דרוש ל״ט לפרשת דברים

רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה (דברים ב, ג.).

במדרש (ילקוט דברים, רמז תת״ז.), אמר רבי יוחנן מהו עד מדרך כף רגל (דברים ב, ה.). עד שיגיע לעת תמוט רגלם (דברים לב, לה.). רבי שמעון בן לוי אמר עד שיגיע ומחת לצלמא על רגלוהי (דניאל ב, לד.). ר׳ יוסי בר חנינא אמר עד שיגיע תרמסנה רגל (ישעיה כו, ו.). ר׳ חנינא אמר עד שיגיע דרך ככב מיעקב (במדבר כד, יז.). ר׳ אבא אמר עד שיגיע פורה דרכתי לבדי (ישעיה סג, ג.). ר׳ חנא בשם רבי חלקיה אמר עד שיגיע אשריך ישראל מי כמוך (דברים לג, כט.). ע״כ.

יגדל הכאב ותרבה הדאגה לאשר היה ברום המעלות וירד פלאים מאגרא רמא לבירא עמיקתא, כמ״ש באיכה ד׳. איכה יועם זהב וכו׳. וכל אותם הפסוקים המלמדים הדבר הזה אשר כבר פירשנום באלון בכות שלנו יע״ש (אלון בכות, איכה ד׳ א.). ובעזרא ג׳. ויסדו הבונים את היכל ה׳ וכו׳ (עזרא ג, י.). וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לה׳ על הוסד בית ה׳ (שם יא.). ורבים מהכהנים והלויים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בוכי׳ בקול גדול ורבי׳ בתרועה בשמחה להרים קול (שם יב.). ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם וכו׳ (שם יג.). וקשה מאי ויסדו שהרי היסודות לא שלטו בהם שונאים וכמ״ש אצלנו במקומו (חלק א׳‏ - דרוש כ״א לפרשת תרומה והפטרה. אלון בכות‏ - ‏איכה ב׳ ט׳.). ועוד למה בכו בראותם את היסודות, היה להם להמתין כל הבנין ואח״כ יבכו אם לא יהיה כראשון, ועוד מאי ביסדו דאילו מיירי בבית ראשון כשייסדו אותו ודאי שלא היה שם איש מהם, שהרי בימי דוד נעשו היסודות ועברו יותר מת״י שנה. ורש״י ז״ל נשמר מזה שפירש ביסדו, ביסוד שלו. לאפוקי שלא ראו כשנעשה היסוד רק כונת הכתוב שראוהו בנוי על היסוד שלו קודם שנחרב. והראב״ע ז״ל פי׳ ביסדו דבק עם זה הבית, ופי׳ אשר ראו בעיניהם הבית הראשון בעת יסדו הבית שני בוכים. וזה דוחק שהרי ביסד֔ו הוא בטעם זקף קטן מפסיק בינו לבין זה הבית, וא״כ ביסדו קאי לבית ראשון. אשר על כן נלע״ד שיובן עם מ״ש עוד שם בעזרא ו׳. בשנת חדא לכורש מלכא כרש מלכא שם טעם בית אלקא בירושלי׳ ביתא יתבני וכו׳ (עזרא ו, ג.). נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע חדת וכו׳ (שם ד.). ואמרו על זה בפ״ק דר״ה (דף ד.), מנא לן דאחמיץ, מהכא נדבכין וכו׳. למה ליה למעבד הכי, סבר אי מרדו בי יהודאי איקלייה בנורא. אטו שלמה לא עבד הכי וכו׳. שלמה עבד מלמעלה ואיהו עבד מלמטה, שלמה שקעיה בבניינא ואיהו לא שקעיה בבניינא וכו׳. הנה כי כן מש״ה ורבים וכו׳ אשר ראו את הבית הראשון ביסדו (עזרא ג, יב.). ר״ל שראוהו ביסודות שלו שלא היו שם נדבכין דעץ כלל רק היה כלו אבני גזית, כמ״ש ויצו המלך ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית (מ"א ה, לא.). וגם ביסדו שייך ג״כ לזה הבית שהיה בו נדבך דאע חד. ולכן היו בוכים בראות שינוי הגדול הזה, ואעפ״י שהיסודות לא שלטו בהם שונאים עם כל זה שינו להוסיף בו של עץ למען יהיו ישראל כפופים תחת ידם. ולכן היו עדין משועבדים למלך פרס. עוד יובנו הפסוקים עם מ״ש ביומא פ״ק (דף כא:), שבבית שני חסרו חמשה דברים ארון, ושכינה וכו׳ (אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן, ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים.). ולכן כתיב במלכים א׳ ו׳. הבית הזה אשר אתה בונה וכו׳ (מ"א ו, יב.). ושכנתי בתוך בני ישראל וכו׳ (שם יג.). כלומר בבית זה הראשון ושכנתי שתשרה בו שכינה אך בשני לא תשרה בו שכינה. ולכן כתוב שם והבית בהבנותו (שם ז.). שהיתה המלאכה נעשית מאליה. וז״ש שהע״ה בנה בניתי בית זבול לך (מ"א ח, יג.). כלומר הבית הזה אשר אני בונה הוא לך לשרות בו שכינה מה שאין כן הבית השני. לכן בראות אותם האנשים כי בבית השני לא תשרה בו שכינה ועתיד ליחרב לכן היו בוכים. ובחגי ב׳. אמר נא אל זרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה וכו׳ (חגי ב, ב.). מי בכם הנשאר אשר ראה את הבית הזה בכבודו הראשון ומה אתם רואים אותו עתה הלא כמוהו כאין בעיניכם וכו׳ (שם ג.). הנה מ״ש בעזרא ג׳. ורבים מהכהנים והלויי׳ וראשי [ה]אבות הזקנים (עזרא ג, יב.). היה בהם בלי ספק יהושע וזרובבל שהיו מצטערים לראות הבית הזה גרוע מהאחר, ולכן צוה הב״ה לחגי הנביא ואמר להם דברים אלו, מי בכם [הנשאר] אשר ראה את הבית הזה בכבודו הראשון (חגי ב, ג.). שהיה בו הארון ששם התורה שנקרא כבוד, כבוד חכמים ינחלו (משלי ג, לה.). וכ״ש השכינה ורוח הקדש ואורים ותומים שהם כבודן של ישראל. ומה אתם רואים אותו עתה שאין בו חמשה דברים הללו, הלא כמוהו כאין בעיניכם, שאתם חושבים אותו שאינו של קיימא והרי הוא כמי שאינו. אך ועתה חזק זרובבל נאם ה׳ וכו׳ (חגי ב, ד.). כי אע״פ שלא תשרה בו שכינה בקביעות אם תרצו אהיה עמכם, כי הנה את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים ורוחי עומדת בתוככם (שם ה.). שיובן עם מ״ש (אלשיך פ׳ תרומה (שמות כה, ח). בשם המדרש.) ע״פ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח.). בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. ז״ש ורוחי עומדת בתוככם (חגי ב, ה.). ומלאתי את הבית הזה כבוד (שם ז.). שיחזרו בתוכו הה׳ דברים הנ״ל. וגדול יהיה כבוד הבית הזה וכו׳ (שם ט.). וכן אמרו בזהר פ׳ שמות א׳ ב׳ ז״ל, כך ישראל כד נחתו למצרים רגילין בצערא הוו, דהא כל יומא דההוא זכאה אבוהון בצערא הוה, וע״ד סבלו גלותא כדקא יאות. אבל גלותא דבבל, ההוא הוה צערא שלים וכו׳, מ״ט בגין דהוו בתפנוקי מלכין וכו׳. ועל זה מדברת הקינה הרביעית איכה יועם זהב. שכבר פירשנוה בס׳ אלון בכות שלנו יע״ש (אלון בכות, איכה ד׳ א.).

