דרוש ל''א לפרשת אמור והפטרה

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי (ויקרא כד, י).

במדרש (ויקרא רבה לב, ג): ויצא בן אשה ישראלית. מהיכן יצא, רבי לוי אומר יצא מעולמו, היך מה דאת אמר ויצא איש הבינים (ש"א יז, ד). רבי ברכיה אמר מפרשה של מעלן יצא, אמר כתיב ולקחת סלת ואפית אותה (ויקרא כד, ה). דרכו של מלך להיות אוכל פת חמה, שמא צוננת, כההיא דתנינן תמן (מס' מנחות יא, ט): לחם הפנים נאכל אין פחות מט' ולא יתר על י''א וכו'. תני רבי חייא מפרשת יוחסין יצא, שבא ליטע אהלו במחנה דן, אמרו לו מה לך ליטע אהלך במחנה דן, אמר להם מבנות דן אני, אמרו לו כתיב איש על דגלו באותות לבית אבותם (במדבר ב, ב). ולא לבית אמותם, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגידף. ע''כ.

יופי הגוף ותכונתו הוא מורה על שלימות הנפש, שלכן איתא בתורת כהנים פ׳ אמור. והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא, י). שיהא גדול מאחיו: בנוי, בעושר, בכח, בחכמה, ובמראה. אפשר שדרשו כן מדכתיב והכהן הגדול, דדי שיאמר וכהן הגדול או והכהן גדול. ולמה כתב שתי ידיעות, לכן אמרו דפירושו והכהן ה׳גדול מאחיו, דהיינו שיהא גדול מאחיו בחמש גדולות, שהם בנוי וכו׳. ופירש בעל קרבן אהרן, שהנוי הוא בסדר האיברים בהיותם נערכים ומתיחסים זה לזה בשיעורן וישובן. והמראה הוא שיהיה בלובן משוער מעורב עם אדמימות משוער. אך בילקוט גריס ובמדה. דהיינו שיהיה גבוה הקומה, כדכתיב בשאול, משכמו ומעלה גבוה מכל העם (ש"א ט, ב). להורות שצריך שתהיה המשרה על שכמו. לעשות משפט עמו ולהנהיגם בדרך ישרה. ולכן כתוב בשמואל א׳ ט׳. ולו היה בן ושמו שאול בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבוה מכל העם (ש"א ט, ב). כלומר מהיכן ידעו כי הוא טוב ואין בישראל טוב ממנו, לפי שמשכמו ומעלה גבוה מכל העם. וזה מורה באצבע כי יופי הגוף מורה על שלימות הנפש. ובתנחומא פ׳ זו, ולא כ״ג בלבד אלא המלך כיוצא בו. וכן אתה מוצא בדוד המלך, כיון שהלך להלחם בגלית הפלשתי, אמר לו שאול לא תוכל ללכת וכו׳ (ש"א יז, לג). מיד וילבש שאול את דוד מדיו (שם לח). וכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם (ש"א ט, ב). כיון שהלבישו בגדיו וראה שעשויין לו, מיד הכניס בו עין צרה. כשראה דוד כן שהלבין פני שאול, אמר לו לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי ויסירם דוד מעליו (ש"א יז, לט). ע״כ. ויש להקשות לשאול, מעיקרא מאי סבר להלביש בגדיו לדוד כיון שלא היו כמדתו. ואף אם תהיינה כמדתו למה הכניס בו עין צרה. ועוד מה תיקן דוד במה שויסירם דוד מעליו, כי כיון שנתן בו עין צרה מה יועיל בתקנתו. אמנם כבר כתבנו לעיל בדרוש לפ׳ ויקהל ופקודי, שכונת גלית באמרו ברו לכם איש וירד אלי (שם ח). היתה על שאול ע''ש דברים נאים (‏לעיל דרוש כ''ד). אך שאול לא רצה להלחם בו לפי שחטא בעמלק, שלא שמר צוויו ית׳, וגלית היה מזרע עמלק כאשר כתבנו במקומו (אלון בכות‏. ‏ט״ו שיר למעלות‏, תהלים קל״ב. ‏גבול בנימין ח״ג דרוש נ״ט). ועל זה וישמעו שאול וכל ישראל ויחתו וייראו מאד (ש"א יז, יא). שיובן הכפל עם מה שפירשו ע״פ וירא יעקב מאד ויצר לו (בראשית לב, ח). שהיתה לו צרה על מה שנתירא, שזה מורה שחטא בא על ידו ולכן הוא מתירא. והוא מ״ש יגורתי כל עצבותי ידעתי כי לא תנקני באיוב ט׳ (כח). כי כשאני מפחד בידוע שפורענות מזומנת לי. וכן במשלי י׳. מגורת רשע היא תבואנו (כד). וכן בישעיה ס״ו. ומגורותם אביא להם (ד). ודוד אמר לשאול אל יפול לב אדם עליו. שהכונה אתה שאול אל תירא ואל תפחד, ומפני כבוד המלכות אמר אל יפול לב אדם עליו עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הזה (ש"א יז, לב). ובמסרה פ׳ שמות. ונלחם ה׳ פתחין. וסי׳ ונלחם בנו ועלה מן הארץ (שמות א, י). ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו (ש"א ח, כ). עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הזה (ש"א יז, לב). ויצא ה׳ ונלחם בגוים ההם (זכריה יד, ג). ויתמרמר מלך הנגב ויצא ונלחם עמו עם מלך הצפון (דניאל יא, יא). ע''כ. הכונה כי גלית אמר אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים ואם אני אוכל לו והכיתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם אותנו (ש"א יז, ט). דברי פיו און ומרמה שאם הוא נוצח לא די שיהיו עבדים לו באותה שעה, אלא ועבדתם אותנו לעולם לא תצאו חפשים. אך אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים להווה ולא כל הימים. אי נמי ׳והייתם לנו לעבדים׳ בעבודת הגוף, וכן ׳ועבדתם אותנו׳. אויבי בנפש יקיפו עלי לחייבם לעבוד את אלקיהם. ז״ש ונלחם בנו ועלה מן הארץ אם לא נוכל לו, כי הנה תנאי התנה והייתם לנו לעבדים ועבדתם אותנו ויגלה אותנו מארצנו, ומן הראוי היה ושפטנו מלכנו זה שאול, ויצא לפנינו וכו׳. אך לפי שלא שמר דבר ה׳ בעמלק, עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הזה, ולהיותי עבדך, יד עבד כיד רבו דמיא, ושלוחו של אדם כמותו. ואמנם בזאת אני בוטח ויצא ה׳ ונלחם בגוים ההם, כי חרף מערכות אלקים חיים. ויתמרמר מלך הנגב זה עמלק יושב בארץ הנגב. וגלית היה מזרעו, ויצא ונלחם עמו, עם מלך הצפון זה שאול שהיה צפון ונחבא אל הכלים, ובהלחמו עם דוד הוי כנלחם עם שאול, וזהו ונלחם עמו עם דוד דהוי עם מלך הצפון. נחזור אל המאמר שלכן הלביש שאול את דוד מדיו, כדי שידמה גלית להלחם עם שאול עצמו. ואמנם דייקו רז״ל בכתוב וילבש שאול את דוד מדיו, דהיה לו לומר בגדיו. ועוד שהוא יתור נפיש שכיון שכתב ונתן כובע נחושת על ראשו וילבש אותו שריון, למה הקדים לומר וילבש שאול את דוד מדיו, לכן פירשו שראה שעשויין כמדתו והכניס בו עין צרה, ואז אמר דוד לא אוכל ללכת באלה כי לא ניסיתי, כלומר אף שעשויין כמדתי איני יכול ללכת באלה מפני כבדן, ויסירם דוד מעליו כדי שלא יקנא בו שאול. עוד שם בתנחומא, הא למדת שאפי׳ יהא אדם קצר והוא מתמנה מלך נעשה ארוך, כל כך למה שבשעה שהיה נמשח בשמן המשחה נעשה משובח מכל אחיו ע״כ. זש״ה והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא, י). כלומר למה נעשה גדול מאחיו, לפי אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, כי בזה אף שהוא קטן נעשה גדול. ובזה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים, כדוד שנעשו בגדי שאול כמדתו לפי שנמשח בשמן המשחה. וכן בכהן גדול שכל בגדי כהונה היו עשויים כמדתו, שהרי חשן ואפוד ומעיל היו שוים לכלם, כי לא מצינו שיעשו מחדש לכ״ג הנכנס לעבודה.

