דרוש ל״ג לפרשת שלח

וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר (במדבר יג, יז.).

סנהדרין פרק חלק (דף קד:), פצו עליך פיהם (איכה ב, טז.). אמר רבא אמר רבי יוחנן מפני מה הקדים פ״ה לעי״ן, בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם ע״כ.

יאמין הפתי והאיש הסכל לכל הדברים אשר באזניו ישמע מבלי יתן אל לבו אם כנים הדברים כי כמה פעמים יספרו דברים אשר לא כן, ושכל האדם יבחין בין אמת לשקר. אשר על כן אמר החכם במשלי י״ד. פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו (משלי יד, טו.). ונכון לפרשו על אדם הראשון עם מ״ש בב״ר פ׳ י״ט. שאמר לה הנחש לאשה מאילן זה אכל וברא את העולם והוא אומר לכם לא תאכלו ממנו שלא תבראו עולמות אחרים. ובזה אפרש מס׳ אחת הובאה בפ׳ בראשית, יודע אלקים. ג׳ בלישנהון בתורה, וסי׳ כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו וכו׳ (בראשית ג, ה.). אחרי הודיע אלקים אותך כל זאת וכו׳ (בראשית מא, לט.). וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים (שמות ב, כה.). ז״ש הנחש כי יודע אלקים לברוא עולמות ואף אתם אם תאכלו ממנו תהיו כאלקים יודעי טוב ורע, וזהו אחרי הודיע אלקים את כל זאת שאדה״ר למד תורה וס׳ שלח לו הב״ה ע״י מלאך, כמ״ש בזהר פ׳ בראשית דף נ״ה ב׳ (זה ספר (בראשית ה, א). ספר ודאי, והא אוקימנא דכד הוה אדם בגנתא דעדן נחית ליה קב״ה ספרא על ידא דרזיא״ל מלאכא קדישא, ממנא על רזי עלאין קדישין וביה גליפין גלופי עילאין וחכמה קדישא ושבעין ותרין זיני דחכמתא הוו מתפרשן מניה לשית מאה ושבעין גליפין דרזי עלאי, באמצעיתא דספרא גליפא דחכמתא למנדע אלף וחמש מאה מפתחן דלא אתמסרן לעלאי קדישי, וכלהו אסתימו ביה בספרא עד דמטא לגבי דאדם, מיניה הוו מתכנשי מלאכי עילאי למנדע ולמשמע. והוו אמרי רומה על השמים אלקים על כל הארץ כבודך (תהלים נז, ו). בה שעתא אתרמיז לגביה הדרניא״ל מלאכא קדישא ואמר ליה אדם אדם, הוי גניז יקרא דמארך דלא אתייהיב רשותא לעילאי למנדע ביקרא דמרך בר אנת, והוה עמיה טמיר וגניז ההוא ספרא עד דנפק אדם מגנתא דעדן, דהא בקדמיתא הוה מעיין ביה ומשתמש כל יומא בגינזיא דמריה ואתגליין ליה רזין עילאין, מה דלא ידעו שמשי עלאין, כיון דחטא ועבר על פקודא דמאריה פרח ההוא ספרא מיניה, והוה אדם טפח על רישוי ובכי ועאל במי גיחון עד קדליה ומיא עבדין גופיה חלדין חלדין ואשתני זיויה, בשעתא ההיא רמז קב״ה לרפא״ל ואתיב ליה ההוא ספרא וביה הוה משתדל אדם ואנח ליה לשת בריה, וכן לכל אנון תולדות עד דמטא לאברהם וביה הוה ידע לאסתכלא ביקרא דמאריה והא אתמר. וכן לחנוך אתייהב ליה ספרא ואסתכל מיניה ביקרא עילאה.). וזהו ׳את כל זאת׳ היא התורה, אין נבון וחכם כמוך, שהרי וירא אלקים אילן זה וידע אלקים. עוד יובן הפ׳ במ״ש חוה לאדם (בראשית רבה פ׳ י״ט.), מה אתה סבור שאני מתה וחוה אחרת נבראת, אין כל חדש תחת השמש (קהלת א, ט.). ולזה ג״כ רמזה המס׳, לזאת ב׳. לזאת יקרא אשה (בראשית ב, כג.). אף לזאת יחרד לבי (איוב לז, א.). כי היא גרמה לו המיתה ולזאת דוקא יחרד לבי. אך על הנחש וערום יבין לאשורו (משלי יד, טו.). והנחש היה ערום (בראשית ג, א.) הבין דבר מתוך דבר לאשורו באמרו דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. אך לא הניח לו הב״ה מקום לטעון כן לפי שאין טוענין למסית (סנהדרין כט.).

והנה מצאנו ראינו להרמב״ם ז״ל באגרותיו המודפסות דברים נאים למי שאמרם וז״ל, דעו רבותי שאין ראוי לו לאדם להאמין אלא באחד מג׳ דברים, הראשון דבר שתהיה עליו ראיה ברורה מדעתו של אדם, כגון חכמת החשבון וגימטריאות ותקופות, השני דבר שישיגנו בא׳ מחמש הרגשות כגון שידע ויראה שזה שחור וזה אדום וכיוצא בראיית עינו או שיטעום שזה מר וזה מתוק או שישמע שזה קול צלול וזה קול הברה או שיריח שזה ריח באוש וזה ריח ערב וכיוצא באלו, השלישי דבר שיקבל אותו האדם מן הנביאים ומן הצדיקים וצריך האדם שהוא בעל דיעה לחלוק בדעתו כל הדברים שהוא מאמין בהם ויאמר שזה האמנתי בו מפני הקבלה, וזה האמנתי בו מפני ההרגשה, וזה האמנתי בו מפני הדיעה. אבל מי שיאמין בדבר א׳ שאינו מג׳ המינים האלה עליו נאמר פתי יאמין לכל דבר (משלי יד, טו.). ע״כ. ונלע״ד שז״ש המשורר מזמור ע״ח. משכיל לאסף האזינה עמי תורתי הטו אזניכם לאמרי פי (תהלים עח, א.). שיש בפסוקים האלה כפל ענין במלות שונות. אמנם לפי שבמזמור זה הוזכר כל ענין יציאת מצרים ומכות ששלח על המצריים, ונראה ללא צורך שכבר כתובים בתורה. לכן הקדים האזינה עמי תורתי דהיינו מה שכתוב בתורה שמדבריה אין לזוז ולהטות ימין ושמאל. האמנם הטו אזניכם לאמרי פי דהיינו תורה שבעל פה שהיא פירוש לתורה שבכתב, וגם באמרי פי תמצאו חדושים רבים ופי׳ דברי התורה ולכן הטו אזניכם ולכו אלי. כי אין מדרש בלי חדוש. וכמה הלכתא גברוותא ילפינן מפסוקים אלה. ואין אנו עתה בביאורם כי כבר פירשנו מהם בדרושים שלנו לחג המצות. ולפי שכל מה שאירע לאבות סימן לבנים ובפרט יציאת מצרים שהיא כמו צורה לגאולה העתידה, לכן אמר אפתחה במשל פי שהוא משל למה שיהיה לעתיד. אביעה חידות מיני קדם שכל הניסים שנעשו אז הם חוץ הטבע ונראים כמו חידות לאזני שומעם. ואמר אשר שמענו היא בשמיעת האזן שצריך להאמין מפני ההרגשה. ונדעם מדעתו של אדם שהיא האמנה מפני הדיעה. ואבותינו ספרו לנו שהיא האמנה מפני הקבלה, מאבותינו שהיו צדיקים ולכן המה ראו מעשי ה׳. וגם אנחנו לא נכחד מבניהם לדור אחרון, כמ״ש ביואל א׳. עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר (יואל א, ג.). שהם ג׳ דורות דבתלתא הויא חזקה. מספרים תהלות ה׳ שיאמר הדור האחרון ויספר תהלות ה׳ על מה שיראו