ובילקוט פ׳ תבא (ילקוט שמעוני פ׳ כי תבא, רמז תתקל״ח.) ע״פ וראו כל עמי הארץ וכו׳ (דברים כח, י.). משל לבן מלכים שהיה מהלך אחר אביו, והיה מהלך בכל מקום שהיה מהלך אביו, והיו בני אדם רואים לאביו עמו והיו יריאים מפניו, אחר ימים הניח לאביו והיה מהלך לעצמו, התחילו הבריות מכין אותו, בא לו אצל אביו ואמר לו כך עשית לי, א״ל אתה עשית לעצמך שהנחת אותי. כך ישראל כיון שעושין רצונו של מקום אומות העולם יראים, שנאמר וראו כל עמי הארץ וגו׳. ואומר שמעו עמים ירגזון וכו׳ (שמות טו, יד.). ולא עשו אלא עברו על דבריו ונשתעבדו למלכיות, התחילו צועקים לפניו והב״ה אומר להם אתם גרמתם לעצמכם, שנאמר תיסרך רעתך ודעי וראי וכו׳ (ירמיה ב, יט.). ע״כ. וקשה בין במשל בין בנמשל כי כיון שהם גרמו לעצמם מה להם כי יצעקו. האמנם הכל יובן עם מ״ש באיכה רבתי ע״פ כי אתה עשית (איכה א, כא.). אמרו לפניו רבון העולמים לא כתבת בתורתך לא תתחתן בם וכו׳ (דברים ז, ג.). אילו הוינא נסבין מנהון ואינון מינן והות ברתי גביה או ברתיה גבי לא הוו מקבלין לי, הוי כי אתה עשית. בזה יובן המשל והנמשל, כי הבן היה מהלך אחר אביו, כי כן צוה לו המלך שלא ילך אחרי אלקי נכר הארץ ולא יתערב בגויי הארצות, והיה מהלך בכל מקום שהיה מהלך אביו, דהיינו במקומות הקדושה ולא במקומות שאין השכינה הולכת שם. ועל כן היו רואים אותו עם אביו והיו יראים מפניו. אחר ימים הניח לאביו, ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (תהלים קו, לה.). והיה מהלך לעצמו, ר״ל שהיה מהלך למקומות שלא היה מהלך אביו שם, בבתי טטראות ובבתי קרקסאות של גוים, וכן בשוק של זונות שכתוב ושב מאחריך (דברים כג, טו.). התחילו הבריות מכין אותו שסרה ממנו השגחת אביו ולא היו יראים מפניו. בא לו אצל אביו וא״ל כך עשית לי שציויתני להתרחק מהאומות ומהתחתן בם, שאילו לא התרחקתי מהם היו מרחמין עלי, א״ל אתה עשית לעצמך שהנחת אותי כי כל זמן שהיית עושה רצוני ונבדלת מהאומות היו יראין להזיקך. אך בראותם שהנחת אותי ולא שמרת למצותי אז מצאו מקום להכותך. ובזה מובן גם הנמשל, כמש״ה תיסרך רעתך (ירמיה ב, יט.). כי לפי שעשית הרע בעיני לעזוב אותי, כמ״ש ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה׳ אלקיך, לכן הכוך פצעוך. ולכן אמר המקונן נחפשה דרכינו ונחקורה מאין בא לנו כל הרעה הזאת כי היא בשביל שעזבנו את ה׳ וצריך לשוב מדרכנו הרעה ולחזור לאבינו שבשמים, לילך בכל מקום שרצונו בכך, וזהו ונשובה עד ה׳.