ובזה יובן מ׳ ז״ל בויקרא רבה פ׳ י׳. אמר ישעיה מטייל הייתי בבית תלמודי, ושמעתי קולו של הב״ה אומרת את מי אשלח ומי ילך לנו (ישעיה ו, ח). שלחתי את מיכה והיו מכין אותו כל חי, הה״ד בשבט יכו על הלחי (מיכה ד, יד). שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוס (קטיע לישנא), דאמר רבי פינחס למה נקרא שמו עמוס, שהיה עמוס בלשונו (כבד פה), מעתה את מי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני (ישעיה ו, ח). ע״כ. כי הנה הנביא ג״כ צריך שיהיה יפה בגופו וממשפחה רמה, ודבורו נאה כדי שיהיו דבריו נשמעים, ולכן אמר את מי אשלח שיהיה גופו נאה וממשפחה גדולה, ומי ילך לנו לדבר דברי נבואות בשמי כדי שישמעו דבריו ויקבלום. כי הנה שלחתי את מיכה והיה בזוי בעיניהם ולכן היו מכין אותו על הלחי. שלחתי את עמוס והיה עמוס בלשונו ולכן לא היו מקבלין דבריו. ואומר הנני שלחני, כי ישעיה היה ממשפחת מלכים, כמ״ש ז״ל (מגילה י:), אמוץ ואמציה אחים היו. והיה מדבר צחות, כדכתיב אד׳ אלקים נתן לי לשון למודים וכו׳ (ישעיה נ, ד).

ולהורות את בני ישראל כי שלימות הגוף מורה על שלימות הנפש הוא הטעם שצוה ה׳ בפ׳ זאת, דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלקיו (ויקרא כא, יז). כי כל איש אשר בו מום לא יקרב וכו׳ (שם יח). דקשה מהו הכפל, וחזר ואמר כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש וכו׳ (שם כא). אמנם כתוב בשמואל ב׳ ט׳. ויאמר המלך האפס עוד איש לבית שאול ואעשה עמו חסד אלקים ויאמר ציבא אל המלך עוד בן ליהונתן נכה רגלים (ש"ב ט, ג). וכבר פירשנו פסוק זה עם הסמוכים לו בדרוש לפסח יע״ש (ח"ב דרוש י״א). ואמרנו כי זה מורה על רשעתו של ציבא שהשיב לדוד מה שלא שאל לו, כי הוא שאל האפס עוד איש לבית שאול וכו׳. והשיבו עוד בן ליהונתן נכה רגלים. כי מי בקש זאת מידו אם היה שלם באיבריו אם לאו. אלא ודאי שבקש לשדות נרגא במפיבושת לומר שהיה בעל מום, ומזה נלמוד שגם בנפשו לא היה שלם, כי יופי הגוף מורה על שלימות הנפש, ואלולא שלמדנו מענינו שאמר ציבא לשון הרע שזה מעיד על רשעתו, היינו יכולים לומר שאמר לדוד שהיה נכה רגלים כדי שירחם עליו, כי אינו יכול ללכת לעסקיו מפני היותו נכה רגלים. אך סופו הוכיח על תחלתו כמו שפירשנו שם, שהכונה להטיל מום בקדשים. ולדרך זו נלך שלכן צוה הב״ה לאהרן, איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום (ויקרא כא, יז). אמר כן לפי שאותו הדור שקבלו תורה מסיני לא היה בהם מום שבמתן תורה נתרפאו, כדדרשו רז״ל, כלך יפה רעיתי ומום אין בך (שה"ש ד, ז). ושם במדרש חזית (שהש"ר ד, א), תני רשב״י בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע, לא היה בהם זבין ולא מצורעין ולא חגרין ולא סומין וגו׳, כיון שחטאו היו בהם זבין ומצורעין חגרין וסומין וכו׳. והכהנים לא חטאו בעגל, ולכן שפיר קאמר איש מזרעך לדורותם, לפי שבאותו הדור לא היו בהם בעלי מומין, אך לדורות אפשר שיהיה איש אשר יהיה בו מום. ובזה מורה שגם נפשו פגומה באותו אבר כנודע. לכן לא יקרב להקריב לחם אלקיו. שהרי כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, כלומר אפילו ישראל שיהיה בו מום אינו דין שיקרב אל הקדש. אי נמי כהא דתנן (בזבחים פי"ד) (לכאורה צ"ל בפ"א דכלים, וכ"כ בח"ג דרוש כ"ח לפ' זו), בין האולם ולמזבח מקודש ממנה, שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם. ובעלי מומין מפיק לה הרמב״ם ז״ל מדכתיב כי כל איש אשר בו מום לא יקרב (ויקרא כא, יח). ע״כ. וזה משום דפסוק ראשון אומר לא יקרב להקריב לחם אלקיו (שם יז). דהיינו להקריב קרבן. אך בזה לא אמר אלא לא יקרב, דאפילו קריבה בעלמא אף שלא להקריב קרבן אסורה לו. איש עור או פסח (שם יח). שנולד במומו, ולא זו בלבד אלא אף שנולד שלם ואירעו נזק, או איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד (שם יט). גם זה לא יקרב. לא זו שהם מחוסרי אבר או שיש פגם באיבריו, אלא או גבן או דק או תבלול בעינו (שם כ). שהם שלימים באיבריהם רק שיש בו איזה רושם, אינו כשר להקריב וליגש למקום הקדש, ולא בלבד אלו שהם מומין שבגלוי אלא אף מומין שבסתר או מרוח אשך. וכדי שלא יעלה על הדעת שכיון שהיה בו פגם אף שנתרפא לא יהיה כשר. חזר ואמר כל איש אשר בו מום וכו׳ מום בו את לחם אלקיו וכו׳ (שם כא). כלומר בעוד מומו בו לא יקריב, הא אם עבר מומו כשר, וכן פירש״י ז״ל. לחם אלקיו מקדשי הקדשים וכו׳ (שם כב). שלא תאמר כיון שלא יגש להקריב כל שכן שלא יאכל, שהרי מצינו בכהן גדול שמקריב אונן ולא אוכל, כדתנן פ״ג דהוריות (יב:). לכן הוצרך לומר שיאכל בקדשי הקדשים. ולפי שהייתי אומר דדוקא אלו שקדושתן חמורה ולא יפגמו באכילתו, אך קדשים קלים שקדושתן קלה לא יאכל כי בנקל יתחללו, לכן הוצרך לומר ומן הקדשים יאכל (ויקרא