דרוש מ"ט

לשני צנתרות הזהב, האחד המיוחד כמהר"ר עמנואל סונינו זצוק"ל, שנפטר פה ריגייו ליל מוצאי ש"ק עשרים לחדש אייר תס"ז.
ובאותו זמן הווה על הווה תבא בי, באה השמועה שנפטר בבוסיטו הרב הגדול כמהר"ר אהרן מונצילס"י זצוק"ל,
ודרשתי עליהם פה ריגייו פ' במדבר.

וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם את קדש הקדשים אהרן ובניו יבאו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו (במדבר ד, יט).

במדרש (ב"ר פ' צ"א): כד דמך ר' סימון בר זביד עאל ר' אלעא ופתח עלוהי והחכמה מאין תמצא וגו' (איוב כח, יב). ונעלמה מעיני כל חי וגו' (שם כא). תהום אמר לא בי היא וגו' (שם יד). ארבעה דברים הן הן תשמישו של עולם, וכלן אם אבדו יש להן חלופין ואלו הן. כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו (שם א). ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה (שם ב). ת"ח שמת אין אנו מוצאי' תמורתו. אמר ר' לוי שבטים מציאה מצאו, כתיב ויצא לבם (בראשית מב, כח). ואנו שאבדנו את ר' סימון עאכ"ו ע"כ.

יעזוב היחיד ובתוך הרבים יהיה יושב, כמ"ש השונמית לאלישע בתוך עמי אנכי יושבת (מ"ב ד, יג). וכבר פירשנוהו במקומו יע"ש ((ח"א דרוש ו'). ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת. שתירגם יונתן בגו עסקי עמי אנא מסוברא. שיובן עם מ"ש בפ"ק דתעניות (יא.): בזמן שהציבור בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי וכו' אלא יצער עצמו עם הציבור, שכל המצער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמת ציבור ע"כ. זהו שאמר בתוך עמי אנכי יושבת. כתרגומו שלא רצתה לפרוש מן הציבור רק לשאת עמהם בעול. אך בזהר שם פי' היש לדבר לך אל המלך. אי אצטריך לך לגבי מלכא עילאה על עובדין די בידך. ולדרך זו נלך על פי מ"ש בזהר פ' וירא דף ק"ד א', ת"ח דאפי' בזמנא דבעי למידן עלמא איהו גרים למאן דרחים ליה למזכי במלה עד לא ייתי ההוא דינא לעלמא, בג"כ אקדים ליה קב"ה לאברהם בגין דיזכי וישזיב ללוט. ז"ש אלישע הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת. ובודאי שבאת לידך מצוה זו, כדי לזכותך ולהצילך מפורענות, ולכן היש לדבר לך אל המלך, מלכו של עולם שיכפר עוונך, או אל שר הצבא, זה מטט' כמ"ש במדרש הנעלם זהר פ' חיי שרה דף קכ"ז ב'. ויאמר אברהם אל עבדו, זה מטט', עבדו של מקום. המושל בכל אשר לו, שנתן לו הב"ה ממשלה על כל צבאותיו. ותאמר בתוך עמי וכו'. שלא להוציא עצמה מן הכלל. הן אל כביר לא ימאס. וזכותא דרבים עדיף. וע"ש בזהר פ' בשלח (זהר שמות דף מ"ד ע"א, ותאמר בתוך עמי אנכי ישבת. מאי קאמרת. אלא בשעתא דדינא תליא בעלמא לא יתפרש בר נש בלחודוי ולא יתרשים לעילא ולא ישתמודעון ביה בלחודוי, דהא בזמנא דדינא תליא בעלמא, אינון דאשתמודעון ורשימין בלחודייהו, אף על גב דזכאין אינון, אינון אתפסן בקדמיתא. ועל דא לא ליבעי ליה לאיניש לאתפרשא מבין עמא לעלם, דבכל זמנא רחמי דקודשא בריך הוא על עמא כלהו כחד. ובגיני כך אמרה, בתוך עמי אנכי ישבת. ולא בעינא לאתפרשא מנייהו, כמה דעבדנא עד יומא דין). עוד יובן בתוך עמי אנכי יושבת (מ"ב ד, יג). עם מ"ש בפ' הרואה (ברכות סג:), ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד וכו' (שמואל א' טו). ומה יתרו שלא קירב את משה אלא לכבוד עצמו כך, המארח ת"ח בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו עאכ"ו. לכן אמרה בתוך עמי אנכי יושבת. ולא בתוך שאר אומות, ואיני צריכה שתדבר עלי אל הב"ה להצילני מבא בדמים.). ולכן בזהר פ' בא דף ל"ג ב' איתא ז"ל, השמת לבך על עבדי איוב (איוב א, ח.). כיון דאשתמודע איהו בלחודוי מיד אתקיף ביה מקטרגא, ועל דא תנינן דלא אצטריך ליה לבר נש לאתפרשא מכללא דסגיאין וכו'. וצריך להבין איך איוב אשתמודע בלחודוי. ואפשר שז"ש איש היה בארץ עוץ איוב שמו (שם א.). שיובן אצלי עם אשר חכמים הגידו בב"ר פ' ל"ט. אמר רבי לוי בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים, אמר הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת וכו'. ופירשנוהו בפ' לך לך ע"ש ((ח"ג דרוש ג' לפרשת לך לך). וזה אשר חכמים הגידו בב"ר פ' ל"ט. אמר ר' לוי בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותם אוכלין ושותין ופוחזין, אמר הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת. וכיון שהגיע לסולמה של צור, ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, א"ל הב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת. וקשה דמאי איכפת ליה לאברהם אם היו אוכלין ושותין ופוחזין, כי הוא יעשה את שלו והם יעסקו בשלהם. ולמה בשעה שראה בא"י עסוקין בניכוש וכו' אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, שהרי גם הם מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. וגם למה שינה לשונו, שכשם שאמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, כך היה לו לומר מתחלה הלואי לא יהיה חלקי בארץ הזאת או להפך. אמנם משנה שלימה שנינו בכתובות פ"ה (נט:), ר"א אומר, אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זמה. וכבר אמרו כל מקום שאתה מוצא זנות, אנדרולומסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. הנה כי כן בראות אברהם אבינו ע"ה שבני אדם היו אוכלין ושותין ופוחזין, ושחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, וכ"ש שהיו בטלים, והבטלה מביאה לידי זמה והורגת טובים ורעים, לכן אמר אברהם הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת שלא אכוה בגחלתם אף שלא אחטא עמהם. אך כשהגיע לסולמה של צור, שהיא לתחום א"י וראה שלא היו יושבין בטלין ועוסקין בישובה של ארץ, אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, כלומר לדור שם בכל מכל כל, כי כיון שכבר אוהבים המלאכה, בנקל אוכל להשיבם למוטב ולא תשלוט פורענות עליהם, וגם אני אזכה עמהם.). וארץ עוץ היא ארם, כמ"ש רש"י ז"ל מדכתיב את עוץ בכורו (בראשית כב, כא.). א"כ בא הכתוב להגיד כי איוב היה רשום באותו מקום לפי שהיה ירא אלקים וסר מרע מה שאין כן האחרי' שהיו אוכלין ושותין ופוחזין. ולכן אתקיף ביה מקטרגא. והוא מ"ש בב"ר פ' נ"ז. רבי לוי בשם רבי יוסי בן חלפתא אמר איוב בירידתן למצרים נולד ובעלייתן מת, את מוצא עיקר שניו של איוב לא היו אלא ר"י שנים, ועשו ישראל במצרים ר"י שנים, ובא שטן לקטרג וגירה אותו באיוב ע"כ. וקשה שהרי כשבא השטן וקטרג לאיוב לא היו לו אלא שבעים שנה, שהרי כתוב ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה (איוב מב, טז.). וכתיב ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה (שם י.). וכ"כ בב"ר פ' ס"א. עיקר שניו של איוב לא היו אלא ע' שנה וניתוספו לו ק"מ שנה. ואם קטרוג השטן היה בשביל שלא ישבו ישראל במצרים כי אם רד"ו שנים ולא שלמו ת' שנה שנגזר עליהם בין הבתרים. ודאי שהקטרוג היה בעת צאתם ממצרים שאז בעת הקטרוג לא היו לו לאיוב אלא ע' שנה, ואיך יאמר שבעלייתן ממצרים מת איוב. בשלמא לברייתא דפ"ק דבבא בתרא (דף טו.) דאיתא התם, מתיבי ימי שנותיו של איוב, משעה שנכנסו ישראל במצרים ועד שעה שיצאו, אימא כמשעה שנכנסו ועד שעה שיצאו אתי שפיר, אך למ"ש בב"ר בירידתן למצרים נולד ובעלייתן מת קשה. אמנם שם בב"ר פ' נ"ז. ויהי אחרי הדברים האלה (בראשית כב, כ.). נתיירא מן היסורין, א"ל אין אתה צריך כבר נולד מי שיקבלם, את עוץ בכורו וכו' (שם כא.). כי בראות אברהם שלא רצה הב"ה שיקריב את יצחק לעולה, פחד מן המקטרג ויבאו עליו יסורין לנסותו עוד. לכן הבטיחו הב"ה וא"ל אין אתה צריך לפי שיבאו על איוב בדין אמת, כי הוא אשר נתן עצה לפרעה, כמ"ש בזהר פ' בא דף ל"ג א'. טול ממונהון ושליט על גופיהון בפולחנא קשיא. וזה גרם שלא יכלו ישראל לסבול תוקף השעבוד ויצאו קודם שנשלמו ת' שנה. ובזה אתי שפיר כי איוב נולד בירידתן למצרי' שאז היה יוסף בן מ' שנה, שהרי כתוב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים (בראשית מא, מו.). וז' שני השבע ושנתים הרעב שכבר עברו, ובבא יעקב למצרים נכנסו בשנה השלישית, הרי מ' ליוסף ומת בן ק"י שנה, הרי שבעים שנה שהיו לאיוב, ואז כתוב ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף (שמות א, ח.). וגזר עליהם גזרות בעצת איוב, ולפיכך נתיסר ביסורין קשים מדה כנגד מדה, וכשנשלמו לו ר"י שנה יצאו ישראל ממצרים ואז מת איוב, ולא זכה להיות בשעת מתן תורה כיתרו שברח שלא להרע לישראל וזכה לתורה. והוא מ"ש בפ"ק דב"ב (דף טו:), חסיד א' היה לי באומות איוב שמו, ולא בא לעולם אלא לקבל שכרו, הביא עליו הב"ה יסורין התחיל מחרף ומגדף, כפל לו הב"ה שכרו בעה"ז כדי לטורדו מן העה"ב. הרי שבשביל שנזכר איוב לבדו, אמר אל השטן השמת לבך על עבדי איוב (איוב א, ח.). וקטרג עליו.

