דרוש ל' לחג הסכות

ביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו (ויקרא כג, לה).

פסחים פרק ראשון (דף ה.): תנא דבי ר' ישמעאל בשכר ג' ראשון זכו לשלשה ראשון. להכרית זרעו של עשו ולבנין בית המקדש ולשמו של משיח. להכרית זרעו של עשו, שנאמר ויצא הראשון אדמוני (בראשית כה, כה). ולבנין בית המקדש, דכתיב כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו (ירמיה יז, יב). ולשמו של משיח, דכתיב ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן (ישעיה מא, כז). ע"כ.

יתן המחסום וישים היד לפה האיש הרשע כי אין הב"ה חפץ בקלוסו כאשר חכמים הגידו בויקרא רבה פ' י"ו: א"ר לוי מצינו בתורה בנביאים בכתובים שאין הב"ה חפץ בקלוסו של רשע, מן התורה ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא (ויקרא יג, מה). מן הנביאים ויהי הוא מספר למלך את אשר החיה את המת והנה האשה אשר החיה את בנה צועקת אל המלך על ביתה ועל שדה ויאמר גחזי אדוני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע (מ"ב ח, ה). ודילמא לאחורי תרעא הוה קאים, רבנין אמרי אפילו בסוף העולם הסיטה הב"ה והביאה כדי שלא יספר אותו רשע בשבחו של הב"ה. בכתובים מנין, שנאמר ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי (תהלים נ, טז). ע"כ. וקשה למה הוצרך להביא ראיה מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים. ועוד קשה מה שהביא הפסוק של גחזי, שהרי גחזי היה מספר בשבחו של אלישע ולא בשבחו של מקום, והגם כי חפץ הקדוש ברוך הוא בכבודן של צדיקים יותר מכבודו לאו בהכי משתעי קרא. ועוד יש קושיא עצומה מאמרו "שאין הב"ה חפץ בקלוסו של רשע". שהרי ר' לוי עצמו הוא האומר בשמות רבה פ' ז' ז"ל: אמר רבי לוי משל למלך שהיה לו פרדס ונטע בו אילני סרק ואילני מאכל, א"ל עבדיו מה הנאה יש לך באילני סרק הללו, א"ל כשם שאני צריך לאילני מאכל כך אני צריך לאילני סרק, שאלולי אילני סרק מהיכן הייתי עושה לי מרחצאות וכבשונות, לכך נאמר אל בני ישראל ואל פרעה (שמות ו, יג). שכשם שקלוסו של הב"ה עולה מגן עדן מפי הצדיקים כך עולה מגהינם מפי הרשעים, שנאמר עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו (תהלים פד, ז). מהו מעין ישיתוהו, שמורידין דמעות כמעינות עד שמנצצין את גהינם בדמעותיהן ומשם הקלוס עולה, שנאמר גם ברכות יעטה מורה. מה הם אומרים, א"ר יוחנן יפה אמרת, יפה דנת, יפה טהרת, יפה טמאת, יפה חייבת, יפה למדת, יפה הורית ע"כ. וכיון דאתא לידן מאמר זה נבארהו כיד ה' הטובה עלינו, דקשה שהרי אין המשל דומה לנמשל, כי במשל יש לו הנאה מאילני סרק לעשות מרחצאות וכבשונות, אך בנמשל מה הנאה יש לו מקילוסן של רשעים, שהרי בקלוסן של צדיקים שמו מתעלה ומתקלס ומה לו עוד. ועוד בשלמא יפה דנת יפה חייבת שפיר קאמרי, אך יפה טהרת יפה טמאת מאי שייטייהו בקלוסן של רשעים.

אמנם במדרש שוחר טוב מזמור פ"ד איתא ז"ל: א"ר יוחנן מלמד שקלוסו של הב"ה עולה מגהינם יותר מגן עדן, שכל מי שרואה את עצמו למעלה מחבירו מקלס להב"ה ואומר אשרי שאני למעלה מזה, וכן כל א' וא' מקלס להב"ה שהוא למעלה מחבירו, שנאמר גם ברכות יעטה מורה (תהלים פד, ז). א"ר יוחנן מה הן אומרים, יפה למדת ויפה הורית ולא שמעינן ע"כ. ועיין מ"ש בדרוש לשמיני עצרת (דרוש ל"ט) ע"פ בשאול מי יודה לך (תהלים ו, ו) [כי אין במות זכרך בשאול מי יודה לך (תהלים ו, ו). וקשה שהרי אמרו בפ"ב דערובין (יט.): שהרשעים אומרים יפה דנת יפה חייבת וכו'. אך יובן עם מ"ש במדרש שוחר טוב מזמור פ"ד. א"ר יוחנן מלמד שקלוסו של הב"ה עולה מגהינם יותר מגן עדן, שכל מי שרואה את עצמו למעלה מחבירו מקלס להב"ה ואומר אשרי שאני למעלה מזה. ואיתא בזהר פ' וילך רפ"ה ב'. בגהינם אית מדורא בתראה תתאה דכלהו, וההוא אקרי שאול תחתית וכו' ע"ש. ז"ש בשאול מי יודה לך, שכיון שהוא תחתון מכלם אין קלוסו של הב"ה עולה משם]. והנה כתבו המפרשים [ס' בינה לעתים לר"ע פיג'ו ח"ב ס'] שיותר יתפעל האדם מהגזמת העונש ממה שיתפעל מהבטחת השכר, שלכן הקללות מרובות על הברכות. בזה יובן המ' הנ"ל שכיון שהרשעים מצדיקים על עצמם את דין שמים, ובזה מורים כי אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא יש להם שכר טוב בעמלם, ואע"פ שאין דעת וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה (קהלת ט, י), עכ"ז איתא בזהר פ' תרומה דף ק"נ א' ז"ל: ואית מנהון דמצפצפי וסלקי, ואלין אינון חייבי עלמא דחשבי בלבייהו תשובה ומיתו ולא יכילו למעבד לה, אילין אתדנו תמן בגהינם ולבתר מצפצפי וסלקי וכו'. ועוד שם, דהא ההוא רעותא נחית מקמי קב"ה ותבר כל גזיזין דתרעי מדורי גהינם ומטי לההוא אתר דההוא חייבא תמן ובטש ביה ואתער ליה ההוא רעותא כמלקדמין, וכדין מצפצפא ההיא נשמתא וסלקא מגו מדורא דשאול וכו'. הרי שע"י הרהור תשובה שהרהרו בעה"ז הוא הגורם שגם בגהינם מהרהרים תשובה ויש להם תקון, ובזה יכון המשל עם הנמשל כי כשם שמאילני סרק עושה מרחצאות לעדן את עצמו וכבשונות לצרף בהם כלים, כן הב"ה צריך לרשעים שמקלסים אותו בגהינם ובזה מתקנים עצמם, וגם מצרפים עצמם שמורידים דמעות (עירובין יט.), והוא אותו ההרהור תשובה שהרהרו בעה"ז, שיורד שם ומעוררים מחדש ובוכים על עונותיהם עד שמצננין גהינם בדמעותיהן, שע"י התשובה שהרהרו בעה"ז ושנתעוררו מתוך גהינם עולים משם ומשם הקלוס עולה, ואחרי הצירוף של גהינם עולים משם לגן עדן והם אומרים יפה אמרת וכו'. הם שבעה דברים כנגד שבעה מדורי גהינם, ולפי שהכתוב אומר גם ברכות יעטה מורה. לכן א"ר יוחנן שאומרים יפה טהרת, יפה טמאת, ומצדיקין הדין על עצמם על שלא שמרו התורה בטהרות וטומאות ושאר עניני התורה ובפרט בדבר ממון שעליהם אומרים יפה חייבת יפה למדת וכו'. הנה כי כן למדנו מזה שהב"ה חפץ בקלוסן של רשעים, ואיך אומר ר' לוי שאין הב"ה חפץ בקלוסו של אדם רשע. אלא ודאי נלע"ד בדיוק לשונו של ר' לוי שאמר שאין הב"ה חפץ בקלוסו של אדם רשע, דהוה סגי שיאמר בקלוסו של רשע מאי של אדם רשע, שבא ללמד שבעוד הרשע בעה"ז ומחזיק ברשעו אין הב"ה חפץ בקלוסו, אך אחרי מותו ונדון בגהינם אז הב"ה חפץ בקלוסו בשעה שמקבל עליו את הדין ואומר יפה דנת וכו'. והוצרך להביא ג' ראיות לפי שקשה מהמ' האחר שהב"ה חפץ בקלוסן של רשעים העולה מתוך גהינם, ולפיכך מביא ג' ראיות, כי מה שאינו חפץ בקלוסו הוא דוקא בעודו בעה"ז שאז נקרא אדם רשע. מן התורה ועל שפם יעטה וכו'. דרישיה דקרא והצרוע אשר בו הנגע וכו' (ויקרא יג, מה). וקשה שכבר כתב איש צרוע הוא וכו' (שם מד). והיה די שיאמר בגדיו יהיו פרומים וכו' (שם מה). ועוד קשה והצרוע אשר בו הנגע, דאם הוא צרוע פשיטא כי הוא אשר בו הנגע. אלא ודאי שמדבר באדם שעדין מחזיק ברשעו ולא שב בתשובה, וזהו אשר בו הנגע שעדין הוא חוטא וגורם שיש בו הנגע. לכן ועל שפם יעטה להורות שאין הב"ה חפץ בקלוסו וטמא טמא יקרא, והוא מ"ש בערכין פ"ג (דף טו:), שבשביל לשון הרע בא הצרעת, ואמרו שם: סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות וכו' (תהלים יב, ד). ולפי שעדין יש מקום לומר שדוקא מצורע הוא דאין הב"ה חפץ בקלוסו לפי שסיפר לשון הרע ופגם בלשון, אך שאר רשעים לא כן. לכן הביא מן הנביאים דכתיב במלכים ב' ח'. והמלך מדבר אל גחזי וכו'. ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע (מ"ב ח, ד). ויהי הוא מספר למלך את אשר החיה את המת והנה האשה אשר החיה את בנה צועקת אל המלך על ביתה ועל שדה, ויאמר גחזי אדוני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע (שם ה). קשה על אריכות לשון הכתוב ויהי הוא מספר למלך, דדי באמרו ויספר למלך. אלא ודאי שגחזי הרשע רצה להכחיד הנס תחת לשונו, וזה דאיתא במדרש הביאו בעל כלי יקר ע"פ ויאמר לגחזי קח משענתי בידך ולך (מ"ב ד, כט). ששם המשענת על כלב א' והחייהו ועם זה פסקה סגולתו ע"כ. לפי זה אמר הכתוב 'ויהי הוא' שתלה הגדולה בעצמו לומר שהוא החיה את המת, ו'את' לרבות הכלב. לומר שהמשענת היתה לה סגולה זו בכישוף, והראיה שהרי הוא אשר החיה את המת. ולכן הזמין הב"ה שבאותה שעה באה האשה עם בנה לפני המלך כדי לחסום פי דוברי שקר, ואז על כרחו שלא בטובתו הוצרך לומר זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע, דמלתא דעבידא לגלויי אם המלך היה שואל לאשה גופא דעובדא היכי הוה. והמלך שהיה מכיר את האיש ואת שיחו ושמע דבריו דסתרי אהדדי, וישאל המלך לאשה ותספר לו (מ"ב ח, ו), כי לא רצה לשמוע עוד מגחזי כי היה בעיניו כמתעתע, ובזה יש תירוץ לקושיא שהקשינו שאין הב"ה חפץ בקלוסו של רשע, ואיך נלמוד זה מגחזי שהיה מספר קלוסו של אלישע ולא של מקום. כי בזה שאמרנו שהיתה כונתו להמעיט הנס ולומר שע"י כשוף שהיה במשענת עשה זה, היה ממעט ג"כ בכבודו של מקום, ולזה הסיט הב"ה לאשה כי לא חפץ בקלוסו של רשע, שעדין הוא מחזיק ברשעו. וגם בזה יכולין אנו לומר דאין ראיה מגחזי שגם הוא חטא בלשון במה שנשבע לשקר לנעמן, כדכתיב הואל קח ככרים (מ"ב ה, כג). ע"ש. ולכן לא רצה הב"ה בקלוסו. לא כן בשאר רשעים. לפיכך הביא מן הכתובים ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי (תהלים נ, טז). שהכונה שכיון שעדין הוא רשע בחיים חייתו שלא שב מדרכו הרשעה אין הב"ה חפץ בקלוסו.