כא, כב), ועיין פרש״י (ת״ל כי נזר שמן משחת (קדש) אלהיו עליו ולא על משיח חבירו. למעוטי משוח מלחמה דאין מקריב אונן אבל כהן גדול מקריב אונן בין מרובה בגדים ובין ראשון שחוזר לעבודה ואפילו שני מפני שהן בכלל כהונה [גדולה] לאפוקי משוח מלחמה דלאו בכלל כהונה גדולה הוא.). אך אל הפרוכת לא יבא (ויקרא כא, כג). גם זה הוצרך לומר שהייתי אומר דוקא למזבח לא יגש להקריב קרבן אך ביאה להיכל לא תאסר, לכן הוצרכו שניהם. ומכל זה למדנו שיופי הגוף מורה על שלימות הנפש, ומכלל הין אתה שומע לאו. ולכן הכהנים הנגשים אל ה׳ יתקדשו להיות שלימים בגופם, והן הנה דברי ההפט׳ ביחזקאל מ״ד. והכהנים הלויים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי המה יקרבו אלי לשרתני וכו׳ (טו). המה יבאו אל מקדשי והמה יקרבו אל שלחני לשרתני וכו׳ (שם טז). והפסוקים האלה כפולים ומכופלים וצריך להבינם. אך בשמואל א׳ ב׳ כתוב, לכן נאם ה׳ אלקי ישראל אמור אמרתי ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד עולם (ל). ופרש״י ז״ל, מתחלה נתתי כהונה לאלעזר הכהן, ובימי פלגש שפיקרו ישראל ברוב המצות, ומי גרם להם פינחס וכיוצא בו, שהיה להם לסבב מעיר לעיר ולהוכיחם, נטלתי הכהונה גדולה מהם ונתתיה לך שמבני איתמר אתה, ואמרתי יתהלכו לפני עד עולם, שכשפוסקין גדולה לאדם פוסקין לו ולדורותיו עד עולם, ועתה חלילה לי כי מכבדי אכבד (שם) את בני פינחס שכיבד אותי בשיטים. וכן היתה בימי שלמה כשנבנה בית המקדש, ויגרש את אביתר (מ"א ב, כז) ונעשה צדוק כהן גדול תחתיו (מ"א ד, ד). עוד שם והקימותי לי כהן נאמן וכו׳ (ש"א ב, לה). וגם שם פרש״י ז״ל, כהן נאמן הוא צדוק. הרי שצדוק ובניו נקראו נאמנים לפי ששמרו כהונתן כראוי. ואמר שם והתהלך לפני משיחי כל הימים, כי גם לעתיד מבני אלעזר יהיו כהנים גדולים, וזהו כל הימים בזמן הזה ולעתיד לבא, וכן איתא בילקוט תהלים ק״א. מי ששירתני בעה״ז הוא ישרתני לעולם הבא. על כל אלה אמר הנביא והכהנים הלויים בני צדוק (יחזקאל מד, טו). קראם לויים לרמוז על נאמנותם, שכן כל שבט לוי היו נאמנים אליו ית׳, כי שמרו אמרתך (דברים לג, ט) במצרים, ובריתך ינצורו במדבר, וכן בעגל מי לה׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי (שמות לב, כו). וכן לדורות עבדו ישראל ע״א והיה ראוי לבית המקדש ליחרב, והלויים עמדו באמונתם. ולכן מן הראוי המה יקרבו אלי לשרתני (יחזקאל מד, טו), כמו שאמרתי והתהלך לפני משיחי כל הימים (ש"א ב, לה). ועמדו לפני להקריב לי חלב ודם על מזבח החצון, ועוד המה יבאו אל מקדשי להקטיר קטרת בהיכל. והמה יקרבו אל שלחני לשרתני. תרגם יונתן על לחם הפנים. ושמרו את משמרתי אפשר לפרשו על נשיאות כפים, ושמו את שמי על בני ישראל (במדבר ו, כז). ועוד כמ״ש בפ׳ זו, ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא. דהיינו להזהר מן הטומאה, וכל זה מדבר בעבודה של כל יום. אך והיה בבואם אל שערי החצר הפנימית, דהיינו לפני ולפנים ביום הכפורים, וכך פרש״י ז״ל. בגדי פשתים ילבשו (יחזקאל מד, יז). והקשה הרד״ק ז״ל, שאם על עבודת יה״כ מדבר בהכנסו לבית קה״ק, איך קרא הדביר חצר, ואיך אמר ילבשו לשון רבים, והעבודה לא היתה אלא בכ״ג בלבד. ולכן פירש שהדבר כמשמעו, והוא משער עזרת הכהנים והלאה עד שער האולם, ויהיה זה חדוש לעתיד. וקשה לי מאד שלא מצינו דבר זה בשום מקום שלעתיד גם בעבודת חוץ בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר. ולכן נלע״ד כדברי רש״י ז״ל שזה הדבר הוא על עבודת יה״כ בלבד, ומ״ש והיה בבואם בגדי פשתים ילבשו ל׳ רבים, על כל הכהנים גדולים מדבר, שכן אמר המה יבואו אל מקדשי, שהם בני צדוק הנזכרים, ועליהם אמר והיה בבואם בעשור לחדש ביה״כ, ואמר אל שערי החצר הפנימית, דהיינו שער ההיכל ושער בית קדש הקדשים שהם מן החצר הפנימית ולהלאה. כי הנה בבית שני לא היתה מחיצה בין ההיכל ובין קדש הקדשים רק היו שם שני פרוכות, כדתנן בריש פ״ה דיומא (דף נא:). וזה לפע״ד כי לא היו שם הארון והכרובים, ולכן סיבב את פני הדבר שנסתפקו על אותה מחיצה כדכתב שם הר״ב, ולא היו שם אלא שתי פרוכות בלא מחיצה. אך לעתיד שהארון והכרובים יחזרו למקומן ותהיה שם מחיצה המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים, וזהו שערי ל׳ רבים. כלומר בהכנסם לפנים מב׳ השערים של היכל ושל קדש הקדשים אז בגדי פשתים ילבשו, אך בשער ההיכל לבד אינו כן כי גם בהכנסם להיכל להקטיר קטרת של כל יום היה לובש שמנה בגדים. וז״ש ולא יעלה עליהם צמר בשרתם בשערי החצר הפנימית וביתה, דהיינו דוקא בהכנסם לבית קדש הקדשים. ואמר בגדי פשתים ילבשו על הכתונת, ולא יעלה עליהם צמר הם חשן ואפוד ומעיל. פארי פשתים יהיו על ראשם היא המצנפת, ומכנסי פשתים כמשמעו, לא יחגרו ביזע היא האבנט, כמ״ש הרמב״ם ריש פ׳ עשירי מהלכות כלי