דרוש ה' לפרשת חיי שרה

שמענו אדוני נשיא אלקים אתה בתוכנו במבחר קברינו קבור את מתך איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבור מתך (בראשית כג, ו).

במדרש (ב״ר פ׳ נ״ח): אמר רבי אלעזר כמה דיות משתפכות, כמה קולמוסין משתברין כדי לכתוב בני חת עשרה פעמים, ללמדך שכל מי שמברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות ע״כ.

יתנהג האדם וישמור הדרך הטובה בהנהגת עצמו בדרך ישרה וכשרה. וכן בהנהגת ביתו, ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח, יט). ויותר מהמה יזהר בהנהגת מדינתו בדרך ישר לא יכשלו בה. ואם שלש אלה לו יעשה הרי הוא צדיק תמים ויתן חינו בעיני ה׳ ובעיני הבריות. הלא זאת חקרנוה כן היא כי זה שמו אשר יקראו לו איש, שכן מצינו שצוה דוד לשלמה בנו, וחזקת והיית לאיש (מ״א ב, ב). דהיינו להנהיג עצמו כאיש אע״פ שלא היה אלא בן י״ב שנה, כאשר חכמים הגידו (רש״י מלכים א׳ ג). ובהנהגת ביתו ג״כ נק׳ איש, כדכתיב להיות כל איש שורר בביתו (אסתר א, כב). דהיינו להנהיגם בטוב טעם ודעת. וכנגד הנהגת המדינה אמר יוסף לפרעה ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וכו׳ (בראשית מא, לג). וכן כתוב מי שמך לאיש שר ושופט עלינו (שמות ב, יד). ושלשתן רמוזות במלת ׳איש׳. כי הא׳ רומז להנהגת עצמו כי הוא אחד. והי׳ רומז להנהגת ביתו, כדדרש רבא (סוטה יז.): י׳ באיש ה׳ באשה. רמז שהאיש יש לו כפלים לתושיה יותר מהאשה. והש׳ על הנהגת מדינתו שרמז השין של ג׳ ראשים לרמוז שכל אחת מאלו צריכה לשלשתן. וסי׳ לג׳ הנהגות אלה בינו בוערים בע״ם (תהלים צד, ח). שצריך להבין דבר מתוך דבר להיטיב לעצמו וביתו ומדינתו. לכן אמרו בב״ק פ״ו (דף ל.): א״ר יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, רבא אמר מילי דאבות, ואמרי לה מילי דברכות. כי הנה כנגד הנהגת עצמו יקיים מילי דאבות ששם כתובים כל הדברים שצריך לאדם להזהר בהן ומוסרים ומדות ומילי דחסידותא. וכנגד הנהגת ביתו יקיים מילי דברכות להנהיגם לברך ברכת הנהנין על כל מיני אכילה ושתיה, כי זה עיקר הנהגת הבית להדריך בניו ובני ביתו בדרך ישרה. ועל כל מין ומין ניתנו לו מעין ברכותיו. ומילי דנזיקין הם כנגד הנהגת המדינה לעשות בהם משפט כתוב ולהרחיק נזקי בני אדם כדי שלא יבאו לידי מדה זו, איש את רעהו חיים בלעו (אבות פ״ג מ״ב).

המלך הוקם על כסא ישראל היה צריך להשתלם בג׳ הנהגות אלה, והתחיל בהנהגת המדינה באמרו בפ׳ שופטים, רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס (דברים יז, טז). שכן הנהגת המדינה היא שיבטחו בה׳ ולא ישענו על סוס ורכב בצאתם למלחמה רק יכירו וידעו כי לה׳ הישועה. ולא ירבה לו נשים כנגד הנהגת ביתו, כמו ששנינו בפ״ב דאבות (מ״ח): מרבה נשים מרבה כשפים. והטעם שלא יסור לבבו כי בריבוי נשים כל אחת עושה לו כשפים כדי שיאהבה יותר מחברתה, וכתב בעל מדרש שמואל כי בזה מטמטמים את לבו ומטפשים אותו. וכסף וזהב לא ירבה לו מאד כדי שלא יתגאה בעשרו, וכתוב בוטח בעשרו הוא יפול (משלי יא, כח). וזהו כנגד הנהגת עצמו, וכתוב ובקרך וצאנך ירביון וכל אשר לך ירבה (דברים ח, יג). ורם לבבך ושכחת וכו׳ (שם יד). ונתן טעם לבלתי רום לבבו מאחיו, כי בזה יתנהג בענוה ולא יביא עצמו לידי חטא ועון, ולבלתי סור מן המצוה וכו׳ למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו (דברים יז, כ). וזוהי הנהגת ביתו. בקרב ישראל היא הנהגת המדינה.

ובספרי פ׳ שופטים, מנין אפי׳ סוס א׳ והוא בטל כדאי הוא שיחזיר את העם למצרים, ת״ל רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב (דברים יז, טז). והלא דברים ק״ו ומה מצרים שהברית כרותה עליה עבירה מחזירתה לשם, שאר ארצות שאין הברית כרותה עליהם עאכ״ו. כי הנה כתוב כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד, יג). וכתוב בירמיהו ואנכי כרתי ברית את אבותיכם להוציאם מארץ מצרים (ירמיה לד, יג). ועכ״ז כשהם חוטאים גולים גם לשם, שאר ארצות וכו׳ לא כל שכן. וזהו שכתוב רק לא ירבה לו סוסים כדי שלא ישיב את העם מצרימה בעון שעשה למען הרבות סוס. ולז״א סוס יחיד שאפי׳ בא׳ והוא בטל עבירה היא בידו. וזהו וה׳ אמר לכם לא תוסיפון. שכרת ברית את אבותיכם שלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, ועונותיכם הטו אלה לחזור לשם. עוד שם בספרי, לבלתי רום לבבו מאחיו. ולא משל הקדש. שיובן לפע״ד עם מ״ש הרמב״ם ז״ל בפ״ג מהלכות מלכים ז״ל, ולא ירבה לו כסף וזהב, להניח בגנזיו להתגאות בו או להתנאות בו וכו׳, וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה׳ הרי זה מצוה להרבותו. ז״ש לבלתי רום לבבו מאחיו (דברים יז, כ). שלא ירבה לו כסף וזהב כדי שלא יתגאה בו. ולא משל הקדש כי בזה מותר לו ואינו בכלל האיסור.

גם הכהן הגדול מאחיו היה צריך להשתלם בג׳ הנהגות אלה, שלכן ביום הכפורים היה מתודה תחלה על עצמו במה שלא התנהג בחסידות ושמא בא חטא לידו, וז״ש וכפר בעדו ובעד ביתו (ויקרא טז, ו). וביתו זו אשתו שהיא כגופו. אח״כ וכפר בעדו ובעד ביתו (שם יא). דהיינו על אחיו הכהנים, והיא הנהגת ביתו בית אהרן, ואח״כ וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל (שם יז). היא הנהגת מדינתו.

