דרוש נ״א לנשואין

ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת (בראשית ב, כג).

במדרש (בראשית רבה פ׳ כ), ארבע תשוקות הן, אין תשוקתה של אשה אלא לאישהּ, שנאמר ואל אישך תשוקתך (בראשית ג, טז). אין תשוקתו של יצר הרע אלא על קין וחביריו, שנאמר ואליך תשוקתו. אין תשוקתן של גשמים אלא על הארץ, שנאמר פקדת הארץ ותשוקקה (תהלים סה, י). ואין תשוקתו של הב״ה אלא על ישראל, שנאמר ועלי תשוקתו (שיר השירים ז, יא) ע״כ.

יצדקו האנשים ויתהללו הטוב והערב והמועיל יחד כלם בנושא אחד. לא כן בהפרדה כי יש דבר שהוא ערב ואינו מועיל כרוב המאכלים והפירות ודומיהן שהם ערבים לחיך אבל אינם מועילים לגוף האדם אדרבא הם מזיקין אליו. ולהפך יש דברים מועילים, כגון התרופות והסמים המועילים אבל אינם ערבים לחיך. אבל הטוב במה שהוא טוב הוא מועיל וערב. ואלה שלשתם נתיחדו בתורה הקדושה, כמ״ש טוב טע״ם ודעת למדני (תהלים קיט, סו). טוב ערב מועיל. ויכול אני לומר מט״ע ה׳ להתפאר. ואיתא בשמות רבה פ׳ ל״ג. כי לקח טוב נתתי לכם. יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב ואין בו כסף, יש בו כסף ואין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף, שנאמר אמרות ה׳ אמרות טהורות כסף צרוף (תהלים יב, ז). יש בו זהב, שנאמר הנחמדים מזהב ומפז רב (תהלים יט, יא). יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים, כרמים ולא שדות, אבל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים, שנאמר שלחיך פרדס רמונים (שיר השירים ד, י״ג). יש לך אדם לוקח מקח ובני אדם אינם יודעים מה הוא, אבל משכר הסרסור נתודע מה לקח. כך התורה אין אדם יודע מה היא, אלא משכר שלקח משה, שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו (שמות לד, כט) ע״כ. כי הנה כנגד הטוב אמר יש בו זהב, כי הכסף והזהב טובים לאדם וכל מעיניו בם, וכן כתוב וזהב הארץ ההיא טוב (בראשית ב, יב). ואמרו על זה בבראשית רבה פ׳ י״ו. טובוי דאיהו בביתא, טובוי דהוא בלויתא. טובה גדולה חלק הב״ה לעולמו, אדם פורט זהוב א׳ והוא מוציא ממנו כמה יציאות. לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא בשביל בית המקדש. שנא׳ וזהב הארץ ההיא טוב. כד״א ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג, כה) ע״כ. קשיא ליה בכתוב וזהב הארץ ההיא טוב, שנראה שיש זהב אחר שאינו טוב, והלא כבר כתיב אשר שם הזהב (בראשית ב, יא). כלומר שאינו אלא שם. לכן פי׳ שמילת טוב רומז שהזהב הוא טוב לכל, כי גם להולך בדרך טוב הוא מאד, שהוא מעט המחזיק את המרובה. ועוד נקרא טוב לרמוז שלא נברא הזהב אלא בשביל בה״מ, ההר הטוב הזה. ועל כן אמר הכתוב ביחזקאל ז׳. כספם בחוצות ישליכו וזהבם לנדה יהיה (י״ט). דייק כספם וזהבם שיוחדוהו לעצמם ולא רצו לעשות בו צדקה וחסד, ולא האמינו כי לי הכסף ולי הזהב אמר ה׳ צבאות. ולכן כספם וזהבם לא יוכל להצילם ביום עברת ה׳, לא יועיל הון ביום עברה. נפשם לא ישבעו ומעיהם לא ימלאו, כי לא יהנו ממנו בעה״ב בעבור שלא שמרו ברית אלקים לעשות ממנו צדקה וחסד. וגם לגופם לא יהנו, כי בבוא הרעב אין כסף וזהב נחשב לכלום. כי מכשול עונם היה, ומהו זה המכשול עון, וצבי עדיו לגאון שמהו (יחזקאל ז, כ). כלומר הזהב שהוא כל כך חשוב, שהב״ה בראו לכבודו בשביל בה״מ, והם נשתמשו ממנו להכעיסו כי צלמי תועבותם עשו בו, וגאון הוא בה״מ, שנ׳ הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם (יחזקאל כד, כא). ולכן אמר כי מי שלוקח מקח והוא טוב עכ״ז אינו טוב בהחלט, כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו. לא כן התורה יש בו כסף אלו המצות, שכן דרשו בקהלת רבתי. אוהב כסף וכו׳ (ה, ט). אוהב מצות לא ישבע מן המצות. ולכן נק׳ כסף צרוף, שכן אז״ל לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את ישראל. ויש בו זהב זו התורה, שנ׳ הנחמדים מזהב ומפז רב. שהם טובים וגם ערבים לחיך ומתוקים מדבש ונופת צופים. יש אדם לוקח שדות, שהם כנגד הערב, לעשות חטים ושעורים שעושים בהם לחם לאכול, אבל לא כרמים שמהם היין, וחכך כיין הטוב. וכן להפך. אבל התורה יש בו שדות הם פשטי התורה, הכל צריכין למרי חיטייא, ויש בו כרמים הם הסודות, שכן יי״ן גי׳ סוד. ומייתי לה מדכתיב שלחיך פרד״ס רמונים, פ׳שט ר׳מז ד׳רש ס׳וד. וכנגד המועיל אמר יש לך אדם שלוקח מקח ובני אדם אינם יודעים מה הוא, אבל משכר הסרסור וכו׳. כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא, אך ממה שראינו שקרן פני משה בקבלת התורה, הרי הם התועלת הנמשך ממנה, כי גם כל הצדיקים נהנים מזיו שכינה מתוך עסקם בתורה. והוא מש״ה הנחמדים מזהב ומפז רב. הוא הטוב, וזהב הארץ ההיא טוב. ומתוקים מדבש ונופת צופים. הוא הערב. גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. הוא המועיל, כי הוא רב טוב הצפון לצדיקים בעקב, דהיינו לעה״ב. ובמשלי ג׳. אשרי אדם מצא חכמה (יד). הם המושכלות ראשונות שנמצאים בנקל. ואדם יפיק תבונה, להבין דבר מתוך דבר שצריך טורח רב. כי טוב סחרה מסחר כסף (יד). זה הטוב, כי הסחורה של כסף יש סכנה לעוסק בה שמא יעמדו לסטים עליו ליטול ממונו ולהרגו משא״כ בתורה. יקרה היא מפנינים, זה הערב. וכל חפציך לא ישוו בה. כמ״ש בירושלמי דפאה פ״ב, ארטבן שלח לרבינו הקדוש חד מרגליתא טבא, א״ל שלח לי מילא דטבא דכוותה, שלח ליה חד מזוזה וכו׳. ועל המועיל אמר אורך ימים בימינה וכו׳. וכבר פירשנו פסוקים אלה במקומם יע״ש. ואיתא בילקוט ישעיה סי׳ נ״ה. נמשלו ד״ת למים ליין וחלב, מה מים חיים לעולם, אף דת חיים לעולם. זהו כנגד הטוב. מה יין משמח את הלב אף ד״ת כן, פקודי ה׳ ישרים משמחי לב, זהו כנגד הערב. מה שמן יפה לראש ולגוף אף ד״ת כן, זהו המועיל.

ובאיוב כ״ח. לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז. שיובן עם מעשה רב המובא בזוהר פ׳ לך לך דף פ״ח ב׳ בסתרי תורה, שרבי יוסי אמר לרבי אבא, בעינא למלעי באוריתא שיהיה לי עותרא וכו׳, אתא גברא חד ומאנא דפז בידיה, א״ל רבי בעינא למזכי באוריתא ואנא יהיבנא עותרא, קרא עליה רבי אבא לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז וכו׳ ע״ש. ז״ש לא יערכנה זהב וזכוכית, אך מצינו ותמורתה כלי פז, ולבסוף חזר בו רבי יוסי ולא רצה ללמוד אלא מאהבה. עוד מצינו דבר אחר שיוכללו בו הטוב והערב והמועיל, היא האשה אשר נמשלה לתורה כדלעיל. ועליה נאמר מצא אשה מצא טוב (משלי יח, כב). והיא ערבה לאדם, שכן כתוב ושמח מאשת נעוריך (משלי ה, יח). והם אמרו אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה. והמועיל שכן האשה נק׳ לחם, לפי שאמרו ביבמות פ״ו, כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, במה אשה עוזרתו לאדם, אדם מביא חטין חטין כוסס, פשתן פשתן לובש, לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו. וכנגדם אמרו שם בפ״ו דיבמות, א״ר תנחום בר חנילאי כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה. בלא שמחה דכתיב ושמחת אתה וביתך. זהו כנגד הערב. וכנגד המועיל בלא ברכה, דכתיב להניח ברכה אל ביתך. וכנגד הטוב בלא טובה, דכתיב לא טוב היות האדם לבדו. במערבא אמרי בלא תורה, דכתיב האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני (איוב ו, יג). ונלע״ד שז״ש בפ״ב דברכות, הני נשי במאי זכיין, באתנויי גברייהו בי רבנן ומנטרי לגברייהו עד דאתו מבי רבנן. בלא חומה, דכתיב נקבה תסובב גבר (ירמיה לא, כא). ונלע״ד שרומז למ״ש דיינו שמצילות אותנו מן החטא. כמ״ש אם חומה היא, אם מעמיד דברים כחומה, דהיינו שלא ישלוט עליו יצה״ר להחטיאו, כי הוא עומד נגדו כחומה נשגבה. רבה בר עולא אמר אף בלא שלום, שנאמר וידעת כי שלום אהלך (איוב ה, כד). ואיש ואשה שזכו שכינה ביניהם, ושמו של הב״ה שלום, ויקרא לו ה׳ שלום (שופטים ו, כד).