בית המקדש ז״ל, ועל האבנט מפורש בקבלה לא יחגרו ביזע וכו׳. ועדין צריכין אנו למודעי למה הוצרך להשמיענו מ״ש בתורה להדיא בפ׳ אחרי מות. כתונת בד קדש ילבש וכו׳ (ויקרא טז, ד). אך נלע״ד כי הנה טעם איסור הכלאים כתב רבנו בחיי בפ׳ קדושים, שהם שתי כחות הפכיים בענין קרבנם של קין והבל, והמחברם ולובש אותם יעלה עליו רוח הטומאה, שכן אותיות שעטנ״ז שט״ן ע״ז, אמנם הותר הכלאים בציצית וגם בבגדי כהונה שאז אין פחד מהקטרוג, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח, ה). ע״ש בארוכה (ועל דרך הקבלה בסוד מצות הכלאים, מצוה זו ממצות הנקראות חקים, ואין תכלית הכונה בחקים האלה בענינים הגופנים בלבד, רק בכחות השכלים הנמשכים מן השמים, ולכך נקראו חקות שמים, כענין שכתוב הידעת חקות שמים (איוב לח, לג). וחקות האלו לא נתנו רק לישראל, הוא שכתוב חקיו ומשפטיו לישראל (תהלים קמז, יט). וכתיב כי חק לישראל הוא (תהלים פא, ה). וכל הכחות העליונים השכליים, כל אחד ואחד ממונה כל פקודתו ועל ממשלתו, והפעולות בעולם השפל הזה משתלשלות בסבתם, ובזה העולם מתקיים ועומד על השלמות. וכבר ידעת מאמרם ז״ל, אפילו העליונים צריכי׳ שלום, שנאמר עושה שלום במרומיו. והשלום שלהם הוא קיומם, ושיפעלו פעולתם במנוי׳, וא״כ המעמיד תולדות למטה מין במינו גורם השלום למעלה, כי הכחות הממונים הם משלימין מנוי׳ הראוי כמו שצריך העולם השפל. והמעמיד תולדות למטה מין בשאינו מינו, הרי זה גורם הפך השלום, כי הוא מערב הכחות העליונים ומבטל אותן, ועוקר אותן ממנוי׳. וזהו סוד הלשון של כלאי׳. שהוא לשון מניעה, כלומר בטול הכחות. מלשון לא תכלא רחמיך ממני. וכן בית הכלא. כי הנתן שם הוא מתבטל ממלאכתו, וזהו לשון חקים, מלשון חקיקה וציור, כי הם ציורי ענינים שכליי׳ של מעלה, והמרביע בהמה מין בשאינו מינו, או הזורע צמח מין בשאינו מינו, והם יונקים זה מזה, הרי זה מערבב הכחות העליונים, כח ההולדה או כח הצמיחה, וכמו שדרשו רז״ל, אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, מכה אותו ואומר לו גדל, שנאמר הידעת חקות שמים וגומר. ומפני שהשנים הנולדים בעולם ראשונה, היו כלאי׳, זה מצד הרוח הטובה, וזה מצד הרוח הרעה, ואנחנו נצטוינו להמשך אחר הרוח הקדש, ולהתרחק מן הרע שהוא מצד רוח הטומאה, על כן נאסר לנו הכלאים כי הוא חבור שני קצוות, שהם ב׳ הפכים, אין ראוי לחבר אותן כי אין חבורן עולה יפה. אבל ראוי להרחיקם ולהפרידם זה מזה, והמפריש ביניהם גורם שלום בעולם, והמחבר אותן יחד מסלק השלום מן העולם, כי הוא מערבב הכחות העליונים ומשים קטרוג בין פמליא של מעלה. והכלאים נאסרו לנו בשלשה דברים, בבהמות ובזרעים ובבגדים, מה שנאסר לנו בבהמות, לפי שמנהג אדם ובהמה, טבע התולדה בהם שוה, ומה שנאסר לנו בזרע השדה, לפי האשה הוקשה לשדה בהיותה מוכנת לקבל תולדה כשדה, ומה שנאסר לנו בבגדים, והוא הצמר והפשתים, לפי שהנולדים ראשונה, קרבנם היה צמר ופשתים, זה הביא הצמר וזה הביא הפשתים, ולכך נאסר לנו חבור הצמר והפשתים יחדיו, לפי שחבור שניהם בכרס אחד לא עלה יפה. כי היה בזה ערבוב כחות הגורם למה שהוא הפך השלום וסופו הוכיח על תחלתו, כי רצח זה את זה בסוף ונאבדו שניהם מן העולם, וזהו שאמרו רבותינו ז״ל, שעטנז שוע טווי ונוז. כי זה לבדו וזה לבדו מותר, ולכך נקרא הפשתים בלשון הקדש בר, כלומר יחידי, שאסור לחברו עם הצמר. וכן הצמר עם הפשתים, כי החבור הוא האסור. והלובש בגד זה למטה, מערבב הכחות העליונים. והנה ישראל הוזהרו מהחבור הזה שהם הפכים, כדי להתרחק מרוח הטומאה ולהתקדש ברוה״ק. ואמר לא יעלה עליך, כלומר רוח הטומאה, באר כי בלבשו בגד כלאים שעטנז יעלה עליו רוח הטומאה, כי הוא חבור שני ההפכים אשר אין חבורן עולה יפה, ומה שהותר הכלאים בציצית, גם בבגדי הכהנים, ובלבד בשעת עבודה, לפי שכל הכחות המשתנים זה מזה, כולם כלולין במצות ציצית, בין הלבן והתכלת, וזהו סוד הכתוב שאמר (משלי ל״א). אשת חיל. והיא מדת התכלת, דרשה צמר ופשתים. ותעש בחפץ כפיה. יאמר כי המדה ההיא דורשת וחוקרת אחר העובר ומחברת צמר ופשתים יחדו, כדי להענישו, ומצד אחר ותעש בחפץ כפיה. בציצית, והם כולן כלולין במצות ציצית, אין צריך לומר בבית המקדש בשעת עבודה שכל הכחות כלולין שם, כי כל עניני בית המקדש של מטה, כלן דוגמת עניני בית המקדש של מעלה). ועיין בזהר פ׳ קדושים דף פ״ו ב׳ (כלאים, מהו כלאים. כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא, כמה דאת אמר, אל בית הַכֶּלֶא (ירמיה לז). בגין דלא למעבד מידי. כלאים: מניעותא, דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים: ערבובייא, דעביד ערבוביא בחילא דלעילא, ואכחיש פומבי דמלכא, כמה דאתמר, (ובגין כך) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. תא חזי, כתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב). והא אתמר, דשני פקודוי דמלכא, ואחלף עץ חיים, דביה אשתלים כלא, וביה תליא מהימנותא, ואתדבק באתר אחרא. והא תנינן, בכלא בעי בר נש לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא, ולמעבד עובדא כמה דאצטריך. ואי אשתני במלה אחרא, הוא אנגיד עליה לשריא ביה מלה אחרא דלא אצטריך. ותא חזי, בשעתא דבר נש אחזי עובדא לתתא בארח מישר, כמה דאצטריך, נגיד ונפיק ושריא עלוי רוח קדישא עלאה. ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא, דלית איהו אורח מישר, כדין נגיד ונפיק ושרי עלוי רוח אחרא, דלא אצטריך, דסטי ליה לבר נש לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא. הוי אומר, ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא. כתיב, דרשה צמר ופשתים (משלי לא). דרשה, מהו דרשה. דבעיא ודריש על צמר ופשתים, מאן דמחבר לון כחדא, ואי תימא בציצית אמאי שרי. הא אוקמוה. אבל התם הוא ההוא לבושא בתקונוי, באשלמות עובדא כדקא חזי. (נ״א ודא) תו, דרשה צמר ופשתים, למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שריא. בשעתא דאיהו באשלמותא, דכתיב, ותעש בחפץ כפיה. וציצית, הא אוקימנא דהתם בההוא כללא דשלימותא אשתכח, ולא עביד מדי. אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא, מאן דאתי לחברא לון כחדא, אתער עליה רוחא דלא אצטריך. מלה דא מאן אוכח. קין והבל אוכחן. דדא אתי מסטרא חד, ודא אתי מסטרא אחרא. ובגין כך לא לבעי לן לחברא לון כחדא. (ס״א ל״ג מלה דא מאן אוכח. קין והבל אוכחן) וקרבנא דקין, אתרחק מקמי קרבנא דהבל. ועל דא ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא יעלה עליך סתם, לא יעלה עליך רוחא אחרא לשלטאה בך. ואצטריך ליה לבר נש לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות, ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא, רוח עלאה, לאתקדשא ביה, אתא לאתקדשא מקדשין ליה, דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי׳. כתיב ומעץ הדעת טוב ורע, ומה על דא גרים אדם מיתה בעלמא, מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך, על אחת כמה וכמה. שור וחמור אוכחן. מסטרא דא אקרי שור, ומסטרא דא אקרי חמור, ועל דא כתיב, לא תחרוש בשור ובחמור יחדו (דברים כב). לא תעביד ערבובייא כחדא, בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא, לאבאשא עלמא. ומאן דפריש לון, אסגי שלמא בעלמא. אוף הכא, מאן דפריש לון בההוא גוונא כמה דאמרו, דלא אשתכח שוע טווי ונוז כחדא, האי בר נש אסגי שלמא עליה, ועל כל עלמא. קרבנא דקין הוה פשתים, וקרבנא דהבל הוה צמר, לאו דא כדא, ולאו דא כדא. רזא דמלה, קין כלאים הוה, ערבוביא דלא אצטריך, סטרא אחרא, דלא זינא דחוה ואדם. וקורבניה מההוא סטרא קא אתיא. הבל מזינא חדא דאדם וחוה. ובמעהא דחוה אתחברו אלין תרין סטרין. ובגין דאתחברו כחדא, לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא, ואתאבידו. ועד יומא דין, סטרא דלהון קיימא. ומאן דאחזי גרמיה בעובדא דחבורא דא, אתער עליה אינון סטרין כחדא, ויכיל לאתזקא, ושארי עלוי רוחא אחרא, דלא אצטריך. וישראל בעאן לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין, לאשתכחא בשלמא, בעלמא דין ובעלמא דאתי. כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו (ובאבנט בד יחגור) (ויקרא ו). אמאי אקרי בד, יחידאי. בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא, ועל דא לא כתיב מדו פשתים, אלא בד יחידאה. וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי. אלא אלין מאני בד, בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה, כד הוה מפני קטרא (ס״א קטמא) דדשנא דעולה, דהא עולה מסטרא דעבודה זרה והרהורא בישא קא אתיא. ובגין כך, בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו, ולא בערבוביא כמה דאמרן, בגין דיתכפר ליה לבר נש כל אינון חובין דאתיין מההוא סטרא. וכד עייל למקדשא, אתר דשלימו אשתכח, וכל אינון פולחני דשלימותא, אף על גב דאתחברו, לית לן בה, כמה דאמרן בציצית, בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון זיינין דלעילא, וכל אינון מאני מקדשא, משתכחין ביה כמה זיינין משניין דא מן דא, וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא. זכאין אינון ישראל, דקודשא בריך הוא יהיב להו אורייתא דקשוט, אורייתא דמהימנותא, וריחם להו מכל שאר עמין עובדי עבודה זרה, דכתיב, אהבתי אתכם אמר ה׳ (מלאכי א)). עוד פירשנו בדרוש לפ׳ אחרי מות וקדושים שלכן אין כ״ג נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב, לפי שבהכנס האדם אל הקדש פנימה נזכר עון להתפש מש״כ בחוץ וע״ש (ח"ג דרוש כ״ז). אף אנו נאמר שהכלאים נאסר לפני ולפנים לפי שאז יזכר עון