דרוש מ״ח לפרשת האזינו

לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו (דברים לב, לה).

במדרש (מדרש תהלים י״ד), אמר ר׳ לוי, את מוצא שתי פעמים כתוב בספר תלים, מי יתן מציון, א׳ בספר ראשון (תהלים יד), ואחד בספר שני (תהלים נג). ולמה, אמר ר׳ לוי, הרב אמר אחד והתלמיד אמר אחד. הרב אמר מי יתן והיה לבבם זה להם (דברים ה, כו). והתלמיד אמר ומי יתן כל עם ה׳ נביאים (במדבר יא, כט). לא דברי הרב ולא דברי התלמיד מתקיימין. דברי הרב מנין, שנאמר ונתתי לכם לב חדש (יחזקאל לו, כו). דברי התלמיד מנין, והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר (יואל ג, א) ע״כ.

יבואו הימים ויגיעו הזמנים אשר יאמר האדם הן לי בהם חפץ, אלו ימי הטובה אשר יהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותם, וכמ״ש בפרשת ויצא, ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו וכו׳ (בראשית כט, כ). וכבר פי׳ הפסוקים ההם לעיל פ׳ וישלח יע״ש (חלק ג׳‏ - דרוש ח׳ לפרשת וישלח.). ולהפך בשנות הרעה נראים כימים רבים, וכמ״ש רז״ל ימים רבים (ויקרא טו, כה). שנ׳ על ימים של צער וכמו שנבאר לקמן. ז״ש בפ׳ מקץ, הנה שבע שנים באות שבע גדול בכל ארץ מצרים (בראשית מא, כט). וקמו שבע שני רעב אחריהן ונשכח כל השבע בארץ מצרים וכו׳ (ל). דקשה אריכות לשון הכתובים, דהיה די שיאמר יבאו שבע שני שבע ואחריהן שבע שני רעב. אמנם כבר ידענו מ״ש בספרי פ׳ קרח, הנה בשמחה, וכה״א הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד, יד). ז״ש הנה שבע שנים באות, כלן בשמחה, אך תהיון כצל עובר לעיני האנשים לפי ששבע גדול בכל ארץ מצרים, ולב שמח ייטיב פנים. ונראים בעיניו כימים אחדים, אך וקמו שני רעב אחריהן, שתהיה להם קימה ואריכות הרבה להיותן ימים של צער, ומפני אריכותן לעיני בני אדם ונשכח כל השבע וכו׳. עוד שם, ותכלנה שבע שני השבע וכו׳ (בראשית מא, נג). ותחילנה שבע שני הרעב לבוא כאשר אמר יוסף וכו׳ (נד). גם פה יקשה מאי ותחילנה, דהיל״ל בקצרה ותבאן שבע שני הרעב. האמנם הלא זה דברי כי בשנות השבע להיותן בשמחה עברו במהרה לעיני בני מצרים, וז״ש ותכלנה וכו׳ אשר היה בארץ מצרים. כי שם ניכר השבע יותר משאר הארצות, שאעפ״י שויצבור יוסף בר וכו׳ (בראשית מא, מט). עכ״ז לא גרם גרעון לשבע גדול שהיה שם. אך ותחילנה שבע שני הרעב לבא, שלהיותן ימים של צער כל יום היה חשוב כשנה, ולעולם היה נראה להם כאילו היה זה תחלת בואן. ובזה ידוקדק מה שהרגיש בעל המס׳, קדמאה היו, ויקבוץ את כל אוכל שבע שנים אשר היו בארץ מצרים. תנינא היה, ותכלינה שבע שני השבע אשר היה בארץ מצרים. כי להיותן שבע שנים צריך לומר היו, אך לפי שהיו שני שבע ונראות כימים אחדים, לכן אמר אשר היה, שהיו בעיניהם כשנה אחת. ולהפך ותחילנה שבע שני הרעב לבוא מלא בו׳, כי היו נראות ארוכות יותר מדאי הגם שלא היו אלא שתי שנים, כי בבוא יעקב מצרימה פסק הרעב, ולכן אמר כאשר אמר יוסף שיהיו שני רעב שבע. ועכ״ז היו נראות ארוכות יותר מדאי. ובב״ר סוף פ׳ צ׳. ותכלנה וגו׳ יצאו מכוללות. ותחילנה וגו׳ נכנסו חולניות. והכוונה שכשיצאו שנות השבע היו נראות כלן כשנה אחת, וזהו מכוללות, כלן כלל א׳ כשנה אחת בלבד. אך שני הרעב נכנסו חולניות, כמי שהוא חולה שכל יום נראה בעיניו באריכות גדול כשנה אחת. ועוד יפורש מכוללות מלשון מכלל יופי (תהלים נ, ב). כלילת יופי (איכה ב, טו). הוא מ״ש רש״י ז״ל, יפות מראה (בראשית מא, ב). סימן לימי שובע שהבריות נראות יפות זו לזו שאין עין בריה צרה בחברתה. ושבע שני הרעב נכנסו חולניות, כחולה שפניו שחורות וכחושות מפני זלעפות רעב.

