דרוש ב' לפרשת נח

ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ (בראשית ח, יא).

במדרש (ב״ר פ׳ ל״ג): ולא מצאה היונה מנוח (בראשית ח, ט). יהודה בר נחמן בשם ר׳ שמעון אמר אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת. ודכוותה היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח (איכה א, ג). אילו מצאו מנוח לא היו חוזרים. ודכוותה ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגליך (דברים כח, סא). הא אילו מצאו מנוח לא היו חוזרים ע״כ.

יכון הדבר והמעשה הטוב כשיהיה בעתו, וכן אמר החכם במשלי ט״ו. שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב (משלי טו, כג). שיובן עם מ״ש בשמות רבה פ׳ ל״א ז״ל, כיון שבנה שלמה את הבית אמר להב״ה בתפלתו רבון העולם אם יש אדם שיתפלל לפניך שתתן לו ממון ואתה יודע שרע לו אל תתן לו, ואם ראית אדם נאה בעשרו תן לו, שנ׳ ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו וכו׳ (מלכים א׳ ח, לט). ז״ש שמחה לאיש כשהב״ה יענהו משמי קדשו וימלא שאלתו, אך בתנאי ודבר בעתו מה טוב, שאם הוא יודע שאינו בעתו וטובה זו שהוא שואל תהיה לרעה טוב לו שלא ימלא שאלתו, ולכן אנו אומרים בתפלותינו, אלקינו שבשמים מלא כל משאלות לבנו לטובה, דהיינו שאם הוא יתברך יודע שהיא לטוב לנו כל הימים הרי מוטב ואם לאו לא ימלא משאלותינו, אך עדין צריכין אנו למודעי למה אמר לָאיש עם ל׳ הידיעה נקודה בקמץ שר״ל לאיש הידוע. ונלע״ד שזהו מ״ש בפ״ה דאבות (אבות פ״ה משנה ט), שואל כענין ומשיב כהלכה. ופי׳ שם הר״ב, התלמיד שואל כענין, כלומר באותו ענין שהם עסוקים בו ואז הרב משיב כהלכה, אבל אם ישאל התלמיד שלא כענין הוא מביא לרב שישיב שלא כהלכה, ע״ד שאמר ר׳ חייא לרב (שבת ג:), כי קאי רבי בהאי מסכתא אל תשייליה במסכתא אחריתי. וכן אתה מוצא באנשים אשר היו טמאים לנפש אדם שראו את משה עוסק בהלכות פסח ושאלו לו באותו ענין ע״כ. ז״ש שמחה לאיש היינו התלמיד השואל כענין, במענה פיו שיענהו רבו כראוי. וזה לפי שדבר בעתו מה טוב ודוק. ועוד יובן היטב עם מ׳ ז״ל בב״ר פ׳ ס׳. תני רשב״י שלשה הם שנענו במענה פיהם. אליעזר עבדו של אברהם ומשה ושלמה. אליעזר ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת (בראשית כד, טו). משה דכתיב ויהי ככלותו לדבר וכו׳ ותבקע האדמה אשר תחתיהם (במדבר טז, לא). שלמה דכתיב ביה וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמים וכו׳ (דה״ב ז, א). וקשה מנינא למעוטי מאי. האמנם דייק בלישניה ׳שנענו במענה פיהם׳ דהיינו שעדין שפתותיהם דובבות בתפלתם ונענו תכף ומיד, מש״כ יצחק דכתיב ויעתר יצחק וכו׳ ותהר רבקה אשתו (בראשית כה, כא), שאינו דוקא במענה פיו, וכן שמואל שכתוב בו ויקרא שמואל אל ה׳ ויתן ה׳ קולות ומטר ביום ההוא (שמואל א׳ יב, יח). דייק ׳ביום ההוא׳ אבל לא מיד במענה פיו, וגם כי אז לא היתה שמחה לשמואל במענה פיו שהרי אמרה בתוכחת, ותנן (תענית ב:), יצא ניסן וירדו גשמים סי׳ קללה וכו׳. אך שלשה אלו נענו במענה פיהם כי עדין לא שלמו תפלתם עד שנענו. אליעזר עבדו של אברהם כי זכותו של אברהם היא שעמדה לו, כדכתיב ועשה חסד עם אדני אברהם (בראשית כד, יב.). והוא מש״ה ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת (שם טו.). שעדין לא השלים תפלתו ונענה, וזהו ׳שמחה לאיש׳ זה אליעזר שנק׳ איש, כדכתיב ויבא אל האיש (בראשית כד, ל.). ותלכנה אחרי האיש (שם סא.). שנענה במענה פיו. וזה לפי שדבר בעתו מה טוב, והוא מ״ש בזהר פ׳ חיי שרה קל״ב א׳ ז״ל, ת״ח כד מטא עבדא לחרן ואשכח לה לרבקה לעת ערב הוה עידן צלותא דמנחה, בההיא שעתא דמטא יצחק לצלאה צלותא דמנחה, בההיא שעתא מטא עבדא לגבה דרבקה, ובההיא שעתא דמטא יצחק לצלותא דמנחה כמלקדמין, מטאת רבקה לגביה וכו׳. גם מרע״ה נק׳ איש, והאיש משה עניו מאד (במדבר יב, ג.). וגם הוא נענה בהיותו מדבר על בליעת קרח, שככלותו לדבר שעדין היה מדבר ותבקע וכו׳. כדי שלא יאמרו ישראל מקרה היה כדרך הארץ שלפעמים נפתחת בדרך טבע כנודע. וכן שלמה שכתוב עליו בד״ה ב׳ ז׳. וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמים. שהיה לו לומר ויהי כאשר כלה להתפלל רק אמר ׳וככלות׳ שעדין לא גמר תפלתו, שאש ירדה מן השמים להורות כי תפלתו עשתה פירות. וגם הוא נקרא איש, הוא יהיה איש מנוחה (דה״א כב, ט.). וא״ל דוד אביו, וחזקת והיית לאיש (מלכים א׳ ב, ב.). והרי שפיר שמחה לאיש וכו׳ ודבר בעתו וכו׳.

ובב״ר פ׳ ג׳. רשב״י פתח שמחה לאיש זה הב״ה, שנ׳ ה׳ איש מלחמה ה׳ שמו (שמות טו, ג.). במענה פיו, ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א, ג.). ודבר בעתו מה טוב, וירא אלקים את האור כי טוב (שם ד.). ע״כ. ויש לדקדק למה הביא פ׳ זה על מאמר יהי אור, ולא על שאר המאמרות שיצדק על כלם. ואם להיותו ראשון, כבר אמרו בראשית נמי מאמר הוא, והוא קודם. אך יובן במ״ש שם ב״ר פ׳ מ״ב. בכל מקום שנאמר ויהי, צרה. והיה, שמחה. מתיבין ליה, והכתיב ויהי אור (בראשית א, ג). עוד היא אינה שמחה שלימה, שלא זכה העולם להשתמש באותה האורה. אמר ר״י בר סימון אותה האורה היה אדם מביט בה מסוף העולם ועד סופו, כיון שצפה הב״ה בדור המבול ובדור הפלגה, גנזה לצדיקים לעתיד לבא, הה״ד ואורח צדיקים כאור נוגה וגו׳ (משלי ד, יח). אמנם כתוב אצלנו במקומו (חלק א׳ - דרוש ג׳ לפרשת בראשית והפטרה.) שאותו אור הראשון שימש במצרים בימי החשך, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם (שמות י, כג). שהיה אותו האור הראשון שבו היו רואים מה שבגנזיהם ובאוצרותיהם. וגם על ים סוף, ויאר את הלילה (שמות יד, כ). שכתוב במדרש שוחר טוב מזמור כ״ז. א״ר הושעיה דו פרצופין היו, אור לישראל וחשך למצרים. וזה כמו שפירש שם, כי זה כחו של האור הגדול שמכהה עיניה׳ של אותם שאינם ראויים לקבלו. לכן אמר שמחה לאיש זה הב״ה, שנ׳ בו ה׳ איש מלחמה ה׳ שמו (שמות טו, ג). שפועל שני הפכים ביחד. במענה פיו, ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א, ג). ואע״פ שלא היתה שמחה שלימה כיון שנגנז, עכ״ז ודבר בעתו מה טוב, שיבא זמן להגלות האור הראשון ל״ל, ומה גם עתה ביציאת מצרים וקריעת ים סוף, וכן בכל יום ויום לעוסקים בתורה בלילה כמ״ש אצלנו במקומו (חלק א׳ - דרוש א׳ להתחלת מדרש ועסק התורה. ובדרוש מ״ח לפרשת כי תבא והפטרה.). ואלה דברי דוד, בידך עתותי הצילני וכו׳ (תהלים לא, טז). כלומר כשאני מתפלל לפניך ליתן שאלתי ולעשות בקשתי, אתה יודע עתותי, אם לטוב אם למוטב, שאם הוא דבר בעתו תתן לי, ואם לאו אל תתן לי, ולכן הצילני מיד אויבי ומרודפי, הרודפים אחר תפלתי לקטרג עליה. האירה פניך על עבדך (שם יז). לתת שאלתי לטובה ולא בענין אחר, הושיעני כחסדך. ובזה אל אבושה כי קראתיך (שם יח). כשתהיה תפלתי נענית לטובה. יבושו רשעים, כששואלים לרע להם. ובזה ידמו לשאול, שישתתקו מלשאול עוד כיון שנענים לרעה. הרי שדבר בעתו מה טוב.