הוא הדבר הכתוב בפ׳ בראשית, ויאמר ה׳ אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו ויצר ה׳ אלקים מן האדמה וכו׳ ויפל ה׳ אלקים תרדמה על האדם ויישן וכו׳ ויבן ה׳ אלקים את הצלע וכו׳. וקשה למה אחרי שאמר אעשה לו עזר כנגדו, הפסיק בענין אחר ולא כתב תכף ומיד ויפל ה׳ אלקים תרדמה וכו׳ ויבן את הצלע. ואעפ״י שבב״ר פ׳ י״ז נתן טעם לזה, באמרו חזר והעבירן לפניו זוגות. אמר לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג, ולאדם לא מצא עזר כנגדו, מיד ויפל ה׳ אלקים תרדמה. עדין יקשה שהיה לו להמתין לסמוך לא טוב היות האדם לבדו לויפל, ויאמר תחלה ויצר וכו׳ ולאדם לא מצא עזר כנגדו, ואח״כ ויאמר לא טוב היות וכו׳. ועוד קשה למה לא ברא אדם וחוה כל א׳ לעצמו כשאר הנבראים, ולמה ויקח אחת מצלעותיו. ועוד מה היתה כונתו של אדם לומר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי. אמנם צפה הב״ה שהאדם עתיד לחטוא, ולכן אחר שצוה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו וכו׳. אמר לא טוב היות האדם לבדו וכו׳. שאם בא לחטוא תעמוד האשה נגדו ולא תניחנו לחטוא. ולכן כשחטא וא״ל הב״ה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת, א״ל אדה״ר האשה אשר נתת עמדי. כלומר תקנתך היתה קלקלתי, כי מה שחשבת שהאשה תזהירני ולא תניחני לאכול מן העץ היא נתנה לי, דאל״כ למה ליה למימר האשה אשר נתת עמדי, רק היה לו לומר אשתי נתנה לי. אך הכונה כי מה שחשבת שהאשה תזהירני אדרבא החטיאתני. וזהו הטעם שאז״ל כאן כפר בטובה. לפי שהיל״ל אשתי נתנה לי, אך באמרו האשה אשר נתתי עמדי, כפר בטובתו ית׳ ששינה אותו משאר הנבראים לתת לו אשה מיוחדת לו ולא כשאר הנבראים שיש להם כמה נקבות. וז״ש אעשה לו עזר כנגדו, שתהיה תמיד עמו. ולמען יראה האדם מה בינו לכל שאר הנבראים, ויצר ה׳ אלקים, שהביאם אל האדם לקרוא להם שמות, כי בזה יבחין ההפרש שבינו לבין כל שאר הנבראים. והוא מ״ש בפ׳ ר״א פרק י״ב ז״ל, עד שהיה לבדו נקרא שמו אדם, ר״י בן קרחה אומר על שם ב״ו נק׳ שמו אדם, ומשבנה לו עזר אשה נק׳ שמו איש והיא אשה, מה עשה הב״ה נתן שמו ביניהם י״ה וכו׳. כי לכן נאה לקרותה אשה, שלוקחה מן האיש. ובראות אדם שכל הנבראים היו זכר ונקבה, ולאדם לא מצא עזר כנגדו, נתאוה גם הוא לנקבה ותבעה בפיו כמ״ש בב״ר פ׳ י״ז. ואז ויפל ה׳ אלקים תרדמה וכו׳ ויקח אחת מצלעותיו. ותרגם יונתן ונסיב חדא מעלעוהי היא עלעא תליסרית דמן סטר ימינא. הכונה כי כדי שתהיה אהבה עזה ביניהם לקח מצלעו הי״ג, שגי׳ אח״ד וגם גי׳ אהב״ה, כדי שתהיה אחדות גמורה ביניהם, ומצד הימין נצבה שגל לימינך (תהלים מה, י). עוד יובן אעשה לו עזר כנגדו עם מ״ש בב״ר פ׳ כ׳. ז״ל, הכל משמשין פנים כנגד עורף חוץ מג׳ שמשמשים פנים מול פנים, מפני שהשכינה דברה עמהם, ואלו הן אדם ונחש ודג ע״כ. ז״ש אעשה לו עזר כנגדו ממש, דהיינו פנים כנגד פנים. ולהורות לאדם מעלתו על שאר הב״ח, וייצר ה׳ אלקים את כל חית השדה ואת כל עוף השמים וכו׳. לאפוקי הדגים. והנחש לא הוזכר לפי שהיה הולך בקומה זקופה כאדם, ולאדם לא מצא עזר כנגדו, ואז ויפל וכו׳. ויבן ה׳ אלקים וכו׳. בב״ר פ׳ י״ח. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר ויבן כתיב, התבונן מאין לבראתה, אמר לא אברא אותה מן הראש שלא תהא מקלת ראש, לא מן העין שלא תהא סקרנית. ולא מן האוזן שלא תהא צייתנית. ולא מן הפה שלא תהא דברנית. ולא מן הלב שלא תהא קנתנית. ולא מן היד שלא תהא משמשנית. ולא מן הרגל שלא תהא פרסנית, אלא ממקום שהוא צנוע באדם וכו׳. הרי אלה שבעה דברים האמורים במשלי, עינים רמות וכו׳. שכיון הב״ה להרחיקה מן העבירה. כי עינים רמות בשביל זה לא ברא אותה מן העין, שלא תהא רואה יותר מן הראוי ותבא לחטוא, כי עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו. לשון שקר לא מן הפה שלא תהא דברנית, כי על ידי הדבור היא באה לידי עבירה, כמ״ש בשלומית בת דברי. ידים שופכות דם נקי, לא מן היד שלא תהא משמשנית, והגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו, וזהו וידים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות און, לא מן הלב שלא תהא קנתנית, שהקנאה מביאה לידי חטא ועון. רגלים ממהרות לרוץ לרעה, ולא מן הרגל שלא תהא פרסנית, שר״ל הולכת ושבה. כי כל כבודה בת מלך פנימה. יפיח כזבים עד שקר. הוא מ״ש לא אברא אותה מן הראש שלא תהא מקלת ראש, כי זה מרגיל אותה לערוה, ואומרת שקר לבעלה, ממך אני מעוברת. ומשלח מדנים בין אחים, לא מן האזן שלא תהא צייתנית, שכן דרכן של מספרי לשון הרע שהולכים לשמוע מה בפיהם של בני אדם כדי לספר לשון הרע ולילך רכיל. עוד נלע״ד כי כשנדקדק באלה נמצא שכלם היו בחטא אכילת עץ הדעת, והב״ה כיון להרחיקה מהם. הוא אומר לא אברא אותה מן הראש שלא תהא מקלת ראש, והיא הקלה ראשה עם הנחש לדבר עמו, כ״ש למה שאמרו בב״ר סוף פ׳ י״ח. שראה אותם מתעסקים בדרך ארץ ונתאוה לה. ולא מן העין וכו׳. וכתיב ותרא האשה. שראתה דבריו של נחש. ולא מן האזן וכו׳. והיא הטתה אזן לדברי הנחש שאמר לה והייתם כאלקים יוצרי עולמות. ולא מן הפה וכו׳. והיא הרבתה לדבר עם הנחש והוסיפה על הצווי באמרה ולא תגעו בו. ולא מן הלב וכו׳. והיא קנאה באדם ואמרה עכשיו אני מתה והב״ה עושה אשה אחרת ונתנה לאדם, ולכן ותתן גם לאישה עמה ויאכל. ועוד שקנאה להב״ה באמור לה הנחש מאילן זה אכל וברא את העולם. ולא מן היד וכו׳. והיא ותקח מפריו ותאכל. ולא נטלה עצה מבעלה. ולא מן הרגל, שדחפה עד שנגעה באילן. ואמנם בדברים רבה פרשת תצא, לא מנה אלא חמשה דברים, והשמיט לא מן הראש ולא מן הלב, והטעם לפי שסיים המ׳ וז״ל, ואע״פ כן לא הועיל כלום, וכל מה שנתכוון הב״ה שלא יהא בה, כולן בכשרות שבהן. אמר הב״ה לא אברא אותה מן העין שלא תהא עינה רמה, חוה כתיב בה ותרא האשה. לא אברא אותה מן האזן שלא תהא צייתנית, ושרה שומעת. לא אברא אותה מן היד שלא תהא גונבת, ותגנוב רחל את התרפים, לא אברא אותה מן הרגל שלא תהא פרדנית, ולאה כתיב בה ותצא לאה לקראתו. לא אברא אותה מן הפה שלא תהא דברנית, ומרים הצדקת כתיב בה ותדבר מרים ע״כ. אך מן הראש שלא תהא מקלת ראש לא שייך בצדקניות כלל, וכן מן הלב שלא תהא קנתנית. ואעפ״י שכתוב ותקנא רחל באחותה, כבר פי׳ רז״ל שקנאה במעשיה הטובים. ואף גם אלו שמנו חכמים כלן לשם שמים נתכוונו, כי בחוה כתוב ותרא האשה. ואז״ל שלשה דברים נאמרו באותו העץ, יפה לעינים ומוסיף חכמה וטוב למאכל, והיא נתכונה להוסיף חכמה. ושרה שומעת מתאותה לכן שמעה דברי המלאך. ותגנוב רחל את התרפים, להפריש לאביה מע״א נתכונה. ותצא לאה לקראתו, כך אמרו שם בב״ר. צפה הב״ה שלשם שמים נתכונה להעמיד שבטים. ולכן יצא משם יששכר שגדול בתורה משאר השבטים. ותדבר מרים, שנתכונה לש״ש שסיפרה לה צפורה שפירש ממנה, ועיין מ״ש במקומו. ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי. יובן עם מ״ש בסנהדרין פ״ב, אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה. ועוד שם, לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים. ז״ש זאת הפעם דוקא עצם מעצמי וכו׳. כי הנה אמרו בנדה פ״ג, אביו מזריע לובן שממנו גידין ועצמות וכו׳, ואשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר וכו׳. אבל חוה כלה נבראת מהב״ה מצלעותיו של אדם. ולכן אמר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, כלומר כל מה שנותן האיש והאשה הכל ממני, אבל מכאן ואילך לא יהיה כן רק אביו מזריע לובן ואמו מזרעת אודם. לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, לשון נופל על לשון. ובפר״א פ׳ י״ב ז״ל, הפיל עליו שנת תרדמה וישן לו, ולקח עצם מעצמיו ובשר מלבו ועשאה עזר והעמידה כנגדו. וקשה שהרי בב״ר כדלעיל אמר ולא מן הלב. ואפשר שבשביל זה לא כתב בפ׳ תצא ולא מן הלב, לפי שיש סברא שלקחה מן הלב. וכדי שלא יחלוקו החכמים זה עם זה נלע״ד שמ״ש בב״ר. ולא מן הלב. ר״ל שלא לקח כלה מן הלב רק מקצתה, כמ״ש בפר״א ולקח עצם מעצמיו, דהיינו מצלעותיו ובשר מלבו במקצת, והיה זה כדי שיהיו כמים הפנים לפנים ולב האדם לאדם. ולכן אמר על כן יעזוב איש, כלומר על כן, שרק זאת הפעם כנ״ל, ומכאן ואילך אביו ואמו שותפים ביצירת הולד, יעזוב וכו׳ ודבק באשתו דוקא והיו לבשר א׳, שמשניהם והיה הולד לבשר א׳, ובזה נבין מ״ש בפ׳ הרואה, בעובדא דבר הדיא דצעריה לרבא ולבסוף נמסר למלכות, כפתוה בתרי ארזי בחבלא ושרו לחבלא עד דאסתליק. ופרש״י נחלק לשנים ע״כ. וצריך להבין דמאי מדה כנגד מדה איכא הכא. אמנם אמר לעיל שא״ל רבא, כלהו מחילנא לך בר מברתיה דרב חסדא, דהיינו אשתו שהיתה בת רב חסדא, כי דכר בלא נוקבא פלג גופא הוי, והוא גרם לרבא שמתה אשתו ונשאר פלג גופא לשנים, והוא מ״ש עוד שם שאמר רבא לא מחילנא ליה עד דאסתליק רישיה. להורות כי הוא גרם להחלק הראש, דהיינו האיש מאשתו, וכן אירע לו. ודוק.