כן הדבר הזה בצדיקים שלהיותם רשומים ומועטים, כמ"ש (יומא לח:) ראה שהצדיקים מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור. לכן הפורענות שולטת בהם, והוא מ"ש בבבא קמא פ"ו (דף ס.). א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנא' כי תצא אש ומצאה קוצים (שמות כב, ה.). אימתי אש יוצאה בזמן שהקוצים מצויין לה. ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר ונאכל גדיש (שם.). ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש שנאכל גדיש כבר. תני רב יוסף מ"ד ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר (שמות יב, כב.). כיון שניתן רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיקים לרשעים, ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה, שנאמר והכרתי ממך צדיק ורשע (יחזקאל כא, ח.). בכי רב יוסף כולי האי נמי לאין דומין, א"ל אביי טיבותא הוא גבייהו, דכתיב כי מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיה נז, א.) ע"כ. וקשה דהא פשיטא דאין פורענות בא אלא בזמן שיש רשעים בעולם ומה השמיענו בזה. ועוד למה רב יוסף הביא ראיה מפ' אחר. אמנם איתא בב"ר פ' כ"ה. עשרה שני רעבון באו לעולם וכו', וא' בימי דוד. ר' הונא ור' ירמיה בשם רבי שמואל בר יצחק אמרי עיקר אוותנטיא שלו לא היה ראוי להיות בימי דוד אלא בימי שאול, אלא ע"י שהיה שאול גרופית של שקמה גלגלו הב"ה והביאו בימי דוד וכו'. דייק בדבריו עיקר וכו'. לפי שכתוב ויהי רעב וכו' ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים וכו' (שמואל ב' כא, א.). ופירשו רבותינו ביבמות פ' הערל (דף עח:), אל שאול שלא נספד כהלכה ועל אשר המית את הגבעונים. ועיין מה שפירשנו על מ' זה דברים נכוחים למבין ((ח"ג, דרוש כ"ז לפרשת אחרי מות וקדושים). בעבור זה פי' רש"י ז"ל שקושית הגמרא היא שמן הראוי היה שתחלה יתבע פורענותו דשאול על אשר המית את הגבעונים, ואח"כ בכבודו על שלא נספד כהלכה. ולכן דקדק בלשונו והדר קא תבע. כלומר אחר שתבע בכבודו תבע בפורענותו ואין זה סדר הדברים. והשיב במקום שדנין את האדם וכו'. שיפורש במה שאמרנו שכשהיו רוצים להעלות את שאול למדרגה עליונה, היו צריכים לחזור לדונו על עבירות קלות שבמדרגה הקודמת לא היו נחשבים, ולכן תחלה הזכירו שלא נספד כהלכה לפי שהיו רוצים להעלותו, ואז נתבקרה פנקסו מחדש ונזכר לו על שהמית את הגבעונים, דהיינו שהמית כהני נוב שהיו מספיקים להם מזון, ואעפ"י שכבר נהרג שאול על עון כהני נוב. עדין נשאר לו מה שגרם היזק אל הגבעונים. וזוהי כונת רש"י ז"ל במקום שדנין את האדם להעלותו שם מזכירין פועל צדקותיו.). וא"כ להיות שעיקר הכל על אשר המית את הגבעונים היה ראוי לבא הרעב בימי שאול, כי אעפ"י שנזכר על שאול שלא נספד כהלכה, עיקר הטעם הוא על אשר המית את הגבעונים וזה היה בימי שאול. ולפי שלא היה יכול שאול ודורו לסבול הפורענות גלגלו הב"ה בסיבת שלא נספד שאול כהלכה והביאו בימי דוד. ז"ש אין פורענות בא לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, כלומר מן הראוי היה שהפורענו' לא יבא אלא בזמן שהרשעי' בעולם. כמו בשאול שהיה ראוי לבא בימיו. אמנם צריך להמתין בזמן שהצדיקים ג"כ בעולם לפי שאינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, כי זה דרכו ית' שאינו חפץ במיתתן של רשעים רק חפץ בתשובתן, וכשרואים שהצדיק מקבל פורענות אז נותנין לבם לשוב ודוחים מהם הפורענות, וזהו ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שהם שתי קדימות, האחד למען ישובו הרשעים בראותם שעל הצדיקים בא הפורענות. וא' כדי שאם לא ישובו הרשעים ימותו הצדיקי' תחלה ולא יראו הפורענות העתידה לבא. ורשב"ן מייתי לה מדכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים. דקשה דאף בלא קוצים כשנאכל גדיש שלם ישלם. ועוד היל"ל ומצאה קוצים ואכלה גדיש, מאי ונאכל. לכן דרש רשב"ן כי תצא אש, דהיינו אש הפורענות