בעיניהם, ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה לשעבר, והוא מ״ש בפ״ק דברכות (דף יב:), לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שיהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפלה לו. ויקם עדות ביעקב הם ההדיוטים. ותורה שם בישראל אלו החכמים. אשר צוה את אבותינו וכו׳. ככתוב והגדת לבנך וכו׳ (שמות יג, ח.). וכל זה למען ידעו דור אחרון בנים יולדו שהם דור שני, יקומו ויספרו לבניהם שהם דור שלישי כדלעיל. וישימו באלקים כסלם. איתא שם בילקוט (ילקוט תהלים ע״ח, רמז תתי״ט.), ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ורבנן. חד אמר מחשבתם, כמד״א אשר על הכסלים (ויקרא ג.). דהיינו שאם לא יוכלו להשיג בראיה ברורה אל יסירו בטחונם מה׳ רק ישימו בו מחשבתם. וחד אמר טפשותן, הכסיל חובק את ידיו (קהלת ד, ה.). שאף שלא ישיגו מחכמתם ומדעתם כי הם טפשים עכ״ז יאמינו בו ית׳ ויבטחו בה׳. וחד אמר בטחונם, אם שמתי זהב כסלי (איוב לא, כד.). כי הגם שלא יהיה מצד הקבלה ישימו בו בטחונם. ולא ישכחו מעללי אל לשעבר ומצותיו ינצורו להבא. ולא יהיו כאבותם וכו׳. איתא בשמות רבה פ׳ כ״ג. אז ישיר משה (שמות טו, א.). הה״ד ויאמינו בה׳ (שמות יד, לא.). ישירו תהלתו (תהלים קו, יב.). א״ר אבהו אע״פ שכתוב כבר שהאמינו עד שהיו במצרים, שנאמר ויאמן העם (שמות ד, לא.). חזרו ולא האמינו, שנא׳ אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך (תהלים קו, ז.). כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הב״ה היאך עושה משפט ברשעים, שנאמר ותאחז במשפט ידי (דברים לב, מא.). ושיקע את מצרים בים, מיד ויאמינו בה׳ (שמות יד, לא.), ובזכות האמנה שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה, הה״ד אז ישיר משה ובני ישראל (שמות טו, א.). ואין אז אלא ל׳ אמנה, שנאמר ויהי מאז הפקיד אותו בביתו (בראשית לט, ה.). וכתיב וכל יש לו נתן בידו (שם ד.). הוי ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו (תהלים קו, יב.). ע״כ. וקשה שהרי כיון שראו גבורתו ונפלאותיו פשיטא שיאמינו, ומה זכות הוא האמנה שהאמינו אחרי שעיניהם ראו ולא זר שבשביל זה זכו לרוח הקדש. אמנם ר׳ אבהו קשיתיה פ׳ אז ישיר, ש׳אז׳ הוא עבר ו׳ישיר׳ לעתיד. לכן הביא פ׳ דומה לזה ויאמינו בדבריו לשעבר ישירו תהלתו עתיד. שהיל״ל שרו תהלתו. ועל זאת א״ר אבהו כי אע״פ שכתוב ויאמן העם כשראו השעבוד הולך ומתגבר עליהם חזרו ולא האמינו, ומפיק לה מדכתיב אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך (שם ז.). וזה כי כאשר אמר הב״ה למשה להוציא את ישראל ממצרים אמר משה והן לא יאמינו לי (שמות ד, א.), כי אין להם ראיה ברורה להאמין בי. ולא ישמעו בקולי מצד ההרגש שרואים בעיניהם קושי השעבוד. כי יאמרו לא נראה אליך ה׳ ואין לנו קבלה ממי שיהיה לשמוע בקולך כי לא יש בידינו מופת להאמין בנבואתך. ואז הראהו הב״ה ג׳ אותות. הראשון מצד ההרגש שנהפך המטה לנחש ומנחש למטה. שאמרו על זה בשמות רבה פ׳ ג׳. אר״א לכך נהפך המטה לנחש כנגד פרעה שנקרא נחש, א״ל הב״ה ראית פרעה שהוא כנחש עתיד אתה להכותו במטה. וכנגד האמנה מדעתו של אדם ויאמר השב ידך אל חיקך (שם ז.), שגם בזה אמרו שם, מה מצורע מטמא אף המצריים מטמאים אתכם, וכשם שהוא נטהר כך הב״ה עתיד לטהר לישראל. ועוד כמ״ש רש״י ז״ל ע״פ והאמינו לקול האות האחרון (שמות ד, ח.). שכיון שיראו שמשה לקה בצרעת יהיה להם אות שמשה נטל את שלו על שחשד לישראל שלא יאמינו ובזה יבטחו בה׳ שיגאלם, וזה הוא האמנה מצד הידיעה. ומצד הקבלה והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וכו׳ ולקחת ממימי היאור וכו׳ והיו לדם ביבשת (שם ט.). רמז למכת הדם שהיתה ראשונה לעשר מכות והיתה הקבלה בידם שהבטיח הב״ה לאאע״ה, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו, יד.). ולכן אמר אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך, שלא האמינו מצד ידיעתם והשכלתם. לא זכרו את רוב חסדיך שעשית לאבותם וזה מצד הקבלה. ואע״פ שעיניהם הרואות קריעת ים סוף וזה מצד ההרגש. וימרו על ים בים סוף. כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הב״ה מצד הרגשתם, היאך עושה משפט ברשעים, שנאמר ותאחז במשפט ידי (דברים לב, מא.). שיובן עם מ״ש על זה במדרש (מכילתא דרבי ישמעאל פ׳ בשלח ע״פ ה׳ איש מלחמה וכו׳.), ב״ו כיון שיצתה החץ מידו אינו יכול להחזירה אליו, אבל הב״ה אינו כן ותאחז במשפט ידי. והוא מ״ש בזהר פ׳ בשלח דף מ״ז ב׳. ה׳ ילחם לכם (שמות יד, יד.). תנינא ה׳ בכל אתר רחמי, ואע״ג דאגח קרבא ועבד דינא ההוא דינא ברחימותא הוה דחפא עליהון ימא ומיתו ואתקברו בארעא. הה״ד נטית ימינך תבלעמו ארץ (שמות טו, יב.). וא״כ מצד ידיעתם בזה ישפטו כי ה׳ הוא האלקים רחום בדין. ושיקע את מצרים בים כאשר קבלו ממרע״ה שהבטיחם התיצבו וראו את ישועת ה׳ אשר יעשה לכם היום (שמות יד, יג.). א״נ היאך עושה משפט ברשעים הוא מ״ש כי ה׳ נלחם להם במצרים (שם כה.). שכשם שאלו לוקין על הים כך היו אותם שבמצרים לוקין. ושיקע את מצרים בים הם אותם שטובעו בים סוף, מיד ויאמינו בה׳. ר״ל שהאמינו למפרע, כמ״ש וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו (שם לא.). גם על שעבר ולכן אמרו שירה על העבר ג״כ, וזהו ׳אז׳ על העבר ׳ישיר׳ על העתיד, דהיינו מה שראו עתה והאמינו למפרע. וכן ויאמינו בדבריו על העבר ומאז ישירו תהלתו, ובזכות שהאמינו למפרע שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה, לפי שאמרו במדרש (ילקוט שופטים ו׳, רמז ס׳.), לא כל מי שרוצה לומר שירה אומר שירה אלא מי ששרתה עליו רוח הקדש.