ובזה נבין מ' ז"ל בפ' חלק (סנהדרין צב:), ת"ר בשעה שהפיל נ"נ חמו"ע לכבשן האש, א"ל הב"ה ליחזקאל לך והחיה מתים בבקעת דורא וכו', פתח ואמר אתוהי כמה רברבין וכו' (דניאל ג, לג). א"ר יצחק יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע, שאלמלא לא בא מלאך וסטרו על פיו בקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תלים. וקשה שהרי אין הב"ה חפץ בקלוסו של רשע. אך מן הפסוקים נראה שנ"נ חזר בו ממה שגזר להשתחות לצלם, שהרי אמר בריך אלקהון דשדרך מישך ועבד נגו די שלח מלאכיה ושזיב לעבדוהי וכו' (שם כח). וכל הפסוקים הנמשכים עד שאמר אתוהי כמה רברבין וכו'. והאריך בשבחי המקום. ולכן בא מלאך וסטרו על פיו שלא יאריך בספור שבחיו ית' כי אינו הגון לזה.

עוד יש לתרץ שני המאמרים הנז' לעיל, כי מ"ש שאין הב"ה חפץ בקלוסו של אדם רשע הוא דוקא באדם יחיד, וזהו אדם רשע כמצורע וגחזי ודומיהם, אך בקלוסן של רבים הגם שיש עמהם איזה רשע חפץ הב"ה בקלוסן, שהרי אמרו (כריתות ו:), כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בין סממני הקטרת וכו'. ופירשנוהו במקומו (ח"ג דרוש כ"א). ולכן בחג הסכות הזה אנו אוגדין עם הלולב הערבה הרומזת לרשעים, שאין בהם לא תורה ולא מע"ט, ואמר הב"ה לאבדן א"א אלא יוקשרו כלם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו (ויקרא רבה פ' ל). כאשר פירשנו במ"א. ולבא אל הענין נבאר מ' תמוה בשוחר טוב סי' כ"ז. זבדי בן לוי אמר כל מקום שנאמר לולי בזכות אבות, והכתיב כי לולי התמהמהנו (בראשית מג, י). אמרו כל עצמנו לא היינו עולים משם לשלום אלא בזכות אבות. ר' יוחנן אמר כל לולי בזכות המקום, שנאמר לולי ה' צבאות (ישעיה א, ט). רבי לוי אמר בזכות התורה, שנאמר לולי תורתך שעשועי (תהלים קיט, צב). ובזכות האמונה, לולא האמנתי לראות (תהלים כז, יג). ע"כ. והמ' תמוה מאד שהרי התחיל ואמר כל מקום שנאמר לולי בזכות אבות, ואיך יאמרו אח"כ ר' יוחנן דברים אחרים, ובפרט ר' לוי שאמר בזכות התורה ובזכות האמונה. והמ' הזה הובא ג"כ בב"ר פ' ע"ד. ומשם למדתי שזבדי בן לוי דבר על פסוק לולי אלקי אבי אלקי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני (בראשית לא, מב). ומשם למד שכל לולי בזכות אבות, וכתיב לולי בי' לרמוז לעשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכלם, וגם רמז לעשרת הדברות שקיימו האבות. והקשה והכתיב כי לולא התמהמהנו, ואיך שייך כאן זכות אבות, והשיב שכך היתה כונתם של שבטים כי לולי זכות אבות כל עצמינו וכו'. כלומר בזכות עצמנו לא היינו עולים משם לשלום, וכאן לולא הוא בא' שפי' לו לא, כמו לו יהי כדבריך (בראשית ל, לד). שר"ל הלואי לא התמהמהנו שכבר שבנו זה פעמים כי זכות אבותינו יגן עלינו. ר' יוחנן אמר כל לולי בזכות המקום, שנ' לולי ה' צבאות. וגם זה הוא בי' לרמוז לאות י' של השם, שהוא העומד לישראל בכל צרותם, וגם זה בזכות אבות, כדכתיב כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול (ש"א יב, כב). אך הטעם כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם. וכתוב בילקוט שמואל א' י"ב (רמז קי"ז). אין הואיל אלא לשון שבועה, כד"א ויואל שאול את העם (ש"א יד, כד). ע"כ. ושבועה זו נשבע לאבות, כמ"ש אשר נשבעת להם בך (שמות לב, יג). ר' לוי אמר בזכות התורה, שנ' לולי תורתך שעשועי. גם זה לולי בי' כנגד עשרת הדברות, וגם זה בזכות אבות שקיימו את כל התורה, כדכתיב עקב אשר שמע אברהם בקולי וכו' (בראשית כו, ה). וזהו לולי תורתך שעשועי, ופירשנוהו על גלות מצרים, שאז"ל (שמות רבה פ' ה') ע"פ תכבד העבודה על האנשים (שמות ה, ט). מלמד שהיו בידם מגלות שהיו משתעשעים בהם ביום השבת. ואלולי כן אז בגלות מצרים אבדתי בעוני. ובזכות האמונה לולא האמנתי לראות, וזה כתוב בא' שהוא אות ראשונה של אמת ואמונה, וגם זה בזכות האבות הקדושים, כאברהם שנ' בו והאמין בה' (בראשית טו, ו). ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט, ח). ויצחק כתוב בו ויזרע יצחק בארץ ההיא וכו' (בראשית כו, יב.). ואז"ל (בראשית רבה פ' ס"ד), בארץ קשה והשנה קשה ועכ"ז האמין בה' שא"ל ושכון בארץ (בראשית כו, ב). ופירשו רז"ל (ב"ר פ' ס"ד), עשה שכונה בארץ, הוי זורע, הוי נוטע. ויעקב תתן אמת ליעקב (מיכה ז, כ).

