דרוש י״ב לפרשת ויחי

כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם (בראשית מט, כח).

במדרש (ב״ר פ׳ ק׳): ויכל יעקב לצוות את בניו (בראשית מט, לג). שלשה צוויים נאמרו בענין. ויצו אותם ויאמר אליהם (בראשית מט, כט). ויכל יעקב לצוות את בניו. ויעשו בניו לו כן כאשר צום (בראשית נ, יב). הראשון על ע״א, היך מה דאת אמר: כי הואיל הלך אחרי צו (הושע ה, יא). השני על ברכת ה׳, המד״א: ונוקב שם ה׳ מות יומת (ויקרא כד, טז). השלישי על נשיאות המטה, אמר להם תנו דעתכם שלא ערל נוגע במטתי שלא לסלק את השכינה מעלי, אלא כסדר הזה עשו לי, שאו אותי שלשה מן הצפון וג׳ מן הדרום ג׳ מן המזרח וג׳ מן המערב, כשם שאתם עושים לי כך אתם עתידים להעשות ד׳ דגלים במדבר והשכינה באמצע ע״כ.

יוכיח החכם ואשרי האזן השומעת לתוכחתו. וכן אמר החכם במשלי ט״ו. אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין (משלי טו, לו). הכונה כי טוב לשמוע תוכחת חיים, הם החכמים אשר המה חיים עדנה מלהמתין אחר המות שאז יוכיחו על פניו מומו ולא יוכל לשוב מחטאתו, כי מי שטרח בע״ש יאכל בשבת (ע״א ג.). ועל פסוק זה אמרו בדברים רבה פ׳ תבא (פ׳ ז׳), א״ר יהושע בר נחמן כל מי שבא לבית הכנסת ושומע דברי תורה זוכה לישב בין החכמים לעתיד לבוא, שנאמר אזן שומעת וכו׳ (משלי טו, לא). וקשה למה לא אמר ולומד ד״ת מאי ושומע. אך יובן עם מה ששנינו באבות פ״ה (משנה כ), ד׳ מדות בהולכי לבית המדרש, הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו. שאין הכונה שהולך ואינו עושה מה ששומע כי זה רשע מקרי ואיך יאמר שכר הליכה בידו, אלא ודאי שמדבר עם מי שאין לו לב להבין מה שלומדים ולכן אינו עושה פירות, אך אמנם הולך לבית המדרש מתאותו לשמוע אע״פ שאינו מבין נוטל שכר הליכה, ומהו זה. נלע״ד שהוא מה שדרשו רז״ל בפסחים פ״ג (דף נ.), והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון (זכריה יד, ו). דברים שהם מכוסים בעה״ז יהיו גלויים ל״ל. והוא מ״ש בזהר פ׳ וישב קפ״ה א׳ ע״פ והקיצות היא תשיחך (משלי ו, כב). ז״ל, דהא כל אינון מילין דאיהו לא יכיל לאדבקא לון כדקא יאות ואיהו אשתדל בהו ולא אתדבק בהו, כלהו עאלין במעוי מתתקנן ואורייתא תמלל ביה וכו׳. ז״ש כל מי שבא לבה״כ ושומע ד״ת, שאע״פ שאין לו לב להבין הוא שומע ואינו קץ בהם, זוכה לישב בין החכמים ל״ל שאז התורה נכנסת בלבו, וזהו בקרב חכמים תלין. דהיינו אחר המות שהיא לינה לנפש. ולדרכנו יאמר ושומע ד״ת, שכשהולך לב״ה ושומע החכם דורש דברי תוכחות ואינו קץ בהם יזכה לישב בין החכמים ל״ל. ולהפך מזה כתוב שם במשלי ט״ו. ולא יאהב לץ הוכח לו אל חכמים לא ילך (משלי טו, יב.). שיובן עם מאי דאיתא בת״כ פ׳ בחקותי, יש לך אדם שאינו לומד ואינו עושה ומואס באחרים אבל אינו שונא את החכמים, ת״ל ואם את משפטי תגעל נפשכם (ויקרא כו, טו.). וכן פי׳ רש״י בפי׳ התורה, שונא את החכמים. ז״ש לא יאהב לץ הוכח לו, שלפי שהוא שונא תוכחת אל חכמים לא ילך, ששונא את החכמים.

ובילקוט משלי ט״ו (סי׳ תתקנ״ג.), ר׳ יהודה בשם ר״ש בר נחמני אמר לפי שקבלו ראובן ושמעון ולוי תוכחות אביהם, זכו להתיחס אצל משה ואהרן בספר ואלה שמות, לקיים מה שנאמר אזן שומעת תוכחת חיים וכו׳. ומובא מ׳ זה במדבר רבה פי״ג. וצריך לדקדק מה נשתנו אלה הג׳ שבטים מהשאר, שהרי גם יהודה היה ראוי להוכיח על מעשה תמר ומכירת יוסף ולא די שלא הוכיחו אלא ששיבחו, יהודה אתה יודוך אחיך וכו׳ (בראשית מט, ח.). ולבא אל הענין נבאר הפסוקים הקודמים. ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם וכו׳ (בראשית מט, א.). הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם (שם ב.). וקשה שכיון שאמר להם האספו וכו׳ למה חזר ואמר הקבצו ושמעו. ועוד תחלה אמר בני יעקב ואח״כ אמר ושמעו אל ישראל אביכם. ואביכם הוא מיותר דכבר אמר בני יעקב והיל״ל ושמעו אליו. אמנם איתא בפסחים פ״ד (דף נו.), בקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה הימנו שכינה, אמר שמא ח״ו יש פיסול במטתי וכו׳, אמרו שמע ישראל וכו׳, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא א׳. עוד בילקוט פ׳ ואתחנן (סי׳ תתל״ה.) ע״פ שמע ישראל וכו׳. הקבצו ושמעו בני יעקב. א״ל אני מתירא שמא תשתחוו לאלילים לפי שאתם בנים של ד׳ אמהות, אמרו לו אינו אומר למשפחותם לבית אמותם אלא לבית אבותם. ובב״ר פ׳ צ״ח. רבנן אמרי צוה אותם על המחלוקת, א״ל תהוו כלכון אסיפה אחת, הה״ד ואתה בן אדם קח לך עץ אחד (יחזקאל לז, טז.). נעשו בני ישראל אגודה אחת התקינו עצמן לגאולה, מה כתיב אחריו ועשיתי אותם לגוי א׳ בארץ (שם כב.). הנה כי כן בראות יעקב שעתידין בניו לירד לגלות, שלכן אמר יעקב שהוא בזמן הגלות (זוהר פ׳ וישלח קע״ד א׳. בזמנא דיעקב לא הוה בין שנאין ולא הוה בארעא אחרא קרי ליה ישראל, וכד הוה בין שנאין או בארעא אחרא קרי ליה יעקב.), ויאמר האספו אסיפה אחת ובזה תזכו לגאולה, וזהו ואגידה לכם את הקץ. ואז נסתלקה ממנו שכינה, ופחד יעקב שמא חלוקים אלו מאלו, כי כבר ראה מה שעשו ליוסף, ולכן חזר ואמר הקבצו ושמעו בני יעקב, כי אע״פ שאתם בני ד׳ אמהות וזה יגרום לכם פירוד, לכן חזר ואמר ושמעו אל ישראל אביכם, כי אב א׳ לכלכם. וז״ש במזמור ס״ח. במקהלות ברכו אלקים אד׳ ממקור ישראל (תהלים סח, כז.). כלומר אע״פ שאין דבר שבקדושה פחותה מעשרה, לא תאמרו שזהו פירוד ח״ו להיותם רבים, אדרבא ה׳ ממקור ישראל, כלם ממקור א׳ נחצבו, שלכן כתיב בשבעים נפש ולא נפשות כעשו שהיו ששה וכתוב בו נפשות ל׳ רבים.