מי לנו גדול כאברהם אבינו שהיה שלם בג׳ הנהגות הנ״ל. ועליו יפורש כל מזמור מ״ה. למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר ידידות (תהלים מה, א.). כי הנה נקראו בני קרח שושנים, שהיו כשושנה בין החוחים, שפירשו מעצת אביהם קרח וכל עדתו, ולא הלכו בניו בדרכיו, וכן היה אברהם שנתפרש מגלולי בית אביו, תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלקים אחרים (יהושע כד, ב). משכיל שמעצמו למד תורה והשכיל בדרכי ה׳ ואלה קצות דרכיו ושירי ידידותו. שהיה שלם במחשבה דיבור מעשה שכן יכול לומר על עצמו רחש לבי דבר טוב, שחשב בלבו תאמר שהבירה בלא מנהיג (ב״ר ריש פ׳ ל״ט), כאשר פירשנו בדרוש הקודם (דרוש ד׳). אומר אני כנגד הדבור, מעשי למלך זהו המעשה, כמו ששנינו (אבות פ״ב, מי״ד): וכל מעשיך יהיו לשם שמים. לשוני עט סופר, שהלשון שליח הלב, ומי מורה על מחשבותיו שהיו כלן תמימות, ז״ש לשוני וכו׳. שהיא המורה על מחשבות לבו. יפיפית מבני אדם. איתא בפ״ק דברכות (דף ז:): א״ר יוחנן משום רשב״י מיום שברא הב״ה את העולם לא היה אדם שקראו להב״ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון. וע״ש (א״ר יוחנן משום ר״ש בן יוחי, מיום שברא הקב״ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב״ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר ויאמר אדני (אלהים) במה אדע כי אירשנה (בראשית טו, ח). אמר רב אף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם, שנא׳ ועתה שמע אלהינו אל תפלת עבדך ואל תחנוניו והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני (דניאל ט, יז). למענך מבעי ליה, אלא למען אברהם שקראך אדון). וכמו שפירשנו במ״א (דרוש ג׳). ולכן הוצק חן בשפתותיך להכניס בני אדם תחת כנפי השכינה, לפי שאחר שאכלו ושתו היה אומר להם ברכו למי שנתן לכם המזון הזה (ב״ר פ׳ מ״ט. אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים, משהיו אוכלים ושותים אמר להם ברכו, אם מקבל עליו ובריך הוא אכיל ושתי ואזל, ואי לא מקבל עליה ובריך הוה אמר ליה הב מה דעלך, ואמר מה אית לך עלי, הוה א״ל חד קסיס דחמר בעשרה פולרין, וחד ליטרא דקופד בעשרה פולרין, וחד עגול דרפתא בעשרה פולרין, מאן יהיב לך חמרא במדברא, מאן יהיב לך קופד במדברא, מאן יהיב לך עיגולא במדברא וכו׳), והיה אומר להם אמרו ברוך אל עולם שאכלנו משלו, ולכן מכ״מ על כן ברכך אלקים לעולם. וכמ״ש לעיל בדרוש הקודם (דרוש ד׳). חגור חרבך על ירך גבור וכו׳. פי׳ בילקוט (ילקוט תהלים מ״ה, רמז תשמ״ט), תן מילה בין יריכיך, הודך בעה״ז והדרך בעה״ב. משום דק״ל הכפל ולכן פי׳ הודך בעה״ז, לפי שהערלה היא מום ובהכרתה נעשה תמים, וזה גורם והדרך לעה״ב, שכל מי שהוא מהול אינו יורד לגהינם ((עירובין יט.) - זהר פ׳ לך לך דף צ״ד א׳. תנא בשעתא דב״נ נפיק מעלמא כמה חבילי טהירין אתפקדן עליה, זקפין עינא וחמאן האי את דהוא קיימא דקודשא, אתפרשן מיניה ולא אתיהיב בידוי דדומה לנחתא לגהינם, ומהאי את דחלין עלאין ותתאין, ודינין בישין לא שלטין ביה בבר נש אי איהו זכי לנטורי ליה להאי את וכו׳.). והדרך צלח רכב על דבר אמת וכו׳. דכתיב מגיד דבריו ליעקב וכו׳ (תהלים קמז, יט.). לא עשה כן לכל גוי (שם כ.). כי מי שאינו מהול אינו רשאי לעסוק בתורה. ועתה ותורך נוראות ימינך. חציך שנונים במלחמת המלכים שהיה מטיל עליהם קש ונעשה חצים, כאשר פי׳ במקומו (חלק א׳ - דרוש ה׳ לפרשת לך לך והפטרה.), וזה גורם עמים תחתיך יפלו. כי כל עיקר המלחמה היתה בשביל אברהם, וזהו בלב אויבי המלך מלכו של עולם, ולפי שאברהם הודיע אלקותו בעולם היו רוצים להרגו, ולכן בבואו מן המלחמה הושוו כל א״ה וקבלוהו עליהם למלך (בראשית רבה פ׳ מ״ג.). וז״ש כסאך אלקים עולם ועד וכו׳. שאמרו בב״ר פ׳ מ״ב. שמענו אדוני וכו׳ (בראשית כג, ו.). א״ל מלך את עלינו, נשיא את עלינו, אלוק את עלינו. שהם ג׳ הנהגות הנ״ל, כי כנגד הנהגת המדינה אמרו מלך את עלינו, שהמלך הוא המנהיג את המדינה. וכנגד הנהגת ביתו נשיא את עלינו, שממך נלמוד להנהיג את הבית בשלם שבפנים, וכנגד הנהגת עצמו אלוק אתה עלינו, שכשם שהאלוק אין בו משום גרעון כך אתה מנהיג את עצמך בשלימות גדול. וזהו ראו במלחמת המלכים שנלחם עמהם ונצחם. וגם וירק את חניכיו ילידי ביתו (בראשית יד, יד.). שהיו כלם מונהגים בטוב, שכן אמרו (נדרים לב.) שהריקן בתורה. וגם ראינו שאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים וכו׳ (שם כד.). חק נתן לעולם, כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו (שמואל א׳ ל, כד.), והנהגת עצמו שאמר אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך (שם כג.). שלא נתאוה להרבות הון. אהבת צדק ותשנא רשע (תהלים מה, ח.). דרשו בב״ר פ׳ מ״ט. אהבת לצדק בריותי ושנאת מלחייבן. שהתפלל על אנשי סדום והליץ עליהן מה שלא עשה נח במבול, ואיתא במכות פ״ב (דף יא.), על משנת לפיכך אמותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם וימותו (מכות פרק ב, משנה ו.). ואיתא התם הטעם, לפי שהיה להם לבקש רחמים על דורן שלא יארע בהם תקלה ולא בקשו. לכן מזה הטעם כיון שאברהם ביקש רחמים על דורו לפיכך זכה להיות