גם שלמה המלך ע״ה הרבה לספר בשבח האשה, והוא מ״ש במשלי ל״א. אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. הכונה כי האשה הכשרה יש לה כח לעמוד כנגד המפתים אותה, ולכן רחוק מפנינים מכרה, כי הפנינים הם נוחים לישבר, אך האשת חיל אינה נוחה להתפתות, ולכן רחוק מפנינים מכרה. ועוד ורחוק מפנינים מכרה, כי הפנינים צריכים שמירה שלא יגנבו ולא יאבדו, אך אשת חיל אינה צריכה שמירה. ואמר מי ימצא, כי האשה נק׳ מציאה. על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. זו אשה כמו שפירשנו במקומו. עוד ורחוק מפנינים מכרה, כי הפנינים צריך לטרוח אחריהם. אך אשת חיל מאת ה׳ נמצאת בהיסח הדעת, כי אם זכו שניהם מזדווגים יחד בלי טורח, וכמ״ש במקומו דכתיב מצא אשה מצא טוב. ובב״ר ריש פ׳ מ״ז. אשת חיל עטרת בעלה, א״ר אחא בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרה בבעלה. הכונה דתנן בפ״ו דיבמות, האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. וכגון דא האשה פטורה מתלמוד תורה, דכתיב ושננתם לבניך (דברים ו, ז.). ולא לבנותיך (רש״י. קדושין לד.). והאיש אינו יכול לקיים פריה ורביה בלא אשה, וכן שנינו אם אין קמח אין תורה, ואמרנו לעיל שהאשה נק׳ לחם, כי אדם מביא חטים חטים כוסס. ז״ש אשת חיל עטרת בעלה, כי בעלה נתעטר בה, שעל ידה מקיים ת״ת ופריה ורביה. והיא לא נתעטרה בבעלה כי אינה חייבת בשניהם. וכל זה מתבאר כנגד הערב, שהאיש יש לו עריבות באשתו. כי כשמזדווג עם בת זוגו ממש יש אהבה ואחוה ביניהם וזווגם עולה יפה. וכנגד המועיל אמר בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר, דאיתא בזהר פ׳ תזריע דף נ״ב א׳. אברהם אע״ג דהוה דחיל חטאה, לא סמיך על זכותא דיליה, ולא בעא קב״ה לאפקא זכותיה אלא זכותא דאתתיה, דירות בגינה ממונא דשאר עמין, דהא ממונא באתתיה זכי לה ב״נ, הה״ד בית והון נחלת אבות ומה׳ אשה משכלת. מאן דזכי באשה משכלת זכי בכלא. ועוד בבא מציעא פ״ד (נט.), א״ר חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר ולאברם היטיב בעבורה. ז״ש בטח בה לב בעלה, כאברהם שבטח בשרה כשנלקחה לבית פרעה ולבית אבימלך, שלא תבא לידי עבירה, ובזכותה ושלל לא יחסר. וז״ש במשלי י״ד. חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו, דאיתא בפסחים פ״ד (נ:), ת״ר המצפה לשכר אשתו וריחים אינו רואה סימן ברכה לעולם, שכר אשתו מתקולתא. ופרש״י נוטלת מאזנים בידה ומהלכת בשוק להשכירן, ושכר מועט הוא ומתבזה אשתו על דבר מועט. והר״ן פי׳ בשם ר״ח מטוה, וקורהו כן לפי שהיא משתכרת לפי המשקל שעושה ממנו, ולפי שמתבזה על כך שמגלה זרועותיה בשעת טוייה ושכרה מועט, קאמר שאינו רואה סימן ברכה ע״כ. זהו בכיוון ואולת בידיה תהרסנו. וגם יובן חכמות נשים בנתה ביתה, על רות שנשאת לבועז כדי להקים שם המת, והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת. וכתיב יתן ה׳ האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל. אך ואולת זו ערפה, בידיה תהרסנו, שחזרה לגלולי בית אביה, ולכן כליון נמחה מן העולם. וזהו ואולת בידיה תהרסנו. ז״ש בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. עוד יובן במ״ש עוד שם במציעא פ״ד (נט.), אמר רב יהודה לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנאמר השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך ע״כ. ז״ש בטח בה לב בעלה, שלא תשטה אשתו, אך צריך ושלל לא יחסר, שלא ימעט מלהביא תבואה בתוך ביתו, שאז יבטח באשתו. וכנגד הטוב אמר גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה, קשה דאם הוא טוב אינו רע, ועוד מאי כל ימי חייה, דאטו כשפחה תגמלהו טוב. אמנם יובן עם מאי דאיתא בפרק ב׳ דברכות, ת״ר גדולה הבטחה שהבטיחן הב״ה לנשים מכל האנשים, שנאמר נשים שאננות. א״ל רב לר׳ חייא נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו בי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ומנטרן לגברייהו עד דאתו מבי רבנן. ונלע״ד שיובן עם מאי דגרסינן בפ״ג דסנהדרין (כו.), הנה ה׳ מטלטלך טלטלה גבר (ישעיה כב, יז). אמר רב טלטולא דגברא קשה מדאתתא. והטעם כמ״ש הרד״ק ז״ל בישעיה כ״ב, לפי שהאשה אף שתלך בגלות תמצא מרחמים עליה ואין גלותה גלות משא״כ האיש. לכן בסימן ל״ב כתוב נשים שאננות קומנה שמענה קולי, וקשה שקראן שאננות, והתנבא על הגלות, ככתוב שם ימים על שנה תרגזנה בוטחות כי כלה בציר וכו׳ (ישעיה לב, י). על אדמת עמי קוץ שמיר תעלה (יג). כי ארמון נוטש וכו׳ (יד). לכן שפיר קאמר גדולה הבטחה שהבטיחן הב״ה לנשים מכל האנשים, כי אף שתלכנה בגלות קרא אותן נשים שאננות, משום דטלטולא דגברא קשה מדאתתא. ולפיכך אמר רב לרבי חייא נשים במאי זכיין, כלומר למה יזכו יותר מהאנשים, שהרי אינן חייבות בת״ת, ואם שומרות ג׳ מצות נדה חלה והדלקת הנר הם כפרת עונם, כמ״ש ז״ל היא שפכה דמו של עולם וכו׳. וא״כ מהו הזכות שיש להן יותר מן האנשים. ואמר באקרויי בנייהו בי רבנן וכו׳. כי כן אמרו גדול הַמְּעַשֶּׂה יותר מן העושה. ואע״פ שזה נאמר במצות הצדקה, נלמוד ממנה לשאר מצות. והנה לפי שכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל. כנגד אלו הנשים זהירות בג׳ מצות. הא׳ באקרויי בנייהו בי כנשתא, כי התורה קרויה לחם, לכו לחמו בלחמי, והנה זוכות להביא בניה׳ לבית המדרש. וכנגד ונחמד העץ להשכיל, באתנויי גברייהו בי רבנן. וכנגד תאוה הוא לעינים, ומנטרי לגברייהו וכו׳. שכן אמרו ע״פ כן יתן לידידו שינה (תהלים קכז, ב). אלו נשותיהן של ת״ח שמנדדות שינה מעיניהן בעה״ז וכו׳. דבשלמא בג׳ מצות נדה וכו׳, ניתנו להם לכפרה ונצטוו עליהן לשומרן. אך אלו הג׳ אינן מצוות והם עושות אותן, ולכן זוכות בהם להיות להם מרחמים בגלותן. זש״ה גמלתהו טוב ולא רע, דהיינו התורה כי לקח טוב נתתי לכם. ובזה ולא רע, דתורה אף בעידנא דלא עסק בה מגנא מן היסורין, ולאו דווקא ביום אלא אף גם בלילה כדלעיל, וכבר דרשו רבותינו בפ״ק דברכות (יב:), ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות. וזהו כל ימי חייה, שאף בלילה לא שכב לבה להמתין לבעלה עד דאתי מבי רבנן. ואלו הג׳ הם הם טוב ערב מועיל, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל הרי הטוב. וכי תאוה היא לעינים הרי הערב. ונחמד העץ להשכיל הרי המועיל. ועל שלשתם הנשים מכפרות כדלעיל, דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה. תנן בכתובות פ״ה (נט:), ר״א אומר אפי׳ הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זמה, ואמרינן עלה בצמר אין בפשתן לא, מפני שהפשתן מסריח הפה ומשרבט השפתים. והטעם מפני שצריך תמיד לשרות החוט ברוק. זהו שבחה של אשת חיל שבודאי אם יש לה צמר טווה בצמר. אך אם אין לה צמר רק פשתן, ודאי שאינה רוצה לישב בטלה. וזהו דרשה צמר ואם אין לה צמר, דורשת אף פשתים. וזהו ותעש בחפץ כפיה, כי מן הדין אינה חייבת בפשתים ואין זה אלא בחפץ כפיה שלא להיות בטלה. היתה כאניות סוחר וכו׳. שנינו שם בכתובות פ״ה (נט:), הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת וכו׳, ארבע יושבת בקתדרא. ופי׳ שם הר״ב ז״ל, דאתא לאשמועינן דאינה הולכת בשליחותו לכאן ולכאן, וז״ל רש״י לא תטרח בשבילו ללכת בשליחות להביא לו חפץ מבית לעלייה, ע״כ. לכן אמר כי אשת חיל אף שהכניסה לו כמה שפחות הולכת אנה ואנה לחפצי בעלה, ממרחק תביא לחמה. ותקם בעד לילה. כתוב בטור א״ה סי׳ פ׳ ז״ל, דחקה ועשתה מלאכה יותר ממה שהאשה חייבת, פסק רב האי שהוא לבעל, ודוקא שדוחקת להרבות במלאכה, כגון שעושה בלילה בשעה שבני אדם ישנים, אבל אם עושה שתים ושלש מלאכות ביחד המותר לעצמה. ור״ח פסק דלא הוי המותר לבעל אלא במותר שלא ע״י הדחק, אבל בכל שדחקה בין שעושה בלילה או שעושה ב׳ וג׳ ביחד, הכל לעצמה ע״ש (דחקה ועשתה מלאכה יותר ממה שהאשה חייבת, פסק רב האי שהוא לבעל אפי׳ ביתרון שבא ע״י הדחק, ודוקא שדוחקת להרבות במלאכה כגון שעושה בלילה בשעה שבני אדם ישנים, אבל אם עושה שתים ושלש מלאכות ביחד, המותר לעצמה. ר״ח פסק דלא הוי המותר לבעל אלא במותר שלא ע״י הדחק, אבל בכל מה שדחקה בין שעושה בלילה או שעושה שתים ושלש מלאכות ביחד, הכל לעצמה. וא״א ז״ל הביא דברי שניהם ולא פסק כמי. והרמב״ם כתב בסתם דחקה ועשתה יותר מהראוי לה המותר לבעלה. וכל אלו המלאכות אין מחייבין אותה לא בכולן ולא במקצתן אלא אם כן יהיה דרך משפחתו ומשפחתה לעשותן, אבל אם אין דרכן לעשותן אינה חייבת בהן.). ז״ש ותקם בעוד לילה. שדחקה עצמה לעשות מלאכה בלילה. ואע״פ שלר״ח המותר לעצמה עכ״ז מאותו המותר, ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. ואפשר עוד שאמר היתה כאניות סוחר, כלפי מ״ש הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת, והיא לא רצתה בזה אלא ממרחק תביא לחמה, שעושה כל המלאכות טחינה ואפייה כדי להכין לחמה. שלש אינה עושה בצמר, והיא דרשה צמר ופשתים. ואם הכניסה שתים אינה מבשלת ואינה מיניקה את בנה, ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, להניק את בנה, וחק לנערותיה, להכין לצורך אכילתם ודוק.

