתנו יודע עד מה עד יבא צדק עולמים ותחזינה עינינו בשובו לציון ברחמים.

ובזבחים פ״ט (דף פח:): א״ר ענני בר ששון למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה, לומר לך מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים. כתונת מכפרת על שפיכות דמים, שנאמר וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדם (בראשית לז, לא). מכנסים מכפרים על גילוי עריות, שנאמר ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה (שמות כח, מב). מצנפת מכפרת על גסי הרוח, יבא דבר שבגובה ויכפר על גובה. אבנט מכפר על הרהור הלב אהיכא דאיתיה. חשן מכפר על הדינין, שנאמר ועשית חשן משפט (שמות כח, טו). אפוד על ע"א, שנאמר ואין אפוד ותרפים (הושע ג, ד). מעיל מכפר על לשון הרע. מנין א"ר חנינא יבא דבר שבקול ויכפר על קול. ציץ מכפר על עזות פנים, בציץ כתיב והיה על מצח אהרן (שמות כח, לח). ובעזות פנים כתיב: ומצח אשה זונה היה לך וכו' (ירמיה ג, ג). וצריך לתת טעם מה נשתנו אלו העבירות מהשאר להיות להם כפרה בבגדי כהונה. ומלבד אשר דברו המפרשים. נלע״ד לתת לזה שני טעמים מספיקים. הא' כי גופי עבירות אלו היו בעשיית העגל. לכן להראות העמים והשרים כי אין לאהרן עון אשר חטא בזה, כאשר ידענו שלכונה טובה נתכוון וכל מעשיו היו לשם שמים, לכן צוה ה׳ ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך וכו' (שמות כח, ב). וכאשר פירשנו בדרוש אחר לפ׳ זו כל אלה הפסוקים יע״ש (דרוש נ"ו). לכפר בעד בית ישראל על אותו עון החמור, ובזה יוודע לכל כי עולה לא נמצא בידו. והנה בעון העגל כתוב ויקומו לצחק (שמות לב, ו). ודרשו רז״ל (תנחומא כי תשא, כ): אין צחוק אלא ע״א, אין צחוק אלא ג״ע, אין צחוק אלא ש״ד. ולפיכך כתונת מכפרת על ש"ד, מכנסים על ג"ע, אפוד על ע"א. ולפי שבע"א כתיב: למען תפוש את בית ישראל בלבם (יחזקאל יד, ה). ומחשבה רעה של ע"א מצטרפת למעשה (קדושין לט:). לכן מלבד האפוד יש האבנט שמכפר על הרהור הלב, שכן אמרו רז"ל (שמות רבה מ"ב, ה) ע״פ ויפתוהו בפיהם וכו'. ולבם לא נכון עמו (תהלים עח, לו-לז). שבשעת מתן תורה שראו המרכבה מאז נתאוו לפני שור ואח״כ עשו העגל. והחשן מכפר על הדינין, לפי שאז הרגו הסנהדרין, כמ״ש במדבר רבה (פט"ו, כא) פ׳ בהעלותך ע״פ אספה לי שבעים איש מזקני ישראל (במדבר יא, טז). ז״ל: והיכן היו הראשונים, נכנסו כל ישראל אצל הזקנים, אמרו להן משה התנה עמנו שירד לסוף מ' יום, קומו עשו לנו אלקים אשר ילכו לפנינו. כיון ששמעו כך אמרו להם מה אתם מכעיסים למי שעשה לכם כל אותן נסים ונפלאות, ולא שמעו להם והרגום, ולפי שעמד חור כנגדן עמדו עליו עוד והרגוהו ע"כ. הרי שפגמו בדינין שהרגו הדיינין, ולכן החשן מכפר על הדין, וכתונת על ש"ד על הריגת חור. והג"ע הוא מ"ש ז"ל (גיטין לו:): עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה. וכבר אמרו (סנהדרין סג:): לא עבדו ישראל ע"ז אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. ומעיל מכפר על לשון הרע, שכן אמרו בתנחומא פ' כי תשא: שכשא"ל הב"ה למשה, ונתנו איש כופר נפשו (שמות ל, יב). למד ממוציא שם רע, לפי שהוציאו שם רע ואמרו לעגל אלה אלקיך ישראל. מצנפת על גסות הרוח, שגס רוחם של ערב רב, ויקהל העם על אהרן (שמות לב, א). שאמרו בזהר פ׳ תשא (קצ"א ע"ב). שאמרו תא נהוי כלנא בכללא חדא או עשה לנו אלקים. לפי שלא היו תחת ענני הכבוד כישראל. וציץ על עזות פנים, שחרפו וגדפו כלפי מעלה והעיזו פניהם נגדו, וכמ״ש קול ענות אנכי שומע (שמות לב, יח). קול חרופין וגדופין (תנחומא כי תשא, יד). הרי אלה שמנה גופי עבירה שהיו בעגל, ועליהם בגדי כהונה מכפרים.