ובתנחומא פ׳ מצורע. ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים (ויקרא טו, כה). והלא שבעת ימי נדה הן, ולמה קורא אותן ימים רבים, אלא לפי שפורשת מבעלה והם ימים של צער, לפיכך קורא אותן ימים רבים. כיוצא בו ויהי בימים הרבים ההם (שמות ב, כג). לפי שהיו ימים של צער קורא אותן ימים רבים. ויהי מימים רבים ודבר ה׳ היה אל אליהו בשנה השלישית (מ"א יח). והלא לא היו שלש שנים, אלא חדש מן הראשונה וכל אותה השנייה, וחדש מן השלישית, אלא לפי שהיו ימי רעב נקראו ימים רבים. כיוצא בו בהראותו את עושר כבוד מלכותו וכו׳ ימים רבים שמונים ומאת יום (אסתר א, ד). אלא לפי שהיו ימים של צער קרא אותן ימים רבים. כיוצא בו, וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת וללא כהן מורה (ד״ה ב׳ ט״ו). והא כתיב ויעבוד ישראל את ה׳ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים (יהושע כד, לא). אלא על שעבדו ע״א נקראו ימים רבים. אף כאן על שפורשת מן בעלה והן ימים של צער נקראו ימים רבים ע״כ. המ׳ הזה כלו מקשה דאין סדר לראיותיו, תחלה מן התורה ואח״כ מן הנביאים ומן הכתובים וחזר מהנביאים. ועוד מה זה שאלה והלא שבעת ימי נדה הן, שהרי הפ׳ שהביא ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים אינו כתוב בנדה, ששם נאמר ואשה כי תהיה זבה. ולא כתיב שם ימים רבים. וכמה קושיות אחרות יש ואין כאן מקום להאריך. רק נבא לביאור המ׳ ויתורצו כל הקושיות, כי בא לומר כי ימים של צער וימי הרעה נראים ארוכים מאד. והוקשה לו בכתוב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים. דלמה המתין לקרותם ימים רבים בימי זיבה שאינן אלא שלשה ימים כמ״ש שם בתנחומא, כך שנה ר׳ חייא כל מקום שהוא אומר ימים, שני ימים הן, וכל מקום שאומר ימים רבים, שלשה ימים הן וכו׳. ובימי נדה שהם שבעה לא אמר ימים רבים. זוהי כונת המ׳ והלא שבעת ימי נדה הן, ולמה לא כתב בהם ימים רבים. ובימי זיבה שאינן אלא שלשה קראם ימים רבים. ותירץ אלא לפי שפורשת מבעלה והן ימים של צער וכו׳. דייק בלישניה שפורשת מבעלה, שאף הנדה פורשת מבעלה. אלא זה מדבר בזבה שאחרי שפסקה מן הדם סופרת שבעה נקיים אם ראתה ג׳ ימים רצופים, ובהם ג״כ פורשת מבעלה אף על פי שאינה רואה דם, ולפיכך הם ימים של צער וקורא אותן ימים רבים. משא״כ בנדה שאעפ״י שראתה כל שבעה פוסקת בטהרה וטובלת לערב, ולפיכך אינם של צער, ולא קראם ימים רבים אע״פ שהם שבעה. ולפי שסוף סוף הם י״א ימי זיבה מרובים על שבעה של הנדה. לכן הביא ראיה אחרת כיוצא בו, ויהי בימים הרבים ההם וכו׳. דלמה קראן רבים, שהרי נגזר עליהם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, ועדין לא עברו מהם כי אם מאתים שנה ועוד מעט. לכן שפיר קאמר לפי שהיו ימים של צער, שאז היו בתוקף השעבוד קורא אותן ימים רבים. כי כן הב״ה חישב להם לילות כימים מרוב עבודה שהיו מענים אותם וגם בלילה לא שכב לבם. ועדין אני אומר שסוף סוף כבר עברו מאתים שנים, ולכן קורא אותן ימים רבים. לכן הביא מאליהו, ויהי ימים רבים ודבר ה׳ היה אל אליהו בשנה השלישית לאמר. דקשה מאי ימים רבים, דדי שיאמר ויהי בשנה השלישית ודבר ה׳ היה אל אליהו, לכן אמר מכח יתור הכתוב דודאי לא היו שנים שלימות אלא חדש מן הראשונה וכו׳, כפי הכלל שיש לנו ששלשים יום בשנה חשובים שנה, ועכ״ז קראם ימים רבים לפי שהיו ימי צער. ועדין אני אומר שלפי שהיו שלש שנים קורא אותם רבים, לכן הביא ראיה בהראותו את עושר כבוד מלכותו וכו׳ ימים רבים שמונים ומאת יום, שכיון שכתב מנין הימים למה הוצרך לומר ימים רבים. אלא ודאי לפי שהיו ימים של צער קרא אותן ימים רבים. והצער הזה הוא לישראל, שכבר אמרו בפ״ק דמגלה (יב.), א״ר יוסי בר חנינא מלמד שלבש בגדי כהונה ונתעטף ועמד. ועוד בילקוט אסתר ז״ל, וכשראו ישראל כלי בית המקדש, לא היו רוצים להסב לפניו, ובשביל שהיו ישראל מצירין, לפיכך אמר ימים רבים, ימים של צער. אמנם להיות שצער זה לא היה אלא לישראל ולא לאומות, ואין מכאן ראיה שימים רבים הם של צער, לכן הביא פ׳ ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה, כי זה הפסוק מיותר כלו כי מה בא להשמיענו, ועוד שהוא חוץ למקומו, שכתוב לעיל ויקח יהושע את כל הארץ הזאת וכו׳ (יהושע יא, טז). מן ההר החלק העולה שעיר וכו׳ (יז). ואח״כ ימים רבים וכו׳ (יח). לא היתה עיר וכו׳ (יט). שאין לו שחר בין הדבקים. אלא שבא להשמיענו מ״ש על פ׳ זה במדרש, כי נתעצל במלחמות אלו כדי לחיות זמן הרבה, ולפיכך נחסרו משנותיו עשר שנה, שהיה לו לחיות מאה ועשרים כמשה רבינו. ולכן ימים רבים הם ימים של צער, שאדרבא היו מועטים משל משה. וגם זה אינו מפורש בכתוב, כי אפשר שבא להגיד שבחו של יהושע שאדרבא עשה עמהם מלחמה ימים רבים, לכן הביא פסוק וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת וללא כהן מורה, ופסוק זה הוא בד״ה ב׳ ט״ו. באסא מלך יהודה, שמשם נראה שהיו ימים של צער, ולפיכך קוראם ימים רבים. ועתה חוזר למ״ש ימים רבים עשה יהושע. שהיו ימים של צער, והא כתיב ויעבוד העם את ה׳ כל ימי יהושע וכו׳. ואיך אתה אומר שהיו ימים של צער, כיון שעבדו את ה׳ אין בהם צער. אלא על שעבדו ע״א נקראו ימים רבים, כלומר ימים האלו שאמר בד״ה, וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת, הם ודאי של צער לפי שעבדו ע״א. אף כאן על שפורשת מן בעלה והן ימים של צער, לפיכך נקראו ימים רבים. כי כשם שהאשה הפורשת מבעלה צער הוא לה, כך כל ימים שעבדו ע״א ופירשו מהב״ה נקראים ימים של צער, וכן הוא בויקרא רבה פ׳ י״ט. ומה אם האשה הזאת ע״י שפירשה שנים או שלשה ימים, התורה קורא אותה נדה. אנו שפירשנו מבית חיינו ומבית קדשנו ותפארתנו כמה ימים וכמה שנים עאכ״ו.