באה לעולם כשמצאה קוצים, דהיינו הרשעים שיש בעולם ואז ונאכל גדיש, שכבר שלטה הפורענות בצדיקים, וכדי שהרשעים יקחו מוסר ויעשו תשובה מתחיל מן הצדיקים תחלה, ולכן לא אמר ושרפה קוצים רק ומצאה קוצים, שהפורענות שולט בצדיקים והרשעים נצולין אם יעשו תשובה, אמנם בלי ספק עתידים ליתן את הדין על מיתת הצדיקים בעבורם, וזהו שלם ישלם המבעיר את הבערה. הנה כי כן רשב"ן דבר בשעה שהרשעים עושים תשובה בראותם מיתת הצדיקים והפורענות נדחה מעליהם. אך רב יוסף דבר בזמן שהרשעים עומדים במרדם ועכ"ז לעולם הפורענות מתחלת מן הצדיקים, ומייתי לה מדכתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. דקשה מאי ואתם, שהרי כתוב ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם וכו' (שמות יב, כא.). ולקחתם אגודת אזוב וכו' (שם כב.). וכן היל"ל ולא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. מאי ואתם שהרי עמהם היה מדבר. ולכן פי' רב יוסף שכיון שניתנה רשות וכו' ומתחיל מן הצדיקים תחלה, לפיכך הוצרך להזהירם בפרטות ואמר ואתם, כלומר אע"פ שאתם הגדולים הדבקים בה' עכ"ז השמרו בנפשותיכם כי בכם תתחיל הפורענות אם תתראו למשחית, ולכן לא תצאו וכו'. ומפיק לה מדכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע. ביחזקאל כ"א. בדברו על פורענותן של ישראל, ואמרת לאדמת ישראל וכו' והכרתי ממך צדיק ורשע (יחזקאל כא, ח.). דהפורענות מתחלת בצדיקים תחלה ואח"כ על ראש רשעים יחול. ולכן בכה רב יוסף ואמר כולי האי נמי שכתוב גם בצדיקים והכרתי דהיינו מיתת כרת, ועוד לאין דומין, שאין זכותם מועילה כלום לדחות הפורענות שהרי גם הרשעים יאבדו. א"ל אביי טיבותא הוא גבייהו, שגם כי אין מיתתם מועילה לדחות הפורענות שהרי כתוב והכרתי ממך צדיק ורשע. עכ"ז טוב להם לצדיקים שימותו כדי שלא יראו ברע העתידה לבא על הרשעים, כי מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיה נז, א.). ומצאתי ראיה לדברי מן התרגום, ואגלי מיניך זכאה בדיל לשיצאה חייבא. ועיין בפי' רש"י על המאמר ((רש"י, בבא קמא ס.). הכי גרסינן כולי האי נמי לאין דומין, כלומר להבל חשובים הצדיקים שקודמים לפורענות. טיבותא הוא, שלא יראו ברעה העתידה לבא דכתיב כו'.).

הנה כי כן להיות הצדיקים רשומים לבדם לכן הפורענות מתחלת מהם. ועל זה יש להקשות למה עשה ה' ככה שיהיו צדיקים ורשעים ולא יהיה עולמו שוה. ובזה איתא בשמות רבה פ' ל"א. אמר דוד רבון העולם ישב עולמך, שנאמר ישב עולם לפני אלקים (תהלים סא, ח.). א"ל הב"ה אם אעשה עולמי שוה חסד ואמת מן ינצרוהו (שם.) ע"כ. ואיתא בזהר פרשת ויגש דף ר"ח א'. ת"ח קב"ה ברא עלמא וכו', והאי בר נש מתפרשן מיניה בעלמא כמה זינין, מנהון צדיקייא ומנהון רשיעיא מנהון טפשין ומנהון חכימין, וכלהו אתקיימו בעלמא עתירין ומסכנין, וכלהו בגין למזכי אלין באלין, למזכי צדיקייא עם רשיעיא, למזכי חכימין עם טפשין, למזכי עתירין עם מסכנין. וקשה דהוה ליה למימר למזכי רשיעיא עם צדיקייא, טפשין עם חכימין, מסכנין עם עתירין, שכך היא המדה. אמנם ודאי שהיה ראוי להיות העולם שוה אלא בשביל שחטא אדה"ר גרם שנתערבבו הדברים, ויש בעולם צדיקים ורשעים חכמים וטפשים עניים ועשירים. ולפי דגרסי' בפ"ז דחולין (דף צב.), לבעו רחמי אתכליא על עליא דאלמלא עלייא לא מתקיימין אתכליא. ופרש"י ז"ל עלין שבגפן סובלין הרוח ומגינין על האשכולות שלא יכם שרב ושמש ורוחות, כך עמי הארץ חורשין וזורעין וקוצרין מה שת"ח אוכלין עכ"ל. לכן אמר למזכי חכימין עם רשיעין, שהע"ה מכינים צידה לת"ח. וכן צדיקייא עם רשיעיא, שיש רשע מאריך ברעתו כדי שיכין וצדיק ילבש. וכן עתירין עם מסכנין, שכן אמרו (רות רבה פ' ה'.), יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית. כי בצדקה שעושה זוכה לנפשו וצדקה תציל ממות (משלי י, ב.). זש"ה ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור (תהלים סא, ז.). ישב עולם לפני אלקים וכו' (שם