ובקהלת רבתי ע״פ לכל זמן וכו׳ (קהלת ג, א). ז״ל, זמן היה לו לאדם הראשון שיכנס לג״ע, שנאמר ויניחהו בגן עדן (בראשית ב, טו). וזמן היה לו שיצא משם, שנאמר ויגרש את האדם וגו׳ (בראשית ג, כד). זמן היה לו לנח שיכנס לתיבה, שנא׳ בא אל התיבה וגומ׳ (בראשית ז, א). וזמן היה לו לצאת, שנא׳ צא מן התיבה וגו׳ (בראשית ח, טז). זמן היה לאברהם שינתן לו המילה, שנא׳ ואתה את בריתי תשמור (בראשית יז, ט), וזמן היה להם לבניו שימולו בשני מקומות, אחת במצרים ואחת במדבר, שנאמר כי מולים היו כל העם היוצאים וגו׳ (יהושע ה, ה). ועת לכל חפץ תחת השמים, זמן היה שתנתן התורה לישראל, אמר רב ביבי, זמן היה לאותו דבר שהיה נתון למעלה מן השמים, ועכשו יהא נתון למטה מן השמים, ואיזו זו התורה, שנא׳ וידבר אלקים וגו׳ (שמות כ, א). וקשה מאי קמל״ן, דהא כל אלה מבוארים בכתובים, ומאי נפקא מנייהו דזמנים אלה. אמנם קשיתיה בכתוב לכל זמן, כי מי לא ידע בכל אלה. ועוד מהו הכפל ועת לכל חפץ, כיון שכבר אמר לכל זמן. וכבר פירשנו פ׳ זה במקום אחר יע״ש (חלק ג׳ - דרוש ס׳ לשמיני עצרת וקהלת.). אך עתה בעל המ׳ פירשו באופן אחר, והוא להורות לנו כי אלקי משפט ה׳, ועכ״ז הוא רחום בדין וכל מעשיו לטובה, ולא נפל דבר אחד במקרה. רק הכל מסודר ממנו ית׳ בשלם שבפנים. והנה בסנהדרין פ״ד (לח.) אמרו, מפני מה נברא אדם בע״ש, כדי שיכנס למצוה מיד. ופרש״י למצות שבת. ועוד שם, א״ר אחא בר חנינא, י״ב שעות הוי היום, שעה ראשונה הוצבר עפרו, שנייה נעשה גולם, שלישי׳ נמתחו איבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות, שביעית נזדמנה לו חוה, שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה, תשיעית נצטוה, עשירית סרח, י״א נדון, י״ב נטרד והלך לו. וגם פה יקשה למה רצה הב״ה לשהות כל כך ביצירת האדם, שהרי הכל ברגע א׳ היה יכול לעשות, כי בדבר ה׳ נעשה הכל. אך יובן עם מ״ש בפר״א פ׳ י״ט ז״ל, בשבע שעות ביום בע״ש נכנס אדה״ר בג״ע, והיו מלאכי השרת מקלסין אותו, ובין השמשות בע״ש גורש ויצא וכו׳, בא יום השבת ונעשה לו סניגור, אמר לפניו רבש״ע בששת ימי המעשה לא נהרג הרג בעולם ובי אתה מתחיל וכו׳, ובזכות יום השבת נוצל אדם מדינה של גהינם וכו׳. הנה כי כן שפיר קאמר זמן היה לו לאדה״ר שיכנס לג״ע, כי אע״פ שתכף לבריאתו היה לו להכניסו לג״ע, עכ״ז שהה הב״ה כל שעות היום, כדי להכניסו לג״ע בשעה שביעי׳, לפי שאז מתחיל קדושת השבת מחצי היום ולמעלן, כדי שיכנס למצות שבת מיד והיא תעמוד לו להצילו מענשו, ולכן מביא ראיה מפ׳ ויניחהו בגן עדן (בראשית ב, טו). ולא מהפ׳ הקודם, ויטע וכו׳ וישם שם את האדם אשר יצר (שם ח). לפי שמתיבת ויניחהו נפקא ליה שהיא מיותרת, שכבר כתוב וישם שם וכו׳. אלא שבא להשמיענו שבכונת מכוין הכניסו בג״ע בשעה שביעית, כדי שיבא שבת ויגין עליו, וזהו ויניחהו, מלשון וינח ביום השביעי (שמות כ, יא). וכ״כ בילקוט פ׳ בראשית, ויניחהו. שנתן לו מצות שבת, כד״א וינח ביום השביעי. לעבדה, ששת ימים תעבוד. ולשמרה, שמור את יום השבת ע״כ. להורות כי זכות השבת היא שעמדה לו, ולכן סמך אחריו ויצו ה׳ אלקים וכו׳ (בראשית ב, טז). שהקדים רפואה למכה. וזהו וזמן היה לו שיצא משם, כי באיחור הכנסו שם, גרם שיצא משם ג״כ בשעה י״ב, שכבר נכנס השבת ונעשה לו סניגור, מש״כ אם היה יוצא מג״ע קודם שלא היה עדין שבת, ולכן איחר הב״ה לדונו בי״א, כדי שבי״ב ויגרש את האדם, שבזכות השבת לא המיתו כאשר אמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב, יז), רק גירשו מג״ע שילך בגלות, וגלות מכפרת עון (ברכות נו.). וניצל ממיתת העה״ז ומדינה של גהינם, שכל המשמר את השבת ניצול מדינה של גהינם (שבת קיח.).

זמן היה לו לנח שיכנס לתיבה, שנא׳ בא אתה וכל ביתך אל התיבה (בראשית ז, א). קשה למה לא הביא ראיה מהמעשה עצמו, ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה (שם ז). או מפ׳ בעצם היום הזה בא נח (שם יג). וכן יקשה באמרו וזמן היה לו לצאת, שנא׳ צא מן התיבה. ולמה לא הביא פ׳ ויצא וכו׳ (שם יח). אך כשנדקדק בכתובים נמצא בהם כמה קושיות. כי הנה כתוב ויאמר ה׳ לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה וכו׳ (שם א). כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ וכו׳ (שם ד). ויעש נח ככל אשר צוהו ה׳ (שם ה). ופרש״י זה ביאתו לתיבה. וחזר וכתב ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ (שם ו). ויבא נח וכו׳ מפני מי המבול וכו׳ (שם ז). ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ (שם י). לא זו אף זו, חזר וכתב בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני וכו׳ (שם יא). ויהי הגשם על הארץ וכו׳ (שם יב). בעצם היום הזה בא נח וכו׳ (שם יג). ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וכו׳ (שם יז). הרי אלו פסוקים שניים ושלישים כפולים ומכופלים. אמנם לפע״ד הכל יובן עם מ״ש בב״ר פ׳ ל״ב ז״ל, ויבא נח וכו׳ מפני מי המבול. א״ר יוחנן נח מחוסר אמנה היה, אלולי שהגיעו המים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה. וקשה למה לו לר״י לדרוש כן, שהרי אמרו מפני מי המבול. אפשר שכונתו להגיד שגם מתחלה קודם ירידת הגשמים נכנס לתיבה. אך ר״י למד לומר כן מיתור הכתובים, כי עוד אמרו בב״ר פ׳ ל״ב. ויהי לשבעת הימים (שם י). מלמד שתלה להם הב״ה שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק, כדי שיעשו תשובה ולא עשו. ועוד שם, בעצם היום הזה בא נח (שם יג). א״ר יוחנן, אמר הב״ה אם נכנס נח לתיבה בלילה, עכשיו יהיו כל דורו אומרים כך לא היינו יודעים בו, ואילו היינו יודעים בו לא היינו מניחים אותו ליכנס, אלא בעצם היום הזה בא נח, דרגיש ליה ימלל. ועוד שם, ויסגור ה׳ בעדו (שם טז). בקשו להפוך התיבה והקיפוה אריות שלא יגעו בו. מכל המאמרים האלה למדנו שרצה הב״ה שיכנס נח לתיבה שבעת ימים קודם המבול, כדי שיראו ויקחו מוסר ממיתת מתושלח, כי הצדיק אבד לדורו אבד, ומפני הרעה העתידה לבא נאסף הצדיק, ובראותם נח נכנס לתיבה, יתנו אל לבם לשוב מעונותיהם. ועוד כי יקדש שמו ברבים לבלתי יוכלו יגעו בו להחזיקו כי ה׳ שומרו, ולזה צוהו בא אתה וכל ביתך אל התיבה וכו׳ (שם א). כי לימים עוד שבעה וכו׳ (שם ד). ועל זה נאמר ויעש נח ככל אשר צוהו ה׳ (שם ה). דוק שלא אמר כל אשר צוהו ה׳ אלא ככל, דהיינו שהכניס בתיבה מכל הבהמה הטהורה וכו׳ וכל מיני מאכל, אבל הוא עצמו לא נכנס עד שדחקוהו המים, ועל זה אמר ר׳ יוחנן, נח מחוסר אמנה היה וכו׳. שאפשר לפרש כי לא מחוסר אמנה בו ית׳, שלא יקיים דברו מבלתי יכולת ח״ו, אלא ידע נח כי טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו, וחשב שמא יחזרו בתשובה ויבטל גזרתו, ולכן לא נכנס לתיבה עד שהגיעו המים עד קרסוליו. או שפחד מאנשי דור המבול שלא יהרגוהו והוא ידע מתי שוא, מוטב לאדם שיפיל עצמו בתוך כבשן האש, ואל ימסר ביד שונאיו שהם בעלי בחירה. ככתוב אצלנו במקומו (חלק א׳ דרוש י׳ לפ׳ וישלח והפטרה. חלק ב׳ דרוש כ״ח לשבת שובה והפטרת יום הכיפורים שחרית.). ובב״ר פ׳ ל״ב. ויעש נח ככל אשר צוהו ה׳ (שם ה). זה שיכון לכנוס בהמה חיה ועוף. ופי׳ הרא״ם ז״ל, הביאו בעל יפה תאר סוף פ׳ ל״א. כמו זה דבק, והוא ז״ל פי׳ זה שייך. וזו ראיה גמורה לדברינו שמ״ש ויעש נח, הוא שהכניס לתיבה בהמה חיה ועוף קודם המבול שבעת ימים ככל אשר צוהו ה׳, אבל הוא לא נכנס רק בסוף השבעת ימים כשדחקוהו המים. וכן מצאתי בפרקי ר״א פ׳ כ״ג ז״ל, ר׳ צדוק אומר בעשרה במרחשון נכנסו כל הבריות אל התיבה, בי״ז בו ירדו מי המבול על הארץ. ודייק כל הבריות לאפוקי נח ובניו. וגם הראב״ע ז״ל פי׳, ויעש נח כאשר צוהו, ובא עם ביתו קרוב אל התיבה ע״כ. כי דחקוהו הכתובים כדלעיל. והרמב״ן ז״ל לא רצה בזה וע״ש ((בראשית ז, טז) כי הבאים אל תוך התיבה היו זכר ונקבה, שהכניסם נח בתוכה כן, ולכך אמר כאשר צוה אותו אלהים, כי הוא מצוה עליו שיכניסם לתוכה. ודעת רבי אברהם, כי ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה (לעיל פסוק ז), לא נכנסו בתוכה אלא שבאו אליו כלם בעשור לחדש השני, כי ביתו קרוב אל התיבה היה, וטעם מפני מי המבול. מפחד מי המבול, ולשבעת הימים היה מי המבול, ונאספו כלם בתיבה וסגר הפתח והצהר. ואין דבריו נכונים. ויתכן כי ויעש נח ככל אשר צוהו ה׳, ונח בן שש מאות שנה, והפסוקים עד בשנת שש מאות שנה (פסוקים ה ו) אינם מספרים מעשה, אבל ויעש נח ככל אשר צוהו, יכלול הענין כולו, יאמר שעשה ככל אשר נצטווה, לא הפיל מכל הענין דבר, עשה התיבה, ואסף המאכל, ולקח מן הבהמה והעוף הטהורים שבעה שבעה ביום אשר צוה אותו, וכאשר היה בן שש מאות שנה והמבול ירד על הארץ, בא עם ביתו ועם הבהמות הטהורות וכל החי אל התיבה כאשר צוהו אלהים, ואחר כן (פסוק י) ספר במעשה, ויהי לשבעת הימים בשנת שש מאות, וגמר הענין.). אך עם דברי ב״ר יכונו כל הכתובים כמו שפירשנו. וחזר ואמר ויהי לשבעת הימים ומי המבול היה על הארץ וכו׳ בעצם היום הזה בא נח וכו׳. להשמיענו שלא שמר צוויו ית׳ ליכנס לתיבה ז׳ ימים קודם המבול, רק בעצם יום התחלת המבול, ולפי שהוא נכנס אחרון לכלם ויסגור ה׳ בעדו. ובעבור זה זמן היה לו לצאת, שנ׳ צא מן התיבה. כי כשם שצוויו ית׳ היה מתחלה, בא אתה וכל ביתך אל התיבה. קודם הז׳ ימים, והוא לא נכנס עד אחר הזמן ההוא, שלכן הביא זה הפסוק ולא מהמעשה עצמו, כן בצאתו צוהו ה׳, צא מן התיבה. ולא רצה שיצא קודם, אע״פ שכבר עברו י״ב חדש, רק צוהו להמתין עד כ״ז ימים לחדש השני, שאמרו בב״ר סוף פ׳ ל״ג. אלו י״א יום שהחמה יתירה על הלבנה. להענישו על שאיחר כניסתו לתיבה כדלעיל. וכמ״ש שם בפר״א, ר׳ צדוק אומר י״ב חדש עשו כל הבריות בתיבה, והיה נח עומד ומתפלל לפני הב״ה ואומר, רבש״ע הוציאני מן המסגר הזה, כי עיפה נפשי מריח אריות ודובים ונמרים וכו׳. כל הצער הזה על הזמן שאיחר ליכנס לתיבה, עד שדחקוהו המים, ודוק.