ובתנחומא פ׳ זו, ויקרא יעקב אל בניו (בראשית מט, א.). זש״ה מסיר שפה לנאמנים (איוב יב, כ.). זה יצחק ויעקב ששניהם בקשו לגלות את הקץ וגנזו הב״ה מהם, מלה״ד לעבד שהאמינו המלך על כל מה שיש לו, נטה אותו עבד למות וקרא לבניו ובקש לעשותן בני חורין ולומר להם היכן הוא דייתיקי שלהן והאוני שלהן, ידע המלך ועלה למעלה הימנו, נשא העבד את עיניו וראה המלך, הפליג הדבר שהיה מבקש לגלות להן, התחיל לומר בני עבדיו של מלך אתם, היו מכבדין אותו כדרך שכיבדתי אותו כל ימי חיי, כך יעקב ביקש לגלות לבניו הקץ, מיד נגלה עליו הב״ה וא״ל לבניך אתה קורא ולי אי אתה קורא, שכן אמר ישעיה ולא אותי קראת יעקב (ישעיה מג, כב.), כיון שראה אותו יעקב התחיל אומר לבניו, בבקשה מכם כבדו הב״ה כמו שקבלתי אני מאבותי, אמרו שמע ישראל וגומר. א״ל הב״ה כבוד אלקים הסתר דבר (משלי כה, ב.). אין המדות הללו שלך, הולך רכיל מגלה סוד (משלי יא, יג.) ע״כ. המ׳ ארוך ואיני יכול להאריך בו, אך דקדקו רז״ל בלשון ויקרא יעקב שהוא לשון חיבה, כמ״ש רש״י ז״ל בפ׳ ויקרא אל משה (ויקרא א, א.). והנה ידענו כי אין הקץ נגלה אלא בתשובה ומע״ט, ולפי שיש שני זמנים או אחישנה אם יזכו או בעתה. לכך ביקשו יצחק ויעקב לגלות הקץ כדי שיעשו תשובה ומע״ט להחיש מעשהו ולא ימתין לזמן הנועד כי ארוך הוא, וזהו המשל לעבד שביקש לעשות לבניו בני חורין ולגלות להם היכן דייתיקי שלהן, דהיינו בעתה ששם מפורש הזמן ממש. והאוני שלהן הוא אחישנה ע״י תשובה ומע״ט, ואלו הם השני אופנים שבהן העבד יוצא לחירות, או שנשלם זמנו או השיגה ידו ונגאל. לכן אמר הב״ה לבניך אתה קורא לגלות להן הקץ בלי רשותי, ואילולי שישעיה אמר ולא אותי קראת יעקב לא היה אדם רשאי לאומרו, כי איך יעלה על הדעת שיעקב לא עשה עיקר מהב״ה, אלא שחשבה לטובה לגלות להן הקץ שהב״ה גילה לו. אמנם לפי שלא רצה הב״ה לגלותו כי ידע שהוא ארוך ושמא ח״ו יצאו מהכלל. לכך א״ל ליעקב כבוד אלקים הסתר דבר, כי טוב מאד להיותו כמוס עמדי ולא לגלותו כדי שלא יבעטו בו ית׳, ואם אתה רוצה לגלותו יאמרו לך הולך רכיל מגלה סוד. עוד בילקוט, ויקרא יעקב אל בניו, לא היה צריך לומר אלא ויקרא עשו אל בניו, למה שהיה גדול, אלא אמר הכתוב כי לא שאול תודך מות יהללך (ישעיהו לח, יח.). ומי מודה שהוא משתחוה לחי, שכן כתוב חי חי הוא יודך כמוני (שם יט.). א״ר חנינא בנוהג שבעולם אין עבד עושה דיאתיקי, ומי עושה דיאתיקי בן חורין, עשו הרשע אין עושה דיאתיקי, לא מת עשו על מטתו, ומי עשה דיאתיקי בן חורין יעקב, לכך כתיב ויקרא יעקב אל בניו ע״כ. הכונה כי כיון שבני יעקב היו צדיקים מה צורך לצוותם, לכן לא היה צריך לומר אלא ויקרא עשו לבניו, שהיו רשעים וצריך לזרזם על כבוד ה׳. ועוד לפי שהוא היה הגדול אליו יאתה לעשות דיאתיקי. אלא אמר הכתוב כי לא שאול תודך וכו׳. כי אין הב״ה חפץ בקלוסו של רשע, כי בני עשו אינם ראויים לצפות לקץ הסתום, כי רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים (ברכות יח.), ולכן אין ראוי להם לקלס להב״ה רק ישראל שהם נק׳ חיים, כי הם צדיקים, ובזה נאה לחיים להודות לחי העולמים. ועוד כי לא מת עשו על מטתו שהרגו חושים בן דן בקבורת יעקב כנז׳ לרז״ל (סוטה יג.).

ועוד באגדת בראשית, לכו בנים שמעו לי (תהלים לד, יב.). בשעה שהצדיקים נפטרים מן העולם אינן מצווין לבניהן לא ע״י ממון ולא ע״י נכסים אלא בשביל יראתו של הב״ה. שיובן היטב עם מ״ש בפ׳ ר״א פ׳ ל״ד. ג׳ אוהבים יש לו לאדם בחייו ואלו הן, בניו וממונו ומעשיו הטובים וכו׳. כמ״ש במ״א. והנה ק״ל לבעל המ׳ מאי לכו בנים היל״ל באו בנים, אך לפי הנז׳ במ׳ הנ״ל יבא היטב, כי הנה הבנים מלוין לאדם לקבר ואח״כ חוזרים לביתם, ולכן אמר לכו בנים לבתיכם, אך עתה שמעו לי קודם שאמות יראת ה׳ אלמדכם, כי הממון אינו מועיל, לא יועיל הון ביום עברה (משלי יא, ד.). אך יראתו של הב״ה תעמוד לכם ותועיל לי לעה״ב. ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז. הנה כתבנו בדרוש הקודם מה פשעו ומה חטאתו של ראובן בחללו יצועי אביו, ועל כן ניתנה בכורתו ליוסף שממנו יצאו ב׳ שבטים מנשה ואפרים אשר היו ראויים לצאת מיעקב, לכן אמר ראובן בכורי אתה, הנה מן הדין בכורי אתה דווקא. כחי שעבדתי ז׳ שנים ללבן, ואתה היית ראשון לבני, וראשית אוני כמ״ש רז״ל (יבמות עו.), שלא ראה קרי מימיו. ולכן יתר שאת ויתר עז. ואמרו על זה בב״ר פ׳ צ״ט. שלשה כתרים היו בידך, הכהונה ומלכות ובכורה, הכהונה דכתיב יתר שאת (בראשית מט, ג.). ואין שאת אלא כהונה, דכתיב וישא אהרן את ידיו (ויקרא ט, כב.). המלכות דכתיב ויתר עז (בראשית מט, ג.). ואין עוז אלא מלכות, דכתיב ויתן עוז למלכו (ש״א ב, י.). הבכורה דכתיב ראובן בכורי אתה (בראשית מט, ג.). וקשה למה הניח הבכורה באחרונה, כי גם לפי סדר הכתוב היה לו להזכירה תחלה. ואפשר לומר עם מאי דאיתא התם בב״ר פ׳ צ״ח. ועכשיו שחטאת ניתנה הבכורה ליוסף והכהונה ללוי והמלכות ליהודה. ולכן גם במ׳ זה נקט אותם כסדר הזה, שהכהונה היתה ללוי היותר גדול, וליהודה שאחריו המלכות, והבכורה ליוסף היותר קטן מכלם. וזש״ה ראובן בכורי אתה, שלהיותך הראשון שנולד לך נאה הבכורה. ובשביל שעבדתי ללבן בשביל ליקח בנותיו ולהעמיד שנים עשר שבטים שבהם הכהונה שהיא עבודה לגבוה, לכן אתה שהיית ראשון היתה ראויה לך אותה העבודה, ומפיק לה מיתר שאת, שהרי כתבנו בפ׳ נשא כי כשהיו ישראל זכאים היו הכהנים נושאים ידיהם בלי טורח. וכנגד וראשית אוני שהיתה טפה ראשונה ראוי היית למלכות. ויתר עוז כי כשם שנתגברתי על יצרי שלא חשבתי מחשבת פגול ולא באתי לידי קרי, לכן היית ראוי להתגבר במלכות. אכן פחז כמים אל תותר. דרשוהו שם בב״ר פ׳ צ״ט. פסעת על דת. הרי זו כנגד המלכות, שכתוב לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל (דברים יז, כ.). ואתה עברת על מצות אביך שהיה רוצה לשכב את בלהה, לכן אל תותר, ניטלה ממך הבכורה והכהונה והמלכות, חללת בכורתך כמשמעו. זר נעשית כנגד הכהונה. כי עלית משכבי אביך, צריך לדקדק למה אמר משכבי לשון רבים, אמנם מצאתי בב״ר פ׳ צ״ט ז״ל, בשעה שהבאת דודאים והיתה אמך אומרת לאחותה, המעט קחתך את אישי, את עלית משכבי וחללת יצועי. ופי׳ שם ביפה תאר, שכשנתפשרה לאה עם רחל שישכב עמה הלילה, קפץ ראובן מיד ובלבל יצועי אביו שהיו באהל רחל כדי שיבא וישכב אצל אמו ע״כ. הנה כי כן עבירה גוררת עבירה, שכשם שבלבל יצועי אביו בשעה שנתפשרה רחל וכו׳, ומה לו להיות כל כך מהיר ופוחז, שהרי לא יבצר מיעקב לשכב עם לאה, שכבר כתוב ותצא לאה לקראתו וכו׳ (בראשית ל, טז.). זה גרם שחילל משכבו באיסור וגרם מה שגרם, וזה כי עלית משכבי אביך לשון רבים, אז חללת יצועי עלה, שהיא השכינה שהיתה ממתנת להוציא שני שבטים. אחר זה בא לשמעון ולוי ואמר, שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם בסודם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבודי וכו׳. ארור אפם כי עז וכו׳. צריך להבין למה כללם יחד ולא פרט כל א׳ בפני עצמו כשאר כל השבטים, ומהו אחים וכי השאר לא היו אחים. עוד קשה שהרי בב״ר פ׳ צ״ח פי׳, בסודם אל תבא נפשי, בשעה שהן באים ליטול עצה בשטים. בקהלם אל תחד כבודי, בשעה שהן נקהלין על משה בעדת קרח. ולמה הקדים מעשה זמרי המאוחר למעשה קרח שקדם, עוד שם אחלקם ביעקב זה שבטו של לוי, אני חלקך ונחלתך (במדבר יח, כ.). ואפיצם בישראל זה שבטו של שמעון. וגם כאן יקשה למה הקדים לוי לשמעון. אך בב״ר פ׳ ע״א. ותקרא את שמו שמעון (בראשית כט, לג.), זה עתיד להעמיד שונא, ומי מרפא מכתו גם את זה, פינחס שהוא עתיד לעמוד מלוי. לכן אמר שמעון ולוי אחים, לפי שזה מרפא מכתו של זה.