ועדין יש לנו דרך נכון לבאר כל הפסוקים בהתחיל מראש הענין משלי ל׳. דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו. יש לדקדק שהרי ב׳ פעמים כתוב למואל בסי׳ זה, הראשון הוא הנאמר דברי למּואל בשורק המ׳, והשני אל למלכים למֹואל בחולם המ׳ וכן הוא במס׳, ונלע״ד שיובן עם מ״ש בריש מ׳ חזית, למואל שנם לאל בכל לבו, אמר יכול אני להרבות ולא לחטוא ע״כ. וזהו לשבחו של שלמה שאעפ״י שעבר על ולא ירבה לו נשים, לא כיון לחטוא רק סמך על חכמתו ובקש מאת ה׳ שלא יבא חטא לידו, וזהו שנם לאל בכל לבו, שהתפלל לה׳ אני ארבה ולא אסור כי חכמתי תעמוד לי, דדריש טעמא דקרא ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, הא אם לא יסור לבבו יכול הוא להרבות. וזהו למואל בשורק, כמו למול אל, שלבם שלם עם ה׳ אלקיו, והיו דבריו אלה למול אל שיעזרהו שלא תצא תקלה מתחת ידו ולכן קראו מלך, ועוד משא אשר יסרתו אמו, שקבל תוכחת אמו באהבה אעפ״י שהיה מלך. מה ברי ומה בר בטני וכו׳. כתוב בשמואל ב׳ י״ב. וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וכו׳. ופי׳ שם הרד״ק ז״ל, בא אליה בטענה כי היתה נמנעת מלהזקק לו, אמרה לו הילד מת מפני העון, אפילו יהיה לי בן קיימא ממך יבוזו אותו אחיו מפני שבאתי אליך בעון מתחלה. אמר לה דוד האל מחל לו העון והבן הראשון שיהיה לי ממך ימלוך אחרי, כי כן שלח לי האל ע״י הנביא ונשבע לה ע״כ. וזהו מה ברי, לשון נקי כפים ובר לבב. שמאז נתברר לי מחילת העון שיהיה לי בן בר לבב וצדיק ראוי למלוך. ואתה לא כן רצית לחטוא בהרבות לך נשים, ומה בר בטני שאנכי בבטן ידעתיך ונצטערתי הרבה להיות לי בן ממלא מקום אביו. ומה בר נדרי, שכן אמרו בתנחומא פ׳ תזריע, למה היא מביאה קרבן, אמרו רז״ל מאה פעיות האשה פועה כשהיא יושבת על המשבר וכיון שהצרות מקיפות אותה היא נודרת שלא תזקק עוד לבעלה לפיכך מביאה קרבן. וכן הוא בנדה פ״ג (לא:). הרי שני נדרים, האחד בעת לדתה. והא׳ בהביאה קרבנה. ואתה לא השגחת בכל אלה ועברת על לא ירבה לו נשים. לכן אל תתן לנשים חילך. כי תאבד כחך כמ״ש הרמב״ם ז״ל בפ״ד מהלכות דעות משנה י״ט ע״ש (שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים וכל שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים. הוא שאמר שלמה בחכמתו, אל תתן לנשים חילך (משלי לא, ג). כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו, וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומשחיו. ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות. ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה. שניו נופלות. והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חלאים והאלף מרב התשמיש. לפיכך צריך אדם להזהר בדבר זה אם רצה לחיות בטובה. ולא יבעל אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו. ומסיח עצמו לדבר אחר והקשוי בו כשהיה. וימצא כבד ממתניו ולמטה וכאלו חוטי הביצים נמשכים ובשרו חם. זה צריך לבעל ורפואה לו שיבעל. לא יבעל אדם והוא שבע ולא רעב אלא אחר שיתעכל המזון שבמעיו. ויבדק נקביו קדם בעילה ולאחר בעילה. ולא יבעל מעמד ולא מישב. ולא בבית המרחץ ולא ביום שיכנס למרחץ. ולא ביום הקזה. ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך לא לפניהם ולא לאחריהם.). ודרכיך למחות מלכין (משלי לא, ג), דאיתא בויקרא רבה סוף פרשה י״ב. אמרה לו בני דור המבול ע״י שהיו שטופים בזמה נמוחו מן העולם ע״כ. ובזה נלע״ד להבין תיבת מלכין, עם מ״ש שם, הנפילים היו בארץ, שהם עזא ועזאל שהיו מלאכים ונפלו מן השמים וזנו אחרי בנות האדם, ולכן כתוב מלכין בן׳ להקטין אותם, כמו באישון בת עין, שהיא נו״ן ההקטנה, וברבה פרשת במדבר פ׳ י׳. ודרכיך למחות מלכין. כנגד זנות אשת איש הכתוב מדבר, כמ״ד כי השחית כל בשר, למחות ד״ת היועצים אותך טובה, כמ״ד לי עצה ותושיה. ואין מלכין אלא עצה, כמד״א מלכי ישפר עלך. הוי למחות מלכין, כד״א וכתב את האלות האלה וכו׳. אל למלכים למואל. זהו בחולם, לפי שאמרו שם במדבר רבה פ׳ י׳. מה לך אצל מלכים שאומרים למה לנו אל לעשות כמעשיהם. ובויקרא רבה פ׳ י״ב. אין נותנין מלכות למי שמפליג על דברים של אל. ועוד במדרש, ולכך נקרא למואל, שהשליך עול מלכות שמים מעליו, כלומר למה לו אל ע״כ. כל אלה טעמים ראויים למה שינה וקראו למואל בחולם. אל למלכים שתו יין וכו׳. כדפי׳ במ״א. ואחר שגינה הנשים שאינן ראויות, התחיל לשבח הנשים הראויות, ואמר אשת חיל מי ימצא. ואיתא בילקוט משלי ל״א ז״ל, א״ר יצחק בר נחמיא כשם שנתן הב״ה תורה לישראל בכ״ב אותיות, כך הוא משבח הנשים הכשרות בכ״ב אותיות ע״כ. וזה לפי מ״ש בפ׳ הבא על יבמתו, כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה. ועוד כמ״ש לעיל, נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו בי כנשתא וכו׳. והנואף והנואפת עוברים על עשרת הדברות, וכנגד כן הנושא אשה ההוגנת לו כאילו קיים כל התורה כלה שניתנה בכ״ב אותיות, ומצאתי במדרש משלי ז״ל. ד״א אשת חיל מי ימצא וכו׳. אין מונע מן הצדיקים נשים כשרות שהוא מזווג להם, כמו שמצינו באשתו של נח שהיו שקולין מעשיה כנח, לפיכך זכתה עמו ונוצלה ממי המבול. כי כן כתוב כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, והתחיל מאשת נח, דאיתא בב״ר פ׳ כ״ג. ואחות תובל קין נעמה, א״ר אבא בר כהנא נעמה אשתו של נח היתה, ולמה קורין אותה נעמה, שהיו מעשיה נעימים ע״כ. למד זה ממה שהכתוב הזכיר כאן ואחות תובל קין נעמה, מה שלא הזכיר עדין שום אשה. אין זה אלא לפי שהיו מעשיה נעימים. כלומר אעפ״י שהיתה אחות תובל קין הרשע, שתבל אומנותו של קין לוטש כל חורש נחשת וברזל, היא היתה צדקת, עתידה להיות אשתו של נח הצדיק. והנה בזהר פרשת בראשית דף נ״ח ב׳ איתא ז״ל, בקדמיתא לא הוו ידעי למזרע ולמחצד, והוו עבדי פולחנא דארעא בידייהו. כיון דאתא נח אתקין אומנותא להו וכל מנין דצריכין לתקנא ארעא למעבד פירין. וכ״כ בתנחומא פ׳ בראשית ע״פ ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו וכו׳. הנה כי כן נעמה שהיתה אחות תובל קין, למדה מאחיה להכין כלי למעשיהו, וכן מצאתי בז״ח פ׳ בראשית דף ל״א א׳. ואחות תובל קין נעמה, פשטו של מקרא מורה על שהיתה חכמה במלאכת הברזל כמו אחיה תובל קין ע״כ. והיא שלמדה לנח לתקן כלי המחרישה ודומיהם, וזה להיפך מאחיה שתבל אומנותו של קין להכין כלי מות, והיא תקנה כלי המחרישה לתת חיים לאדם בהכין לו בר ולחם ומזון. לכן כתוב עליה אשת חיל מי ימצא, שזיכתה לבעלה ונוצלה עמו מן המבול. ורחוק מפנינים מכרה, שהפנינים נוחים להשבר והיא עמדה באמונתה אף שהיתה בדור שכלו חייב, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ.

בטח בה לב בעלה וכו׳. זו שרה אמנו, שהעשיר אברהם בשבילה, שנאמר ולאברם היטיב בעבורה. כבר כתבנו לעיל ע״פ זה, ולאברם הטיב בעבורה, כי ממונא ע״י דאתתיה זכי לה, וכתבנו במקומו כי לכך אמר אברהם אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך, יתנו לי מתנות. ואיתא בזהר פ׳ לך לך פ״א ב׳ ז״ל, אמרי נא וכו׳. ידע הוה אברהם דכלהו מצראי שטופין בזמה, וכיון דכל האי ידע אמאי לא דחיל על אתתיה וכו׳, אלא בגין דחמא שכינתא עמה. זהו בכיוון בטח בה לב בעלה, שלא יארע לה שום נזק מן המצריים, ולכן שם עצמו בסכנה, ושלל לא יחסר.

גמלתהו טוב ולא רע וכו׳. זו רבקה אמנו שגמלה ליצחק טובה בשעה שמתה שרה אמו. וקשה שהרי רבקה נולדה אחרי מיתת שרה. אך יובן עם מ״ש בב״ר פ׳ ס׳. כל ימים שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אהלה ודלתות פתוחות לברכה, והיתה ברכה מושלחת בעסה, והיה נר דלוק מלילי שבת ללילי שבת, וכיון שמתה שרה פסקו, וכיון שבאת רבקה חזרו, מיד ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו. וכבר קדמנו בעל יפה תאר שאלו הם הג׳ מצות של האשה, נדה חלה והדלקת הנר, והצדקה שעושה האשה הכשרה. ועי״כ הברכה מצויה בבית. ונלע״ד כי אלה הם רמוזים במלת טוב, כי הצדקה כתוב בה בטח בה׳ ועשה טוב. שהיא הצדקה כמ״ש בזהר פ׳ בהר סיני ק״י ב׳. והדלקת הנר, וירא אלקים את האור כי טוב, ולכן אמר גמלתהו טוב, והשנים האחרים רמוזים באמרו ולא רע, שאינה משמשתו נדה, ואינה מאכילתו פת שלא הורם ממנו חלה. ולכן וינחם יצחק אחרי אמו. שאעפ״י שבמות שרה פסקו. בבא רבקה חזרו.