ובילקוט פ׳ בלק, אראנו ולא עתה (במדבר כד, יז). א״ר יצחק משה אמר כי קרוב יום אידם (דברים לב, לה). כי קרוב אליך הדבר מאד (דברים ל, יד). ובלעם אמר אראנו ולא עתה. משל למלך שנתן מדינה לבנו במקום רחוק, והיה אוהבו ואויבו הולכים עמו, כשמהלכים בדרך א״ל אויבו, לפי ששונא אותך אביך נתן לך מדינה במקום רחוק. קצרה דעתו של בן המלך. אוהבו אמר, עכשיו אנו מגיעין אצל מדינה, ומתקנין לנו כל מעדנים, מיד נתקררה דעתו של בן המלך. וכן ישעיה אומר כי קרוב יום ה׳ ונורא מאד וכו׳. וקשה שאם נתן לו מדינה במקום רחוק כמו שהתחיל המשל, היאך אוהבו יכול לומר לו עכשיו אנו מגיעין אצל מדינה. והיאך נתקררה דעתו של בן המלך אם באמת המדינה היא במקום רחוק. ועוד מ״ש וכן ישעיה אומר, לא מצינו בישעיה רק בסי׳ י״ג בענין בבל, הלילו כי קרוב יום ה׳. ואין כתוב שם ונורא מאד. אמנם כבר אמרו בפ׳ חלק, ריב״ל רמי כתיב בעתה וכתיב אחישנה, זכו אחישנה, לא זכו בעתה ע״כ. ואיתא בזהר פ׳ ויקרא דף ו׳ א׳ ז״ל, ת״ח בכלהו גלוותא דגלו ישראל, לכלהו שוי זמנא וקצא ובכלהו הוו ישראל תייבין לקב״ה ובתולת ישראל הוה תבת לאתרהא בההוא זמנא דגזר עלה, והשתא בגלותא דא בתראה לאו הכי, דהא היא לא תיתוב הכי כזמנין אחרנין, דכתיב נפלה ולא תוסיף קום וכו׳. והטעם הוא כי בשאר גליות שגלו ישראל נודע קצם ולזמן הראוי היו חוזרים, אך בזה הגלות שלא נודע קצו צריך להמתין שהב״ה יקים אותנו ויפרקנו מצרינו, והוא מ״ש אתה תקום תרחם ציון. כלומר אינו כשאר זמנים שאנו קמנו מעצמנו רק אתה תקום, כי אין אתנו יודע עד מתי קץ הפלאות, ולפי שהם שני זמנים, זכו אחישנה, לא זכו בעתה, לכן אמר כי עת לחננה, אם יזכו אחישנה ואם לאו בעתה, וזהו כי בא מועד, והקדים הפ׳ בעתה לאחישנה, להודיע כי בעתה א״א שלא תהיה, יהיה מה שיהיה יגאלו בזמנם. וזהו אני ה׳. שאין יודע זמנה אלא אני, ובעתה לא יבצר. אך אם זכו לשוב מעצמם אחישנה. ז״ש ר׳ יצחק רואה אני שנים המבשרים את הגאולה העתידה, משה אמר כי קרוב יום אידם בדברו על האומות, וזה ע״י התשובה שיעשו ישראל, שכתוב בה כי קרוב אליך הדבר מאד. כמ״ש היום אם בקולו תשמעו. ובלעם הרשע אמר אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, שהכוונה אראנו ולא עתה כשתהיה בעתה. ואפילו שיחיש אותה, אשורנו ולא קרוב כמ״ש משה. ובזה יכון המשל למלך שנתן מדינה לבנו במקום רחוק, כי אין ספק שהקץ רחוק מאד כאשר עינינו רואות אורך הגלות, ולכן ראתה עינו של בלעם הדבר הזה, ולפי שהיה אויב של ישראל, אמר כן למען יסיחו דעתם מן הרחמים. אך האמת כן הוא שבידו של בן המלך להגיע במהרה אל המדינה, אם מהרה חושה אל יעמוד ויזדרז לשים לדרך פעמיו. כך ישראל אם עושים תשובה מיד נגאלים. וז״ש מרע״ה עכשיו אנו מגיעין אצל המדינה, כמ״ש היום אם בקולו תשמעו. ומתקנין לנו כל מעדני עולם, שאם יצאו מהגלות בתשובה ומ״ט, לא יהיה להם חבלי משיח כלל, ואדרבא יתענגו על רוב שלום. מיד נתקררה דעתו של בן המלך, שקבל האמת ממי שאמרו. וכן ישעיה אומר כי קרוב יום ה׳. שאע״פ שפסוק זה נאמר על מפלתה של בבל, ממנו נלמוד לשאר גליות, שהב״ה מקרב את הקץ כמו שעשה לאבותינו במצרים. וראיה לדברינו מן המדרש הובא בשמות רבה סוף פ׳ ל׳. שאלו ישראל לבלעם אימתי תהיה ישועה, א״ל אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, א״ל הב״ה זו היא דעתכם, אין אתם יודעים שסוף בלעם יורד לגהינם ואינו רוצה שתבא ישועתי, אלא היו דומים לאביכם שאמר לישועתך קויתי ה׳, צפה לישועה שהיא קרובה, לכך נאמר