עוד שם בב״ר פ׳ צ״ח. אחים לדינה ולא אחים ליוסף. ויובן עם מאי דאיתא בגיטין פ״ה (דף נז:), תנא מעשה בת׳ ילדים וילדות שנשבו לקלון וכו׳, קפצו ילדות לתוך הים, נשאו ילדים ק״ו בעצמן ואמרו מה הללו שדרכן לכך, אנו שאין דרכנו לכך אעכ״ו, אף הם קפצו לתוך הים. ופרש״י שדרכן לכך, לתשמיש ואין קלונם מרובה כקלון שלנו ע״כ. ועוד תנן בפ״ח דסנהדרין (דף עג.), ואלו הן שמצילין אותן בנפשן, הרודף אחר הזכור וכו׳. והנה שמעון ולוי קנאו לדינה ואמרו הכזונה יעשה את אחותנו, ולפיכך לא נענשו על הריגת שכם ועמו, כל שכן שהיו ראויים לקנאות ביוסף שלא תבא תקלה על ידו, כמ״ש והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר סריס פרעה. שקנאו למשכב זכור (זוהר פ׳ וישב קפ״ח ב׳,  ויקנהו פוטיפר (בראשית לט, א). לסטר חטאה קנה ליה.). כי להיותו יפה תאר ויפה מראה למיחש להו מבעי שלא יקנוהו לעבירה. ולכן שפיר קאמר אחים לדינה שמסרו עצמן עליה, ולא אחים ליוסף שלא חשו על קלקלתו. ובזה כלי חמס מכרותיהם, שמה שעשו לשכם בשביל דינה נזכר לרעה לפי שלא חשו על יוסף, וגילו הדבר למפרע כי לא עשו זאת בשביל הזנות רק לעשות נקמה בגוים, וקראם כלי חמס כלפי מ״ש שם בב״ר שלעשו ניתן החרב לא להם. ועוד נלע״ד לפי שלא נטלו עצה מאביהם והרגום שלא כדין אחר שהתנו עמהם למול. ועוד טעם אחר להיותם כלי חמס, וזהו מה שאמר בסודם אל תבא נפשי על מעשה זמרי שהיה משבט שמעון, שלכן הקדימו אף שהוא מאוחר למעשה קרח, לפי שזה מדבר על שבט שמעון שאביהם קינא על הזנות, וזמרי זנה ונפלו כמה אלפים מישראל. ואמנם יעקב ביקש רחמים על הדבר שלא יזכר שמו שם. וזה כי בסנהדרין פ״ט (דף פב.) איתא, שבא זמרי אצל משה וא״ל זו אסורה או מותרת, וא״ת אסורה בת יתרו מי התירה לך. ושם כתב רש״י ז״ל, משה קודם מתן תורה נשאה. ובזה הותר ליעקב לישא שתי אחיות קודם מתן תורה, אך לפי סברת זמרי אין חלוק בין קודם מ״ת לאחריו, ולזה אמר בת יתרו מי התירה לך. בעבור זה בקש רחמים שלא יזכר שמו שם כדי שלא יבאו להוציא לעז עליו שנשא שתי אחיות. אך איתא בפ׳ חלק (סנהדרין קט:), בסודם אל תבא נפשי (בראשית מט, ו.). אלו המרגלים. וקשה שהרי משבט לוי לא שלח מרגל. אך יובן במ״ש בילקוט ראובני פ׳ שלח, כי עשרת שבטים נתעברו בי׳ מרגלים כדי שיודו על האמת ולא יגרמו רעה לישראל. ואע״פ שמשבט לוי לא שלח מרגל, כשהתפלל משה רבינו ע״ה על יהושע י״ה יושיעך מעצת מרגלים נתעברה נשמת לוי ביהושע, וכיון שמשבט לוי לא היה מרגל היה צריך שיעקב ישלים המנין ולא לוי. ולכן בקש בסודם אל תבא נפשי, שלא תתעבר נפשו במרגלים, וא״כ אתי שפיר על שמעון ולוי לפי שגם לוי נתעבר ביהושע. ובקהלם אל תחד כבודי, גם מזה יש הוכחה שכלי חמס מכרותיהן, לפי שכשאמר שמעון ללוי הנה בעל החלומות הלזה בא (בראשית לז, יט.). ועתה לכו ונהרגהו (שם כ.). פירשו (ילקוט פ׳ וישב.) שהכונה לעתיד זה להשיאנו לבעלים, ולפיכך חשבו למצוה להרוג את יוסף למען לא יצא ממנו ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל וחלק על מלכות בית דוד. אך כאשר בא קרח לחלוק על הכהונה הורה למפרע כי לא היתה כונתם להרוג את יוסף לבטל המחלוקת, כי קרח בן בנו של לוי רצה לחלוק על משה ואהרן שהם כהן ומלך. ובקש יעקב בקהלם אל תחד כבודי, לפי שטענת קרח היתה להיותו בן יצהר שהוא שני לבטן והוא ראוי ליטול הגדולה כקהת שני ללוי שעבודת הקדש עליהם, וכן לוי שלישי לבטן נטל הכהונה אף שהיו ראובן ושמעון גדולים ממנו. ואם היו מביאים ראיה מיעקב גם הוא היה שני לבטן ולקח הבכורה מעשו. לכן בקש יעקב רחמים שלא יזכר שמו שם, כי אמר זה יהיה לי העדר כבוד להזכיר שלקח הבכורה מעשו במרמה, ולכן דייק בדבריו ובקהלם אל תחד כבודי, שכבודו יהיה לכלימה אם יזכר שמו שם. ולהפך ביקש שיזכר שמו על בני קרח כשנתיחסו על הדוכן, בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל (דה״א ו׳.). שלא אמר בן יעקב להורות שלא לקח הבכורה במרמה רק לשם שמים, כי אמר יהא רשע זה עומד ומקריב (ב״ר פ׳ ס״ג.). לכן אמר בן ישראל לשון שירות, לעמוד לשרת את פני האדון ה׳. ולשני הטעמים הנזכרים אמר כי באפם הרגו איש, זה חמור אבי שכם, דבשלמא שכם עינה את דינה, אך חמור אביו מה פשעו מה חטאתו אין זה אלא כי הרבו להשיב אפם נגדו. וברצונם עקרו שור זה יוסף, כי לא משנאתם אותו על שהיה ירבעם עתיד לצאת ממנו, כי מה יעשה יוסף, אלא שכונתם ורצונם היתה לעקור את יוסף מן העולם על שהיה מביא דבתם רעה אל אביהם. ולכן ארור אפם כי עז לגבי חמור ושכם. ועברתם כי קשתה לגבי יוסף, ולכן אחלקם ביעקב זה שבטו של לוי שלא ניתן להם נחלה מיוחדת רק איזה ערים בחלק שאר השבטים ככתוב בפ׳ מסעי, ואפיצם בישראל זה שבטו של שמעון שהן נפוצים בגליות, אך בב״ר פ׳ צ״ט וכן פי׳ רש״י ז״ל בפי׳ התורה, אחלקם ביעקב על שבט שמעון שהם נפוצים להיותם סופרים ומלמדי תנוקות. וזהו ביעקב, דהיינו ע״ד מה טובו אהליך יעקב (במדבר כד, ה.). בזמן שאין מקדש וצריכים להחלק בערים ללמד לבני ישראל תורה. ואפיצם בישראל על שבט לוי בזמן שב״ה קיים, לחזר על הגרנות ליטול תרומות ומעשרות והכל עולה יפה. ואחר שהוכיח אלו הג׳ שבטים על מה שעשו כדלעיל, בא לו ליהודה ואמר יהודה אתה יודוך אחיך. ידך בעורף אויביך ישתחוו לך בני אביך. גור אריה יהודה מטרף בני עלית. כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו. לא יסור שבט מיהודה וכו׳. דקשה מאי אתה, כי מה חסר הכתוב לומר יהודה יודוך אחיך. אמנם כונת יעקב להודיע לבני האדם גבורתו ושבחו של יהודה שלא עשה כמעשה שלשת אחיו הקודמים, אדרבא נשתנה לשבח דאילו במכירת יוסף ויאמרו איש אל אחיו שמעון ללוי, ועתה לכו ונהרגהו, ואע״פ שכתוב בו בראובן למען הציל אותו מידם, עכ״ז אמר השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר, ואז״ל (שבת כב.), והבור רק אין בו מים (בראשית לז, כד.). אבל נחשים ועקרבים יש בו. ועוד שהוא אמר אני בכור ואין הסרחון נתלה אלא בי (ב״ר פ׳ פ״ד.). אך יהודה אמר מה בצע כי נהרוג את אחינו, כלומר לעולם הוא אחינו ואין ראוי להורגו, ואם אמר לכו ונמכרנו לישמעאלים, הוא לפי שפחד שאם יאמר להשיבו אל אביו לא ישמעו לו ויעשו בו כרצונו, והראיה שבאמרו לכו ונמכרנו כתוב וישמעו אחיו, אבל אם היה אומר להצילו לגמרי לא היו שומעין לו, ועוד שממה שאנו רואים שאמר מה בצע עדין היו רוצים להרגו, שהרי אם שמו אותו הבורה מה היה להם לעשות, אלא מכאן אנו לומדים שעדין היו רוצים להרגו, וכמ״ש בילקוט ששמעון היה מצוה והיו משליכין עליו אבנים כדי להרגו ע״כ. ולפיכך אמר יהודה מה בצע וכו׳. והנה יהודה היה מלך ומן הראוי היה לו לבערו מן העולם כדי שלא יקח ממנו המלכות, וכמ״ש המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו (בראשית לז, ח.). ועכ״ז השתדל בהצלתו, לכן אמר הכתוב יהודה אתה יודוך אחיך, כי אע״פ שראובן התחיל במצוה הוא לא גמרה, אך אתה לבדך יודוך אחיך, שבעצתך נצול יוסף מהמיתה וגרמת מכירתו למצרים, כי למחיה שלחהו האלקים שם, ועוד מה שראובן חטא ובלבל יצועי אביו וגרם שלא באו לעולם השתי נפשות שיצאו מאוצר הנשמות כנז׳ בפ׳ הקודמת, יהודה גרם שירד יוסף למצרים ותיקן אותם הנפשות במנשה ואפרים, עוד תקן יהודה שבמה שהודה ולא בוש צדקה ממני, גרם לראובן שיודה גם הוא על חטאו. וכנגד ששמעון ולוי הרגו את אנשי שכם, הוא הציל את תמר ושני בניה מן השריפה. הנה כי כן כל מה שהוכיח יעקב לראובן שמעון לוי במה שנמצא בהם לגנאי. הזכיר את כלם ביהודה לשבח, ולכן שפיר קאמר אתה יודוך אחיך. וכנגד זה ידך בעורף אויביך, כי יפנו אויביך אליך עורף ולא יוכלו לקום מפניך, כשם שאתה לא פנית עורף בהצלת יוסף ותמר ושני בניה, ולפי זה ישתחוו לך בני אביך, דהיינו לכלול גם יוסף ובנימין שהיו בני אם אחרת, כי על יוסף הוא הצילו כנז׳, וגם על בנימין נתן נפשו באמרו כי עבדך ערב את הנער, וכמ״ש בב״ר פ׳ פ״ד. בשלשה מקומות דבר יהודה בפני אחיו ועשו אותו מלך עליהם. והוא מאמר הכתוב גור אריה יהודה מטרף בני עלית, כלומר בין בבחרותך שהיית גור, בין בזקנותך שהיית אריה, כלומר מתחלה ועד סוף מטרף בני עלית.