זמן היה לו לאברהם שינתן לו המילה, שנ׳ ואתה את בריתי תשמור (בראשית יז, ט). מ׳ זה הובא בב״ר ריש פ׳ מ״ו, והוסיף ז״ל, וימול בן מ״ח שנה כשהכיר את בוראו, אלא שלא לנעול דלת בפני גרים. וימול בן ע״ה שנה כשנדבר עמו בין הבתרים, אלא כדי שיצא יצחק מטפה קדושה. וימול בן פ״ו שנה בשעה שנולד ישמעאל, אמר הב״ה קנמון אני מעמיד בעולם, מה קנמון זה כל זמן שאתה מזבלו ומעדרו הוא עושה פירות, כך אברהם משנצרר דמו, משבטל יצרו, משבטלה תאותו ע״כ. כל הדברים האלה הנה הנם להשיב על שנראה קשה למה לא צוה ה׳ לאברהם את מצות המילה קודם היותו זקן, כיון שהיא שלימות לאדם, כדכתיב התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז, א). א״נ כונת המ׳ שהיה לו לאברהם למול את עצמו בן מ״ח שנה כשהכיר את בוראו, כמו שקיים המצות הגם שלא נצטוה עליהן. והשיב שלא לנעול דלת בפני גרים. ויובן אצלי עם מ״ש בב״ר סוף פ׳ מ״ז. אמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי וכו׳, כי מפחד כאב המילה אפשר שלא יבאו להתגייר, ולכן לא רצה אברהם למול בעצמו, כדי שלא לנעול דלת בפני גרים, עד שצוהו ה׳ ואתה את בריתי תשמור. וחזר ואמר וימול בן ע״ה וכו׳, כי מהטעם שלא לנעול דלת בפני גרים, כבר גיירו אברהם ושרה גרים הרבה, כדכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה). ואז היה אברהם בן ע״ה שנה, ומ״ש כשנדבר עמו בין הבתרים, ר״ל אחרי שנדבר עמו, דאלו באותה שעה היה אברהם בן ע׳ שנה כמ״ש אצלנו בפ׳ לך לך (חלק א׳ - דרוש ה׳ לפרשת לך לך והפטרה.). והשיב כדי שיצא יצחק מטיפה קדושה, ואם היה מל אחר ע״ה שנה, היה יוצא ישמעאל מטיפה קדושה ואינו ראוי לזה כי בן האמה היה, וכבר הבטיחו הב״ה לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך (בראשית טו, ד). וימול בן פ״ו שנה אחר שנולד ישמעאל, ויצא יצחק מטיפה קדושה. אמר הב״ה קנמון וכו׳. הנה קנמון גי׳ רמ״ו, ועם ב׳ כוללים גי׳ אברה״ם, שאז נקרא כן, כי אב המון גוים נתתיך (בראשית יז, ה). שנתן ריח טוב בעולם, כי יצא שמו הטוב בכל הארץ. מה קנמון זה כל זמן שאתה מזבלו ומעדרו הוא עושה פירות, כי אע״פ שהזקין אינו חדל מלעשות פירות כל זמן שמזבלין ומעדרין אותו. כך אברהם אע״פ שהזקין הוליד את יצחק, ואמר ג׳ דברים, משנצרר דמו, כלפי מה שלא מל בן מ״ח שנה שאז הוא תגבורת הדם, אלא המתין משנצרר דמו. משבטל יצרו, כלפי מה שלא מל בן ע״ה שנה, כי אז עדין לא בטל יצרו, שכן אמרו (יומא לח:), כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא. ועדין לא עברו רוב שנותיו שחיה קע״ה שנה, ולכן המתין משעברו רוב שנותיו, שאז בטל יצרו. וכנגד וימול בן פ״ו שנה, כי אז נולד ישמעאל ועדין לא בטלה תאותו, אמר משבטלה תאותו, כי היה בן צ״ט שנה קרוב למאה שהוא כאילו מת ואין לו תאוה כלל. ואלה דברי המ׳, זמן היה לו לאברה׳ שינתן לו המילה, אע״פ שהיה ראוי לצוותו קודם. לפי שכתוב ואתה את בריתי תשמור (בראשית יז, ט). וזה לפי שמצינו בילקוט ישעיה מ״ד ע״פ זה יאמר לה׳ אני. חביבין הגרים, שלא מל אברהם אבינו אלא בן צ״ט שנה, שאילו מל בן עשרים או בן שלשים, לא היה גר יכול להתגייר מבן שלשים ומעלה, לכך היה הב״ה מגלגל עמו עד שהיה מגיע בן צ״ט שנה, שלא תנעול דלת בפני גרים. זהו ואתה עם ו׳ החבור כלפי הגרים, שגם עמהם את בריתי תשמור. ולפי שכתוב ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם, רמז רמז לו שימולו בניו בשני מקומות, אחת במצרים ואחת במדבר, והיינו לדורותם, שתי דורות. וזה לפי שראויים היו להענש על איחורם למול בצאתם ממצרים, וכן במדבר לא מלו אלא לבסוף. אמנם זכות אברהם שמל ופרע, אע״פ שלא ניתנה לו פריעת מילה, כדאמרינן בפ׳ הערל (יבמות עא:). כן בניו נמולו במצרים ונפרעו בימי יהושע, דכתיב ושוב מול את בני ישראל שנית (יהושע ה׳, ב), וזהו וזמן היה להם לבניו שימולו בשני מקומות כנז׳.

ועת לכל חפץ (קהלת ג, א). זמן היה שתנתן התורה לישראל. גם זה בא לתרץ למה המתין הב״ה ליתן תורה בדור כ״ו לבריאת עולם, שכיון שהעולם מתקיים על התורה היה לו ליתנה קודם. לכן אמר זמן היה שתנתן התורה לישראל. והטעם לזה אמר רב ביבי, זמן היה לאותו דבר שהיה נתון למעלה מן השמש, ועכשיו יהא נתון למטה מן השמים. והוא מ״ש (ויקרא רבה פ׳ י״ג), מדד הב״ה את כל הדורות, ולא מצא דור שהיה ראוי לקבל התורה אלא דור המדבר. ופירשנו במקומו (חלק ב׳ - דרוש כ״א ליום שני של שבועות והפטרה.) לפי שעיקר שכינה בתחתונים היתה, ומפני חטא הדורות העלוה למעלה מן השמים, ובימי משה ירדה למטה, וירד ה׳ על הר סיני (שמות יט, כ). וזהו זמן לאותו דבר וכו׳. היא השכינה שאינה פורשת מהתורה, כמ״ש בשמות רבה ריש פ׳ תרומה, וזהו ועת לכל חפץ תחת השמים, שבא זמן ירידת שכינה לארץ במתן תורה.