עוד דרך אחר נוכל לפרש, בהקדים מאמרם ז"ל בילקוט תהלים מזמור ק"א. אשכילה בדרך תמים (תהלים קא, ב). אמר הב"ה למשה, מנה לי כהן גדול, א"ל מאיזה שבט, משבט ראובן. א"ל לאו לא אשית לנגד עיני דבר בליעל (שם ג). וילך ראובן וישכב וגו' (בראשית לה, כב). א"ל משבט שמעון, א"ל לאו "עשה סטים שנאתי" על מה שעשה בשטים, לכך "לא ידבק בי" (תהלים קא, ג). א"ל ונמנה משבט דן. א"ל לבב עיקש יסור ממני (שם ד). שהן עובדי ע"א, לא היה לבו של זה עקש, שהניח לחי העולמים ועבד ע"א ועברה עם ישראל בים, שנאמר ועבר בים צרה (זכריה י, יא). זה צלמו של מיכה. הוא שמשה אמר להם, פן יש בכם איש או אשה וכו' (דברים כט, יז). ובשוחר טוב מוסיף: א"ל אמנה לך משבטו של יוסף, א"ל מלשני בסתר רעהו (תהלים קא, ה). שדבר לשון הרע על אחיו, שנאמר ויבא יוסף את דבתם רעה (בראשית לז, ב). א"ל ונמנה משבט יהודה. א"ל גבה עינים וכו' (תהלים קא, ה.). וכתיב ויראה יהודה (בראשית לח, טו). א"ל ממי נמנה, א"ל הב"ה משבטך, עיני בנאמני ארץ (תהלים קא, ו). שנאמר בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב, ז). ע"כ. וקשה למה לא אמר הב"ה למשה מתחלה מנה כהן גדול משבטך כמ"ש לו לבסוף. ועוד למה לא מנה משה השבטים כסדרן. ואם לא רצה להזכיר את לוי לפי שהיה משבטו, היה לו להזכיר אחר שמעון יהודה ולמה לו להזכיר את דן תחלה. וכן לגרסת השוחר טוב למה הקדים את יוסף ליהודה, ולמה לא הזכיר יששכר וזבולון ושאר השבטים. ועוד למה הזכיר מעשה שטים שהיה בשנת הארבעים, והלא אין הב״ה דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה (ר"ה טז:). ועוד שכיון שאמר עשה סטים שנאתי, למה חזר ואמר לכך לא ידבק בי. אמנם ידע הב״ה מה שעתידים קרח וכל עדתו לחלוק על הכהונה, ולכן לא אמר למשה שימנה כהן גדול את אהרן אחיו שהיה משבטו, למען הודיעו מה הם הדברים הפוסלים לכהונה, ובזה לא יקרב איש זר אל הכהונה רק מי שלא ימצאו בו אותם הדברים. וגם כי אהרן עצמו יתרחק מהדברים הפוסלים הנזכרים. והנה שנינו בסוף מנחות (מנחות פי"ג, י): הכהנים ששימשו בבית חוניו, לא ישמשו במקדש בירושלים. וכל שכן העובדים ע"א שנפסלו מהכהונה. וגם ג"ע דכתיב אשה זונה וחללה לא יקחו (ויקרא כא, ז). וכן שנינו בבכורות סוף פרק ז' (בכורות פ"ז, ז): הנושא נשים בעבירה פסול לכהונה. וש״ד דגרסינן בברכות פ״ה (דף לב:): א"ר יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו. וכתב תוספות יום טוב שם פ"ז דבכורות: וכל שכן לעבודה. ויש עוד דברים אחרים שיתבארו בפירוש המאמר. לפיכך כשאמר משה משבט ראובן, א"ל הב"ה לא אשית לנגד עיני דבר בליעל. כלומר אעפ"י שהאמת כן הוא, שראובן לא חטא אלא שבלבל יצועי אביו, כמ"ש בפ"ה דשבת (דף נה:). עכ"ז לא אשית לנגד עיני, דהיינו שישרת לפני תמיד מי שכתוב בו דבר בליעל, וילך ראובן וישכב. שכבר אמרו שם, מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עם בלהה. ושמעון ולוי הרגו את שכם וכל בני עירו בעבור שטימאו את דינה אחותם, ובעבור ש״ד לא היו ראויים לשרת בקדש. אך מצד אחר שקינאו על הזנות ראויים הם לכהונה. והנה פינחס שהיה