ובב״ר פ׳ צ״ט. מטרף בני עלית, מטרפו של יוסף שאמר מה בצע. ד״א מטרפה של תמר שהצלת ד׳ נפשות, עצמך ותמר ושני בניה, א״ל הב״ה אתה הצלת ארבעה, אף אני אציל ארבעה מבני בניך, דניאל חנניה מישאל ועזריה, וקרא לו ד׳ שמות, גור, אריה יהודה, כרע שכב כאריה, וכלביא עכ״ל. וקשה דבשלמא מטרפו של יוסף הרי טוב שלפי שחשדו יעקב כשאמר חיה רעה אכלתהו, כי זה יהודה שנק׳ אריה, לכן ראוי שיקבל שכר כמי שחושדין אותו ואין בו. אך מטרפה של תמר שהציל את עצמו ואת בניו למה לו שכר על זה. עוד קשה שאמר שקרא לו ד׳ שמות, והלא אינן אלא ג׳ גור אריה כאריה וכלביא. אשר על כן כתב בעל יפת תאר, שהוא הכתוב בפ׳ בלק, כרע שכב כארי וכלביא (במדבר כד, ט.). וחשיב אריה וארי לתרי מיני. והדין עמו שכאן כתוב כרע רבץ, ושם כתוב כרע שכב כמו שנזכר במ׳, ועוד מצאתי מפורש בתנחומא כארי וכלביא. אך עדין הקושיא במקומה עומדת, איך קורא לאריה וארי תרי מיני. ועוד דדבר בלעם הוא נאמר על כל ישראל, ואיך יאמר וקרא לו ד׳ שמות דקאי ליהודה לבדו. אמנם בב״ר פ׳ פ״ה איתא ז״ל, כל מי שהוא מתחיל במצוה ואינו גומרה קובר את אשתו ואת בניו, ממי אתה למד מיהודה, ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע וגו׳. היה לו להוליכו על כתיפו אצל אביו, מה גרם לו קבר אשתו ובניו ע״כ. כי הנה אף שכונתו טובה כמו שפירשנו למעלה, המעשה בעצמו היה זר. שבמקום סכנה לאביו ולאחיו, היה לו לשים נפשו בכפו ולהוליכו אצל אביו ולכן נענש שקבר אשתו ובניו. אך הנה שכרו אתו, שע״י זה תמר כלתו רצתה להקים זרע ממנו ונתחייבה מיתה, ולבסוף ע״י שהודה יהודה ניצולה היא ושני בניה, וגם הוא ניצל מהעונש, שאם לא היה מודה היה נופל בגהינם, ולכן כרע במיתתו של ער, רבץ במיתתו של אונן, מי יקימנו אם לא יהודה כיון שלא רצה ליתנה לשלה בנו, ולכן מדה כנגד מדה הוא התחיל במצוה ולא גמרה במכירת יוסף, ועתה בתמר תיקן שגמר המצוה במה שבא על תמר שהיה כמו יבום, ותיקן את ער ואונן בפרץ וזרח. ולכן א״ל הב״ה אתה הצלת ארבעה, אף אני אציל ארבעה מבני בניך, כי חנניה מישאל ועזריה ניצלו מן האש כשם שהציל את יהודה את תמר ושני בניה מן השריפה. וכשם שהציל את יוסף מן הבור שלא המיתוהו שם כדלעיל, כך דניאל ניצל מגוב אריות, וכ״כ בילקוט פ׳ זו. וז״ש מטרף בני עלית. שהצלת את יוסף מן הבור, גם אני אציל את דניאל מן הבור, וזהו כרע רבץ כאריה וכלביא. שנלע״ד לפרשו על דניאל כשגזרו שלא יוכלו להתפלל רק אל המלך, כתוב שם בדניאל ו׳. וזמנין תלתא ביומא הוה ברך על ברכוהי וכו׳. וכתוב עוד שם ועד מעלי שמשא הוה משתדר להצלותיה. ופרש״י ז״ל, ועד בוא השמש היה משתדל להצילו, אבל כשהגיע זמן תפלתו כרע על ברכו להב״ה והתפלל תפלתו, ושוב לא היה לו פתחון פה להצילו. ז״ש כרע בראשונה בביתו. רבץ בשנייה לפני דריוש, ואעפ״י שהיה מתחייב בנפשו, מי יקימנו אלא זכותו של יהודה, וכן יפורש מטרף בני עלית על דניאל, שכתוב בו וישם דניאל אל לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו. כי הוא התחיל במצוה תחלה שלא להתגאל בפתבג המלך ואחריו החזיקו חמו״ע. וזהו מטרף ל׳ ותתן טרף לביתה. שכשם שהוא לא רצה לטמא את פיו במאכלות אסורות, הב״ה סגר פום אריותא ולא הזיקוהו. ולפי שתמר שאלה מיהודה ג׳ דברים, חותמך זו מלכות, ופתילך זו סנהדרין, ומטך זה משיח. כאשר פי׳ לעיל בפ׳ וישב. כנגד זה לא יסור שבט מיהודה זו מלכות שבט מושלים. ומחוקק מבין רגליו, אלו סנהדרין המלמדים תורה לעמו ישראל. עד כי יבא שילה זה משיח, שכן יב״א שיל״ה גי׳ משיח, וגם שיל״ה גי׳ משה, כגואל הראשון כך גואל האחרון, ויב״א נוט׳ י׳בא ב׳ן א׳פרים. וכן יונה בן אמיתי שהוא יהיה משיח בן יוסף כמ״ש בפר״א פ״י. שאמר יונה ללויתן אני עתיד ליתן חבל בלשונך ולהעלותך ולזבוח אותך וכו׳ ע״ש (אמר לו הדג ליונה, אין אתה יודע שבא יומי להאכיל בפיו של לויתן, אמר לו יונה הוליכני אצלו, ואני מציל אותך ואת נפשי מפיו, והוליכו אצל לוייתן, אמר יונה ללוייתן, בשבילך ירדתי לראות מקום מדורך שאני עתיד ליתן חבל בלשונך ולהעלותך ולזבוח אותך לסעודה הגדולה של צדיקים, הראהו חותמו של אברהם, אמר הביט לברית. וראה לויתן וברח מפני יונה מהלך שני ימים, אמר לו הרי הצלתיך מפיו של לויתן, הראני כל מה שבים ובתהומות, והראהו נהר גדול של מימי אוקייאנוס, שנאמר תהום יסובבני (יונה ב). והראהו שבילי ים סוף שעברו ישראל בתוכם, שנאמר סוף חבוש לראשי. והראהו מקום משברי הים וגליו יוצאים ממנו, שנאמר כל משבריך וגליך עלי עברו. והראהו עמודי ארץ ומכוניה, שנאמר הארץ בריחיה בעדי לעולם. והראהו גהינם, שנאמר ותעל משחת חיי ה׳ אלהי. והראהו והראהו שאול תחתית, שנאמר מבטן שאול שועתי שמעת קולי. והראהו היכל ה׳, שנאמר לקצבי הרים ירדתי. מכאן אנו למדים שירושלם על שבעה הרים היא עומדת, והראהו אבן שתיה קבועה בתהומות תחת היכל, ובני קרח עומדין ומתפללין עליה, אמר לו הדג ליונה, הרי אתה עומד תחת היכל ה׳, התפלל ואתה נענה, אמר יונה לדג, עמוד במקום עמדך שאני מבקש להתפלל, עמד הדג והתחיל יונה להתפלל לפני הקב״ה, ואמר לפניו רבונו של עולם, נקראת מוריד ומעלה, ירדתי העלני. נקראת ממית ומחיה, הרי נפשי הגיעה למות, החייני. ולא נענה עד שיצא מפיו דבר זה ואמר, אשר נדרתי אשלמה. אשר נדרתי להעלות את לויתן ולזבוח אותו לפניך, אשלם ביום ישועת ישראל, שנאמר ואני בקול תודה אזבחה לך.). וגם יב״א למפרע נוט׳ א׳ביה ב׳ן י׳רבעם, שהוא מ״ש יען נמצא בו דבר טוב (מ״א יד.). שהוא עתיד להיות משיח בן יוסף, ושיל״ה זה משיח בן דוד, ש״י לו, שכן כתוב מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו וכו׳ (תהלים עב, י.). ולו יקהת עמים (בראשית מט, י.). שכל שבטי ישראל שנקראים עמים יחזרו אליו ומלך א׳ יהיה לכלם למלך. ובעבור זה קרא לו ד׳ שמות, גור בהצלתו של יוסף שלא השלים המצוה, כי יגור מפני אחיו, ולכן נק׳ גור שהוא קטן, ואריה בהצלת תמר שנתגבר כאריה והודה ולא בוש לומר צדקה ממני. כרע במיתתו של ער, וכנגדו נתגבר כאריה בפרץ שכתוב בו מה פרצת עליך פרץ (בראשית לח, כט.). שנתגבר לצאת ראשון. ומה שרבץ במיתתו של אונן, נתגבר כלביא בלדתו את זרח. ולמדנו מכל זה שבשביל שראובן שמעון ולוי קבלו תוכחת אביהם באהבה זכו להתיחס אצל משה ואהרן יותר מכל השבטים לפי שלא הוצרך הכתוב ליחס אלא שבט לוי בשביל משה ואהרן, אך להורות על צדקתן של אלו חזר ויחסן, וכשהגיע למשה ואהרן לא האריך עוד ביחוס שאר השבטים, כדי לקיים הכתוב אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין. ואמנם בשעת מותו חזר ואמר. כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם. וכתבו על זה במדבר רבה פ׳ י״ג. אר״א אעפ״י שבירך את השבטים האחרונים וקנטר לראשונים חזר ובירכם, שנא׳ כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וכו׳ (בראשית מט, כח.). הא למדת שחזר וכלל ראובן ושמעון ולוי בברכות אחיהם, לקיים מה שנאמר כלך יפה רעייתי וכו׳ (שה״ש ד, ז.). ולכן חזר הכתוב ומנה לראובן ושמעון ולוי לעצמם בס׳ ואלה שמות, ולא מנה השבטים האחרים וכו׳. ועדין קשה לי למה הוצרך יעקב לחזור ולצוות לבניו, ויצו אותם ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי. קברו אותי אל אבותי וכו׳, והלא כבר השביע ליוסף ומה לו עוד. וכבר אמרו שם