אחר הדברים האלה נבא לביאור הפרשה שזה חטאם של ישראל בשילוח המרגלים שלא האמינו בה׳ ובמשה עבדו שא״י היא טובה ורחבה, והוא מ״ש בספרי פ׳ דברים, ר״ש אומר גנות גדולה היתה בידיהם של ישראל בשעה שאמרו נשלחה אנשים לפנינו, א״ל המקום אם כשהייתם בארץ ערבה ושוחה זנתי ופרנסתי אתכם כשאתם נכנסים לארץ טובה ורחבה עאכ״ו. וזה כנגד האמנה מדעתו של אדם שהיה להם לעלות על דעתם דבר זה ולא ישלחו מרגלים. וז״ש גנות גדולה וכו׳. וגם מצד הקבלה שכן היתה מסורת בידם מאבותיהם שנתאוו ליכנס לא״י. ומצד ההרגש שראו בעיניהם שהוריד להם המן והגיז להם השליו ואיך יתכן שיוליכם לארץ אשר לא טובה. וכ״כ שם בספרי, ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם (דברים א, ל.). אם אין אתם מאמינים להבא האמינו לשעבר. כלומר מהעבר תקחו ראיה לעתיד שאם עשיתי לכם נסים לשעבר כ״ש שאעשה להבא. והנה נקדים לבאר מ׳ ז״ל במדבר רבה פ׳ י״ו ז״ל, ד״א שלח לך אנשים ויתורו (במדבר יג, ב.). ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר יב, א.). ואח״כ שלח לך. זש״ה לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם (ישעיה מד, יח.). מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך אנשים, אלא שהיה צפוי לפני הב״ה שיאמרו לה״ר על הארץ. אמר הב״ה שלא יהיו אומרים לא היינו יודעים עונש לה״ר לפיכך סמך הב״ה הענין זה לזה, לפי שדברה מרים באחיה ולקתה בצרעת כדי שידעו הכל ענשו של לשון הרע שאם בקשו לומר לשון הרע יהיו מסתכלין מה נעשה למרים, ואעפ״כ לא רצו ללמוד לכך נאמר לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם ע״כ. הנך רואה בעיניך כמה קושיות יש במ׳ זה שכפל דבריו בלא צורך לכאורה. אמנם קשיתיה מ״ש רש״י ז״ל בפ׳ דברים, וחצרות (דברים א, א.). במחלוקתו של קרח. דמשם נראה שמחלוקתו של קרח קדמה לשילוח המרגלים וא״כ היה לו להקדים פ׳ קרח לפ׳ זו. אך באמור הכתוב ואחר נסעו העם מחצרות וכו׳ (במדבר יב, טז.). נראה שאחר סמוך למעשה מרים שלחו המרגלים. לכן אמר ותדבר מרים ואהרן במשה (שם א.). ותכף שלח לך (במדבר יג, ב.). כלומר שהיה הענין כך שאחר מעשה מרים נאמר שלח לך. וא״ת אין מוקדם ומאוחר בתורה ולעולם אימא לך שקדמה מחלוקתו של קרח לשילוח המרגלים אלא שסמכם זו לזו מפני איזו סבה. לזה אמר מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך אנשים, כלומר צריך אתה לתת טעם לזה. ולכן אמר זש״ה לא ידעו ולא יבינו, דק׳ לא ידעו לשון עבר ולא יבינו לעתיד. ושפיר קאמר על המרגלים שלא רצו ללמוד ולידע מה שאירע למרים על שדברה באחיה ולא יבינו מה שעשו להוציא דבה על הארץ שנענשו על זה. ואמנם קודם שנבאר כל המ׳ נעמוד על בוריין של דברים איך היה הדבר, כי הנה מצינו במדבר רבה פ׳ י״ח. חטאו בעגל ויחל משה (שמות לב, יא.). ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא, א.)  ויתפלל משה (שם ב.). במרגלים ויאמר משה (ויאמר משה אל ה׳ ושמעו מצרים (במדבר יד, יג).). במחלוקתו של קרח אמר כמה אוכל להטריח את המקום, לפיכך וישמע משה ויפול על פניו (במדבר טז, ד.). וכ״כ רש״י ז״ל ע״פ וישמע משה ויפול על פניו (שם.). שכבר זה בידם סרחון רביעי וכו׳. הנה זה סותר למ״ש לעיל שמחלוקתו של קרח קדם לשילוח המרגלים. ויש לי עוד הכרח גדול שהמרגלים קדמו למעשה קרח ממה שכתוב במדרש שוחר טוב מזמור ק״ו. ויקנאו למשה במחנה (תהלים קו, טז.). א״ר שמעון בן יוחאי נמנו ישראל במדבר למנות דתן במקומו של משה ואבירם במקומו של אהרן, שנאמר נתנה ראש (במדבר יד, ד.). ומה גרמו לעצמן תפתח ארץ ותבלע דתן (תהלים קו, יז.). ע״כ. ואם מעשה קרח קדם הרי מתו דתן ואבירם ואיך יאמרו במרגלים נתנה ראש למנותם במקום משה ואהרן. ונלע״ד שהטעם שבקשו כן הוא משום דבדקו בשמותיהם. כי דתן מלשון אש דת למו (דברים לג, ב.), וזה במקום משה קבל תורה מסיני (אבות א, א.). ודתן ר״ל דת שלהם. וכן משה במלואו מ״ם שי״ן ה״י גי׳ דתן עם הכולל. ואבירם ר״ל אב״י ר״ם שכן אהרן היה כהן גדול, אב שהוא רם לכל ישראל, ואבי״רם גי׳ רנ״ג ושני תיבות אבי רם והכולל הם גימטרי׳ אהר״ן, וא״כ אתי שפיר מ״ש בתורה מעשה המרגלים קודם למחלוקת קרח. ואחרי שבקשתי בדברי המפרשים יגעתי ומצאתי מ״ש בעל נחלת יעקב על רש״י ז״ל בריש פרשת בראשית, ששתי פעמים היו בחצרות אחת קודם המרגלים ואחת אחר המרגלים, ואז היתה מחלוקת קרח כשחזרו לאחוריהם, דכתיב מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף (במדבר יד, כה.). ופרש״י ז״ל, פנו לאחוריכם וכו׳. ובזה דברי רש״י ז״ל כנים ואמתיים, שבחצרות היה מחלוקתו של קרח והיה אחר המרגלים שזה בידם סרחון רביעי. והמדרשים כלם על מקומם יבאו בשלום, וע״ש בדברי המחבר הנ״ל גם בריש פ׳ זו (שלח לך. למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים. כבר כתבתי כמה פעמים שאין הרב כותב טעם על הסמיכה אלא אם כן יש בכתוב איזה יתור או שינוי לשון וכיוצא בזה המורה שהכתוב מקפיד על הסמיכה, וכן בכאן מה שכתב וישלח אותם משה ממדבר פארן הוא מיותר, דהא לעיל מזה כתב, ויחנו במדבר פארן, ופשיטא דמשם נשתלחו, אלא ודאי שהכתוב הודיע לנו מקום השליחות לומר שאף על פי שמחצרות נסעו ובאו למדבר פארן, והיה להם לקחת מוסר ואפילו הכי חטאו, ושלא כדברי הרא״ם שפירש פי׳ אחר על למה נסמכה, ואפילו הכי לא אשיב ידי מלהשיב על מה שהאריך הרא״ם בכאן, והנה מ״ש שהרב ז״ל סובר דמעשה קרח היה בחצרות קודם מעשה המרגלים, כבר כתבתי ספר בראשית דנהי דמעשה קרח היה בחצרות, מכל מקום יש לומר דסבירא ליה להרב, דלאחר מעשה המרגלים כשנאמר מחר פנו וסעו לכם. ופירש הרב פנו לאחוריכם, רצה לומר לחצרות, ואז היה מעשה קרח, והנני יוסיף להכריח את זה, דאס״ד דמעשה קרח היה בחצרות קודם זמן המרגלים, הן קודם מעשה מרים הן לאחר מעשה מרים, אם כן לא יהא מכוון החשבון, דחזרת המרגלים היה (בש״ב) אלא אחר כך, דהא מעשה קרח נמשך כמה ימים כמו שמוכח מתוך הספור, וכבר הבאתי החשבון לעיל בפרשת בהעלותך בפסוק ויהי בנסוע. והרא״ם הביאו ריש פרשת הדברים, ועוד דאי אפשר לומר שמעשה קרח היה בין תאוה למעשה מרים, דהא ע״כ מעשה מרים היה מיד לאחר קברות התאוה, (דמעינוי) אלדד ומידד ידעה מרים שמשה פירש מאשתו כמו שפירש הרב לעיל, וממילא מיד דברה בו, ועוד דאס״ד דס״ל להרב דמעשה קרח היה בין מעשה קברות התאוה למעשה מרים, ה״ל להרב ליישב למה נסמכה מעשה מרים למעשה קברות התאוה דלעיל מיניה ע״כ. ועוד דקושיא מעיקרא ליתא, דהא רצה הכתוב להסמיך פ׳ קרח לפרשת ציצית, לומר שהלבישן טליתות שכולם תכלת ע״כ לומר, כמו שכתבתי בפרשת בהעלותך, שבתוך שלשה ימים התאוו במחשבה ולא נענשו, ואח״כ שחטאו במתאוננים ונענשו ומתו גם בזקנים, ואחר כך התאוו במעשה ומינה זקנים אחרים, ושמעה מרים שפירש משה מאשתו ודברו בו, והעם לא נסע עד האסף מרים, ואחר כך ויחנו במדבר פארן, ומשם נשתלחו המרגלים ואחר כך חזרו לאחוריהם לחצרות, ושם נצטוו כל האמור בסוף הפרשה, וכתב גם פ׳ ציצית כדי לסמוך עליה פרשת קרח.), דברי פי חכם חן.