כי קרובה ישועתי לבא ע״כ. וזה הגהינם הוא מ״ש בילקוט ישעיה ס׳. שלעתיד תרד כל אומה ואלקיה עמה לגהינם (שאי סביב עיניך וראי. באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא אליהו ומשיח וצלוחית של שמן בידיהן ומקליהן בידיהם, ונקבצים כל ישראל לפניהם, ושכינה לפניהם ונביאים מאחריהם, ותורה מימינם ומלאכי השרת משמאלם ומוליכים אותם אל עמק יהושפט ונקבצין כל הגוים שם, שנאמ׳ וקבצתי את כל הגוים. באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא אלילי הנכרי׳ ונותן בהם רוח ונשמה ואו׳ יעברו על גשר גיהנם ועוברים, וכיון שמגיעים שם יהיה לפניהם כחוט ונופלי׳ לגיהנם, ומיד ישראל מתיראין, אומר לפניו רבונו של עולם, תאמר כאשר עשית עם אלו תעשה עמנו, אומר להם מי אתם, אומרים לו אנחנו עמך ונחלתך ישראל, אומר להם מי מעיד, אומרים לו אברהם, קורא לאברהם, אומרי׳ לו מי מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו רבונו של עולם לא כך אמרת לי וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, אומר להם מי מעיד יותר, אומרים לו יצחק, קורא ליצחק אומר לו, מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו רבונו של עולם, לא כך אמרת לי כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אומר להם מי מעיד יותר, אומרים לו יעקב, קורא ליעקב אומר לו מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו, רבונו של עולם לא כך אמרת להם, לא יהיה לך. והם אמרו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, באותה שעה עובר הקדוש ברוך הוא לפניהם והם אחריו, שנא׳ ויעבור מלכם לפניהם וה׳ בראשם. באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא תורה ומניחה בחיקו, ומבהיק זיון של ישראל מסוף העולם ועד סופו, אמר גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם רצונך יבאו האומות ויראו בטובתן של ישראל, ואומר להם אל יראו, וכן אומר ישעיהו, ה׳ רמה ידך בל יחזיון. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יבאו ויראו, שנאמר יחזו ויבושו קנאת עם (ישעיה כו). אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יבאו ויראו ויבושו, שנאמר ותרא אויבתי ותכסה בושה. באותה שעה נפתח׳ גיהנם ויוצאי׳ כל האומות ורואים בטובתם של ישראל ונופלים על פניהם ואומרים כמה נאה אדון זה, כמה נאה אומה זו, שאהב אותם ביותר, אשרי העם שככה לו, פרעה או׳ לפניו, רבונו של עולם, כמה נשתנה אומה זה שאהבת אותם ביותר, אומר להם אתם שוטים שבעולם, אתם ידעתם אותי והנחתם אותי לע״ז ולא בטחתם בי, אבל ישראל קדשו שמי פעמים בכל יום ובטחו בי, ואני אתן להם שכר טוב. מיד מתביישים ושבים בגהינם, שנא׳ ישובו רשעים לשאולה. וצדיקים יושבים בתוך גן עדן, ויושב הקב״ה בראשם ומביא את האור שגנז לצדיקים ומוסיף אורו שמ״ח פעמים, אומרים לפניו, רבש״ע היינו מצפין לאור זה, שנ׳ צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא ואראה וגו׳. א״ל עכשו ראיתם פני, אומר לפניו רבש״ע חשך זה מהו, או׳ להם לבני עשו ולבני ישמעאל, שנאמר כי החשך יכסה ארץ וגו׳.). וע״ש גם במיכה ד׳. ועוד כי אם ישראל עושין תשובה מיד נגאלין ואז יכרתו האומות, ולכן אמר בלעם אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב. ובילקוט תהלים מזמור ע״ג אמרו, כי הנה רחיקיך יאבדו. זה בלעם וחביריו שרחקו את הקץ. ואדרבא ואני קרבת אלקים לי טוב, אני טוב לי לקרבו אף שיהיה ע״י צרות בדין גמור, וזהו אלקים.