והנה בבריאת העולם שעדין לא באו האבות ולא ניתנה תורה היה העולם מתקיים בחסדו ית', וזהו בזכות המקום, כדכתיב אמרתי עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג). ואיתא בפ' ע"פ (פסחים קיח.), אריב"ל הני כ"ו כי לעולם חסדו כנגד מי, כנגד כ"ו דורות שברא הב"ה בעולמו ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו. אח"כ באו האבות ונתקיים העולם בזכותם, ואח"כ ניתנה תורה ונתבסם העולם ומתקיים בזכות התורה, וכשאינם עוסקים בתורה מתקיימים בזכות האמונה, שכן אמרו בשוחר טוב מזמור ל"א. אמונים נוצר ה' (תהלים לא, כד). אלו שעונין אמן באמונה, אומר ברוך מחיה המתים ועדין לא בא ומאמינים בי שאני מחיה המתים. אומר ברוך גאל ישראל ועדין לא נגאלו אלא לשעה וחזרו ונשתעבדו והם מאמינים שאני עתיד לגואלן ע"כ. ואפשר לומר שזכות האמונה הוא היה במצרים, ויאמן העם (שמות ד, לא). שהיו ממתינין ליום מתן תורה שהבטיחם מרע"ה, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה (שמות ג, יב). והוא מ"ש המשורר לעולם ה' דברך נצב בשמים (תהלים קיט, פט). היא התורה שהיתה מוכנת לבא לעה"ז לקיימו, שנאמר נמוגים ארץ וכל יושביה (תהלים עה, ד), אנכי דהיינו במתן תורה, תכנתי עמודיה סלה. ובזכות האמונה, לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד (תהלים קיט, צ).

ובשבת פ' כל כתבי (דף קיט:), אמר ריש לקיש כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי ג"ע, שנא' פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים (ישעיה כו, ב). אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן. מאי אמן, א"ר חנינא אל מלך נאמן ע"כ. ויש לדקדק מאי קשיתיה בשומר אמונים שאמר אל תקרי. אלא ודאי הוקשה לו לר"ל מאי שומר אמונים, היל"ל עושה או מבקש, כדכתיב אם יש עושה משפט מבקש אמונה (ירמיה ה, א). ועוד למה אמר אמונים לשון רבים, לכן פי' כל העונה אמן בכל כחו דהיינו שמשתדל בכל יום לענות צ"א אמנים כמספר אמ"ן. וזהו בכל כחו. דאין לומר שירים קולו, שאמרו בפ"ז דברכות (דף מה.), אסור להגביה קולו יותר מן המברך, שנ' גדלו לה' אתי (תהלים לד, ד). אלא ר"ל להשלים מנין אמ"ן, וכמ"ש פותחין לו שערי ג"ע. מובן עם מ"ש בילקוט ישעיה סי' כ"ו ע"פ זה ז"ל, עתיד הב"ה להיות יושב בג"ע ודורש וכל הצדיקים יושבין לפניו וכו', עומד זרובבל ואומר יתגדל ויתקדש, וכל באי העולם כלם עונין אמן וכו' ע"ש (ילקוט ישעיה כ"ו רמז תכ"ט. עתיד הקדוש ברוך הוא להיות יושב בג"ע ודורש תורה חדשה שעתיד ליתן ע"י משיח, וכיון שמסיים האגדה עומד זרובבל בן שאלתיאל על רגליו ואומר יתגדל ויתקדש, וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל באי העולם כלם עונין אמן, ואף רשעי ישראל וצדיקי אומות העולם שנשתיירו בגהינם עונים ואומרים אמן מתוך גהינם, ומתרעש העולם והקדוש ברוך הוא שואל מה קול הרעש הגדול אשר שמעתי, ומשיבים מלאכי השרת ואומרים לפניו, רבונו של עולם אלו רשעי ישראל וצדיקי אומות העולם שנשתיירו בגהינם שעונים אמן ומצדיקים עליהם את הדין, מיד מתגלגלים רחמיו של הקדוש ברוך הוא עליהם ביותר, ונוטל מפתח של גהינם ונותן להם למיכאל ולגבריאל בפני כל הצדיקים, ואומר להם לכו ופתחו שערי גהינם ומעלים אותם וכו') כי הענין ארוך. כי בזכות אמן גם רשעי ישראל נכנסים לג"ע. וא"כ מן הראוי שמי שעונה אמן בכל כחו שיפתחו לו שערי ג"ע, שנ' פתחו שערים וכו' שומר אמונים. אל תקרי וכו' כדלעיל, ושומר אמונים הם אותיות שאומרים אמן, ואותיות דדין כאותיות דדין, כי הו' של שומר מתחלפת בא', כי אותיות יהו"א מתחלפות, ולא קאמר להדיא שאומרים אמן ללמדנו מאי דאמרינן בטא"ח סי' קכ"ד. דאין לענות אמן יתומה, דהיינו שלא שמע הברכה מפי המברך, ולזה אמר שומר אמונים, מל' ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יא). שממתין לשמוע כל הברכה מפי המברך ואז עונה אמן. ודוק.

והנה כל הנז' רמוז במלת אמ"ת שר"ת אבות אמונה מקום תורה. ואלה הם כנגד ד' גליות שגלו ישראל, ובזכות ד' אלו נגאלו, כי כבר אז"ל (סנהדרין צח:), ראויה היתה ביאה שנייה להיות כביאה ראשונה אלא שגרם החטא. וזהו כי לולי התמהמהנו בשביל שהושיבו נשים נכריות, כי עתה שבנו זה פעמים, שהיו הגאולות שוות השנייה כראשונה. אמנם זכות אבות עמדה להם, כמ"ש בפ"ק דברכות (דף ז:), אמר רב אף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם, שנ' למען אדנ"י. למענך מבעי ליה אלא למען אברהם שקראו אדון, אדנ"י אלקים במה אדע וכו' (בראשית טו, ח). וכן זכות יצחק ויעקב שכנגדם היו חמו"ע שמסרו נפשם לכבשן האש לקדש שמו ברבים: וגלות מדי שנ' עליו (מגילה יא.), לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם (תהלים קכד, ב), זה המן הרשע. שאלולי זכות המקום היו נהרגים כלם, וזאת היתה להם בקום עלינו אדם ולא מלך, וכבר פירשנוהו במקומו (ח"א דרוש נ"ו). ובגלות יון עמד עליהם זכות התורה שהיו רוצים לבטלה מישראל והם היו מוסרים נפשם עליה, ונתקיים בהם לולי תורתך שעשועי וכו'. ושם כתוב לי קוו רשעים לאבדני (תהלים קיט, צה), בגזור עליהם שיבטלו תורה ומצות, ואני לא כן עדותיך אתבונן. שהם שבת ר"ח ומילה שהם עדות לישראל כנז' אצלנו במקומו. ובגלות האחרון נאמר תשורי מראש אמנה (שה"ש ד, ח). ודרשו ז"ל אין הגליות מתכנסות אלא בזכות האמונה.

ואלה הם ד' מינין שבלולב, וכבר כתבנו בדרוש לחול המועד לחג זה מדרשם ז"ל בויקרא רבה פ' ל'. פרי עץ הדר (ויקרא כג, מ.), זה הב"ה וכו'. והרי זה בזכות המקום, ואח"כ דורש כל הד' מינין בג' אבות וד' אמהות, הרי בזכות אבות. ועוד דורש שם, פרי עץ הדר אלו סנהדרי גדולה וכו'. הרי בזכות התורה. וכנגד האמונה הוא מ"ש פרי עץ הדר אלו ישראל וכו'. ובסוף אמר ומה הב"ה עושה להם, לאבדן א"א כי לא ידח ממנו נדח (ש"ב יד, יד), אלא אמר הב"ה יוקשרו כלם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו, ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, לפי שחפץ הב"ה בקלוסן של רשעים שעשו תשובה, וערבים לו יותר מקלוסן של צדיקים.

וגם מאמרם ז"ל בויקרא רבה פ' ל' מורה על זה, וכבר פי' אותו בדרוש ליום זה, ולכן נאמר בקצור מה ששייך לעניננו, בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון הריני נגלה לכם ראשון זהו בזכות המקום. שהוא יתגלה ראשון אף שלא יהיו זכאים. ופורע לכם מן הראשון בזכות אבות. ובונה לכם ראשון בזכות התורה, שעיקר המקדש הוא בשביל ארון הקדש שבה התורה, כמ"ש בדרוש לפ' תרומה ע"ש. ומביא לכם ראשון זה מלך המשיח, שבזכות האמונה שהאמינו שיביא המשיח לגאלם יזכו לגאולה.