הנה למדנו מכל הנאמר כי לכל זמן בין לטוב בין למוטב, ובזה נבא לביאור הפ׳, ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם וכו׳ (בראשית ו, יג). עשה לך תיבת עצי גופר וכו׳ (שם יד). ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ וכו׳ (שם יז). דקשה בפסוקים אלה, מאי קץ כל בשר בא לפני, ועוד עשה לך מאי לך, דהיה די שיאמר עשה תיבת עצי גופר. ועוד מאי ואני הנני, דהיה לו לומר והבאתי מבול על הארץ. אמנם מתחילת בריתו של עולם רצה הב״ה להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו, בהשפיע עליהם שפע שבע רצון ויתענגו על רוב שלום לעבדו שכם א׳. ולפי ששלשה הם בני נוח, שדעת הבריות נוחה בהם, חכמה גבורה ועושר. התחיל להשפיע בדור אנוש חכמה מפוארה, כמ״ש בזהר פ׳ בראשית דף נ״ו ב׳ ז״ל, ביומוי דאנוש אפי׳ ינוקי דההוא (יומא) [דרא], כלהו הוו משגחן בחכמאן עלאין והוו מסתכלן בהו וכו׳. ובאותם החכמות מרדו בו ית׳ כנז׳ שם בארוכה, אשר על כן מאז נגזר עליהם פורענות ע״ש (ביומוי דאנוש אפילו ינוקי דההוא דרא כלהו הוו משגחן בחכמאן עלאין והוו מסתכלן בהו. אמר רבי ייסא אי הכי טפשין הוו דלא הוו ידעין דזמין קב״ה לאיתאה עלייהו מי טופנא וימותון בהו. אמר רבי יצחק מנדע ידעי אבל אחידו טפשותא בלבייהו. דאינון הוו ידעי ההוא מלאכא דממנא על אשא, וההוא דממנא על מיא, והוו ידעין למעצר לון דלא יכלין למעבד דינא עלייהו, ואינון לא הוו ידעי דקב״ה שליט על ארעא ומיניה ייתי דינא על עלמא. אלא הוו חמאן דעלמא אתפקד בידא דאינון ממנן ובהו כל מילי עלמא. ובגיני כך לא הוו מסתכלן ביה בקב״ה ולא משגיחין בעבידתיה עד דארעא אתחבלת. ורוח קודשא אכריז בכל יומא ואמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם (תהלים קד, לה). ואוריך קב״ה לון כל ההוא זמנא דאינון זכאין ירד ומתושלח וחנוך קיימין בעלמא. כיון דאסתלקו מעלמא, כדין אנחית קב״ה דינא עלייהו ואתאבידו, כד״א וימחו מן הארץ (בראשית ז, כג).). אח״כ באו דור המבול, המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. ואמרו בב״ר סוף פ׳ כ״ו. ז׳ שמות נקראו להם, אימים, רפאים, גבורים וכו׳. אימים, שכל מי שראה אותן היתה אימתן נופלת עליו. רפאים וכו׳ ע״ש (הנפלים היו בארץ בימים ההם (בראשית ו, ד), שבעה שמות נקראו להם, אימים, רפאים, גבורים, זמזמים, ענקים, עווים, נפלים. אימים, שכל מי שראה אותן, היתה אימתן נופלת עליו. רפאים, שכל מי שראה אותן, היה לבו רפה כשעוה. גבורים, רבי אבא בר כהנא בשם רבי יוחנן אמר, מח קוליתו של אחד מהם היתה נמדדת י״ח אמה. זמזמים, אמר רבי יוסי בר חנינא, מטרומין מגיסטי מלחמה. ענקים, רבנן ורבי אחא, רבנן אמרו שהיו מרבים ענקים על גבי ענקים [פרוש תכשיטים], רבי אחא אמר שהיו עונקים גלגל חמה, ואומרים הורד לנו גשמים. עווים, שצדו את העולם ושהצדו מן העולם, שגרמו לעולם שיצוד, היך מה דאת אמר, עוה עוה עוה אשימנה (יחזקאל כא, לב). אמר רבי אלעזר ברבי שמעון, שהיו בקיאים בעפרות כנחשים. בגלילא צוחין לחויא איויא. נפלים, שהפילו את העולם, ושנפלו מן העולם, ושמלאו את העולם נפלים בזנות שלהם.). הרי שהשפיע עליהם גבורה, וגם המה בחרו בדרכיהם להכעיס כלפי מעלה, וכמ״ש בב״ר פ׳ ל״א. הגבורים, היה אחד מהם נותן רגלו על התהום וסותמו וכו׳, שלכן היו המים באות רותחין מלמטה והיו רגליהם מתכווצות. ואנשי דור הפלגה השפיע עליהם עושר גדול וכן לאנשי סדום, וכמ״ש במדבר רבה פ׳ ט׳. אנשי המגדל לא נתגאו לפני המקום אלא בשביל טובה שהשפיע להם, אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה וכו׳, אמרו הואיל ומזון יוצא מארצנו, כסף וזהב יוצא מארצנו, אבנים טובים ומרגליות יוצאות מארצנו, אין אנו צריכים שיבא אדם אצלנו וכו׳. הרי שבג׳ מתנות אלה שנתן להם הב״ה הכעיסו אותו. וז״ש בב״ר פ׳ כ״ג. א״ר סימון בג׳ מקומות נאמר בלשון הזה, לשון מרד אז הוחל לקרוא בשם ה׳ (בראשית ד, כו). ויהי כי החל האדם (בראשית ו, א). הוא החל להיות גבור בארץ (ד״ה א׳ א). הרי אלה ג׳ דברים הנ״ל שמרדו בו בהם, כי כנגד החכמה שהשפיע בדור אנוש, אז הוחל לקרוא בשם ה׳ (בראשית ד, כו). שהיו קורין שמות לעצבים לעשותן אלוקות. ולדור המבול שהשפיע להם גבורה. ויהי כי החל האדם לרב (בראשית ו, א). כתיב חסר, לשון רב בגבורה רבה שבה היו שטופי׳ בזמה, מרוב עשוקים יזעיקו ישועו מזרוע רבים (איוב לה, ט), דכל דאלים גבר. ולדור הפלגה השפיע עושר ובו נתגאה נמרוד, הוא החל להיות גבור בארץ, למרוד במקום. וכנגד אלו היו שלשת בני נח צדיקים אלא שלבסוף החמיץ חם. כי שם היה חכם גדול בתורה, כמ״ש וישכון באהלי שם (בראשית ט, כז). וכ״כ בזהר חדש פ׳ נח דף ל״ו א׳. למה נטל שם הכהונה, בשביל שהיה תמיד עוסק בתורה ופירש מדרכי העולם. וחם היה גבור שכשמו כן הוא, חם בטבעו כגבור ואיש מלחמה. ויפת תרגומו ירחיב, שהרחיב גבולו בעושר וכבוד. ודרשו בב״ר פ׳ ל״ו. יפת אלקים ליפת (בראשית ט, כז). זה כרש שהוא גוזר שיבנה בה״מ, אעפ״כ וישכון באהלי שם, אין שכינה שורה אלא באהלי שם. יובן עם מ״ש בילקוט ראובני פ׳ זו, שיפת נתגלגל בכרש, והיה לו חלק בבנין בה״מ שנבנה על ידו. ונלע״ד שלכן ליפ״ת גי׳ כר״ש, ובבית שני לא שרתה בו שכינה (יומא ט:), רק בבית ראשון שנבנה בזכות אברהם שהיה בנו של שם, וכן ע״י שלמה שהיה מזרעו של שם.

ובב״ר פ׳ ל״ב איתא ז״ל, תאבד דברי כזב (תהלים ה, ז). מדבר בדור המבול, הן ודבורן כזב. ר׳ פנחס אמר, הן ומדברותיהן. איש דמים, שנא׳ לאור יקום רוצח יקטול עני ואביון וכו׳ (איוב כד, יד). ומרמה שנא׳ כי מלאה הארץ חמס מפניהם (בראשית ו, יג). יתעב ה׳, שאינן לא חיים ולא נדונין, ואני כאשר עשו כן עשיתי, ומה ביני לבינם אלא שגמלתני טובה ואמרת לי, בא אתה וכל ביתך אל התיבה (בראשית ז, א) ע״כ. וקשה מאד מ״ש ואני כאשר עשו כן עשיתי, שהרי כתוב נח איש צדיק תמי׳ היה בדורתיו (בראשית ו, ט), ובעל י״ת פי׳ לפי שלא מיחה בהם. וגם זה לא יתכן, שהרי בפ׳ חלק (סנהדרין קח:) אמרו, דרש רבא מ״ד לפיד בוז לעשתות שאנן (איכה יב, ה.). מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואומר להם דברים שהיו קשים כלפידים, והיו מבזין אותו וכו׳. ובב״ר פ׳ ל׳. כל ק״ך שנה היה נח נוטע ארזים וקוצצן, אמרי למה כדין, אמר להון כך אמר מארי עלמא דהוא מייתי מבולא על עלמא, אמרין ליה אין אתי מבולא לא אתי אלא על ביתיה דההוא גברא, כיון דמית מתושלח, א״ל הא לא אתא מבולא אלא על ביתיה דההוא גברא. וצריך להבין וכי טפשים היו, והלא הכל יודעים שנח איש צדיק, ואיך יעלה על לבם שעליו יעבור כוס הפורענות והם יצאו נקיים. אך יובן עם מ״ש בפ״ו דבב״ק (דף ס.), אין פורענות בא לעולם אלא בשביל הרשעים, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה. ולכן מת מתושלח, וכמ״ש בזהר פ׳ ויגש דף ר״ו א׳. כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו (בראשית ז, כב). הכי הוא ודאי, דהא לא אשתאר בהו מכל אינון דהוו בהו נשמתא קדישא. כגון חנוך, ירד וכלהו צדיקייא, בגין לאגנא על ארעא דלא ישתצי בגינייהו וכו׳. זוהי כונתם שתחלה תשלוט הפורענות בצדיקים, וזהו אין אתי מבולא לא אתי אלא על ביתיה וכו׳. הרי שנח היה מוכיחם. אך נלע״ד שיובן עם מ״ש בזהר חדש מדרש הנעלם פ׳ זו ל״ו א׳. ת״ר מה השיב הב״ה לנח כשיצא מן התיבה וראה כל העולם חרב, והתחיל לבכות עליו ואמר, רבש״ע נקראת רחום, היה לך לרחם על בריותך. השיבו הב״ה, רעיא שטיא, כען אמרת דא ולא בזמנא דאמרית לך בא אתה וכל ביתך אל התיבה, כל האי אתעכבית עמך ואמרית לך, בדיל דתבעי רחמין על עלמא, ומכדין דשמעת דתשתזיב את בתיבותא, לא עאל בלבך בישותא דעלמא, ועבדת תיבותא ואשתזבתא, וכען דאתאביד עלמא פתחת פומך למללא קדמי בעיין ותחנונין וכו׳. וכ״כ בזהר פ׳ זו ס״ז ב׳. כיון דאמר ליה דישתזיב הוא ובנוי, לא בעא רחמין על עלמא ואתאבידו, ובג״כ אקרון מי המבול על שמיה, כד״א כי מי נח זאת לי (ישעיה נד, ט). עם הדברים האלה נבא לביאור המ׳, דקשיא ליה בכתוב תאבד דברי כזב (תהלים ה, ז). לנוכח, ואח״כ איש דמים ומרמה יתעב ה׳. שלא לנוכח בוי״ו החבור, מה זה ועל מה זה, לכן אמר שזה הפ׳ מדבר בדור המבול שהן ודבורן כזב, דהיינו מ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין קח.), מה שדי כי נעבדנו (איוב כא, טו). כלום צריכין אנו לו אלא לטיפה של גשמים, יש לנו נהרות ומעיינות שאנו מסתפקין מהן. ועוד יש בב״ר פ׳ ל״א. מרוב עשוקים יזעיקו, אלו רבים על אלו בחימוס דברים עד שנחתם גזר דינם. ורבי פינחס אמר הן ומדברותיהן, דהיינו הן ומנהיגיהן, מל׳ ידבר עמים תחתינו (תהלים מז, ד). שגדוליהן היו רשעים, כמ״ש בב״ר סוף פ׳ כ״ו. אנשי השם, שהשימו את העולם וכו׳. וכלפי המנהיגין אמר תאבד דוברי כזב. ואח״כ איש דמים ומרמה כנגד דור המבול, שכל א׳ מהם נתחייב בעצמו, כמ״ש בב״ר פ׳ כ״ז. חתר בחשך בתים יומם חתמו למו (איוב כד טז), מה היו עושין, מביאין אפרסמון ושף באבן, ובאים בלילה ומריחים וחותרים. וידענו כי הגנב בא להרוג אם יעמוד בעל הממון כנגדו, לכן שפיר קרי להו איש דמים. וגם ומרמה, כלפי מ״ש שם בב״ר פ׳ ל״א. כך היו אנשי דור המבול עושים, היה א׳ מהם מוציא קופתו מלאה תורמוסין, והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וכו׳ עד מקום שאינו יכול להוציא ממנו בדין. ולכן יתעב ה׳. אז אמר נח, ואני כאשר עשו כן עשיתי, שלא שת אל לבו להתפלל עליהם שישובו בתשובה וינצלו מן הפורענות, ובזה נראה כמחזיק בידם. ומה ביני לבינם שהם אבדו ואני נצלתי, אלא שגמלתני טובה וכו׳.