הכלאים ויוכל להענש. והוצרך יחזקאל להזהיר על זה שלא נאמר דדוקא לשעבר נאסר הכלאים. אבל לעתיד שהעולם יתוקן והקטרוג בטל יהיה מותר. לכן הוצרך מחדש להזהיר ולא יעלה עליהם צמר וכו׳. כי אין בין העה״ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד (סנהדרין צט.). ובצאתם אל החצר החצונה אל החצר החצונה אל העם יפשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בם והניחו אותם בלשכות הקדש (יחזקאל מד, יט). רש״י ז״ל פי׳ שזה מדבר בעזרת נשים, שלכן כפל אל החצר החצונה, כלומר לא בעזרת ישראל אלא בעזרת נשים שהיא חצונה מכלן. ונלע״ד כי הנה כתב הרמב״ם ז״ל בפ״ד מהלכות עבודת יה״כ. כי שתי פעמים היה לובש כ״ג בגדי לבן ופושטן. ובראשונה אחר שעשה כל עבודת היום בבגדי לבן, כתוב שם בפ״ד. ויוצא לעזרת הנשים וקורא שם בתורה. אבל בשנייה שהיה נכנס להוציא את הכף ואת המחתה, כתוב ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש והניחם שם (ויקרא טז, כג). ואז״ל (יומא כד.) שטעונין גניזה. לכן אמר ובצאתם אל החצר החצונה פעם ראשונה לקרות, ועוד פעם שנית יצא אל החצר החצונה אל העם, דהיינו ביציאתו לגמרי אז יפשטו את בגדיהם והניחו אותם בלשכות הקדש, דהיינו והניחם שם בגניזה. עוד שם ועל ריב המה יעמדו למשפט במשפטי ישפטוהו וכו׳ (יחזקאל מד, כד). וכתיב לישפט ושפטוהו. שיובן עם מ״ש בסנהדרין פ״ב (סנהדרין יט.), המלך לא דן ולא דנין אותו, הדא אמרה במלכי ישראל אבל במלכי בית דוד דן ודנין אותו, דהא כתיב בית דוד דינו לבקר משפט (ירמיה כא, יב). וכתיב התקוששו וקושו וכו׳ (צפניה ב, א). לכן אמר ועל ריב המה יעמדו לישפט תחלה, ובזה יעמדו למשפט, קשט עצמך ואח״כ קשט אחרים. שכן כתוב ובאת אל הכהנים הלויים וכו׳ ודרשת והגידו לך את דבר המשפט (דברים יז, ט). ולכן צריך שגם הם יעמדו לישפט, ובזה במשפטי ישפטוהו לבעל הריב, וגם הם ישפטוהו אם יצטרך לזה. כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים (יחזקאל מד, לא), מלבד מה שפי׳ בפ״ד דמנחות (דף מה.), כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי, רבינא אמר כהנים אצטריכא ליה, סד״א הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו משתרי נמי נבלה וטרפה קמל״ן. נלע״ד עוד לומר עם מ״ש בפ״ב דחולין (דף לז:), ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי (יחזקאל ד, יד). שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם, ולא בא בפי בשר פגול, שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם. ופרש״י ז״ל כוס כוס, שחוט שחוט שלא תמות לפי שמסוכנת היא, דנבלה ממש ליכא למימר דא״כ מאי רבותיה ע״כ. ולפי שהכהנים צריכים להתנהג בקדושה יותר מכל ישראל כמ״ש הרד״ק ז״ל, אע״פ שישראל מוזהרים עליה הכהנים מוזהרים יותר וכו׳. אפשר שמזהיר על הכהנים שלא יאכלו מבשר כוס כוס כנז׳, שגם היא נק׳ נבלה וטרפה, וזהו כל נבלה וטרפה, דהיינו שקרובה להיות נבלה, ולא מבעיא בעוף שאפי׳ לא רפרף אלא בעינו ולא כשכש אלא בזנבו הרי זה פרכוס ושרי וקרוב לטעות בו. אלא גם מן הבהמה שצריכה פרכוס גדול ואפשר לעמוד עליה לא יאכלו הכהנים. וכן כתב הרמב״ם ז״ל ופסק כן בש״ע טור י״ד סי׳ י״ז ז״ל, גדולי החכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים ושוחטים אותה כדי שלא תמות, ואע״פ שפרכסה בסוף השחיטה ע״כ. וכל שכן הכהנים משרתי אלקינו צריך שינהגו סלסול בעצמן יותר מכל ישראל.

ולענין זה נבאר מ״ש בסוף פ׳ זו ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי (ויקרא כד, י). ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן (שם יא). וקשה מאד בפסוקים אלה, שהרי הראשון רובו מיותר, שהיה לו לומר בקצור וינצו במחנה בן אשה ישראלית והוא בן מצרי ואיש הישראלי. ומאי ׳ויצא׳. ועוד כיון שאמר ׳במחנה׳ מהו בתוך בני ישראל. ועוד למה המתין להזכיר שם אמו אחרי אמרו ויביאו אותו אל משה, היה לו לומר בתחלה ויצא בן אשה ישראלית ושמה שלומית בת דברי למטה דן. אמנם כבר הקדמנו מ׳ ז״ל בויקרא רבה פ׳ ל״ב. וקשה מהו יצא מעולמו, ומה ראיה הביא מויצא איש הבינים. ועוד קשה דבשלמא לר׳ חייא שאמר מפ׳ יוחסין יצא הכתובים מורים כן, וינצו במחנה על עסקי המחנה. אבל לר׳ לוי ולר׳ ברכיה היכא רמיזא בכתובים מה שדרשו, שאם מפני סמיכות הפרשיות ענין הפסוקי׳ אינו מורה כן. אך רצה הכתוב לכסות ערותה של האשה, ולכן מתחלה אמר ׳ויצא בן אשה ישראלית׳ מבלי הזכיר שמה. ומהו ׳ויצא׳, ר׳ לוי אמר יצא מעולמו דהיינו שיצא מכלל ישראל, ועתה נתגלית חרפתו בקהל, והנה איתא בפ׳ הערל (יבמות עח:), וכן בויקרא רבה פ׳ ל״ב. אמר רב הונא ממזרא לא חיי, א״ר זירא דידיע חיי דלא ידיע לא חיי. והנה זה הרשע אילו היה עומד חוץ למחנה וידעו הכל כי הוא ממזר היה חי. אך רצה לכסות ערותו במה שבא ליטע אהלו