נחזור לביאור המ׳ הנ״ל מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך אנשים שהיה הענין כך. ועוד עם מ״ש בפ׳ הקודמת שיש להפסיק בין פורענות לפורענות ולמה סמכן כאן. אלא שהיה צפוי לפני הב״ה שיאמרו לשון הרע על הארץ. וזה ממה שאמרו בזהר פ׳ זו דף קנ״ח א׳. כלם אנשים (במדבר יג, ג.). כלהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו, אבל אינון דברו לגרמייהו עיטא בישא, אמאי נטלו עיטא דא אלא אמרו אי יעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מלמהוי רישין וימני משה רישין אחרנין. וזה מהטעם שכתוב שם דף קנ״ו סוף עמוד ב׳. ת״ח משה הוה שמשא ובעי לאעלא לארעא, א״ל הב״ה משה, כד אתי נהורא דשמשא אתכליל סיהרא בגויה, השתא דאנת שמשא היך יקומון כחדא שמשא וסיהרא, לא נהיר סיהרא אלא בשעתא דאתכניש שמשא. וכמ״ש בפ״ה דב״ב (דף עה.), ונתת מהודך (במדבר כז, כ.). ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. ופרש״י שבאותו הדור שראו משה ויהושע. ונלע״ד להבין כפל הלשון בושה וכלימה, כי הבושה כלפי אותו הדור שהיו בושים איך נתמעט הכבוד כל כך. והכלימה לגבי יהושע שלא היה יכול להגיע למדריגת מרע״ה פני חמה. ועוד בושה הוא מעצמו וכלימה מאחרים, כד״א הלא תכלם שבעת ימים (במדבר יב, יד.). ובזה יובן היטב מ״ש בסוטה פ״ז (דף לד:). א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן מרגלים לא נתכוונו אלא לבשתה של ארץ ישראל, כתיב הכא ויחפרו לנו את הארץ (דברים א, כב.). וכתיב התם וחפרה הלבנה ובושה החמה (ישעיה כד, כג.). ע״כ. וצריך להבין מאי אלא, ועוד ויחפרו לנו הם דברי ישראל ולא מהמרגלים ואיך יאמרו מרגלים לא נתכוונו. אמנם תחלה צריך להקדים איזה פסוקים בפ׳ דברים, ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן (דברים א, כב.). וייטב בעיני הדבר וכו׳ (שם כג.). וקשה למה לא נכתבו פסוקים אלו בפ׳ שלח, ששם היה לו לומר שישראל שאלו לשלוח מרגלים ואח״כ יכתוב שילוחם. ועוד וייטב בעיני הדבר מה שלא נראה כן בפ׳ זו. ולמה לא הזכיר שם בתוכחת מה שסיפרו לה״ר על הארץ, אדרבא כתב ויאמרו טובה הארץ אשר ה׳ אלקינו נותן לנו (שם כה.). שלכן הוכרח רש״י ז״ל לפרש מי הם שאמרו טובתה יהושע וכלב. אבל מן הפסוקים נראה שכלם אמרו כן אלא שישראל הוציאו דבה ואמרו בשנאת ה׳ אותנו וכו׳ (שם כז.). אנה אנחנו עולים וכו׳ (שם כח.). ולכן נזכיר מ׳ ז״ל בילקוט פ׳ זו (ילקוט פ׳ שלח, רמז תשמ״ב.), אמרו ישראל משה רבינו נשלחה אנשים לפנינו, א״ל למה אמרו לו שכבר הבטיחנו הב״ה ואמר לנו שהם נכנסים לארץ כנען ויורשים כל טוב, שנ׳ ובתים מלאים כל טוב (דברים ו, יא.). והרי שמעו שאנו נכנסין ועושין להם בתי מטמוניות, אם מטמינים הם את ממונם ואנו נכנסים ולא נמצא כלום נמצא דברו של הב״ה בטל, אלא ילכו המרגלים לפנינו ויראו לנו את הארץ אין כתיב כאן אלא ויחפרו לנו, ילכו ויחפרו על מה שחפרו בארץ, כיון ששמע כן נלכד בידם. שנא׳ וייטב בעיני הדבר (דברים א, כג.). ע״כ. הוכרחו לפרש כן משום דק״ל דהיל״ל ויתורו את הארץ כמ״ש בפ׳ זאת, אלא ודאי שבמרמה דברו ויחפרו לנו, כלומר אנו מאמינים שהיא טובה אבל צריך לשלוח מרגלים לעמוד על מה שחפרו בארץ להטמין ממונם. וודאי שעל מה שהיו מטמינין בבתים לא היו צריכים כי כבר הבטיחם ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם (ויקרא יד, לד.). כדי שימצאו מה שהטמינו בקירות הבית. אך דרך עושי אוצרות לעשות אותם בשדות ובכרמים, ועל זה אמרו ילכו ויחפרו על מה שחפרו בארץ. עוד יש לפרש מ״ש נשלחה אנשים לפנינו, שכונתם כמ״ש במדרש (ב״ר סוף פ׳ מ׳.), שאמר הב״ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך ועל זה וירד אברם מצרימה (בראשית יב, י.). וכן אמרו ישראל לפני משה נשלחה אנשים לפנינו שבזה ויחפרו לנו את הארץ. וכמו שעשו המרגלים הכתובים בפ׳ חקת, וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו בנותיה (במדבר כא, לב.). ופרש״י ז״ל, המרגלים לכדוה. וישיבו אותנו דבר (דברים א, כב.), אמרו על זה בספרי, באיזה לשון הם מדברים. וקשה מה איכפת להו בזה. ועוד שודאי ידברו בלשון כנען. אמנם כונת המ׳ לפי שקשה לו אריכות לשון הפסוק וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה, דהיה די שיאמר ויגידו לנו את הדרך אשר נעלה בה, מאי וישיבו אותנו דבר. לכן פירשו שר״ל באיזה לשון הם מדברים. והיינו מ״ש את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן. שיובן עם מ״ש בשמואל א׳ י״ד. כשאמר יונתן בן שאול לנושא כליו, לכה ונעברה אל מצב הערלים האלה וכו׳ (ש"א יד, ו.). אם כה יאמרו אלינו דומו עד הגענו אליכם ועמדנו תחתינו ולא נעלה אליהם (שם ט.). ואם כה יאמרו עלו עלינו ועלינו כי נתנם ה׳ בידינו וזה לנו האות (שם י.). ככה אמרו ישראל למרע״ה וישיבו אותנו דבר באיזה לשון הם מדברים, אם יאמרו את הדרך אשר נעלה בה כדרך שאמרו פלשתים עלו עלינו, ואת הערים אשר נבא אליהם שזה מורה באצבע כי נפל פחד היהודים עליהם. וכשמוע משה הדבר הזה וייטב בעיני הדבר. שלא הבין משה כי בקרבם ישימו ארבם, ולכן לא הביא הפסוקים האלה בפ׳ זאת כי היו מדברים אחד בפה ואחד בלב, והב״ה הבוחן לבות ידע מה כוונתם, ולכן אמר למרע״ה שלח לך לדעתך אני איני מצוה לך. ואקח מכם שנים עשר אנשים (דברים א, כג.). איתא בספרי, מגיד הכתוב שלא היה שבט לוי עמהם. כי להיות שאין לשבט לוי חלק בארץ היו אומרים שלא איכפת להם אם ילכו שם אם לאו הטובה היא אם רעה. ויבאו עד נחל אשכול וירגלו אותה (שם כד.). כי ישראל הראו כונתם לעמוד על החפירות לבד שאמרו ויחפרו. והם וירגלו דוקא את הארץ להוציא עליהם שם רע, כמו לא רגל על לשונו (תהלים טו, ג.). ובספרי, מי אמר טובתה יהושע וכלב. ויובן היטב אם מה שאמרו בזהר פ׳ זו דף ק״ס ב׳. ר׳ אבא אמר כרתו ההוא אשכול אתו לסלקא ליה לא יכילו, אתו לנטלא ליה לא יכילו, אתו כלב ויהושע נטלו ליה וסליקו ליה ואזדקף על ידייהו, הה״ד וישאוהו במוט בשנים (במדבר יג, כג.). באינון שנים יחידן וכו׳, עד דהוו אתיין אמלכו עלייהו כלהו, קאים כלב באיבא אמר איבא איבא אי בגינך אנן מתקטלין מה אנן בחולקך, מיד קליל גרמיה ויהבו לון. למדו לומר זה משום דכתיב ויקחו בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו (דברים א, כה.). דהיה די שיאמר ויורידו אלינו מפרי הארץ. אלא שבא להשמיענו שאותם שלקחו בידם מפרי הארץ הם הם שאמרו טובתה, ומי הם יהושע וכלב שאמרו טובה הארץ מאד מאד (במדבר יד, ז.). ואמר ויקחו בידם יהושע וכלב דוקא, אך אח״כ ויורידו אלינו כלם יחד, ובזה אתי שפיר מה שאמרו בסוטה פ״ז (דף לד.), שמנה נטלו אשכול וכו׳. שזה מדבר אחר שכלב אמר הדברים הנזכרים דקליל גרמיה ויהבו לון. וא״כ אמר משה לישראל שהיה להם לשמוע דברי האומרים טובה הארץ אלא שלא אביתם לעלות וכו׳. והשתא אתי שפיר דברי מ׳ דסוטה, מרגלים לא נתכוונו אלא לבשתה של א״י. כי ויחפרו יש לו שני פירושים או לשון חפירה, כמ״ש ישראל שילכו ויעמדו על מה שחפרו בארץ, או לשון וחפרה הלבנה (ישעיה כד, כג.). והמרגלים שכונתם רעה פירשו ויחפרו לבשתה של א״י, דהיינו מלשון וחפרה הלבנה. והיינו לשון שלילה שאמר לא נתכוונו אלא לבשתה של א״י, כלומר שלא רצו לפרש ויחפרו מלשון חפירה אלא מלשון בושה. ולדרך הראשון אתי שפיר יותר שנתכוונו לומר שארץ ישראל היא פחותה במדרגה כיון שיהושע שהוא פני לבנה יכניסם לארץ ולא משה שהיה פני חמה, וזהו בכיוון לא נתכוונו אלא לבשתה של א״י, שנ׳ וחפרה הלבנה וכו׳. שבא״י הלבנה שולטת וזו גריעותה. ונחזור אל המאמר ז״ש אמר הב״ה שלא יהיו אומרים לא היינו יודעין עונש לה״ר, לפיכך סמך הב״ה הענין זה לזה. שהיה תחלה מעשה מרים כדי שיראו המרגלים ויקחו מוסר. וז״ש לפי שדברה מרים באחיה ולקתה בצרעת. שיובן עם מ״ש בספרי פ׳ בהעלותך ז״ל, והרי דברים ק״ו ומה מרים שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח. ולא למעט מפריה ורביה אלא לרבות. בינה לבין עצמה כך נענשה. המתכוין לדבר בחבירו לגנאי ולא לשבח. ולמעט מפריה ורביה ולא לרבות. בינו לבין אחרים עאכ״ו. ז״ש לפי שדברה מרים באחיה, כלומר בינה לבין עצמה ובאחיה לבד ולכבודו שלא יפרוש מאשתו ולא ימעט מפריה ורביה, לקתה בצרעת. ק״ו לאלו המרגלים שדברו בפומבי בגנותה של א״י להניא את לב בני ישראל שלא יכנסו לארץ. וז״ש שאם בקשו לומר לה״ר יהיו מסתכלין מה נעשה למרים. לכך נאמר לא ידעו שלא רצו ללמוד ממרים ולא יבינו שגם הם נענשו.