עוד נבאר המ' הנז' בויקרא רבה פ' ל'. ד"א פרי עץ הדר זה הב"ה שכתוב בו הוד והדר לבשת (תהלים קד, א). כפות תמרים זה הב"ה שכתוב בו צדיק כתמר יפרח (תהלים צב, יג). וענף עץ עבות זה הב"ה דכתיב והוא עומד בין ההדסים (זכריה א, ח). וערבי נחל זה הב"ה דכתיב ביה סלו לרוכב בערבות ביה שמו (תהלים סח, ה). ע"כ. וקשה איך ידרוש הכל בהב"ה, ועוד צדיק כתמר יפרח נאמר על הצדיק דלא שייך למימר בהקב"ה כתמר יפרח, וכן הוא עומד בין ההדסים נאמר על הצדיקים, כמ"ש בפ' חלק (סנהדרין צג.), ואין הדסים אלא צדיקים, שנאמר ויהי אומן את הדסה (אסתר ב, ז). וכן סלו לרוכב בערבות הוא הב"ה שוכן בערבות, א"כ איך יש מקום לומר וערבי נחל זה הקב"ה. אך נלע"ד שיובן הכל עם מ"ש במכילתא פ' בשלח ע"פ ה' איש מלחמה וכו' (שמות טו, ג). ז"ל: יש גבור במדינה ועליו כל כלי זין אבל אין לו כח ולא גבורה ולא תכסים ולא מלחמה, אבל הב"ה אינו כן יש לו כח וגבורה ותכסים ומלחמה, שנאמר כי לה' המלחמה. ונתן (אותם) [אתכם] בידינו וכו' (ש"א יז, מז). וזה כי בילקוט תהלים סי' ק"ד. איתא ז"ל, ב"ו אם גבור אינו נאה ואם נאה אינו גבור, והב"ה אינו כן אלא יש בו ב' דברים הללו ההוד וההדר. כי הנה הנוי בא מצד החסד והרחמנות, והגבורה מהאכזריות. ובב"ו אינן יכולין להיות שני הפכים בנושא א', אבל בהב"ה יש שניהם ההוד שהוא היופי וההדר שהיא הגבורה, שנ' בכור שורו הדר לו וכו' (דברים לג, יז). ז"ש יש גבור במדינה ועליו כל כלי זין, שהוא נאה אבל אין לו גבורת מלחמה, אבל הב"ה יש לו כח וגבורה אע"פ שהוא נאה, וכן הוא אומר דודי צח ואדום (שה"ש ה, י). צח הוא לבן סימן החסד והרחמים והוא הנוי והיופי, ואדום מצד הדין והגבורה. ולכן אמר פרי עץ הדר זה הב"ה, שלו לבדו יש שני הפכים בנושא א', וזהו שמביא ראיה מהכתוב הוד והדר לבשת כדלעיל.

עוד שם במכילתא: יש גבור במדינה וכחו עליו, בן ארבעים שנה ואינו דומה לבן ששים, ולא בן ששים לבן שבעים, אבל כל שהוא הולך כחו מתמעט, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא אני ה' לא שניתי (מלאכי ג, ו). כי הנה הגבורה באה מתגבורת הדם, ולכן הבחור שדמו רותח יש לו גבורה אבל כשמזקין נח דמו וכחו מתמעט, ושנינו (אבות ה, כז), בן שלשים לכח. עד ארבעים שנה, אך כשעברו מ' שנה באו ימי השילום שמתחילין ימי הירידה, שכן כתוב ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה (במדבר ח, כה). אבל הב"ה נאמר בו אני ה' לא שניתי. והכל אחד שכן בים נראה כבחור בעל מלחמה, ובסיני כזקן מלא רחמים והכל א'. לכן אמר כפות תמרים זה הב"ה שכתוב בו צדיק כתמר יפרח, שכשם שהתמר בן ע' שנה נגמר פריו ואז כחו יפה כמו שהוא בן עשרים שנה, כך הב"ה אין בו שינוי לעולם ולעולם כפו פרושה לחסד ולדין, וכמ"ש ימינך ה' נאדרי בכח וכו' (שמות טו, ו). ודרשו רז"ל (מכילתא פ' בשלח), שכשישראל זוכים השמאלי נעשית ימין, וזהו כפת חסר, לומר שבזכות המצות השמאל נעשית ימין ונעשית כף אחת לבד.

יש גבור במדינה שמשקנאה וגבורה לובשתו אפי' אביו ואפי' אמו ואפי' קרובו הכל מכה בחימה והולך לו, אבל הב"ה אינו כן ה' איש מלחמה (שמות טו, ג). שהוא נלחם על המצריים. ה' שמו, שהוא מרחם על בריותיו, שנאמר ה' ה' אל רחום וחנון (שמות לד, ו). יכון מאד מ' זה בעשו הרשע שאמר יקרבו ימי אבל אבי (בראשית כז, מא). ופירשנו שם (ח"ג דרוש ו'), שהיה רוצה להרוג את אביו ע"י ישמעאל שיבא ויערער על הבכורה, שלכן וילך עשו אל ישמעאל (בראשית כח, ט). ואח"כ יהרוג הוא את ישמעאל ויקח הכל. ז"ש אפילו אביו זה יצחק. ואפי' אמו, שהבן כרוך אצלה לפי שמשדלתו בדברים, שלכן כתוב כבד את אביך ואת אמך (רש"י ויקרא יט, ג). אע"פ שדרכו לכבד לאמו יותר מאביו. ועשו היה רוצה במיתת אמו לפי שהיא היתה עם יעקב ליטול את הברכות. ואפילו קרובו זה ישמעאל, הכל מכה בחימה ואע"פ שלא עלתה בידו עכ"ז לגבי דידיה מחשבה רעה מצרפה למעשה, שכן למדו זה ממ"ש בעשו, מחמס אחיך יעקב (עובדיה א, י). בירושלמי פ"א דפאה ע"ש (ירושלמי פאה פ"א הלכה א, דף ה'. מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, שנאמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' (תהלים סו, יח). הדא דתימא בישראל אבל בגוים חילופא, מחשבה טובה אין הקב"ה מצרפה למעשה, מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה, מחשבה טובה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, דכתיב ועד מעלי שמשא הוה משתדל להצלותי' (דניאל ו, טו). ולא כתיב ושזביה. מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה, דכתיב מקטל (עובדיה א, ט). מחמס אחיך יעקב (שם י). וכי הורגו, אלא מלמד שחשב עליו להורגו והעלה עליו הכתוב כאלו הרגו). אבל הב"ה אפי' בשעה שעושה מלחמה שהוא נאזר בגבורה, ה' שמו שהוא מרחם על בריותיו. לזה אמר וענף עץ אבות זה הב"ה, דכתיב והוא עומד בין ההדסים (זכריה א, ח). דאיתא בפרק חלק (סנהדרין צג.), אמר רבי יוחנן מאי דכתיב ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום וכו' (שם). ביקש הב"ה להפוך את כל העולם כלו ללילה, כיון שנסתכל בחמו"ע נתקררה דעתו, שנ' והוא עומד בין ההדסים וכו'. אתי שפיר שאין הדסים אלא צדיקים (סנהדרין צג.). אך וענף עץ עבות זה הב"ה שבקש לעשות דין בישראל לפי שהשתחוו לצלם. ולפי שרב חסד מטה כלפי חסד, נסתכל בחמו"ע שמסרו נפשם על קדוש ה' ונתקררה דעתו.

יש גבור במדינה בשעה שהחץ יוצא מידו עוד לא יכול להחזירה אליו, אבל הב"ה אינו כן כשאין ישראל עושין רצונו כביכול גזרה יוצאה מלפניו, שנ' אם שנותי ברק חרבי (דברים לב, מא). עשו תשובה מיד הוא מחזירה, שנ' ותאחז במשפט ידי. או שומע אני שהוא מחזירה ריקם, ת"ל אשיב נקם לצרי. ועל מי מחזירה על א"ה, שנ' ולמשנאי אשלם ע"כ. זוהי גדולתו ית' שאע"פ שכבר יצא גזר דין מלפניו. בתשובה הוא מחזירו, כי גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם (ראש השנה יז:), ולפי שהמקטרג אינו מתרצה אלא בפדיון, שנאמר ואתן אדם תחתך (ישעיה מג, ד). לכן אמר שאינה מחזירה ריקם אלא מחזירה על האומות, כמו במצרים שכתוב שם ושמתי פדות (שמות ח, יט). שדרשו רז"ל (שמות רבה פ' יא), שנתן פדיונם המצרים. ופירשנוהו במקומו (ח"ג דרוש י"ד, ובאבות עולם ה, ה). על זה אמר וערבי נחל זה הב"ה דכתיב ביה סולו לרוכב בערבות. כי כתוב לעיל, שירו לאלקים זמרו שמו (תהלים סח, ה). שאפי' כשהוא אלקים שעומד בדין, זמרו שמו שהוא מרחם על בריותיו. וזה ניכר ברשעים שנמשלו לערבי נחל, שאין בהם לא טעם ולא ריח שרומזי' לתורה ולמע"ט, ואעפ"כ כיון שעושים תשובה ערב קלוסם לפני הב"ה, וזהו ערבות מלשון כי קולך ערב (שה"ש ב, יד). ועוד שגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד (יומא פו.) שהוא בערבות, וזהו ביה שמו. שלכן נברא העה"ז בה', לקבל בעלי תשובה כנודע (מנחות כט:). וז"ש כי עד צדק ישוב משפט. דהיינו כשמצדיקים עצמם ועושים תשובה הב"ה משיב ומחזיר המשפט, ואחריו כל ישרי לב, שהרשעים נעשים ישרי לב בראותם שהב"ה מכפר לשבים, וזה וערבי נחל זה הב"ה, שניכר לכל ע"י שמאריך אפו לרשעים ומקבלם בתשובה לפניו.