ובמדרש שוחר טוב מזמור ז׳, הנה יחבל און והרה עמל וילד שקר (תהלים ז, טו). א״ר לוי בשעה שאמר הב״ה לנח שיכניס שנים שנים מכל מין ומין לתיבה, באו ונכנסו כלם לתיבה, שנים שנים באו אל נח, נכנסו כל א׳ וא׳ וזוגו עמו. אתי שקרא בעי למיעל, א״ל נח לית את יכיל למיעל אלא א״כ נסבת לך בר זוג, אזל שקרא תבע בר זוג. פגע בפחתא. א״ל מנן את אתית, מן גבי דנח דאזלית, בעי למיעל לתיבותא ולא שביק לי, דאמר לי אי אית לך בר זוג יכיל את למיעל, ואי בעי את דתהוי לי בר זוג, א״ל ומה את יהיב לי, א״ל אנא מתקן עמך דכל מה דאנא מסגל את נסבא, אתקון ביניהון דכל מה דשקרא מכניס פחתא נסבא. עיילון תרויהון לתיבותא. כיון דנפקין הוה שקרא מכניס ופחתא נסבא דקדמאי. אזל שקרא א״ל הן מאן אינון דכל דסגלת, א״ל לא כדין אתקנת עמי, דכל מה דאת מכניס אנא נסבא. לא הוה ליה פתחון פה. כל מה דשקרא מכניס פחתא נסבא, לכך הרה עמל וילד שקר, שקרא מוליד שקרא ע״כ. והמ׳ הזה אומר דרשני. אך יובן עם מ״ש בב״ר פ׳ ל״א. החמס קם למטה רשע (יחזקאל ז, יא). החמס קם אתמהא ח״ו אינו קם, ואם קם למטה רשע, לחיובו של רשע ע״כ. וזה כי כבר ידענו שהשקר אין לו רגלים, ועל כן שקרא לא קאי. וכן הובא בילקוט פ׳ בראשית ז״ל, אותיות של אמת בשתי רגלים ושל שקר ברגל א׳. כל שעושה אמת מתקיים, ושקר אינו מתקיים. אותיות של אמת מרוחקין זה מזה ושל שקר מקורבין, אמת קשה לעשות ושקר עומד אחרי אזן, כדתני דבי ר׳ ישמעאל בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעין אותו ע״כ. כונת המ׳ להורות כי השקר אינו מתקיים, והתחיל ואמר אותיות של אמת בשתי רגלים ושל שקר ברגל א׳, ולמה כן. לפי שכל שעושה ממונו באמת ואמונה מתקיים, אך בשקר אינו מתקיים. והראיה שאותיות אמת מרוחקין זה מזה, שהם אות ראשונה ואחרונה ואמצעית של האלפא ביתא, אך אותיות שקר מקורבין לפי שאמת קשה לעשות, שלהכניס ממון בצדק ובמשפט צריך טורח גדול, שכן הבא ליטהר מסייעין אותו. שצריך סיוע, אך שקר קל לעשות, שהבא ליטמא פותחין לו אבל אין מסייעין אותו, וז״ש במשלי י״א. רשע עושה פעולת שקר וזורע צדקה שכר אמת. כי הרשע כל ימיו מכאובים, יגע ועמל לעשות חיל ולאסוף ממון, אבל הוא פעולת שקר שאינו מתקיים, וכן הוא אומר ועד ארגיעה לשון שקר (משלי יב, יט). אבל וזורע צדקה שכר אמת. שמתקיים כמו האמת שיש לו שני רגלים, כי מלח ממון חסר. בזה נבא לביאור המאמר, החמס קם אתמהא, והלא השקר אין לו רגלים, אלא ודאי אינו קם, ואם קם לחיובו של רשע, דהיינו מ״ש עושר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה, יב), שכן אמרו טוב כעס משחוק (קהלת ז, ג). טוב היה להם אלו כעס הב״ה עמהם, משחוק ששחקה עליהם מדת הדין. וא״כ גם בתיבה היה רוצה השקר ליכנס להתמיד בשקרו, אבל נח איש צדיק לא רצה בזה, כי הוא ידע שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. ואמר לית את יכיל למיעל אלא א״כ נסבת לך בר זוג. כי ידענו מ״ש בסוטה פ״ז (לה.), א״ר יוחנן משום ר״מ כל דבר שקר שאין אומרים דברי אמת בתחלתו, אינו מתקיים בסופו. וכ״כ בזהר בראשית דף ב׳ ב׳. מאן דבעי למימר שקרא יטול יסודא דקשוט בקדמיתא ולבתר יוקים ליה שקרא. וזו היתה כונת נח שהשקר יזדווג אל האמת כדי שיתקן עצמו ויחזור כלו אמת. והוא לא כן ידמה רק רצה לילך בדרכו הרעה, ופגע בפחתא דהיינו שוחה עמוקה, ויובן עם מ״ש בויקרא רבה פ׳ ו׳. מעשה בשלטון א׳ שהיה הורג את הקבלנין ומתיר את הגנבים וכו׳, מה עשה הביא חולדות ונתן לפניהם מנות וסתם את החורים, והיו החולדות נוטלות את המנות ומוליכות אותן לחורים ומוצאות אותן מסותמות ומחזירות את המנות למקומן, וכן אמרו לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. ועל זה נאמר בפ׳ קדושים, לא תגנובו ולא תכחשו וכו׳ ולא תשבעו וכו׳. דקשה למה בעשרת הדברות כתוב לא תגנוב לשון יחיד, וכאן לא תגנובו בלשון רבים. אך כבר פי׳ רז״ל, לא תגנוב שבעשרת הדברות בגונב נפשות הכתוב מדבר, וזה נעשה ביחיד, שכן כתוב כי ימצא גונב נפש מאחיו וכו׳. אך הגונב ממון מוכרו לאחרים כדי שיהיו לו דמים, ולכן כתב הרמב״ם ז״ל בפ״ה מהלכות גניבה, אסור לקנות מן הגנב החפץ שגנב, ועון גדול הוא שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה. לכן כתוב לא תגנובו ל׳ רבים, ששניהם גונבים, זה לגנוב וזה לקנות ממנו, וכן לא תכחשו, שניהם מכחשים ומשקרים ובאים לידי שבועת שקר, ועל הכל וחללת את שם אלקיך אני ה׳. כשקונים ממון שנגנב מן הגוים, שאין לך חלול ה׳ גדול מזה. ולכן רצה השקר ליקח לו בת זוג ונסב ליה פחתא, דהיינו לכסות גנבתו ע״י הפחת, ולא שוה לו כי אדרבא אמרה לו שכל מה שאתה מכניס אני נוטל, שרשע עושה פעולת שקר, וראשון ראשון מתבטל, כי השקר אינו מתקיים, ובזה קבלם נח, שבזה יחזור בו השקר כשרואה שפעולתו הולכת לאיבוד, ומה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש.

ובב״ר פ׳ כ״ו. לא ידון רוחי (בראשית ו, ג). אמר ר׳ מאיר, הן לא עשו מדת הדין למטה, אף אני איני עושה מדת הדין למעלה, הה״ד הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה (איוב ד, כא). בלא חכמת התורה. מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו (שם כ). ואין משים אלא דין, המד״א ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא, א). ע״כ. וקשה שהרי אמרו בדברים רבה פ׳ שופטים, ר״א אומר במקום שיש דין אין דין, ובמקום שאין דין יש דין, אם נעשה הדין למטה אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה, הדין נעשה למעלה ע״כ. ואיך יאמר כן, הן לא עשו מדה״ד למטה אף אני איני עושה למעלה, אדרבא היה לו לעשותו למעלה. ועוד קשה למה דרש הפסוקים שלא כסדר, שהרי באיוב ה׳ כתוב תחלה, מבקר לערב יוכתו וכו׳. ואח״כ הלא נסע יתרם בם. אמנם שנינו בפ׳ חלק (סנהדרין קז.), דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, שנ׳ לא ידון רוחי באדם לעולם, לא דין ולא רוח. דהיינו שלא יקומו בתחייה, ומצינו בפ׳ ר״א פ׳ ל״ג. במיתי יחזקאל ז״ל, וכלם עמדו על רגליהם חוץ מאיש א׳, אמר הנביא רבש״ע, מה טיבו של זה, א״ל בנשך נתן ע״כ. הרי שעון הריבית גורם שלא יקום בתחיה, שלכן כתוב בפ׳ בהר. אל תקח מאתו נשך ותרבית וכו׳ וחי אחיך עמך. וכתב שם בעל הטורים, רמז שכל המלוה בריבית אינו חי. וידענו שתחיית המתים תהיה ע״י העצם שנק׳ לוז, וכמ״ש בב״ר פ׳ כ״ח. מהיכן הב״ה מציץ את האדם ל״ל, א״ל מלוז של שדרה וכו׳, טחנו בריחים ולא נטחן, שרפו באש ולא נשרף, נתנו במים ולא נמחה וכו׳. ושמעתי אומרים שזוהי כונת הכתוב שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה (תהלים לד, כא). שר״ל שהב״ה שומר כל עצמותיו של אדם להחיותו, וזה ע״י שאחת מהנה לא נשברה, דהיינו הלוז של שדרה, שאינו נשבר ונמחה כנ״ל. ואני מוסיף שז״ש תמותת רשע רעה. שלא אמר תמית רק תמותת בכפל, לרמוז שמי שהוא רשע ולוקח ריבית, ימות בעה״ז ובעה״ב ע״י הרעה שעשה, שבנשך נתן ותרבית לקח. והמיתה בעה״ז הוא מ״ש בפ׳ איזהו נשך (ב״מ עא.), שכל המלוה בריבית נכסיו מתמוטטין. והיורד מנכסיו חשוב כמת, ולעה״ב שאינו קם בתחייה. ושונאי צדיק יאשמו. יובן במ״ש עוד שם (עה:), ולא עוד אלא שמשימין משה רבינו חכם ותורתו אמת, אומרי׳ אילו היה יודע משה רבינו שהיה ריוח בדבר לא היה כותבו. ופרש״י ז״ל, משה חכם, לישנא מעלי׳ נקט וכו׳. ז״ש ושונאי צדיק זה מרע״ה, יאשמו כנז׳. לא כן הצדיקים, פודה ה׳ נפש עבדיו, שקמים בתחייה ולא יאשמו כל החוסים בו, שנכסיה׳ מתקיימי׳. הנה כי כן דור המבול חטאו ג״כ בריבית, כדכתיב באיוב כ״ד, חמור יתומים ינהגו יחבלו שור אלמנה. יגזלו משוד יתום ועל עני יחבולו. וזה הדבר שלא יקומו בתחייה, כמ״ש שם בב״ר פ׳ כ״ח. אפילו לוז של שדרה, שממנו מציץ את האדם לעתיד לבא נמחה. על כל אלה א״ר מאיר, הן לא עשו מדת הדין למטה, שהריבית יוצאה בדיינין, והם לא רצו להשיבו. אף אני איני עושה מדה״ד למעלה, שלא יקומו בתחייה, וזהו לא חיים ולא נדונין, הה״ד הלא נסע יתרם בם (איוב ד, כא). כלומר אותו העצם הנשאר קיים ונותר משאר העצמות, אחרי בלותם בעפר, מלשון יתר הפלטה (שמות י, ה). גם זה ניסע, שר״ל ניתק ונמחה, מלשון אהל בל יצען בל יסע (ישעיה לג, כ). וכמו דורי נסע, בישעיה ל״ח. שפי׳ ניתק וניסח, כדי שימותו מיתה עולמית, לפי שלא רצו לקיים דברי התורה שצותה אל תקח מאתו נשך ותרבית, ולפי שאין כל כך ראיה מפ׳ זה שלא יקומו בתחייה, לכן מביא פ׳ מבקר לערב יוכתו, דהיינו משעה שבאו לעולם עד שהעריב שמשם למות יוכתו, שגם אותו העצם שאינו נטחן ונמחה בדור המבול, נמחה כדי שלא יקומו בתחייה, וזהו מבלי משים לעשות דין, לנצח יאבדו, והאבדתי את הנפש ההיא (ויקרא כג, ל). שלא יהא לה תקומה לעתיד.