ובריש איכה רבתי, איכה ישבה. שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה, משה אמר איכה אשא לבדי וגו׳ (דברים א, יב.). ישעיה אמר איכה היתה לזונה (ישעיה א, כא.). ירמיה אמר איכה ישבה בדד (איכה א.). א״ר לוי משל למטרונא שהיו לה ג׳ שושבינים, א׳ ראה אותה בשלותה וא׳ ראה אותה בפחזותה וא׳ ראה אותה בנוולה. כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בנוולם ואמר איכה ישבה בדד ע״כ. וקשה דבשלמא ישעיה וירמיה שפיר קאמר שנתנבאו, אך משה מה נבואה שייך באמרו איכה אשא לבדי. אך בעל המ׳ הוקשה לו מלת איכה דהיל״ל איך אשא לבדי, כמו איך היו לשמה כרגע (תהלים עג, יט.). ובאיוב ואיך תנחמוני הבל (איוב כא, לד.). מאי איכה בה׳. לכן פירש שכך נתנבאו ברוח הקדש, וכן איתא בספרי פ׳ זו, אמר להם לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הב״ה אני אומר לכם. וזה משום דק״ל דכיון דאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם, למה חזר ואמר איכה אשא לבדי. ועוד שהרי יתרו הוא שנתן עצה על מינוי הדיינין ואמר למשה נבול תבול וכו׳ לא תוכל עשוהו לבדך (שמות יח, יח.). ואיך יאמר כאן ואומר אליהם, שנראה שממנו יצאו הדברים, אמנם במכילתא פרשת יתרו, ר״א המודעי אומר וישמע משה לקול חותנו (שם כד.) ויעש ככל אשר אמר לו אלקים. וכבר פירשנו מ׳ זה בפ׳ יתרו ע״ש (חלק ג׳ דרוש י״ז לפ׳‏ יתרו.). שמשה ידע שברוח הקדש נאמר ליתרו, ולכן כתוב לקול חותנו, דאל״כ די שיאמר וישמע משה לחותנו ע״ש. וכן אמרו שם בילקוט פ׳ יתרו, ראויה היתה פרשה זו ליאמר על ידי משה אלא שקדם יתרו וכו׳. זש״ה ואומר אליכם בעת ההיא לאמר, לפי שראויה היתה ליאמר על ידי ולא אמרתי לכם מעצמי אלא לאמר מפי הגבורה, לא אוכל לבדי שאת אתכם. והטעם לפי שה׳ אלקיכם הרבה אתכם. הגדיל והרים אתכם על דייניכם כמ״ש רש״י ז״ל, ולדרכנו יבא היטב שלהיות שנתעלו למעלה למעלה כככבי השמים לרום, לפיכך לא אוכל לבדי שאת אתכם, ואל תאמרו שאני מצטער על גדולתכם, כי אדרבא אני אומר ה׳ אלקיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים. שר״ל שתרב גדולתכם, ולא על מספרם הוא אומר רק על גדולתם, וזהו ככם כלומר כמותכם בגדולה. ולא זו בלבד שלא אוכל לבדי שאת אתכם עתה, אלא אף לעתיד איכה אשא לבדי. ולכן הבו לכם וכו׳ ואשימם בראשיכם (דברים א, יג.). ופי׳ במדרש וגם הביאו רש״י ז״ל, מלמד שאשמם של ישראל תלוי בראשי דייניהם. וק׳ שהרי לפי זה היה לו לומר ואשימכם בראשם או בראשיהם. אך נלע״ד דק״ל דהיל״ל ואתנם בראשיכם או לראשיכם, וכמ״ש ואתן אותם ראשים עליכם (שם טו.). ולכן דרשו ואשמם חסר לשון אשם, שר״ל שאשמם של הדיינים הוא במה שאינם מוחים בידכם, שהם בראשיכם והיה להם למחות בכם, ולכן לא אמר עונותיכם או חטאתכם רק ואשמם ל׳ אשם, שאעפ״י שהם אינן חוטאין עכ״ז הם אשמי׳ בדבר שהיה בידם למחות כיון שהם בראשיכם ואינן מוחין, וידוייק יותר שחוזר לשבטיכם המוזכר בכתוב, שאשמם של שבטיכם תלוי בראשיכם, ועם ישראל מדבר ודוק. סמך לזה ענין המרגלים לפי שהן דומין זה לזה. כלפי מ״ש בספרי על זה, ותענו אותי וכו׳ (שם יד.). היה לכם לומר רבינו משה ממי נאה ללמוד תורה ממך או מתלמידך, אלא יודע אני מה שהייתם אומרים, עכשיו הוא ממנה עלינו דיינים, אם אינו שומע אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים בדין. וכן בענין המרגלים אמרו שם בספרי, וייטב בעיני הדבר (שם כג.), משל לאדם שאמר לחבירו מכור לי חמורך זה א״ל הן, נותנו אתה לי לנסיון א״ל הן, כיון שראה שאינו מעכבו כלום אמר הלוקח בלבו בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום, מיד אמר לו טול מעותיך ואיני מנסהו מעתה, אף אני הודיתי לדבריכם שמא תחזרו בכם ואתם לא חזרתם בכם. הרי אלה שני דברים שוים כי לא האמינו בה׳ בהבטחתו שיביא אותם לארץ טובה ורחבה ולא במשה עבדו שהוא ישפוט אותם בצדק. וגם ירמוז למ״ש בזהר פ׳ שלח קנ״ח א׳. אמרו אי יעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מלמהוי רישין וימני משה רישין אחרנין וכו׳. ולכן סמך למינוי הדיינין ענין המרגלים, שכשם ששם ואקח את ראשי שבטיכם ואתן אותם ראשים עליכם (שם טו.). כך ענין זה גרם שהמרגלים הוציאו דבה על הארץ ודוק. נחזור לענין המ׳ כי לכן אמר משה איכה אשא לבדי (שם יב.), ושייך שפיר נתנבאו גם במשה לפי שלא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הב״ה. ואמר איכה שלהיותם בגדולתם ושלותם והנכם היום וכו׳. לכן לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה. והכונה כי ה׳ היא השכינה כנודע, וזו היא כונת מרע״ה איך ה׳ שהיא השכינה לא תהיה עמי בשופטי אתכם כיון שאתם טרחנים בדין כדברי רש״י ז״ל. וכן ישעיה אמר איכה היתה לזונה, שגם הוא היל״ל איך היתה לזונה, אלא לפי שגם בימיו היו מטים משפט, כדכתיב מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים (ישעיה א, כא.). וגם פה איך ה׳ שהיא השכינה, אלקים נצב בעדת אל (תהלים פב, א.), אינה יכולה להיות שם בשביל מטי משפט. וירמיה אמר איכה ישבה בדד, שאז השכינה נסתלקה לגמרי מישראל. שגם בימיו כתוב שוטטו בחוצות ירושלים וכו׳ אם יש עושה משפט וכו׳ (ירמיה ה, א). שפירשנוהו במקומו (חלק ג׳ דרוש ח׳ לפ׳‏ וישלח.). ואמר שלשה לאפוקי ממ״ש באדם הראשון, ויאמר לו איכה (בראשית ג, ט.). שהב״ה א״ל כן ופירושו אן נטה לבך. ולכן אמר שלשה נתנבאו בלשון איכה, ור״ת נוולה פחזותה שלותה נפ״ש שהיא השכינה, נשבע ה׳ בנפשו (ירמיה נא, יד.), ודוק.