וכיון דאתא לידן ענין מרים נבאר מדרש ז״ל בילקוט פרשת בהעלותך ז״ל, ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר יב, א.). אמר רבי אבא בר כהנא מה כתיב למעלה מן הענין אספה לי שבעים איש (במדבר יא, טז.). כיון שנתמנו זקנים הדליקו להן כל ישראל נרות ושמחו להן. מרים רואה את הנרות דולקות. אמרה לצפורה מה עסק של הנרות הללו דולקין. אמרה הענין. אמרה מרים אשריהן נשים של אלו מה הן רואות היאך עלו בעליהן לשררה. אמרה לה צפורה אוי להן שמעכשיו אינן נזקקין להן לתשמיש אלא הן נעקרות מעכשיו. אמרה לה מנין את יודעת, אמרה לה מאחיך שמשעה שנתקדש לדבור אינו מכיר למטה (נ״א למטתו.). כיון ששמעה מרים כך הלכה לה אצל אהרן ואמרה לו את הדבר. התחילו יושבין ונושאין ונותנין בדבר ע״כ. והקושיות מבוארות וכי לא ידעה מרים שנתמנו הזקנים ושהנרות הללו היו מדליקין כל ישראל לכבודם. ועוד מה כוונתה של מרים לילך אצל אהרן היה לה לילך אצל משה להוכיחו על מה שפירש מאשתו ולא לילך לאהרן שלא היה לו עסק בדבר הזה. ואמנם יובן עם מדרשם ז״ל במדבר רבה פ׳ ט״ו על מ״ש ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם (במדבר יא, יז.). ז״ל, וא״ת הזקנים שהיתה נבואתן משל משה שמא חסר משה מן נבואתו כלום לאו. למה הדבר דומה לנר שהיה דולק והדליקו ממנו כמה נרות ואור דליקתו לא חסר, אף כאן משה משלו לא חיסר כלום, שנ׳ ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דברים לד, י.). ע״כ. הכונה שנבואתו של משה היתה מאספקלריא המאירה ולכן המשילו לנר שהכל מדליקין ממנו ואינו חסר כלום. וכן פי׳ ז״ל פ׳ בהעלותך ע״ש ((רש״י), ושמתי עליהם (במדבר יא, יז). למה משה דומה באותה שעה, לנר שמונח על גבי מנורה, והכל מדליקין הימנו ואין אורו חסר כלום.). והנה בראות כל ישראל שנתמנו הזקנים שהיה מהן ששה מכל שבט כנז׳ שם, והיתה נבואתן משל משה באספקלריא המאירה, הדליקו נרות לרמז זה ושמחו להן. ולכן אמרה מרים מה עסק של הנרות הללו דולקין כי הלא גם בנו דבר ה׳ ולא שמחו ישראל על זה. וצפורה ספרה לה הענין שנבואת משה היתה באספקלריא המאירה יותר משלהם. ולכן אמרה מרים אשריהן נשים של אלו וכו׳, וצפורה אמרה אוי להן וכו׳. הלכה מרים אצל אהרן לא לקנתר על משה ח״ו רק לדבר עמו אם גם הם היו ראויים לעשות כך לפרוש מתשמיש המיטה בשביל שהיו נביאים, וז״ש התחילו יושבין ונושאין ונותנים בדבר, לראות בעצמם אם גם עליהם חל חיוב זה.

ועם זה נבאר הפסוקים הכתובים לעיל בפרשת בהעלותך, ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית וכו׳ (במדבר יב, א.). ויאמרו הרק אך במשה דבר ה׳ וכו׳ (שם ב.). דקשה למה כפל דבריו כי אשה כושית לקח. ועוד מה המה אלה הב׳ מיעוטין הרק אך במשה. ועוד מהו זה שא״ל הב״ה ואביה ירוק ירק בפניה וכו׳ (שם יד.). אמנם בילקוט ראובני פ׳ בהעלותך הביא בשם כונות האר״י זלה״ה, כי להיות שלקח משה לאשה אשתו של מלך כוש, ככתוב בספר דברי הימים למרע״ה הובא בילקוט פרשת שמות, לכן לא נקבר גופו ועצמותיו בא״י, ולהיות שאלדד ומידד מתנבאים במחנה משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, לכן אמרו כי הטעם הוא כי אשה כושית לקח ע״כ. וכן הוא ביונתן בן עוזיאל פ׳ ותדבר מרים (שם א.). ע״ש (ואשתעיו מרים ואהרן במשה פתגמין דלא מהגנין על עיסק אתתא כושייתא דאסבוהי כושאי למשה במיערקיה מן קדם פרעה וריחקה ארום לאיתא אסבוהי ית מלכתא דכוש ורחיק מינה.). הנה כי כן אחר שכתב אלדד ומידד היו מתנבאים במחנה, וכתב בעל הטורים ׳מתנבאים׳ נוט׳ מ׳שה ת׳נוח נ׳פשו ב׳גן א׳לקים י׳הושע מ׳כניס. אז ותדבר מרים עם ו׳ החבור כי זה היה דבורם, שלכן לא יכנס לארץ על אודות האשה הכושית אשר לקח בלקוחין גמורים, ולפי שיש במדרש כי כושית נאמר על צפורה, וכמו שפירש רש״י ז״ל, האשה הכושית (במדבר יב, א.). על שם נויה נקראת כושית וכו׳. לכן חזר ואמר כי אשה כושית לקח מתחלה. ואמנם אם היא כושית אף זו מדינית ועתה גירשה ולמה כן. ויאמרו הרק אך במשה דבר ה׳ הלא גם בנו דבר (שם ב.). כלומר הלא גם אנו נביאים, ו׳רק׳ ׳אך׳ רמז לשניהם אהרן ומרים, וכי עמו לבד דבר והלא גם שנינו נביאים ולא פירשנו מתשמיש, ואז א״ל הב״ה אם יהיה נביאכם וכו׳ (שם ו.). כלומר נבואתו גדולה משלכם, ומה שפירש מן האשה אני הוא שצויתיו ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה, כח.). כמ״ש רש״י ז״ל, פה אל פה (במדבר יב, ח.). אמרתי לו לפרוש מן האשה וכו׳. והנה איתא בסוטה פ״א (דף יב:), ותקח מרים הנביאה (שמות טו, כ.). מלמד שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן ואומרת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל, וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כלו אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה א״ל בתי נתקיימה נבואתיך, וכיון שהטילוהו ליאור עמד אביה וטפחה על ראשה א״ל בתי היכן נבואתיך. והיינו דכתיב ותתצב אחותו מרחוק וכו׳ (שמות ב, ד.). לידע מה יהיה בסוף נבואתה ע״כ. ואז ודאי שכיון שעמדה אביה טפחה על ראשה ונזף בה, נהגה נזיפה בעצמה, ונזיפה היא שבעת ימים לבני א״י ואז גם במצרים נהגו מנהג א״י, וכ״ש להיות עמרם אביה מגדולי ישראל שהיה ראוי לה לנהוג כן. ואם עמרם היה חי בזמן הזה שדברה במשה ודאי שהיה גוער בה מחדש כאשר נזף בה מתחלה והיתה צריכה לנהוג נזיפה עוד שבעת ימים אחרים, לכן שפיר קאמר ואביה ירוק ירק בפניה (במדבר יב, יד.). ירוק עתה כאשר ירק מאז הלא תכלם שבעת ימים כבתחילה, וכל שכן וק״ו לשכינה י״ד יום. אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון (בבא בתרא קיא.), לפי שאז נזף בה על לא חמס בכפה ועתה אינם אלא ז׳ ימים ולכן תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף. היינו אחר סמוך מבלי שתשב עוד שבעת ימי׳ אחרים. ובזה יובן מ׳ ז״ל במדרש שוחר טוב מזמור נ״ב. אל תתן את פיך לחטיא את בשרך (קהלת ה, ה.). רבנן אמרי במרים הכתוב מדבר בשעה שדברה במשה שלקתה בבשרה, שנאמר ותדבר מרים וכו׳ (במדבר יב, א.). ואל תאמר לפני המלאך זה משה וכו׳. למה יקצוף, על אותו הקול שהוציאה בפיה על משה הצדיק. וחבל את מעשה ידיך