כל האמור רמוז בפרשה באמרו, הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו. דקשה הכפל כמוס וחתום, וכן בפסוק לי נקם ושילם לעת תמוט רגלם די בזה, ומה הוא זה כי קרוב יום אידם. ולבא אל הביאור נקדים מ׳ ז״ל במדרש רבתי דאסתר ע״פ שבע ועשרים ומאה מדינה ז״ל, ר׳ לוי בשם רשב״ן, כתיב ושער רישיה כעמר נקי, שאין לכל בריה אצלו כלום. ר׳ יודן בשם רבי איבו כתיב פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי וגו׳. וכי לסיוען של אומות הב״ה צריך, שאמר ומעמים אין איש אתי, אלא כך אמר הב״ה לכשאבקר פנקסותיהן של אומות העולם ולא תמצא להן זכות לפני, אותה שעה אדרכם באפי וארמסם בחמתי. ר׳ פנחס ור׳ חלקיה בשם ר׳ סימון אמרי, כתיב והיה ביום ההוא אבקש להשמיד את כל הגוים וגו׳, אבקש וכי מי מעכב, אלא כך אמר הב״ה לכשאבקר פנקסותיהן של אומות העולם ולא תמצא להן זכות לפני, אותה שעה אבקש להשמיד את כל הגוים. ר׳ סימון בשם ר׳ יוחנן כתיב לי נקם ושילם לעת תמוט רגלם, וכי גבורה היא שאדם אומר לכשיתמוטטו שונאיהם של ישראל אני פורע מהם. אלא כך אמר הב״ה לכשיפסקו מצות הרגילות שבינותם ולא תמצא להם זכות לפני, אותה שעה לי נקם ושלם. רבי ברכיה בשם ר׳ לוי ור׳ הונא בשם ר״ל ור׳ יודן בשם ר״ל שלשתן אמרו פסוק אחד, תמצא ידך לכל אויביך ימינך תמצא שונאיך, תהא ידך מצויה ליפרע מאויביך. תמצא להם מדת הדין תמצא להן מיעוט זכיותיהן שעשו, לכך נאמר ימינך תמצא שונאיך ע״כ. וצריך להתישב במ׳ זה מאי כולי האי שהביא כמה ראיות, דבא׳ מהן די. ועוד כיון שהביא כל כך ראיות למה לא התחיל בשל תורה לי נקם ושלם, ואח״כ בשל נביאים ואח״כ בשל תהלים כמו שבא במאמר. אמנם בסוף פ״ב דערובין (כב.), ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, אריב״ל אלמלא מקרא כתוב א״א לאמרו, כביכול כאדם שנושא משאוי על פניו ומבקש להשליכו ממנו. לא יאחר לשונאו, א״ר אילא לשונאו הוא דלא מאחר, אבל מאחר הוא לצדיקים גמורים ע״כ. ויובן היטיב עם מ״ש בילקוט ריש פרשת עקב, יד ליד לא ינקה רע. מלה״ד לאדם שלפניו משאוי של ה׳ ליטרא או של עשר, פושט ידו ונוטל, אבל אם היה משאוי של ק׳ ליטרא מהו עושה, טוענו על כתיפיו לאחריו. כך מתן שכרן של א״ה בעה״ז, כאדם שנושא משאוי קל מלפניו, אבל מתן שכרן של צדיקים משאוי גדול שעל הכתף וכו׳. והטעם אמר שם לפי שא״ה מבקשי׳ שכרן תכף ומיד, והצדיקים די להם לעה״ב ע״כ. ז״ש ומשלם לשונאיו אל פניו, דהיינו ששכרם הוא לפניו ממש, אבל של צדיקים לאחריו. ויובן עוד עם מ״ש בזהר פ׳ פקודי דף רכ״ג ב׳ וז״ל, תו רזא אחרא אית בהאי, על דקב״ה אריך רוגזיה בחייביא בהאי עלמא, בגין דהאי עלמא איהו חולקא דס״א, ועלמא דאתי איהו סטרא דקודשא ואיהו חולקא דצדיקייא, ותרין סטרין אלין קיימין דא לקבל דא, דא סטרא דקדושה ודא ס״א מסאבא, דא קיימא לצדיקייא ודא קיימא לרשיעיא וכו׳. ובזה יובנו פסוקי קהלת סי׳ ז׳. ראה את כל מעשה האלקים. דהיינו שהב״ה חפץ בדין, ואל תתמה אם אינו עושה דין ברשעים, כי מי יוכל לתקן את אשר עותו, שנראה עוות הדין שהצדיקים הם מטורפים והרשעים יושבים בשלוה, כי הכל מתוקן לעה״ב, וזהו ביום טובה היה בטוב, דהיינו בעה״ב. וביום רעה שהוא הגהינם, וגם רשע ליום רעה. ראה אז בפורענותן של רשעים. גם את זה לעומת זה. הוא מ״ש בזהר, ותרין סטרין אילן קיימן דא לקבל דא. וכל זה על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה, כי האדם אלו א״ה, וכמו ששמעתי ממורי הגדול הרמ״ז זצוק״ל כי ישראל נקראים אדם, שהוא שם העצם שלהם. ולכן אין בו ה׳ הידיעה. אך האומות נקראים האדם בשם התאר, ולכן יש בהם ה׳ הידיעה, והאד״ם גי׳ טמ״א, דברי פי חכם חן. ולדרך זה נלך אף אנו נאמר על דברת וכו׳. כי הב״ה משפיע טובה לרשעים בעה״ז כדי שלא ימצאו לעה״ב מאומה. ועל זה סובבים הפסוקים הנמשכים, את הכל ראיתי בימי הבלי יש צדיק אובד בצדקו וכו׳ ואין כאן מקום להאריך. הנה כי כן להיות שבמדרש רבתי