הרי שהנביאים כלם נשתוממו על המראה איך נפלו משמים לדיוטא התחתונה. ולדרך זו נלך לבאר פסוקי הפרשה, ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה׳ אלקיך כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכת׳ עד בואכם עד המקום הזה (דברים א, לא.). כי תחלה הבטיחם ה׳ אלקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם (שם ל.). שיובן עם מ״ש במקומו שאעפ״י שא״ל ללוט אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הככר (בראשית יט, יז.). שהכונה לומר לו אתה הרשעת עמהם אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה נצול. דהיינו שכיון שניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין טוב לרע וצריך להסתיר עצמו שלא לראות בפני המשחית. אך ישראל במצרים לא היו בגדר זה שהרי כתוב או הנסה אלקים וכו׳ ככל אשר עשה לכם ה׳ אלקיכם במצרים לעיניך (דברים ד, לד.). כי אעפ״י שחטא ישראל, שלכן אמר גוי מקרב גוי, הללו עע״א והללו עע״א וכו׳, עכ״ז גלוי וידוע לפניו ית׳ כי לא מלבם חטאו רק מתוך הדוחק ומתוך השעבוד כנז׳ בילקוט פ׳ בשלח (ילקוט פ׳ בשלח, רמז רל״ח.). ולכן הניח לישראל לראות בפורענות המצרים כדי שיקחו נקמתם מהם, והוא שאמר גם פה ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם. ולא זו אף זו ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה׳ אלקיך. ר״ל ל׳ התנשאות שרוממם על כל המעלות בכמה נסים שעשה עמהם, באר ומן וענני כבוד שהיו נושאים אותם על כנפי נשרים. ואמר כאשר ישא איש את בנו (דברים א, לא.). כלפי מ״ש במדרש, משל לאדם שהיה מהלך בדרך והיה בנו לפניו, וכבר פירשנוהו בפ׳ וינטלם וינשאם כל ימי עולם (ישעיה סג, ט.). יע״ש (חלק א׳ דרוש מ״ט לפ׳‏ נצבים והפטרה.). עוד כתוב בפ׳ זו, רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה (דברים ב, ג.). ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר וייראו מכם ונשמרתם מאד (שם ד.). וקשה שכיון שאמר פנו לכם צפונה מהו שאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו, והלא לא נתנום לעבור בארצם, כמ״ש בפ׳ חקת ויאמר אליו אדום לא תעבור בי וכו׳ (במדבר כ, יח.). וא״כ למה כתב וייראו מכם. אמנם איתא במגלה פ״א (דף ו.), קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן או ישבו שתיהן אל תאמן, חרבה זו וישבה זו האמן, שנ׳ אמלאה החרבה (יחזקאל כו, ב.). וכתיב ולאום מלאום יאמץ (בראשית כה, כג.). ע״כ. וזה כי בב״ר פ׳ ע״ח. יעבור נא אדוני לפני עבדו (בראשית לג, יד.). א״ל מבקש את שנהא שותף עמך בעולמך, א״ל יעבור נא אדוני לפני עבדו. והטעם לפי שכן התנו ביניהם בהיותם במעי אמם, שאמר יעקב לעשו טול אתה העה״ז ואני אטול העה״ב (ילקוט בראשית כ״ה. פ׳ תולדות, רמז קי״א.). ולטעם זה איתא בדברים רבה (דברים רבה פ׳ א׳.), מהו רב לכם, א״ר אחא נוגעין אתם בו בשלכם אתם נוגעין, כיצד ברכה אחת ברכו אביו, ועל חרבך תחיה (בראשית כז, מ.). וליעקב בירך עשר ברכות, ויתן לך וגו׳ (שם כח.). אם בטלה ברכתו אף עשר שלכם בטלות ע״כ. שכיון שהתנו ביניהם כך צריך להיות, כי ברכות יעקב הם בעה״ב ככתוב לעיל פ׳ תולדות. זש״ה רב לכם סוב את ההר הזה. זה אדום שנק׳ הר, כי ראהו יעקב עולה ואינו יורד, ועליו נאמר אם תגביה כנשר וכו׳ (עובדיה א, ד.). ונלע״ד שנק׳ הר כי זכותו גדול במה שכיבד את הוריו. וכבר פי׳ רז״ל (בראשית רבה פ׳ ס״ח.), אשא עיני אל ההרים (תהלים קכא, א.). אל ההורים, כי הה׳ נקודה קמץ מורה על א׳ של יהו״א אחריה, ומתחלפת בו׳ של הורים, וא״כ הר כמו הור שר״ל אב, ועדין מתבקש לו זכות זה, ולכן רב לכם סוב את ההר הזה. רמז על הגלות האחרון שהוא יהיה רב וגדול יותר משאר גליות. ולכן פנו לכם צפונה. שעל זה אמרו בדברים רבה (דברים רבה פ׳ א׳.), א״ר חייא אמר להם, אם ראיתם אותו שמבקש להתגרות בכם אל תעמדו כנגדו אלא הצפינו עצמכם ממנו עד שיעבור עולמו. כלומר עתה הוא עת שליטתו ולכן אל תעמדו כנגדו, כי לא יונח לכם לנצחו כי השעה עומדת לו. עוד שם, א״ר יהודה בר שלום א״ל ישראל רבש״ע להיכן נברח, א״ל ברחו לתורה, שנאמר יצפון לישרים תושיה (משלי ב, ז.). ד״א המתינו למלך המשיח שיבא, מה רב טובך אשר צפנת ליריאך (תהלים לא, כ.). הכונה כי היצה״ר נק׳ צפוני, שהוא צפון בלבו של אדם, ולכן פנו אותו מכם. וזה ע״י התורה שהיא תבלין ליצה״ר, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבה״מ. וכבר ידענו שגלות רביעי הוא בשביל בטול תורה, וא״כ הגאולה תבא כשיעסקו בתורה ובזה יזכו שיבא משיחנו, ואז נזכה ונירש חיי העה״ב הצפון לצדיקים. ולכן ואת העם צו לאמר (דברים ב, ד.). והוא מ״ש בדברים רבה (דברים רבה פ׳ א׳.), א״ל הב״ה ולא לכם בלבד אני מצוה אלא אף אתם צוו לבניכם, אמר הב״ה למשה אף אתה צוה לראשי הדורות שיהיו נוהגים בו בכבוד וכו׳. דייקו מלת לאמר שהוא לצוות לבניהם שלא ימרדו בו ולא יעלו בחומה, וזהו אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו. שעדין ממשלתו קיימת ואינכם רשאים ליכנס בגבולו, ואם תעשו כן לא תצליחו, ולכן אל תתגרו בם כי לא אתן וכו׳.

