דרוש ל"ט לשמיני עצרת

ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו (במדבר כט, לה).

במדרש (ילקוט פ' אמור): ר' ברכיה בשם ר' ירמיהו פתח, אורח חיים למעלה למשכיל וגו' (משלי טו, כד). אין אורח חיים אלא תורה, דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח). למעלה למשכיל, למי שהוא מסתכל למצותיה של תורה. מה כתיב למעלה מן הענין, לא תכלה פאת שדך (ויקרא כג, כב), אומות העולם שהן מכלין את שדותיהן, עליהם הוא אומר כי אעשה כלה בכל הגוים (ירמיה מו, כח). ישראל שאין מכלין את שדותיהן, עליהם הוא אומר, ואותך לא אעשה כלה וגו'. מיסרן אני ביסורין בעה"ז בשביל לנקותן מעונותיהם לעה"ב, ואימתי בחדש השביעי ע"כ.

ילקטו המרבה והממעיט המרבה לא העדיף והממעיט ל"ו הכשי"ר, הן הנה דברי החכם קהלת ד', טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח. ופסוק זה נדרש לכמה פנים שם בקהלת רבתי וז"ל, טוב מי שהוא שונה הלכות ורגיל בהם, ממי שהוא שונה הלכות ומדות ואינו חוזר ורגיל בהם, מתלא אמר טבא חדא ציפרא כפיתא מן מאה פרחיין, ורעות רוח, רעותיה דיהוי מתקרי מארי מכילאן. זה יובן עם מ"ש בערובין פ"ה (נד:), לא יחרוך רמיה צידו (משלי יב, כז). לא יחיה ולא יאריך ימים צייד הרמאי, כי אתא רב דימי אמר, משל לצייד שצד צפרים, אם ראשון ראשון משבר את כנפיו ומתקיים בידו, ואם לאו אין מתקיים בידו. ופרש"י צייד הרמאי, שמרבה בגרסא ואינו חוזר עליה ע"כ. ז"ש טוב מי שהוא שונה הלכות, שהם המשניות כנודע. ורגיל בהן לפי שחוזר עליהם שלא ישכחם, והוא טוב מצייד הרמאי שלומד הרבה ואינו חוזר עליהם ואינם מתקיימים בידו, ורב דימי אמר משל לצייד שצד צפרים, לפי שכתוב בתקוני הזהר דף א' ב', ביצים מארי מקרא, אפרוחים מארי משנה, לפי שהמשנה שהיא תורה שבעל פה, מפרש טעמא דקרא, ולכן נמשלה המשנה לאפרוחים שיש להם כנפים לעוף, אף בעלי משנה מפרשים מה שבמקרא סתום וחתום, וזהו שאמר טבא חדא ציפרא כפיתא, פי' כפותה שאינה זזה ממקומה, ממאה פרחיין שפורחים באויר, אף זה שחוזר על גרסתו טוב הוא, שיש לו משנה שגורה על פיו, ממי שלומד הרבה ואין תלמודו מתקיים בידו, שנמשל למוליד וקובר. ואין כונתו אלא להתיהר, וזהו ורעות רוח, שרצונו להיות נקרא מארי מכילאן, להראות לבריות שהוא בקי בכלן ואינו כן. דבר אחר טוב מלא כף נחת, טוב מי שהוא עושה צדקה מעוטה משלו, ממי שהוא גוזל וחומס ועושק ועושה צדקות גדולות משל אחרים, מתלא אמר גייפא בחזורין ומפלגא לבישייא ורעותיה דמתקרי בר מצוותא. ויובן עם מ"ש בויקרא רבה פ' ל', ולקחתם לכם. משלכם ולא מן הגזל וכו', כך אדם לוקח לולב לזכות בו, ואם היה גזול צווח לפני הב"ה, גזול אני, חמוס אני, ומלאכי השרת א"ל אוי לו שנעשה סניגורו קטגורו. ומביא המשל שפי' נואפת בתפוחים שלוקחת בשכרה ומחלקתן לחולים. כי הנה התפוח הוא טוב לחולה, כדכתיב רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני (שיר השירים ב, ה). והצדקה מצלת ממיתה, כדכתיב וצדק' תציל ממות (משלי יא, ד), ואם אותה הצדקה היא מגזל ועושק, מזכיר עון להתפש. ובפרט שאינו עושה אלא להתיהר כדי להקרא בעל צדקה. וז"ש שם בקהלת ד', וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו. כל עמל הוא הלומד תורה שלא לשמה, כדכתיב נפש עמל עמלה לו (משלי טז, כו). ואת כל כשרון המעשה היא הצדקה, והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה לב, יז). וזה וזה אינו לש"ש רק להקרא חכם ונדיב בשביל קנאת איש מרעהו, גם זה הבל ורעות רוח. ולכן אמר אח"כ טוב מלא כף נחת (קהלת ד, ו) כדלעיל דפשיטא דזה טוב מזה. אך החדוש הוא שאע"פ ששניהם עוסקים בתורה ושניהם עושים צדקה, נחת לזה מזה מהטעמים האמורים. ד"א טוב מלא כף נחת, טוב מי שיש לו עשרה זהובים, נושא ונותן ומתפרנס בהן, ממי שהוא נוטל ממון של אחרים ומפסידו ומאבדו, מתלא אמר לא מסתייה מובד דידיה, אלא דאחרנין מובד דידיה ודלא דידיה, ורעות רוח, רעותיה די יהוי מתקרי פרגמטוטא. לפי ששנינו יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, אחר שדבר בלימוד התורה ומעשה הצדקה. מדבר עתה בפרקמטיא. אך צריך שיעסוק בשלו ולא יחמוד של אחרים. ושנינו באבות פ"ב, איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם, רש"א הלווה ואנו משלם, שנ' לוה רשע ולא ישלם (תהלים לז, כא). ופי' שם בעל מדרש שמואל, ולא ישלם לשון עתיד, להודיענו רשעו של רשע, דלא מבעיא בהגיע זמן הפרעון שאינו משלם, אלא אפי' בעת ההלואה, הוא לוה על דעת שלא ישלם ע"כ. ז"ש ממי שהוא נוטל ממון של אחרים, כי בעת שמקבל הממון יש לו מחשבה רעה, שאם יאבדנו לא יפרע משלו, וגם כי מעיקרא חושב לאבדו לאכול ולשתות ולראות טובה בממון חבירו. וזהו המשל לא מסתייה מובד דידה אלא דאחרנין, כי לפי שעולה על לבו מחשבת רעה, מובד דידיה ודלאו דידיה. כי רצונו להיות נקרא סוחר גדול, ואינו מבחין בין ממונו לממון חבירו. ד"א טוב מלא כף נחת, טוב מי שהוא שוכר גנה ואוכל פירותיה, ממי שהוא שוכר גנות