בב״ר פ׳ צ״ו. למה לא קרא לא לראובן ולא ליהודה וראובן הוא הבכור ויהודה הוא המלך, והניחן וקרא ליוסף למה כן, בשביל שהיה סיפק בידו לעשות, לפיכך ויקרא לבנו ליוסף, ולפי שהשעה מסורה לו. אל נא תקברני במצרים, בשבילך ירדתי למצרים, בשבילך אמרתי אמותה הפעם ע״כ. וקשה למה לא אמר בקיצור למה לא קרא אלא ליוסף. ועוד למה הוצרך לכמה טעמים. אך שתים הנה קוראותיו, למה לא קרא לראובן שהיה בכור ויהודה שהיה מלך, וא״ת לפי שהיו במצרים גרים בארץ לא להם, א״כ למה לא קרא את כלם כאחד וקרא ליוסף בלבד. לכן תירץ שקרא ליוסף בשביל שהיה סיפק בידו לעשות, ועדין יקשה למה לא קרא לראובן ויהודה הגדולים, לכן חזר ואמר ולפי שהשעה מסורה לו, כי ראובן הגדול ויהודה המלך היו גרים, אך יוסף היתה השעה מסורה לו כי הוא המושל בכל ארץ מצרים. ומה שלא קרא לכלם לפי שיוסף היה חייב יותר מכלם, כי בשבילך ירדתי למצרים. וא״ת אחרי ראותי את פניך הייתי יכול לחזור לארץ כנען, וא״כ אין חיוב עליך יותר משאר בני׳. לזה אמר בשבילך אמרתי אמותה הפעם, כי אחרי שראיתיך צדיק הייתי מתאוה למות, ולכן הייתי מצפה מתי תבא אלי, ולכן לא חזרתי לביתי רק אני מחלה פניך אל נא תקברני במצרים. אך בשעת מותו חזר וצוה לכלם, קברו אותי אל אבותי, כדי שלא יאמרו שבשביל שקנטר לראובן ושמעון ולוי אינו ראוי שיתעסקו בקבורתו, לכן חזר וכלל את כלם כי כלם שוים לטובה. האמנם יגעתי ומצאתי בס׳ פענח רזא פ׳ זו ז״ל, ויעש לאביו אבל שבעת ימים (בראשית נ, י.). וקשה הא לא חל עליו אבילות עדין כיון שלא נקבר ובפרט שגם יוסף עצמו עלה עמו. וי״ל דיוסף עמד בגורן האטד לשעה ואחיו העלו הארון, מפני שכל המלכים תלו כתריהם בארונו של יעקב, מכיון שראו כתרו של יוסף כדאיתא בסוטה (דף יג.), והיו מתפחדים שמא יכבוש שם מלכותם ולא הניחוהו לעלות, ואעפ״כ לא עבר בזה צווי ובקשת אביו והבטחה שהבטיחו על כך, כי אח״כ גמר גם יוסף עלייתו והלך אחריהם, אחר שנתישבה דעת המלכים וסברו שלא ילך עוד וסייע בקבורה, והרי לא הטיל עליו יעקב רק לסייעו במשאו ובקבורתו, כדכתיב ונשאתני ממצרים וקברתני (בראשית מז, ל.). אבל לא שישא הוא דוקא בכל הדרך, דלא כתיב אלא ונשאתני ממצרים ולא כתיב עד ארץ כנען, והרי קיים יוסף את הכל. ואולי לטעם זה אמר יעקב כן, שידע כל זה שלא יניחוהו המלכים עכ״ל. ועל פי הדברים והאמת האלה אני מבין הפסוקים, דכתיב ויעל יוסף לקבור את אביו וכו׳ ויעל עמו גם רכב גם פרשים ויהי המחנה כבד מאד. אשר על כן פחדו הכנעניים שידעו שעתידים ישראל לירש את ארצם, שמא רצון יוסף ואחיו ליטלה מהם עתה, כי למה הוצרך לעם כבד ללכת לקבור את אביו. וכמו שאמרו בסוטה פ״א (דף יג.), תנא כלם למלחמה באו, כיון שראו כתרו של יוסף וכו׳. ולהסיר מלבם הדבר הזה הוצרך יוסף להתעכב שם בגורן האטד. ודינא יתיב בטור י״ד סי׳ שע״ה ז״ל, מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת לקברו ואינן יודעין מתי יקבר, מעת שיחזרו פניהם מללוותו מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל. וההולכים עמו מונין משיקבר ע״כ. זש״ה ויבאו עד גורן האטד וכו׳ ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ולא כתיב ויעשו כי יוסף לבדו נשאר שם. ומעת שחזר מללותו חל עליו אבילות, ואז הוכרחו בניו לילך עם המטה מבלי יוסף. ולכן חזר ואמר ויעשו בניו לו כן כאשר צום וישאו אותו בניו וכו׳. אמנם כאשר ראו הכנעניים כי לא באו למלחמה, ויאמרו אבל כבד זה למצרים, אז הניחו את יוסף לעלות, ולכן נאמר שם וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכו׳ אחרי קברו את אביו. ובזה כל הפסוקים מובנים, והטעם נכון למה חזר וצוה קברו אותי וכו׳. ודוק כי ניכרים דברי אמת.

ולהיות כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, נחזור עתה לראש הפ׳, כי אף ליוסף ובניו הוכיח יעקב וקבלו תוכחתו בלי עצב. וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלקים בזה ויאמר קחם נא אלי ואברכם. ועיני ישראל כבדו מזוקן וכו׳. וקשה איך לא הכיר יעקב את בני יוסף והלא רגיל היה בהם כמו שנזכיר. ומעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר שאמר קחם נא אלי ואברכם. ועוד שפסוק ועיני ישראל כבדו מזוקן, היה לו להקדים לתת טעם למה לא הכיר את בני יוסף. אך בתנחומא פ׳ זו, א״ר יהודה בר שלום וכי לא היה מכירן והלא בכל יום ויום יושבין ועוסקין בתורה לפניו ועכשיו הוא אומר מי אלה, אלא שראה לירבעם בן נבט ולאחאב בן עמרי שיוצאין מאפרים. והוסיף רש״י ז״ל ויהוא ובניו ממנשה. ז״ש וירא ישראל את בני יוסף. שראה ברוח הקדש, שלכן אמר ישראל ולא יעקב (זוהר פ׳ וישלח קע״ד א׳. כך בזמנא דיעקב לא הוה בין שנאין ולא הוה בארעא אחרא קרי ליה ישראל. וכד הוה בין שנאין או בארעא אחרא קרי ליה יעקב.), ראה שמהם יצא זרע בלתי הגון, ויאמר מי אלה. כאן רמז לשתיהם, כי הקדים יהוא להיותו ממנשה הגדול, והוא רמוז במלת מי לפי שכתוב במלכים ב׳ ט׳. כשהלך הנביא למושחו למלך, ויאמר יהוא אל מי מכלנו (מ״ב ט, ה.). וכן כשרצה להרוג את איזבל ויאמר מי אתי. ור״ת מ״י מ׳נשה י׳הוא. וירבעם שבא מאפרים רמוז באלה, לפי שאמר אלה אלקיך ישראל. וכן אחאב שעבד ע״א שנק׳ אלה כנודע, ויאמר יוסף אל אביו בני הם, צדיקים כיוצא בי, אשר נתן לי אלקים בזה, שבעבורם נתן לי אלקים בארץ הזאת כדי שיולדו ממני וישלימו מנין השבטים שלא השלים יעקב בעבור ראובן שבלבל מצעה של בלהה. עוד איתא בפר״א פ׳ ל״ח. כי שכם שכב את דינה והרתה וילדה את אסנת ואמרו בני ישראל להרגה, מה עשה יעקב הביא ציץ וכתב עליו שם הקדש על צוארה ושלחה והלכה לה, וירד מיכאל המלאך והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע, והיתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה עמה כבת, וכשירד יוסף למצרים לקחה לו לאשה ע״כ. ועוד מ״כ בשם האר״י זלה״ה כי יעקב כתב בקמיע, כל מי שידבק בנערה זאת ידבק בזרעו של יעקב. כי אמרו ז״ל (קדושין סח:), בן בתך הבא מן הנכרי קרוי בנך. לכן אמר יוסף בני הם אשר נתן לי אלקים בזה, שהראה לאביו הקמיע שבעבורו לקחה לו לאשה. אז אמר יעקב קחם נא אלי ואברכם, כלומר נא בזמן הזה הם ראויים לברכה, כי אין הב״ה דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה (ר״ה טז:), ועכשיו הם צדיקים וראויים לברכה. וכדי שלא נאמר שמפני זקנותו לא הכיר אותם מתחלה, אמר כאן ועיני ישראל כבדו מזוקן. כלומר הנה כשראה אותם תחלה ואמר מי אלה, לא בשביל שעיניו כבדו מזוקן אלא בשביל שראה בר״ה שלא היו הגונים, אך אחר שרצה לברכם רצה לראות בפניהם ומפני זקנותו לא יוכל לראות, ולכן הוצרך ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם, כדי שתשרה הברכה עליהם. וכשנגשו אליו הביט בפניהם וראה שהכרת פניהם ענתה בם שהם צדיקים, ולכן ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פללתי. שאתה עומד בצדקך. והנה הראה אותי אלקים גם את זרעך. צאצאי מעיך כמותך, וגם את מרבים לבני בניו, יהושע מאפרים וגדעון ממנשה שגם הם היו צדיקים, ואז ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו, רמז רמז לו שיצאו מברכיו צדיקים כיוצא בו. ויקח יוסף את שניהם, מתחלה לקח שניהם יחד להגיד כי שקולים הם ויבאו שניהם. ואח״כ את אפרים בימינו משמאל ישראל, הזכיר אפרים