וכתוב על זה בילקוט פ׳ זו, והוא המאמר שהקדמנו, וצריך להבין מאי בינייהו דהני רבנן שכל א׳ פנה לראיה אחרת, ועוד דבשלמא כלהו רמוזים ברגל, אך האחרון שאמר עד שיגיע אשריך ישראל מי כמוך. קשה דמאי שייטיה הכא, ואם על סיפיה דקרא ואתה על במתימו תדרוך (דברים לג, כט.). היה לו להביא זה ולא תחלת הפסוק שאין לו שחר. אמנם כל א׳ מהשלימים האלה כיון להורות על מה תבא הגאולה, וזהו אל תתגרו בם עד מדרך כף רגל. כלומר עד שיגיע זמן מדרך כף רגל. ור׳ יוחנן אמר עד שיגיע לעת תמוט רגלם. הוא זכות כבוד אב ואם, והוא מה שהלך לצוד ציד להביא בפיו של יצחק, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (בראשית כה, כח.). כאשר פירשנו בפ׳ תולדות. וא״כ צריכים אתם להמתין עד שיתום אותו זכות. רשב״ל אמר עד שיגיע ומחת לצלמא על רגלוהי (דניאל ב, לד.). דהיינו שיבא משיח בן דוד שבא מיהודה שגם הוא כיבד את אביו ברגליו, ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף (בראשית מו, כח.). ולהיות שהחריב בה״מ שנק׳ הר יבא משיח שנק׳ כן, מדכתיב עד די אתגזרת אבן די לא בידין ומחת לצלמא על רגלוי (דניאל ב, לד.). ויבנה בה״מ ויבטל זכותו. ריב״ח אמר עד שיגיע תרמסנה רגל (ישעיה כו, ו.). כי הנה כתוב בישעיה כ״ו. כי השח יושבי מרום קריה נשגבה ישפילנה ישפילה עד ארץ וכו׳ (שם ה.). תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים (שם ו.). הכונה כי על מה שנאמר אם תגביה כנשר (עובדיה א, ד.), תהיה ירידתה פלאים מאגרא רמא לבירא עמיקתא, וזהו כי השח יושבי מרום (ישעיה כו, ה.). שעלו עד לרקיע תהיה השפלתה עד ארץ, לא כשאר האומות שיורדים ועולים רק יגיענה עד עפר בלי תקומה. ובאיזה זכות בזכות הצדקה, שכן אמרו (בבא בתרא דף י.), גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר שמרו משפט ועשו צדקה וכו׳ (ישעיה נו, א.). ובזה תרמסנה רגל שחרבה קסרי וישבה ירושלים, ולא זו בלבד אלא רגלי עני פעמי דלים. דהיינו הכנסת אורחים עניים. ר״ח אמר עד שיגיע דרך ככב מיעקב. יובן עם מ״ש (תנחומא פ׳ ויחי.), אין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, שנאמר אם לא יסחבום צעירי הצאן (ירמיה נ, מד.). ולכן יבא תחלה משיח בן יוסף. ולזה אמר עד שיגיע דרך ככב מיעקב. שהוא מ״ש אלה תולדות יעקב יוסף (בראשית לז, ב.). ואח״כ וקם שבט מישראל (במדבר כד, יז.). זה משיח בן דוד שנאמר בו לא יסור שבט מיהודה (בראשית מט, י.). וכ״כ בילקוט ישעיה סי׳ ס״ג (ילקוט ישעיה ס״ג, רמז תק״ז.). בעת ההיא ימלט עמך (דניאל יב, א.). ר״א אומר בזכות יוסף הב״ה מביט בכלם, ואין בהם כיוסף שלא שמע לאדונתו, וכל ישראל נקראו על שם יוסף ע״כ. רבי אבא אמר עד שיגיע פורה דרכתי לבדי (ישעיה סג, ג.). הוא מש״ה ונקיתי דמם לא נקיתי (יואל ד, כא.). וכה״א יודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך (תהלים עט, י.). וכשיגיע עת לנקום נקמתם אז יבא משיח. רבי חנא אמר עד שיגיע אשריך ישראל מי כמוך (דברים לג, כט.). כי כתוב כי הואיל ה׳ לעשות אתכם לו לעם (ש"א יב, כב.). ופירשוהו ז״ל שבועה, כמו הואל קח ככרים (מ"ב ה, כג.). וזה בשביל ששיתף הב״ה את שמו בשמנו ולכבוד שמו יקר יתנו, וזהו האושר שיש לישראל משאר האומות כי לכן נקראו ישראל לפי שבזה עם נושע בה׳, צריך להצילם מפני כבוד שמו, ומסיים הכתוב ואתה על במתימו תדרוך (דברים לג, כט.). שזהו עד מדרך כף רגל שיגיע זמן הגאולה ולא ידחקו הקץ, כי אין זה כשאר פעמים רק תהיה גאולה שלימה שלא יהיה אחריה גלות.

ובפתיחתא דאיכה רבתי, ר׳ אבא בר כהנא פתח לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז (ירמיה טו, יז.). אמרה כ״י לפני הב״ה רבון העולמים מימי לא נכנסתי בבתי טטראות ובבתי קרקסאות של א״ה ושחקתי עמהם ואעלוז. מפני ידך בדד ישבתי. נגעה בי ידו של פרעה ולא ישבתי בדד. נגעה בי ידו של סנחריב ולא ישבתי בדד, וכיון שנגעה בי ידך בדד ישבתי, איכה ישבה בדד ע״כ. וקשה לי מאד שהרי מצינו בילקוט פ׳ שמות, ותמלא הארץ אותם (שמות א, ז.). שנתמלאו בתי טטראות ובתי קרקסאות מהם, מיד גזרו עליהם שיפרשו מהם. ואיך יאמר נא ישראל מימי לא נכנסתי וכו׳, והרי אומר נגעה בי ידו של פרעה ובימיו נכנסו לבתי טטראות כנז׳, ועוד כתיב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (תהלים קו, לה.). ונאמר אל תשמח ישראל אל גיל כעמים (הושע ט, א.). אמנם קשיתיה לר׳ אבא דהיה די שיאמר לא ישבתי בסוד משחקים. מאי ואעלוז. לכן פי׳ שאמרה כ״י לפני הב״ה מימי לא נכנסתי וכו׳ כמו שעשיתי כמה פעמים, ואעלוז בסוף כי לעולם כשהייתי נכנסת לבית תפלותם לשמוח עמהם לעולם באתני צרה וצוקה, וזש״ה לא ישבתי בסוד משחקים של א״ה, ולבסוף ואעלוז כי סוף סוף בדד ישבתי, כמו שהיה במצרים שכיון שנכנסו שם מיד גזרו שיפרשו מהם, וזהו בכיון בדד ישבתי. ואמנם אע״פ שנגעה בי ידו של פרעה שגזר כמה גזרות. לבסוף ראיתי נקמתי מהם, ולא ישבתי בדד כי נגאלנו משם ועלינו לא״י, וכן נגעה בי ידו של סנחריב שהגלה עשרת השבטים, ועכ״ז לא ישבתי בדד שנשארו יהודה ובנימין, וגם השבטים החזירן ירמיהו בימי יאשיהו. האמנם כיון שנגעה בי ידך, שנאמר ממרום שלח אש (איכה א, יג.). אז בדד ישבתי, איכה ישבה בדד. מאגרא רמא לבירא עמיקתא, וכמ״ש (יומא נד.) שבע שנים לא עבר איש ביהודה. ובילקוט ישעיה מ׳ (ילקוט ישעיה מ׳, רמז תמ״ג.) איתא ז״ל, כתבתי בתורתי שלם ישלם המבעיר את הבערה (שמות כב, ה.). ואני הצתיה באש, שנאמר ממרום שלח אש וגו׳ (איכה א, יג.). ואני עתיד לבנותה, שנאמר ואני אהיה לה וכו׳ (זכריה ב, ט.).