עוד שם במכילתא, מלך ב"ו יוצא למלחמה ומדינות קרובות באות ושואלות צרכיהן מלפניו, אומר להן זעוף הוא, למלחמה הוא יוצא, לכשינצח וישוב באין אתם ושואלין צרכיהן מלפניו, אבל הב"ה אינו כן, ה' איש מלחמה שהוא נלחם במצרים. ה' שמו שהוא שומע צעקת כל באי העולם, שנאמר שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו (תהלים סה, ג). מלך ב"ו עומד במלחמה אינו יכול לזון ולא לספק אכסניות לכל חיילותיו, והב"ה אינו כן אלא ה' איש מלחמה שהוא נלחם במצרים, ה' שמו שהוא זן ומפרנס לכל באי העולם, שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים כל"ח (תהלים קלו, יג). נותן לחם לכל בשר כל"ח (שם כה). ע"כ. כל זה רמוז במזמור קל"ו. למכה מצרים בבכוריהם כלפי מה שאמרנו, יש גבור במדינה שמשקנאה וגבורה לובשתו הכל מכה והולך בחימה אבל הב"ה אינו כן, שאע"פ שהכה את מצרים בבכוריהם עכ"ז באותו זמן עצמו ויוצא ישראל מתוכם. וזה בעבור כל"ח, דייק לעולם כלומר אף בעת הזעם זוכר את הרחמים. ביד חזקה ובזרוע נטויה, הוא מ"ש ותאחז במשפט ידי (דברים לב, מא). שאע"פ שהגזרה יוצאת מתחת ידו, עוד ידו נטויה להחזירה כי אינה מניחה לגמרי. וכן היה בקריעת ים סוף, לגוזר ים סוף לגזרים שאז היה הקטרוג גדול, והעביר ישראל בתוכו לומר שראוי להטביעם כמו מצרים, וברוב חסדו נתן פדיונם המצרים, וניער פרעה וחילו בים סוף. וכשיוצא למלחמה ומדינות קרובות באות ושואלות וכו', ז"ש למכה מלכים גדולים וכו'. ובאותה שעה שבשפלנו זכר לנו, ששומע תפלתנו, ויפרקנו מצרינו וכו', ובאותה שעה זן ומפרנס לכל, נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. ועל כל אלה הודו לאל השמים כי אין כמוהו פועל שני הפכים בנושא אחד.

גם במזמור קמ"ו. כתוב עושה משפט לעשוקים. שבאותה שעה שעומד במלחמה לעשות משפט ולהציל עשוקים מיד עושקיהם. נותן לחם לרעבים מספק מזון לכל באי עולם. וכן במזמור פ"א. כי חק לישראל הוא (תהלים פא, ה), דהיינו שמספק מזון לברואיו, שכבר דרשו בי"ט פ' ב' (דף טז.). דחק לישנא דמזוני הוא. הטריפני לחם חקי (משלי ל, ח). באותה שעה משפט לאלקי יעקב. ובד"ה א' כ"ו כתוב לך ה' הגדולה וכו' ובידך כח גבורה. ובאותה שעה ממש ובידך לגדל ולחזק לכל. שעושה כל צרכיהם ומספיק להם מזון. ה' שמו. בשמו הוא נלחם ואינו צריך לאחר מכל מדות אלה, וכן דוד אומר אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואני בא אליך בשם ה' צבאות. וכתיב אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו וכו'. וכן אסא אומר ויקרא אסא אל ה' אלקיו וכו'. כי הנה האומות עושים מלחמה בכלי זין וקני השריפה וכמה מיני כלי משחית לרדוף אויביהם ולהשיגם, אך הב"ה אינו כן אלא בשמו הוא נלחם לפי שהכל בו. וכדאיתא בזהר פ' שופטים ברעיא מהימנא דאיתא התם, י' רישא דחרבא, ו' גופא דחרבא, ה"ה תרין פיפיות דילה. ואלה הם ד' מינין שבלולב שהם כלי זיין להלחם עם המקטרגים. וז"ש דוד לגלית אתה בא אלי וכו' ואני בא אליך בשם ה' צבאות. עוד האויב סומך על רוב סוסים ומרכבות לבא להלחם באויביו, וזהו אלה ברכב ואלה בסוסים. ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר, היא התורה שכלה שמותיו של הב"ה. וכבר פי' במקומו שהרכב הוא התורה שבכתב, והסוסים היא התורה שבע"פ, ע"ש בהקדמת ספר אבות עולם שלנו. עוד באים האומות למלחמה בעם רב, כמ"ש בד"ה ב' י"ד. ויצא אליהם זרח הכושי בחיל אלף אלפים וכו' ויקרא אסא אל ה' אלקיו ויאמר ה' אין עמך לעזור בין רב לאין כח וכו' ובשמך באנו על ההמון הזה. כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. וז"ש ה' איש מלחמה. כי בילקוט פ' בשלח אמר ה' איש מלחמה, שלא כמדת הב"ה מדת ב"ו. ב"ו כשהוא יוצא למלחמה יוצא בבני אדם מרובים, וכשהוא בא לשלום אינו בא אלא בבני אדם מעטים, אבל הב"ה אינו כן כשהוא יוצא למלחמה אינו יוצא אלא יחידי, שנאמר ה' איש מלחמה. וזהו איש מלחמה. שאינו יוצא אלא יחידי.

עוד לענין הלולב נבאר מ' ז"ל בילקוט משלי סי' ד' ז"ל, שמע בני וקח אמרי וירבו לך שנות חיים (משלי ד, י). הרבה לקיחות צויתי אתכם בשביל לזכות אתכם. אמרתי לכם ויקחו אליך פרה אדומה (במדבר יט, ב). שמא בשבילי אלא בשביל לטהר אתכם. אמרתי לכם ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב). לא בשביל שאדור ביניכם, אינו אומר ויקחו אלא ויקחו לי, אותי אתם לוקחים. ויקחו אליך שמן זית (ויקרא כד, ב). כדי לשמור נפשותיכם שנמשלה לנר, שנאמר נר אלקים נשמת אדם (משלי כ, כז). וכן ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג, מ). והלא ט"ו הוא, אלא אמר הב"ה ויתרתי לכם את עונות הראשונים, ומעתה ראש חשבון הוא ע"כ. המ' הזה יובן עם מ"ש הרמב"ם ז"ל בס' מורה הנבוכים בח"ג פ' כ"ה ז"ל. הפעולות יחלקו לפי בחינת תכליתם לד' חלקים, אם פעולת הבל או פעולת שחוק או פעולת ריק או פעולה טובה. אמנם הפעולה אשר יאמר לה ריק היא הפעולה שיכוין בה פועלה תכלית א' ולא תגיע התכלית ההיא כי ימנעוה מונעים וכו', ופעולת ההבל היא הפעולה אשר לא יכוין בה תכלית כלל כפעולות המשוגעים והנבהלים, ופעולת השחוק היא הפעולה אשר יכוין בה תכלית פחות בלתי הכרחי ולא תועיל תועלת גדולה, או שיעשה מעשים שתכליתם לשחוק. והפעולה הטובה היא אשר עשאה הפועל לכונת תכלית נכבדת הכרחית או מועילה ותגיע התכלית ההיא. ולדרך זה נלך לפרש פסוקי ישעיה כ"ח. האזינו ושמעו קולי והקשיבו ושמעו אמרתי (ישעיה כח, כג). קשה דהא קיימא לן האזנה מקרוב ושמיעה מרחוק, וא"כ איך יהיו שני הפכים בנושא א', ועוד קשה הכפל למה חזר לומר הקשיבו ושמעו אמרתי. האמנם הנביא דבר בלשון משל וכונתו על התורה כאשר נזכיר, ולכן התחיל ואמר האזינו דהיינו על המשל שהוא הנגלה וקרוב לשמוע. ושמעו מרחוק פירוש הדברים דהיינו הנמשל שהוא רחוק להבין דבר מתוך דבר דלאו כל מוחא סביל דא. ולכן על המשל אמר קולה ועל הנמשל אמר אמרתי, אמרות ה' אמרות טהורות (תהלים יב, ז). שהיא התורה. הכל היום יחרוש החורש לזרוע יפתח וישדד אדמתו (ישעיה כח, כד). הנה שנינו בפ' כלל גדול (שבת עג:), הזורע והחורש, ואמרי' עלה מכדי מכרב כרבי, ברישא לתני חורש והדר זורע, תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי. ופרש"י ז"ל בא"י קשה הוא, ואין יכול לכסות בלא חרישה, ואשמעינן דהא נמי חרישה היא. וע"ש בפי' הר"ב (שבת ז, ב). הא דלא תנא החורש ברישא והדר הזורע כדרך כל הארץ, לאשמועינן שאם היה קרקע קשה וחרשו וזרעו ואחר כך חזר וחרשו, מחייב אחרישה שניה משום חורש). ז"ש הכל היום יחרוש החורש לזרוע, שהיא חרישה ראשונה. ואח"כ יפתח וישדד אדמתו, שהיא חרישה שנייה לכסות הזרע בארץ. הלא אם שוה פניה (ישעיה כח, כה.), קודם הזריעה, ואח"כ יזרע כפי מה שהוא, והפיץ קצח, שדרכו לזרוע בתפוצה, וכמון יזרוק, שדרכו לזרוע בזריקה. ושם חטה שורה וכו'. הכל כמ"ש רש"י ז"ל ע"ש (רש"י (ישעיה כח, כה). הלוא. כן דרך החורש, כיון שחורש משוה פני האדמה ואח"כ זורע: והפיץ קצח. אם קצח בא לזרוע זורעה בתפוצה, ואם כמון בא לזרוע זורעו בזריקה, קצח מין אוכל הוא: ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו. ואם תבואה בא לזרוע כך הוא מנהגו, זורע החטין באמצע החרישה, והשעורה זורע סביב להם להם, והכוסמין זורעה על גבולי השדה ומצריו, שורה לשון שורה, זורע באמצע ונמצאת שורה על השעורין והכוסמין). והנמשל בלימוד התורה ללמד לכל אדם כפי הכנתו ושכלו וכפי רצונו, כי כבר אמרו (ע"א יט.), אין אדם לומד אלא ממי שלבו חפץ. והפיץ קצח וכמון יזרוק, הם מיני בשמים, והוא רמז לחלק הסוד שצריך ללמדו למי שחפץ בו ושם לבו ושכלו להבינו. ושם חטה שורה, הכל צריכין למרי חיטייא (ברכות סד.), הוא הדורש שהכל חפצים בו, ובפרט בהלכות הנדרשות מהכתובים להבין דבר מתוך דבר. ושעורה נסמן הוא הרמז, שנותן סימנים לדבר. וזהו ג"כ כנגד המשנה, שאמרו בפ"ה דערובין (דף נד:), א' רב חסדא אין התורה נקנית אלא בסימנים, ומפיק לה מדכתיב שימה בפיהם (דברים לא, יט). א"ת שימה אלא סימנה. משום דק"ל מאי שימה שייך בדברים, ולכן דריש כמו סיימה שר"ל סימן. וכוסמת גבולתו זהו הפשט, והיא המקרא המכוסה בטמון, שאלולי המשנה והגמרא לא היינו יודעים מן המקרא אופן עשיית המצות ושמירתם. והדר מפרש ויסרו למשפט אלקיו יורנו (ישעיה כח, כו). שהב"ה מלמד לאדם דעת כדי שלא יהיו פעולותיו לריק והבל או שחוק, רק פעולתו לטובה לתכלית נכבד, והוא מ"ש הרמב"ם ז"ל (מורה נבוכים ח"ג פ' כ"ה), שא"א לבעל שכל לומר שדבר מפעולות השם ריק או הבל או שחוק וכו' ע"ש.