משבט לוי הורה למפרע שש"ד של שכם לא היה אלא לשם שמים, כיון שהוא הרג לזמרי על שזנה, ואז לא די שלא נפסל מהכהונה אלא שנעשה כהן גדול, וכמ"ש והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (במדבר כה, יג). וכן אמרו בסנהדרין פ"ט (דף פב:): באו מלאכי השרת לדוחפו, א״ל הב״ה הניחו לו קנאי בן קנאי הוא. ופירש רש"י: לוי שקינא במעשה דינה. אך שמעון אינו כן שהרי זמרי זנה והסליא עון משפחתו (תנחומא פינחס, ב), שמאז נזכר ש״ד של שכם, כיון שנשיא שמעון זנה הורה למפרע שלא היה לקנאת על הזנות, והוא מ"ש עשה סטים שנאתי על מה שעשה בשטים, כלומר מה שעשה בשטים הזכיר עון ש"ד של שכם ולזה לא ידבק בי. ועוד חזר ואמר לכך לא ידבק בי כלפי מ"ש בילקוט שופטים ד' ז"ל: מכל השבטים יצאו שופטים ומלכים, ומשבט שמעון לא קם לא שופט ולא מלך, בשביל החטא שעשה זמרי ע״כ. גם לא הזכיר יהודה בתחלה לפי שכיון שהמלכות ליהודה, כמ״ש לא יסור שבט מיהודה (בראשית מט, י). אין ראוי ליטול גם הכהונה, וכמ"ש לינאי המלך (קדושין סו.): דייך כתר מלכות, הנח לאחיך כתר כהונה. וכמו שראינו בעוזיהו, הובא לעיל פ' יתרו. לכן אמר ונמנה משבט דן, שכתוב בו דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל (בראשית מט, טז). ודרשו רז"ל (תנחומא ויחי, יב): כיחידו של עולם וכמיוחד שבשבטים זה יהודה. וידענו שהשופטים היו כהנים, כדכתיב ובאת אל הכהנים הלוים (דברים יז, ט). וכתיב יורו משפטיך ליעקב (דברים לג, י). א״ל הב״ה לבב עקש יסור ממני (תהלים קא, ד). שעבדו ע"א, וכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם (יחזקאל יד, ה). וז״ש לא היה לבו של זה עקש, שהניח לחי העולמים ועבד ע״א. והאריך בזה לפי מ״ש (מנחות פי"ג, י): הכהנים ששימשו בבית חוניו וכו'. ואמר פן יש בכם איש או אשה (דברים כט, יז). זה פסלו של מיכה, שאמו עשתה הפסל ואח"כ מיכה עשאו ע״א. או משפחה, זו משפחת הדני שהקימו להם את הפסל ונמשכו אחריו כל השבט ולכן אין ראוי למנותו כהן גדול. ועוד אפשר שהזכיר את דן לפי שנבחר משבטו אהליאב בן אחיסמך למלאכת המשכן, כמ״ש ולא ניכר שוע לפני דל (איוב לד, יט). וכן אפשר שנבחר לכהונה גדולה, כי הכהן צריך להיות עניו ושפל ברך, אז אמר משה כשראה שגם בזה לא בחר ה', ונמנה משבט יוסף כי חשב משה שכיון שהמלכות ליהודה שהוא מבני לאה, אפשר שרוצה ליתן הכהונה לבני רחל, וגם כי יוסף כבר היה מלך, ואם הסיר ממנו המלכות ליתנו ליהודה, הרי זו בכי יותן לו הכהונה. א״ל מלשני בסתר רעהו (תהלים קא, ה). שדבר לה״ר על אחיו. וידענו שהנגעים באים על לה״ר, ונגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן (ויקרא יג, ט). ואין קטיגור נעשה סניגור, ולפי זה אין ראוי להיות כ״ג משבט יוסף שדבר לה״ר על אחיו. וכשראה משה שלכלהו אית להו פרכא בא לו ליהודה, כי חשב שנאה למלך לשרת למלך הכבוד, כמו שחשב עוזיהו כנז׳ שם (תנחומא פ׳ נח), א״ל גבה עינים וכו׳. כי המלך צריך שיחזיק עצמו בגדולה, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (קדושין לב:). והכהן צריך שיהיה שפל ועניו, ועוד שכתוב בו ויראה יהודה (בראשית