ח.). דאיתא בזהר חדש מדרש הנעלם דרות דף ל"ה א'. יאות הוה דוד מלכא לאתקיימא בעלמא מאה שנין, דאלמלא אתקיים איהו מאה שנין איהו הוה מתקן לבוצינא תקונא תקיף דלא אתעדי לעלמין ולא אתחריב בי מקדשא וכו'. ז"ש ימים על ימי מלך תוסיף. שאדה"ר הניח לו שבעים שנה. אך אם תוסיף על אלה עוד שלשים שנה ויהיו שנותיו כמו דור ודור, שכל דור הוא מאה שנה. אז ישב עולם לפני אלקים שוה בשוה ולא יהיו עוד רשעים וצדיקים עניים ועשירים, כמו שיהיה לעתיד אפס כי לא יהיה בך אביון (דברים טו, ד.). ומלאה הארץ דעה את ה' (ישעיה יא, ט.). יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם (תהלים קד, לה.). והשיבו הב"ה אם אעשה עולמי שוה חסד ואמת מן ינצרוהו. היינו למזכי עניים עם עשירים זהו החסד, וכן הטפשים עם החכמי' ע"י התורה שהיא אמת, וכן להחזיר הרשעים בתשובה שע"י הרשעים זוכים הצדיקים. ולכן לא עשה עולמו שוה. ואיתא בסוף פ"ב דברכות (דף יז:), שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה (ישעיה מו, יב.). רב ושמואל ואמרי לה ר' יוחנן ור' אלעזר. חד אמר כל העולם כלו נזונין בצדקה והם נזונין בזרוע, ואידך אמר כל העולם כלו נזונין בזכותן והם אפי' בזכותן אינן נזונין, כדרב יהודה א' רב דאר"י אמר רב בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת כל העולם כלו נזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. קשה להו בפסוק שאמר הרחוקים מצדקה (שם.), שאילו לגנאי נאמר שאינן רוצים לעשות צדקה בשביל אבירות לב שבהם, קשה שהרי כתוב אחריו קרבתי צדקתי לא תרחק וכו' ונתתי בציון תשועה לישראל תפארתי (שם יג.). ובודאי שלשבחן של ישראל מדבר, לכן פירשו כי הם רחוקים מצדקה לפי שכל העולם נזונין בצדקה והם נזונים בזרוע, כמ"ש רש"י ז"ל בצדקה בצדקתו של הב"ה ולא בזכיו' שבידם, והם נזונים בזרוע בזכות שבידם ע"כ. וזה מדבר בצדיקים שגם בעולם הזה אוכלין ושמחים, דמי סני להו לצדיקי דאכלי תרי עלמי (הוריות י:). ואידך אמר כל העולם נזונין בזכותם והם אפי' בזכותן אינן נזונין. דהיינו צדיקים שבעה"ז הם עניים וכר"ח בן דוסא.

ובזה נבין ג"כ מ' אחר בפ"ק דברכות (דף י:), א"ר יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים, וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו. משה תלה בזכות אחרים, שנאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך (שמות לב, יג.). תלו לו בזכות עצמו, שנא' ויאמר להשמידם לולי משה בחירו וגו' (תהלים קו, כג.). חזקיהו תלה בזכות עצמו, דכתיב זכור נא את אשר התהלכתי לפניך (מלכים ב' כ, ג.). תלו לו בזכות אחרים, שנא' וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי (שם ו.). ע"כ. והקשו המפרשים דמאי קאמר בחזקיהו שתלו לו בזכות אחרים, שהרי כתוב שמעתי את תפלתך וכו' (שם ה.). ועוד דהפ' אומר וגנותי וכו'. דוקא בהצלת העיר קאמר ולמען דוד עבדי אך ברפואתו לא דכר שמה. ועוד קשה לי למה נראה מדברי המ' שרע לו לאדם שיתלו לו בזכות אחרים. והלא יותר טוב לו שלא ינכו מזכיותיו בתלות בזכות עצמו, תחלה נבאר מ"ש בפ' חלק (סנהדרין צג:), מכדי כל מילי דעזרא נחמיה בן חכליא אמרינהו, ונחמיה בן חכליה מ"ט לא אקרי ספרא על שמיה, אמר רב ירמיה בר אבא מפני שהחזיק טובה לעצמו, שנא' זכרה לי אלקי לטובה (נחמיה ה, יט.). דוד נמי אמר זכרני ה' ברצון עמך (תהלים קו, ד.). דוד רחמי הוא דקא בעי ע"כ. וקשה דלמה לא נוכל לפרש ג"כ דברי נחמיה כדברי דוד דרחמי הוא דקא בעי. ועוד קשה למה הזכיר ב' פעמים נחמיה בן חכליה, דהיל"ל נחמיה בן חכליה אמרינהו ומ"ט לא אקרי וכו'. אמנם שתים הנה קוראותיו הא' למה נקרא ספר ראשון על שם עזרא, שהרי כל מילי דעזרא נחמיה בן חכליה אמרינהו. ועוד הספר השני שמתחיל דברי נחמיה בן חכליה (נחמיה א, א.), למה לא נקרא על שמו שהרי הוא מחובר לעזרא ושניהם נקראים על שם עזרא, כדגרסי' במ"ק דבבא בתרא (דף יד:), ת"ר סדרן של כתובים רות