ובמנחות פ״ה (דף נג:), א״ר יצחק בשעה שהחריב הב״ה בית המקדש, מצאו הב״ה לאברהם עומד בב״ה, א״ל מה לידידי בביתי (ירמיה יא, טו.), א״ל על עסקי בני באתי, א״ל בניך חטאו וגלו, א״ל שמא בשוגג חטאו, א״ל עשותה המזימתה, א״ל שמא מיעוטם חטאו, א״ל הרבים, א״ל היה לך לזכור להם ברית מילה, א״ל ובשר קדש יעברו מעליך, א״ל שמא אם המתנת להם היו חוזרים בתשובה, א״ל כי רעתכי אז תעלוזי. מיד הניח ידו על ראשו והיה צועק ובוכה ואמר שמא ח״ו אין להם תקנה, יצתה בת קול ואמרה לו זית רענן יפה פרי תאר קרא ה׳ שמך. מה זית זה אחריתו בסופו אף ישראל אחריתן בסופן ע״כ. והקושיות רבו כמו רבו. תחלה למה המתין אברהם ליכנס לבה״מ כשנחרב, היה לו ליכנס שם קודם החרבן כדי שלא יחריבוהו. ב׳ שואל הב״ה בניך חטאו וגלו, והשיב אברהם שמא בשוגג חטאו, והלא באמרו חטאו וגלו החטא הוא בשוגג. ועוד למה המתין להזכיר זכות המילה לבסוף היה לו לאמרו בתחלה. ועוד שאמר אברהם אם המתנת להם היו חוזרין בתשובה. ומה השיב לו הב״ה על זה כי רעתכי אז תעלוזי. אמנם בילקוט תהלים מזמור ע״ט איתא ז״ל, מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך. משל למלך וכו׳ כך אמר אסף, לא מוטב שהפיג הב״ה חמתו בעצים ובאבנים ולא בבניו, וכה״א כלה ה׳ את חמתו. במה ויצת אש בציון וכו׳. הנה כי כן המתין אברהם לראות מה יעשה הב״ה, אם יחריב בה״מ להציל את ישראל אם לאו, ולכן לא רצה מתחלה להתפלל על המקדש כדי שלא יפיג חמתו בישראל. אמנם בשעה שהחריב בה״מ, אז נכנס אברהם ואמר לו הב״ה מה לידידי בביתי, כלומר אם באת בשביל בה״מ, הרי הוא ביתי ועשיתי בו כרצוני, השיב אברהם על עסקי בני באתי, שכיון שהחרבת בה״מ היה לך להציל את ישראל. א״ל בניך חטאו וגלו. אין ספק כי כמה עונות עברו במזיד, אך אמר הב״ה הנה בחרבן בה״מ פקדתי עליהם שהעונות במזיד יחשבו לשוגגים, והחוטאים בשוגג צריכין גלות, כרוצח שהרג בשוגג שגולה לעיר מקלט, כך בניך חטאו וגלו. חזר ואמר שמא בשוגג חטאו, כלומר גם מתחלה לא חטאו אלא בשוגג ואין חייבין אלא גלות, וא״כ בחרבן הבית יכופר עונם בשוגג ולא יהיו חייבים גלות, א״ל עשותה המזמתה (ירמיה יא, טו). שכן התרגום אומר עבדו עצה ליחטא סגיאין. ופרש״י כל מעשיהם במזימה ובכוונה. דהיינו במזיד, א״ל שמא מיעוטם חטאו, וכבר אמרו במדרש יוקשרו כלם אגודה אחת ויהו מכפרים אלה על אלה. א״ל הרבים, וכבר אמרו מה יעשו גדולי הדור, ואין העולם נדון אלא אחר רובו. א״ל היה לך לזכור להם ברית מילה, שכן אמרו בפ׳ חלק (סנהדרין קיא.), ופערה פיה לבלי חק (ישעיה ה, יד). למי שלא עשה אפי׳ חק א׳. והיא המילה שנק׳ חק, וחק בשארו שם (שבת קלז:). א״ל ובשר קדש יעברו מעליך. ופרש״י שהעבירו מעליהם מילה, והכוונה כי טימאו בריתם בביאות אסורות, והרי הוא כאילו הסירו מעליהם ברית מילה. ולפי שזכות המילה ראוי לכפר אף על שאר עבירות לכן הניחו באחרונה. א״ל שמא המתנת וכו׳. לפי שוישקוד ה׳ על הרעה, שהקדים שתי שנים לונושנתם, השיבו הב״ה כי רעתכי אז תעלוזי. כלומר למה לא המתנתי יותר לטובתן של ישראל, שלא יתקיים בהם כי השמד תשמדון. וא״כ כי רעתכי שתבא עליהם הרעה, אז תכירו כי לטובתכם גליתם תחלה ותשמחו בדבר. אך באיכה רבתי ע״פ היתה למס. הביא מ׳ זה ובהגיעו לכאן א׳, ולא עוד אלא שהיו שמחין במפלתן אלו על אלו, דכתיב כי רעתכי אז תעלוזי. וכתיב שמח לאיד לא ינקה. כלומר אף שכשחטאו בינם לבין המקום, הייתי רוצה לכפר עליהם. הנה חטאו בינם לבין הבריות והיו שמחים במפלתן אלו על אלו, ואין לך עבירה גדולה מזו, שלכן שמח לאיד לא ינקה. ועבירות שבין אדם לחבירו אין יה״כ מכפר עד שירצה את חבירו. וכשראה אברהם כן הניח ידו על ראשו, כלומר ידו שהיתה פתוחה לעשות צדקה וחסד, ראוי שבזכות זה גם הב״ה תהיה ידו פתוחה לרחם על ישראל, וזהו על ישראל וזהו על ראשו, רמז להב״ה שירחם עליהם ויהא להם תקנה, יצתה בת קול וכו׳. זה הפ׳ הוא בירמיה י״א. אחרי אמרו מה לידידי בביתי. שהיה מדבר עם אברהם, ושם נאמר זית רענן וכו׳. שכתוב שם במנחות, אריב״ל למה נמשלו ישראל לזית, מה זית זה אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטלה לא בעה״ז ולא בעה״ב. וא״ר יוחנן מה זית זה אין מוצא שמנו אלא ע״י כתישה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא על ידי יסורין. ז״ש הב״ה לאברהם למה הגלה את ישראל, כדי שע״י יסורין יחזרו למוטב ויהיה להם תקנה. ובזה אחריתן בסופן, כי אחרי הכתישה נעשה שמן זית זך, כך ישראל אחריתן בסופן, שאחרי כל הגליות והצרות יודע בגוים כי ישראל עם קדוש, עם נושע בה׳ ויירשו בית ישראל את מורשיהם.