דרשה צמר ופשתים וכו׳. זו לאה שקבלה ליעקב בסבר פנים יפות, דכתיב ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לקראתו וכו׳. לפיכך זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים ונשיאים. וצריך להבין איך שייך בזה דרשה צמר ופשתים. אמנם בב״ר פ׳ ע״ב. אלי תבא. א״ר אבהו צפה הב״ה שלא היתה כונתה אלא לשם שמים להעמיד שבטים, לפיכך וישמע אלקים אל לאה. עמדו שני שבטים גדולים בישראל יששכר וזבולון, יששכר יושב ועוסק בתורה, וזבולון יוצא בימים ונותן לתוך פיו של יששכר, והתורה רבה בישראל ע״כ. והנה בחלקו של זבולון היה ים כנרת ששם היה החלזון, כמ״ש בילקוט ע״פ ושפוני טמוני חול. זה חלזון וכו׳. ומהחלזון היו צובעים הצמר של התכלת שבציצית, ופשתים הם מלכים ונביאים ונשיאים שהיו לובשים אפוד בד, כמ״ש ודוד חגור אפוד בד. וזהו בכיוון דרשה צמר ופשתים, שותצא לאה לקראתו, מתאוה להעמיד שבטים כנז׳.

היתה כאניות סוחר וכו׳. זו רחל שהיתה מתביישת בכל יום ויום, לפיכך זכתה ויצא ממנו בן שהוא דומה לספינה שהיא מליאה כל טוב שבעולם, כך יוסף, ונתקיים העולם בזכותו וכלכל את העולם בשני רעבון. הכונה כי תחלה נתביישה מיעקב על שמסרה סימניה לאחותה, ועוד שכיון שלא ילדה היתה מתביישת ומפחדת שמא תעלה לגורלו של עשו כמ״ש רש״י ז״ל, וכ״כ אסף אלקים את חרפתי. ואיתא בילקוט ע״פ זה, היתה רחל מצירה שתנתן בחלקו של עשו, כאן נאמר אסף אלקים את חרפתי, ואין חרפה אלא ערלה, שנאמר כי חרפה היא לנו. וזה במה שנודע שעשו היה ערל, על כי ויצא הראשון אדמוני, שלא נבלע דמו בתוכו. עוד בב״ר פ׳ ע״ג. א״ר לוי עד שלא תלד האשה הסרחון נתלה בה, לאחר שתלד תלוי בבנה. וכ״כ רש״י ז״ל מי שבר כלי זה בנך, מי אכל וכו׳. וזהו שהיתה מתביישת בכל יום. לפיכך זכתה ויצא ממנה בן וכו׳. שיוסף היה משביר לכל העולם, ונעשה סוחר שקבץ את כל אוכל שבע שנים של השבע, והיה מוכר ביוקר בשני הרעב. והיה זה להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהו קורין אותו גולין. וזהו ממרחק תביא לחמה.

ותקם בעוד לילה וכו׳. זו בתיה בת פרעה, גויה היתה ונעשית יהודית, והזכירו שמה בין הכשרות בשביל שעסקה במשה, לפיכך זכתה ונכנסה בגן עדן בחייה ע״כ. הנה הגלות נקרא לילה, ובפרט גלות מצרים ששעבדו בם בקושי, והיו מעמידין אותן מקרות הגבר למלאכתן, וכבר אז״ל (יבמות כד:): אין מקבלין גרים לימות המשיח, שנאמר מי גר אתך בעניותך עליך יפול. ז״ש ותקם בעוד לילה. שקמה להתגייר בעוד שישראל היו בגלות הדומה ללילה. ואיתא בילקוט פרשת שמות, ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. שהיתה מנוגעת בנגעים קשים ולא היתה יכולה לרחוץ בחמין, וירדה לרחוץ ביאור וראתה הנער בוכה ושלחה ידה והחזיקה בו ונתרפאה. ז״ש ותתן טרף לביתה. דהיינו לגופה, מלשון כי הוא טרף וירפאנו. וחק לנערותיה. שאמרו בסוטה פ״א (יב:), שלפי שנערותיה היו רוצים למחות בידה, בא גבריאל וחבטן בקרקע. והוא מל׳ בחקו חוג (משלי ח, כז). דהיינו שהשליכן לארץ מתות. ועוד לכך נק׳ בתי״ה אותיות תיב״ה, שלפי שהצילה משה בתיבה זכתה להקרא ב״ת י״ה שנתגיירה.

זממה שדה ותקחהו. זו יוכבד שיצא ממנה משה שהוא שקול כנגד כל ישראל שנקראים כרם, שנאמר כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל. כבר אז״ל ויעש להם בתים (שמות א, כא). בתי כהונה ולויה וכן המלכות, שכן משה היה מלך ואהרן כהן גדול, וזהו זממה שדה, שמאז צוה פרעה אם בן הוא והמיתן אותו וכו׳. היא זממה להפרות ולהרבות לישראל, כשדה זו שצומחת מערוגות מטעה בר ולחם ומזון, וכבר אמרו ותחיין את הילדים. שהיו מספיקות להן מזון, ולכן זכתה יוכבד לשדה, אלו הכהנים והלויים ההולכים בשדות ליקח תרומות ומעשרות, ויצאו ממנה משה ואהרן, ובפרט משה ששקול כנגד כל ישראל שנקראו כרם, וזהו מפרי כפיה נטעה כרם, שמשה היה ראש סנהדרין היושבים ככרם, כמ״ש כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה.

חגרה בעוז מתניה וכו׳. זו מרים, שקודם שנולד משה אמרה עתידה אימא שתלד בן שמושיע את ישראל, כיון שנולד וכבד עליהן עול שעבוד, עמד אביה וטפחה על ראשה, אמר היכן נבואתיך ועומד ומרקק בפניה, ועל כל זאת מתאמצת בנבואתה. גם היא היתה אחת מהמילדות ושמה פועה על שפועה לולד. וחגרה בעוז מתניה, כשאמרה לבת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות, ותלך העלמה בזריזות ותקרא את אם הילד. ותאמץ זרועותיה לילדי ישראל שהיתה לוקחתם בזרועותיה ופועה להם, כדי שלא ישמע קולם מן המצריים וישליכום ליאור. ועוד חגרה בעוז מתניה, כשאביה אמר לה היכן נבואותיך. ויובן עם זה מ״ש בפ׳ בהעלותך, ואביה ירוק ירק בפניה. שהכפל הוא להורות כי כבר ירק אביה בפניה כשנתנבאה על משה. ועכ״ז ותאמץ זרועותיה שתתקיים נבואתה.

טעמה כי טוב סחרה וכו׳. זו חנה שטעמה טעם תפלה, לפיכך זכתה ויצא בן ממנו שהיה זוג למשה ואהרן שהיו מאירין לישראל כנרות הללו, כדכתיב משה ואהרן בכהניו ושמואל וכו׳. איתא בילקוט שמואל א׳ א׳, אלקנה ואשתו בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל, ובאים ולנים ברחובה של עיר והיתה המדינה מרגשת, והיו שואלין אותה להיכן תלכו, ואומרים לבית ה׳ שבשילה שמשם תצא תורה ומצות וכו׳, ואומרים להם נלך עמכם, לשנה הבאה ה׳ בתים, לשנה אחרת י׳ בתים, עד שהיו כלם עולים, ובדרך שהיה עולה שנה זו לא היה עולה שנה אחרת עד שהיו כלם עולים, א״ל הב״ה אלקנה אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וזכו רבים על ידך, אני אוציא בן ממך שיכריע את ישראל לכף זכות וכו׳. זהו בכיוון טעמה כי טוב סחרה, שהיה כסוחר שמחזר ומסבב בעירות, מלשון ואת הארץ תסחרו. וכן שם בילקוט, חנה היתה עולה לרגל, אמר לה הב״ה חנה את הרבית בחיילותי, אף אני ארבה חיילותיך, דכתיב כל אלה בנים להימן וכו׳. כי מזה נראה שחנה היתה מרבה להעלות לרגל כל ישראל, כי בראותם שגם היא עולה, וכתיב יראה כל זכורך. ונשים פטורות ואעפ״כ היא עולה, היו כל ישראל מקנאין ועולים. ואמר שטעמה טעם תפלה. הוא מ״ש בברכות פ״ה (לא.), א״ר המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה. ולכן יצא ממנה שנתקבלה תפלתו כשאמר הלא קציר חטים היום אקרא אל ה׳ וכו׳. ויקרא שמואל אל ה׳ ויתן קולות ומטר. והיה שקול כמשה ואהרן שגם הם קוראים ונענים, כדכתיב קורים אל ה׳ והוא יענם. לא יכבה בלילה נרה. שיצא ממנה בן שהיה מאיר עיני ישראל, וכמ״ש ונר אלקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה׳, שיובן עם מ״ש עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל. וזהו לא יכבה בלילה נרה.

ידיה שלחה בכישור וכו׳. זו יעל שלא הרגה בכלי זיין אלא ביתד בכח ידיה, ומפני מה לא הרגתו בכלי זיין, לקיים מה שנאמר לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה. כבר בהפטרת בשלח פי׳ מ׳ זה, ע״ש דברים מתוקים מדבש. ולכן אמר ידיה שלחה בכישור. שהוא לשון הכשר, ליקח היתד ולא החרב, לקיים מ״ש לא יהיה כלי גבר על אשה. ות״א לא יהא תקון זין דגבר על אתתא. והקדים חנה ליעל הגם שיעל קדמה ע״פ מ״ש בשם האר״י זלה״ה, רחב נתגלגלה בחבר ויעל בעלי, וחבר בא בחנה, ולזה אמרה רחב פי על אויבי ע״כ. לפיכך אחרי אמרו על חנה לא יכבה בלילה נרה, שזכתה להוליד את שמואל מברכתו של עלי, שאמר לה ואלקי ישראל יתן את שלתך. ופי׳ בא להורות למה זכתה יעל לבא בעלי, בעבור שקיימה לאו של לא יהיה כלי גבר על אשה. ולכן מאשה באה לאיש ונתקיים בה מנשים באהל תבורך. ועוד רצה לסמוך חנה לבתיה, יוכבד ומרים שזכו להעמיד את מרע״ה שהאיר עיני כל ישראל, כי מרים היא שנתנבאה עתידה אמי להוליד בן וכו׳. וכמותם חנה גם היא העמידה את שמואל ששקול כמשה ואהרן, ותחלה דרש חנה שנתגלגל בה חבר כדלעיל, שהיה בעלה של יעל ואח״כ דרש ליעל אשתו, שגם היא זכתה ונתגלגלה בעלי כ״ג, ועוד לפי שסיים וכפיה תמכו פלך, אין חכמה לאשה אלא בפלך, וכתיב בתריה כפה פרשה לעני. רצה להסמיך כף לכף.