כהן, וזהו ע״כ משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחבירך. דהיינו שם בן נח, כמ״ש בדרושים הקודמים (חלק ג׳ דרוש ג׳ לפ׳ לך לך.). ע״כ דבר בהנהגת מדינתו ועתה מדבר בהנהגת עצמו. מר ואהלות קציעות כל בגדותיך (תהלים מה, ט.). דאיתא בב״ר פ׳ ל״ט. לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר תאמר שיש בידי עון שהייתי עובד ע״א כל השנים הללו, א״ל הב״ה לך טל ילדותך, מה טל זה פורח אף עונותיך פורחים. מה טל זה סימן ברכה לעולם אף אתה סימן ברכה לעולם. כי הנה ביבמות פ״ד (דף מח:) אמרו, מפני מה גרים בזמן הזה מעונים ויסורין באין עליהם, מפני שלא קיימו שבע מצות בני נח. והקשו שהרי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וא״ר יוסי לפי שאינן בקיאין בדקדוקי מצות כישראל. אחרים אומרים מפני ששהו עצמן ליכנס תחת כנפי השכינה. ז״ש תאמר שיש בידי עון שהייתי עע״א וכו׳. והע״ז היא אחת משבע מצות בני נח, א״ל הב״ה מה טל זה פורח אף עונותיך פורחים, לפי שכשנתגייר כקטן שנולד דמי, וזהו לך טל ילדותך. ולפי שפחד אברהם ששיהא עצמו ליכנס לתחת כנפי השכינה, לפי שבן מ״ח שנים הכיר את בוראו (ב״ר פ׳ ל׳.), וזה היה בזמן הפלגה כנודע, אמר מה טל זה סימן ברכה לעולם, שיובן עם מ״ש בב״ר פ׳ מ״ו. וימול בן מ״ח שנה כשהכיר את בוראו, אלא שלא לנעול דלת בפני הגרים, שאם יבאו להתגייר כשהם זקנים יקבלו אותם. וזהו אף אתה סימן ברכה לעולם, שממך ילמדו וכן יעשו. וזש״ה מר ואהלות קציעות כל בגדותיך. שפירש״י ז״ל, כל בגידותיך וסרחוניך מתכפרים ומריחים ריח ערב. והוא מ״ש ז״ל (יומא פו:), גדולה תשובה שזדונות נעשות כזכיות. וזהו גם כן מ״ש מה טל זה סימן ברכה לעולם. שלא בלבד שעונותיך פורחים אלא שגם יחשבו כזכיות. מן היכלי שן מיני שמחוך. פרש״י יותר מהיכלי שן המשובחים, ההיכלות המתוקנים לך בג״ע לשמחך בהם ע״כ. והוא מ״ש רז״ל (ברכות לד:), במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. וא״כ בגידותיך הם ערבים עלי יותר מהיכלי שן של הצדיקים גמורי׳. עד כאן דבר מהנהגת עצמו. ועתה מדבר בהנהגת ביתו. בנות מלכים ביקרותיך. הוא מ״ש בב״ר פ׳ מ״ה. שפרעה נטל בתו ונתנה לשרה, ואמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר. וכן עשה אבימלך, ז״ש בנות מלכים ניתנו לך בשביל יקרותך שהיו צנועים הרבה, כמ״ש ז״ל (בבא מציעא פז.), שרה אמנו צנועה היתה. והאומות גדרו עצמן מן הערוה אחר המבול, וגם אברהם צנוע היה, כמ״ש הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את (בראשית יב, יא.). שעדין לא הכיר בה אלא מחמת מעשה כדבריהם ז״ל (בבא בתרא טז.), וזהו נצבה שגל לימינך בכתם אופיר (תהלים מה, י.), דכתיב אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה (משלי לא, י.). ועתה הופך פניו אליה לדבר עמה. שמעי בת וראי והטי אזנך (תהלים מה, יא.). שכן שרה נקראת יסכה, שסוכה ברוח הקדש (מגילה יד.), ואברהם היה טפל לה בנביאות. ושכחי עמך וכו׳. שכלם היו עע״א. ואף הרן אביה שקול בדעתו היה, כמ״ש בזהר פ׳ לך לך ע״ז ב׳. שהטילוהו לכבשן האש. ובב״ר פ׳ ל״ח אמרו, שאמר אם אברהם נוצח אני משלו ואם נמרוד נוצח אני משלו. ולכן אמר ושכחי עמך ובית אביך. ויתאו המלך יפיך. זה אברהם שהמליכוהו כל האומות, כי הוא אדוניך והשתחוי לו ולא לפרעה ולא לאבימלך. ואעפ״י שכתוב ותוקח האשה בית פרעה (בראשית יב, טו.). וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה (בראשית כ, ב.). עמדה באמונתה. ובת צור (תהלים מה, יג.). מלשון צור תעודה (ישעיה ח, טז.). שהיתה גן נעול מעין חתום, שאגדה פתחה לבעלה, ולכן במנחה פניך יחלו עשירי עם, שנתנו לה מתנות הרבה, כמ״ש אבימלך הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים וכו׳ (בראשית כ, טז.). כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה, יד.). כמ״ש ויאמר הנה באהל (בראשית יח, ט.). להודיע שצנועה היתה (בבא מציעא פז.). ממשבצות זהב לבושה. כמ״ש שכל אשה שהיא צנועה יוצאין ממנה כהנים גדולים (מגילה י:). שכתוב בהם ועשית משבצות זהב (שמות כח, יג). לרקמות תובל למלך וכו׳. איתא בב״ר פ׳ מ״ה. ולמה נתעקרו האמהות כדי שיהנו בעליהן מהן, שכל זמן שהאשה מקבלת עוברין היא מתכערת, שכל צ׳ שנה שלא ילדה שרה היתה ככלה בתוך חופתה והיו מטרוניות באות לשאול בשלומה של שרה. זהו לרקמות, שהיתה לובשת בגדי רקמה, תובל למלך זה אברהם. בתולות אחריה רעותיה מובאות לך. שהיו מטרוניות באות לשאול בשלומה. ומי המה אלה תובלנה בשמחות וגיל. הוא שאמרו בב״ר פ׳ נ״ג ע״פ היניקה בנים שרה (בראשית כא, ז.). שביום הגמל את יצחק באו למשתה כל הגדולי׳ ונשותיהן עמהם והביאו את בניהם והיא הניקה את כלם. ואמרו שם, כל מי שבא לשם שמים נתגייר. ר׳ אחא אמר אף מי שלא בא לשם שמים ניתן לו ממשלה בעה״ז. זש״ה תובלנה בשמחות וגיל, באותו היום שעשה אברהם משתה ושמחה תבואנה בהיכל מלך. וזה גרם תחת אבותיך יהיו בניך על אותם שנתגיירו בניהם. תשיתמו לשרים בכל הארץ, על אותם שלא באו לש״ש שנתן להם ממשלה בעה״ז. ובזה אזכירה שמך בכל דור ודור. שנזכר שמו של אברהם לטובה, על כן עמים יהודוך לעולם ועד. כי בשלו כל הכבוד הזה.