ובאיכה רבתי ע״פ בלע ה׳ ולא חמל. איתא ז״ל, כי מפני חרבות נדדו (ישעיה כא, טו). מפני חרבו של נבוכדנאצר נדדו, מפני חרב נטושה, מפני שלא היו שומרים שמטותיהן כראוי, כד״א והשביעית תשמטנה ונטשתה (שמות כג, יא). מפני קשת דרוכה, ע״י שלא שמרו שבת כראוי, כד״א בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת (נחמיה יג, טו). מפני כובד מלחמה, מפני שלא היו נושאין ונותנין במלחמתה של תורה, דכתיב בה על כן יאמר בספר מלחמות ה׳ (במדבר כא, יד) עכ״ל. הוקשה לבעל המ׳ שכיון שכתוב כי מפני חרבות נדדו, למה חזר ואמר מפני חרב נטושה, ועוד מפני קשת וכו׳. כי באמרו מפני חרבות כולל הכל. לכן דרשו מפני חרבות נדדו, מפני חרבו של נ״נ, ולפי שהיו עמו כמה מלכיות וגם אדום עלו עמו, לכן אמר כי מפני חרבות ל׳ רבים. ועתה נותן טעם למה בא עליהם נ״נ, ואמר מפני חרב נטושה, חרב זה הוא ל׳ חורב וחרבן, דהיינו שארצם חריבה מפני שלא שמרו שנת השמיטה כראוי, ומדה כנגד מדה הם לא רצו להשמיט עבודת קרקע בשביעית כדי שלא תחרב הארץ, והוא ית׳ הביא עליהם חורב שהיתה ארצם שממה. ולא זו בלבד אלא גם השבת לא היו שומרים כראוי, ודוק שבראשון ואחרון אמר שלא היו שומרים, שלא היו נושאין ונותנין, דהיינו בדור ההוא בלבד. אך בשבת אמר שלא שמרו, דהיינו מתחלה, שבשבת שנייה היה המקושש שחיללה. והביא ראיה מפ׳ בימים ההמה ראיתי ביהודה וכו׳. וקשה איך ישראל יחללו שבת בפרהסיא, לדרוך גתות בשבת. אך נלע״ד שיובן עם מ״ש בטור או״ח סי׳ ש״ו וש״ז, כל מה שאסור לעשותו, אסור לומר לגוי לעשותו. אף כאן דורכים גתות ע״י גוי, כי עדין לא נאסר יינם של עכו״ם. וכמ״ש בפ״ב דע״א (לו.), וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו (דניאל א, ח). בשתי משתאות הכתוב מדבר, אחד משתה יין וא׳ משתה שמן. ופליגי רב ושמואל. רב סבר על לבו שם ולכל ישראל הורה, ושמואל סבר ולכל ישראל לא הורה. והאמר אבימי וכו׳ פיתן ויינן ושמנן ובנותיהן, כולן מי״ח דבר הן, אלא דניאל גזר עליו בעיר, ואתו אינהו וגזור אפילו בשדה. ואפילו לרב דוקא יינם נאסר אבל לא מגען ביין שלנו, ולכן שפיר קאמרינן דורכים גתות בשבת, היינו ע״י גוים, וכן נראה ממ״ש עוד שם, ומביאים הערמות ועומסים על החמורים, ואף יין ענבים ותאנים וכו׳. ואעיד ביום מכרם ציד. שדברים אלה ודאי לא היו עושים ישראל בעצמם כי אם ע״י גוים. ומפני כובד מלחמה וכו׳, שלא חרבה ירושלים אלא ע״י שלא עסקו בתורה, ועל כן אמרו בפ״ב דערכין (יא:), ר׳ יוסי אומר וכו׳ כשחרב בית ראשון, אותו היום ט׳ באב היה, ומוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היה, ומשמרתו של יהויריב היתה, והיו לויים עומדים על דוכנם ואומרים שירה, ומה שירה היו אומרים, וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם (תהלים צד, כג). ולא הספיקו לומר יצמיתם ה׳ אלקינו, עד שבאו גוים וכבשום וכו׳. כי משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו, כי כנגד שלא שמרו שבת כראוי במ״ש נחרב הבית. ומוצאי שביעית כנגד שלא שמרו שמיטות כראוי, ובזה יש ג״כ רמז לביטול תורה כמו שכתבנו בפ׳ בהר סיני, כי השמיטה ניתנה לישראל כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה, ולכן המלך היה קורא ס׳ משנה תורה בכל מוצאי שביעית, להורות לישראל שהגם שעברה שנת השמטה, לא בשביל זה יניחו את עסק התורה, ומשמרתו של יהויריב היתה, וריב לה׳ עם יהודה. ואז איליא נפל בפומייהו, וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם. ולפי שהקדים שתי שנים לונושנתם, לא הספיקו לומר יצמיתם ה׳ אלקינו. כי לפיכך הקדים פורענותם, כדי שלא יצמיתם לגמרי, כי רחום וחנון ה׳.