וכו', עזרא, דברי הימים. ולא דכר שמיה דנחמיה כלל. ומ"ט לא אקרי ספרא על שמיה. ותירץ מפני שהחזיק טובה לעצמו, שהזכיר תחלה כמה טובות שעשה לישראל, ואמר לחם הפחה לא בקשתי וכו' (נחמיה ה, יח.). זכרה לי אלקי לטובה כל אשר עשיתי על העם הזה (שם יט). שהיה זה כמתהלל בעצמו ולא כבקשת רחמים. אך דוד לא הזכיר שום דבר שעשה בשביל ישראל רק אמר זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך. שבקש רחמים שיזכרהו לטובה בכלל ישראל. ועוד (יובן) עם מה שהקדמנו בשם הזהר ועוד בפרשת בשלח מ"ד ב'. דלא יפוק ב"נ גרמיה מכללא דסגיאין. ולכן נענש נחמיה בשביל שאמר זכרה לי בפרטות. אבל דוד אמר זכרני ה' ברצון עמך. דהיינו שיזכר לטובה בכלל ישראל. וז"ש במשלי כ"ז. יהללך זר ולא פיך נכרי ואל שפתיך (משלי כז, ב.). דקשה הכפל, אך עם מ"ש יובן כי לא יפה עשה נחמיה להתהלל בעצמו ולומר זכרה לי אלקי לטובה, כי זה יגרום שיקראו דבריך על שם אחר, כמו שנק' הספר בשם עזרא, וזהו נכרי ואל שפתיך. שיזכרו דבריך בשם אחר ולא בדבר שפתיך לקרוא הספר בשם נחמיה ודוק. עוד שם מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו (שם כא.). אם תכתוש את האויל במכתש וכו' (שם כב.). דאיתא בזהר פ' בלק קצ"ג ב'. סימן דלא ידע כלום שבוחי, ודא אכרע לשאר שוטה. ז"ש מצרף לכסף וכור לזהב. להבחין בין טוב לרע, אך האיש יבחן לפי מהללו, שאם הוא מהלל את עצמו הוא סימן שהוא כסיל, ובזה אם תכתוש את האויל במכתש וכו' לא תסור מעליו אולתו. כי לכן השוטה נק' מהולל לפי שמהלל את עצמו, והוא השטות הגדול מכלם.

נחזור אל המ' כל התולה בזכות עצמו וכו'. כי שנינו בפ"ד דסנהדרין (דף לז.), כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. וא"כ זכות גדול לאדם להציל בזכותו נפש אחת מישראל וכ"ש כלל ישראל. אך אין לו להזכיר זכותו, וכמ"ש (ספרי פ' ואתחנן, דברים ו'.) אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מלפני הב"ה אלא מתנת חנם. ז"ש כל התולה בזכות עצמו, שמתגאה לומר לפני הב"ה עשה בגיני תולין לו בזכות אחרים, שלא יציל בגינו אלא בזכות אחרים ולא יהיה לו זכות על זה להציל את ישראל, אך התולה בזכות אחרי' לומר עשה בשביל צדיקים אחרים אז תולין לו בזכות עצמו ויהיה לו שכר הצלתם. והביא ראיה ממרע"ה שאע"פ שהיה יכול לתלות בזכותו. כשבא להציל את ישראל בעון העגל אמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. ולכן תלו לו בזכות עצמו כדי שיהיה לו שכר הצלת ישראל בגינו, כמה דכתיב ויאמר להשמידם לולי משה בחירו וכו' (תהלים קו, כג.). וקבל עליו שכר כלם. חזקיה תלה בזכות עצמו, שאמר זכור נא את אשר התהלכתי לפניך (מלכים ב' כ, ג.). והיה זה כמו נחמיה שאמר זכרה לי אלקי לטובה. ולכן תלו לו בזכות אחרים בהצלת ירושל' והצלת כל ישראל, וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי (שם ו.). כדי שלא יהיה לו שכר הצלת ישראל. אך ברפואתו תלו לו בזכות עצמו כי זה לו לגרעון לנכות מזכיותיו. ועוד אפשר שגם ברפואתו תלו לו בזכות דוד, כמ"ש שם כה אמר ה' אלקי דוד אביך שמעתי את תפלתך (שם ה.). שגם ברפואתו הזכיר לדוד שבזכותו יתרפא. ולכאורה יקשה שפ' וגנותי וכו' (שם ו.). כתוב במלכים ב' כ' קודם שחלה חזקיהו, שאז אמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך (שם ג.). ואיך יאמר שבשביל זה תלו לו בזכות אחרים וגנותי וכו'. והתשובה נכונה במ"ש בילקוט מלכים ב' י"ח ז"ל, לפני מפלתו של סנחריב חלה חזקיהו שלשה ימים. ר' יוסי אומר יום שלישי של חזקיהו הוא יום מפלתו של סנחריב וכו'. הרי דשפיר קאמר אחרי שהוא שיבח עצמו ואמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך וכו'. וגנותי וכו'. שכן אחר ספור חליו כתיב שם פעם אחרת. במלכים ב' כ'. והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה ומכף מלך אשור אצילך וכו'. וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי (שם ו.). ודוק.