ובמדרש שוחר טוב מזמור א׳. ד״א אשרי האיש זה אברהם, שנא׳ ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא (בראשית כ, ז.). אשר לא הלך בעצת רשעים. זה דור הפלגה שנא׳ הבה נבנה לנו עיר (בראשית יא, ד.). ואין הבה אלא עצה, שנאמר הבו לכם דבר ועצה הלום (שופטים כ, ז.). ובדרך חטאים לא עמד אלו סדומיים, שנא׳ ואנשי סדום רעים וחטאים (בראשית יג, יג.). ובמושב לצים לא ישב זה אבימלך, שנא׳ הנה ארצי לפניך (בראשית כ, טו.). ולא קבל. הרגיש בעל המ׳ בפסוק אשר לא הלך, ואח״כ לא עמד ולא ישב, ולמה תחלה אמר בעצת רשעים ואח״כ ובדרך חטאים ובמושב לצים, כי למה שינה ושילש בדרך הזה. ולכן פי׳ הפ׳ על אברהם שנקרא איש לפי שהיה שלם בג׳ הנהגות הנ״ל כדלעיל. ואלו הן אשר לא הלך בעצת רשעים זה דור הפלגה, שאז השלים להכיר את בוראו כמ״ש במ׳ חקור דין ח״ג פ׳ כ״ב. שבן שלש שנים התחיל לחקור בעיונו, ובן מ״ח שנה הושלמה הכרתו את בוראו. ואמר אשר לא הלך בעצת רשעים. מפני שהלכו בעולם למצוא מקום מוכן, כמ״ש ויהי בנסעם מקדם (בראשית יא, ב.). שכתבו בפר״א (פרקי דרבי אליעזר פרק כ״ד.) שהיו בארץ ישראל ויצאו משם כדי למצוא להם מקום לעשות כל חפצם. וכאשר פי׳ במקומו הפסוקים ההם ע״ש. ואיתא בפ״ק דע״א (דף יח:), ואנשי דור הפלגה רשעים היו, שנ׳ הבה נבנה לנו עיר וכו׳ (בראשית יא, ד.). והסדומיים נקראו חטאים לפי שכונתם היתה שלא לעשות צדקה, מהא דאמרינן בפ״ק דב״ב (דף י.), שאמר טורנוסרופוס הרשע לר״ע אם אלקיכם אוהב עניים למה אינו מפרנסן, משל למלך שכעס על עבדו וכו׳. וכן היו אומרים שהמפרנס עניים עובר גזרת המלך וראוי לעונש, ולכן אברהם נתרחק מהם. וזהו ובדרך חטאים לא עמד. ובמושב לצים לא ישב זה אבימלך. ובמ׳ מדרש רבה פי׳ להדיא ואנשי פלשתים ליצנים היו לפי ששאלו את שרה, ולכן לא רצה אברהם לישב עמהם. ואלה הם הג׳ הנהגות הנ״ל, אשר לא הלך בעצת רשעים כנגד הנהגת מדינתו שהיו עובדי ע״א, כמ״ש הבה נבנה לנו עיר. ואף כי רבים היו נתרחק מהם אברהם. ובדרך חטאים לא עמד כנגד הנהגת ביתו, שכתוב בו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח, יט.). מה שלא עשו אנשי סדום. ובמושב לצים לא ישב זה אבימלך, כנגד הנהגת עצמו, שקיים בעצמו שלא לישב בארצו כדי שלא ילוץ עמהם. וזה לפי ששנינו (אבות פרק ג, משנה ג.), שנים שיושבין ואין עוסקין בתורה הרי זה מושב לצים. ולכן אברהם שהיה רוצה לעסוק בתורה לא רצה לישב בארצו של אבימלך. כי אם בתורת ה׳ חפצו זו תורה שבכתב, ובתורתו יהגה זו תורה שבעל פה. והיה כעץ שתול על פלגי מים. ששתלו הב״ה בא״י שכתוב בה למטר השמים תשתה מים (דברים יא, יא.). ואין מים אלא תורה, שאין תורה כתורת א״י (בראשית רבה פ׳ ט״ז. ויקרא רבה פ׳ י״ג.). ושם נאמר ואעשך לגוי גדול (בראשית יב, ב.). וזהו אשר פריו יתן בעתו. זה יצחק, שדבר בעתו מה טוב כשנצרר דמו ובוטלה תאותו, וכמ״ש בב״ר פ׳ מ״ו. ועלהו לא יבול זה ישמעאל שעשה תשובה בימיו. וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה שאמרו עליהם שלא שעבדו בהם בישראל. לא כן הרשעים שמשולים למוץ אשר תדפנו רוח שאין מהם הנאה כלל, ע״כ לא יקומו רשעים במשפט. שאין להם חלק לעה״ב. כי יודע ה׳ דרך צדיקים וכו׳.