הרבה והוא מבטלן ומאבדן, מתלא אמר דאגיר גנא אכיל צפרין, דאגיר גנייאן אכלין ליה צפרין, ורעות רוח, רעותיה מתקרי מרי אוסיים. כי כבר אז"ל בפ"ו דחולין (פד:), א"ר יוחנן מי שהניח לו אביו מעות ורוצה לאבדן, ישכור פועלים ולא ישב עליהם. וכיון ששוכר גנות הרבה, אין לו פנאי לעסוק בכלן, וצריך לשכור פועלים או להניחן ולבטלן, והביא המשל דאגיר גנא אכיל צפרין, שיושב שם לשמור פירותיו וצד צפרים. אבל מי ששוכר גנות הרבה ואינו יכול לשמרן, והעופות והצפרי' באים לתוך גנתו ואוכלין הזרעים. והביא שני משלים, א' בפרקמטיא וא' בקרקע, לפי שאמרו בפ"ג דמציעא (מב.), לעולם ישליש אדם מעותיו, שליש בקרקע ושליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו. וביבמות פ"ו (סג.), אר"א כל שאין לו קרקע אינו אדם, שנ' והארץ נתן לבני אדם (תהלים קטו, טז). והם מכוונים לשנים הראשונים, כי הראשון של פרקמטיא מכוון למ"ש קודם, מי ששונה הלכות ורגיל בהן, אף כאן מי שעוסק בפרקמטיא שלו, ונושא ונותן בהן ואינו נוטל של אחרים, הוא רואה סימן ברכה. וכן המשל של הגנות מכוון לשל הצדקה, שנ' זרעו לכם לצדקה (הושע י, יב). א"ר יעקב בר קורשאי, טוב מלא כף נחת לעה"ב, ממלא חפנים עמל ורעות רוח בעה"ז, הוא היה אומר יפה שעה אחת של קורת רוח העה"ב מכל חיי העה"ז, ויפה שעה אחת של מצות ומע"ט בעה"ז מכל חיי העה"ב, שהעה"ב אינו בא אלא מכח העה"ז. יפורש הכתוב טוב מלא כף נחת לעה"ב יותר ממלא חפנים בעה"ז, והמ"ם מם היתרון. אך יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעה"ז וכו'. והמ' מ"ם הסבה, טוב מלא כף נחת בעה"ב, שהוא נמשך ממלא חפנים עמל ורעות רוח בעה"ז, שיש לו רצון לעסוק בתורה ומצות בעה"ז כדי לקנות חיי העה"ב. א"נ ורעות רוח שבר רוח, שמשבר רוחו בתשובה, כדכתיב זבחי אלקים רוח נשברה וכו' (תהלים נא, יט). א"ר חייא בר אבא, טוב מלא כף נחת זה יום השבת, ממלא חפנים עמל ורעו' רוח, אלו ששת ימי המעשה. איתא בפ' כל כתבי (שבת קיט.), בעא מיניה ר' מר' ישמעאל בר יוסי, עשירים שבא"י וכו', ושבשאר ארצות במה הם זוכים, בשביל שמכבדין את השבת. ופרש"י במה הם זוכים לעושר גדול כזה ע"כ. נשמר רש"י ז"ל, שבאמרו עשירים נר' שכבר נתעשרו, וא"כ איך אמר במה הם זוכים, דהיל"ל במה זכו. לכן פי' לעושר גדול כזה, שהולכים ומתעשרים תמיד. ולי הצעיר נלע"ד דבמה הם זוכים ר"ל לקיים עשרם, ור' חייא בר אבא הוא שאמר שם בפ' כל כתבי, פעם אחת נתארחתי אצל ב"ה בלודקיא, והביאו לפניו שלחן של זהב משוי י"ו בני אדם וכו', אמרתי לו בני במה זכית לכך, א"ל קצב הייתי וכל בהמה שהיתה נאה, אמרתי תהא זו לשבת, אמרתי לו ברוך המקום שזיכך לכך ע"כ. ולכן אמר כאן רבי חייא בר אבא, טוב מלא כף נחת של יום השבת, שמקיים בעצמו שכל מלאכתו עשויה, ולא יחשוב כלל בשבת בשום מלאכה. ואף כאן יאמר טוב מלא כף נחת ביום השבת, שנמשך ממלא חפנים עמל ורעות רוח בששת ימי המעשה, שיגע ועמל כדי לכבד את יום השבת, כמ"ש מחד בשביך לשבתיך.

ונלע"ד לפרש טוב מלא כף נחת, קטרת הסמים שהקריבו הנשיאים, כף אחת מלאה קטרת שנתקבלה ברצון, אע"פ שהיה קטרת יחיד, וכמ"ש במ' רבתי פ' נשא. ממלא חפנים שהקטירו נדב ואביהוא לפני לפנים שהוא מלא חפניו, והביא מבית לפרכת, כי היה עמל, דדחקו שעתא בחיי אבוהון. ורעות רוח, שלא היו נשואי אשה ולא היו להם בנים. עוד שם בקהלת רבה, ואף הב"ה אמר חביב עלי מלא קמצו של עני מנחת נדבה, ממלא חפנים של כהן גדול קטרת הסמים, למה שזו באה כפרה וזו אינה באה כפרה, דכתי' ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'. דאיתא בפי"ב דמנחות (קד:), א"ר יצחק, מה נשתנה מנחה שנאמר בה נפש, אמר הב"ה מי דרכו להביא מנחה עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני ע"כ. דקדק ר' יצחק כי בקרבנות בהמה ואפי' בעולה שכלה כליל, כתיב אדם כי יקריב מכם, וכאן כתיב ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'. לכן פי' שלהיות המנחה קרבן עני, שאין ידו משגת להביא קרבן בהמה ועוף, רק קומץ מנחה שהיתה לו לפרנסתו, ואותו הוא מביא מנחה לה', תקובל ברצון כאילו הקריב נפשו ממש, כיון שמקריב כל מה שהיה לו להחיות את נפשו. ובויקרא רבה פ' ג', ושיסע אותו בכנפיו לא יבדיל. א"ר יוחנן ההדיוט הזה אם מריח הוא ריח כנפים נפשו קצה עליו, ואת אמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה, וכל כך למה, אלא כדי שיהיה המזבח מהודר בקרבנו של עני ע"כ. וקשה שהרי והקטיר הכהן את הכל המזבחה, הוא כתיב בעולת בהמה, אבל בעולת העוף כתוב והקטיר אותו הכהן המזבחה. ועוד קשה מה שהרגיש בעל יפה תאר ז"ל. ואע"ג דמסתמא הדין כן בחטאת העוף, וזמנין דאתי לעשיר כגון יולדת, לא מפליג רחמנא במעשיהם. וקשה לי מאד על דבריו, שהרי חטאת העוף נאכלת לכהן, ואינה קריבה על גבי המזבח, דתנן בזבחים פ"ו (סד:), חטאת העוף כיצד היתה נעשית וכו', אין למזבח אלא דמה וכלה לכהנים. וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות מעשה הקרבנות, ואי קשיא