כפה פרשה לעני וכו׳. זו אשה אלמנה מצרפתה שכלכלה אליהו בלחם ובמים. הנה במלכים א׳ י״ז כתוב ויקם וילך צרפתה ויבא אל פתח העיר והנה שם אשה אלמנה מקוששת עצים ויקרא אליה ויאמר קחי נא לי מעט מים בכלי ואשתה ותלך לקחת ויקרא אליה ויאמר לקחי נא לי פת לחם בידך וכו׳. הנה תחלה שאל אליהו המים, לפי מ״ש בילקוט מלכים א׳ י״ח. ואכלכלם לחם ומים, אם לחם למה מים, אלא מלמד שהמים קשים לו להביאו יותר מן הלחם. כי היה די שיאמר ואכלכלם. אי נמי ואכלכלם לחם, כי ודאי בכלל אכילה יש שתיה, כי אין הסעודה נקראת אלא על שם הלחם, וישבו לאכול לחם. לכן פירשו שהמים היו קשים להביא יותר מן הלחם, כי לכן כתיב וייבש הנחל. כי לא היה גשם בארץ. ובראות אליהו שהאשה הזאת ותלך לקחת המים בלי איחור ועיכוב, אז אמר לה לקחי נא לי פת לחם בידך, כלומר הנה ידך מלאות ברכת ה׳, כיון שאת הולכת ליקח המים שקשים יותר מן הלחם. ותאמר חי ה׳ אלקיך אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת והנני מקוששת שנים עצים ובאתי ועשיתיהו לי ולבני ואכלנוהו ומתנו. אמרה חי ה׳ אלקיך, לפי שנשבע אליהו חי ה׳ אלקי ישראל אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, והב״ה מילא דברו, לכן אמרה חי ה׳ אלקיך שעושה רצונך, ולכן אין לי פת מוכנת לתת לך כאשר הייתי עושה בזמנים אחרים רק מלא כף קמח וכו׳. ולפי שבפ׳ איזהו נשך תניא, שנים שהיו מהלכין בדרך וביד א׳ מהם קתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה א׳ מהם מגיע לישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה א׳ במיתת חבירו, עד שבא ר״ע ולימד וחי אחיך עמך. חייך קודמין לחיי חבירך ע״כ. זהו שאמרה ובאתי ועשיתיהו לי ולבני, שחיינו קודמין לחיי אחרים, וגם לשנינו לא יספיק כי ואכלנוהו ומתנו, כי איני יכולה לסבול לראות במיתת בני יחידי רק ומתנו שנינו כא׳. ויאמר אליה אליהו אל תיראי בואי עשי כדברך, כלומר הדין עמך שהלכה כר״ע שחייך קודמין לחיי, אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה, כלומר זכות זה יעמוד לך, ולך ולבנך תעשי באחרונה. כי לא יחסר לכם. כי כה אמר ה׳ אלקי ישראל כד הקמח לא תכלה וכו׳. ז״ש מאמרנו כפה פרשה לעני, זה אליהו שעני היה באותה שעה, ובא בדיוק כפה מלשון מלא כף קמח בכד, ולא תאמר שהיתה עינה צרה ולכן אמר כפה מעט. כי הלא לשעבר וידיה שלחה לאביון, שהיתה נותנת צדקה בשופע בשתי ידיה. ולכן אמר שכלכלה אליהו בלחם ומים, דלא מבעיא בלחם, אלא אפילו במים שהיו יותר קשים מן הלחם. ועוד אפשר לומר כי הנה בקמח ושמן נעשה נס, שכד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא תחסר. אך המים לא נזכרו כלל ועכ״ז כלכלה אותו לחם ומים כל ימי היותו שם, ודוק.

לא תירא לביתה משלג וכו׳. זו רחב בשעה שבאה ישראל להחריב יריחו לא נתיראה מהם מפני שנתנו לה סימן את תקות חוט השני הזה. סמך רחב לצרפית, כי כשם שהצרפית כלכלה את אליהו לחיותו ברעב, כך רחב הצילה אותו מהמיתה כשהלך עם כלב לרגל את יריחו. וז״ש בתהלים ל״ג. הנה עין ה׳ אל יריאיו. אלו פינחס וכלב, למיחלים לחסדו זה אליהו שהיה מיחל לתשועת ה׳, כדכתיב וירא וילך אל נפשו. להציל ממות נפשם ממלך יריחו. ולחיותם ברעב כאליהו ע״י הצרפית. והקדים הצרפית שהצילה מהרעב לרחב שהצילה מהמות, שכן כתוב טובים היו חללי חרב מחללי רעב. ולפי שרחב איחרה עצמה ליכנס תחת כנפי השכינה כמ״ש בילקוט שם, לסוף חמשים שנה נתגיירה, לכן אמר לא תירא לביתה משלג, ליענש על שאיחרה ליכנס תחת כנפי השכינה. כי כל ביתה לבוש שנים. שהצילה שני צדיקים, וזהו שנים. ואמרו בילקוט אל תקרי שנים אלא שנים, ועי״כ נתנו לה את תקות חוט השני, שהצילוה מהמות בעה״ז וגם ממיתת הנפש, שנתגיירה ונכנסה תחת כנפי השכינה.

מרבדים עשתה לה וגו׳. זו בת שבע שיצא ממנה שלמה שהיה מרוקם בשש וארגמן, ומלך מסוף העולם ועד סופו. סמך בת שבע לרחב, כי מרחב יצאו שמנה נביאים וכהנים כמ״ש בילקוט יהושע ב׳. ומבת שבע יצאו כמה מלכים ונביאים כנודע. וכתוב שם, ומה אם מי שהיתה מעם שנאמר בו לא תחיה כל נשמה, על שקרבה עצמה כך קרבה המקום וכו׳. וכן בת שבע דאיתא בסנהדרין פ״ח (ע:), מה ברי ומה בר בטני. כל נשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אינן רואות פני המלך, ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהיה לי בן זריז וממולא בתורה והגון לנביאות. ז״ש מרבדים עשתה לה, מלשון מרבדים רבדתי ערשי. שפרש״י ז״ל מצעות נאים למטה. שהיא הציעה מצעות למטתו של דוד, ולכן זכתה שש וארגמן לבושה. שיצאו ממנו מלכים שלבושי׳ בגדי שש וארגמן, כמ״ש וילבש אותו בגדי שש. וכתיב בדניאל ארגונא ילבש. ופי׳ שם רבינו סעדיה שהוא מלבוש המלכים.

נודע בשערים בעלה וכו׳. זו מיכל שהצילה דוד מן המיתה. הקדים בת שבע למיכל, כי בת שבע היתה ראויה לדוד מששת ימי בראשית, וביום שנשא את מיכל ניתנה לאוריה החתי. ועוד שבת שבע כיבדה לדוד, ותקוד בת שבע ותשתחו למלך ואמרה אדוני אתה נשבעת וכו׳. ועתה כשכב אדוני המלך עם אבותיו והייתי אני ובני שלמה חטאים. שהכונה כי יאמר נא ישראל שבאיסור לקחה ובנה אינה כשר. והכונה על דוד, אך כינתה בת שבע לומר אני ובני כדי לחלוק כבוד למלך, מה שאין כן במיכל, ותבז לו בלבה ואח״כ ביזתה אותו בפיה, מה נכבד היום מלך ישראל וכו׳. ועל כל אלה הקדים בת שבע למיכל. ועכ״ז נחשב לה לזכות גדול שהצילה דוד מן המיתה. הוא מ״ש בשמואל א׳ י״ט. וישלח שאול מלאכים אל בית דוד לשמרו ולהמיתו בבקר וכו׳ ותורד מיכל את דוד בעד החלון וילך ויברח וימלט. ושם נאמר בילקוט, היאך ברח דוד, ר׳ איבו ורבנן. ר׳ איבו אמר שני שערים היו לביתו של דוד, א׳ גדול וא׳ קטן, והא׳ היה נעול ושמרו אותו מן השער הזה ויצא בשער האחר. ורבנן אומרין שער א׳ היה לו ושמרו אותו, מה עשתה מיכל, שלשלה את דוד בחלון וברח. וקשה על מ״ש ר׳ איבו, שהרי הכתוב מכחישו שכתוב ותורד מיכל את דוד בעד החלון. וכבר הרגיש בעל כלי יקר בקושיא זו ותירץ כדרכו. ואני לדרכי אלך כי דקדק ר׳ איבו בכתוב ותורד מיכל את דוד בעד החלון וילך ויברח וימלט, מאי וילך דהיה די שיאמר ויברח וימלט. אמנם ר׳ איבו ס״ל שאם היה החלון פתוח לר״ה ודאי שהיו רואים אותו. ולכן אמר שני שערים היו לביתו של דוד, א׳ גדול וא׳ קטן, וזה היה נעול כי לא היה משמש לכניסה ויציאה ולא היו משתמשים בו כלל, ולפיכך לא הוצרכו לשמרו כלל. ולצאת מן הפתח הקטן צריך לירד מחלון א׳ לבית או לחצר, ומשם יצא דרך שער הקטן, ובזה אתי שפיר שמיכל הורידה לדוד דרך החלון, ומשם וילך אל השער הקטן הנעול ויברח וימלט, ורבנן לא שוה להו בזה, כי אפשר שהחלון היה מצד האחר שהשומרים לא היו שם ומשם ברח וימלט, ולפי שהוצרך לילך למקום אחר אמר וילך. וזהו נודע בשערים בעלה, שע״י שתי שערים נמלט דוד ע״י אשתו, אי נמי בשערים אלו הם שערים המצויינים בהלכה, והוא מ״ש שם בילקוט, ודוד ברח וימלט ויבא אל שמואל. ר׳ הונא בר יוסי אומר אותו הלילה שברח דוד מלפני שאול, למד משמואל הנביא מה שאין תלמיד ותיק לומד במאה שנה. וזהו בשבתו עם זקני ארץ, היינו שמואל ובית דינו. וכל זה היה על ידי מיכל ולכן תלה בה הכתוב.