הרי הוכחנו שאין לאדם להיות נרשם לבדו כדי שלא תשלוט בו הפורענות, ולכן הצדיקים שהם מועטי' ונרשמים לבדם הפורענות שולטת בהם, ואמנם זכותם רב כי הם מכפרים על הדור. ואיתא בירושלמי דברכות פ"ב (דף כ:), כד דמך ר' לוי בר סיסי עאל אבוי דשמואל ואפטר עלוהי סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא (קהלת יב, יג.). למה היה לוי בר סיסי דומה, למלך שהיה לו כרם והיו בו מאה גפנים והיו עושות כל שנה ושנה מאה חביות של יין, עמד על חמשים, עמד על ארבעים, עמד על שלשים, עמד על עשרים, עמד על עשר, עמד על אחד. והיה עושה מאה חביות של יין והיה אותו הגפן חביב עליו ככל הכרם כלו. כך היה ר' לוי בר סיסי חביב לפני הב"ה ככל אדם, הה"ד כי זה כל האדם. כי זה ככל האדם ע"כ. וקשה איך המשל דומה לנמשל, כי במשל הכרם היה תחלה בן מאה גפנים ועמד על א' לפי שהיה פוחת והולך, ואיך יכון עם הנמשל. אך יובן עם מה ששנינו באבות פ"ה, עשרה דורות מנח עד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם אבינו וקבל עליו שכר כלם. ועיין באבות עולם שלנו פי' משנה זו (אבות עולם פ"ה, משנה ג.). ולכן המשיל הדבר למלך וכו'. כי הנה אף שהיו צדיקים אחרים בעולם כשם ועבר ודומיהם עכ"ז לא היה צדיק שהשתדל לזכות את הרבים כאברהם. ולכן היה שקול ככלם והוא נטל שכר כלם. אף כאן לא ימנע שהיו צדיקים אחרים בדורו של לוי בר סיסי אך הוא היה גדול מכלם, כמ"ש בפ' י"ב דיבמות (ירושלמי יבמות פ' י"ב הלכה ו'. דף סט.), בני סמוניא אתו לגבי רבי, א"ל בעיי תתן לך חד בר נש דריש ודאין חזן וסופר ומתניין ועבד לן כל צרכן ויהיב לון לוי בר סיסי. הנה כי כן כרם ה' צבאות בית ישראל היו בהם מאה גפנים, שאומה זו כגפן נמשלה (חולין צב.) אשכלות שבה אלו תלמידי חכמים המלמדים תורה ומצות, וזהו שהיו עושות מאה חביות של יין, ולפי שהצדיקים מועטים לכן עמד על חמשים וכו' עד שעמד על א'. ועכ"ז היה שקול ככל המאה לפי שהיה אשכול, איש שהכל בו (רע"ב סוטה ט, ט.). ולפיכך היה חביב לפני הב"ה ככל האדם, לפי שממנו היו נהנים ככל הצדיקים שהיו בעולם ודוק. ולכן התחלנו וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו וכו' (במדבר ד, יט.). כי כבר פירשנו פ' זה בדרוש לפ' במדבר ע"ש (ח"ג, דרוש ל' לפרשת במדבר.). ויאמר עוד כי הנה הצדיקים במיתתם קרויים חיים (ברכות יח.) מהטעם הנודע, שבהזכיר חידושי תורתם שפתיהם דובבות בקבר ואותה שעה הם חיים, וזהו וזאת דהיינו וזאת התורה (דברים ד, מד.). עשו להם להזכירם לטובה ולהספידם כראוי, ובזה וחיו שיבאו להספד ויזכו לאותם הנפשות להתלבש בגופים כנז' בדרושים שעברו, וזה גורם ולא ימותו שזכותם עומדת לעד. בגשתם את קדש הקדשים להעלות נשמותם בגבהי מרומים, אהרן ובניו יבאו זה כהן גדול של מעלה ועמו שאר הצדיקים, ושמו אותם איש איש אל עבודתו ואל משאו. כל א' כפי מדרגתו, וכן אלו הצדיקים אשר אנו מספידים עליהם יזכו לחיי העה"ב ויזכו לישב בישיבה של מעלה כל אחד על מקומו יבא בשלום. שלכן אמר הפ' כלו לשון רבים.