לח, טו). והכהן צריך שיהיה מיוחס מאד מה שאין כן למלך, שכבר אמרו (יומא כב:): אין ממנין פרנס על הצבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה אחריו. ולכן אם נבחר שבט יהודה למלכות אינו ראוי לכהונה. ולא הזכיר יששכר וזבולון, לפי שיששכר היה עוסק בתורה. ואיתא במגלה פ״א (דף ג:): גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין. וזבולון היה עוסק בפרקמטיא ונותן לתוך פיו של יששכר, ולכן אין ראוי להיות כהנים מאלו השבטים. וכל שכן מבני השפחות כיון שלא רצה בדן. ובנימין הוא קטן מאחיו. ועתה היה ראוי להזכיר את לוי. אך בשביל ענותנותו של משה לא רצה להזכירו להדיא רק חזר ואמר ממי נמנה. ואז א״ל הב״ה משבטך, עיני בנאמני ארץ (תהלים קא, ו). שנמצאו נאמנים בעון העגל, וכבר אמרנו שבגדי כהונה מכפרים על עון העגל וכדלעיל. ובני לוי רחוקים מאותם העבירות, וכמ״ש מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי (שמות לב, כו). שלא נמצא א׳ מהם פסול. ולכן מן הראוי להיות הכהונה מלוי.

ולדרך זו הלכנו יובן המ', שבגדי כהונה מכפרים על עבירות אלו שבשבילם נדחו שאר השבטים מהכהונה, והם דברי המזמור ק"א. אשכילה בדרך תמים. שהוא הכהן שצריך להיות תמים בלי מום, מתי תבוא אלי. לאיזה שבט יאתה הכהונה, לפי שצריך שאתהלך בתם לבבי בקרב ביתי. הוא בית המקדש. ותחלה לא אשית לנגד עיני דבר בליעל. כמו שפי׳ על ראובן והוא ג״ע. עשה סטים שנאתי כנגד ש״ד. לבב עקש הוא הרהור הלב שנתפש בע״א, ובזה רע לא אדע, שלא אבא לידי מעשה, מלשני בסתר רעהו וכו׳. וחזר ואמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. יובן עם מאי דאיתא התם בזבחים פ״ט (דף פח:): מעיל מכפר על לה״ר, א״ר חנינא יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה קול. ופריך מהא דתנא דבי ר׳ ישמעאל על מה קטרת מכפר על לה״ר, יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי. ותירץ לשון הרע אלה״ר לא קשיא, הא בצנעא הא בפרהסיא. ופרש״י בצנעא. דהוי דבר שבחשאי קטרת מכפרת שהיא בחשאי, בפרהסיא שהוא דבר שבקול, קול הפעמונים מכפר ע״כ. הנה כי כן זש״ה מלשני בסתר רעהו. שהוא בחשאי הקטורת מכפרת, אך בפרהסיא מתכפר במעיל, ואז דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. גבה עינים שהוא גסות הרוח המצנפת מכפר. לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה. הוא בדין מרומה, ולכן החשן מכפר על הדינין, ואתי שפיר לא ישב בקרב ביתי. לפי שהסנהדרין היו יושבין בלשכת הגזית שהוא בבית המקדש, לקיים מה שנאמר (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו, דף ז.): שתשים סנהדרין אצל המקדש. לפי שעשה צדקה ומשפט נבחר לה׳ מזבח (משלי כא, ג). ולכן לא ישב בבה״מ עושה רמיה שמרמה בדין, לבקרים אצמית כל רשעי ארץ. אלו עזי פנים שבדור, ואיתא בתעניות פ״א (דף ז:) כנז׳ לעיל, כל מי שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע, (שנ׳) להכרית מעיר ה׳ כל פועלי און (תהלים קא, ח). שאמר שם, בידוע שנכשל בעבירה. והרי כל אלה מתכפרים בבגדי כהונה, ולכן נזכרו אלו ודוק.