סדין עשתה ותמכור וכו׳. זו הצללפונית שיצאה ממנה שמשון, שנושעו ישראל על ידו. יש לדקדק מה ענין לכתוב הזה עם שמשון ולמה איחרו לקודמים, שהרי שמשון קדם לכלם. אמנם איתא בב״ר פ׳ צ״ח. דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל (בראשית מט, טז). אלולי שנדבק למיוחד שבשבטים אפילו שופט א׳ שהעמיד לא היה מעמיד, ואיזה זה שמשון בן מנוח ע״כ. כי להיות שבני דן הקימו את פסל מיכה, לא היו ראויים להעמיד אפי׳ שופט א׳, אלא בשביל שמנוח לקח אשה מבנות יהודה, יצא מהם שמשון ששפט את ישראל, ובילקוט שופטים י״ג. וירא מלאך ה׳ אל האשה. מכאן אתה למד שאשתו של מנוח היתה צדקת, שזכתה לדבר עמה מלאך, ולפי שראתה המלאך נקרא שמה הצללפוני, שהיא פונה במלאך, ואין צלל אלא מלאך, שנ׳ כי על כן באו בצל קורתי. למה נאמר הצלל ולא נאמר הצל, לפי שב׳ פעמים נראה לאשה, אחת בעיר ואחת בשדה ע״כ. וקשה איך ילמוד מעל כן באו בצל קורתי, שאין צלל אלא מלאך, שהרי המה דברי לוט, אמנם זה יובן עם מ״ש בכונות האר״י של הושענא רבא, כי האדם יש לו בחינת צלם ושתי צללים, והם בבואה ובבואה דבבואה, אך השדי׳ והרוחין אין להם הצלם רק וצל א׳ והיא בבואה, ואין להם בבואה דבבואה, וע״ש הטעם. והנה המלאכים ג״כ ודאי שאין להם אלא הצלם וצל א׳, כי אין להם גוף שהיא בבואה דבבואה, ולכן אמר רק לאנשים האל אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קורתי, כי בצל גי׳ קכ״ב שהוא מילוי אדי״ד דאלפין, והוא הצל הראשון, ורמז לוט בזה שהם מלאכים. ומשם מביא ראיה ואין צלל אלא מלאך, כי באדם יש לומר הצללים תרי, אך במלאכים שאין להם אלא צל א׳ נקרא צלל, ועתה שואל למה נאמר הצלל ולא הצל, כי כיון שאין להם אלא צל א׳ היה ראוי לומר הצל ולא הצלל, ותירץ משום שב׳ פעמים נראה לאשה א׳ בעיר וא׳ בשדה, אבל לעולם בצל א׳ לבד. ואיחר זה לבת שבע ומיכל נשי דוד, שכשם שמבת שבע יצא שלמה, כך מזאת האשה יצא שמשון שנושעו ישראל על ידו, כי בזכות אמו שרתה עליו רוח הקדש, ואלולי שחטא בנשי פלשתים היה ראוי שיגאלו ישראל גאולה שלימה על ידו, שכן אמרו בב״ר פ׳ צ״ח. לפי שהיה אבינו יעקב רואה אותו וסבור בו שהוא מלך המשיח, אמר לישועתך קויתי ה׳. והנה כשנשא אשה בתמנתה ואמר אחודה נא לכם חידה וכו׳ ונתתי לכם שלשים סדינים ושלשים חליפות בגדים ואם לא תוכלו להגיד לי ונתתם אתם לי שלשים סדינים ושלשים חליפות בגדים, בשופטים י״ד. אך כאשר הגידו לו החידה, ואמר לולי חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי וירד אשקלון ויך מהם שלשים איש ויקח את חליצותם ויתן החליפות למגידי החידה, ולא נתן להם הסדינים כי ידע כי במרמה הגידו החידה. לזה אמר סדין עשתה ותמכור. כי היא הולידה את שמשון, וע״י הסדין נקם מפלשתים, וזהו ותמכור. כי אף שהתנה עמהם לתת להם הסדינים, לא רצה לתתם להם בעבור כי במרמה וידברו. אך וחגור נתנה לכנעני. הם השלישים חליפות בגדים שמהם החגורה, ואלו נתנם להם, ולפי שהכל בזכות אמו, לכן כתב הכתוב מוסב אליה. עוז והדר לבושה וכו׳. זו אלישבע בת עמינדב שראתה ארבע שמחות. מה שסמך אלישבע אשת אהרן לשמשון, הוא על פי הסוד שאמרו על פסוק וישלח ה׳ את ירובעל ואת בדן. ששמשון היה גלגול נדב ואביהוא, כי בדן אותיות נדב. ולפי שהם לא רצו ליקח אשה מבנות ישראל כמ״ש בויקרא רבה פ׳ כ׳ ע״פ ובתולותיו לא הוללו (תהלים עח, סג). לפיכך שמשון לקח מבנות פלשתים לנשים. והיה זה בעבור אמו של שמשון שזכתה להעמיד שופט בישראל, כך אלישבע אם נדב ואביהוא ראתה ארבע שמחות. ואע״פ שבויקרא רבה פ׳ כ׳ מנה חמש שמחות, יבמה מלך, אחיה נשיא, בעלה כ״ג, שני בניה סגני כהונה, פנחס בן בנה משוח מלחמה. אפשר דלא מנה את פנחס דס״ל כמ״ד לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי. ולפיכך אמר ד׳ שמחות, ועכ״ז כשמתה בניה צדקה עליה את הדין, וזהו עוז והדר לבושה. בבגדי כהונה שראתה בעלה ובניה בלבושי כהונה, וכן מרע״ה מלך ואחיה נשיא. ועכ״ז ותשחק ליום אחרון. קבלה גזרת המקום באהבה, וכדתנן חייב אדם לברך על הרעה וכו׳. ואמרי׳ עלה לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה.

פיה פתחה בחכמה וכו׳. זו אשה חכמה מאבלה של יואב שהצילה את העיר בחכמתה, וזו היתה סרח בת אשר. חכמות נשים היתה זאת שהצילה את העיר בחכמתה, ולכן אחר שסיפר מעשה נשי דוד ואמו של שמשון, שע״י חכמתן הצילו את בעליהן, וסמך אחריהן אלישבע בן עמינדב, שגם היא צדקה עליה את הדין וניצולו שני בניה הנותרים, הגיד הכתוב שבחה של סרח בת אשר שהצילה כל העיר מחרבו של יואב, ועליה יכון הכתוב פיה פתחה בחכמה, פתחה דוקא. והוא מאי דאיתא במדרש שמואל על ענין זה. אמרה קראו ליואב, אמרה לו האתה יואב, אתה הוא חכם שהכתוב מקלסך יושב בשבת תחכמוני, לא קראת בתורה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, א״ל יואב לא כן הדבר כי איש מהר אפרים עובד ע״א, שנ׳ ושם נקרא איש בליעל וכו׳ (ש"ב כ). א״ל הנה ראשו מושלך אליך, וכך היתה בטוחה בעצמה שהיא נותנת ראשו ליואב ע״ש. ז״ש פיה פתחה בחכמה, כלומר התורה צותה לפתוח בשלום, ואתה לא כן ותורת חסד על לשונה, שכן התורה שהיא חסד אמרה וקראת אליה לשלום. גם ותורת חסד על לשונה, כלומר שלשונה הורגלה לבקש חסד ורחמי׳, שכן היא אשר הגידה ליעקב עוד יוסף חי, וגם היא הודיעה למשה היכן יוסף קבור בצאת ישראל ממצרים. וגם בפר״א פ׳ מ״ח. היא אמרה לזקני ישראל שמשה הוא הגואל לפי שאמר פקוד פקדתי, כי סימן זה מסור בידה מאביה.

צופיה הליכות ביתה וכו׳. זו אשתו של עובדיה שהצילה את בניה ולא עבדו ע״א עם אחאב. כי הנה אז״ל והנושה בא לקחת את שני בני לעבדים (מ"ב ד). זה יהורם בן אחאב שהלוה לו מעות לכלכל מאה נביאים, ועתה בא לקחת שני בניו בעבור לגבות חובו, ולפי שיהורם היה בנו של אחאב שהיו כלם עובדי ע״א, לכן אמרה לאלישע לקחת אותם לו, כדי להעבירן על דת. ז״ש צופיה הליכות ביתה, שאין לשפחתיך כל בבית. ולחם עצלות לא תאכל כשא״ל אלישע לכי ושאלי לך כלים מן החוץ וכו׳. הם מגישים אליה והיא מוצקת, ומשם היתה פרנסתה ופרנסת בני ביתה עד שיחיו המתים.

קמו בניה ויאשרוה וכו׳. זו שונמית שנקראת אשה גדולה, ומפני מה זכתה שהחזיקה באלישע לאכול. כבר פי׳ כל פסוקי ההפטרה ההיא במקומם ע״ש. והכל תלוי במ״ש בזהר פ׳ בשלח מ״ד א׳. ושם אשה גדולה. גדולה על כל שאר נשי עלמא, דכד חמאן אושפיזא בביתא מצטערן ודחקן ביה, והאי חדאת ביה באושפיזא. ובזכות זה החיה בנה, וזהו קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה, כי בעבורה ראו הנס הגדול ההוא.

רבות בנות עשו וכו׳. זו רות המואביה שנכנסה תחת כנפי השכינה. שקר החן והבל היופי וכו׳. שהניחה עמה ואבותיה ועושרה ובאה עם חמותה וקבלה כל המצות, לפיכך זכתה ויצא ממנה דוד שריוה להב״ה בשירות ותשבחות, לכן נאמר תנו לה מפרי ידיה ע״כ. בא באחרונה ענין רות שהיתה אם המלכות, וזכתה לחיות עד שלמה, כמ״ש ז״ל וישם כסא לאם המלך. לאמה של מלכות. לכן שפיר קאמר רבות בנות עשו חיל, דהיינו כל הנשים הכשרות הנזכרות. ואת עלית על כלנה. שממנה יצאו דוד ושלמה וכל המלכים עד המשיח. שקר החן והבל היופי. שרצתה לידבק לבועז ולבלתי לכת אחרי הבחורים, ולכן אשה יראת ה׳ היא תתהלל. תנו לה מפרי ידיה, להיות עיניה רואות בגדולתו של שלמה. ויהללוה בשערים מעשיה, ובועז עלה השער וישב שם, ואמרו כלם יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה וגו׳.