דאסתר אמר כי לפי שכרש אמר מי בכם מכל עמו וכו׳ הוסיף לו מדינה אחת שמלך על שבע ועשרים ומאה מדינה וכו׳. על זה אמר ר׳ לוי שאין לכל בריה אצלו כלום, ומפיק לה מפ׳ ושער רישיה כעמר נקי. שפי׳ כמו שכתוב בילקוט דניאל ז׳. ושער רישיה כעמר נקי. שהב״ה מנקה עצמו ודן את העולם, ופורע להם שכר מצות קלות שהם עושים בעה״ז כדי לדון אותן חייבין לעה״ב כדלעיל, ותני והדר מפרש מה המה זכיות שלהם. א״ר יודן כתיב פורה דרכתי לבדי, זה מדבר במלכות רביעית, מי זה בא מאדום וכו׳. כי כבר פירשנו ע״פ ידין בגוים מלא גויות, שהב״ה לובש ליום הדין פורפירא שבה צבועים דמי ההרוגים על קדושת השם. ובזה דן את האומה ההיא ונוקם נקמת דם עבדיו השפוך, ואז תמה זכות אביו שכבד את הוריו שנרמז בלבושו ככתוב אצלנו בדרוש לפסח ראשון, וזהו לפע״ד כונת הכתוב זה הדור בלבושו, שמדבר על עשו שמתעטף בלבושו שהיה מכבד את אביו, וחושב להנצל בזכות זה, וזהו צועה ברוב כחו. אמנם אני מדבר בצדקה. שעשו ישראל שקבלו מלכותי כמ״ש במדרש, ובזה רב להושיע. ומזכיר עון להתפש ברשת זו טמן לישראל למשכו ברשתו, מה לך יוצא ליסקל על ששמרתי את השבת ודומיהם. אח״כ הופך פניו כלפי ישמעאל, והוא מ״ש רבי פנחס וכו׳, והיה ביום ההוא אבקש להשמיד את כל הגוים הבאים על ירושלים, שהם בני ישמעאל שעוד היום שולטים בירושלים ובא״י כמ״ש בזכריה י״ב, ונלע״ד שרמוז בכתוב א״ת כ״ל גי׳ ישמעא״ל, שעמו עמים רבים הכפופים תחתיו כנודע, ומהו אבקש כשאבקר וכו׳. דהיינו זכות המילה שעמדה עליהם עד עתה, אך קבלו שכרם לשלוט על א״י כל ימי גלותם של ישראל, ואז ביבוש קצירה תשברנה ככתוב אצלנו שם. ור׳ סימון מדבר על כל שאר האומות, לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם, לכשיפסקו מצות הרגילות שבינותם, דהיינו צדקה וגמילות חסדים שעושים האומות כדי שתמשך מלכותן כמ״ש בפ״ק דב״ב (י:). וזהו בכיוון לעת תמוט רגלם, שהג״ח הוא א׳ מרגלי העולם. ועל כלם דרש רבי לוי פ׳ תמצא ידך לכל אויביך. דהיינו השמאל שהוא עשו בנו של יצחק, מדת הגבורה שבשמאל, שיכניעהו הב״ה בשמאלו לפי שהם אויביך, בלב אויבי בנפש יקיפו עלי. שמורים כונתם לטובת ישראל ותחתיה תעמוד הבהרת, ולכן תמצא ידך בתום זכותם וכנ״ל. וכנגד ישמעאל אמר ימינך, שהוא בנו של אברהם איש חסד מצד ימין, תמצא שונאיך בגלוי, שעומדים עלינו לכלותנו, ואמר תמצא מלשון ומצא כדי גאולתו, שלא תעמוד להם זכות כי בא קצם. וגם ימינך תמצא לשאר האומות שהם שונאיך, כי לא תעמוד להם זכות הצדקה שנרמזה בימין, צדק מלאה ימינך. ועתה נבא לביאור הכתובים, שכיון שיש שני זמנים לגאולה העתידה, לכן אמר הלא הוא כמוס עמדי, לקצר הגלות ולהביא צדק עולמים כשישראל יעשו תשובה. חתום באוצרותי כשתהיה בזמנה. אי נמי להפך ויובן עם מ״ש בתקוני זהר חדש דף ב׳ ע״ד ז״ל, דקץ אית בכל דרא ודרא כפום זכוון דלהון, ואם חובין מתרבין אדחיא פורקנא עד דרא אחרא, ובג״ד כל הקצין כלו וכלא תליא בתיובתא, אבל קץ וזמן דשוי קב״ה, לא תליא בזכוון אלא ביה תליא, הה״ד למעני למעני אעשה (ישעיה מח). ז״ש הלא הוא כמוס עמדי, הוא הקץ האחרון דלא תליא בזכוון אלא ביה תליא כדלעיל, חתום באוצרותי ל׳ רבים, הוא הקץ דאית בכל דרא ודרא. לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם, כדלעיל שתתום זכות האומות, וזהו לי נקם בשלום תגמול מצותיהם לשעבר, ומכאן ואילך חושבנא על הדם השפוך של ישראל. זה יהיה כשהגאולה בעתה. האמנם כי קרוב יום אידם, כי כשישראל יעשו תשובה מיד נגאלים, וחש ר״ל שיחיש ביאת משיחנו לפי שעתידות למו, כי בכל דור ודור יש קץ א׳ ואם יזכו יתגלה משיח. ולכן אמר עתידות למו לשון רבים. ז״ש במזמור מ״ד. אתה הוא מלכי אלקים צוה ישועות יעקב. כי אע״פ שנוהג עמנו בדין, הרי זה לטובתנו להחיש ולקרב קצנו אעפ״י שלא מלאו ימינו, כ״ש כשיהיה זמן הגאולה, לפי שיש שני זמנים בכולל וכמה זמנים בפרט, כי בכל דור יש קץ, ולכן אמר ישועות לשון רבים.