על דברי רבי יוחנן הא קשיא, דעולת העוף גם כן באה לעשיר, כגון זב וזבה דכתיב בפ' מצורע, ועשה אותם הכהן א' חטאת והא' עולה (ויקרא טו, טו). וכן המביא קנים בנדבה היו כלן עולות, כדתנן בפ"ק דקינים, סדר קינים כך הוא, החובה א' חטאת וא' עולה, בנדרים ונדבות כלן עולות. וא"כ כיון שגם בעולת העוף של עשיר הדין כן, להקטיר את הכל המזבחה, איך נתן טעם כדי שיהא המזבח מהודר בקרבנו של עני. אך נלע"ד כי ראה ר' יוחנן בעולת העוף שני דברים סותרים זה את זה. תחלה כתוב והסיר את מוראתו בנוצתה והשליך אותה וכו'. ותנן בפ"ו דזבחים (סד:), בא לו לגוף, והסיר את המוראה ואת הנוצה ואת בני מעים היוצאים עמה והשליכן לבית הדשן ע"כ. ואח"כ כתוב ושיסע אותו בכנפיו לא יבדיל, שיקטיר גם הנוצה המזבחה. לכן הקשה ההדיוט הזה אם מריח הוא ריח כנפים נשרפים, נפשו קצה עליו. ואחר שראינו שהסיר את מוראתו בנוצתה, שהוא הזפק עם העור והנוצה כנז', כל שכן שלא היה לו להקטיר הכנפים שריחן רע. ומייתי קרא והקטיר הכהן את הכל המזבחה דכתיב בעולת בהמה, משום דדרשי ביה בזבחים פ"ט (פה:), לרבות העצמות והגידים והקרנים והטלפים, ומדקאמר כאן ושיסע אותו בכנפיו לא יבדיל, ועליה קאי והקטיר אותו הכהן המזבחה, פשיטא דגם בו נקטרו דברים אלו, שהרי בעולת בהמה שאין העור למזבח כתיב והקטיר את הכל, לרבות העצמות וכו'. כ"ש בעולת העוף דכתיב ביה ושיסע אותו בכנפיו, וכ"כ בתורת כהנים ע"פ זה ז"ל, בכנפיו, להכשיר את העור, הלא דין הוא, מה אם במקום שהכשיר בית הראי פסל את העור, כאן שפסל בית הראי אינו דין שיפסול את העור, ת"ל בכנפיו להכשיר את העור ע"כ. וא"כ שפיר קא מקשה ר"י וכל כך למה, כלומר לא די להכשיר את העור לקרבן, אלא גם להקטיר הנוצה. והשיב כדי שיהא המזבח מהודר בקרבנו של עני. ואע"פ שגם בעולת העוף של העשיר הדין כן. התירוץ נכון כמ"ש במנחה, מי דרכו להביא מנחה עני. אף כאן מי דרכו להביא עולת העוף עני, בין בקרבנות מצורע בין בשאר קרבנות, וכן בנדרים ונדבות. מה שאין כן בעשיר שאינו אלא בזב וזבה דלא שכיחי כל כך. ועולת העוף נדבה אינה בעשיר, דאיתא בזהר פ' ויקרא דף ט' ע"א ז"ל, עובדא בההוא עשירא דקריב קמי כהנא תרין יונין, כד חמא ליה כהנא, א"ל לאו דידך הוא האי קרבנא וכו'. ועוד יש תירוץ אחר כי הנה ודאי שבעולת העוף של העני, הטעם הוא כדי שיהא המזבח מהודר בקרבנו של עני. ואם גם העשיר מביא לפעמים עולת העוף, לא רצתה תורה לשנות כדי שלא לבייש את העניים כדאשכחן בפרק ד' דתענית (כו:), לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולי', שלא לבייש את מי שאין לו. ופירש שם הר"ב, שכולן שואלין אפילו עשירות שלא לבייש וכו'. ודומה לזה שנינו בבכורים פ"ג, העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאין אותם בסלי נצרים, והסלים והבכורים נותנים לכהנים, כי העניים מביאים מעט, ולכן גם הסלים ניתנים לכהנים.

עוד שם בויקרא רבה פ"ג ז"ל, אגריפס המלך בקש להקריב ביום א' אלף עולות, שלח ואמר לכ"ג אל יקריב אדם היום חוץ ממני. בא עני אחד ובידו שתי תורים, אמר לכהן הקרב את אלו, א"ל המלך צוני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום. א"ל אדוני כ"ג ארבעה אני צד בכל יום, ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים, אם אי אתה מקריבן אתה חותך פרנסתי, נטלן והקריבן. נראה לו לאגריפס בחלום, קרבן של עני קדמך, שלח ואמר לכ"ג לא כך צויתיך אל יקריב מהם חוץ ממני היום, א"ל אדוני המלך בא עני א' ובידו שתי תורים, א"ל הקרב לי את אלו, אמרתי לו המלך צוני וא"ל אל יקריב אדם חוץ ממני היום. אמר ארבעה אני צד בכל יום, ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים, אם אי אתה מקריב אתה חותך פרנסתי, לא היה לי להקריבן, א"ל יפה עשית כל מה שעשית ע"כ. הנה אגריפס ראה מ"ש במלכים א' ג', אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא. וזה על מ"ש למעלה, והממלכה נכונה ביד שלמה. ואפשר עוד לומר כי להיות שהי' לו אלף נשים, העלה אלף עולות מספר כלן כמו שעשה איוב, כי אמר אולי חטאו בני וכו'. והיו כלן ביום א' כמ"ש רש"י ז"ל שם, כי אם היו בימים הרבה אין זה דבר גדול שיספר הכתוב אלף עולות יעלה שלמה, כי גם כל אדם יכול לעשות כן. וזאת היתה לו לאגריפס להיותו מלך, כי המלך צריך להביא קרבן יותר משאר העם, כמ"ש בזהר פ' ויקרא דף ח' ב', וגם בדף כ"ג א', ולכן צוה לכ"ג אל יקריב מהם חוץ ממני היום, כדי שיהיה לי פנאי לעשות קרבנותיו, וגם כדי לראות אם יקובלו קרבנותיו ויהיו לרצון, ולא יתלו הדבר בשאר קרבנות, בא עני א' וכו'. צריך לתת טעם איך מלאו לבו של הכהן לעבור על מצות המלך שהוא חייב מיתה כנודע. אמנם הכהן החכם דקדק בדברי אגריפס שצוה אל יקרב אדם היום חוץ ממני, ר"ל אדם שיהא קרבנו שוה לשלי דהיינו קרבן בהמה, אך העני שהקריב שתי תורים אינו שוה לשלו, וז"ש אל יקריב אדם חוץ ממני, דאל"כ די שיאמר אל יקריב אדם היום, שהרי הוא שלח קרבנותיו והכהן יבין שר"ל חוץ ממנו. אלא ודאי