ואחרי שהארכנו יותר מדאי, נבא לביאור הפ׳ שמתוכה נראה כל מה שאמרנו, כי הנה אמרו בב״ר פ׳ נ״ח. ויבא אברהם לספוד לשרה (בראשית כג, ב.). מהיכן בא מהר המוריה, ומתה שרה מאותו צער, לפיכך נסמכה עקידה לויהיו חיי שרה. וקשה מאד לאותה צדקת איך אפשר שנצטערה על העקדה שהרי נפשה יודעת מאד כי לא יעשה אברהם הדבר הזה אם לא שכן נצטוה מפי הגבורה. ויתר יקשה מ׳ ז״ל בפר״א פ׳ ל״ב ז״ל, וכשבא אברהם מהר המוריה, חרה אפו של סמ׳ שראה שלא עלתה בידו תאות לבו לבטל קרבנו של אברהם, מה עשה הלך ואמר לשרה אי שרה לא שמעת מה שנעשה בעולם, א״ל לאו, א״ל לקח אישך הזקן לנער יצחק והקריבו לעולה והנער בוכה ומילל שלא יכול להנצל, מיד התחילה בוכה ומיללת, בכתה שלש בכיות כנגד שלש תקיעות, שלש יללות כנגד ג׳ יבבות ופרחה נשמתה ומתה ע״כ. כמתלהלה היורה זיקים לומר לקח אישך הזקן, כלומר שאינו רחמני על בניו, כהא דתנן בפ״א דהוריות, שאין ממנין בסנהדרין זקן שכבר נתהפך לאכזר. ועוד והנער בוכה ומילל מה שאינו דאדרבא וילכו שניהם יחדיו (בראשית כב, ו - ח.). בלב שמח כדבריהם ז״ל ((ילקוט פ׳ וירא, רמז ק״א). וילכו שניהם יחדו, זה לעקוד וזה ליעקד, זה לשחוט וזה לישחט.). וגם פה יקשה למה בדוקא בכתה שלש בכיות. אמנם בילקוט פ׳ וירא (ילקוט פ׳ וירא, רמז צ״ח.) איתא ז״ל, בא לו שטן אצל שרה, א״ל בעליך היכן הוא, א״ל עוסק במלאכתו, ובנך היכן הוא, א״ל עמו ולא למלאכה הלכו אלא להתפלל, אמר לה לא תראה אותו, אמרה הב״ה יעשה רצונו מבני ע״כ. הרי אלה דברים ראויים לצדקת כמוה. אך יקשה לזה מה שאמרו בב״ר ובפר״א כנ״ל. אשר על כן אם ייטב בעיני ה׳ אומר אני כי ודאי לא נצטערה שרה על מה שאברהם שמר צוויו ית׳ כי לא נעלם ממנה כשרותו וצדקתו של אברהם כי אלקים עמו בכל אשר הוא עושה. אך צר לה מאד כי פחדה שעונותיה הטו אלה. וזה כי בבב״ק פ״ח (דף צג.), א״ר חנין כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה, שנאמר ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך (בראשית טז, ה.). וכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה (בראשית כג, ב.). ועוד שנית ותצחק שרה בקרבה לאמר (בראשית יח, יב.). והב״ה הוכיחה על זה למה זה צחקה שרה לאמר (שם יג.). וכן איתא בזהר בראשית דף י״א א׳. שקטרג המקטרג לפני הב״ה ואמר ותו אמרת שרה דחייכת בה וכו׳, ואתגזר עלה דתימות על צערא דברה. ושלישית ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה (בראשית יח, טו.). ואמרו על זה בילקוט (ילקוט פ׳ וירא, רמז פ״ב.), מכאן שהנשים פסולות לעדות, ואלולי שאמר הב״ה לאברהם (שהיה) [שהוא] נותן לו בן משרה לא היתה יולדת שלא האמינה ע״כ. הרי אלה שלשה פשעים שעליהם נענשה שרה, ולכן כשא״ל שאברהם שחט את בנו בכתה שלש בכיות כנגד ג׳ חטאים אלה, כי חששה שעליהן נגזר על יצחק להשחט, וכל שכן שהרע לה שלא גילה הב״ה אליה עקדת יצחק כיון שבשלה הצער הגדול הזה, ולכן יללה שלש יללות ופרחה נשמתה ומתה, ואז אמרה הב״ה יעשה רצונו מבני. שצדקה עליה דין שמים שהיא גרמא בנזיקין, וזהו מבני שלהיותו בני לא היה ראוי להתקיים. ובויקרא רבה פ׳ כ׳ איתא ז״ל, שחזר יצחק אצל אמו ואמר לה אבי נטלני והעלני הרים וכו׳, אמרה ווי על ברא, אמרו לא הספיקה את הדבר עד שמתה, הה״ד ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה (בראשית כג, ב.). ומהיכן בא מהר המוריה בא. וקשה מאד שאיך יחזור יצחק לבדו והלא גם אברהם היה עמו. ועוד שאמרו בב״ר פ׳ נ״ו. וישב אברהם אל נעריו (בראשית כב, יט.). ויצחק היכן הוא, שלחו אצל שם ללמוד ממנו תורה. ובמ׳ אם כל חי ח״ג סי׳ כ״ט איתא ז״ל, שכן יצחק אבינו נגנז בג״ע ג׳ שנים תכף אחר העקדה עד שהיתה רבקה ראויה לו ע״כ. ואפשר לתרץ עם מ״ש בזהר פ׳ נ״ח דף ס׳ א׳. דכל צדיק וצדיק אית ליה תרין רוחין וכו׳, ויצחק בשעתא דאתקרב ע״ג מדבחא נפקת נשמתיה דהות ביה בהאי עלמא, וכיון דאתמר ביה באברהם ברוך מחיה המתים תבת ביה נשמתיה דעלמא דאתי. ואיתא בזהר פ׳ ויחי דף רי״ח ב׳. תנא בשעתא דב״נ מית חמי גביה קריבוי וחברוי מהאי עלמא, וכלהו גליפין בדיוקניהון כמה דהוו בהאי עלמא. הנה כי כן נשמתו של יצחק שפרחה ממנו באת להיות שם במיתתה של שרה, לעשות נחת רוח אליה, וז״ש לא הספיקה לומר הדבר עד שיצתה נשמתה. ולכן בא הכתוב ואמר ויהיו חיי שרה וכו׳ (בראשית כג, א.). כלם שוים לטובה. שאין לומר שנקצרו ימיה, שהרי כתוב ושנות רשעים תקצורנה (משלי י, כז.). רק שחיתה מדת ימיה. ובזה יובן מ׳ ז״ל בב״ר פ׳ מ״ה ז״ל, ראויה היתה שרה להגיע לשניו של אברהם, ועל ידי שאמרה ישפוט ה׳ ביני וביניך (בראשית טז, ה.). נמנעו מחייה ל״ח שנה. דוק שלא אמר נקצרו ימיה או נחסרו חייה רק נמנעו, כלומר שאע״פ שהיו קצובים חייה קכ״ז שנים עכ״ז כדי שלא תמות בחייו של אברהם, שהרי אז״ל, כל מי שמתה לו אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו. כדגרסינן בסנהדרין פ״ג (דף כב.). ראויה היתה להגיע לשניו של אברהם, אמנם ע״י שאמרה ישפוט ה׳ ביני ובינך. וידענו שכל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה (ר״ה טז:). לפיכך נמנעו מחייה ל״ח שנה אבל לא נחסרו לפי שהשלימה מדת ימיה, וכמ״ש בב״ר פ׳ נ״ח. יודע ה׳ ימי תמימים (תהלים לז, יח.). זו שרה שהיתה תמימה במעשיה. ונחלתם לעולם תהיה, שנאמר ויהיו חיי שרה (בראשית כג, א.) ע״כ. כלומר שכשם שמעשיה תמימים כך ימיה תמימים שלא נחסרו כלל. ולהורות על כשרותה, ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון (שם ב.). שנתחברה לעלות לג״ע, ששם דרך מערת המכפלה עולים הנשמות לג״ע ושם נקברו ד׳ זוגות. ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. קשה דהיל״ל לספוד ולבכות לשרה. אך בפ׳ נגמר הדין (סנהדרין מו:), איבעיא להו הספדא יקרא דחיי או יקרא דשכבי, ואיפשיטא דיקרא דשכבי הוא. ואיתא בפ׳ שואל (שבת קנג.), א״ל רב לרב שמואל בר שילת אחים הספדאי דהתם קאימנא. לכן אמר ויבא אברהם לספוד לשרה. ששם היתה עומדת בהספדה וההספד היה לכבודה. אך הבכיה אינה לשרה רק לאברהם והנשארים, שכן אמרו (מועד קטן כה:) בכו לאובדי׳ ולא לאבידה. ולפי שאמרו ז״ל (סנהדרין כב:), אין אשה מתה אלא לבעלה. לכן כתוב ויקם אברהם מעל פני מתו (בראשית כג, ג.) דייקא. וידבר אל בני חת לאמר. בא להורות כי דבריו של אברהם היו תפוחי זהב במשכיות קצ״ף, שתחלה וידבר לשון קשה, ואח״כ לאמר בלשון רכה. וזה כי אע״פ שאין אדם נתפס על צערו ומוציא מפיו דברים אשר לא כן. עכ״ז אע״פ שקם אברהם מעל פני מתו שהיה בצער גדול, כלכל דבריו במשפט וכה היו דבריו. גר ותושב אנכי עמכם (שם ד.). ופי׳ בב״ר פ׳ נ״ח. גר דייר, תושב מארי ביתא, אם רציתם גר ואם לאו מארי ביתא, שכך א״ל הב״ה לזרעך נתתי את הארץ הזאת (בראשית טו, יח.). ע״כ. וזה כי בחלקו של שם נפלה הארץ, והכנעני היה הולך וכובשה מזרעו של שם. וא״כ כשם שאתם גרים ונעשיתם תושבים. אף אני כן גר ותושב אנכי עמכם. כלומר כמותכם, ואע״פ שלא זכה בה אברהם עדין, כמ״ש רש״י ז״ל בפ׳ לך לך ע״פ והכנעני אז בארץ (בראשית יב, ו.). זה היה בהיות לוט עמו, אך וה׳ אמר אל אברהם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה וכו׳ (בראשית יג, יד.). כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה וכו׳ (שם טו.). קום התהלך בארץ (שם יז.). לכן כבר זכה בה אברהם ובדין אמר אם תרצו אני גר ואם לאו מארי ביתא, זהו וידבר לשון קשה, אמנם כתוב לאמר שהתחנן לפניהם תנו לי אחוזת קבר עמכם, איני שואל אלא במתנה. מפני הצורך. ואקברה מתי מלפני. שיובן עם מאי דאיבעיא לן בפ׳ נגמר הדין (סנהדרין מו:), קבורה משום בזיונא היא או משום כפרה. ופי׳ התוס׳ דלאו בזיונא דמת קאמר אלא בזיונא דמשפחה שיראוהו מת בלא קבורה ולא אפשיטא. ולכן אמר אברהם ואקברה מתי מלפני דווקא, לא משום כפרה דשרה אינה צריכה כפרה. אלא משום שלא אראה מתי בלי קבורה. ויענו בני חת וכו׳ (בראשית כג, ה.). לא השיבוהו על מה שדיבר לשון קשה, אלא לאמר לו דהיינו על האמירה בלשון רכה. וא״ל שמענו אדוני (שם ו.). ויש לדקדק מאי שמענו ל׳ רבים ואדוני לשון יחיד, דהיל״ל אדוננו. אמנם יש פסק בין שמענו ובין אדוני, וכן בין נשיא אלקים לאתה. וזה להורות על מ״ש במדרש (ב״ר פ׳ מ״ב.), שא״ל מלך את עלינו וכו׳. וזה אדוני הוא כמו אדון, וי׳ של אדוני כמו י׳ של רבתי עם (איכה א, א.). וכמו להושיבי עם נדיבים (תהלים קיג, ח.). וכן נשיא אתה, אלקים אתה. שכבר פי׳ שר״ל שופט, כלומר מכל אלה השלשה ראוי לנו לעשות רצונך, ולכן במבחר קברינו קבור את מיתך. ולפי דאיתא בסוף פ״ו דב״ב (דף ק:), הביאו בטור י״ד סי׳ שס״ו, ת״ר המוכר קברו ודרך קברו, מקום מעמדו ובית הספדו, באין בני משפחה וקוברין אותו על כרחו משום פגם משפחה. לכן אמרו איש ממנו את קברו לא יכלה ממך, לא מבעיא שיתנו לך מקום אלא אפי׳ את קברו ממש לא יכלה ממך מקבור מתך, כי זהו חשיבות אלינו ולא פגם משפחה.