ובמדרש הובא בילקוט תהלים סי׳ י״ד. את מוצא שתי פעמים כתוב בספר תילים מי יתן מציון, א׳ בספר ראשון וא׳ בספר שני, ולמה מפני שכתוב ב׳ פעמים הושיענו אלקי ישענו, א׳ בספר תילים וא׳ בדברי הימים, לפיכך כתוב ב׳ פעמים מי יתן. משל לבן מלך שאירס בת מלך וקבעו פרוזטוגמא ביום פלוני. בנו של מלך מצפה לשמחתו ובתו של מלך מצפה לשמחתה, מי מעכב פרוזטוגמא מעכבת. כך הב״ה מחכה לישועתן של ישראל וישראל מחכין לישועתו, מי מעכב פרוזטוגמא שנאמר כי יום נקם בלבי ע״כ. ומבלי שנאריך בקושיות נבא אל הביאור. וזה שדקדק בס׳ תהלים שכתוב במזמור י״ד. מי יתן מציון ישועת ישראל. לשון יחיד, ובמזמור נ״ג. ישועות ישראל. לשון רבים, ועוד בי״ד אומר בשוב ה׳ שבות עמו, ובנ״ג בשוב אלקים. ולכן אמר מפני שכתוב הושיענו אלקי ישענו ב׳ פעמים, שגם זה צריך ישוב, וגם פה יש שינוי לשון, כי בתהלים במזמור ק״ו אומר הושיענו ה׳ אלקינו וקבצנו מן הגוים, וב״ה א׳ י״ו אומר ואמרו הושיענו אלקי ישענו וקבצנו וכו׳. ולכן בא במשל לבן מלך שאירס בת מלך. וקשה בנמשל שאינו דומה למשל, שבמשל אומר בנו של מלך מצפה לישועתו, ובנמשל אומר כך הב״ה מחכה לישועתן של ישראל, וזה אינו אלא שמחתה של בת מלך. וכן בחלוקה אחרת במשל אומר ובתו של מלך מצפה לשמחתה, ובנמשל אומר וישראל מחכין לישועתו, שזהו שמחתו של בן מלך. האמנם כבר ידענו שמתחלת בריאתו של עולם צפה הב״ה שישראל עתידין להיות מקבלין את התורה, ולכן ברא העולם בשבילם, שכן אמרו בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית, ברא אלקים. ובשעת מתן תורה אירס את ישראל, כמ״ש ע״פ וקדשתם היום ומחר, וכמ״ש אצלנו במקומו. אך הנשואין גמורים לא יהיו אלא לעתיד לבא, שאז יהיו ישראל גוי א׳ בארץ, והיה ה׳ למלך על כל הארץ. ולכן המשילו לבן מלך ולא למלך עצמו, לפי שבעה״ז אינו ניכר אלקותו לכל. ומאז כתוב והארץ היתה תהו ובהו, אלו ד׳ מלכיות כמ״ש במדרש (ב״ר פ׳ ב׳.). ורוח אלקים מרחפת (בראשית א, ב.), זה רוחו של משיח. כי אז יוכר אלקותו לכל בריה, ואמר ביום ההוא זה אלקינו וכו׳. ויקויים אז והייתם לי סגולה מכל העמים, וזהו וקבעו פרוזטוגמא, שפי׳ במוסף הערוך דת וגזרה. דהיינו ביום הגאולה, כי יום נקם בלבי כמ״ש בנמשל. והנה בנו של מלך מצפה לשמחתו, ומה היא שמחתו, הוא מ״ש צאנה וראנה בנות ציון במלך שהשלום שלו, ביום חתונתו וביום שמחת לבו, דהיינו שישראל יהיו לו לעם סגולה, והוא עצמו הנמשל שהב״ה מחכה לישועתן של ישראל, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים, כחתן ששמח בנשואיו, וזהו שמחתו ממש. וכן ישראל שהם בתו של מלך, לפי שבעה״ז משולי׳ לנקיבה שאינה נוטלת אלא עשור נכסים, אבל לעולם הבא יירשו הכל כזכר. וכן איתא בילקוט שיר השירים ע״פ צאנה וראנה וכו׳ ז״ל, אמר להם הב״ה, כביכול אתם קשרתם כתר מלכות בראשי, אין אתה מוצא בספר יחזקאל צבאות, לומר כל הימים שאתה בגולה אין לי חיילות ומלכות עד שתחזרו למלכותכם, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וכו׳ והיתה לה׳ המלוכה. ואומר ה׳ מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו עד כאן. לכך המשילו לבן מלך ולא למלך עצמו. וכן ישראל לבת מלך שמצפה לשמחתה, ומה היא שמחתה, הוא מה שכתוב בנמשל שישראל מחכין לישועתו שימלוך ה׳ לעולם ויבא וישרה בתוכם. וכמו שכתוב במדרש ילקוט ישעיה ס״א. שוש אשיש בה׳, משל למטרונא שהלך בעלה ובנה וחתנה למדינת הים, אמרו לה באו בניך, אמרה תשמחנה כלותי וכו׳, כיון שאמרו לה הרי בעליך, אמרה הא חידו שלימה, שוש אשיש בה׳. וכבר פירשנוהו במקומו. ומי מעכב שאין בן המלך שמח בשמחתו וכן בת מלך, פרוזטוגמא, דהיינו מ״ש שם בילקוט שיר השירים, ביום חתונתו אלו ימי המשיח, שנמשל הב״ה כחתן, כמשוש חתן