שכונתו על עולת בהמה שהוא היה מקריב, והעני שהקריב שתי תורי' אינו בכלל הגזרה. עוד תשובה אחרת יותר מדויקת, דודאי לא צוה המלך שלא יקריב תמידין, שהרי כתוב ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו. ולפיכך אמר אל יקריב אדם היום, דהיינו אדם א' יחידי, לאפוקי קרבנו' צבור שלא צוה עליה' המלך, ולכן א"ל העני ד' אני צד בכל יום ואני מקריב שני', והרי זה כקרבן תמיד, ואם אין אתה מקריבן אתה חותך פרנסתי, ואני מת ברעב, ופקוח נפש דוחה מצות המלך. וערבה לה' מנחה זו, שהרי בכל יום מזמין לי ד' תורים אלו להקריב מהם קרבן ולהתפרנס מהם. והכהן בשמעו דברים אלה נטלן והקריבן. ולהראות לאגריפס שלא תזוח דעתו עליו על שהקריב אלף עולות, נראה לו בחלום, קרבן העני קדמך, כי רצונו ית' יותר במלא כף נחת של העני יותר מאלף עולות של המלך. שכן תפלה לעני כי יעטוף. פי' בזהר פ' בלק קצ"ה א', עביד עטופא לכל צלותין דעלמא, ולא עאלין עד דצלותא דיליה עאלן וכו'. וכמו כן קרבנו של עני קדם לאלף עולות של אגריפס. וכששלח לכהן להתרעם עליו על שלא שמר צוויו, התנצל הכהן בטעמים האמורים, ונכנסו הדברים באזני המלך וא"ל יפה עשית כל מה שעשית ע"כ. ובקהלת ה' יש רמז לכל זה, באמרו מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון. כי הנה שנינו בסוף מנחות (קי.), נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח, ובעולת העוף אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח, ללמדך שא' המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. ואמרינן עלה, א"ר זירא מאי קראה, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל, רב אדא בר אהבה אמר ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו ע"כ. והקושיא מפורסמת שכיון שהמשנה מביאה ראיה מן התורה, נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח וכו', למה הוצרך ר' זירא להביא ראיה מקהלת, וכ"ש שיקשה לרב אדא למה לא שוה לו ראיית רבי זירא. אמנם ראה רבי זירא כי מן המשנה שהביאה ראיה מאמרו בכלן בשוה אשה ריח ניחוח, יש ראיה ברורה שכלם מקובלים לפניו ית'. אך אין משם ראיה ששכרם שוה, שעדין אני אומר שגדול שכר המביא עולת בהמה מהמביא עולת העוף, וזה מן המביא מנחה. לזה הביא רבי זירא ראיה מפסוק מתוקה שנת העובד. דבהדיא כתב אם מעט ואם הרבה יאכל. ופירש רש"י ז"ל מתן שכרה, דהיינו אם מעט קרבנו ואם הרבה, יאכל מתן שכרו בשוה. ויכון זה במעשה אגריפס שעליו נאמר מתוקה שנת העובד, הוא העני שבכל יום היה עובד עבודה להביא שתי תורים למקדש, אם מעט ואם הרבה יאכל, לפי שקבל הב"ה קרבנו ברצון טוב, והשבע לעשיר זה אגריפס שהקריב אלף עולות ביום א', איננו מניח לו לישון, שנראה לו בחלום קרבן העני קדמך, ונצטער ונדדה שינתו מעיניו. ועדין יש מקום לומר שדוקא בעני שתמיד בכל יום מקריב קרבנו כמו זה מקובל קרבנו מן העשיר. אבל בפעם אחת לבד נאמר שגדול קרבן העשיר מן העני, לזה הוסיף רב אדא מפ' ברבות הטובה רבו אוכליה וכו', שפי' רש"י ז"ל ברבות הטובה קרבנות, רבו אוכליה כהנים. ומה כשרון לבעליה, הב"ה כי אם ראות עיניו, שזה מתכוון לטובה ע"כ. שהכונה שברבות הקרבנות התועלת הוא לכהנים שרבו אוכליה. אך הב"ה מקבל ברצון קרבן העני יותר משל העשיר. ולא בא רב אדא בר אהבה אלא להוסיף ולא לדחות ראית ר' זירא, כי הפסוק מדבר להדיא בההוא עובדא. ולכן לא אמר כשאר מקומות רב אדא אמר מהכא. רק אמר הפ' להוסיף על האמור. וזה לפי נסחת העין ישראל דלא גריס מהכא. אבל בילקוט גריס מהכא. עוד שם ויקרא רבה פ"ג. מעשה בשור א' שהיו מושכין לקרבן ולא נמשך. בא עני ובידו אגודה אחת של טרוקסימא והושיט לו ואכלה. וגעש השור והוציא מחט ונמשך לקרבן. נראה לבעל השור בחלומו קרבנו של עני קדמך ע"כ. בעל יפה תאר פי' ז"ל. והוציא מחט. היינו מלמד הבקר שיש בראשו כמין מחט. והכונה שאחר שנענע השור עצמו. הכישוהו במלמד הבקר ונמשך לקרבן ע"כ. ובמחילה מכבודו לא דק בכונת המ', שהכונה לפע"ד כי היתה לו מחט בושט שעדין לא ניקב הושט, ובשביל זה לא היה נמשך לקרבן כדי שלא ימצא טריפה, כי בשעת שחיטה מחמת הזינוק היה המחט נוקב הושט בלי ספק, ובזה לא היה נתקן, כנודע שכל הב"ח יש לפי הרוב מגולגלים בהם, וע"י השחיטה ואכילת הבעלים נתקן, וכ"ש כשנקרב ע"ג המזבח, אך אם יהיה טריפה לא נתקן. בא עני ובידו אגודה אחת של עולשין, וי"מ מין קטנית, והושיט לו ואכלה, וזה גרם שגעש השור, לפי שעבר המאכל בתוך הושט והוציא המחט קודם שינקב הושט, ואז נמשך לקרבן, ולכן נראה לו לבעל השור בחלומו, קרבנו של עני קדמך, כי אלולי שבא אותו העני והושיט לו אגודת ירק לא נקרב. וזהו לפע"ד כונת הכתוב טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו, דכבר במ"א דקדקנו למה תחלה כתיב שם ואח"כ בו, ועתה יכון מאד טוב ארוחת ירק של העני ואהבה שם, שגרם שנתאהב קרבנו של שור במה שלא נטרף, משור אבוס מתחל' ושנאה בו, שהיה המחט בגרונו, ואם היה נקרב כך היה נעשה טריפה, ושנאה בו ודוק.