והכל בא בפרשתנו, ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חותם קדש לה׳ (שמות כח, לו). ושמת אותו על פתיל תכלת והיה על המצנפת אל מול פני המצנפת יהיה (שם לז). והיה על מצח אהרן וכו' (שם לח). הרי זה מורה באצבע על כל מה שאמרנו כי הציץ מכפר על עזות פנים. ולפי שכתוב ועשיר יענה עזות (משלי יח, כג). כי העזות בא מהעושר, לכן היה כלו זהב, אך נאמר בו זהב טהור לפי שצריך שישתמש בעשרו לשם שמים. ופתחת עליו פתוחי חותם קדש לה׳. כי מותר להיות עז פנים לשם שמים, וכמו ששנינו (אבות פ"ה, כ): הוי עז כנמר וכו׳ לעשות רצון אביך שבשמים. לכן אמרו רז״ל (י״ט כב:): ג' עזין הן, וא׳ מהן ישראל באומות. שמעיזין פניהם כנגד המפתים אותם לעבור על רצונו ית'. ולפי שכתוב ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו (שמות כ, יז). ואמרו עליו כנז׳ לעיל, שהבושה מביאה לידי יראת חטא, לכן אמר ושמת אותו על פתיל תכלת (שמות כח, לז). שכן אמרו (מנחות מג:): שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, שבזה את ה׳ אלקיך תירא. ולפי שהעזות בא מגסות הרוח כדלעיל, לכן כתיב והיה על המצנפת, שמכפרת על גסות הרוח, אל מול פני המצנפת יהיה. כי גסות הרוח ועזות מתכפרים במצנפת וציץ. והיה על מצח אהרן שהיה עניו וביישן, כמ״ש (רש"י) על פסוק קרב אל המזבח (ויקרא ט, ז). שהיה אהרן בוש וחרד, וא״ל קרב אל המזבח כי לכך נבחרת. ובמס׳ מצח ב'. והיה על מצח אהרן (שמות כח, לח). כי כל בית ישראל חזקי מצח וקשי לב המה (יחזקאל ג, ז). מכאן שהציץ מכפר על עזות מצח. ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל (שמות כח, לח). שעיקר הקרבן היה להיות ירא ה', כדכתיב: זבחי אלקים רוח נשברה (תהלים נא, יט). ולכן חזר ואמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'. דאיתא בזהר פ׳ ויקהל דף רי"ח ב': כל אינון תקיפי מצחא דהוו בהו בישראל, כד הוו מסתכלין בההוא ציץ הוו מתברי לבייהו ומסתכלן בעובדייהו, ועל דא ציץ מכפר על אינון תקיפי אנפין, תקיפי מצחא, כל מאן דהוה מסתכל בההוא נציצו דאתוון, אנפוי נפלין מאימתא והוה מתבר לביה וכו'. הנה הוכחנו שהטעם שבגדי כהונה מכפרים על אותם העבירות הוא לפי שבשבילם הכהן שחוטא באלו אינו ראוי לעבודה, שלכן נבחרו אהרן ובניו ונפסלו שאר השבטים, והוא מ״ש ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי (שמות כח, א). כי מלבד מה שפירשנו בזה בדרוש אחר לפ׳ זו, יאמר ואתה הקרב אליך וכו׳ מתוך בני ישראל. שלכך נבחר אהרן מתוך שאר השבטים, לפי שהם נפסלו בעבור הטעמים הנ״ל.