ולהורות על גדולתן של ישראל בצאתם ממצרים, איתא בילקוט פ׳ חקת (רמז תשס״ד), וישלח ישראל מלאכים אל סיחון. זש״ה תן לחכם ויחכם עוד, זה משה. א״ל הב״ה ראה נתתי בידך את סיחון. עד עכשיו לא עשו מלחמה וא״ל נתתי בידך, אלא נטל הב״ה לשרי סיחון ועוג וכפתן והשליכן לפני משה, א״ל כל זמן שהיו אלו קיימים והיו עמהם היו נוצחים, ועכשיו הרי הם מסורים בידך, עמוד ועבור, שנאמר קומו סעו ועברו את נחל זרד. א״ל משה נשלח שלוחים, א״ל לא. נתגר בו מלחמה ואתה משלח לו שלוחי שלום, א״ל משה ואשלח מלאכים ממדבר קדמות. וכי יש מדבר קדמות, ממך למדתי שקדמת לעולמך, שנאמר מעונה אלקי קדם. כשבקשת להוציא את ישראל ממצרים אמרת לכה ואשלחך אל פרעה. ד״א ממדבר קדמות, מן התורה שקדמה לכל למדתי, שנאמר ה׳ קנני ראשית דרכו. שגילתה לא״ה, זרח משעיר למו הופיע מהר פארן. א״ל הב״ה יפה עשית. מכאן ואילך כל עיר שהיו ישראל מבקשין להכנס בתוכה, אינן נכנסים עד שיהו פותחין להם בדברי שלום, כי תקרב אל עיר וכו׳. וצריך להבין מהיכן למדו כל הדברים הללו. ועוד קשה שרש״י ע״ה בפ׳ זו פי׳ ע״פ ואשלח מלאכים ממדבר קדמות (דברים ב, כו) ז״ל, אע״פ שלא ציוני המקום לקרוא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני, מן התורה שקדמה לעולם וכו׳. ד״א ממך למדתי שקדמת לעולם וכו׳. וקשה למה הקדים ממדבר סיני מן התורה, והמ׳ הקדים ממך למדתי. אמנם דקדקו רז״ל בפ׳ זו, דכתיב ואשלח מלאכים ממדבר קדמות. תלה השליחות במשה, ובפרשת חקת כתוב וישלח ישראל מלאכים וכו׳ (במדבר כא, כא). ואע״פ שרש״י ז״ל שם בפ׳ חקת הרגיש בזה, ותירץ שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, עכ״ז המדרש שלנו מתרץ בדרך אחרת. וזה כי שם בפ׳ חקת מקצר ועולה, וכאן במשנה תורה מפרש בארוכה פרשת הדברים, וכדרך שבפ׳ שלח קיצר בשליחות המרגלים, וכאן מאריך לספר ותקרבון אלי כלכם וכו׳. אף בזה מתחיל הכתוב קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי ואת ארצו החל רש והתגר בו מלחמה. וקשה שתחלה היה לו לומר התגר מלחמה בסיחון וכו׳ ראה נתתיהו בידך. וזאת היתה לו לבעל המדרש שאמר, א״ל הב״ה למשה ראה נתתי בידך. והלא עד עכשיו לא עשו מלחמה, שהרי אח״כ א״ל והתגר בו מלחמה. לכן פירש שנטל הב״ה לשרי סיחון ועוג וכפתן לפני משה וא״ל הרי הם מסורים בידך, שכן כתוב יפקוד ה׳ על צבא מרום במרום. ואח״כ על מלכי האדמה, וכשהשרים של מעלה נפלו ממדרגתם, גם המלכים של מטה נופלים. ולכן עמוד ועבור, שנאמר קומו סעו ועברו את נחל ארנון. כצ״ל כי את נחל זרד כתוב למעלה במואב, ואמר קומו ועברו לכם את נחל זרד, אך בסיחון כתוב קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון, שה׳את׳ מרבה השר של מעלה, ובזה הרי הוא בידך, גם סיחון של מטה החל רש, כי כיון שנתתי בידך את השר של מעלה, והתגר בו מלחמה בסיחון של מטה, כי הוא בידך בלי ספק. וכשמוע משה הדבר הזה, אמר להב״ה נשלח שלוחים כי טוב הדבר לקדם לשלום, למען ילך לו ויניח את ארצו ביד ישראל. א״ל לא אלא נתגר בו מלחמה, כי ידע הב״ה שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס כדי שילחם בעדם, ולכן כתוב בפ׳ חקת, וישלח ישראל מלאכים. כי אמר בקיצור הדברים. אף כאן תלה השליחות במשה, שהאמת כן הוא, שמשה שאל כן מהב״ה, א״ל משה ממך למדתי שקדמת לעולמך. וכמ״ש רש״י ז״ל בכאן יכול היית לשלוח ברק אחד לשרוף את המצרים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר שלח עמי ויעבדוני. וא״ת שזה היה מן הראוי לפי שפרעה קבל את ישראל בארצו והיה להם אכסניא בשעת הרעב, ולכן ראוי לשאול בשלומו קודם שלוח לו הפורענות, לא כן בסיחון כי לא הקדים לישראל שום טובה. הרי טעם אחר, שכשרצית ליתן תורה לישראל הלכת ודפקת על פתחן של א״ה, שנאמר וזרח משעיר למו וכו׳. זהו סדר המ׳ שלנו. אך רש״י ז״ל דייק מהכתוב שאמר ממדבר קדמות, והלא לא נמצא שום מקום שנקרא מדבר קדמות, אלא רמז משה שראוי לקרוא לסיחון לשלום משני טעמים, הא׳ מן התורה שניתנה במדבר, מקום פרהסיא, לומר כל הרוצה ליטול יבא ויטול. וגם מטעם אחר, ממך למדתי שקדמת לעולם. ולכן רש״י נקט סדר הכתוב ממדבר על מתן תורה, וקדמות על שקדמת לעולם. אך קדמות ל׳ רבים מורה על שתי קדימות, שגם התורה קדמה לעולם, ולכן נקט מתן תורה תחלה ודוק. ואז א״ל הב״ה יפה עשית, ומכאן ואילך כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום. שאעפ״י שלפניו ית׳ גלוי כי אין שלום לרשעים, רק המה למלחמה. עכ״ז מן הראוי להקדים להם שלום. כי כן ראוי להקריב הלום. וזה שמו של אל עילום. ה׳ יברך את עמו בשלום ב״ב. אמן בילא״ו.