על כלה. לפי שאז יהיו ישראל גוי אחד בארץ, והדת ניתנה כן בבריאתו של עולם, ורוח אלקים כנזכר. וכמ״ש תהלים סוף מזמור ג׳. אמר רבי ישמעאל יש שמחה לפני הב״ה כשיאבדו מכעיסין מן העולם וכו׳. ובזה מובנים הפסוקים, כי במזמור ק״ו כתוב הושיענו ה׳ אלקינו, דהיינו כשתהיה הגאולה בעתה, שכתוב ואעש למען שמי ולא בזכות ישראל, אלא שמעמיד עליהם מלך שגזרותיו קשות כהמן ומחזירן למוטב, ולכן כתוב ה׳ אלקינו, רחום בדין, וקבצנו מן הגוים להודות לשם קדשך, למען שמך המחולל בין הגוים. ובד״ה המתחיל א׳ י״ו כתוב, ואמרו הושיענו אלקי ישענו, דהיינו אחישנה, ולפי שכמה קיצין יש, לכן ויאמרו כל העם אמן, לשון רבים. וכן במזמור י״ד כתוב, מי יתן מציון ישועת ישראל. דהיינו הקץ האחרון שהוא אחד, ולפי שזה יהיה ברחמיו ית׳ הגם שלא יהיו ראויים, לכן אמר בשוב ה׳ שבות עמו, ברחמיו וברוב חסדיו. אך במזמור נ״ג הוא כנגד אחישנה, שכן הוא מאוחר בכתוב כדלעיל, ולפי שבכל דור ודור יש קץ, לכן אמר מי יתן מציון ישועות ישראל, לשון רבים. וזה יהיה בזכותם, ולכן אמר בשוב אלקים שבות עמו, שמדת הדין נותנת כן שיגאלו בזכותם. ובשניהם אמר יגל יעקב ישמח ישראל, כי יעקב נקראים בזמן הגלות, וישראל לשון שררה כשיחזרו למלכותם, וזה על הדרך שפירשנו ע״פ אודך ה׳ כי אנפת בי. כי יכירו וידעו שהיסורין וגליות שגלו ישראל היו לטובתם, לנקותם מהדין הגדול כמו שכתוב בזהר פרשת בלק דף קצ״ט ב׳. ויסרתיך למשפט וכו׳.

והמ׳ שהצענו ראשונה במדרש שוחר טוב מזמור י״ד. קשה למה לו להזכיר א׳ בספר ראשון וכו׳, דזיל קרי בי רב הוא, ועוד מה ענין מי יתן מציון, עם דברי הרב והתלמיד. אמנם רש״י ז״ל פי׳ בתהלים כי מזמור י״ד נאמר על בית ראשון שהחריבו נ״נ הרשע, ושל נ״ג נאמר על טיטוס הרשע שהחריב בית שני, ולדרך זו נלך בדברי המ׳, דא״ר לוי שתי פעמים וכו׳, א׳ בס׳ ראשון על חרבן בית ראשון, וא׳ בס׳ שני על חרבן בית שני. ולמה כן, לפי שאמר הב״ה מי יתן והיה לבבם זה להם, דהיינו לעבדו בשני יצרים, כדרך שאמרו ישראל ועתה למה נמות וכו׳. שכונתם היתה להכניע יצה״ר לעבודתו ית׳ בחיים חייתם ולא במיתה ככתוב שם. ומשה אמר מי יתן את כל עם ה׳ נביאים, שיבטל מהם יצה״ר לגמרי, לא יזכר ולא יפקד כדרך המלאכים, שלכן נקראו הנביאים מלאכים כנודע. ובעה״ז אין מתקיימין לא דברי הרב, שהרי לא הכניעו ישראל את יצרם הרע, אדרבא כחו גדול להחטיאם, שלכן הוכרחו לכפר עונם בחרבן בית המקדש ראשון כדי שלא יעשה בהם כליה. וכמ״ש בפ׳ החליל (סוכה נב.), ואת הצפוני ארחיק מעליכם (יואל ב, כ). זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם. פניו אל הים הקדמוני, שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו. ומשה אמר ומי יתן את כל עם ה׳ נביאים כדלעיל, ולא נתקיימו דבריו שהרי במקדש שני לא היה רוח הקדש, ואז נסתם כל חזון, וזה גרם שנחרב הבית לפי שחסרו שם חמשה דברים (יומא כא:). אך לעה״ב שניהם מתקיימין, כי הב״ה אמר ונתתי לכם לב חדש. שיהיה יצה״ר נכנע ליצ״ט, ולא יתבטל לגמרי כדי שלא יחרב העולם, ואין בין העה״ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, וגם דברי התלמיד כי אז כל עם ה׳ יהיו נביאים, כדכתיב אשפוך את רוחי על כל בשר. וכתיב וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דבר. ואלו השני מי יתן יתקיימו אז, וכנגדם כתיב מי יתן מציון ישועת ישראל, דהיינו גאולת בבל שהיתה גאולה אחת לבד ליהודה ובנימין, אך עשרת השבטים לא חזרו, וכתיב מי יתן מציון ישועות ישראל, דהיינו הגאולה העתידה שיחזרו י׳ השבטים. ואח״כ בונה ירושלים ה׳, בימינו תושע יהודה וישראל. ולפיכך כתוב ישועות על שני הגאולות. ואז נבא בית ה׳ בעולות. ונברך ה׳ במקהלות. במהרה בימינו אמן. בילא״ו.