אלו התופים, שנאמר ותקח מרים הנביאה את התוף בידה וכו׳ (שמות טו, כ.). וקשה מאד מאי שייטייהו דתופים לכאן. אמנם איתא שם על פ׳ ותקח מרים וכו׳. וכי מאין יהיה להם תופים אלא ודאי שנביאות היו וידעו שהב״ה עושה להם נסים לפיכך הוציאו תופים ממצרים. וזאת היתה למרים ותקח את התוף בידה. ולכן כשדברה במשה נזכר לה ענין התופים שכיון שהיא נתנבאה עתידה אמי שתלד בן וכו׳. ובלדתו נתמלא כל הבית כלו אורה, היה לה להבין שנבואת מרע״ה היא גדולה משלהם ובדין היה לו לפרוש מאשתו. וז״ש אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, לומר באחיך כי אחינו בשרנו הוא שהיה חוטא לפרוש מאשתו. ואל תאמר לפני המלאך זה משה כי שגגה היא, כמ״ש אשר נואלנו ואשר חטאנו (במדבר יב, יא.). ל׳ אויל כדמתרגם המתרגם דאטפשנא. שהרי היא היתה יודעת מאד מדרגתו של משה, ושגגת תלמוד עולה זדון (אבות פרק ד משנה טז.). וחבל את מעשה ידיך אלו התופים שהוציאה לכבודו של משה לומר שנתנבאה מאז על היותו מושיע את ישראל והוציאה תופים ממצרים. וכיון שלא שתה לבה גם לזאת שייך שפיר למה יקצוף וחבל את מעשה ידיך. אמנם לפי שאין הב״ה מקפח שכר כל בריה, לכן הב״ה טימאה והב״ה טיהרה, ככתוב שם במדרש (ילקוט פ׳ בהעלותך, רמז תשל״ט.), וכדתנן פ״ק דסוטה (דף ט:), מרים המתינה למשה שעה אחת לפיכך נתעכבו לה שבעת ימים כל ישראל, והעם לא נסע עד האסף מרים (במדבר יב, טו.).

נחזור לענין הפרשה. אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג, טז.). וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר עליהם עלו זה בנגב וכו׳ (שם יז.). וראיתם את הארץ מה היא וכו׳ (שם יח.). ומה הארץ אשר הוא יושב בה וכו׳ (שם יט.). ומה הארץ השמנה היא וכו׳ (שם כ.). דק׳ בפסוקים אלה למה המתין להודיענו זה והלא כבר נכתב בתורה שנק׳ יהושע, כמ״ש בפ׳ בשלח ויאמר משה אל יהושע (שמות יז, ט.). ואם נפשך לומר שאז נק׳ על שם העתיד ומקומו בכאן לפי שנתפלל משה עליו י״ה יושיעך מעצת מרגלים. היה לו להקדימו בפ׳ זו כשהזכיר קודם למטה אפרים הושע בן נון, שם היה לו לומר ויקרא משה להושע בן נון יהושע. ועוד קשה מאי עלו זה בנגב, דמאי ׳זה׳, עלו בנגב היה לו לומר. ולמה חזר ואמר ועליתם את ההר, דדי שיאמר עלו בנגב את ההר. עוד קשה מאד במ״ש להם משה וראיתם את הארץ מה היא (במדבר יג, יח.). שנראה שנתן להם מקום לטעות שגם הוא יסתפק בטובתה של א״י ח״ו. ומה חטאו המרגלים כיון שהשיבו לו מה ששאל להם. כי הוא אמר ומה הארץ השמנה היא אם רזה, והם השיבו לו באנו אל הארץ וכו׳ וגם חלב ודבש היא (שם כז.). הוא אמר להם ואת העם היושב עליה (שם יח.). והם השיבו אפס כי עז העם (שם כח.). הוא אמר ומה הארץ אשר הוא יושב בה וגו׳ ומה הערים וכו׳ (שם יט.). והם השיבו והערים בצורות גדולות מאד (שם כח.). ומה חרי האף הגדול הזה והקצף גדול אשר קצף על המרגלים. ועל הכל אניף ידי בה״ו. ותחלה נקדים מ״ש הרח״ו זלה״ה על ענין המרגלים ז״ל, הנה עתה בכניסת הארץ רצה הב״ה שיתעברו נשמות הי״ב שבטים באלו הי״ב נשיאים כדי לתקן אותם שלא יחטאו ועכ״ז לא הועיל, וז״ש ראשי בני ישראל המה (שם ג.). אמנם כשבאו בכוונה רעה נסתלקו מהם העבורים ההם, וזהו וילכו ויבאו (שם כו.). כי וילכו חוזר לנשמות השבטים שהלכו ונסתלקו בחטאם ואח״כ ויבאו אל משה. אמנם ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו (במדבר יד, כד.). שנתוסף בו עיבור נשמת יהודה ולא אירע לה כמו האחרי׳ אבל זה היתה רוח אחרת עמו. אמנם לוי לא שלח מרגל כי לא היה לו חלק בארץ. ולפי שיוסף נחלק לב׳ שבטים מנשה ואפרים הוצרך ללוי שיתגלגל בא׳ מאלו, ולכן משה נתפלל על יהושע שהיה משבט אפרים יה יושיעך וכו׳. ואז נתעבר בו נשמת לוי, וז״ס ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם (שם לח.). כי השאר נסתלקו מהם נשמות השבטים, אך אלו השנים לא נסתלקו מהם, והענין ארוך וערוך גם בילקוט ראובני פ׳ זו, ונלע״ד שזש״ה שלח לך אנשים. שפרש״י ז״ל לדעתך. כי צפה משה שיהיו מתיעצים עצה רעה להוציא דבה על הארץ, ואמנם איש א׳ איש א׳ למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם (במדבר יג, ב.). דהיינו שבכל איש אחד יש מטה אבותיו, וזהו כל נשיא בהם דוקא, שנתעבר בכל א׳ מהם הנשיא שהוא ראש השבט. ואז וישלח אותם משה על פי ה׳. לפי שכלם אנשים שהיו צדיקים, ועוד ראשי בני ישראל המה כדלעיל. עוד שם, והנה כלב הוא גלגולו של אליעזר עבד אברהם, כי לכן נק׳ ברוך ה׳ (בראשית כו, כט.). ולא נסתלקה ממנו נשמת יהודה שנתעברה בו כנז׳. ובזה נלע״ד שיובן הכתוב במשלי י״ז. עבד משכיל ימשול בבן מביש ובתוך אחים יחלק נחלה (משלי יז, ב.). כי בב״ר פ׳ ס׳ פירשוהו על אליעזר עבד אברהם, ולכן ינעם מאד מ״ש ועבדי כלב. שכבר היה עבד אברהם נאמן לה׳, וזהו עקב היתה רוח אחרת עמו מעיקרא וימלא אחרי, וגם עתה זכה לעיבור יהודה שלא נסתלק ממנו, ולכן הלך להשתטח על קברי אבות כדי שיתפללו עליו שגם הוא ינצל מעצת מרגלים, וזהו בכיוון עבד משכיל זה כלב שהיה אליעזר עבד אברהם, ימשול בבן מביש אלו ישראל ששמעו למרגלים. ובתוך אחים יחלק נחלה שנתנו לו את חברון יען אשר מילא אחרי ה׳, ולכן ר״ת מ׳שכיל י׳משול ב׳בן גי׳ כל״ב. וכן י׳משול ב׳בן מ׳ביש ר״ת גי׳ כל״ב. ועליו יפורש הכתוב אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים (תהלים א, א.). שכן אמרו (ילקוט פ שלח, רמז תשמ״ג.), וילכו ויבאו (במדבר יג, כו.). מקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה. ובדרך חטאים לא עמד שעיקם את הדרך והלך לחברון להשתטח על קברי אבות. ובמושב לצים לא ישב כשחזרו. וכמ״ש בילקוט פ׳ זו, כיון שבאו מתור הארץ עמדו ופזרו עצמם בכל שבטי ישראל ועושה עצמו נופל לפניהם ואומר להם אוי לכם בני ובנותי היאך האמוריים עתידים לשלוט בכם, ואין לך מושב לצים גדול מזה ומכלם יצילנו ה׳ לכלב שלא נשתתף עמהם. ולכן אמר אלה שמות האנשים וכו׳ ויקרא משה להושע בן נון יהושע (שם טז.). ואמרו בסוטה פ״ז (דף לד:), אמר לו יה יושיעך מעצת מרגלים. ונלע״ד שיובן עם מ״ש בילקוט ראובני פ׳ בשלח ע״פ אשירה לה׳ כי גאה גאה (שמות טו, א.). כי מי שיש לו גאוה פוגם