ואחרי שהארכנו יותר מדאי נבא אל הענין שבחג שמיני עצרת הזה מתקיים הכתוב טוב מלא כף נחת וכו'. שיובן עם מ"ש בסוכה פ"ה (נה:), הני שבעים פרים כנגד מי, כנגד שבעים אומות, פר יחידי למה, כנגד אומה יחידה, משל למלך ב"ו שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך. דקשה מה זו שאלה כנגד מי, וכי לכל הקרבנות יש טעם למה נצטוו. ועוד למה אמר פר יחידי ולא פר א', וגם למה לא אמר בקיצור כנגד ישראל ומה צורך למשל. ולמה תחלה אמר לעבדיו ואח"כ לאוהבו. אך בילקוט סוף פ' פינחס, א"ר אלכסנדרי משל למלך שבאת לו שמחה, כל שבעת ימי המשתה היה בנו של מלך טורח עם האורחים, וכיון שיצאו ז' ימי המשתה אמר המלך לבנו, יודע אני שכל ז' ימי המשתה היית טורח עם האורחים, ועכשיו אני ואתה נשמח יום א' ע"כ. הרגיש ר' אלכסנדרי שבפרשת פינחס כתוב ובחמשה עשר יום לחדש השביעי מקרא קדש יהיה לכם וכו' והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה'. הרי שדבר לנוכח עם ישראל, ואח"כ בשאר הימים אמר וביום השני פרים וכו'. וכן כלם ולא אמר והקרבתם או ועשיתם, רק ביום השמיני אמר והקרבתם. ועוד בכל הימים יש ו' החבור וביום השני וביו' השלישי רק ביום השמיני עצרת בלא ו', ולא אמר וביום השמיני. לכן בא במשל למלך שבאת לו שמחה, דהיינו שמחת נשואי בנו, שכן כתוב ביום חתונתו של עצמו, וביום שמחת לבו של נשואי בנו. וכן שנינו בסוף תעניות, ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש. דהיינו חנוכת הבית שעשה שלמה, ששרתה שכינה במקדש והיו ישראל ככלה לחתן. וכיון דאתא לידן נתרץ מה שנר' קשה לבעל תי"ט על דברי הר"ב שכתב זה בנין בית המקדש שנתחנך ביום הכפורים. וכתב ז"ל, כלומר שגם יה"כ היה בימי החנוך וכו' ע"ש שהאריך. משום דהקשה לו מ"ש הרב שנתחנך ביה"כ, שהרי קודם יה"כ התחיל החנוך. ולי הצעיר נלע"ד שאין כאן קושיא ודברי הר"ב ברור מללו, לפי שהזכיר שלא היו י"ט לישראל כט"ו באב וכיה"כ, ולזה נתן טעם שנתחנך הבית בי"ה, לפי שבשאר הימים לא ניכר כל כך החנוך, אך ביה"כ שמן התורה אסור באכילה ושתייה, ובשביל חנוך הבית אכלו ושתו, זהו דקאמר שנתחנך ביה"כ, כי אותו יום ניכר החנוך לפי שאכלו ושתו ביה"כ כנז' שם לרז"ל. נחזור אל המאמ', כל ז' ימי המשתה היה בנו של מלך טורח עם האורחים, הם הקרבנות שמקריבים בשביל ע' אומות שישבו בשלוה כנז' בדרושי' הקודמים. לכן אמרה תורה ביום ראשון והקרבתם, שעם ישראל מדבר שכל אותם הקרבנות של יום ראשון היו עליהם. אך ביום השני שהתחילו לחסור, וגם הוא היום שנזכר בו מ' של מים, רמז לנסוך המים שהם האומות, מים רבים וכו'. לכן מדבר שלא לנוכח, לפי שאותם הקרבנות היו כנגד האומות, וכבר פי' בזה בדרוש הראשון יע"ש. אך ביום השמיני השמחה היא לישראל לבדם, ולכן כתוב ביום השמיני בלא ו', שלא יתערב זר בשמחתם, וזהו אני ואתה נשמח יום א'.

הנה כי כן שפיר שאל הני שבעים פרים כנגד מי, לפי שיקשה שהרי כלל גדול יש לנו, מעלין בקדש ולא מורידין. ולמה הפרים האלה פוחתין והולכין. ואמר כנגד ע' אומות, שלכן הם פוחתין, דיתמעט טובא דלהון ככתוב בזהר סוף פ' פינחס. וחזר ושאל פר יחידי למה, ולא אמר פר א', שאם יאמר כן אין זו שאלה, שהרי גם בר"ה ויה"כ הכתוב אומר פר בן בקר אחד איל א'. אך מה שהוקשה לו הוא לפי שבז' ימי החג הפרים פוחתים והולכים, ולפי אותו הסדר היה לו לצוות שיקריבו ביום השמיני ששה פרים, שהרי בשביעי שבעה, והיה ראוי שיהיו בשמיני ששה, כי בכל יום היו פוחתין א' א', ולמה בשמיני פר יחידי שאין לו יחס כלל עם הקודמי'. ותירץ כנגד אומה יחידה, גם פה לא אמר כנגד ישראל כנגד אומ' יחידה, דהיינו לעתיד שאז יתקיי' הן עם לבדד ישכון ואז יהיו ישראל גוי א' בארץ, כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. ולפי שיש פתחון פה לומר שכיון שבשאר ימים לא נזכרו ישראל רק וביום השני וביום השלישי פרים וכו', להם היו מקריבין קרבנות, לכן בא במשל למלך שאמר לעבדיו וכו'. כי הנה בזהר פ' אמור דף קי"ג ב' בר"מ איתא ז"ל, פקודא בתר דא לקרבא קרבנא בכל יומא, וכל אלין קרבנין למיהב מזונא לאינון ממנן דשאר עמין, דהא מגו רחימו דרחים לבנוי בעא דכלא יהון רחימין דלהון, ואי תימא להון הוו מקרבי קרבנא, לאו הכי אלא כלא לקב"ה סליק ומתקרב, ואיהו פריש מזונא לכלהו אוכלוסין וכו'. וכבר כתבנו במקום אחר שזה הכנה לישראל שכשיגלו תחת האומות יהנו משלהם, וגם שהאומות יאהבו אותם, בזכרם שבהיותם על אדמתם היו ישראל מקריבין קרבנות בעדם שישבו בשלוה, וכמ"ש במדבר רבה סוף פ' כ"א, ביום השמיני עצרת. זש"ה תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה. אמרו ישראל רבון העולמים, הרי אנו מקריבין עליהם ע' פרים, והיו צריכים לאהוב אותנו וכו'. והנה בחג הסכות אנו גולים מבתינו לסכה לכפר על הגלות, ולכן אז ישראל במדרגת עבדים, ולכן אמר המשל למלך שאמר לעבדיו אלו ישראל, עשו לי סעודה גדולה, ולא אמר שאוכל שם או שאהנה משם, רק אמר עשו לי, להורות כי לא לשרים היו מקריבין ח"ו רק כלא לקב"ה וזהו עשו לי. האמנם זו היא סעודה המספקת לכל שרי מעלה של ע' אומות, ולכן אמר סעודה גדולה שכל גדולי עולם נהנין ממנה, אך ליום אחרון, שגם זה רומז לעה"ב, ותשחק ליום אחרון, אמר לאוהבו כי אז ישראל יהיו במדרגת בנים אהובים להב"ה. עשה לי סעודה קטנה, דהיינו פר א' לבד כדי שאהנה ממך, כי ממך אני נהנה, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, לא כן בסעודה גדולה שאיני נהנה ממנה. והשתא אתי שפיר טוב מלא כף נחת של היום האחרון, ממלא חפנים וכו' של ז' ימי החג כדלעיל. וכתוב במזמור ל"ז, טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים, דכתיב לצדיק עם ל' קמץ, שהוא הצדיק הידוע, צדיקו של עולם שאמר עשה לי סעודה קטנה שאהנה ממך, מהמון רשעים רבים הם שבעים פרים של האומות, הוי המון עמים רבים. והאומות נקראו רבים לפי שעובדים לאלוקות הרבה. וא"ת והלא אנו מקריבין עליהם. לזה אמר כי זרועות רשעים תשברנה, שלכן הם פוחתים והולכים, לרמוז למ"ש בזהר סוף פ' פינחס דף רנ"ט א', והמים היו הלוך וחסור, אלין קרבנין דאזלין ומתמעטין, וכמה דאינון מתמעטין הכי נמי אתמעט טובא דלהון ע"כ. וסומך צדיקים ה', אלו ישראל כשילכו בגלות, יודע ה' ימי תמימים, כשנגזר עליהם ימי הרעה אלו ימי הגלות, וכדי שלא יזונו מתחת ידן ויוכלו לצאת מרשותם בזמן שנגזר עליהם, הקדים לצוות על אלו הע' פרים כדי שונחלתם לעולם תהיה. שלא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב. לא יבושו בעת רעה וכו'.

וזהו שכתוב בקהלת י"א, שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו. תן חלק וכו'. כי מה ענין אלו הפסוקים זה לזה. ותחלה חוץ לדרכנו יובנו הפסוקים עם ההוא עובדא דיוסף מוקיר שבי שהובא בפ' כל כתבי, דבודאי עיקר כבוד השבת הוא בדגים השוכנים במי', כנודע שמצוה לאכלן בשבת, וזהו שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו כמו שאירע ליוסף מוקיר שבי ע"ש. אך לדרכנו יובן היטב, שלח לחמך היינו הקרבנות שנק' לחם, את קרבני לחמי לאשי. על פני המים אלו האומות המשולים למים כנז' בישעיה, הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמון, כי ברוב הימי' תמצאנו, כשילכו שם בגלות, תן חלק לשבעה, אלו ז' ימי החג שבהם נותנים חלק לאומות, וגם לשמנה זה יום השמיני, ולא אמר לשמיני לרמוז שהוא שקול ככלם, כי הוא חג בפני עצמו, ובכל מועדי ה' שהם ז' ימים. כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ, אלו ימי הגלות, כמ"ש עד אשר לא יבאו ימי הרעה. ופרש"י ז"ל, אלו ימי הגלות, וזה יגרום אם ימלאו העבי' גשם על הארץ יריקו העבים, הם האומות המשולים לחשך, אם יבא עליהם השפע מקרבנותיהם של ישראל. על הארץ אלו ישראל, כי תהיו אתם ארץ חפץ. יריקו שבהיותם בגלות תחת ידם יזונו משלהם. ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון, רמז למ"ש במדרש חזית ע"פ קול דולי הנה זה בא ז"ל, א' מכם גולה לברבריא, א' מכם גולה לאספמיא, כאילו גלו כל ישראל שם, מקום שיפול העץ שם יהוא, שם יקבל השפע שנשפע לאותה אומה, ואמר יהוא עם א' רמז שכל מקום שגלו שכינה עמהם (מגלה כט.), הרמוז בא' שהוא אחד. והשכינה עם כל א' וא'. עוד יאמר תן חלק לשבעה וכו'. כי בחג נדונים על המים, ואם יעשו קרבנותיהם כראוי או יקיימו המצות כתקונן, יגרום אם ימלאו העבים גשם, שנגזרו עליהם גשמים מרובים על הארץ, יריקו שיבאו על הארץ הצריכה להם ולא במדברות וכיוצא, וכמ"ש בפ"ק דר"ה (יז:), שאם החמיצו מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להם. אך אם יעשו רצונו ית' על הארץ יריקו. והנה בחג הזה נוהגים לומר מזמור ו', למנצח בנגינות על השמינית. וגם האחר בסי' י"ב, דבשלמא של י"ב יש לו שייכות לפי שמשלימים התורה במיתת מרע"ה, ושייך שפיר לומר הושיעה ה' כי גמר חסיד, וגם באותו מזמור יש אמרות ה' אמרות טהורות שנאמר על התורה. אך של סימן ו' צריך לעמוד עליו מה שייכות יש בו לחג שמיני עצרת הזה. אמנם כבר ביארנו בדרוש לשבת וח"ה הנ"ל, כי השלש רגלים ויום השמיני רומזים לד' גליות ע"ש מ"ש בארוכה. ואיתא בילקוט תהלים ו', על השמינית, על ד' מלכיות שהם ח', בבל כשדים מדי ופרס