עוד יובן, ימותו ולא בחכמה. בלא חכמת התורה, עם מ״ש בשמות רבה פ׳ ל׳. בדברו על דור המבול ז״ל, א״ר אחא בקש הב״ה ליתן להם ארבעה דברים, תורה ויסורין ועבודת קרבנות ותפלה ולא בקשו, שנא׳ ויאמרו לאל סור ממנו, אלו היסורין. ודעת דרכיך לא חפצנו, זו תורה. מה שדי כי נעבדנו, אלו הקרבנות. ומה נועיל כי נפגע בו, זו תפלה ע״כ. וצריך לדקדק מה טעם רצה לתת להם ד׳ דברים הללו. אך בב״ר פ׳ מ״ד אמרו, שהראה הב״ה לאברהם אבינו בין הבתרים, גהינם ומלכיות ומתן תורה ובית המקדש, וא״ל כל זמן שבניך עסוקים בשתים נצולין משתים, פירשו משתים נדונין בשתים. הנה כי כן רצה הב״ה לזכות את דור המבול וליתן להם תורה, ובזמן שלא יעסקו בה ידונו ביסורין. שכן אמרו (ברכות ה.), אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. ובזה ינצלו מדינה של גהינם, שכל המרפה עצמו מד״ת נופל בגיהנם. וגם רצה לתת להם עבודת הקרבנות כדי להצילם משעבוד מלכיות, וכדי שינצלו מהם יעסקו בתפלה שהיא התשובה. והם לא רצו, שנאמר ויאמרו לאל סור ממנו. אלו היסורין, כי אל הוא לשון קושי, ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז, יג). לפי שדעת דרכיך לא חפצנו, שלא רצו לקבל תורה. מה שדי כי נעבדנו, אלו הקרבנות. דייק בלישניה דהיל״ל מי שדי, אלא הכונה במ״ש הירצה ה׳ באלפי אלים ברבבות נחלי שמן (מיכה ו, ז). וכתוב כי לי כל חיתו יער וכו׳ (תהלים נ, י). וא״כ מה צורך להב״ה כי נעבדנו בקרבנות. ומה נועיל כי נפגע בו, אין פגיעה אלא תפלה, שכן אמרו עזב ה׳ את הארץ. ואינו משגיח בתחתונים ומה תועיל התפלה. וראה כמה עמקו מחשבותיו ית׳ כי מדה כנגד מדה לא בטלה, הם לא רצו בתורה שניתנה לארבעים יום, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. כנגד זה ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה. ולפי שלא רצו ביסורין, שאמרו בערכין פ״ג (טז:), תנא דבי ר׳ ישמעאל, כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קבל עולמו, במערבא אמרי פורענות מזדמנת לו. ופרש״י אין לו חלק לעה״ב. לכן הביא עליהם יסורין בארבעים יום של המבול, שהביא עליהם פורענות, ואין להם חלק לעה״ב, ואחרי שלא רצו בקרבנות הביא עליהם מבול מ׳ יום, וכתוב בתנחומא פ׳ זו, אתה מוצא מן אותה שעה עד שבנה שלמה בית המקדש, ארבעים יום היו עושים גשמים כל שנה ושנה, לשום מי המבול שהיו ארבעים יום, וכשבנה שלמה בית המקדש, בקש רחמים עליהם ופסקו מן העולם. הרי שזכות הקרבנות בטלה רושם המבול, וכשלא רצו בקרבנות בא עליהם מבול. ואמרו בדברים רבה פ׳ ואתחנן, יש תפלה שנענית לארבעים יום, ממי אתה למד, ממשה דכתיב ואתנפל לפני ה׳ ארבעים יום וכו׳. ולפי שלא רצו בתפלה בא עליהם מבול מ׳ יום. וכנגד אלו היה נח שלמד תורה והקריב קרבנות והתפלל וקבל יסורין, כמ״ש ז״ל שנשכו ארי, ועליו הכתוב אומר הן צדיק בארץ ישולם (משלי יא, לא). והנה אמרו במדרש, שאלו לחכמה חוטא מה ענשו, אמרה חטאים תרדף רעה (משלי יג, כא). שאלו לנבואה חוטא מה ענשו, אמרה הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה וכו׳ יביא קרבן ויתכפר לו. שאלו להב״ה אמר יעשה תשובה ויתכפר לו. וא״כ שפיר קאמר על דור המבול ימותו ולא בחכמת התורה, כי הם לא רצו ביסורין שהם דברי החכמה, חטאים תרדף רעה, ולא בקרבנות שהם דברי התורה וגם לא בתפלה, ולכן ימותו כדברי הנבואה, הנפש החטאת היא תמות. עוד אמרו בב״ר פ׳ ל״א. כך היו אנשי דור המבול עושים, היה א׳ מהם מוציא קופתו מלאה תורמוסין, והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה, וזה בא ונוטל פחות משוה פרוטה עד מקום שאינו יכול להוציאו ממנו בדין, א״ל הב״ה אתם עשיתם שלא כשורה, אף אני אעשה עמכם שלא כשורה, הה״ד הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה (איוב ד, כא), בלא חכמת התורה. כי הנה כתב הרמב״ם ז״ל בפ״ט מהל׳ מלכים, בן נח שגזל פחות משוה פרוטה, ובא אחר וגזלה ממנו, שניהן נהרגין עליה. והנה אם היו מקבלין את התורה, לא היו נענשין על פחות משוה פרוטה, אך לפי שלא רצו התורה נדונו כבני נח שנהרגין על פחות משוה פרוטה, וז״ש אתם עשית׳ שלא כשורה, להוציא אותו פלוני נקי מנכסיו, בחשבם שאינכם נענשין על זה כיון שאינו יוצא בדיינין, אף אני אעשה עמכם שלא כשורה לדון אתכם כבני נח, וזהו ימותו ולא בחכמת התורה, רק בדין בני נח שנהרגין על פחות משוה פרוטה. ועוד שם, מי גרם לכם שתאבדו מן הערב של העה״ז ומן הבקר של העה״ב, מפני שלא קבלתם את התורה שיש בה דין, שנ׳ מבקר לערב יוכתו. למה מבלי משים לנצח יאבדו, ואין משים אלא דינין, שנא׳ ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. שיובן עם מ״ש בפ״ק דשבת (י.), כל הדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מע״ה כאילו נעשה שותף להב״ה במעשה בראשית, כתיב הכא ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב. וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. הרי שאם היו מקבלים את התורה ועושים הדינין שבה, היו מקיימים את העולם, שנא׳ בו ויהי ערב ויהי בקר. ולפי שלא רצו לקבלה, אבדו מן הערב ומן הבקר, שרצה לומר מהעה״ז ומהעה״ב.

ואחרי שיצאנו מן המכוון נחזור לעניננו, שלכן ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני. ופי׳ בב״ר פ׳ ל״א. קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו, יג), הגיע זמנם להקצץ, הגיע זמנן לעשות בתה, הגיע קטגוריא שלהן לפני. הרי אלה ג׳ דברים הנאמרים לעיל, כי כנגד ע״א שאמרו שם, שנח היה אומר להם ריקים אתם, מניחין מי שקולו שובר ארזים ומשתחוים לעץ יבש. לכן אמר הגיע זמנן להקצץ, כנגד עצים יבשים שהיא ע״א. וכנגד ג״ע הגיע זמנן לעשות בתה, מלשון ואשיתהו בתה, ישעיה ה׳, שפי׳ שממה, שלפי שהשחיתו דרכם על הארץ כך, אפי׳ ג׳ טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו. וכנגד ש״ד הגיע קטגוריא שלהן לפני מחמס דם נקי אשר שפכו, כמו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה.