תחלה בשביל יהושע שיצא ממנו שכחו גדול, כמו שראה בחלומו והנה השמש והירח וכו׳ (בראשית לז, ט.). שהעמיד החמה והלבנה, ועכ״ז כיון שיהא הבכור מיומן לברכה, ולזה לקח מנשה בשמאלו מימין ישראל. אמנם וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה, לפי שידע שמאפרים יצא יהושע שגדול כחו כנז׳, וגדעון ממנשה שאין כחו גדול כל כך, וא״ת למה לא שינה מקומם, דהיינו שישים את מנשה בשמאלו ואפרים בימינו, לזה אמר שיכל את ידיו, הנה לא רצה לשנות מקומם רק שיכל את ידיו כי מנשה הבכור, דסוף סוף מנשה הוא הבכור וראוי לו לישב בימין ישראל ואפרים משמאלו, ובזה ׳כי׳ הוא נתינת טעם למה שיכל את ידיו ולא שינה מקומם. כי מנשה הבכור. לפי שהוא הבכור וראוי לישב לימינו. ויברך את יוסף ויאמר האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק וכו׳, לא רצה יעקב עדין לברך את בני יוסף מפני הרשעים שעתידים לצאת מהם, כמו שאברהם לא רצה לברך את יצחק מפני שעשו עתיד לצאת ממנו. האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו. זהו מענותנותו של יעקב כי אמר שאבותיו היו הולכים לפני השכינה שלא היו צריכים סעד לתומכם, אבל הוא עצמו האלקים הרועה אותי, שצריך אני סעד לתומכני. ובב״ר פ׳ ל׳ ע״פ זה, ר׳ יוחנן ור״ל, רי״א לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו. רשב״ל א׳ לנשיא שהוא מהלך וזקנים לפניו. על דעתיה דר״י אנו צריכים לכבודו, וע״ד דרשב״ל הוא צריך לכבודו (נ״א לכבודנו.) ע״כ. דקדקו רבותינו בכתוב כי האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו, הוא כנשיא מהלך וזקנים לפניו, כי זהו כבודו של מלך שילכו לפניו כל משרתיו ושריו ואח״כ ילך הוא, כמ״ש ואחר הרוח רעש. ואחר הרעש אש ואחר האש קול דממה דקה (מ״א יט.). והנה כבוד ה׳ עובר. ולזה כביכול היה הב״ה מתכבד באבותינו הצדיקים עושי רצונו. ואח״כ האלקים הרועה אותי, שאמר על עצמו שהב״ה הולך אחריו לשומרו, וזהו כרועה המביט בצאנו שלא יזיקם שום בריה, כך אנו צריכין לכבודו, וזש״ה ורעם ונשאם עד העולם (תהלים כח, ט.). דהיינו שני דברים, ורעם כרועה המביט בצאנו, ונשאם כמלך שהזקנים לפניו לכבדו, כי הוא צריך כביכול לכבודנו ע״ד תנו עוז לאלקים (תהלים סח, לה.). ואלה הם דברי הכתוב עצמו הושיעה את עמך, דהיינו הרועה המביט בצאנו, וברך את נחלתך אלה הצדיקים שהם נחלתו יתברך, ולשניהם ורעם ונשאם עד העולם. המלאך הגואל אותי מכל רע, כבר פירשו בזהר שזה נאמר על השכינה שנקרא מלאך ה׳. יברך את הנערים. פירש בב״ר פרשה צ״ו. זה יהושע וגדעון. הוכרחו לומר כן מהטעם שאמרנו כי לא רצה יעקב לברך את מנשה ואפרים מפני בני בניהם ירבעם ואחאב ויהוא, וזהו ויקרא בהם שמי ושם אבותי. לא כן הרשעים כי בסודם אל תבא נפשי וכו׳. ולפי שצריך לפרש תפלתו כמ״ש בזהר וישלח דף קס״ט א׳. מכאן מאן דצלי צלותיה בעי לפרשא מילוי כדקא יאות ולא יסתים מלה, לפיכך חזר ואמר אברהם ויצחק, שאילו אמר אבותי סתם, יהא בכלל תרח אבי אברהם, ולכן פירש ואמר אברהם ויצחק. וידגו לרוב בקרב הארץ. קשה שהרי יהושע לא היו לו בנים, וגדעון נהרגו בניו לא נשאר כי אם יותם הקטן. לכן פירשו שם בב״ר פ׳ צ״ז. מי ששמו כשם הדג בנו מכניסן לארץ, נון בנו יהושע בנו (דה״א ז, כז). ותרגום דג נון. וזהו וידגו לרוב בקרב הארץ, להורות כי יהושע מכניסן לארץ, ושם יהודה וישראל רבים (מ״א ד, כ.). ובפרט בני יוסף כמ״ש ביהושע י״ח.

וירא יוסף כי ישיב אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה. ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו. וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי וכו׳. קשה מאד למה לא דבר יוסף מתחלה כשכתוב וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים, כי אז לא דבר כלום, ושם כתוב ויברך את יוסף וכו׳. ואח״כ וירא יוסף כי ישית וכו׳. ועוד היה לו לומר וירע בעיניו למה לא שת ימינו על ראש מנשה, ולא על אשר שת אותה על ראש אפרים, ומאי לא כן אבי, וכי יוסף יסתור דברי אביו, והלא אמרו (קדושין לא:), לא יסתור דבריו. אמנם כבר אמרנו כי גם יוסף ידע שאפרים עיקר בעבור יהושע שיוצא ממנו, ולכן גם הוא לקח את אפרים בימינו תחלה ולא שת לבו אם יעקב שיכל את ידיו. אדרבא חשב כי לא שינה מקומם והניח את מנשה מימינו ואת אפרים משמאלו, כדי להפוך ידיו אח״כ ולשים ימינו על ראש מנשה כראוי. אך וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים, שהיה מתמיד להניח יד ימינו על ראש אפרים ולא על ראש מנשה כלל ועיקר, לכן וירע בעיניו. ואז יתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים כדי שאביו עצמו ישיתה על ראש מנשה, וזהו דיוק הכתוב להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה, ולא אמר בפירוש לשים אותה על ראש מנשה, כי לא ערב אל לבו לעשות כן רק תמכה להסיר אותה מעל ראש אפרים כדי שהוא עצמו יעקב יתנה על ראש מנשה, וכשראה שיעקב לא שת לבו על זה. ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי, כלומר אע״פ שעשו היה הבכור ואתה קנית ממנו הבכורה, וכן עשית לי שנתת לי בכורתו של ראובן, לא כן אבי בבני, כי עשו לא היה ראוי לעבוד עבודה, וגם ראובן חטא בחללו יצועי אביו, אך מנשה לא חטא כלל, כי זה הבכור ולו ראויה הבכורה. ולכן שים ימינך על ראשו. וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי. הכפל לומר ידעתי כי זה הבכור, וגם ידעתי ידיעה אחרת כי אחיו הקטון יגדל ממנו. אך בב״ר פ׳ צ״ז. ידעתי מעשה ראובן ובלהה ומעשה יהודה ותמר, מה דברים שלא נתגלו לך נתגלו לי, דברים שנתגלו לך עאכ״ו. הכונה כמ״ש רז״ל (ב״ק צב.), מי גרם לראובן שיודה יהודה. כי לא נודע שראובן בלבל יצועי אביו עד שבא מעשה ליהודה עם תמר והודה ואמר צדקה ממני, ואז גם ראובן הודה שהוא בלבל מטתו של אביו עם בלהה, ולכן שפיר קאמר דברים שלא נתגלו לך, כי אע״פ שיוסף היה בבית אביו כשאירע מעשה בלהה. לא נודע מי היה שבלבל מצעה ועכ״ז נתגלו לי, שלכן לקחתי ממנו הבכורה ונתתיה לך, דברים שנתגלו לך עאכ״ו. אך קשה כי אין זה ק״ו שאפשר שגם ליוסף נתגלו דברים שלא ידע יעקב, שהרי הוא ידע שמכרוהו אחיו ויעקב לא ידע, כי לא רצתה השכינה לגלות לו. ועוד מהו שאמר דברים שנתגלו לך, כי מנשה הבכור והלא לכל איש נתגלה זה, ומאי רבותיה דיוסף לומר דברים שנתגלו לך. אך כתוב שם בס׳ כנפי יונה סמוך למה שכבר כתבנו בדרוש הקודם ז״ל, וז״ס הפ׳ ויהי בשכון ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וגו׳ וישמע ישראל (בראשית לה, כב.). פי׳ הבין ישראל כי אותם הדברים לא היו משכלו כי אם שליח מאתו ית׳, ולא היתה כונתו לבלבל יצועי אביו, לכן ויהיו בני יעקב שנים עשר ע״כ. ז״ש ידעתי מעשה ראובן ובלהה שהכל נהיה בדברו ית׳, וכן מעשה יהודה ותמר כי גם זאת מאת ה׳ צבאות יצאה. וזהו וישמע ישראל ולא אדם אחר, ודברים אלו לא נתגלו לך וכ״ש דברים שנתגלו לך, שאמרת בני הם אשר נתן לי אלקים בזה, שהם היו אותן הנשמות שיצאו מאוצר הנשמות להתלבש בגוף א׳ ואחר כך ירדו למצרים, והן הן אפרים ומנשה. וכ״ש שנתגלו לי ולכן ידעתי גם אני כי שניהם צדיקים ולא כן כעשו וראובן, כי ראובן לא חטא כי כך גזר הב״ה, אך ידעתי כי גם הוא יהיה לעם וכו׳ ואחיו הקטון יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים, כמ״ש ויהי ה׳ את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ (יהושע ו, כז.). ואז בהזכיר הצדיקים היוצאים מהם ויברכם ביום ההוא לאמר, שבירכם בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם, שקידמם לשאר השבטים וגם הקדים את אפרים למנשה בששה מקומות כנזכר בב״ר פ׳ צ״ז ז״ל, כשם שקדמו כאן קדמו בכל מקום, קדמו בתולדות קדמו ביוחסין קדמו בנחלה קדמו בדגלים קדמו בנשיאים קדמו בשופטים קדמו במלכים. ותולדות ויוחסין הכל א׳, נמצאו שהם שש קדימות, שלכן ויברכם ביום ההוא לאמר (בראשית מח, כ.). הוא מלא בוי״ו. ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך וכו׳ (בראשית מח, כב.). איתא בב״ר פ׳ צ״ז. ואני נתתי לך בן שהשכיל ולא עשית כמעשיהם, לפיכך תהא השכם בחלקך, א״ר פינחס בשכם נפרצה הערוה וגדרת אותה לפיכך תהא בחלקך ע״כ. הוקשה לרז״ל והלא היה לו ליעקב לחוש דילמא נפיק מיניה חורבא, שהרי בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף ליוסף על אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים, ולמה עתה יתן לו שכם על אחיו. אמנם עוד שם בב״ר. ר׳ יהודה אומר ואני נתתי לך שכם, זו הבכורה ולבושו של אדה״ר. ר׳ נחמיה אמר זו שכם ודאי. הנה כי כן להיות שניתנה הבכורה ליוסף בעבור שראובן חלל יצועי אביו, וכן ניתנה לו המלכות כי יהודה הורידוהו מגדולתו, ולכן ויאמר יעקב אל יוסף אנכי מת והיה אלקים עמכם וכו׳. שכשם שאני נקבר בא״י כך אתם תזכו להקבר כל א׳ בנחלתו. ולכן ואני נתתי לך שכם אחד להקבר שם, כמ״ש ואת עצמות יוסף אשר העלו ממצרים קברו בשכם. וא״ת והלא יטיל קנאה בינו לבין השבטים, לזה אמר ואני נתתי לך, דמאי ואני עם ו׳, אך הכונה כשם שאתם תעסקו בקבורתי לפי שיש סיפק בידך לעשות כך אני נותן לך מקום קבורה בחלקך היא שכם. ואמר בן שהשכיל ולא עשית כמעשיהם, כנגד מ״ש ר׳ יהודה, שכם אחד זו הבכורה ולבושו של אדה״ר. כי להיות שבן זקונים הוא לו, שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו, לכן ועשה לו כתונת פסים, הוא לבושו של אדה״ר. ואמנם אמר ולא עשית כמעשיהם. היינו כראובן, וכמ״ש בב״ר פ׳ פ״ז. הן אדוני (בראשית לט, ח.). מתירא אני מאבא שבארץ כנען, ראובן ע״י שכתוב בו וישכב את בלהה (בראשית לה, כב.). ניטלה בכורתו וניתנה לי, אשמע ליך ואדחה מבכורתי, וכן ביהודה ותמר שעמדת בנסיון באשת פוטיפר, לפיכך תהא השכם בחלקך. ועוד שבשכם מכרו אותו, והוא כשבאו אחיו למצרים לא רצה לעשות עמהם נקמה, זהו בן שהשכיל ולא עשית כמעשיהם. שלא זכר מה שעשו לו בשכם, לפיכך תהא שכם בחלקך. א״ר פינחס בשכם נפרצה הערוה שעינה שכם את דינה ופרץ גדר שגדרו האומות. וגדרת אותה שלקחת את אסנת לאשה, וזה כי אשת פוטיפר ראתה באצטרולוגין שלה שמעמדת בנים מיוסף ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה, ויוסף לא שמע אליה וגדר את עצמו ונגדרו כל האנשים בזכותו, לפיכך תהא שכם בחלקך, כי מן הדין היתה לו יען כי אסנת היא בתו של שכם ויורשת נחלת אביה. ועל זה בירכו אביו כמו שכתוב בפ׳ בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור. דקשה הכפל בן פורת ב׳ פעמים. ועוד אמר בנות ל׳ רבים ואח״כ צעדה ל׳ יחיד. אך יובן במ״ש רז״ל (שה״ש רבה פ׳ ד׳.), יוסף ירד למצרים ונגדרו כל האנשים בזכותו, שרה ירדה למצרים ונגדרו כל הנשים בזכותה. ז״ש בן פורת יוסף, כי הנה בזכות יוסף פרו ורבו ישראל במצרים ולא נמצא אחד מהם פרוץ ערוה, והיה זה עלי עין שלא רצה לזון עיניו מן הערוה. ובברכות פ״ג (דף כ.), א״ל לר׳ יוחנן לא מסתפי מר מעינא בישא, א״ל אנא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא, דכתיב בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. ואמר ר׳ אבהו אל תקרי עלי עין אלא עולי עין. ר׳ חנינא אמר מהכא וידגו לרוב בקרב הארץ. מה דגים שבים מים מכסים אותם ואין העין שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהם. וקשה מאי בינייהו דמר מפיק לה מהכא ומר מהכא, ועוד מה הכריחו לרבי אבהו לומר א״ת עלי עין וכו׳. אמנם בפרק קמא דתעניות (דף ח:), אמר רבי יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר יצו ה׳ אתך את הברכה באסמיך (דברים כח, ח.). תנא דבי ר׳ ישמעאל אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו שנאמר יצו ה׳ אתך וכו׳. וגם פה יקשה מאי בינייהו, אך רש״י ז״ל פירש שם, בדבר הסמוי שאינו יודע הסכום. בזה מובן המ׳ כי ר׳ יצחק ס״ל שבדבר שאינו יודע הסכום אף שנראה לעין הברכה מצויה בו. אך דבי ר״י אמרי שצריך שאין העין שולטת בו כלל ואף שאינו יודע הסכום לא מהני כל שהעין שולטת בו. ובזה מובן מ׳ דברכות, כי ר׳ אבהו הוקשה לו הכפל בן פורת יוסף וכו׳, ולכן הייתי מפרשו בן פורת עלי עין מלשון ואבא היום אל העין (בראשית כד, מב.). לכן אמר ר׳ אבהו אל תקרי עלי עין לפרשו שירבה ויפרה כמעין מים אשר לא יכזבו מימיו אלא עולי עין, שאף שהעין שולטת בהם אין יכול להזיק להם. ור׳ חנינא דריש לה מוידגו לרוב, שצריך שיהיו מכוסים כדגים הללו שהמים מכסים אותם ואין העין שולטת בהם, וזה נאמר ביוסף שלא רצה לזון עיניו באשת פוטיפר. בנות צעדה עלי שור, כלומר ואף בנות ישראל גדרו עצמן במצרים בזכות שרה שצעדה עלי שור, דהיינו ויראו אותה שרי פרעה ותוקח האשה בית פרעה. שאע״פ שצעדה במצרים והכל היו רוצים לראות את יפיה עכ״ז עמדה בנסיון, ולכן זכו ג״כ בנות ישראל לגדור עצמן. וימררוהו ורובו (בראשית מט, כג.). פרש״י ז״ל, נעשו לו אחיו אנשי ריב. הכונה כי כבר אמרנו שבקשו אחי יוסף להרגו בשביל ירבעם שיצא ממנו, והוא אמר להם עתידים אתם לעשות אלילים אלמים לפני עגליו של ירבעם, שהם יעבדו ע״א קודם וניחא להו בע״א, הילכך דין שקר דנו את יוסף. וזהו וימררוהו בשביל המירור שיצא ממנו, אך מתחלה ורובו, שמסבתם בא ירבעם. שכן איתא בספר חקור דין (ח״ג פ׳ כ״ב.), שאלמלא עגל ראשון לא נחלקה מלכות בית דוד ולא חטאנו בעגלי ירבעם. וזהו וישטמוהו בעלי חצים, כמו חצי המלכות. שנחלקה מלכות בית דוד, ולכן וישטמוהו ליוסף ובקשו להורגו. אמנם ותשב באיתן קשתו וכו׳. דאיתא בילקוט פ׳ וישב ע״פ ולא שמע אליה (בראשית לט, י.). לשכב אצלה. אמר רבי שמע לה אלא שהביא הב״ה איקונין של אביו ונתבייש וברח. פעם שנית נכנס, נטל הב״ה אבן השתייה, א״ל אם תגע בה הריני משליכו ואחריב את העולם, הה״ד ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב וכו׳ (בראשית מט, כד.). וקשה א״כ מהו שבחו של יוסף אם היו לו כל אלה ההתראות מהב״ה. אלא ודאי שהוא מ״ש שם בפ׳ וישב, כי יוסף היה רגיל להתבונן באיקונין של אביו כשהיה מחזר תלמודו, וזה עלה בלבו כשיצרו תקפו ובזה נתבייש וברח. וגם בפעם השנית התבונן במ״ש בפ׳ ר״א פ׳ ל״ה ז״ל, לקח יעקב י״ב אבנים מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק אביו, וישם מראשותיו להודיעו שעתידות לעמוד ממנו י״ב שבטים, ונעשו כלן אבן אחת להודיעו שעתידין כלן להיות גוי א׳ בארץ וכו׳. וכן הוא בב״ר פ׳ ויצא, שאמר יעקב אם מתאחות זו לזו יודע אני שאינו יוצא ממני פסולת. ועוד שם בפר״א. וישב יעקב ללקוט את האבנים ומצא אותן כלן אבן אחת ושם אותה מצבה. מה עשה הב״ה, נטה רגל ימינו וטבעה האבן עד עמקי תהומות ועשה אותה סניף לארץ, לפיכך