ולענין זה אמר המשורר במזמור קי"א. הללויה אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה. כי אין אדם אחד יכול לספר שבחו ית' בכל פעולותיו אם לא בסוד ישרים ועדה, שכל א' בקי בדבר א' ובין כלם יספרו תהלות ה', וכמ"ש שם הרמב"ם ז"ל, כי פעולת השחוק תתחלף כפי כונת הפועלים, כי יש דברים רבים שהם הכרחיים או תועלתם גדולה אצל אנשים ואצל אחרים לא תצטרך כלל. וזהו בסוד ישרים הם החכמים, ועדה הם ההמוניים שלגבי דידהו יש דברים הרבה מרבים הבל כי אינם יודעים מה טיבם. כי הנה גדולים מעשי ה', אין דבר שאין בו צורך, וזהו דרושים לכל חפציהם. וכמ"ש בקהלת רבתי (קהלת רבה פ' ה'), ויתרון ארץ בכל היא (קהלת ה, ח). ר' יהודה אומר אפי' דברים שאתם רואין אותם כאילו הם מיותרים בעולם, הן הן בכלל הויתו של עולם. והוא לפע"ד מ' הכתוב וירא אלקים את כל אשר עשה (בראשית א, לא). שהם יתורים כפולים 'את' 'כל' להורות על הדברים שנראים מיותרים שהכל ברא לצורך, שאין העולם מתקיים אלא בהם גם כן. הוד והדר פעלו (תהילים קיא, ג). ולא כפעולת השחוק. וצדקתו עומדת לעד ולא כפעולת הריק, כי הרי גם לדורות הבאים, זכר עשה לנפלאותיו כי חנון ורחום הוא.

ובזה נבא לביאור המ' דקשה לו בפ' שמע בני וקח אמרי (משלי ד, י). דמאי קיחה זו, היל"ל שמע בני אמרי, כמ"ש שם בני שמע אמרי. לכן פירש הרבה לקיחות צויתי אתכם, דהיינו כמה מצות ששייך בהם קיחה כמו שהוא בכתובים. והתחיל אמרתי לכם ויקחו אליך פרה אדומה (במדבר יט, ב). שהיא החק היותר סתום שאמר עליה שלמה, אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז, כג). ככתוב אצלנו במקומו. לפי שיש בה דברים שנראים סותרים זה את זה, מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים. וכמ"ש במדבר רבה פ' י"ט ז"ל, שאל גוי א' את ריב"ז אילין מיליא דאתון עבדין נראין כמין כשפים, אתם מביאים פרה ושורפים אותה וכותשין אותה ונוטלין אפרה, וא' מכם מטמא למת מזין עליו שנים ושלש טיפין ואתם אומרים לו טהרת ע"כ. וקשה וכי לא ידע אותו גוי שפסוק מלא הוא בתורה, ושחט אותה וכו' (במדבר יט, ג). ושרף את הפרה לעיניו (שם ה). ולמה לא השיבו ריב"ז כך צונו ה', שהרי הגוי אמר מיליא דאתון עבדין, שנראים שעושים הדברים מדעתם. ולכן היה לו להשיבו שכך היתה מצותו ית' ככתוב בתורה באר היטב. לכן נלע"ד שאותו הגוי הוקשה לו מה ששנינו בפ"ג דפרה, באו להר הבית וירדו וכו' ובפתח העזרה היה מתוקן קלל של חטאת, ומביאין זכר של רחלים וכו'. וכל אותם הדברים השנויים שם שנראים פעולת שחוק וההבל, שלכן אמר שם ר' יוסי אל תתנו מקום לאפקורוסים לרדות, ולכן שפיר קאמר אותו גוי, אלין מיליא דאתון עבדין, כלומר שאתם עושים יותר על הכתוב בתורה. והשיבו ר' יוחנן לפי דרכו, ראית מימיך אדם שנכנסה בו רוח תזזית, א"ל הן ומה אתם עושין לו, א"ל מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו וכו'. כלומר אין אנו עושין פעולת הבל רק דברים אלו הם כדי להבריח רוח הטומאה כמו שאתם עושים. ז"ש שמא בשבילי אלא בשביל לטהר אתכם, כי מעשים אלו הם כדי להעביר הטומאה ואין זאת פעולת ההבל. אמרתי לכם ויקחו לי תרומה, לא בשביל שאדור ביניכם. כי גם פה יקשה מ"ש שכששמע משה מפי הגבורה ועשו לי מקדש, אמר לפניו רבש"ע הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, ואתה אומר ועשו לי מקדש. ואיתא בילקוט פ' תרומה, מי שנאמר בו לה' הארץ ומלואה (תהלים כד, א). אשר לו הים וכו' (תהלים צה, ה). הן לה' אלקיך השמים וכו' (דברים י, יד). הוא צריך לב"ו, אלא שאומר לישראל לשרות שכינתו בהם, כאב שמחמד לבניו, לכך נאמר ויקחו לי תרומה. הרי שמאלה הטעמים יאמר נא ישראל כי זו פעולת הריק כי מי יוכל לבנות בית למי שהעולם כלו אינו מכילו, וכל יגיעם לריק כי לא יושג התכלית ההוא. לכן אמר ויקחו לי, אותי אתם לוקחים, לפי שהיה לו לומר ויקחו תרומה מאת כל איש. מאי לי. אלא ודאי שכונתו שבזה יקחו אותו ית' לדור אצלם, כמ"ש בשמות רבה ע"פ כי לקח טוב נתתי לכם (משלי ד, ב). בראש פרשת תרומה ע"ש (שמות רבה פ' ל"ג. ויקחו לי תרומה, הה"ד כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד, ב). אל תעזבו את המקח שנתתי לכם, יש לך אדם שלוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף, יש בו כסף אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף, שנאמר אמרות ה' אמרות טהרות כסף צרוף (תהלים יב, ז). יש בו זהב, שנאמר הנחמדים מזהב ומפז רב (תהלים יט, יא). יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים, כרמים ולא שדות, אבל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים, שנאמר שלחיך פרדס רמונים (שה"ש ד, יג). יש לך אדם לוקח מקח ובני אדם אינן יודעין מהו, אבל משכר הסרסור נתודע מה לקח. כך התורה אין אדם יודע מה היא, אלא משכר שלקח משה, שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו (שמות לד, כט). ויש לך מקח שמי שמוכרו נמכר עמו, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה, שנאמר ויקחו לי תרומה. משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, בקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר ועשו לי מקדש (שמות כה, ח)).