ונפרש המדרש שהצענו שהוא בשמות רבה פ' ל"ז. הוקשה לבעל המ׳ מאי מתוך בני ישראל. דפשיטא שהיו אהרן ובניו בכלל ישראל. אלא ודאי שזהו להגיד שבחן של ישראל שאינם צריכים לבקש מלכים וכהנים משאר אומות, וכן אמרו בחולין פ"ג (דף נו:): הוא עשך ויכוננך (דברים לב, ו). כרכא דכולא ביה, מהם מלכיו וכו'. אך צריך להבין המ׳ הנ״ל שהוא קשה ההבנה, האמנם איתא בסנהדרין פ״ב (דף כ:): שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד עליהם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה. וכבר פירשנו המ׳ ההוא במקומו. לכן התחיל ואמר ממנו פינה, זה המלך דוד שכתוב בו אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה (תהלים קיח, כב). קרא למלכות בית דוד אבן, לפי שכתוב משם רועה אבן ישראל (בראשית מט, כד). וכתוב בדניאל: עד די התגזרת אבן די לא בידין ומחת לצלמא על רגלוהי (דניאל ב, לד). הוא משיח צדקנו שהוא דוד בעצמו, וכמ״ש בישעיה כ״ח. הנני יסד בציון אבן וכו׳ (ישעיה כח, טז). ותרגם המתרגם, הא אנא ממני בציון מלך מלך תקיף וכו׳. ופי׳ רש״י ז״ל, כבר נגזרה גזרה לפני, והעמדתי מלך המשיח שיהיה בציון לאבן בוחן. לשון מבצר וחוזק וכו׳. הנה כי כן ממנו פינה הוא המלכות. וכנגד הבית המקדש ממנו יתד, שהכהן הגדול מאחיו הוא יתד שהכל תלוי בו לכפר בעד בית ישראל. ומביא ראיה מותקעתיו יתד במקום נאמן (ישעיה כב, כג). האמור בשבנא שהיה כהן גדול, כדאיתא בויקרא רבה פ׳ ה׳. וכנגד להכרית זרעו של עמלק אמר ממנו קשת מלחמה. מלחמה לה׳ בעמלק (שמות יז, טז). שאין השם שלם והכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק (תנחומא פ׳ תצא). והביא ראיה מפ׳ נושקי קשת מימינים ומשמאילים (דה״א יב, ב). שזהו כנגד מ״ש מהם נביאיהם. וזה כלפי מ״ש בפ״ק דברכות (דף ג:): שדוד היה אומר לישראל לכו ופשטו ידיכם בגדוד. ואמר שם, מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין. ופירש רש״י נוטלין מהם רשות כדי שיתפללו עליהם, והתפלה נקראת קשת, כדכתיב אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (בראשית מח, כב). ותרגום בצלותי ובבעותי. כי ובקשתי הם אותיות ובקשתי. והנביאים הם היו מגידים לישראל אם ילכו למלחמה אם יחדלו. ולהיות שבסנהדרין אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה, לכן אמר הכתוב נושקי קשת מיימינים ומשמאילים, וגם הקשת הוא כחצי גורן עגולה (סנהדרין פ"ד, ג) רמז לסנהדרין. ממנו יצא כל נוגש יחדיו, אלו סופרי הדיינין הכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין, וזאת היא תפארתם של ישראל שיש להם כתב אשורית, לא כאומות שאין להם לא כתב ולא לשון (מגילה י:). ולפי שע״י סופרי הדיינין היו מזכין ומחייבין, לכן נאמר כל נוגש יחדיו (זכריה י, ד). והכל מתוך בני ישראל. והפרשה מתחלת במצות המנורה, ואתה תצוה וכו׳ להעלות נר תמיד וכו׳ (שמות כז, כ). והכל רמוז במנורה כי יש בה כ״ב גביעים כנגד כ״ב אותיות התורה, שהם הסנהדרין כי מציון תצא תורה (ישעיה ב, ג). והגביעים מחזיקים היין והמים שהם פשטי התורה וסודותיה. כי יי״ן גימטריא סו״ד. כפתורים י״א הם המלכים, שכן כתוב הך הכפתור וכו׳ (עמוס ט, א). שהוא המלך, וט׳ פרחים הם פרחי כהונה, ולכן המנורה כלה מקשה זהב גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו. הוא הדבר אשר דברנו ממנו פנה ממנו יתד, הלא הוא אביך קנך. הוא עשך ויכוננך. תחת אבותיך יהיו בניך. עליון שמת מעונך. הלא ה׳ יצא לפניך. ב״ב אמן. בילא"ו.