הרי הוכחנו כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה בכ״ב אותיות, כמספר הנשים הכשרות אשר היו בישראל, ומהן תלמדנה לילך בדרכיהן. להיות טובות ומועילות ועריבות לבעליהן, ובזה נבאר מאמרם ז״ל בשבת פרק במה מדליקין, דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, אמר הב״ה רביעית דם נתתי בכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם. ראשית קראתי אתכם, על עסקי ראשית הזהרתי אתכם. נשמה שנתתי בכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם, אם אתם מקיימים אותם מוטב, ואם לאו הריני נוטל נשמתכם מכם ע״כ. ופרש״י ז״ל הריני נוטל נשמתכם, ותאבד רביעית דמכם ויכבה נרכם ויבטל שם ראשיתכם. ונשים נצטוו על כך כדאמרי׳ בב״ר. היא איבדה חלתו של עולם. שעל ידה נטרד אדה״ר שנתרם כחלה, וכבתה נרו של עולם ושפכה דמו. ועוד שצרכי הבית תלויין בה ע״כ. הרגיש רש״י ז״ל כי מן המ׳ נראה שהיה לו לצוות אלה המצות לאנשים ולא לנשים. וכמ״ש בתנחומא פ׳ מצורע ז״ל, לשעבר היו האנשים רואים דמים, עד שעמדה רחל ואמרה כי דרך נשים לי ע״כ. ולכן פירש שנצטוו הנשים על כך, בעבור שהאשה האכילה את העץ לאדה״ר וגרמה מיתתו. ולפי שלטעם זה עדין יקשה שהיה לו לצוות לשניהם לאנשים ונשים, לכן אמר טעם אחר שצרכי הבית תלויין בה, ולכן צוה לנשים לבד. ומ״ש כדאמרי׳ בב״ר. הוא בפ׳ י״ז ז״ל. ומפני מה ניתן לה מצות נדה, ע״י ששפכה דמו של אדה״ר, לפיכך ניתן לה מצות נדה. ומפני מה ניתן לה מצות חלה, ע״י שקלקלה את אדה״ר שהיה גמר חלתו של עולם, לפיכך ניתן לה מצות חלה. ומפני מה ניתן לה מצות נר שבת, ע״י שכבתה נשמתו של אדה״ר, לפיכך ניתן לה מצות נר שבת ע״כ. והרב בעל יפה תאר הקשה ג׳ קושיות, כי איך אפשר שעל שחטאה ניתנו לה ג׳ מצות אלה, וכי מצינו חוטא נשכר. ועוד היה די לה במצוה אחת על ששפכה דמו של אדה״ר. כי בכלל מאתים מנה. ועוד דאין קטיגור נעשה סנגור ואיך יכפרו עליה. ותירץ לפי דרכו ע״ש. ואני מוסיף להקשות מהו שכפל לשונו, שכיון שאמר מפני מה ניתן לה מצות נדה, ע״י ששפכה דמו של אדה״ר, די בזה ומפני מה חזר ואמר לפיכך ניתן להם מצות נדה, וכן כלם. אמנם הנה כתבנו פי׳ מ׳ ז״ל בויקרא רבה פ׳ כ״א. אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצות. עיין בדרוש לשבת שובה ששם פירשנו שהכונה שכיון שהאדם עבר עבירה ושינה ושילש עד שנעשית לו טבע קשה לפרוש הימנה, ולכן עצה טובה קמשמע ליה שירגיל עצמו במצות מעין אותם העבירות, ובזה ושב ורפא לו, ע״ש בארוכה. והנה כתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, כנגד זה מצות חלה לתקן הלחם אשר הוא אוכל. וכי תאוה הוא לעינים, כנגד זה צוה לה הדלקת נר של שבת וי״ט, שבזה יש תיקון לעינים כמ״ש בכתבי האר״י זלה״ה שבהתחלת הקדוש יסתכל בנר של שבת, והוא מ״ש רז״ל פסיעה גסה נוטלת א׳ מת״ק ממאור עיניו של אדם, ובמאי מהדר לה בקדושא דבי שמשי. ונחמד העץ להשכיל. וכנגד זה מצות נדה, שכל ימי נדותה המסתכל בה משכח תלמודו. ועוד דתנן קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות, וזה תקון למ״ש ונחמד העץ להשכיל. שכיונה למ״ש הנחש, והייתם כאלקים יוצרי עולמות. ועוד דאיתא בש״ע טא״ח ס׳ פ״ח, וי״א שצריך שתזהר שלא לראות בס״ת בשעה שהחזן מראה הכתב לעם. וודאי שאין חוטא נשכר אלא שיש לה עונש בג׳ מצות אלו, כדתנן בפ״ב דשבת, על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן וכו׳. וצריך שתזהר בהן הרבה, כי כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת, ולכן היא שפכה דמו של אדה״ר באכילת עץ הדעת, לכן תעסוק בהם לשם מצוה, להזהיר לבעלה שיתרחק ממנה בזמן נדותה. היא קללה חלתו של עולם כי נתקללה האדמה, וכתוב בעצבון תאכלנה. לכן תעסוק במצות חלה לתקן המאכל בתת ראשית עריסותה תרומה לה׳, ובזה יהיה לטוטפות בין עיניה שלא להאכילו דבר שאינו מתוקן. היא כבתה נרו של עולם לפיכך ניתן לה הדלקת הנר, והרי אלה מצות כנגד העבירות ודוק. וכפל דבריו לפיכך ניתן לה מצות נדה וכן בכלם, להורות על מה שאמרנו שלה דוקא נצטוו אלו המצות ולא לאיש, מפני שהיא חטאה באלו ובאלו תתקן. וזהו פי׳ המ׳ דבמה מדליקין, רביעית דם נתתי בכם. ופרש״י חיי האדם תלויין בה. והיא שפכה דמי כל באי עולם, לפיכך על עסקי דם הזהרתי אתכם וכנזכר. ובתחלה היו האנשים רואים דמים עד שעמדה רחל ואמרה כי דרך נשים לי, כלומר ראוי לאשה שתראה דם לכפר על מה שחטאה בדם כמ״ש בריקנאטי, ותרא האשה. שראתה דם נדות. ראשית קראתי אתכם, שכן ישראל נק׳ ראשית תבואתו, כי בראשית ברא אלקים. בשביל ישראל שנקראו ראשית נברא העולם, כי נשמתן קדמה לכל, והאשה בחטאה גרמה לאדם שאומרים יתוש קדמך במעשה בראשית. לכן על עסקי ראשית הזהרתי אתכם וכנז׳, נשמה שנתתי בכם קרויה נר, היינו בהיותה בגוף, כי הגוף הוא הנר והנשמה היא האור, וכמ״ש רז״ל כי אתה תאיר נרי. אם שמרת את נרי אני משמר את נרך ופירשנוהו. על עסקי נר הזהרתי אתכם. וכל זה ראוי לנשים לתקן פגמיהם. על זאת יתפלל כל אדם שיזמין לו ה׳ אשה כשרה והגונה, שתהא טובה ועריבה ומועילה לו, וכהא דגרסי׳ במועד קטן פ״ג (יח:), אמר רב משום ר׳ ראובן בר אצטרובלי, מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה׳ אשה לאיש. מן התורה דכתיב ויען לבן ובתואל ויאמרו מה׳ יצא הדבר. מן הנביאים דכתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מה׳ היא. מן הכתובים דכתיב בית והון נחלת אבות ומה׳ אשה משכלת ע״כ. כונת המ׳ להורות כי כל הזווגים בין טובים בין רעים מאת ה׳ הם. שלא נאמר כיון שאין רע יורד מלמעלה (ילקוט ויקרא כ״ו. פ׳ בחקותי. רמז תרע״ג.), הזווגים שאינם טובים לא מה׳ הם. לכן הוצרך להביא ראיה כי זווג יצחק ורבקה אין ספק שנגזר מן השמים, שהרי אליעזר ניסה הדבר ונזדמנה לו רבקה בתפלתו ושניהם צדיקים, וכבר פירש זה הפ׳ לא נוכל דבר אליך רע או טוב. עיין במקומו והיה זה טוב, ומשמשון שהיה צדיק ונזדווג לבנות פלשתים כדי לינקם מהם, ע״ד מ״ש בסתרי תורה פ׳ וירא דף ק״י ב׳ על דוד, דאי לא אתכליל בסטרא דלהון לא יכיל לאתתקפא עלייהו, אך להיות שהלך אחר עיניו ואמר אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. לכן נענש. ועכ״ז הכל היה מן השמים. ואביו ואמו לא ידעו כי מה׳ היא, וזהו כנגד הערב. ואם האיש אינו הגון, מזדווג לו זווג נכון וטוב להחזירו בתשובה, כדכתיב ומה׳ אשה משכלת. היא הזווג המועיל, כי בית והון נחלת אבות, אך צריך אשה משכלת לשמרו והיא תהיה בעזרו.

ובמאמר שהצענו ראשונה שהוא בב״ר פ׳ כ׳. תחלה קשה מנינא למה לי. ועוד למה נקט בלשון שלילה, יאמר תשוקתה של אשה לאשהּ וכן כלם, עוד קשה שבראשון אמר לאישהּ בל׳, ובאחרים אמר בעל, אלא על קין, אלא על הארץ, אלא על ישראל. ועוד שהרי כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, ובהדיא אמרו בסכה פ׳ החליל, ותעל צחנתו. שמניח א״ה ומתגרה בהם בישראל. כי הגדיל לעשות. אמר אביי ובת״ח יותר מכלן, ושם אמרו כל הגדול מחבירו וכו׳. ואיך אמר אין תשוקתו של יצה״ר אלא על קין וחביריו. אמנם כלל גדול יש לנו, אין אהבה אלא בדומים, וכמו שפירשנו בדרוש לפ׳ צו והפטרה ע״ש. ולכן אמר שאלו הד׳ לבד הם דומה בדומה, מש״כ בשאר תשוקות שאינן דומים בעצם אלא במקרה, ולכן אינה נקראת תשוקה. והתחיל ואמר אין תשוקתה של אשה אלא לאישהּ. ובודאי שהיה יכול לומר כאחרים, אין תשוקתו של איש אלא על אשתו, דהוה ליה בלשון על כאחרים. אך רצה בעל המ׳ לדבר בלשון הכתוב, ואל אישך תשוקתך. כי אין ספק שאין דומה בדומה ממש כי אם איש ואשתו, שלכן נק׳ אשה כי מאיש לוקחה זאת, ודכר בלא נוקבא פלג גופא הוי. ולכן אין תשוקתה של אשה אלא לאישה, שאין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. ולכן אמרו בפסחים פ״ג (מט.), בת כהן לישראל אין זווגם עולה יפה. אין תשוקתו של יצה״ר אלא על קין וחביריו, ר״ל שהרשעים משתוקקים ליצה״ר ומתאוים לשמוע לעצתו ולדבקה בו, מש״כ הצדיקים שאינם רוצים לשמוע בקולו וכ״ש שאין תשוקתן בו. ואע״פ שמתחזק כנגדן ועושה כל מאמצי כחו להחטיאן, אין רוצים לשמוע לו, שכן כתוב הלא אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו. ואם תרצה אתה תמשול בו, ואין זה סותר למ״ש שהרשעים משתוקקים לו, שר״ל אתה הוא הגורם שאליך תשוקתו, דאם לא כן ואתה תמשול בו. אין תשוקתו של גשמים אלא על הארץ, כי הארץ משתוקקת אל הגשמים, שכן כתוב פקדת הארץ ותשוקקה. שיובן עם מ״ש בפ״ק דר״ה (יז:), הרי שהיו ישראל רשעים בר״ה ופסקו עליהם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהם להוסיף עליהם א״א שכבר נגזרה גזרה, אלא הב״ה מורידן בזמנן לארץ הצריכה להן. ז״ש פקדת הארץ ותשוקקה. למלאת תאותה, וזה כשאתה מוריד הגשמים בזמנן, פלג אלקים מלא מים. ובזה תכין דגנם כי כן תכינה. אין תשוקתו של הב״ה אלא על ישראל, כי כן אמרו במדרש, מה תפוח זה הכל בורחין ממנו מפני שאין לו צל, כך ברחו כל האומות מהב״ה ביום מתן תורה, יכול אף ישראל כן, ת״ל בצלו חמדתי וישבתי ע״כ. הרי שישראל משתוקקים להב״ה, והוא ג״כ משתוקק להם, כדכתיב לבני ישראל עם קרובו. וכה״א אני לדודי תחלה שאני משתוקק לו, ואח״כ ואלי תשוקתו. ולדרכינו אלו הם השלשה אהבות הנזכר, כי אהבת הטוב הוא איש לאשתו ואשה לבעלה, כדכתיב לא טוב היות האדם לבדו. ואהבת הערב הוא בין יצר הרע לרשעים, כי ערב להם ללכת בדרכיו למלאת נפשם בתאוות לחטוא בהנה. ואהבת המועיל הם הגשמים הבאים לרוות הארץ ולהולידה ולהצמיחה. ולפי שג׳ אלה נמצאים בהב״ה בשלימות, לכן כלל את כלם באמרו ואין תשוקתו של הב״ה בוי״ו, משא״כ באחרים להורות כי הוא כולל כל הג׳, וחפץ בטובתן של ישראל והוא ממלא כל משאלותם. ועושה בקשתם. והכל לתועלתם. עד יבא מבשר לגאולתם ותרב גדולתם. ב״ב אכי״ר.