ובאיוב כ״ד בדברו עליהם אמר, המה היו במורדי אור לא הכירו דרכיו ולא ישבו בנתיבותיו (יג). לאור יקום רוצח יקטל עני ואביון ובלילה יהי כגנב (יד). ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וכו׳ (טו). יובנו הפסוקים עם מ״ש בפ״ז דבב״מ (פג:), שר״א בר״ש אמר לשליח של מלך שהיה תופס גנבים, תא אגמרך היכי תעביד, עול בד׳ שעי לחנותא, כי חזית איניש דקא שתי חמרא וקא נקיט כסא בידיה וקא מנמנם, שאול עילויה. אי צורבא מרבנן הוא אקדומי אקדי׳ לגרסיה. אי פועל הוא, קדים עביד עבידתיה, אי עבידתי׳ בליליא רדודי רדיד, אי לא גנבא הוא ותפסיה. ז״ש המה היו במורדי אור. שלא היו שוכבים בלילה על מטותם, כדי למרוד בקונם ולגנוב ולגזול, ואור אורתא הוא, כמ״ש בריש פסחים (ב.), וכן תרגם לאור יקום רוצח, לאורתא. לא הכירו דרכיו, זו תורה כמ״ש לעיל, ודעת דרכיך לא חפצנו, שלא רצו לקבל התורה, ולכן אין לומר דקדים לגרסיה. ולא ישבו בנתיבותיו לעשות מעשה פועל שפעולתו אמת להקדים בעוד לילה לעשות מלאכתו, שזוהי רצונו ית׳ כמ״ש יכול יושב ובטל, ת״ל בכל משלח ידך אשר תעשה. לאור יקום רוצח, כדכתיב אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת וכו׳ (שמות כב, א). לפי שבא להרוג אם יעמוד בעל הממון כנגדו, וזהו יקטול עני ואביון, כדי שיהיה כגנב שגונב בצנעא, וזהו ובלילה יהי כגנב, ועין נואף שמרה נשף וכו׳. וסתר פנים ישים, עשה עין שלמעלה כאילו אינה רואה, וזהו שמץ ע״א, הרי אלה ג׳ עבירות חמורות. חתר בחשך בתים וכו׳. כמו שפי׳ ז״ל, לא ידעו אור, כי היו ישנים ביום, וז״ש כי יחדיו בקר למו צלמות כי יכיר בלהות צלמות, שכן אמרו (אבות דרבי נתן פ׳ כא), שינה של שחרית מוציאה את האדם מן העולם. כי יכיר בלהות צלמות, שהשינה אחת מששים במיתה. לכן אמר אלקים לנח, עשה לך תיבת עצי גופר, כלומר להנאתך ולטובתך, זהו לך עצי גופר, הוא לשון גפרית, לרמוז שדור המבול נדונו בדין גהינם י״ב חדש, כמ״ש בזהר פ׳ זו דף ס״ב ב׳ ז״ל, ת״ח נח זכאה הוא, אתרי בבני דריה ולא הוו שמעי ליה, עד דקב״ה אייתי עלייהו דינא דגהינם, מאי דינא דגהינם, אשא ותלגא, מיא ואשא, דא צנינא ודא רתיחא. ולכן עשה לך תיבת עצי גופר, כי לפי שלא עשו צדקה, נדונו באש וגפרית כאנשי סדום, גפרית ומלח שרפה כל ארצה וכו׳, ולכן אמרו בב״ר פ׳ ל״ג. ויזכור אלקים את נח. מה זכירה נזכר לו, שזן ופרנס כל י״ב חדש בתיבה. כי בצדקה שיעשה ינצל מהמבול. ולזה הראה לו מדות התיבה, וזה אשר תעשה אותה שלש מאות אמה אורך התיבה וכו׳. כי הנה כתוב בכתבי האר״י זלה״ה, והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה לב, יז). כשאדם עושה צדקה צריך שיכוין ליחד שם י״ה הנפרד מן ו״ה, ובזה נעשה השם שלם, שהם אותיות והיה, וזהו שלום. ויכוין כי הדבר שנותן הוא בחי׳ י׳, ויד הנותנת שיש בה ה׳ אצבעות הרי י״ה, וזרוע העני הוא ו׳, וידו המקבלת היא ה׳ אצבעות, הרי השם שלם, שע״י מעשה הצדקה נתחברו אותיות י״ה עם אותיות ו״ה, והיה זה שלום. והנה י״ה במלואו יו״ד ה״י, כשתכה זה עם זה יו״ד פעמים ה״י הרי ש׳, זהו שלש מאות אמה אורך התיבה, ואם תכה י״ה פשוט י׳ פעמים ה׳, הרי חמשים אמה רחבה, וכן אותיות ו״ה ו׳ פעמים ה׳, הרי שלשים אמה קומתה, וגם יו״ד ה״ה הרי שלשים. צהר תעשה לתיבה. איתא בב״ר פ׳ ל״א. ר׳ אבא בר כהנא אמר חלון. ר׳ לוי אמר מרגלית. ונלע״ד שמחלוקת זה תלויה במחלוקת אחר, דאיתא שם בפ׳ כ״ה, ר״א ור׳ יהושע, ר״א אמר לא ישבותו, מכאן שלא שבתו. ר׳ יהושע אומר לא ישבתו, מכאן ששבתו. דמ״ד חלון ס״ל שלא שבתו, ולכן מן החלון היו רואין בשעה שהיא יום ולילה, ומ״ד מרגלית ס״ל ששבתו, כי להיות שהיה במחשך מעשיהם, לא היה להם אור רק חשך עליהם יום.

ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ וכו׳. הנה אז״ל הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, שהרי היה המקום יכול להצילו על אחד ההרים שלא יזיקוהו מי המבול. אלא ודאי שיובן עם מ״ש ז״ל בב״ר פ׳ ל״א. הנני מסכים לדברי המלאכים שאמרו מה אנוש כי תזכרנו. ואמרו בפ׳ חלק (סנהדרין קח.), שאף על נח נגזרה גזרה. מלבד מה שידענו שהגזרה הכוללת תנצח הפרטית, וא״כ אף על נח יעבור כוס, ולכן הוצרך לצוותו לעשות תיבה להסתר מפני חמת המציק, וכמ״ש בזהר פ׳ זו ס״ג א׳. אמר הב״ה לנח, לטמרא גרמיה ולא יתחזי בעלמא, ואי תימא האי תיבותא אתחזי וכו׳, כל זמנא דלא יתחזי אפי דבר נש קמי מחבלא, לא יכיל לשלטאה עליה וכו׳, בגין כך הוה גניז נח וכל אנון דעמיה בתיבותא. ומחבלא לא יכיל לשלטאה עלייהו. ולכן שפיר קאמר ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר וכו׳. כמו שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ. ולא עוד אלא כל אשר בארץ יגוע, שאין גויעה אלא בצדיקים, והכונה כי מן הראוי שגם נח ובניו ימותו, אך בזכות התיבה ינצלו. ועוד יובן כל אשר בארץ יגוע, עם מ״ש לעיל בשם הזהר פ׳ ויגש דף ר״ו א׳. שמתו הצדיקים מתושלח וכיוצא בו, כדי שלא יגינו עליהם. ורש״י ז״ל פירש ע״פ זה, מבול שבלה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך. וטעם לג׳ לשונות אלה, נלע״ד שהוא עם מ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין ק״ח.), ת״ר דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הב״ה וכו׳, אמרו כלום צריכין אנו אלא לטיפה של גשמים, יש נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן, א׳ הב״ה בטובה שהשפעתי להם, בה מכעיסין אותי ובה אני דן אותם, שנא׳ ואני הנני מביא את המבול מים וכו׳. מזה הוא עון ע״א, לפי שכתב בעל העיקרים מ׳ ד׳ פ׳ ח׳. שמן הגשמים נודעה השגחתו ית׳. והם חשבו שהעולם קדמון ועזב ה׳ את הארץ, ולכן אמרו כלום אנו צריכין וכו׳. יש נהרות וכו׳. וכנגד זה ויהי הגשם על הארץ והיו למבול. ר׳ יוסי אומר דור המבול לא נתגאו אלא בשביל גלגל העין שדומה למים, שנ׳ ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. לפיכך דן אותם במים, שנ׳ נבקעו כל מעינות תהום רבה. הרי זה עון ג״ע, וכנגד זה נבקעו כל מעינות תהום רבה, שהיו מים רותחין, ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, ולפי שחטא בעין, לכן נבקעו המעינות שנק׳ עין, ואבא היום אל העין. א״ר יוחנן דור המבול ברבה קלקלו, דכתיב וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ. וברבה נדונו וכו׳. וזה שחטאו בש״ד, שכן כתוב כי מלאה הארץ חמס מפניהם. ופי׳ ז״ל זה שפיכות דמים, שכן כתוב מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי. ואיתא בב״ר פ׳ כ״ז. ר׳ ברכיה בשם ר׳ יוחנן אמר, שמענו בדור המבול שנדונו במים והם דומים שנדונו באש, ומנין ליתן את האמור של זה בזה, ת״ל רבה רבה, לגזרה שוה. וזה כי בדור המבול נאמר וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ. ובסדום נאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה. שגם הם חטאו בש״ד וג״ע וע״א, ולכן כשם שרעתם שוה כך ענשם שוה, שנדונו באש ובמים. ולכן כנגד ג׳ רעות אלה, הביא עליהם את המבול שסובל ג׳ פירושים כנגד ג׳ דברים הנ״ל. שבלה את הכל כנגד ע״א, כמ״ש ביחזקאל כ״ג. ואומר לבלה נאופים (מג), ואמרו שם בילקוט, ר׳ יהודה בר סימון אמר אין לשון בלה אלא ע״א, כד״א ופקדתי על בל בבבל (ירמיה נא, מד). ופי׳ הרד״ק ז״ל שם, נזדקנה בע״א כמה שנים, וכל הפרשה ההיא מדברת בע״א ע״ש. ולכן הביא עליהם מבול, שבלה את הכל. וכנגד ג״ע שבלבלו זרעם, כמ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין קח.), מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל. ופרש״י בפ׳ אחרי מות, ובכל בהמה לא תתן שכבתך וכו׳ תבל הוא. ופרש״י ז״ל, לשון בלילה וערבוב זרע אדם וזרע בהמה ע״כ. על כן הביא עליהם מבול שבלבל את הכל, אדם ובהמה יחד. וכנגד ש״ד וחמס, שאספו ממון בגזל וחמס, שהוביל את הכל מגבוה לנמוך, שכספם וזהבם וכל ממונם אבד והלך לאיבוד מגבוה לנמוך, ובפרט שנדונו ברותחין, ששרף את ממונם והכל אבד.