ולהבין היטב כל הפסוקים אשר נראה בהם יתורים הרבה. אינה ה׳ לידי דרך כשרה וקצרה להבין בדרך ישרה כל משא ומתן זה בין אברהם לעפרון ובני חת, ואעפ״י שאחרי כתבי עיינתי בספרים וראיתי דרך זה במקצת מהם, לא נמנעתי מלכותבו כי אין מדרש בלא חדוש. וזה דאיתא בש״ע טח״מ סי׳ קע״ה ז״ל, המוכר קרקעו לאחר בין שמכרה הוא בין שמכר שלוחו, יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו, ואפילו הלוקח ת״ח ושכן וקרוב למוכר, והמצרן עם הארץ ורחוק מן המוכר, המצרן קודם ומסלק את הלוקח. ועוד שם, מי שעשאו בעל הבית שליח למכור שדהו, אע״פ שהשליח עצמו מצרן אינו רשאי לקנות, וכן מי שחתם על שטר המכירה בעד, אינו יכול לסלק הלוקח. ובסעיף ל׳ כתוב אם מחל לו זכותו אחר שלקח, כגון שבא המצרן וסייע אותו, הרי זה מחל ושוב אינו יכול לסלקו ע״כ. הנה כי כן בבא אברהם אבינו לקנות מערת המכפלה, ופחד שמא אחר שיקנה יבואו המצרנים ויוציאוה מתחת ידו, ואע״פ שאין זה אלא משום ועשית הישר והטוב (דברים ו, יח). אברהם אבינו קיים את כל התורה כלה, וגם בזה התנהג בחסידות, ורצה לזכות במערה בלי שום ערעור ופקפוק, על כן כתוב וידבר אל בני חת לאמר (בראשית כג, ג). כדי שיהיו הם סרסורים ועדים על קניית המערה, ולא יוכלו לערער על המכירה, וזהו וידבר אל בני חת לאמר לעפרון. וכדי שלא יתחכמו בדבר, אמר תחלה תנו לי אחוזת קבר עמכם (בראשית כג, ד). וכמ״ש בזהר פ׳ זו דף קכ״ז א׳ ז״ל, וכי ס״ד דאברהם בעא לאתקברא בינייהו בין מסאבין, אלא בחכמה עבד, וילפינן ארח ארעא הכא במה דעבד אברהם, דהא בגין דתאובתיה ורעותיה הוה בההיא מערתא, אע״ג דהוה תמן, לא בעא למשאל ליה מיד ההוא רעותא דהוה ליה במערתא, ושאיל בקדמיתא מה דלא אצטריך ליה, לאינון אחרנין ולא לעפרון עכ״ל. וכאשר שמע אברהם את דבריהם טובים ונכוחים, איש ממנו את קברו לא יכלה ממך וכו׳ (בראשית כג, ו). השתחוה להם, וידבר אתם לאמר אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני שמעוני ופגעו לי וכו׳ (בראשית כג, ח). ואיתא בב״ר פ׳ נ״ח. פגעוניה לי סרסוניה לי, ואם לאו צלו לי עילויה. וזה הלשון קשה, דהיל״ל צלו ליה עילוי. אך רצה אברהם להראות מה שיאמרו לעפרון, כי זה כבודו שאברהם יקנה ממנו, וכמ״ש ז״ל והביאו רש״י ז״ל, ויקם שדה עפרון (בראשית כג, יז). תקומה היתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך. ולכן אמר צלו לי עילויה. שמן הראוי שתבקשו פני להתרצות לקנות ממנו. אך ליתן טעם לג׳ לשונות אלו, נלע״ד שהכונה שאברהם אבינו ע״ה התקין עצמו לג׳ דברים, לדורון למלחמה ולתפלה. שכנגד המלחמה דהיינו לדבר קשות, אמר להם פגעוני, מלשון לך ופגע בו (מלכים א׳ ב, כט). שר״ל שיראו לו כי יש בכחו ליטלה ממנו, כיון שכבר א״ל הב״ה קום התהלך בארץ כי לך אתננה. סרסוניה ליה בממון, וכונתו שיהיו סרסורים במכירה זו, כדי שלא יערערו משום דינא דבר מצרא. צלו לי היינו התפלה. ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו (בראשית כג, ט). כי לא אעשה קרחה בנחלתו אילו היתה באמצע שדהו, רק היא בקצה שדהו, ואיני רוצה לומר בזה שיתננה לי בדמים מועטים, רק בכסף מלא יתננה לי. בתוככם, כלומר במעמד כולכם, למען תסכימו עמו במכירה זו, ולא יהיה עוד פתחון פה לכם ליטלה ממני משום דינא דבר מצרא. ועפרון יושב בתוך בני חת (בראשית כג, י). אפשר שהכונה היא שאחוזתו של עפרון היתה בתוך בני חת, שהיו כלם מצרנים אליו, ולכן ויען עפרון החתי את אברהם באזני בני חת לכל באי שער עירו לאמר. שגם עפרון כיון שיהיו בני חת עדים בדבר, כדי לבטל מהם טענת בני המצר, וזהו לכל באי שער עירו לאמר, שהם ישמיעו הדבר ויפרסמו אותה לכל בני העיר, למען בהסכמת כלם יתננה לי. ועכ״ז אמר לא אדוני שמעני (שם יא), כלומר לא אתננה לך בכסף מלא כמו שאמרת, רק השדה נתתי לך במתנה, לפי מ״ש שם, הנותן מתנה אין בה דין בן המצר. ועוד יובן השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה. משום דאיתא התם סעיף כ״ה. מכר לו קרקע מעט באמצע שדהו, ואח״כ מכר לו קרקע בצד אותה שבאמצע, זכה הלוקח ואין בן המצר יכול לסלקו, שהרי הוא עצמו בן המצר הוא, וכן אם נתן לו מעט קרקע במתנה, רואים אם מכר לו אח״כ כל כך ביוקר עד שהבליעו המתנה, הרי הערים ויוכל בן המצר לסלקו, ואם יש חשש ערמה בדבר מחרימין על ככה ע״כ. ולכן עפרון היה רוצה להערים וא״ל השדה נתתי לך, דהיינו כדי שתהיה אתה מצרן למערה, ולא עוד אלא גם המערה אתן לך במתנה, לסלק כל ערעור המצרנים. אמנם לעיני בני עמי נתתיה לך. כלומר לעיניהם אתננה לך, אבל באמת איני רוצה במתנה רק במכירה, וישתחו אברהם לפני עם הארץ (בראשית כג, יב). ותרגם יונתן וגחין ליה אברהם באנפי בני חיתאה. דהיינו שאברהם השתחוה לעפרון לפני עם הארץ ולא השתחוה לבני חת, שכבר כתוב וישתחו לעם הארץ לבני חת (שם ז). וידבר אל עפרון באזני עם הארץ לאמר וכו׳ (שם יג). לא רצה אברהם להערים כלל, רק אמר לו באזני עם הארץ דברים ברורים, אך אם אתה לו שמעני, כלומר איני רוצה במתנתך ואף למעט, רק נתתי כסף השדה קח ממני. אני רוצה לקנות השדה בכסף מלא, ויוכלל בו גם המערה ולא במתנה כלל, ואמר קח ממני. כלפי מ״ש שם קנאה הלוקח במנה והיא שוה מאתים, אם היה נותנה כן לכל אדם, לא יתן לו המצרן אלא מאה, ואם לא היה נותנה כן לאחר, צריך ליתן לו מאתים. ולכן אמר נתתי כסף השדה. כלומר דמי שוויו ולא פחות, ולכן קח ממני. כמו שהיית נותן אותה לכל אדם. ואקברה את מתי שמה. לפי מה שכתוב שם סעיף מ״ט. אם הלוקח לית ליה ארעא ודחיקא ליה שעתא, והמצרן אין צריך לה רק להרוחה בעלמא, יש אומרים דלית ביה משום דינא דבר מצרא, ויש חולקין. וכבר כתוב שם סעיף מ״ה. שבמקום שהפוסקים חולקין אין מוציאין מיד הלוקח. ולכן אמר אברהם דדחיקא ליה שעתא, ואקברה את מתי שמה. שהשעה צריכה לכך, ולכן אין בזה דינא דבר מצרא. ועוד איתא התם סעיף כ״ה. אמר המצרן אטרח ואביא מעות, לא נטרינן ליה ואיבד זכותו. לכן אמר אברהם נתתי כסף השדה. הרי הוא מוכן אצלי, והוי כאילו נתתים לך, וכן פי׳ רש״י ז״ל, ואמר קח ממני, כלומר זכה בו מעתה, כדי שלא ימהרו בני חת להביא מעות. ויען עפרון את אברהם לאמר לו (שם יד). כלומר להנאתו ולטובתו. אדוני שמעני ארץ ארבע מאות שקל כסף וכו׳ (טו). כלומר הנה השדה והמערה, הכל כאשר לכל שוה ארבע מאות כסף, אך אם תרצה ליקח קח, ואברהם הבין כונתו, ותכף וישמע אברהם אל עפרון (טז). שלא רצה לגרוע ממנו כלום, רק וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר באזני בני חת. שלא רצה להערים כלל, רק מה שדיבר בפניהם נתן לו, ולא עוד אלא עובר לסוחר, שתרגם אנקלוס מתקבל סחורא בכל מדינתא. והוא מ״ש סעיף כ״ג. הביאו המצרן והלוקח כל אחד מעותיו, אם היו מעותיו של לוקח טובים משל מצרן, או שהיו ממהרים יותר לצאת בהוצאה, או שאלו צרורים וחתומים ואלו מותרין, בטל זכות המצרן. ז״ש ארבע מאות שקל כסף. שהיו מותרין וטובים וחריפין לצאת בהוצאה בכל מקום, וכן אמרו בב״ר פ׳ נ״ח. א״ר חנינא כל שקלים האמורים בתורה סלעים חוץ משקלי עפרון שהיו קנטרין. ובזה ויקם שדה עפרון וכו׳ לאברהם למקנה לעיני בני חת וכו׳ (בראשית כג, יז). ופרש״י ז״ל, בקרב כלם ובמעמד כלם הקנהו לו, כדי שלא יעמוד עליו שום ערעור ופקפוק ותהיה המכירה שפויה בידו.