ויקחו אליך שמן זית זך (שמות כז, כ). הרי אמרו במדרש (ילקוט פ' תצוה, רמז שע"ח), אמרו ישראל לפני הב"ה רבש"ע אתה אומר לנו שנאיר לפניך. אתה אורו של עולם, כי אתה תאיר נרי (תהלים יח, כט). והאור דר אצלך ואתה אומר לנו להעלות נר תמיד ע"כ. אף כאן יאמרו העמים כי זה פעולת השחוק, כי מי יערב אל לבו להאיר בנרות פחותות לפני מי שכלו אור. האמנם אינו כן כי יש בזה תכלית עיקרי כדי לשמור נפשותיכם שנמשלה לנר וכו'. שכן אמרו בדברים רבה (דברים רבה פ' ד') פ' ראה, הנפש והתורה נמשלו בנר וכו'. וכבר פירשנוהו בפ' בהעלותך ע"ש (ח"א דרוש ל"ה: בדברים רבה פ' ראה, ד"א כי אם שמור תשמרון (דברים יא, כב). אמר בר קפרא הנפש והתורה נמשלו בנר. הנפש דכתיב, נר אלקים נשמת אדם (משלי כ, כז). והתורה דכתיב כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג). אמר הב"ה לאדם הזה נרי בידך ונרך בידי, נרי בידך זו התורה, ונרך בידי זו הנפש, אם שמרת את נרי אני משמר את נרך, ואם כבית את נרי אני מכבה את נרך, מנין דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד (דברים ד, ט). הוי כי אם שמור תשמרון (דברים יא, כב) ע"כ. כי הנה התורה משולה לאור והמצוה לנר, כמו שכתוב בסוטה פרק ג' (כא.), ויחד כולם הוא הנר הדולק, כי השמן שבנר היא התורה שעל ידה מאיר הנר, ונר בלא שמן ושמן בלא נר אינו כלום. כך האדם נוצר מגוף ונפש, כי הנפש צרורה בגוף ועל ידה הגוף יש לו חיים ומבלעדה אינו כלום, וכן הנפש בלא גוף אינה יכולה לעשות כלום בעולם הזה. וזהו שכתוב נר ה' נשמת אדם. ולכן אמר בר קפרא ששניהם הנפש והתורה נמשלו בנר. ולכן אמר הב"ה לאדם נרי בידך, כי אתה חייב לעסוק בתורה ומצות, שבזה כי אתה תאיר נרי, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וכנגד זה נרך בידי לקיים נפשך בגופך, כי הוא ית' הנותן חיים לאדם אשר בידו נפש כל חי. אם שימרת את נרי, לא אמר אם הארת כי העיקר לשמור המצות, כי הלמד על מנת לעשות מספיקין בידו לשמור ולעשות. שלכן יש רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח איברים שבאדם, והגוף והנפש הרי נר, וכן שתי דברות שתים זו שמענו, עם רמ"ח מצות עשה הרי נר. ובזה אני מבין מ"ש בתקוני זהר חדש דף ל"ב ג' ז"ל, רנ"ה איהו הנ"ר, איהו נה"ר יוצא מעדן, ומאי ניהו מצות עשה ומצות לא תעשה כחושבן נה"ר, והוא הנ"ר המאיר לכל אדם. ונלע"ד שכונתו שנה"ר במלואו נו"ן ה"א ר"ש גימטריא תרי"ב ועם הכולל תרי"ג, שהם רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה, ולכן אם שימרת את נרי לשמור התורה והמצוה, כי ושמרתם זו משנה, אני משמר את נרך. ואם כבית את נרי וכו'. שכן שנינו כל השוכח דבר א' ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. ומפיק לה מדכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד. כי על ידי שמירת התורה תשמור נפשך בגופך, ולכן כתיב שמור תשמרון. שהכפל מורה על זה ודוק). וכן ולקחתם לכם ביום הראשון. דייק בכתוב מאי לכם, אלא ודאי שהכונה שזו היא פעולת הטובה שהיא נעשית לתכלית נכבדת והכרחיית, ולזה הקשה והלא ט"ו הוא, אלא אמר הב"ה ויתרתי לכם עונות הראשונים ומעתה ראש חשבון הוא. כמו שפי' מ' ז"ל דומה לזה במקומו ע"ש (ח"א דרוש נ'). ולזה אמר ולקחתם לכם. להנאתכם ולטובתכם. והכונה כמ"ש בס' גלי רזיא ז"ל, מי שיש לו עינים לראות צריך שיטהר גופו ונפשו ורוחו ונשמתו, לעשות מהן אגודה אחת הנרמזים בלולב שהן ד' מינים כנגד אתוון גליפאן ע"כ. ואנחנו לדרכו נלך לכוונם א' לא' למצוא חשבון, כי האתרוג הוא כנגד הגוף ולכן אינו נאגד עם הג' מינים כי הוא לבדו גוף והג' הם רוחניים, ולכן האתרוג נאכל מש"כ השאר, ולכן כל מום פוסל בו, כי הגוף צריך שיהיה כלו תמים בשמירת רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, ואם חסר אחת מהם אותו האבר נשאר פגום כנז' אצלנו במ"א, וגם כי הגוף הוא לבדו נשאר בקבר והשאר שבים אל האלקים, ולכן האתרוג נפרד מהלולב. אמנם צריך לחברו בנענועו לרמוז שהגוף יתחבר בנפש לעבדו שכם א' כנודע. והלולב רמז לרוח שמשכנו בלב, כי אותיות לול"ב הם ל"ו ל"ב. ולכן אינו אלא לולב א', כי צריך להיות לב אחד לשמים, וגם שני יצרים שמשכנם בלב יהיו לאחדים לעבודתו ית', ולפי שהלשון שליח הלב, ולנפש חיה (בראשית ב, ז). תרגם אונקלוס לרוח ממללא. לכן מברכין על נטילת לולב ולא על שאר מינין. וההדס רמז לנשמה שכוללת נפש רוח, שכן כתוב נר ה' נשמת אדם (משלי כ, כז). נ"ר ר"ת נ'פש ר'וח שהם כלולים בנשמה. ולפי שהנשמה היא במוח כנגד העינים, לכן ההדס דומה לעינים, והחכמים נק' עיני העדה, כי החכמה במוח שהוא משכן הנשמה. והערבה היא הנפש והיא שני בדים, לפי שיש נפש המדברת הקדושה ונפש הבהמית. וסי' לד' מינין הללו אעל"ה, א'תרוג הוא הגוף. ע'רבה נפש. ל'ולב רוח. ה'דס נשמה. שזהו סדרם ממטה למעלה, מעלין בקדש ולא מורידין. וזהו ולקחתם לכם, שתקחו עצמכם בגוף ונר"ן, ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, ימי שנותינו בהם שבעים שנה.

גם על ד' מינין אלו נבין מ' ז"ל בילקוט ישעיה נ"ד ז"ל, ארבעה רוב שלומות הן, יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח (תהלים עב, ז). שלום רב לאוהבי תורתך (תהלים קיט, קסה). וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום (תהלים לז, יא). וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך (ישעיה נד, יג). ע"כ. הנה ד' מלחמות יש בעולם. הא' הוא המלחמה שבין מלך למלך או עם בעם שכל א' רוצה להתגדל ולהתחזק על חבירו. ובבא משיחנו לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה (ישעיה ב, ד). וז"ש יפרח בימיו צדיק, שהצדיק בעה"ז יושב בסתר מפני שמלעיגים עליו, ולעתיד יפרח ויתגלה לפי שאז ירוב שלום עד בלי ירח, שיהיה שלום בעולם. השנית היא המלחמה שצריך האדם להלחם עם יצרו, כמ"ש באיוב ז'. הלא צבא לאנוש עלי ארץ (איוב ז, א). מלשון ויקבצו פלשתים את מחניהם לצבא (ש"א כח, א). וכן אמרו בב"ר פ' ט'. מפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים, שכל זמן שהצדיקים חיים הם נלחמים עם יצרם, כיון שהם מתים הם נחים, שנאמר ושם ינוחו יגיעי כח (איוב ג, יז). ולכן וכימי שכיר ימיו. שמתאוה להשלים פעולתו כעבד ישאף צל לילך למשכנות מבטחים. ולנוח מיגיעתו. ועל זה אמר שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, זה יצה"ר שנק' מכשול, הרימו מכשול מדרך עמי (ישעיה נז, יד). והתורה היא מתשת כחו של יצה"ר כנודע. הג' שיהא שלום באיבריו של אדם, שלא יתגבר שום א' מד' יסודותיו על חבירו, שבזה ישב בקו הבריאות מש"כ כשיש ביניהם מלחמה שכל א' רוצה להתגבר על חבירו, וכמ"ש בויקרא רבה פ' ט"ו. אדם הזה משוקל חציו מים וחציו דם, בשעה שהוא זוכה לא המים רבין על הדם ולא הדם רבה על המים וכו'. ופירשנוהו. ולכן צריך האדם להתנהג באכילתו ובשתייתו, שלא ירבה ולא יעדיף ושלא יתנהג בתענוגים, וז"ש וענוים שאינם מרבים באכילה ושתיה שגורם לאדם להתגאות, כדכתיב פן תאכל ושבעת וכו' (דברים ח, יב). ורם לבבך וכו' (שם יד). והממעטים בזה נק' ענוים, והם יירשו ארץ, כי יוסיפו להם שנות חיים ויתענגו על רוב שלום, שכן ד' יסודותיו ואיבריו בשלום יחדיו ישבו לבטח. וינצלו מיסורין ומחולאים רעים. הד' היא מלחמת התלמידי חכמים המתווכחים יחד, וכמ"ש (קידושין ל:) ע"פ כי ידברו את אויבים בשער (תהלים קכז, ה). אפי' אב ובנו ורב ותלמידו שעוסקים בתורה נעשים אויבים זה לזה, ואין זזים משם עד שנעשו אוהבים זה לזה. וכן כתוב את והב בסופה (במדבר כא, יד). וזה גורם הגלות, שנשתכחו מישראל טעמי תורה, וכבר אמרו שלא נמצא הלכה פסוקה, ועל זה רבות מחלוקות ישראל. אך לעתיד וכל בניך לימודי ה', שהב"ה ילמד תורה לצדיקים, ובזה ורב שלום בניך אלו הת"ח, א"ת בניך אלא בוניך (ברכות סד.), וכמו שפי' במקומו. ואלה הם ד' מינין שבלולב, כי פרי עץ הדר זה אתרוג שצריך שיהא שלם בלי מום, ונאמר עליו יפרח בימיו צדיק (תהלים עב, ז), שכן האתרוג יש בו טעם וריח כצדיקים שיש בהם תורה ומעשים טובים. ורוב שלום עד בלי ירח כנודע ליודעי חן. והלולב הם ישראל שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. ולכן אמר שלום לאוהבי תורתך וכו'. וההדס הוא משולש, רמז למי שיש בו מע"ט ואין בו תורה, ועל זה נאמר וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום. והם ג' בדים כנגד ג' חלקי המצות, חקים ומצות ומשפטים. וערבי נחל הוא מ"ש וכל בניך למודי ה', וכל לרבות אף מי שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים שבאגודתם אלו עם אלו הם מכפרים אלו על אלו, ורב שלום בניך.