במחנה דן ועי״כ יצא מעולמו כי בשלא ידיע לא חיי. והביא ראיה מויצא איש הבינים, שמשם נראה שגלית היה ממזר כמו שכתבנו בס׳ אלון בכות שלנו במזמור שיר המעלות זכור ה׳ לדוד, וע״ש דברים יקרי הערך (אלון בכות‏. ‏ט״ו שיר למעלות, תהלים קל״ב). וכשם שגלית חרף מערכות אלקים חיים ועל זה נהרג, אף זה ויקוב את השם ולפיכך הרגוהו. ואמר והוא בן איש מצרי. כלומר אעפ״י שמצד אמו היה ישראל, ׳והוא בן איש מצרי׳ מצד אביו היה פסול. ואמר ׳והוא׳ להורות על מ״ש רז״ל שם בויקרא רבה (ויקרא רבה פ׳ ל״ב), אחת היתה ופרסמה הכתוב. וזהו ׳והוא׳ כלומר הוא לבדו נשאר בפסלותו, כי לא היה בישראל שום א׳ פרוץ ערוה, אלא הוא לבדו היה פסול בתוך בני ישראל. וינצו במחנה, כי הוא סבר כמו שנפסקה הלכה גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, אך ישראל שהיו מיוחסי׳ לא רצו שיטע אהלו במחנה דן ולא יתערב זר בתוכם. ר׳ ברכיה אמר מפרשה של מעלן יצא. כי כתוב ולקחת סלת ואפית אותה שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת (ויקרא כד, ה). ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת וכו׳ (שם ו). ויובנו הפסוקי׳ האלה עם הקדמה גדולה ונוראה שיש לנו בספרי דבי רב האר״י זלה״ה ז״ל, דע כי כל מה שאוכל אדם בתוך השבוע הרוב הולך אל החצונים ואין בו רוחניות כי אם החלק ההכרחי למזון הנפש שלא תפרד, והמותר מזה הוא מוסיף כח ליצה״ר. ומה שאדם אוכל בשבת הכל הוא רוחני אע״פ שיאכל יותר מן הצורך. וזה היה הויכוח של הלל ושמאי, כי הלל כשהיה מוצא שום דבר נאה שומר אותו לשבת כדי שיעשה הכל רוחניות, ושמאי היה לוקח ביום א׳, וביום שני אם היה מוצא אחרת יותר נאה היה אוכל הראשונה לפי שהיה סובר שכיון שהיה לוקח אותה ליום השבת חל עליה קדושת שבת, ואפילו שהיה אוכלה בחול היה נבלע ג״כ באיבריו וכו׳. עוד איתא ביומא פ״ח (דף עה:), א״ר חסדא בתחלה היו דומים לתרנגולים שמנקרין באשפה עד שבא משה וקבע להם זמן סעודתם. ופרש״י ז״ל בבקר ובערב ע״כ. לכן נלע״ד שצוה הב״ה לעשות י״ב חלות כנגד ששת ימי המעשה שבהם י״ב סעודות, לכל יום שתי סעודות, להמשיך שפע שבע רצון לכל ימי השבוע, ולכן היו עורכים אותו בשבת, והיה סלת מנופה להורות על אכילת השבת שהיא מנוקה בלי דופי שכל האכילה היא רוחנית כנז׳. אמנם שני עשרונים יהיה החלה האחת, רמז כי באכילה זו יש הנאה לגוף ולנפש, ולכן צריך שיהיו שוים, וכן אמרו בתורת כהנים, י״ב חלות שיהיו שוות, שני עשרונים שיהיו שוים. וצורת לחם הפנים היתה כמין תיבה פרוצה משתי רוחותיה (רש״י. שמות כה, כט), שלכן נק׳ לחם הפנים כי יש לו פנים לכאן ולכאן, והרמז לחומר ולצורה, שיש ביד האדם להטות החומר לצורה או הצורה לחומר כי הבחירה בידו. ואיכא מ״ד שצורתו כמין ספינה רוקדת כי העה״ז נמשל לספינה והים הוא הגהינם, כדאמרי׳ בפ׳ הבונה (שבת קד.), ופי׳ רש״י ז״ל, גהינם קרוי ים לפי שהרוב הולכים שם. כן האדם כשאוכל יותר מדאי ואוכל דברים אשר לא כן נופל בגהינם. ולפי שהם ששת ימי המעשה, ובכל יום שתי סעודות, לכן אמר ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת (ויקרא כד, ו). ועל הכל צריך לומר ד״ת על השלחן, שאז נאמר זה השלחן אשר לפני ה׳ (יחזקאל מא, כב). ולכן אמר על השלחן הטהור לפני ה׳. ואפשר עוד שהיו שתי מערכות שש המערכת, לרמוז למ״ש רז״ל בסוף פ׳ מי שאחזו (גיטין עז.), הביאו הרי״ף שם, חד בשבא ותרי בשבא ותלתא בשבא בתר שבתא, ד׳ וה׳ ומעלי שבתא קמי שבתא. ופי׳ על שם האר״י זלה״ה כי ג׳ ימים הראשונים נשאר רושם נפש רוח נשמה יתירה של השבת הקודם, וג׳ ימים אחרונים הם הכנה לקבל הארת נר״ן יתירים של השבת הבאה. ולרמז זה היו שתי מערכות שש המערכת. ׳ונתת על המערכת לבונה זכה׳ (ויקרא כד, ז) היא התורה וצדקה. שלכן צריך להאריך על שלחנו כדי שיבאו עניים כנודע (רש״י ברכות נד:), ובזה והיתה ללחם לאזכרה אשה לה׳. שתהא אכילתו רצויה ומקובלת כקרבן אשה לה׳, וכמ״ש בפ׳ הרואה (ברכות נה.), המזבח עץ וכו׳, ויאמר אלי זה השלחן אשר לפני ה׳ (יחזקאל מא, כב). פתח במזבח וסיים בשלחן, בזמן שב״ה קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו ע״כ. הנה כי כן כשמוע הרשע הזה פרשת לחם הפנים, שממנו נראה שאין לאדם למלאות בטנו בימות החול, רק בשבת יש שפע שבע רצון, אמר דרכו של מלך לאכול פת חמה, כלומר בכל יום יהי למלא בטנו ולא להמתין לשבת. וזה לפי שלא האמין לנס שנעשה בלחם הפנים, לשום לחם חום ביום הלקחו (ש"א כא, ז). ואמרו במנחות פ״ג (דף כט.), אריב״ל נס גדול נעשה בלחם הפנים סלוקו כסדורו. ופרש״י כשמסלקין אותו היה חם ע״כ. ולמד ר׳ ברכיה לדרוש מפ׳ של מעלה יצא משום דסמיך ליה. כי המעשה הזה אירע בשנה שנייה כמו שנזכיר, ולמה כתבו כאן אחר צווי המנורה ולחם הפנים שהיה בשנה ראשונה, אלא ודאי שכונת הכתוב להגיד מהיכן יצא לו לזה