ובב״ר פ׳ נ״ח. אמר רבי אלעזר, כמה דיות משתפכות, כמה קולמוסין משתברין כדי לכתוב בני חת עשר פעמים, ללמדך שכל מי שמברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות ע״כ. משום דק״ל והא כתיב שם רשעים ירקב (משלי י, ז). וכ״ש שהיה יכול לקצר בדבורו ולא להזכירם כמה פעמים, אלא שבא להשמיענו שכל מי שמברר מקחו של צדיק, כבני חת האלה שאמרו כמה דברים כדי לברר מקחו של צדיק, שתגיע המערה לידו שפויה בלי ערעור ופקפוק, לכן הרי הוא כאילו מקיים עשרת הדברות, שהרי כתוב עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח). לעמלים בה לא נאמר אלא למחזיקים (ויקרא רבה פ׳ כ״ה). וגם אלו החזיקו לאברהם במערה, והוי כאילו קיימו עשרת הדברות. ולכן כתוב בפ׳ ויחי. מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת (בראשית מט, לב). דהיל״ל מאת עפרון החתי, אלא עיקר המקנה היתה מבני חת, שנעשו סרסורים לאברהם לקנותה מאת עפרון ולא חששו לדינא דבר מצרא.

ובתורת כהנים פ׳ אחרי מות. ר׳ יוסי הגלילי אומר אחר שהכתוב שוקל מעשי ארץ מצרים כמעשה ארץ כנען, ומעשה ארץ כנען כמעשה ארץ מצרים. שמפני מה זכו הכנעניים לישב בארצם ארבעים ושבע שנים, שנאמר וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים (במדבר יג, כב). אלא בשביל שכר שכבדו את אברהם אבינו, שאמרו לו שמענו אדוני נשיא אלקים אתה בתוכנו. בני אדם שכבדו את אברהם אבינו, זכו לישב בארצם מ״ז שנה. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר׳ יהודה בן לקיש, הרי הוא אומר האדם הגדול בענקים הוא והארץ שקטה ממלחמה (יהושע יד, טו). בני אדם שכיבדו את הצדיק, זכו שתשקוט עליהם הארץ ע״כ. ותחלה קשה מאי כולי האי, דדי לו לומר אחר שהכתוב שוקל מעשה ארץ כנען כמעשה מצרים, מפני מה וכו׳. ועוד למה תלה זכות הכנעניים בשביל שכיבדו לאברהם. שהרי להדיא נאמר כי לא שלם עון האמורי עד הנה (בראשית טו, טז). שמשם למדו רז״ל (סוטה ט.), שאין הב״ה נפרע מהאומה עד שתתמלא סאתה. ועוד מה הוסיף רשב״ג על דברי ר׳ יוסי. האמנם דקדקו רז״ל בכתובים, שאמרו כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו (ויקרא יח, ג). דלמה האריך במה שלכאורה אין צורך, שכבר נודע שישבו במצרים ושיביאם לארץ כנען. ועוד שמהפסוקים הנמשכים נראה שמעשה ארץ כנען הוא העיקר, שכן כתוב אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם (ויקרא יח, כד). על זה בא ר׳ יוסי הגליל ואמר, אחר שהכתוב שוקל מעשה ארץ מצרים כמעשה ארץ כנען, כי לא מצינו מפורש מעשה ארץ מצרים דומה למעשה ארץ כנען אלא מכאן נלמוד אותו, וילמוד סתום מן המפורש. ועוד אשר ישבתם בה, ועיניכם ראו מעשיהם המקולקלים. וכמו כן מעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה, אע״פ שעדין לא ראיתם עכ״ז ממה שראיתם במצרים, תחשבו שכן מעשיהם מקולקלים כשל מצרים, כיון שאני מגרש אותם ואתם תירשו את אדמתם. ועל כל אלה נראה ששקולים הם. וא״כ מפני מה זכו הכנעניים לישב בארצם מ״ז שנים, דהיינו שהיה להם לקבל פורענותם ז׳ שנים קודם של מצרים, לפי שמאז נתמלאה סאתם, ולמה המתין להם עוד מ׳ שנה שהם בין הכל מ״ז שנה. והשיב בשביל שכר שכיבדו את אברהם, והוא מ״ש לעיל שביררו מקחו של צדיק, וא״ל שמענו אדוני וכו׳. שהשלימו רצונו להקנות לו את מערת המכפלה בלי ערעור ופקפוק, ואין לך כבוד גדול מזה, והנה אמר לעיל שכל המברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות, והתורה נקנית במ״ח דברים, ועץ חיים היא למחזיקים בה. לכן ישבו בארצם מ״ז שנה, ולא הגיעו למ״ח לפי שלא קבלו התורה ממש רק כאילו קיימוה. ורשב״ג הוסיף כי גם אחרי כן בזכות אברהם שהיה האדם הגדול בענקים, הארץ שקטה ממלחמה, כי לא הורישו בני ישראל את הכנעניים. והוא מ״ש בילקוט יהושע י״ד. האדם הגדול בענקים. והארץ שקטה ממלחמה. מה ענין זה לזה, מלמד שלא שקטה המלחמה מן הכנעניים אלא בזכות אברהם, שנהגו בו כבוד ואמרו לו נשיא אלקים אתה בתוכנו, ועוד נותרה בהם מליטה ומהם הלכו לאפריקי. זהו מה שהוסיף רשב״ג על דברי ר׳ יוסי הגלילי ודוק.

ולדרך זה נבין מ״ש בפ׳ לך לך, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וכו׳ (בראשית טו, יד). ואתה תבוא אל אבותיך בשלום וכו׳ (שם טו). ודור רביעי ישובו הנה וכו׳ (שם טז). דקשה דאחרי אמרו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (יד), היל״ל ודור רביעי ישובו הנה (טז). ולמה הפסיק בפסוק ואתה תבא וכו׳ (טו). דאין לו ענין כלל. אך יובן היטב עם מ״ש, שלפי שיקשה למה כשיצאו ממצרים לא הכניסם לארץ מיד, ולמה עיכבם ארבעים שנה במדבר. לז״א ואתה תבא אל אבותיך בשלום. דהיינו שיקבר במערת המכפלה עם אבותיו, דהיינו אדם וחוה. והגם שכתוב בזהר פ׳ זו דף קכ״ז א׳, ות״ח כל מאן דאסתכל דיוקנא דאדם לא אשתזיב לעלמין ממיתה, אבל אברהם אסתכל ביה וחמא דיוקניה ואתקיים. לכן אמר תקבר בשיבה טובה. אע״פ שראית לאדם הראשון. ומי גרם זה שתבא אל אבותיך בשלום, הכנעניים שהצילו בעדך אל עפרון ליתן לך המערה, ובזכות שכיבדו אותך ועשו רצונך. ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם וכו׳. שאע״פ שהיה ראוי להם לצאת מארצם קודם יציאת מצרים שבע שנים כדלעיל, שנתמלאה סאתם, עכ״ז בשכר שכיבדוך, לא נשלם עונם עד מ״ז שנה כדלעיל.