יון מוקדון אדום וישמעאל. ד"א על נימא שמינית, ר' יהודה אומר כנור של מקדש של ז' נימין היה ושל ימות המשיח שמנה. ושל עה"ב עשר. וכבר פי' במקום אחר כי דוד כבש ז' אומות וכן כבשו ישראל בביאת הארץ, מוסף עליהם משיח שיכבוש את אדום. ולעתיד יכבוש כל העשר אומות שהם אדום עמון ומואב ע"ש. לכן התפללל דהע"ה, ה' אל באפך תוכיחני וכו', שהם שני קוסטינרין רעים הנזכרים במדרש ש"ט ע"פ זה. וכבר פירשנו מ' זה במקומו יע"ש. חנני ה' כי אמלל אני בגלות בבל, כמ"ש בירמיה ט"ו אמללה יולדת השבעה וכו'. רפאני ה' כי נבהלו עצמי בגלות מדי, שנגזרה גזרה להשמיד וכו'. ונפשי נבהלה מאד בגלות יון, שגזרו לבטל התורה ומצותיה, וזהו ונפשי, לפי שאויבי בנפש יקיפו עלי. ואתה ה' עד מתי, זה גלות הרביעי שלא נודע קצו, כמ"ש הב"ה, כי יום נקם בלבי, ולכן כ"י לא תקום מעצמה, וכמ"ש ע"פ אתה תקום תרחם ציון ע"ש. בדרוש ראשון לפ' האזינו. ולכן שובה ה' חלצה נפשי. ואם אין בנו מעשים הושיעני למען חסדך. ואע"פ שביררת לנו את המלכיות להצילנו מדין גהינם, כי אין במות זכרך בשאול מי יודה לך. וקשה שהרי אמרו בפ"ב דערובין (יט.), שהרשעים אומרים יפה דנת יפה חייבת וכו'. אך יובן עם מ"ש במדרש שוחר טוב מזמור פ"ד. א"ר יוחנן מלמד שקלוסו של הב"ה עולה מגהינם יותר מג"ע, שכל מי שרואה את עצמו למעלה מחבירו, מקלס להב"ה ואומר אשרי שאני למעלה מזה. ואיתא בזהר פ' וילך רפ"ה ב'. בגהינם אית מדורא בתראה תתאה דכלהו, וההוא אקרי שאול תחתית וכו' ע"ש (זהר ח"ג דף רפ"ה ב' (פ' וילך). בגיהנם אית מדורא בתראה תתאה דכלהו, וההוא מדורא הוו מדורא על מדורא, ואקרי ארץ עיפתה (איוב י, כב). מהו עיפתה, כד"א רבוע יהיה כפול (שמות כח, טז). ומתרגמינן מרובע יהיה עיף. אוף הכא עיפתה כלומר כפולה, וההוא אקרי שאול תחתית, שאול הוא מדורא חד, תחתית הוא מדורא תתאה, ובג"כ אקרי ארץ עיפתה, תחתית, ואקרי אבדון, וע"ד כתיב שאול ואבדון (משלי טו, יא). וכלהו מדורין לא אכפלו וכלהו לא עייפין בר מהאי. ותאנא מאן דנחית לאבדון דאקרי תחתית לא סליק לעלמין, וההוא אקרי גבר דאשתצי ואתאביד מכלהו עלמין.). ז"ש בשאול מי יודה לך, שכיון שהוא תחתון מכלם אין קלוסו של הב"ה עולה משם. ולכן יגעתי באנחתי וכו'. שתוציאני מן הגלות. עששה מכעס עיני וכו'. א"כ שפיר אנו אומרים מזמור זה בחג הזה שהוא על העולם הבא, שאז נצא מן ההפכה לגמרי.

ובילקוט סוף פ' פינחס, אתה מוצא כשם שעצרת של פסח רחוקה חמישים יום, אף זאת היתה צריכה להיות רחוקה חמשים יום, ולמה היא סמוכה לחג, אריב"ל משל לה"ד למלך שהיו לו בנים הרבה, מהם נשואין במקום קרוב באים אצלו, וכשהיו מבקשים לילך ולחזור היו הולכין ובאין ומניחן, למה כך שהדרך קרובה. אבל אותן שהיו נשואין במקום רחוק, באין אצלו וכשהיו מבקשין לילך היה כובשן עוד יום אחד אצלו. כך בפסח ימי הקיץ, והן עולין בעצרת לירושל' אחר חמשים יום. אבל עכשיו אחר ימות החג ימות הגשמים הן והדרכים טוחות, לפיכך אמר הב"ה עד שהן כאן יעשו את העצרת, הוי ביום השמיני עצרת ע"כ. וקשה שהמשל אינו דומה לנמשל, כי המשל הוא בהיות הדרך קרובה או רחוקה. ובנמשל אומר כי ההפרש הוא בין ימות הקיץ לימות החורף. אמנם שתי קושיות הן הנה במאמר. האחת שכיון שעצרת של פסח רחוקה חמשים יום דא"א בלאו הכי שהרי ספירת העומר היא מ"ט יום וביום החמשים עצרת. כך היה צריך שתהיה עצרת שאחר החג רחוקה חמשים יום ג"כ, כי שניהם נקראי' עצרת מלשון עצרה, שר"ל שכובשן עוד יום אחד. והשנית חזר ושאל ולמה היא סמוכה לחג, כלומר שתכף ומיד סמוך לחג יש עצרת. שכיון שרגל בפני עצמו הוא. היה ראוי שתהא רחוקה איזה ימים או ימים או עשור. ולזה הוצרך למשל. שיובן עם מ' אחר הובא בילקוט סוף פ' פינחס, א"ר לוי בקש הב"ה ליתן לישראל מועד בכל חדש וחדש, בניסן נתן להם וכו' ועשו העגל, ובטל תמוז ואב ואלול, ובא בתשרי ופרע להם ר"ה ויה"כ והחג, א"ל הב"ה לאחרים הוא פורע ושלו אינו נוטל, תן לו יומו ביום השמיני עצרת ע"כ. כי אם לא היה חטא העגל לא נגזר עליהם גלות, ואז היו המועדים כסדרן בכל חדש וחדש. ולכן בפסח ושבועות שעדין לא חטאו בעגל היתה העצרת רחוקה, כי היו קרובים לירושלים ויכולים לילך לביתם ולחזור. אך אחר שעשו העגל ובטל מהם ג' חדשים, שאלולי כן היה בא החג באלול והעצרת בתשרי, והיו יכולים ג"כ לילך ולחזור כי עדין לא בא החורף. לכן בבא כל החג בתשרי והעצרת בחשון שהם ימות הגשמי', ומה גם שיבאו ימי הגלות ואינם יכולים לעלות לירושל'. טוב לכובשן יום א', לפי שאינן יכולין לילך ולחזור, אם מפני ריחוקן ואם מפני טורח הדרך. ולכן במשל מתרץ לקושיא