הרשע לקרוא תגר, לפי שהיה בכלל מש״ה ובטן רשעים תחסר (משלי יג, כה). ולכן לגלג ואמר וכו׳. תני ר׳ חייא מפ׳ יוחסין יצא. שבזה אתי שפיר ויצא בן אשה ישראלית (ויקרא כד, י), שיצא מחוייב מבית דינו של משה והוציאוהו ממחנה דן. ועל שלשתן ויקוב בן האשה הישראלית (שם יא), חזר ואמר בן האשה הישראלית, לפי שהטעם שהוציאוהו ממחנה דן הוא מדכתיב איש על דגלו באותות לבית אבותם (במדבר ב, ב). ולא לבית אמותם, לכן חזר ואמר כן מטעם זה. הנה מתחלה לר׳ לוי שיצא מעולמו הוא לפי שהיה ממזר, ואיתא בקדושין פ״ד (דף ע:), א״ר חמא ב״ח כשהב״ה משרה שכינתו אינו משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל. וכ״כ שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב, ד). ואיתא ג״כ בזהר פ׳ משפטים דף קי״ג ב׳. ואית עשוק אחר דאקרי ממזר, כד נפק לעלמא מיד מפרישין ליה מקהלתא דעמא קדישא, ההוא ממזר אושיד דמעין קמי קב״ה ואטעין קמיה מריה דעלמא אי אבהתי חבו אנא מה חובא עבידנא. והנה דמעת העשוקים וכו׳ (קהלת ד, א). וכ״כ בויקרא רבה פ׳ ל״ב. לכן זה הרשע בראותו שנתרחק ממחנה ישראל קרא תגר לפניו ית׳, ויקוב את השם (ויקרא כד, יא). על שלא רצה להזכיר שמו על שאינם מיוחסים. ולר׳ ברכיה שמפרשה שלמעלן יצא, ויקוב את השם לפי שצר לו להסתפק בהכרחי, מדכתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם (דברים ח, ג). וכל האוכל ועוסק בד״ת כאילו אכל משלחנו של מקום, וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה׳ (יחזקאל מא, כב). ולר׳ חייא לפי שהב״ה מזכיר שמו על המשפחות המיוחסות ולא על שאינן מיוחסות, ולכן וינאץ בזעם אפו ויקוב וכו׳ (איכה ב, ו).

ובזהר פ׳ זו דף ק״ה ב׳. ויצא בן אשה ישראלית וכו׳ (ויקרא כד, י). ר׳ יהודה אמר נפק מכללא דחלקא דישראל, נפק מכללא דכלא, נפק מכללא דמהימנותא. הרי אלו ג׳ טעמים הנ״ל, כי לגבי מ״ש יצא מעולמו לפי שנתגלה היותו ממזר, ז״ש נפק מכללא דישראל, לא יבא ממזר בקהל ה׳ (דברים כג, ג). וכנגד מ״ש ר׳ חייא מפ׳ יוחסין יצא, נפק מכללא דכלא, שלא היה מיוחס כזרע ישראל. וכנגד מ״ש ר׳ ברכיה מפ׳ שלמעלן יצא אמר נפק מכללא דמהימנותא, שלגלג על לחם הפנים ולא האמין שהיה הלחם חם ביום הלקחו, ועוד כמ״ש בזהר פ׳ בשלח דף ס״ב א׳. כל אינון בני מהימנותא בעאן בכל יומא ויומא לשאלא מזונייהו מקב״ה וכו׳. ושם עמוד ב׳. ובהא אשתמודען אינון בני מהימנותא בכל יומא ויומא וכו׳. שלכן היה לחם הפנים על השלחן כנז׳, וזה הרשע נפק מכללא דמהימנותא.

ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה׳ (ויקרא כד, יב). איתא בת״כ ולא הניחו המקושש עמו, ושניהם היו בפרק א׳. והקשה בעל קרבן אהרן שהרי אמרו שלא יטע אהלו בדגל דן ולא נצטוו על הדגלים עד השנה השנית, ומעשה דמקושש היה בשנה ראשונה כדאיתא בספרי, בגנותן של ישראל הכתוב מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשנייה בא זה וחיללה. ותירץ בשם הרא״ם ז״ל, דודאי גם בשנה ראשונה היה מעשה דמגדף, כי עם היות שלא היה להם דגלים היו נוהגים לישב כל שבט ושבט בפני עצמו, כי כן צום יעקב בשעת מיתתו לישא מטתו, ולזה נתקוטטו על זה שבא ליטע אהלו עמהם עכ״ל. ובמחילה מכבודם אומר אני שהמגדף היה בשנה שנייה כשנצטוו על הדגלים, וגם המקושש היה בשנה שנייה, שכן כתבו התוס׳ בבבא בתרא פ״ח (דף קיט: ד״ה אפילו קטנה שבהן), ומעשה מקושש היה מיד אחר מעשה המרגלים, דאמרי׳ במדרש שלשם שמים נתכוון, שהיו ישראל אומרים כיון שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ ממעשה מרגלים שוב אינן מחוייבין במצות, ועמד וחילל שבת כדי שיהרגוהו ויראו אחרים ע״כ. והמרגלים היו בשנה שנייה בלי ספק אחר מחלוקתו של קרח, שנאמר ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן (במדבר יב, טז). שמשם נשתלחו המרגלים, ופי׳ רש״י (דברים א, א), וחצרות במחלוקתו של קרח, שחלק על הכהונה אחר שנבחר אהרן שהיה בשנה שנייה כנודע. א״כ שנים אלה היו כא׳ מקושש ומגדף, שכן כתוב בפסיקתא זוטרתי בפ׳ זו, זה המעשה היה במדבר סיני, שנאמר וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו וכו׳ (במדבר א, נב). ולא הניחום יחד כי המקושש ידעו שהיה במיתה, אך לא המגדף שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו כמ״ש רש״י ז״ל, ומה שיקשה ממ״ש בספרי כנז׳, יגעתי ומצאתי בס׳ נחלת יעקב על רש״י ז״ל וז״ל, שאעפ״י שהמקושש חטא בשנה ראשונה, לא דנו אותו עד שנה שנייה, לפי שלא היו יודעים באיזו מיתה, והשי״ת לא פירש להם עד שנה שניה, ובתוך זה הזמן חטא המקלל וכו׳. אבל בפ׳ יש נוחלין (בבא בתרא קיט.), הביאו התוס׳ מדרש שהמקושש היה מיד אחר המרגלים, והיינו בשנה שנייה, ע״כ דברי פי חכם חן, ושמחתי שכיונתי לדעת גדול. האל הגדול. יזכנו לראות ישועות מלכו מגדול. ב״ב אמן. בילא״ו.