ועדין צריכין אנו למודעי שאם ככה עשה לו עפרון לאברהם, למכור לו השדה והמערה ברצון ה׳, למה נענש, שהרי אמרו בב״ר פ׳ נ״ח. נבהל להון איש רע (משלי כח, כב). זה עפרון שהכניס עין רעה בממונו של צדיק. ולא ידע כי חסר יבואנו, שחסרו וי״ו. הה״ד וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרן (בראשית כג, טז), עפרן כתיב חסר וי״ו ע״כ. וקשה עוד מאי אכפת ליה לעפרון במה שנכתב חסר בתורה. אמנם איתא בשמות רבה פ׳ ל״א. ז״ל נבהל להון זה עפרון, בשעה שמתה שרה והיה אברהם מבקש מקום לקוברה, א״ל שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר, מיד הלכו ומינוהו אותו היום אסטרטיגוס עליהם, א״ל מכור את המערה לאברהם, א״ל איני מוכרה לו, א״ל אם אין אתה עושה אנו מעבירין אותך מן אסטרטיגוס שלך, מיד עמד אברהם ושקל לו וכו׳, אמר עפרון לאברהם אם אתה נותן לי ארבע מאות שקל כסף מן סחורת ביתך אני נותנה, וע״י שהכניס עין רעה בממונו של אברהם חסרו הכתוב וי״ו, הוי ולא ידע כי חסר תבואנו. ולא עוד אלא שלא נקראת המערה לשמו אלא לשמן של בני חת, שנ׳ אשר קנה אברהם מאת בני חת (בראשית כה, י). מעפרון אינו אומר אלא מאת בני חת ע״כ. למדו רבותינו לומר כן מהכתובים, שנראה בהם יתור נפיש, שכיון שעפרון היה בעל המערה, למה לו לאברהם לדבר תחלה אל בני חת. אלא ודאי שמזה ראינו כי לא היה רוצה עפרון לתתה לו, והם א״ל איש ממנו לא יכלה ממך. דהיינו עפרון שהוא איש ממנו, את קברו לא יכלה ממך. ועפרון נקרא איש, כדכתיב נבהל להון איש רע עין. ור״ע עי״ן גימטריא עפרו״ן חסר ו׳, וכשמוע אברהם כן, וישתחו לבני חת. וחילה פניהם ופגעו לי בעפרון בן צוחר, ועפרון יושב בתוך בני חת. פי׳ רז״ל ישב כתיב, אותו היום מינוהו לשר שלהם, דלא יהא בר נש רב זבין מן ב״נ זעיר. גם זה לברר מקחו של צדיק, שאילו קנה אברהם מעפרון בהיותו הדיוט, היה יכול לערער ולומר הנה מכרתיה באונס, מפני שהוא היה מלך ואני הדיוט, ולא יכולתי להשיב פניו ריקם. אך עתה שגם הוא היה שר ושופט, בטלה לה טענה זו. ולפי שהכניס עין רעה בממונו של אברהם חיסרו הכתוב וי״ו, שכן וישקול אברהם לעפרן הוא חסר, שבזה חסר ג״כ ממונו מה שלקח מאברהם, כדרך שאמרו על מי שעינו רעה בשל אחרים, והוא מ״ש במשלי כ״ח. איש אמונות רב ברכות זה אברהם, שנ׳ והאמין בה׳. ועוד הראה נאמנותו באמרו למלך סדום, אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך. ואז רב ברכות. ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון. ועוד איש אמונות רב ברכות, בקחתו את המערה מעפרון בכסף מלא ולא רצה להערים כדלעיל. ובזה רב ברכות, שא״ל הב״ה כי ברך אברכך. וכמו שפי׳ במקום אחר, שרמז רמז לו שיקבר במערת המכפלה הוא ובנו ע״ש. ולהפך ואץ להעשיר, זה עפרון שנתן עין רעה בממונו של אברהם ולקח ממנו קנטרין, לא ינקה, שנחסר אות א׳ משמו כדלעיל, רמז שחסר ממונו ג״כ. ועוד שם נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו. שלכן נכתב חסר להיות מספרו רע עין, וזה בד׳ מקומות כמו שנמסרו במס׳ פ׳ זו, עפרן ד׳ חסרים. וסי׳ וישקול אברהם לעפרן. ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה אל שדה עפרן (בראשית כה, ט). בפ׳ זו, ובפ׳ ויחי, במערה אשר בשדה המכפלה וכו׳ אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרן החתי וכו׳ (בראשית מט, ל). ועוד שם, ויקברו אותו במערת שדה המכפלה וכו׳ מאת עפרן החתי וכו׳ (בראשית נ, יג). וזה כי בכל מקום שנזכר קבורת הצדיקים נזכר חסר, להורות כי חסר זכותו כיון שנתן עיניו בממון, כי הנה בקבורת שרה, וישקול אברהם לעפרון (בראשית כג, טז). ובקבורתו של אברהם ג״כ כנז׳ בסוף פ׳ זו, אך בקבורת יצחק לא נזכר שמו כלל, גם לא נזכרה המערה לפי שמדה אחרת היתה בו, שמת בעקדה וכבר הלך לו לג״ע דרך המערה, ובאה לו נשמתו של העולם הבא כדלעיל. ובקבורתו של יעקב שתי פעמים, לפי שנטל חלקו של עשו, כדכתיב בקברי אשר כריתי לי וכו׳ (בראשית נ, ה).

ובמסרה ג״כ פ׳ זו: קברו. ג׳, וסימניך: איש ממנו את קברו לא יכלה ממך (בראשית כג, ו). חוצבי מרום קברו, ישעיה כ״ב. ויתן את רשעים קברו, שם נ״ג. הכונה כי הם אמרו איש ממנו זה עפרון את קברו לא יכלה ממך. כדי שחוצבי מרום קברו על אברהם שראוי לו להקבר שם, לפי ששם שער השמים לילך לג״ע. לא כן לעפרון שלא נאה לו זה, אדרבא ויתן את רשעים קברו (ישעיה נג, ט). כל עוף למינו ישכון וכו׳.

ועוד שם, יכלה. ב׳, וסי׳ את קברו לא יכלה ממך. ושבט עברתו יכלה, משלי כ״ב. שכבר אמרנו שבני חת אמרו לו, אם אין אתה מוכרה לו אנו מעבירין אותך מנשיאותך. ז״ש בני חת איש ממנו דהיינו עפרון, את קברו לא יכלה ממך, ואם לא ירצה ליתנו לך, אנו מעבירין אותו מגדולתו, ושבט עברתו יכלה. גם תפורש מ׳ זו עם מ״ש בס׳ שפתי כהן פ׳ זו, בן צוחר אותיות רוצח, שבכל שעה שהיה רוצה ליכנס למערה, היה נראה לו כמי שרוצים להרגו, ויש אם למקרא צוחר בו׳ גימטריא ש״ד, שהיה נראה לו כמי ששד רץ אחריו להרגו, וצ׳ מתחלף בש׳ לשון שחרות, שכשהיה עפרון נכנס שם, היה נראה לו חשך ע״כ. וכן הוא בזהר פ׳ זו קכ״ח א׳, לעפרון לא הות אתגליא ליה, דלא הוה ליה חולקא ביה, ובגין כך לא אתגלי לעפרון כלום, ולא הוה חמי אלא חשוכא, ועל דא זבין לה ע״כ. זש״ה לא יכלה ממך, לפי שלא היתה ראויה לו, כי אדרבא ושבט עברתו יכלה, מה שעד כאן ראה עני בשבט עברתו, עתה יכלה ממנו, שלא יבעתוהו שדין ורוחין בישין. והפ׳ מתחיל זורע עולה יקצר און, שלקח מאברהם ת׳ קנטרין, שהוא עול ליקח יותר משוויה, ולכן יקצר און שהורידוהו מגדולתו, ושבט עברתו יכלה. וכמ״ש בב״ר סוף פ׳ נ״ח. ויקם שדה עפרון. דהות דבר נש זעיר ואתעבידת לב״נ רב. ולהפך מזה, טוב עין הוא יבורך. שאמרו בב״ר פ׳ נ״ט. וה׳ ברך את אברהם בכל. שלא חסר קלורין שלו כלום. שאע״פ שנתן כל כך ממון לעפרון לא חסר עשרו כלום, כי ה׳ מלא חסרונו. וירבה כחו והונו. וישם מרום קינו. כן יעשה ה׳ לבנות בית מלונו. ונקומה ונלכה למעין גנו. ב״ב אמן. בילא״ו.