ראשונה שאינה רחוקה חמשים יום, לפי שהן במקום רחוק ואינן יכולין לחזור. אך בנמשל מתרץ לשנייה למה היא סמוכה ממש שהיא מפני טרחות הדרכים שהם בחורף, ולזה הוא כובשן עוד יום א', וז"ש עד שהן כאן יעשו את העצרת, כלומר סמוך לחג ממש, והביא ראיה מהכתוב הוי ביום השמיני עצרת, כלומר תכף ומיד ביום השמיני בלא הפסק בנתים. עוד י"ל עם מ' אחר בפסיקתא זוטרתי פ' פינחס ז"ל, שבעים פרים היו נקרבים בחג כנגד שבעים אומות, ופר א' איל א' בעצרת כנגד ישראל גוי אחד בארץ. וכשם שהיו פרי החג מתמעטים והולכים, כך א"ה כלים, וישראל אינן כלים, וכן הוא אומר כי אעשה כלה בכל הגוים וכו' ונקה לא אנקך. כלומר לא אעשה בך נקיון כפים ולא תחסרו מן העולם, וכן הוא אומר הן עם לבדד ישכון, ואומר ה' בדד ינחנו וגו', וקשה מאי כולי האי ואומר וכו'. אמנם כבר ידענו מ"ש בזהר בלק קצ"ט ב', ויסרתיך למשפט, שהב"ה שולח יסורין לישראל כדי לנקותם ליום הדין, ולכן הגלם בד' גליות, ומכלם יצילם ה'. וז"ש שלפי שא"ה הולכים ומתמעטים, דאתמעט טובא דלהון לפי שעיקרם לחיי העה"ז שהוא כלה ונפסד. לכן גם הקרבנות שאנו מקריבים עליהם הולכים ופוחתין, לא כן ישראל שעיקרם לחיי העה"ב הנצחי והולך ומתרבה, לכן פר א' כנגד אומה יחידה. והביא ראיה מהכתוב כי אעשה כלה וכו' לא אעשה בך נקיון כפים. דהיינו להסיר כפיו מהם, כאדם שמנקה כפיו מלהשתדל עוד בדבר אחר, לא כן הרשעים בבבל, שאחרי שהצליח לנ"נ ובניו בהצלחה מרובה כדי שלא יאמרו ביד אומה שפלה מסר את בניו. והוא לא כן ידמה רק להשמיד בלבבו שלא יזכר שם ישראל עוד. ולכן עשה בהם כלה וניקה כפיו מהם. וכנגד מדי שהמן רצה להעבירם מן העולם, אמר ולא תחסרו מן העולם. ואומר הן עם לבדד ישכון ביון, שלא רצו לשמוע להם, שרצונם היה שיתחתנו בהם ויאמרו שאין להם חלק באלקי ישראל. ומגלות רביעית ה' בדד ינחנו, כי הוא לבדו יודע מתי קץ הפלאות, ובזה מובן המ' הנז', כי מבבל גלו למדי וממדי ליון, והיה להם איזה נחת רוח בנתים, והיא עצרת הפסח שהיא רחוקה, אך מגלות הזה ילכו מיד לארצם ואין עוד אחריה גלות, ולכן היא קרובה מאד, ולכן ביום זה אין שם אלא פר א' ואיל א'.

ולענין הנז' איתא בילקוט פ' אמור והוא המ' שהקדמנו, דיש לדקדק מה שייכות יש למצות פאה עם כליון האומות, ועוד שסיים מיסרן אני ביסורין וכו'. וא"כ אין הטעם בשביל מצות פאה רק בשביל שמיסרן בעה"ז, אלא יובן עם מ"ש בילקוט פ' עקב, זש"ה יד ליד לא ינקה רע, א"ל הב"ה לישראל, לא תעשו את התורה על מנת לקבל את השכר מיד, כל מי שעושה כך נקרא רע ואינו מתנקה שלא הניח לבניו כלום, שאילו בקש אברהם שכרן של מצות מיד, האיך היה משה אומר זכור לאברהם וכו', אבל אם עשה ע"א מצוה מיד ליד אני נותן לו שכרו, שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו בעה"ז ואין בידו לעה"ב. ואיתא בזהר בלק קצ"ט א', ב' דברים נאים על פסוק ויסרתיך למשפט ע"ש, וגם באלון בכות שלנו דף נ"א ב' על פסוק לא ירפך ולא יעזבך ע"ש. הנה כי כן הוקשה לרבי ברכיה למה כתבה תורה מצות פיאה באמצע הרגלים בפ' אמור שכבר כתבה בפ' קדושים. אלא ודאי שיש טעם גדול בדבר. ולכן הביא פ' אורח חיים למעלה למשכיל, דנראה דדוקא המשכיל ילך באורח חיים, והלא גם כל אדם יזכה לאורח חיים במעשיו הטובים, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. לכן פירש ר' ברכיה למי שהוא מסתכל למצותיה של תורה, כלומר לסמיכות הפרשיות ולהבין טעם המצות, וזהו למעלה כלומר להבין מה טעם נסמכה פרשה זו לפרשה של מעלה, כי הנה כתבנו לא תכלה פאת שדך בקוצרך, לומר לך כי האומות שמכלין את שדותיהן, כלומר שרוצים לקבל שכר כל זכיותיהן בעה"ז ולא להניח כלום לעה"ב, לכן כתוב בהם כי אעשה כלה ברפ"א. אך ישראל שאין מכלין שדותיהן שמניחין שכרן לעה"ב ואינן רוצין לאכול כל שכרן בעה"ז רק אפי' השכר של מצות שאדם אוכל פירותיהן בעה"ז מניחים אותן לעה"ב ועוד איתא שם בילקוט פ' עקב כל מה שיש' אוכלין בעה"ז בכח היסורין הבאין עליהם אבל שכרם כפול ומונח צבור ומשומר לעתיד לבא. וזהו רמז מצות פיאה שאין אוכלין בעולם הזה רק מניחין לעה"ב. ומה שנהנין בעה"ז הוא בכח היסורין שמיסרן בעולם הזה, וז"ש שכרם כפול ומונח וכו', שאף הפירות יעשו קרן. ואימתי ניכר זה בחדש השביעי שאז נדונין כל העולם וישראל ג"כ, ואלו לעה"ב ואלה לעה"ז, והוא רמז ימות החג לעה"ז לאומות ג"כ, והחג השמיני לישראל, וזהו ביום השמיני עצרת תהיה לכם, שנעצר שכרם לעה"ב לכם ולא לאומות שאוכלין בעה"ז, אבל ישראל והנה שכרם אתם. כי לטובתם טובתם נסתם. וצבור ומונח בהגיע עתם. עת דודים לגאולתם. ב"ב אמן. בילא"ו.