בשם יה ומסתלקי׳ מאותיות ו״ה וגורם פירוד בשם הקדוש והוא פגם גדול, ולכן לתקונו צריך לכוין בשם י״ה במלואו יו״ד ה״ה שעולה ב׳ פעמים י״ה. וכבר אמרנו שהמרגלים חטאו בשביל גאוה שאמרו כי בכניסתם לארץ ירדו מגדולתם. ולפי שיהושע נהג עצמו בענוה ושפלות, כמ״ש רש״י ז״ל בפ׳ האזינו, הוא והושע בן נון (דברים לב, מד.). ולמה קוראו כאן הושע, לומר שלא זחה דעתו עליו, שאעפ״י שניתנה לו גדולה השפיל עצמו כאשר בתחלתו ע״כ. ופחד מרע״ה שמא ילכד ברשת זו טמנו המרגלים, לכן היסב שמו יהושע יה יושיעך וכו׳. כלומר השם השולט על הגאוה יושיעך מעצת מרגלים. ולכן כתב אחריו וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם עלו זה בנגב (במדבר יג, יז.). כי ז״ה גי׳ י״ב דהיינו י״ב שבטים שנתעברו בהם, ובפרט לוי שנתעבר ביהושע שזכותו תעמוד לכם. אמנם עוד לאלוק מילין למה המתין לומר כאן ויקרא משה להושע בן נון יהושע, כדי לכתוב אחריו ויאמר אליהם עלו זה בנגב. וזה כי ידע משה שעמלק יושב בארץ הנגב, ולעולם היה רצועת מרדות לישראל (תנחומא פ׳ חקת.), ובראשונה אמר ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק (שמות יז, ט.). וכתיב ויחלוש יהושע את עמלק (שם יג.). ולכן גם בפעם הזאת ראוי שיעשה נס על ידו אם יקום עמלק להלחם בהם, ולכן אחרי שקרא להושע בן נון יהושע, כלומר מה שתחלה נק׳ הושע בעבור שנושעו ישראל על ידו עתה יקרא יהושע לשון עתיד, שיושע ה׳ את ישראל על ידו ג״כ. ועוד על שם הכתוב כי יד על כס יהּ (שם טז.). לכן יקרא יהושע, אז אמר משה עלו זה בנגב, כלומר עם זה שהוא יהושע עלו בנגב כי הוא יכניע אותו, ועם זה ועליתם את ההר בלי מכשול כלל, משא״כ כשחטאו וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה (במדבר יד, מה.). וראיתם את הארץ מה היא וכו׳ (במדבר יג, יח.). הנה לא נעלם ממרע״ה טובתה של א״י כי כבר הובטחו ישראל להעלותם לארץ טובה ורחבה. אך להיות שהעם היושב בה ודאי שהיו גבורים, לכן הקדים ואמר להם כי יש ארץ מגדלת גבורים וזה מטובתה ושבחה של ארץ, וזהו וראיתם את הארץ מה היא מהעם היושב עליה שאם חזק הוא וגבור זה מורה על טובתה של ארץ, וגם אם היא מרובה באוכלוסין זה אות ג״כ על היותה מאויר טוב ויפה. ואמנם יש ג״כ דבר אחר לראות ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה, כלומר אם היא ארץ רחבת ידים ואין בה מחסור כל דבר, וגם זה תראו מהערים אשר הוא יושב בהן אם במחנים אם במבצרים, כי כן אמרו בכתובות פי״ג (דף קי:), שישיבת כרכים קשה. ופרש״י ז״ל, שהכל מתישבין שם ודוחקי׳ ומקרבי׳ הבתים זו לזו ואין שם אויר. אך מצד אחר בכרך שכיחי כל מילי, וא״כ מזה תשפטו מה הארץ, דאם יש כרכים הרבה הוא סימן שהארץ שבעה וטובה. ומה הארץ השמנה היא אם רזה היש בה עץ אם אין, אם היא שדה הלבן או שדה האילן זה סימן על שמנוניתה או להפך, ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו. כלומר בנגב ובהר כמו שאמרת לנו, ושם היתה חברון שהיא טרשין של א״י ועכ״ז גם היא זבת חלב ודבש וזה פריה וכ״ש שאר המקומות של א״י, אפס כי עז העם היושב בארץ (במדבר יג, כח.). משה אמר החזק הוא הרפה, והם אמרו כי עז העם לא כי חזק, וכונתם לומר כי הם עזי פנים לא ישובו מפני כל. ועוד והערים בצורות גדולות מאד. שצריך עם רב כדי להקיפם להלחם עליהם, וגם ילידי הענק וכו׳.

ובמדבר רבה פ׳ י״ו. באנו אל הארץ (שם כז.). אפס כי עז העם (שם כח.). כך דרכן של מספרי לשון הרע פותחין בטובה ומשלימין ברעה. הוקשה לו כי מרע״ה א״ל וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה. ואח״כ ומה הארץ השמנה היא אם רזה. כדי שאם ישמעו תחלה עזות העם. ולפי זה ירך לבכם. הנה בשמוע אח״כ טובת הארץ יתחזק לבבם לומר עלה נעלה ונלחם בם כדי ליכנס לארץ יפה כזו. כי דרך התגרים להראות תחלה הפסולת ואח״כ השבח, וכן ישמעו רעת העם תחלה ואח״כ טובת הארץ. אך המה ברשעתם הפכו הדבר ותחלה אמרו באנו אל הארץ וכו׳ כדלעיל. ואח״כ דברו בגנות העם היושב בה שא״א לכובשם מפני עזותם וגבורתם, ובזה ויניאו את לב בני ישראל. כי זה דרכם של מספרי לה״ר לפתוח בטובה ולהשלים ברעה כי הכל הולך אחר החיתום. ויהס כלב את העם אל משה (שם ל.). איתא בסוטה פ״ז (דף לה.), אמר רבא שהסיתן בדברים, דחזייה ליהושע דקא משתעי אמרי ליה דין ריש קטיעא ימלל, אמר כלב אי משתעינא אמרי בי מילתא וחסמין לי, אשתקינהו ברישא הדר אמינא להו. א״ל וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם, סברי בגנותיה קא משתעי אשתיקו, א״ל והלא הוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן אם יאמר עשו סולמות ועלו לרקיע לא נשמע לו עלה נעלה וירשנו אותה ע״כ. הנה לעיל כתבנו כי יהושע פני לבנה, ולכן קראוהו דין ריש קטיעא, ר״ל ראש שנחתכה גדולתו שאעפ״י שיהיה לראש לא תהיה גדולתו שלימה כשל משה פני חמה כי נקטעה והיתה לפני לבנה בלבד. לכן אמר כלב אם אני מדבר נגדם להדיא גם בי ידברו עתק שאני עושה כדי לקיים גדולתי כמו שיהושע בהכנסו לארץ יהיה לראש גם אני כן, ולכן הראה עצמו כמבזה למשה, וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם שלא הזכירו בשמו רק בן עמרם דרך ביזוי, וכיון ששתקו א״ל והלא הוציאנו ממצרים, ולא היה עבד יכול לצאת משם. וקרע לנו את הים כנגד הטבע. והוריד לנו את המן מן השמים מה שבנוהג שבעולם הלחם עולה מן הארץ. אם יאמר לנו עשו סולמות וכו׳. כי לעתיד לבא עתידה ירושלים שתגבה למעלה והעננים מעלים אותם אליה, כמ״ש בפ״ה דב״ב (דף עה:). והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו (במדבר יג, לא.). ואיתא בסוטה פ״ז (דף לה.), א״ר חנינא בר פפא דבר גדול דיברו מרגלים באותה שעה כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם. ופרש״י אם הפקידם שם, בעל הבית אדון העולם. ויובן אצלי עם מ״ש בירושלמי דתעניות פ״ב (דף ט.) ז״ל, א״ר לוי מהו ארך אפים מרחיק רגז, למלך שהיו לו שני לגיונות וכו׳. כך אמר הב״ה אף וחימה מלאכי חבלה הן הרי אני משלחן לדרך רחוקה שאם מכעיסין אותי ישראל עד שאני משלח אצלן ומביאן, ישראל עושין תשובה ואני מקבל תשובתן, הה״ד באים מארץ מרחק מקצה הארץ ה׳ וכלי זעמו וכו׳ (ישעיה יג, ה.). ולע״א שנועל בפניהם, שנאמר פתח ה׳ את אוצרו ויוצא את כלי זעמו וכו׳ (ירמיה נ, כד.). ז״ש המרגלים שאם הב״ה הפקיד שם כלי זעמו דהיינו אף וחימה, כדכתיב שפוך חמתך אל הגוים (תהלים עט, ו.). הם כל כך תקיפים שאינו יכול להציאם משם. ובפ׳ חלק (סנהדרין קד:), פצו עליך פיהם (איכה ב, טז.). אמר רבא אמר רבי יוחנן מפני מה הקדים פ״ה לעי״ן, בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם. ופרש״י ז״ל, שהקדימו מאמר פיהם עד שלא ראו בעין. הכונה כמ״ש וילכו ויבאו (במדבר יג, כו.). מקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה. הרי שקודם שהלכו לרגל את הארץ אמרו בפיהם לבא ולהוציא דבה על הארץ מה שעדין לא ראו בעיניהם. ועוד יובן עם מ״ש בתנחומא פ׳ זו, ונהי בעינינו כחגבים (שם לג.). אמר הב״ה ויתרתי עליה אלא וכן היינו בעיניהם מקפיד אני, וכי יודעים הייתם מה עשיתי אתכם בעיניהם מי יאמר לכם שלא הייתם בעיניהם כמלאכים. ז״ש שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם. וכן מ״ש וגם ילידי הענק ראינו שם (שם כח.). לא היה אלא כלב שהלך עד חברון ושם אחימן ששי ותלמי וכו׳. ובמס׳ יהושע כ״ב. ולא אמרו ד׳. ולא אמרו לעלות עליהם לצבא, שם (יהושע כב, לג.). ולא אמרו איה ה׳ המעלה אותנו מארץ מצרים, ירמיה ב׳ (ירמיה ב, ו.). ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה׳ אלקינו, ירמיה ה׳ (ירמיה ה, כד.). ולא אמרו העוברים ברכת ה׳ אליכם, תהלים קכ״ט. הרי זה מורה חטאם של מרגלים שאם היו הולכים בלב שלם להאמין בה׳ ובמשה עבדו היו הם עצמם לוכדים הערים, כמ״ש וילכדו את יעזר (במדבר כא, לב.). ופרש״י ז״ל, המרגלים לכדוה. והם חזרו ויניאו את לב בני ישראל (במדבר לב, ט.), ולא אמרו לעלות עליהם לצבא. וזה בעבור שלא האמינו ולא אמרו איה ה׳ המעלה אותנו מארץ מצרים המוליך אותנו במדבר בארץ ערבה ושוחה. והוא מ״ש לעיל מ׳ הספרי, ר״ש אומר גנות גדולה היתה בידיהם של ישראל וכו׳ כדלעיל. ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה׳ אלקינו, שהבטיחם להביאם אל ארץ טובה ורחבה. והנה בדרוש אחר לפ׳ זו פירשנו פ׳ הארץ אשר עברנו בה וכו׳ (במדבר יד, ז.). אם חפץ בנו ה׳ וכו׳ (שם חץ). שהכונה כי אפי׳ דרך העברה בעלמא הרגשנו בטובתה, ואם ראו שיושביה מתים לא היה זה מרוע טבע הארץ, אדרבא משם נראה כי אינם הכנעניים יושבי הארץ אלא ראויה לישראל וע״ש בארוכה (‏חלק א׳‏ - דרוש ל״ו לפרשת שלח והפטרה.). ז״ש ולא אמרו העוברים שהם המרגלים ברכת ה׳ אליכם, כמ״ש אם חפץ בנו ה׳ ונתנה לנו. כי לנו ראויה ולא לכנעניים אשר הם בתוכה עתה.

ונבאר עתה מאמר תמוה בילקוט פ׳ זו, והוא בתנא דבי אליהו רבה פ׳ כ״ט וז״ל בילקוט, וישלח אותם משה (במדבר יג, ג.). אמר להם אל תכנסו כגנבים, אם יאמרו לכם על מה באתם עלינו אמרו להם על חמש תאנים ועל חמש רמונים ועל אשכול א׳ של ענבים. אם יאמרו לכם שמא לעקור אילני ע״א ולקוץ אשירה באתם עלינו אמרו להם לא. נכנסו כשלוחים ויצאו כחמרים והגיעו לחברון ונטלו משם ה׳ תאנים וה׳ רמונים ואשכול אחד של ענבים, צווח בהם תלמי צווחה אחת ונפלו על פניהם ארצה, התחילו מנשבין באפם עד שנתישבה דעתן עליהם, א״ל על מה באתם עלינו והלא כל העולם כלו של אלקיכם הוא ולמי שהוא רוצה נותנו, שיגרום בשלום ולא הרגום, ובשכר זה שייר הב״ה מהם עד גלות הבית האחרון עכ״ל. והמ׳ הזה כולו מקשה אין די באר אותו. אמנם בהקדמה הנכונה שפי׳ לעיל כי י״ב שבטים נתעברו במרגלים, ועוד שם שלכן אמר להם יוסף מרגלים אתם (בראשית מב, ט.). הנה במדרש תנחומא פ׳ מקץ אמר שצוה להם יעקב אל תכנסו בשער א׳ ואל תעמדו במקום א׳ שלא תשלוט בכם עין רעה. ולכן נכנסו בעשרה שערים, ולזה א״ל יוסף לא כי ערות הארץ באתם לראות (שם יב.), למה לא נכנסתם בשער א׳. בשביל זה צוה משה למרגלים אל תכנסו כגנבים, דהיינו לפזר עצמכם וליכנס בשערים רבים רק תהיו לאגודה אחת כי זכותא דרבים עדיף, דבשלמא בבני יעקב שהיו כלם בני איש א׳ וכלם גבוהי הקומה היתה יכולה לשלוט בהם עין הרע אבל כאן אין פחד מזה. ועוד שבני יעקב היו הולכים לקנות שבר ביתם ולעמוד שם זמן מיוחד, אבל אלו עיקר הליכתם היתה דרך העברה לרגל את הארץ ולא להתעכב כלל, וזה רמוז בפ׳ עלו ז״ה בנגב (במדבר יג, יז.). שגי׳ י״ב כדלעיל, ורמז להם שילכו כלם כאחד. ובשביל זה יש חשש שיאמרו להם על מה באתם עלינו, ולזה א״ל אמרו להם על ה׳ תאנים ועל ה׳ רמונים ואשכול א׳. כי כל א׳ מהם יטול דבר א׳, שכיוון מרע״ה לעשותם שלוחי מצוה שלא יוזקו לא בהליכתם ולא בחזירתם. וכן עשו ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד (שם כג.). שכבר פי׳ לעיל בשם הזהר דיהושע וכלב נטלו אשכול, וישאוהו במוט בשנים (שם.). וזה כיוון מרע״ה שיכרתו אשכול ויביאוהו בשנים כי נצנצה בו רוח הקדש, ומן הרמונים ומן התאנים היינו ה׳ רמונים וכן התאנים ה׳ תאנים כדי שכל א׳ יזכה במצוה. נכנסו כשלוחים כמו שצום משה ויצאו כחמרים, דתנן (קדושין פרק ד משנה יד.) החמרים רובם רשעים. והטעם כמ״ש הר״ב בפ״ד דקדושין, כשלנים בדרכים ולוקטים עצים ופירות מן הכרמים. אף כאן לפי שלא כיונו ליקח הפירות לשם מצוה אלא דוקא בכונה רעה לומר כשם שפריה משונה כך עמה משונה. לפיכך דימם לחמרים, והגיעו לחברון ונטלו משם וכו׳. אעפ״י שכלב לבדו הלך להשתטח על קברי אבות עכ״ז על כלם כתיב ויעלו בנגב. שעלו עד ההר חברון ונטלו משם דוקא שהיא טרשין של א״י כדי לחזק את דבתם כשם שפריה משונה כנז׳. צווח בהם תלמי וכו׳. ואילו רצו להרגם היו עושין כי כיון שנסתלק מהם עיבור השבטים הרי הם כמתים וכל הרוצה להזיקם היה מזיקם, וכן רמז במס׳ בפ׳ זו, ונהי ב׳, ונהי בעינינו כחגבים (במדבר יג, לג.). ונהי כטמא כלנו (ישעיה סד, ה.). להורות שכבר יצתה נשמתם והיו כמת שמטמא. התחילו מנשבין באפם כדי להחיותם וכו׳. והשאר מובן. הנה כי כן ישראל מאמינים בני מאמינים. היה להם להאמין בשומר אמונים. ולא לשלוח מרגלים שהחליפו דבורם עשרת מונים. ומתו במדבר כל הזקנים. אך יבא היום כי גם שב גם ישיש יחזרו לאיתנים. ויכנסו לארץ דשנים ורעננים. והשיב לב אבות על בנים. במהרה בימינו אמן. בילא״ו.