והמ' שהקדמנו שהוא בב"ר פ' צ"א. הוקשה לו בכתוב והחכמה מאין תמצא. שהרי כתר תורה מונח כל הרוצה ליטול יבא ויטול (אבות דרבי נתן. פ' מ"א.). וכן הבינה, שהרי כתוב במשלי ב' להקשיב לחכמה אזנך וכו' (משלי ב, ב.). כי אם לבינה תקרא וכו' (שם ג.). אם תבקשנה ככסף וכו' (שם ד.). לכן פי' ר' אלעא ארבעה דברים וכו'. כי הנה שם באיוב כ"ח התחיל ואמר כי יש לכסף מוצא וכו' (איוב כח, א.). הזכיר ד' מתכות המשמשים לעולם יותר מהשאר, ויש להם חלופין שאם אבדו מה שהשיג מהם האדם עדין נשאר מקום מוצאם והמקור אשר ממנו חוצבו להוציא משם כמה וכמה תמורת מה שנאבדו, אבל ת"ח שמת אין לנו תמורתו. מהטעם שכתבנו בדרושים הקודמים, כי אעפ"י שקודם ששקעה שמשו של זה זרחה שמשו של זה. עכ"ז אותו הדור אינו יכול ליהנות מתורתו עד שיגדל. ויהיה ראוי ללמוד וללמד. ואלו הד' דברים נלע"ד שהם האמורים בב"ר פ' כ"ד. אריב"ס עד שאדה"ר מוטל גולם לפני מי שאמר והיה העולם הראה לו דור ודור ודורשיו. דור דור וחכמיו. דור דור וסופריו. דור דור ומנהיגיו ע"כ. וזה כי הת"ח ראוי שיהיה שלם בתורה לדרוש אותה ברבים. וזהו דור דור ודורשיו. וכנגד זה כי יש לכסף מוצא. שהכסף נחמד לבריות, שהוא מלשון נכספה וגם כלתה נפשי (תהלים פד, ג.). שהכל חומדי' לשמוע דברי אלקים חיי' מפי חכם הדורש ברבים. ודור דור וחכמיו הם העוסקים בסודות התורה, שהיא החכמה האמיתית והראויה, והם משולים לזהב יקר מכל המתכות, וזהו ומקום לזהב יזוקו. דור דור וסופריו הם המלמדים לתנוקות שנקראו סופרים כנודע, כי אין העולם מתקיים אלא על הבל פיהם של תנוקות של בית רבן (שבת קיט:). ועליהם אמר ברזל מעפר יוקח (איוב כח, ב.). שכן אמרו ברזל בברזל יחד (משלי כז, יז.). בפ"ק דתעניות (דף ז.), מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו אף שני תלמידים מחדדים זה את זה ע"כ. דור דור ומנהיגיו, זהו צרכי רבים הצריכים למנהיג טוב, ועליהם נאמר ואבן יצוק נחושה. שצריך שהמנהיג יוכיח את העם ולא יבוש מהם, כמ"ש בישעיה מ"ח. ומצחך נחושה (ישעיה מח, ד.). ופי' הרד"ק ז"ל, כי העזות יראה במצח, ולכן שנינו (אבות ה, כו.) הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים. ולכן נמשלו הת"ח לאלו הד' מתכות האמנם המה עצמן יש להן תמורה. אך הצדיקים אין להם תמורה. והן הנה השני ת"ח שאנו מספידין עליהם, שהא' היה דורש וחכם ומלמד תנוקות, והשני היה ג"כ חכם דורש טוב לעמו וגם היה מנהיג ועוסק בצרכי צבורו, ולכן אין אנו מוצאין תמורתם. ועל זה הוסיף ר' לוי ואמר שבטים מציאה מצאו, שכן כתוב ויאמר אל אחיו הושב כספי וגם הנה באמתחתי (בראשית מב, כח.). כלומר לא שכחתי מליתנו לאיש אשר על בית יוסף, כי ודאי הושב אחרי שנתתי לו, שהרי הוא באמתחתי, שאם השכחה מצויה לא היה ראוי להיות באמתחתי כיון שניתן בתוכו הבר ומזון, אלא ודאי שהושב מדעת, ולכן ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר וכו' (שם.). כמו שפי' במקומו. ואנו שאבדנו את ר' סימון עאכ"ו שראוי לנו להחריד כי מפני הרעה נאסף הצדיק. ודייק בלישניה ואנו שאבדנו אח ר' סימון. לפי שאמרו בפ"ג דמ"ק (דף כה:), דאבידה אין לומר בצדיקים. ועוד לפי מ"ש משל למרגלית שאבדה היא לא אבדה אלא לבעלה, ולכן אנו אבדנו את ר' סימון אבל הוא הלך למנוחות שאננות. וגם אנחנו נשארנו יתומים מן הצדיקים הללו והמה למנוחה. ולששון ולשמחה. כי יום מיתתן של צדיקים נקרא הלולא דלהון כנודע. האל ברחמיו יגדור פרצותינו ויחיש פדותנו. ובלע המות מעדתינו בביאת גואל את גאולתנו. ב"ב אמן. בילא"ו.