ולענין זה איתא ג"כ בב"ר פ' י'. א"ר אלעזר שלשה צבאים הן, צבא לשמים ולארץ, שנאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם (בראשית ב, א). צבא לתלמידים, שנאמר כל ימי צבאי איחל עד בא חליפתי (איוב יד, יד). עד יקום חלופי. וצבא ליסורין, שנאמר הלא צבא לאנוש עלי ארץ (איוב ז, א). ע"כ. אמר שלשה צבאים. הם הג' מלחמות האמורות לעיל ומנינא למעוטי מלחמת המלכים שהיא מלחמת הרשות, אך אלו הג' הם מלחמת מצוה, וצריך לכל אחד צבא רב מש"כ במלחמת הרשות, כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. צבא לשמים ולארץ היא מלחמת היצר, כי הוא יורד ומשטין לאדם לעבור על רצונו ית' בארץ ואח"כ עולה ומסטין בשמים (בבא בתרא טז.). ולאלה צריך צבא רב בארץ לענשו ולכפר עליו, והוא מ"ש שם בב"ר. הרבה צבאים מינה הב"ה לאדם לתבוע עלבון שלו. הרבה דובים, הרבה אריות, הרבה נחשים, הרבה עקרבים ע"כ. וכנגדם בשמים, העובר עבירה אחת קונה לו קטגור א'. וכשעושה תשובה הרבה צבאים יש לו המליצים בעדו, שמכל מצוה נעשה סנגור א'. וזהו ויכלו השמים וכו' וכל צבאם. וכנגד מלחמת הת"ח אמר צבא לתלמידים, כל ימי צבאי איחל. כי כל ימי האדם צריך לעסוק בתורה ולהתווכח עם חביריו, כי מתוך הויכוח יתברר האמת, ולכן שנינו והעמידו תלמידים הרבה. כמ"ש הרבה למדתי וכו' ומתלמידי יותר מכלם. ואיתא במדרש חזית ע"פ כרמי שלי לפני (שה"ש ח, יב). ר' אלכסנדרי אמר אין הרב נוטל שכר על תלמידיו עד שישלימם לאחר. וזהו בכיוון עד בא חליפתי, עד יקום חלופי. והוא מ"ש (ב"ר פ' נ"ח), וזרח השמש ובא השמש (קהלת א, ה), עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה זרחה שמשו של צדיק אחר. צבא ליסורין, היא המלחמה של היסודות ואיברי האדם, שמזה באים לאדם יסורין וחלאים רעים, ולכן צריך צבא רב שיהיו כל איבריו שלימים וטובים.

נחזור לעניננושלכן כתוב בפ' היום, ביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו (ויקרא כג, לה). וקשה שהרי כתוב בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות וכו' (שם לד). והוה ליה למימר בזה הפ' עצמו מקרא קדש יהיה לכם, מבלי שיחזור ויאמר פ' אחר ביום הראשון וכו'. לכן אמרו בפסחים פ"א (ה.), והוא המ' שהקדמנו. ופרש"י ז"ל, בשכר ג' ראשון, שביתת הרגל דפסח, ושביתת הרגל דחג, ונטילת לולב שנקראו ראשונים, זכו לג' ראשון ע"כ. והכוונה כי כלם מיותרים, שגם בפסח כתוב שם, ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות לה' (ויקרא כג, ו). שם היה לו לומר מקרא קדש יהיה לכם, מבלי שיחזור ויאמר ביום הראשון מקרא קדש וכו'. וכן בלולב ולקחתם לכם ביום הראשון. הוא מיותר כי כבר בפ' הקודם אמר אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי וכו'. שם היל"ל ולקחתם לכם פרי עץ הדר וכו'. ולמה חזר ואמר ביום הראשון. ולכן פי' תנא דבי ר"י דשלשתם הוצרכו להורות לפעולות אדם שיהו לתכלית טוב לעשות רצון אבינו שבשמים ולא ייגעו לריק ולהבל ולשחוק. כי הנה בשביתת הרגל של חג המצות שבו נגאלו אבותינו ממצרים, ועשה לנו נסים ונקמה בפרעה. ואנחנו נברך יה עליהם. בזה נזכה גם לעתיד שיכרית זרעו של עשו שנקרא ראשון לפי שיצא ממנו עמלק שהיה ראשית גוים לבא על ישראל, וכמו שהארכנו במ' דומה לזה ע"ש. ובזה לא היתה פעולתנו לריק רק נאכל מפרי דרכנו לעתיד לבא. ובשכר שביתת יום ראשון של סכות שהוא ראשון לחשבון עונות, כי כבר עברו ימי התשובה ונעשינו בריה חדשה, ולכן צריך להודות לה' כי טוב, כי מקבל שבים ואינו חפץ במיתתם, נזכה לבנין בית המקדש הנק' מרום מראשון לפי שהוא הראשון שנבנה על ידו ית', ולכן נקרא מרום מראשון, כי ירד ממרום בנוי ומשוכלל לעתיד לבא כנז' בזהר פ' פינחס רכ"א א' ע"ש. ולזה לא יחרב עוד ולא תהיה פעולת ההבל רק פעולה קיימת ועולמית. ובשכר ולקחתם לכם ביום הראשון. שנקח ד' מינין שבלולב שהם רמוזים בשמו הגדול, להראות חסדו ית' שזיכנו בדין ונצא בסימנים של נצחון. נזכה לשמו של משיח שהוא הראשון שנברא קודם בריאת העולם, כדכתיב לפני שמש ינון שמו (תהלים עב, יז). כי גם זה שמו אשר יקראו ה' צדקנו, כמ"ש במ"א על מ' ז"ל, שלשה נקראו בשמו של משיח. שכשם ששמו של הב"ה חי וקיים לעד כך מלכותו של משיח תקום לעולמים. ולזה לא תהיה פעולתנו פעולת השחוק, ליקח מינים הללו ולנענעם כי הכל לתכלית טובה נתכוין. וגם אלו הם רמזי הסכה. כי הסכה זכר לענני כבוד שבאו בזכות אהרן איש חסד, אשר על כן במיתתו, וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב (במדבר כא, א). גם את זה לעומת זה, כי אהרן איש חסד מדתו בימין. ולעומת זה עמלק יושב הנגב רצועת מרדות לישראל, ובזכות הסכה נזכה להכרית זרעו של עמלק שבא על ישראל בעת שנסתלקו ענני כבוד. ולבנין בית המקדש דכתיב ויהי בשלם סכו (תהלים עו, ג). שאמרו על זה בילקוט תהלים סי' ע"ו (ילקוט תהלים ע"ו, רמז תתי"ג). א"ר ברכיה מתחלת בריתו של עולם עשה לו הב"ה סכה בירושלים, כב יכול היה מתפלל בתוכה ואומר יהי רצון שיעשו בני רצוני כדי שלא אחריב ביתי ומקדשי. ובזכות שאנו גולים מבתינו לסכה, יבא משיחנו לקבץ נדחי ישראל ויקים סכת דוד הנופלת. היא התועלת. אשר נפשנו מיחלת. ב"ב אמן. בילא"ו.