ואחרי ככלות הכל שעברו ימי המבול ונראו ראשי ההרים, כתוב ויהי מקץ ארבעים יום וכו׳ (בראשית ח, ו). וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ (ז). צריך להבין למה שלחו, שהרי ביונה כתיב וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים (ח), ובעורב לא נתן טעם לשליחותו. אמנם בב״ר פ׳ ל״ג. איתא ז״ל, וישלח את העורב. הה״ד שלח חשך ויחשיך (תהלים קה, כח). ויצא יצוא ושוב, ר׳ יודן בשם ריב״ס התחיל משיבו תשובות, א״ל מכל בהמה חיה ועוף שיש כאן אין אתה משלח אלא לי, א״ל מה צורך לעולם בך, לא לאכילה ולא לקרבן. ר׳ ברכיה בשם ר׳ אבא בר כהנא אמר, א״ל הב״ה קבלו, שעתיד העולם להצטרך לו, א״ל אימתי, א״ל עד יבושת המים מעל הארץ. עתיד צדיק א׳ לעמוד וליבש את העולם, ואני מצריכו להם, הה״ד והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב (מלכים א׳ י״ז) ע״כ. וקשה מה זה שהביא הפ׳ שלח חשך ויחשיך. ולא פירש בו כלום. ומה תשובה היא זו שהשיבו העורב, מכל בהמה חיה ועוף אין אתה משלח אלא לי, שהרי אם ישלח אחר גם הוא יאמר כן. ועוד יקשה באמרו קבלו, שעתיד העולם להצטרך לו, שהרי לא הוצרך לו אלא אליהו. אמנם יש מקום דקדוק בדברי רש״י ז״ל, שפי׳ על פ׳ וישלח את היונה מאתו. אין זה ל׳ שליחות אלא לשון שילוח, שלחה ללכת לדרכה, ובזו יראה אם קלו המים, שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו. וקשה למה לא פי׳ כן תחלה על פסוק וישלח את העורב. האמנם אמרו בפ׳ חלק (סנהדרין קח:), שלשה שימשו בתיבה, חם וכלב ועורב. וידענו כי התיבה לא היתה קולטת אלא אותם שלא השחיתו דרכם. לכן תכף שכתוב ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה. וישלח את העורב (בראשית ח, ו). כשלחו כלה לגרש אותו על שהשחית דרכו לשמש בתיבה. ומה שלא שלח לחם ולכלב, לפי שהעורב יש לו כנפים לשוט מש״כ בחם וכלב, שכיון שלא חרבו המים, כי כתוב אחריו כי מים על פני כל הארץ (בראשית ח, ט). לא היו יכולי׳ לצאת. ולכן לא הוצרך רש״י לפרש בעורב ששלחו כלה, דפשיטא שלכך שלחו מפני רשעתו, ועוד שלא כתב בו לראות הקלו המים כמו שפירש ביונה. שלכן הייתי אומר שכיון שפי׳ הטעם לראות הקלו המים, לא שלחה לגמרי רק הוא לשון שליחות, ולזה הוצרך רש״י ז״ל לפרש כן. ולאמת הדבר הביא בעל המ׳ פ׳ שלח חשך ויחשיך (תהלים קה, כח). שממנו נלמוד שוישלח את העורב, הוא לשון שילוח, לפי דקשה מאי שלח חשך, היל״ל הביא חשך, דמאי שליחות שייך כאן, ועוד קשה הכפל שלח חשך ויחשיך. לכן פי׳ רש״י ז״ל בפ׳ בא, וימש חשך (שמות י, כא). ואנקלוס תרגם לשון הסרה, בתר דיעדי קבל ליליא. וא״כ שלח חשך. ר״ל ששלח חשך הלילה לגמרי, ואח״כ ויחשיך להכות את מצרים. אף כאן וישלח את העורב ששלחו כלה. התחיל משיבו תשובות. וק׳ שהרי אין כאן אלא תשובה אחת. אך בפ׳ חלק (סנהדרין קח:), אר״ל תשובה נצחת השיבו עורב לנח, א״ל רבך שונאני ואתה שנאתני. רבך שונאני, מן הטהורים שבעה מן הטמאים שנים. ואתה שנאתני שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים, אם פגע בי שר חמה או שר צינה, לא נמצא עולם חסר בריה אחת. ז״ש התחיל משיבו תשובות, דהיינו למה לא שלח ממין שבעה, ואף גם זו לשלחו כלה. והכל רמוז באמרו מכל בהמה חיה ועוף שיש כאן אין אתה משלח אלא לי, שהרי יש כאן כמה בהמות וחיות ועופות הטהורים שיש בהם שבעה ושבעה, וגם מן הטמאים למה אינך משלח אלא לי. וא״ל נח מה צורך לעולם בך, אף אם תמות כיון שחטאת, כי אתה טמא ואינך ראוי לאכילה ולא לקרבן, ואף שיש כאן כמה טמאים שדינם כך, עכ״ז כיון שלא חטאו לא רציתי לשלחם. א״ל הב״ה קבלו, שעתיד העולם להצטרך לו וכו׳. וזה כמ״ש באליהו, והעורבים וכו׳ (מלכים א׳ י״ז). כי רצה הב״ה להראות לאליהו שלא יפה עשה לעצור את השמים ולא יהיה מטר, כי אין הב״ה חפץ במי שמלמד קטגוריא על ישראל, ולכן הוצרך ליזון מהעורבים שהם אכזרים על בניהם, כדי שגם הוא יחזור בו ויתפלל על ישראל כמו שעשה, וז״ש עתיד צדיק א׳ לעמוד וליבש את העולם, ולא טוב הדבר בעיני ואני מצריכו להם, למען ילמד מדרכי קונו, ורחמיו על כל מעשיו. וז״ש שעתיד העולם להצטרך לו, דהיינו שבזה ירחם על העולם ויביא הגשם בעתו. וישלח את היונה מאתו, שדרשו בפ׳ חלק (סנהדרין קח:), מכאן שדירתן של עופות טהורות אצל צדיקים, כי כל עוף למינו ישכון. ולא מצאה וכו׳ ותשב אליו אל התיבה (בראשית ח, ט), דפשיטא שהיה בתיבה, אלא להורות על כשרותה, שהיא היתה ראויה שהתיבה קולטתה. וחזר וישלחה ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה (בראשית ח, יא). להורות על נאמנותה שאינה ממירה את בן זוגה באחר, וכמ״ש ז״ל, מה זית אינו מקבל הרכבה וכו׳. ובערובין פ״ב (יח:), א״ר ירמיה בן אלעזר, מ״ד והנה עלה זית טרף בפיה (בראשית ח, יא). אמרה יונה לפני הב״ה, רבש״ע יהיו מזונותי מרורים כזית בידך, ואל יהו מתוקין כדבש ויהיו מסורין ביד בשר ודם. הוקשה לר׳ ירמיה מה איכפת לנו לידע והנה עלה זית טרף בפיה, דאם להודיע לנח כי קלו המים, די שיאמר והנה עלה בפיה, ומאי טרף, די שיאמר והנה עלה זית בפיה, ולמה הודיענו שבאה לעת ערב. לכן דרש ר׳ ירמיה שרמז רמזה לנח שאם תמצא בצמצום ליזון מאתו ית׳, אף שיהיה דבר מר כזית לא היתה חוזרת אליו, שלכן כל אותו היום היתה נזונית מעלה זית, ולא באה אליו אלא לעת ערב, שלא היה לו עוד דבר לאכול. ובמס׳ פ׳ זו, טרף ב׳ קמצין וחד פתח. וסי׳ עלה זית טרף (בראשית ח, יא). כי הוא טרף (הושע ו, א). וחד פתח, אפו טרף (איוב טז, ט). כלומר באה היונה בעלה זית מר ומועט, לרמוז כי די לה בצמצום וקמוץ מעט מזער מזון מאתו ית׳, וזהו כי הוא טרף. שכתוב לכו ונשובה אל ה׳ כי הוא טרף. ולא מתוקין כדבש ובהרוחה גדולה, כמו שהיה ע״י נח בזמן המבול, שאז אפו טרף. אעפ״י שהיה בפתיחת יד ע״י נח.

ובב״ר פ׳ ל״ו. הובא המ׳ שהקדמנו פ׳ ל״ג. וקשה למה הקדים פ׳ איכה לשל תורה, ובגוי׳ ההם וכו׳ (דברים כח, סה). אך יובן במ״ש בזהר חדש פ׳ נח דף ל״ז א׳ ז״ל, א״ר פינחס, רצה הקדוש ברוך הוא לנסות את ישראל ושלחם לבבל. שנא׳ וישלח את היונה מאתו, זו כנסת ישראל. ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה (בראשית ח, ט). שהכביד עולה מלך בבל, ברעב ובצמא וכו׳. ותשב אליו אל התיבה, וחזרה בתשובה. ויוסף שלח את היונה, בגלות אחרת של יון. ומרוב צערה ודוחקה, ותבא אליו היונה לעת ערב, דאתחשך יממא ולא יכלין למיקם מן קדם דוחקא סגיאה דהוה עליהון. והנה עלה זית טרף בפיה, לולי שהעיר הב״ה רוח הכהנים שהיו מדליקין נרות בשמן זית, אזי אבדה פליטת יהוד׳ מן העולם. וייחל עוד וכו׳ וישלח את היונה, בגלות אדום. ולא יספה שוב אליו עוד, דעד היום לא חזרה בתשובה וכו׳. אלה איפוא הם דברי מ׳ הב״ר, כי הנה שלח הב״ה את ישראל מאתו, דהיינו שנחרב בית ראשון וגלו לבבל לראות הקלו המים הזדונים, שחטאו בבית ראשון, מעל פני האדמה זו א״י, כדכתיב ותטמא הארץ וכו׳ ותקיא הארץ את יושביה (ויקרא יח, כה). והמה מרו ועצבו את רוח קדשו, שהושיבו נשים נכריות ונהנו מסעודתו של אחשורוש, שגלות בבל ומדי היה זה אחר זה, וז״ש אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת, אלא שהעמיד עליהם מלך קשה שגזרותיו קשות ע״י המן, ואז חזרו בתשובה ונפקדו. אח״כ גלו ליון, ויוסף שלח וכו׳. שהיה גלות קשה יותר מן הראשונים, אך כשהחשיך עליהם השמש שלא היו יכולים לסבול, שלכן נק׳ חשכה, שהחשיכה עיני ישראל בגזרותיה, נצולו ע״י הכהנים המשוחים בשמן זית, וגם פה אילו מצאו מנוח לא היו חוזרים, שכן כתוב באיכה א׳. גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה, כי שם בבית שני לא היה אלא שבט יהודה ובנימין, וגלו ליון מעוני שבזזום ולקחו ממונם. ומרוב עבודה. שכ״כ במדרש, הביאו הבית חדש ריש הלכות חנוכה, שעיקר הגזרה היתה על שהתרשלו בעבודת בית המקדש, ולכן היתה הגזרה לבטל מהם העבודה. וכנגד גלות האחרון, וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד. שמובן עם מ״ש בזהר ויקרא דף ו׳ א׳ ע״פ נפלה ולא תוסיף קום מעצמה, רק בבא עתם עת דודים, יקום אלקי״ם יפוצו אויביו, וגם פה לא יבצר מי שיושב בשלוה, ואילו מצאו מנוח תמיד לא היו חוזרים. ולכן יבאו חבלי משיח למען יתעוררו ישראל לשוב לאביהם שבשמים. יחיינו מיומים. ויבחר עוד בירושל׳. ב״ב אמן. בילא״ו.