נק׳ אבן השתייה, שמשם הוא טבור הארץ, ועליה היכל ה׳ עומד ע״כ. הרי שמי״ב אבנים נעשית אבן השתיה, רמז לשבטי י״ה שכלם היו צדיקים, ואם ח״ו היה יוסף חוטא בטלה אבן שתייה והיה העולם חוזר לתהו ובהו. ולפי שעליה היכל ה׳ עומד, לכן אמרו בפסחים פ״ח (דף פז.), אשר בנינו כנטיעים (תהלים קמד, יב.). אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, בנותינו כזויות אלו בנות ישראל וכו׳. אלו ואלו מע״ה כאילו נבנה היכל בימיהן. זהו מ״ש ועליה היכל ה׳ עומד, כי להיות שמטתו שלימה ולא טעמו טעם חטא, לכן הוא כאילו נבנה היכל בימיהן. ז״ש ותשב באיתן קשתו, וסיבה לזה תחלה מידי אביר יעקב, שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו. ואח״כ משם רועה אבן ישראל, היא אבן שתייה שנתחברה מי״ב אבנים, וזהו משם רועה ל׳ חיבור, רעך וריע אביך (משלי כז, י.). אבן ישראל, שכלם נעשו אבן אחת לפי שיוסף עמד בנסיון ולא חטא. מאל אביך ויעזרך. הנה אז״ל (תענית ב.), ג׳ מפתחות לא נמסרו ביד שליח (אמר ר׳ יוחנן ג׳ מפתחות בידו של הקב״ה שלא נמסרו ביד שליח ואלו הן, מפתח של גשמים ומפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים (תענית ב.).). כן יעקב אבינו ע״ה רצה לברך את יוסף באלו הג׳, ולכן התחיל מאל אביך, כלומר דברים אלה באים מאל אביך לא ע״י מלאך ולא ע״י שליח והוא יעזרך. ולעומת מה שעשה יוסף לאחיו ששילם להם טובה תחת רעה. כי הוא נאמר בו ויכלכל יוסף את כל בית אביו (בראשית מז, יב.). וכשיש מזונות יש חיים, שכן אז״ל (תענית ח:), כי יהיב הב״ה שבעא לחיי הוא דיהיב. והוא גרם לפריה ורביה, וישב ישראל בארץ מצרים וכו׳ ויפרו וירבו מאד. ולכן ואת שדי ויברכך, שקיימת מצות המילה, דהיינו שלא לטמא בריתו ולמשוך ערלתו, ובזה תיקן שם שד״י שהוא שם השולט על אבר המילה, שעם הפריעה מתגלה הי׳ ונשלם השם, ולזה הוא יברכך. ברכות שמים מעל. הם החיים, שכן כתוב למען ירבו ימיכם וימי בניכם וכו׳ כימי השמים על הארץ (דברים יא, כא.). וכתוב בילקוט ע״פ זה, שהם חיים וקיימים לעולם, הרי שברכות שמים מעל נאמר על החיים, ברכות תהום רובצת תחת, לדשן את הארץ שתוציא צמחה וזרועיה תצמיח למזון האדם. ברכות שדים ורחם, הם הבנים שהוא מפתח של חיה שהיא בידו ית׳. ברכות אביך גברו על ברכות הורי, שאברהם ויצחק לא העמידו י״ב שבטים אך יעקב העמידן. עד תאות גבעות עולם, הן הן האמהות שנתאוו לבנים. וכלן תהיין לראש יוסף, לפי שהוא העמיד שני שבטים להשלים מנין שבטי יה, וכמ״ש בני הם אשר נתן לי אלקים בזה (בראשית מח, ט.) כדלעיל. ולקדקד נזיר אחיו. שמכרוהו אחיו והפרישוהו מביניהם, ואלקים חשבה לטובה שירד למצרים ושם ירדו אותן הנשמות, שנאמר עליהם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מח ,ה.).

גם בשעת מותו רצה יעקב להוכיח את בניו למען ישמרו דרך ה׳, וקבלו עליהם באהבה לשמוע בקול דברו, הוא מ״ש בב״ר פ׳ ק׳ הקדמנו ראשונה, וקשה דמי חשידי בעיניו של יעקב השבטים שבטי יה שצום על ע״א ועל ברכת ה׳, ועוד למה לא צום על כל התורה בכלל. ובשלמא על ע״א שפיר הוי מלשון ויצו, כי הואיל הלך אחרי צו (הושע ה, יא.). אך מאן דכר שמה דברכת ה׳ במלת ויצו. אמנם בספרי פ׳ ואתחנן, שמע ישראל וכו׳, לפי שנאמר דבר אל בני ישראל, דבר אל בני אברהם יצחק ויעקב לא נאמר אלא דבר אל בני ישראל, זכה יעקב אבינו שיאמר דבור לבניו, לפי שהיה יעקב מפחד כל ימיו ואומר אוי לי שמא תצא ממני פסולת כדרך שיצא מאבותי, אברהם יצא ממנו ישמעאל, יצחק יצא ממנו עשו, אחי ישמעאל עבד ע״א, שנאמר ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק (בראשית כא, ט.). שעבד ע״א וכו׳. ובב״ר פ׳ ס״ג. ויזד יעקב נזיד (בראשית כה, כט.), א״ל שמת אותו זקן, אמר עשו אף באותו זקן פגעה מדת הדין, א״כ לא מתן שכר ולא תחיית המתים. ובפ״ק דב״ב (דף טז:) איתא שכפר בעיקר. ועוד שם הנה אנכי הולך למות (בראשית כה, לב.). התחיל מחרף ומגדף, למה לי אין כתיב כאן אלא למה זה לי, מלמד שכפר בזה אלי. ובב״ר פ׳ ס״ז. הכי קרא שמו יעקב (בראשית כז, לו.), התחיל מחיך בגרונו כמאן דמחייך וזורק רוק מפיו. וכ״כ שם בזהר. וכ״כ בילקוט יחזקאל ח׳ ע״פ והנם שולחים את הזמורה אל אפם (יחזקאל ח, יז.). מכל אלה למדנו שישמעאל עבד ע״א ועשו בירך את השם. ולכן צוה יעקב לבניו על שתים אלו, כי תחלה כתיב ויצו אותם על ע״א, לפי שפי׳ זה ויצו אותם ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי קברו אותי וכו׳. הוא מיותר שכבר צוה את יוסף ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, אלא ודאי שכונתו שלא יעבדו ע״א וידבקו באל אחר, כי הואיל הלך אחרי צו, כי צפה יעקב שעתידין בני בניו לעבוד ע״א כירבעם ואחאב ודומיהם. אח״כ כתוב ויכל יעקב לצוות את בניו. הוא על ברכת השם, כי מה צריך לומר ויכל יעקב לצוות את בניו, יאמר ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע. אלא ודאי שבא להשמיענו שבראות יעקב שקרבה פקודתו צוה לבניו שבראות מיתתו לא יצא מפיהם תועה כעשו שאמר אף באותו זקן פגעה מדת הדין וכו׳, אלא יצדיקו עליו את הדין. וזהו בכיוון ויכל יעקב לצוות את בניו. על ברכת ה׳, אז ויאסוף וכו׳. א״ל הב״ה למשה עד שאתה מפקדני על בני פקוד בני עלי שלא ינהגו בי מנהג בזיון ולא ימירו כבודי באלקי הנכר וכו׳. הרי אלה דברי בניו שאמרו שמע ישראל ה׳ אלקינו, שאמרו שם בספרי, ה׳ אלקינו למה נאמר והלא כבר נאמר ה׳ אחד, ומה ת״ל אלקינו, עלינו הוחל שמו ביותר ע״כ. וזהו שהזהיר אותם אביהם לכבדו ולברך בשמו ולא ינהגו בו מנהג בזיון. ה׳ אחד ולא לעבוד ע״א, והשיב יעקב ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שיברכו אותו וימליכו עליהם. השלישי על נשיאות המטה, דכתיב ויעשו בניו לו כן כאשר צום, דקשה מאי כן דהוא מיותר דבאמרו ויעשו לו בניו כאשר צום סגי, אלא ודאי שזה מדבר על נשיאת המטה, ויעשו בניו דווקא ולא אחרים, שכן צוה שלא ערל נוגע במטתי, וזהו בניו לו. ומהו כן כמו שיעשו בדגלים כאשר צום יעקב, שלשה מן הצפון וכו׳. ובזה תובן המס׳ בפ׳ זו, ציום ג׳. ויעשו בניו לו כן כאשר ציום (בראשית נ, יב.). פן תאמר עצבי עשם ופסלי ונסכי ציום (ישעיהו מח, ה.). כי הקימו בני יהונדב בן רכב את מצות אביהם אשר צום (ירמיה לה, טז.). אלה הם הג׳ דברים הנ״ל. הראשון כאשר ציום על נשיאת מטתו כמו שפירשנו. וכנגד ע״א פן יאמר עצבי עשם, שלא יתנו כבוד לע״א לומר שהיא עשאתם. והג׳ על ברכת השם, דכתיב הקימו בני יהונדב בן רכב וכו׳ והעם הזה לא שמעו אלי. כי צווי יונדב היה לבניו שלא ישתו יין, וזה על פי מ״ש בפ״ח דסנהדרין (דף ע:), אל למלכים למואל (משלי לא, ד.). אל למלכים שתו יין, א״ל בני מה לך אצל מלכים ששותים יין ומשתכרים ואומרים למה לנו אל. וכ״כ במדבר רבה פ׳ י׳. הרי שצום על ע״א ועל ברכת ה׳, כדי שלא יהיו כישמעאל ועשו שיצאו מאברהם ויצחק, לא כן השבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה׳, כשם שאין בלבך אלא א׳ כך אין בלבנו אלא א׳ כי הוא אלקינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו. ואנחנו חייבין בכבודו. כן יציץ עלינו בהודו. ויגבר עלינו חסדו. כי אין עוד מלבדו. וכל הגוים כאין נגדו. ויביאנו ויטענו למקום כבודו. ב״ב אמן. ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן.