דרוש כ"ד לראש השנה יום א' והפטרה

ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם (בראשית כא, לג).

ראש השנה פ"ק (יח.): בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, הכא תרגימו כבני אמרנא, רבי שמעון בן לקיש אמר כמעלות בית מרון. אמר רב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד ע"כ.

יתבונן הצדיק וינצור הדרך שדרכו בה הקדמונים בצאתו לקראת נשק, ויכין עצמו לדורון למלחמה ולתפלה. כי כן מצינו באברהם אבינו ע"ה כאשר נלחם עם המלכים, וירק את חניכיו (בראשית יד, יד). ואיתא בב"ר פ' מ"ג. אבא בן זבדא אומר בכלי זיין הוריקן, היך מה דאת אמר, והריק חנית וסגור לקראת רודפי (תהלים לה, ג). זה הדבר שהתקין עצמו למלחמה אם יצטרך, אע"פ שמעט היו לפניו אנשי מלחמה, כי בטח בה' יעזרהו על דבר כבוד שמו, כי כל אותה המלחמה היתה בשבילו, כדדרשו על פסוק ויבאו אל עין משפט היא קדש (בראשית יד, ז). וכבר ביארנוהו במקומו. אמר רשב"ל באבנים טובות ומרגליות הוריקן, שהתקין עצמו לדורון אם ירצו להתרפס ברצי כסף כדי שלא להשים עצמו בסכנה, ומייתי לה מדכתיב ואברותיה בירקרק חרוץ (תהלים סח, יד). כי חרוץ הוא הזהב וירקרק הם אבנים טובות, שאם על הזהב הוא מדבר שהוא ירוק היה די שיאמר בחרוץ, שכן נקרא הזהב כמ"ש בשורשים ערך חרץ ע"ש (מחרוץ ומפז (משלי ח, יט). בירקרק חרוץ (תהלים סח, יד). וחרוץ כטיט חוצות (זכריה ט, ג). ירפד חרוץ עלי טיט (איוב מא, כב). ענין כלם זהב. ויש מפרשים אבנים טובות יקרות. וכתב רבי יונה, ויתכן להיות מזה ויד חרוצים תעשיר (משלי י, ד). נפש חרצים תדשן (שם יג, ד). רוצה לומר הסוחרים הגדולים הזהביים, כלומר בעלי הזהב (בנקירי ד"י מוניד"ה).). והמפרשים פירשו שנתן להם הזהב כדי שיעלו עמו למלחמה, ואינו נראה שישימו עצמם בסכנה בשביל הממון, וכי אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך כמ"ש ז"ל בפרשת בהעלותך. אלא ודאי שהוריקן בממון כדי ליתן אל המלכים שיתנו לו את לוט. אך כשראה שרדף אחריהם והם הפכו עורף אליו, בחר להלחם בם באשר ה' אתו. גם התקין עצמו לתפלה. ר' לוי אמר בפרשת שוטרים הוריקן, כמה דאת אמר מי האיש הירא ורך הלבב (דברים כ, ח). שפי' ז"ל מן העבירות שבידו, ואז היה עושה תשובה ותפלה, וכן עשה אברהם, להזהירם שישובו בתשובה, ויערכו אתו תפלה למען ימסרו אויביהם בידם. ממנו למד יעקב כשבאו המלאכים ואמרו לו באנו אל אחיך אל עשו. שכבר פי' ז"ל הביאו רש"י ז"ל, עדין נוהג עמך כעשו הרשע עודנו בשנאתו. מה עשה ויחץ את העם אשר אתו וכו'. ואיתא בילקוט, זיינם מבפנים והלבישם בגדים מבחוץ, והתקין עצמו לשלשה דברים לדורון למלחמה ולתפלה. לדורון ותעבור המנחה על פניו. למלחמה אם יבא עשו וכו'. והיה המחנה הנשאר לפליטה. לתפלה ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם וכו'. משום דק"ל מאי אהניא ליה ליעקב מה שעשה, ויחץ את העם אשר אתו. ועוד מנא הוה ידע, והיה המחנה הנשאר לפליטה. לזה פי' ויחץ לשון מחיצה, דהיינו ששם להם כלי זיין במקום נסתר, והלבישם בגדים מבחוץ, כדי שלא ירגיש עשו שכונתו להלחם עמו, כי ירא יעקב אותו מפני זכות כבוד אב ואם וישיבת א"י שהיה לו עתה יותר ממנו. גם ויחץ כמשמעו, ששם הצאן והבקר והגמלים לבדם. והעם אשר אתו לבדם. שאם יבא להלחם יפגע תחלה בצאן ובקר וגמלים וישפוך חמתו עליהם או יבוז אותם ושב אפו ממנו. או כי בין כך ובין כך יעשה עמו מלחמה, והיה המחנה הנשאר לפליטה. ולפי שלא ידע יעקב אם על עסקי ממון הוא בא או על עסקי נפשות, לכן התקין עצמו לג' דברים לדורון, ותעבור המנחה על פניו. וקשה למה לא הביא ראיה מהפסוק הקודם, ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו. אמנם פרש"י ז"ל ותעבור המנחה על פניו. אף הוא שרוי בכעס שהיה צריך לכל זה. ובב"ר פ' ע"ו. אף הוא בעקא. ובעל יפה תאר הקשה דהאי אף דאמר, למי הוא שייך ותירץ בדוחק. והרבה להשיב על הרא"ם ז"ל שפי' שחוזר לעשו, שגם יעקב היה בכעס כמוהו. ונלע"ד כי האמת אתו של הרא"ם ז"ל, דשייך לעשו אך לא מטעמיה, וזה לפי האמור בב"ר אף הוא בעקא. שרוצה לומר שהיה בצרה, והוא מ"ש בתנחומא ריש פ' וישלח, שהמלאכים הלכו וקדמו לעשו, פגעה בו כת ראשונה, נפלו עליו והכוהו ושברוהו, אמר להם הניחוני שאני בנו של יצחק, הוסיפו להכותו, א"ל הניחוני שאני אחיו של יעקב, הניחוני וכו' ע"ש (מיד הלכו וקדמו לעשו ועשו עצמן כשני ראשי גיסות. פגעה בו כת ראשונה שהיו בה ארבע כתות, נפלו עליו, הכוהו ושברוהו. אמר להם: הניחוני, שאני בן בנו של אברהם. הוסיפו להכותו. אמר להם: הניחוני שאני בנו של יצחק שנעקד על גבי המזבח, הוסיפו להכותו. אמר להם: הניחוני, שאני אחיו של יעקב שבא מפדן ארם. התחיל מבקש מהם ולומר להם, יעקב אחי בא לכלל עשרים שנה ואני מבקש לראותו. כיון שהזכיר להם יעקב, הניחוהו. אמרו לו: אתה הוא אחיו של יעקב אהבנו, הרי אנו מניחין אותך לכבודו ולאהבתו, שאל לנו בשלומו. כשפרשה מהם כת ראשונה, פגעה בו הכת השניה ועשו בו כמו שעשתה הכת הראשונה. וכן השלישית וכן הרביעית. ומנין, שכן עשו אומר ליעקב, מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי.). ז"ש אף הוא בצרה, שכשם שעשו היה בצרה כל אותו הלילה אף יעקב כן. ולכן הביא בעל המ' ראיה שהתקין עצמו לדורון, מדכתיב ותעבור המנחה על פניו. שעשה זה על כרחו שלא בטובתו להנצל מחמת המציק. למלחמה מוהיה המחנה הנשאר לפליטה, כי אמר אלחם עמו, ואם יבא אל המחנה האחת והכהו, אעשה עמו מלחמה ובין כך יברחו האחרים והיו לפליטה גדולה. ולתפלה ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם. שאע"פ שהתפלל תחלה לקיים מ"ש (סנהדרין מד:), לעולם יקדים אדם תפלה לצרה. עכ"ז איחרה בעל המ', לומר שלא סמך על הנס רק אחר שהתקין עצמו לדורון ולמלחמה, גם יהודה שת עצמו לשלשה אלו, כדאיתא בב"ר פ' צ"ג. ויגש אליו יהודה. ר' יהודה אומר הגשה למלחמה, המד"א ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה (שמואל ב' י). ר' נחמיה אומר הגשה לפיוס, המד"א ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו (יהושע יד). רבנן אמרי הגשה לתפלה, ויגש אליהו הנביא ויאמר וכו' (מלכים א' יח). כי כן יהודה תפס אומנות אבותיו ברדתו לפני יוסף על בנימין, תחלה דבר עמו דברי פיוסין, בי אדוני וכו' ואל יחר אפך בעבדך. כאשר כתבנו במקומו (חלק ג' - דרוש י' לפרשת מקץ.). וכשראה שלא הועילה תפלתו ופיוסו, התקין עצמו למלחמה, דאיתא בתנחומא פ' ויגש, שאמר לנפתלי לך וראה כמה שווקים יש במצרים, א"ל י"ב, אמר יהודה אני אחריב מהן שלשה, וטלו כל א' מכם אחת ולא נשאיר בהן איש וכו'. וגם התקין עצמו לדורון, שאמר ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני (בראשית מד, לג). ופרש"י ז"ל לכל דבר אני מעולה ממנו לגבורה ולמלחמה ולשמש.

בהקדמה זאת נבא לביאור הפטרת היום הקדוש הזה, דקשה דאם שייכות ההפטרה הוא מ"ש הבית יוסף בטור א"ח סי' תקפ"ד משם הר"ן ז"ל, שקוראין וה' פקד את שרה, ומפטירין בחנה לפי ששתיהן נפקדו בראש השנה. היה די להתחיל מלידת שמואל, כי מה ענין ויהי איש מן הרמתים. וכל הפסוקים הנמשכים לזה. וכל שכן שיקשה למה מאריכין כל כך לומר ג"כ ותתפלל חנה ותאמר וכו'. אך אין ספק כי גם אנחנו חייבין ביום הזה להתקין עצמנו לדורון ולמלחמה ולתפלה, כי מנהג אבותינו תורה היא לנו ולבנינו עד עולם לעשות כמעשיהם. ולפיכך נזכיר זכות הצדיקים אשר צדקתם עומדת לעד, למען זכותם יעמוד לנו להצדיק דיננו ולחיותנו כיום הזה, והוא הנרצה בפסוקי ההפטרה בשמואל א' א'. ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים וכו'. דקשה למה התחיל בויהי לשון צרה. ואף כי בפ"ק דמגלה (י:) איתא, ויהי איש אחד כי את חנה אהב וה' סגר רחמה. עכ"ז כתוב בסוף כי פקד ה' את חנה. וא"כ לא היה לו להתחיל הספר בלשון ויהי. אמנם נלע"ד להשיב עם מאי דאיתא בילקוט ז"ל, אשר עוד בקשה נפשי וגו' (קהלת ז, כח). מהו כך אלא כשהב"ה רואה לדור שירשע, הוא חוזר ומבקש אפילו צדיק א' שיתלה בשבילו, כיון שעמדו בימי מיכה היו מקטירין לצלמו של מיכה והיה העשן וכו', כביכול חוזר ומבקש אפי' צדיק א' כדי שלא יהפך את העולם, ואח"כ מצא לאלקנה, הוי ויהי איש אחד ע"כ. בזה מובן היטב למה התחיל בויהי לשון צרה, להיות כי לא נמצא באותו זמן צדיק שיגין על דורו רק אלקנה. עוד שם בילקוט, אדם אחד מאלף מצאתי זה אברהם, אף אלקנה נמצא צדיק יחידי בכל דורו, וכל מעשיו של אלקנה דומין לאברהם ע"כ. וצריך להבין למה זה נמשל לאברהם. אך במדרש חזית ע"פ מה יפו פעמיך בנעלים. א"ר יודן אפילו הדיוט מקלס בלשון זה גנאי הוא לו, ואת אומר מה יפו פעמיך, אלא אינו מדבר אלא בפעמי רגלים. בת נדיב בתו של אברהם שנקרא נדיב, שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם. חמוקי ירכיך בזכות מילה שניתנה בין יריכים ע"כ. הבנת המ' הזה תלויה במ"ש בזהר פ' שלח קס"ה ב', כל אינון נטורי קיימא קדישא בעיין לאתחזאה קמי מלכא, דהא לא אתחזון אלא בגין לאחזאה דאינון בני גזירו קדישא, וע"ד יראה כל זכורך וכו'. תלת זמנין אמאי, אלא בגין דאבהן קדמאי דקבילו להאי ברית קדמאה לכל פיקודין דאורייתא. ועוד איתא בזהר פ' משפטים קכ"ד א', זמנא חדא סליקו ישראל למיחג חגא ואתערבו גוים בהדייהו, וההיא שתא לא אשתכח ברכתא בעלמא ע"ש (זמנא חדא, סליקו ישראל למחג חגא, ואתערבו עובדי עבודת כוכבים ומזלות בהדייהו, וההוא שתא לא אשתכח ברכתא בעלמא. אתו שאילו לרב המנונא סבא, אמר להו, חמיתון סימנא בקדמיתא בהאי. אמר ליה, סימנא חמינן, דכד תבנא מהתם, כל ארחין אסתימו ממיא, ועננא, וחשוכא אשתכח, דלא יכלין למהך כל אינון דסליקו לתמן. ועוד, בשעתא דעאלנא לאתחזאה אפי שמיא אתחשכו ואתרגיזו. (אתרגיש בחמא) אמר להו, ודאי או אית בינייכו בני נשא דלא אתגזרו, או עובדי עבודת כוכבים ומזלות סליקו בהדייכו. דהא לא אתברכאן בההיא שעתא, בר מאינון ישראל דאתגזרו. ובהאי את קדישא מסתכל קודשא בריך הוא, ובריך לון. לשתא אחרא סליקו, וסליקו אינון עובדי עבודת כוכבים ומזלות, דאתערבו בהדייהו, כד הוו אכלין קרבנייא, והוו חדאן. וחמו לאינון עובדי עבודת כוכבים ומזלות, דטפסאן בקוטרייהו לקוטרא דכותלא. אשגחו בהו דכלא מברכין, ואינון לא בריכו. אתו ואמרו מלה לבי דינא, אתו ושאילו לון, אמרו, האי דאכלתון, חולקא דלכון, מאן קורבנא הוה. לא הוה בידייהו. בדקו ואשכחו דאינון עובדי עבודת כוכבים ומזלות, וקטלו לון. אמרו, בריך רחמנא דשזיב לעמיה, דודאי לית ברכתא שריא, אלא בישראל, זרעא קדישא, בני מהימנותא, בני קשוט. וההיא שתא אשתכח ברכתא בעלמא, בשלימו. פתחו ואמרו, (תהלים קמ) אך צדיקים יודו לשמך וגו'. ). עוד מצאתי בריקנאטי פ' תשא ז"ל, ואמרו קצת מחכמי הקבלה כי העובר על המצוה זו יתגלגל בפסח או בסומא שיהא פטור מן הראייה, כי כיון שעבר בה הותרה לו. באלה הקדמות יובן המ', דקשיא ליה לר' יודן אמרו מה יפו פעמיך בנעלים, שהרי רגל באשה ערוה, כדאיתא בזהר פ' נשא קמ"ב א', ועל זה נענשו בנות ציון, וברגליהם תעכסנה (ישעיה ג, טז). וגם בתו של ר' חנינא בן תרדיון כמ"ש בפ"ק דע"א (יח.) על שהיתה מדקדקת בפסיעותיה. ז"ש ר' יודן אפי' הדיוט מקלס בענין זה גנאי הוא לו, לכן פירש שאינו מדבר אלא בפעמי רגלים, וזהו מה יפו פעמיך של ישראל בעלותם לג' רגלים, שבזה יפו פעמיך שלא יהיו בהם חגרים. בת נדיב בתו של אברהם, לפי שהוא קיים מצות ברית מילה, ועל ידי זה יעלו לרגל יראה כל זכורך. ואתי שפיר בת נדיב על אברהם, לפי מ"ש בתנחומא פ' וירא, א"ל הב"ה לאברהם, בשכר שלש ריצות שרצת, אני ארוץ לפני בניך ג' ריצות בשעת מתן תורה. ויאמר ה' מסיני בא וכו'. אתה אמרת יוקח נא, אני נותן להם מצות הפסח, ויקחו להם איש שה וכו' (שמות יב, ג). אתה אמרת והשענו תחת העץ. אני נותן להם מצות סכה. הרי שבשביל נדיבותו של אברהם עם המלאכים, זכה שנצטוו בניו בג' רגלים. ולפיכך גם צריך לשמח את העניים בג' רגלים כנודע. ובריש חגיגה (ג.) דריש, בתו של אברהם שהיה תחלה לגרים. ופרשו שם התוס' תחלה לגרים, שנצטוו על המילה טפי מכל אותם שלפניו, ולכן במאמרנו אמר חמוקי יריכיך, בזכות מילה שניתנה בין יריכים, הוא הדבר אשר אמר בזהר הנז', כל אינון נטורי קיימא קדישא בעיין לאתחזאה וכו' ודוק.

והנה אלקנה היה דומה לאברהם, דאיתא בילקוט, ועלה האיש ההוא וכו'. ז"ל, אלקנה ואשתו בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל, ובאים ולנים ברחובה של עיר, והיו שואלין אותן להיכן תלכו, ואומרים לבית ה' שבשילה, ואומרים להם נלך עמכם עד שהיו כלן עולין, ובדרך שהיה עולה שנה זו לא היה עולה שנה אחרת, כדי שיהיו כלם עולים. א"ל הב"ה, אלקנה אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחנכתם במצות וזכו רבים על ידך, אני אוציא בן ממך שיכריע את ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצות ע"כ. כי כשם שאלקנה היה עולה בדרכים שונים כדי לזכות את ישראל שיעלו עמו לרגל, כך שמואל היה מחזר בכל ערי ישראל לעשות להם משפט כתוב, כדכתיב והלך מידי שנה בשנה וכו'. ודקדקתי במ' שהזכיר בניו ואחיותיו ולא הזכיר בנותיו, לפי שכל כבודה בת מלך פנימה. ומה שהזכיר את אחיותיו לפי שהיו נשואות, אך בנותיו, שכן כתוב כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות. וגם בנותיו מפנינה לא נזכרו מהטעם הנ"ל. ולכן נדמה אלקנה לאברהם שגם הוא היה מזכה את הרבים וגייר כמה גרים, והוא העלה כמה מישראל לרגל. ועליו נאמר אדם אחד מאלף מצאתי (קהלת ז, כח). שלא היה בדורו כמוהו, וזהו לפע"ד ויהי איש אחד מן הרמתים. שר"ל מן ה' מאתים. שה' פעמים מאתים הם אלף. ובפ"ק דמגלה (יד.), א"ר אבהו א' ממאתים צופים שנתנבאו להם לישראל. ואמר מהר אפרים הוא מקומו של מיכה, וגם זה להגיד שבחו של אלקנה, דאיתא שם בילקוט. זכר צדיק לברכה (משלי י, ז), זה אלקנה. ושם רשעים ירקב זה מיכה, זה נקרא מהר אפרים וזה נקרא מהר אפרים, ולא דומין זה לזה, זה מחייב את ישראל בצלמו וזה מכפר על ישראל ע"כ. ואע"פ שהיה מהר אפרים שכן למיכה, לא למד ממעשיו אלא ושמו אלקנה, שמו מוכיח עליו, שקנה לו אל לילך אחריו, ולא אחר ע"א ח"ו אלא אפרתי לשון חשיבות. ולו שתי נשים שם אחת חנה ושם השנית פנינה וכו'. שם בילקוט, א"ר יונה בשם ר' חמא כיון שראתה חנה שלא ילדה, אמרה אומר לו שיכניס צרתי בתוך ביתי, ומתוך כך יראה הב"ה ויפקוד אותי. אמר לה הב"ה חנה אתה הפקדת אצלי נפשות, חייך אני משלם לך, כי פקד ה' את חנה ע"כ. נראה מכאן שלא לקח תחלה אלא את חנה. ובראות חנה שלא ילדה, אמרה לבעלה שיקח אשה אחרת כדי שיהיו לו בנים, ומתוך כך יפקדה ה', כדרך שעשתה שרה לאברהם, שאמרה הנה נא עצרני ה' מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה, וכן רחל אמרה ליעקב, הנה אמתי בלהה בא אליה ואבנה גם אנכי ממנה. ז"ש ולו שתי נשים, אבל תחלה לא היו לו, כי כן שם אחת חנה, שמתחלה היתה אחת ואחר כך לקח השנית ששמה פנינה. ולמה כן לפי שויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים, וזהו ויהי לשון צרה. וגם לפי שלא נתקיימו ילדי פנינה, כמ"ש שם בילקוט ע"פ כי פקד ה' את חנה. היתה חנה יולדת בן אחד, פנינה קוברת שני בנים וכו'. וז"ש ויהי לפנינה ילדים. כל זמן שלחנה אין ילדים, אך כשהיו לחנה ילדים, אז לפנינה אין ילדים כי מתו לה, ובזה מלת ויהי לשון צרה חוזרת לשתיהן. ובזה מובן המ' הנ"ל, שאמר הב"ה לחנה, את הפקדת אצלי נפשות, שבשבילך ילדה פנינה כמה בנים, אך היו בתורת פקדון, כי לבסוף חזרו אליו כי מתו כלם. ולעומתם אני משלם לך, כי פקד ה' את חנה. והיו בני קיימא.

ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה וכו'. הנה לשון זה מורה שהיה עולה משנה לשנה, כדכתיב ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה (שמות יג, י). והלא שלש רגלים יש בשנה. ולכן פרש"י ז"ל ממועד למועד. וכן הוא בתרגום. אך בילקוט איתא, ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה, מפסח לפסח, שנאמר ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. ונוטל שעיר עזים ומקריב חטאת על כל ישראל, לקיים מה שאמר משה, יורו משפטיך ליעקב (דברים לג, י) ע"כ. והכונה כי אז היה פסל מיכה לחטאת לישראל, ולכן בכל שנה בחג המצות, שבו מקריבין הפסח שנאמר בו, משכו ידיכם מע"א וקחו לכם צאן של מצוה, היה מקריב שעיר עזים לחטאת לכפר על בני ישראל על שלא מיחו בידו, והוא מ"ש בפ' שלח, והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה ושעיר עזים אחד לחטאת (במדבר טו, כד). ונסלח לכל עדת בני ישראל (כו). וגרסינן בספרי פרשת שלח, שאם היו מקצת צבור מזידין ומקצתן שוגגין יהיו כשגגה, שנאמר כי שגגה היא (כה). ולכן היה אלקנה מביא שעיר עזים לחטאת. ולא היה מביא ג"כ פר לעולה, לפי שהפר טעון סמיכה מזקני בית דין, כמ"ש בסנהדרין פ"א, סמיכת זקנים בשלשה. וכ"כ הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פ"ג, ואע"פ שאין סמיכה מעכבת, מעלין עליו כאילו לא כיפר, כדתנן בפ"ט דמנחות (צג:), וכ"כ שם הרמב"ם. ולכן לא היה אלקנה מביא אלא שעיר עזים לחטאת שאינו טעון סמיכה, וז"ש לקיים יורו משפטיך ליעקב. כי הלוים מלמדים תורה לישראל ומכפרים עליהם. ושם בילקוט, ועלה האיש ההוא. נתעלה בביתו, נתעלה בחצירו, נתעלה בעירו, נתעלה בכל ישראל, וכל עילויו לא היה אלא משל עצמו. קשה לו מלת ועלה, שהרי הוא היה יושב בהר אפרים, ולכן היה לו לומר וירד ואח"כ ועלה לשילה. לכן פירשוהו מלשון עילוי שנתעלה בביתו, שהיה מוליך עמו אשתו ובניו, הגם שאין האשה והקטנים חייבים כדתנן בריש חגיגה. נתעלה בחצירו שהיו עולים עמו כל שכיניו. נתעלה בעירו שגם כל בני עירו היו עולים עמו. נתעלה בכל ישראל, שבדרך שהיה עולה שנה זו לא היה עולה בשנה אחרת, כדי שיהיו כלם עולים. ולכן תלה הכתוב הכל בו, ועלה האיש ההוא. לפי שהוא היה גורם שכלם ילכו עמו, וזהו וכל עילויו לא היה אלא משל עצמו. ועוד אמר כן כלפי הקרבן שהיה מקריב על כל ישראל, שגם זה לא היה אלא משל עצמו ולא היה נוטל מישראל כלום, לקיים מ"ש משה יורו משפטיך ליעקב. שדרשו שם בילקוט וזאת הברכה ז"ל, הרי הוא אומר הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר (עמוס ה, כה). רשב"י אומר ישראל לא היו מקריבין, מי היה מקריב שבט לוי, שנאמר ישימו קטורה באפך (דברים לג, י) ע"כ. לכך היה אלקנה מקריב בעד כל ישראל משל עצמו, לקיים דברי משה. ולפי שכתוב ושמחת בחגך וכו' אתה והלוי (דברים טז, יד). וכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות חגיגה פ"ב, מצוה בלוי יותר מן הכל, לפי שאין לו לא חלק ולא נחלה, לפיכך צריך לזמן לויים על שלחנו. ואלקנה היה לוי. הגיד הכתוב ועלה האיש ההוא להשתחוות ולזבוח לה' צבאות בשילה, כי לא זו בלבד שלא היה סומך על שלחן אחרים, רק אלא משלו היה זובח, והוא היה מזמין אחרים על שלחנו. וזהו נתעלה בביתו ובחצירו ובכל ישראל, וזה לא היה אלא משל עצמו. ולכן סמך לזה, ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה'. כי הם עשו הפך מזה, כי לא די להם ליטול את שלהם, אלא גם מה שלא היה ראוי להם נטלו בזרוע. ולכן הגיד הכתוב שהיה מקריב קרבן על ישראל מימים ימימה, מפסח לפסח. אך עלייתו לרגל היתה בכל מועד ומועד. ויהי היום ויזבח אלקנה. בילקוט שם, ריב"ל אומר זה יומו של עצרת. הוכרח לומר כן לפי שכתוב אחר זה, וישכימו בבקר וישובו ויבאו אל ביתם הרמתה (שמואל א' א). דהיינו במוצאי י"ט, וזה לא אפשר אלא בחג השבועות שאינו אלא יום א', שהרי ויזבח אלקנה הוא קרבן חגיגה. וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות חגיגה, ומצוה להקדים ולהקריב בראשון, וכל המאחר הרי זה מגונה. ובפסח וסכות אין לומר שהלך לדרכו במוצאי י"ט הראשון, שהרי טעונים לינה כל הז' ימים. ואף שיהיה מותר, ודאי שלא ילך אלקנה עד תום כל הרגל, כי הוא היה לוי, ועליו גם כן מוטל עבודת הלויים ברגל, וגם בסכות הוא כן. ויום שמיני עצרת אינו אלא תשלומין לראשון. ולכן אריב"ל זה יומו של עצרת. ואתי שפיר כי בו נענית חנה, והולידה בן גדול בתורה ששקול כמשה ואהרן. לפי שזכות מתן תורה עמדה לה. ונתן לפנינה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות ולחנה יתן מנה אחת אפים. שיש לדקדק למה בפנינה אמר ונתן לשון עבר, ולחנה יתן לשון עתיד. ועוד מהו שאמר ולכל בניה ובנותיה, וכי לא היו בניו ובנותיו. ועוד ונתן לפנינה אשתו ובחנה לא כתיב אשתו. אמנם רצה אלקנה להראות חיבתו לחנה אך לא יטיל קנאה בסעודה. ולכן מה עשה תחלה נתן לפנינה אשתו, שלהיותה אשתו ולה בנים ובנות, ראוי לתת לה תחילה שלא תקנא בחנה. והעיקר כי תחילה נתן לפנינה ובניה מנות בצמצום, כדי שלחנה יתן מנה אחת אפים. כי את חנה אהב, אמנם וה' סגר רחמה, לא מרוע מעשיה, רק וה' הוא ובית דינו. ועוד ונתן לפנינה אשתו וכו'. היה לו לומר ונתן מנות לפנינה ובניה. אך אמר ונתן לפנינה ולבניה ולבנותיה מנות, כלומר כלם כאחד כדי שלבסוף יתן לחנה מנה אחת אפים, ולא ירגישו בזה. וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה. במדרש, מכעסת וחוזרת ומכעסת, מה הות אמרה לה, זבנת לברך רבא סודר וכתנ' וחלוק, בעבור הרעימה לטובה על אלקים. כך הגרסא בילקוט עם פירוש, וסמוך לזה מביא מ"ש בבבא בתרא פ"א (טז.), שטן ופנינה לשם שמים נתכונו. ופרש"י ז"ל שתתרעם על שהיא עקרה ותתפלל ע"כ. אך יקשה א"כ למה נענשה פנינה שמתו בניה. ועוד קשה שלמעלה אמר כי את חנה אהב וה' סגר רחמה. וכאן אמר כי סגר ה' בעד רחמה. מאי בעד. אמנם בב"ר פ' מ"ה איתא ז"ל, כל תשעים שנה שלא ילדה שרה היו מטרוניות באות לשאול בשלומה, והיתה הגר אומרת להם, שרי גברתי אין סתרה כגלוי', נראית צדקת ואינה צדקת, אילו היתה צדקת ראו כמה שנים שלא נתעברה ואני בלילה א' נתעברתי ע"כ. ז"ש וכעסתה צרתה בדברי הבל לומר קנית סודר לבניך. אך מה שהרע לחנה הוא גם כעס בעבור הרעימה על אלקים, דהיינו שהיתה אומרת שלא היתה שומרת פתחי נדותה כראוי, וזהו כי סגר ה' בעד רחמה. כלומר בעד מה שהיתה חוטאת ברחמה, ולכן מדה כנגד מדה, סגר ה' דלתי בטנה. ואע"פ שזה היה לטובה כי לשם שמים נתכונה. הנה ידענו שהחושד בכשרים לוקה בגופו. וז"ש שם בילקוט, אמר לה הב"ה את מרעמת אותה עלי, חייך אין רעמים שאין אחריהם מטר, ומיד אני פוקדה, שנאמר כי פקד ה' את חנה. שהכונה את חושדת אותה שאינה זהירה בנדה, ובשביל זה חייב אני להוציאה מהחשד כי תלד בנים.

וכן יעשה שנה בשנה מידי עלותה בבית ה' כן תכעיסנה. המפרשים פירשו וכן יעשה אלקנה שנה בשנה, נותן לה חלק מובחר, וצרתה תרבה גם היא להכעיסה. אך לי הצעיר יקשה למה לא הזכיר בפירוש וכן יעשה אלקנה, שהרי בפסוק הנמשך כתוב ויאמר לה אלקנה אישה. והיה לו לומר כאן וכן יעשה אלקנה אישה, ויאמר לה חנה למה תבכי, ואם ככה היתה עושה מידי שנה בשנה, למה המתינה חנה להתפלל עד היום הזה. ועוד כבר אמרנו שהיה עולה כל שלש רגלים, ולמה אמר שנה בשנה. אשר על כן נלע"ד לומר שגם אלה דברי פנינה, סמוכים למה שאמרה כי סגר ה' בעד רחמה, כלומר אין זה בפעם ראשונה בלבד אלא כן יעשה שנה בשנה בבואה לחלות פניו בחג השבועות, שודאי היתה מתפללת מידי עלותה בית ה', ומעולם לא שמע ולא האזין לקולה. וזהו בדיוק כן תכעיסנה, כלומר בדברים האלה כיונה להכעיסה. ובעבור זה ותבכה ולא תאכל, כי הוציאה עליה שם רע. ויאמר לה אלקנה אישה. אטו לא ידענו שאלקנה אישה, אלא לדרכנו יבא היטב כי בראותו לחנה מצטערת על דברי פנינה, אמר אישה כי הוא היה מכירה שהיא צדקת ולא תצא תקלה מתחת ידה. חנה למה תבכי. איתא בילקוט, אמר לה שרה שהיתה עקרה, כך היתה יושבת ובוכה. כלומר הלא גם שרה נחשדה מהגר, שהיתה אומרת שרי זו אין סתרה כגלויה וכדכתיבנא לעיל, ועכ"ז לא היתה בוכה כי ידעה ששקר היא דוברת, וזהו הכפל למה תבכי ולמה לא תאכלי לפי שאת עקרה. ולמה ירע לבבך על דברי פנינה. הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים, אלו בניה של פנינה כי אין את מצווה על פריה ורביה, וכיון שאני אוהב אותך אין לך להצטער, כי אילו היית חשודה בעיני לא הייתי אוהב אותך, וכיון שאני מצווה על פריה ורביה יש לי עשרה בנים, מה ליך ולצרה, כי אין את מצווה על פריה ורביה. ושם בילקוט, הלא אנכי טוב לך. הלא אני טוב לך אין כתיב כאן אלא אנכי, אמר לה ברייך יהא בחלקך, כמד"א אנכי ה' אלקיך. וזה ע"ד מ"ש בפ' כל כתבי (שבת קיח:), דאמר ר' יוסי, יהא חלקי עם מי שחושדין אותו ואין בו. כי הב"ה הבוחן לבות יראה שחושדין אותה, ולכן גם ה' יתן הטוב, יותר מעשרה בנים של פנינה. ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה. וקשה שהרי כתיב לעיל ותבכה ולא תאכל. ועוד קשה אחרי אכלה בשילה, דכבר ידענו שהיו בשילה. אמנם בא להורות שאע"פ שבכתה ולא אכלה, עכ"ז לפי שהיו בשילה ששם ויזבח אלקנה, דהיינו קרבן חגיגה ושלמי שמחה, גם חנה רצתה לעשות המצוה כתקונה, שמצוה לאכול שלמים כדכתיב וזבחת שלמי' ואכלת שם. ועלי הכהן יושב על הכסא. שם בילקוט, מלמד שבאותו היום מינוהו כהן גדול. דרשו כן משום דכתיב ישב חסר, והוא ע"ד מה שפירשו ולוט יושב בשער סדום. ישב כתיב, אותו היום מינוהו שופט עליהם. וכן ועפרון יושב בתוך בני חת. שגם שם ישב כתיב, שאותו היום מינוהו עליהם. זה היום עשה ה' שעלי נתמנה לכהן גדול כדי שיתפלל על חנה, כמ"ש ואלקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו. ואיתא בספר החסידים סי' תפ"ד ז"ל, אם את שואלת בן ויהיה צדיק וצדיקים יצאו ממנו יתן, ואם רשעים לא יתן, שלתך כתיב חסר א', אם את מתפללת לך ולא לאחרים לטובה יתן, ואם את מבקשת נקמה מפנינה לא יתן ע"כ. והוא מש"ה ימלא ה' כל משאלותיך. שאם שואל שלא כהוגן לא יתן, או אם השאלה היא לרעתו לא יתן, ולכן ואלקי ישראל היודע עתידות יתן את שלתך, שאם חסירה ימלאה, וכמו שאנו מתפללים, מלא כל משאלות לבנו לטובה. ופירשנוהו במ"א (חלק ג' - דרוש ב' לפרשת נח.). והיא מרת נפש. הלא זה הדבר אשר דברנו כי בפעם הזאת הרע לה, ונפשה מרה לה, על דברי פנינה שחשדה בדבר הנוגע לנפש, ולכן ותתפלל על ה'. כלומר בדבר הנוגע לה'. ועוד על ה', כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ). בעבור ובכה תבכה. ואמרו ז"ל (ברכות לב:), אע"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו. ואיתא בזהר פ' שמות דף כ' א', האי מאן דצלי ובכי, האי צלותא שלימתא ולעולם לא הדרא ריקניא. ובפ' תרומה קס"ה א', כל תרעין ננעלו ואסגירו, ותרעין דדמעין לא אסגירו, וההי' צלותא עאלית קמי מלכא קדישא, וההיא צלותא לא אהדרת בריקניא. ולכן ובכה תבכה, בכי אחר בכי כדי שתקובל תפלתה. ועוד כפל הבכיה על העדר הבנים, וגם שהיא נחשדת על לא חמס בכפיה. ותדור נדר ותאמר ה' צבאות אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתת לאמתך זרע אנשים וכו'. תקנה עצמה לג' דברים האמורים בענין, לדורון למלחמה ולתפלה, תחלה למלחמה דהיינו לדבר קשות, באמרה אם ראה תראה בעני אמתך. ואמרו ז"ל בפ"ה דברכות (לא:), אר"א מיום שברא הב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להב"ה צבאות עד שבאת חנה וקראתו צבאות, אמרה חנה לפני הב"ה רבש"ע מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך, קשה בעיניך ליתן לי בן א' מהם ע"כ. וזה כי בזהר פ' פנחס דף רי"ו ב' איתא ז"ל, ת"ח כל בריין דעלמא קדם דאתיהיבת אורייתא לישראל הוו תליין במזלא, ואפילו בני חיי ומזוני, אבל בתר דאתיהיבת אורייתא לישראל אפיק לון מחיובא דככביא ומזלי, ובגין דא כל דמשתדל באורייתא, בטיל מיניה חיובא דככביא ומזלי. ועוד שם רנ"ח א', צבאות סהיד עליה, כדכתיב וכמצבייה עביד בחיל שמיא (דניאל ד, לב) ע"כ. זהו שאמרה חנה, כי אע"פ שמן המזל ראוי שלא יהיו לי בנים, אתה שנקראת צבאות על שם שהיכולת בידך לשדד המערכות, קשה בעיניך ליתן לי בן. עוד דברה קשות באמרה אם ראה תראה. דאיתא שם פ"ה דברכות (לא:), אר"א רבש"ע, אם ראה מוטב ואם לאו תראה, אליך ואסתתר לפני אלקנה בעלי ויקנא בי וישקני מי סוטה, ואין אתה עושה תורתך פלסתר, שנאמר ונקתה ונזרעה זרע (במדבר ה, כח) ע"כ. וקשה איך תגרום למחוק את השם כדי להשקותה מי המרים למען יהיו לה בנים. והתירוץ לדרכנו, כי כיון שנחשדה מפנינה שלא היתה משמרת פתחי נדותה, היתה רוצה לצאת מהחשד כשתשתה מי המרים. ולכן אמרו שם, שאמרה חנה שלשה דבקי מיתה בראת באשה, נדה חלה והדלקת הנר, כלום עברתי על א' מהן. ור"ת חנ"ה ח'לה נ'דה ה'דלקת הנר, שלא לחנם נקראת בשם זה. הרי שדברה קשות. גם התפללה וזכרתני ולא תשכח את אמתך, שתזכרני לטובה עם הנשים הצדקניות שנפקדו בראש השנה. ונתת לאמתך זרע אנשים. זהו הדורון, ונתתיו לה' כל ימי חייו. ויובן עוד עם מאי דאיתא בב"ר פ' מ"ד. שני בני אדם אמרו דבר א', אברהם אמר ה' אלקים מה תתן לי. אמר לפניו רבש"ע, אם עתיד אני להעמיד בנים ולהעציבך, מוטב לי ואנכי הולך ערירי. דוד אמר חקרני אל ודע לבבי (תהלים קלט, כג). דע הפורשי' ממני, וראה אם דרך עוצב בי, אם עתיד אני להעמיד בנים ולהעציבך, מוטב לי ונחני בדרך עולם. זהו שאמרה חנה, ונתת לאמתך זרע אנשים. דהיינו אותם שני בני אדם שאמרו שתתן להם בנים צדיקים לא זולת. ולהראות טוב כונתה אמרה ונתתיו לה'. והיה ראוי לומר ואתנהו עתיד, האמנם ונתתיו, כבר נתתי אותו לה' כל ימי חייו. הרי שגם חנה התקינה עצמה לדורון למלחמה ולתפלה. ודי בזה לעת עתה. ולבסוף ותתפלל חנה ותאמר. וקשה שהרי כבר התפללה ונענית, כי פקד ה' את חנה וכו'. ומה תפלה היא זו, ונלע"ד כי הנה שם בפ"ה דברכות (לא:) איתא, שעלי היה רוצה להמית את שמואל על שהורה הלכה לפניו, שזר שוחט וכו' ואף שהצילה אותו חנה. הוצרכה להתפלל שמא פעם אחרת תבא תקלה לידו. ואגב זה רוח ה' דבר בה, ונתנבאה כמה דברים הנזכרים בתרגום ובדבריהם ז"ל. ואמנם לדרכנו יובן מה שאמרה עלץ לבי בה' וכו'. על שהב"ה נתן שאלתה ועשה את בקשתה. וזה כי אמרה ונתת לאמתך זרע אנשים. ואיתא שם בילקוט, אנשים חכמים, כמד"א אנשים חכמים ונבונים (דברים א, יג). אנשים נביאים, כד"א וישארו שני אנשים במחנה (במדבר יא, כו). אנשים גדולים, והאיש בימי שאול (זקן) בא באנשים (שמואל א' יז). אמרו לחנה למה את שואלת אנשים חכמים ונבונים גדולים וצדיקים, אמרה להם שהם לשמו של הב"ה ע"כ. ז"ש עלץ לבי בה'. להיות לי בן חכם ונבון, כמו שראתה ששמואל הורה הלכה בפני עלי, שהבין דבר מתוך דבר, ממ"ש ושחט את בן הבקר. והדר והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם. מקבלה ואילך מצות כהונה. רמה קרני בה'. ששמואל היה נביא לה', והוא שמשח את דוד בקרן שמן המשחה, כי נאמן שמואל לנביא לה'. וכנגד אנשים צדיקים וגדולים, רחב פי על אויבי. על פנינה שחשדה שלא היתה שומרת פתחי נדה, ובזה הראתה שזכתה לבן כשר כזה, על שהיתה תמימה במעשיה ולא בא חטא על ידה. כי שמחתי בישועתך. כמ"ש בילקוט שאמרה שהם לשמו של הב"ה. אין קדוש כה' כי אין בלתך. דאיתא במגלה פ"א (יד.), מדת בשר ודם מעשיו מבלין אותו, והב"ה מבלה את מעשיו. וזה כנגד מה שאמרה כל הימים אשר היה הוא שאול לה' (שמואל א' א). ופי' בילקוט, באותה שעה נצנצה בה רוח הקדש, כל הימים ששמואל קיים שאול קיים. כי הנה שמואל חילה את פני ה' שלא ימות שאול בחייו, ולכן אמרה אין קדוש כה' כי אין בלתך. אבל האדם מעשיו מבלין אותו, ואין צור כאלקינו. אין צייר כאלקינו, שנתן לי בן שלם באיבריו. ולכן אל תדברו גבוהה גבוהה, שאין הב"ה משגיח בשפלים, כי אין כבודו בזה כי גבוה מעל גבוה שומר, ובזה יצא עתק מפיכם. שאינו כן רק כי אל דעות ה' הוא יודע הכל. ולו נתכנו עלילות. והראיה קשת גבורים חתים, שנפלו גבורים ביד חלשים, ונכשלים אזרו חיל, ונתנבאה על דוד שהרג לגלית באבן אע"פ שהיה נער, והוא היה גבור חיל, שבעים בלחם נשכרו. הרי אלה ג' דברים שלא נמסרו ביד שליח, מפתח של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים, הנה הנם בני חיי ומזוני. ואלו הן שבעים בלחם נשכרו ורעבים חדלו הרי מזוני. עד עקרה ילדה שבעה היא חנה, ורבת בנים אומללה זו פנינה הרי בני. ה' ממית ומחיה הרי חיי. ה' מוריש ומעשיר וכו' מאשפות ירים אביון. קשה דהיל"ל מרים אביון, כמו שאמר מוריש ומעשיר מקים מעפר דל. אך יובן עם מה שהשיב ר"ע לטורנוסרופוס הרשע כששאל ממנו, אם הב"ה אוהב עניים למה אינו מפרנסן, וא"ל כדי להנצל אנו בהם מדינה של גהינם (בבא בתרא י.). ז"ש מוריד שאול ויעל, וכדי להנצל מדינה של גהינם ה' מוריש ומעשיר, שעשה לזה עני ולזה עשיר, כדי לזכות העשיר בצדקה שעושה לעני שינצל מדינה של גהינם. ומי שמקים מעפר דל יזכה, כי מאשפות ירים אביון, שכן אמרו (בבא בתרא ט:), כל הרודף אחר הצדקה, הב"ה ממציא לו מעות לעשות צדקה. להושיב עם נדיבים. הוא מ"ש שם זוכה לבנים בעלי חכמה בעלי עושר וכבוד, כי הנה נחלת ה' בנים. וזהו וכסא כבוד ינחילם. כי לה' מצוקי ארץ. על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג"ח. וג' אבות תקנום וקיימום, כי אברהם כל ימיו עסק בג"ח, ויצחק מסר עצמו לקרבן, ויעקב איש תם יושב אהלים במדרשו של שם ועבר שהיה עוסק בתורה. ולכן רגלי חסידיו ישמור. חסידו כתיב זה אברהם שרדף אחר המלכים, והב"ה היה מאיר לו, ויחלק עליהם לילה. ולהפך ורשעים בחשך ידמו. שחשך להם הלילה שנהרגו כלם, כי לא בכח יגבר איש. וכבר אמרו (סנהדרין קח:), שהיה זורק עליהם עפר וקש ונעשו חצים ואבני בלסטראות. ה' יחתו מריביו. מריבו כתיב זה אבימלך ורועיו, שלכן הקרי ל' רבים והכתוב לשון יחיד. ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק ואבימלך אמר לו לך מעמנו. ובאה עליהם פורענות עד שהוכרחו לבא אצלו ולשאול בשלומו, ראה ראינו כי היה ה' עמך וכו' ונכרתה ברית עמך. עליו בשמים ירעם. עלו כתיב זה יעקב שראה שרו של עשו עולה ואינו יורד, ונתירא יעקב שמא אין לו ירידה, א"ל הב"ה אפילו אם אתה רואהו עולה אצלי, משם אני מורידו, דאדרבא הגבהתן היא השפלתן, וכשיעלה עד למעלה משם דוקא אני מורידו. וכ"כ בילקוט אם עולים הם לשמים משם אני מרעים בקולי ומורידן.

עוד יובן ה' יחתו מריביו לענין הפסוקים הקודמים, ה' מוריש ומעשיר וכו'. וזה עם מ"ש בזהר פ' בראשית דף י' ב', חולקיה דקב"ה למחדי למסכני, בגין דקב"ה אתי למחמי לאינון מאנין תבירין דיליה, ועאל עלייהו וחמי דלית לון למחדי ובכי עלייהו, סליק ליה לחרבא עלמא וכו' (חולקיה דקודשא בריך הוא, למחדי למסכני כפום מה דיכיל למעבד. בגין דקודשא בריך הוא ביומייא אלין אתי למחמי לאנון מאנין תבירין דיליה, ועאל עלייהו וחמי דלא אית להון למחדי, ובכי עלייהו. סליק לעילא (ובעי) לחרבא עלמא. אתאן בני מתיבתא קמיה ואמרי רבון עלמא, רחום וחנון אתקריאת יתגלגלון רחמך על בנך. אמר לון וכי (בני) עלמא לא (ידעין דלא) עבדית ליה אלא על חס"ד דכתיב, (תהלים פט) אמרתי עולם חסד יבנה, ועלמא על דא קיימא. אמרי קמיה מלאכי עלאי, רבון עלמא הא פלניא דאכיל ורוי ויכיל למעבד טיבו עם מסכני ולא יהיב לון מידי. אתי ההוא מקטרגא ותבע רשו ורדף אבתריה דההוא בר נש.). ועוד בזהר חדש פ' אחרי מות דף ע"ח א', ת"ח דל אקרי גברא דלית ליה מדיליה כלום, ובשעת דוחקא דיליה יעשה מריבה כלפי מעלה, ואמר יותר חייבא אנא מכל שאר גוברין דעלמא וכו'. ז"ש ה' יחתו מריביו. שעושים מריבה. עליו בשמים ירעם, לשון תרעומת, שמתרעמים על מי שיש לו עושר רב שאינו עושה צדקה, ואז ה' ידין אפסי ארץ. שגורם שהב"ה דן את העולם, דבעי למחרביה לעלמא, עד ששופך חמתו על מי שגרם לו זה וע"ש בזהר. אין זאת כי אם עד בא משיחנו, שאז יתקיים אפס כי לא יהיה בך אביון (דברים טו, ד). וזהו ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו. ואנחנו בשם אלקינו נזכיר ביום הקדוש הזה, ונתקין עצמנו למלחמה ולתפלה ולדורון. וכן כתוב בפרשת בהעלותך, וכי תבאו מלחמה בארצכם וכו'. וכבר פירשנו זה בדרוש אחר ליום זה ע"ש בארוכה (חלק ב' - דרוש כ"ב לראש השנה יום ראשון.), כי היום זה נערוך מלחמה עם המקטרגים העומדים עלינו לכלותנו, ונפרש מאמרם ז"ל בילקוט עמוס ג', אם יתקע שופר בעיר. משל למדינה שהיתה משובשת בגייסות, והיה שם זקן א' והיה מזהיר לכל בני המדינה, כל מי שהיה שומע קולו היה נצול ומי שלא שמע לו היו הגייסות הורגין אותו, כך כתיב בן אדם צופה נתתיך באמרי לרשע מות תמות, כך אם יתקע שופר בעיר בר"ה, ועם לא יחרדו אלו ישראל, אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה, אין הב"ה חפץ במיתתן, שנאמר כי לא אחפוץ במות המת ע"כ. קשה לו לבעל המ' למה שינה לשונו מהקודמים, שבכלם כתיב ה' התימא, הילכו שנים יחדיו. הישאג אריה ביער. התפול צפור וכו'. כך היה לו לומר היתקע שופר בעיר, התהיה רעה בעיר, ולמה בשנים אלו כתוב אם. לכן הוצרך למשל למדינה שהיתה משובשת בגייסות, דהיינו בר"ה שכל העולם נידונין בו, ויש חבילות חבילות של מקטרגים שמסבבין העולם לראות מעשי בני אדם, וכמ"ש בזהר פ' אמור בר"מ דף צ"ט א'. וכמה אינון עיני ה' דלית לון חושבנא, דקא אזלי ומשטטי בכל עלמא וחמאן כל עובדי בני עלמא. והיה שם זקן א', הוא הצדיק המכריז על התשובה ופרט בתקיעת שופר, להזהיר לכל העולם עורו ישנים מתרדמתכם, וכל מי ששומע קולו ועושה תשובה נצול ונחתם לחיים, ומי שלא שמע לו הגייסות הורגין אותו. וכמו שפי' על פ' וכי תבאו מלחמה בארצכם וכו'. כך כתוב אם יתקע שופר בעיר בר"ה, ועם לא יחרדו שאינן עושים תשובה, זה גורם אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה. שאין רע יורד מלמעלה (ילקוט ויקרא כ"ו. פ' בחקותי. רמז תרע"ג.), רק עונותיהם הטו אלה. כי אין הב"ה חפץ במיתתן של רשעים, רק שישובו בתשובה ויחיו.

ועל זה כתוב ביחזקאל סי' י"ח. החפוץ אחפוץ מות רשע נאם אדני אלקים הלא בשובו מדרכיו וחיה. ובסוף הסימן כתוב כי לא אחפוץ במות המת נאם אד' אלקים והשיבו וחיו. ויש לדקדק תחלה מהו הכפל החפוץ אחפוץ, ולמה תחלה קראו רשע ולבסוף המת. אך בפ"ק דר"ה (יז:), א"ר יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם. והקשו על זה, ומסקנא לא קשיא הא ביחיד הא בצבור. הנה כי כן הנביא מדבר תחלה ביחיד שעושה תשובה, שכן כתוב ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה (יחזקאל יח). והולך ומדבר על זה, והרשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה וכו' החפוץ אחפוץ מות רשע. כלומר בין בעה"ז בין בעה"ב, אין חפץ לה' להמית רשע, ולפי שעדין לא נחתם גזר דינו קראו רשע, ולא מת כי עדין יש תקוה, הלא בשובו מדרכיו וחיה. ועוד שם, ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה, ויראה וישב מכל פשעיו אשר עשה חיו יחיה לא ימות. עוד זה מדבר עם היחיד שעשה תשובה שלימה, אך מכאן ואילך לא בא לידי נסיון רק ויעש משפט וצדקה, הוא את נפשו יחיה לעה"ב. האמנם צריך לכפר עונותיו על ידי יסורין. אך אם בא דבר עבירה לידו וניצול הימנה שהיא התשובה השלימה, וזהו ויראה וישב. דאע"ג דראה מעשה העבירה לפניו, וכתיב וישוב בו, שר"ל ששב לעבירה ההיא בבואה לפניו ולא חטא, חיה יחיה בין בעה"ז בין בעה"ב. והוא מ"ש ביומא פ"ח (פו:), גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם, שנאמר חיה יחיה כמו שפירשנו. ואפשר עוד שאמר חיה יחיה עם מ"ש עוד שם, גדולה תשובה שאפי' יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם, שנאמר ארפא משובתם וכו' כי שב אפו ממנו (הושע יד, ה). מהם לא נאמר אלא ממנו, היכי דמי בעל תשובה, כגון שבא דבר עבירה לידו פעם ראשונה ושנייה ופירש הימנה. וזהו חיה יחיה, בין לו בין לאחרים. אח"כ כתוב ואמרו בית ישראל וכו'. לכן איש כדרכיו אשפוט אתכם בית ישראל שובו והשיבו וכו'. שמדבר עם הרבים, ושם נאמר כי לא אחפוץ במות המת. כי אף שנחתם גזר דינם, שלכן אמר מת, עכ"ז להיותם רבים והשיבו וחיו, שגדולה תשובה שמקרעת גזר דינם אף אחר שנחתם, כי זכותא דרבים עדיף. 

ובזה יובן מ' ז"ל בפ"ק דברכות (י.), הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערי ליה טובא, הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלייהו כי היכי דלימותו, אמרה ליה ברוריה דביתהו, מאי דעתיך דכתיב יתמו חטאים (תהלים קד). מי כתיב חוטאים, חטאים כתיב. ועוד שפיל לסיפיה דקרא, ורשעים עוד אינם. כיון דיתמו חטאים ורשעי' עוד אינם, אלא בעי רחמי עלייהו דלהדרו בתשובה ע"כ. והמ' הזה עלה כלו קושיות. תחלה קשה על רבי מאיר, והלא לא נעלם ממנו הכתוב גם ענוש לצדיק לא טוב (משלי יז). וגם לברוריה קשה, דאדרבא מורשעים עוד אינם מוכיח דיתמו חוטאים. ומה שיקשה יותר הוא מ"ש רש"י ז"ל, חטאים כתיב קרי ביה חוטאים, שיכלה יצה"ר ע"כ. וזה כנגד המ' שאמר חטאים כתיב ולא חוטאים. אמנם בגיטין פ"א (ז.), שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר, בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרן למלכות מהו, שרטט וכתב ליה אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכו' (תהלים לט). אע"פ שהרשע לנגדי, אשמרה לפי מחסום. שלח ליה קא מצערי לי טובא ולא מצינא דאיקום בהו, שלח ליה דום לה' והתחולל לו. דום לו לה' והוא יפילם לפניך חללים חללים, השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מאליהם ע"כ. וכתבו שם התוס' ואע"ג דאמרינן בבבא קמא (צג.), המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה, הא אמרינן ההוא דאית ליה דינא בארעא. א"נ השכם עליהם לבית המדרש קאמר לעסוק בתורה ע"כ. בשתים דברו התוס', תחלה דום לה' והוא יפילם, כי כשאין דין למטה יש דין למעלה ((דברים רבה פ' ה'). אמר רבי אליעזר אם נעשה הדין למטה אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה הדין נעשה למעלה.). האמנם גם זו אינה משנת חסידים רק השכם והערב וכו'. ונלע"ד שיובן עם מאי דאיתא בפ"ק דברכות (ז:), א"ר יוחנן משום רשב"י, כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו. ועוד שם (ח.), אמר אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא, כיון דשמענא להא דר' חייא בר אמי משמה דעולא, מיום שחרב בה"מ אין לו להב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא ע"כ. ז"ש לו השכם והערב עליהן, דהיינו להתפלל תמיד בבית המדרש ולקבוע מקום אל התפלה, ובזה הם כלים מאליהם דאויביו נופלין תחתיו. והנה רבי מאיר סבר לה כתירוץ הראשון של התוס', דהיכא דאין דין למטה מותר להתפלל על הרשעים שימותו, לפי דהוו מצערי ליה טובא, ואמרה לו ברוריה כי אין לעשות כן רק כתירוץ השני, להשכים ולהעריב עליהם בבית המדרש ולעסוק בתורה, ושם יתפלל תפלתו, ובזה יפלו תחתיו מבלי שיתפלל עליהם שימותו, ואמרה מאי דעתיך, דכתיב יתמו חטאים, ותוכל לפרשו שהוא תאר, כמו אל תאסוף עם חטאים נפשי (תהלים כו). שר"ל חוטאים, אינו כן דמי כתיב חוטאים חטאים כתיב, והיה לו לכתוב לפרש ולא לסתום. אלא ודאי שאין לעשות כן. וזוהי כונת רש"י ז"ל באמרו קרי ביה חוטאים, כלומר לא אשתמיט שום קרא לכתוב חוטאים להדיא, אע"פ שחטאים ר"ל חוטאים, להורות על זה שאין להתפלל שיכרתו החוטאים רק החטאים, ולהכריח זה אמרה ברוריה, ועוד שפיל לסיפיה דקרא ורשעים עוד אינם. דהוא כפל דכיון שאמר יתמו חטאים פשיטא דורשעים עוד אינם, כי בסור הסבה יסור המסובב. האמנם יתמו חטאים כפשוטו, הוא מ"ש בתנחומא פ' ויקרא, אל יצר אדם על עבירה שעשה בשוגג, אלא שנפתח לו פתח שיחטא אפילו במזיד. ולכן נקט הכתוב יתמו חטאים. שר"ל בשוגג, ובזה ורשעים עוד אינם, שלא יחטא במזיד. אלא בעי רחמי עלייהו דלהדרו בתשובה. וגם זה רמוז בכתוב, שכן אמרו בזהר פ' שלח קס"ב א', כל אלין דהכא, כגוונא דא מתתקנן למהוי כל חד תמים עם ה' בארעא קדישא. שפי' במדבר הזה יתמו, לשון תמימות. אף אנו נאמר יתמו חטאים יעשו תמימים, מן הארץ זו א"י, שהעם היושב בה נשוא עון, ואז ורשעים עוד אינם. ויגעתי ומצאתי במדרש שוחר טוב מזמור ק"ד. יתמו חטאים. ר' יהודה אומר יתמו, יעשו תמימים. ורשעים עוד אינם, הרשעים. באותה שעה ברכי נפשי את ה'. ר' נחמיה אומר יתמו רשיעיא וכו'. ר' מאיר הוה מינא בשביבותיה וכו'. והנה בין לרבי מאיר בין לר' נחמיה הדרא קושיא לדוכתין, גם ענוש לצדיק לא טוב. אך דייקו בכתוב שהיה לו לומר גם לא טוב לצדיק ענוש, שפירושו כי לא נאה לצדיק לענוש אחרים. אבל באמרו גם ענוש לצדיק, ר"ל שלא טוב להעניש את הצדיק, ע"ד מ"ש (ברכות יט.), אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום ודומיהם, ננקוט מהא דלהעניש את הרשע הוא טוב. ואח"כ מצאתי שפי' הראב"ע ז"ל כן, שאמר גם ענוש את הצדיק בדינו אינו טוב ע"כ. וכן אמרו בפ' שואל (שבת קמט:), כל שחבירו נענש על ידו, אין מכניסין אותו במחיצתו של הב"ה. דוקא חבירו ישראל כמותו. לא כן הרשעים שטוב להם שימותו, מהטעם שאמרו בב"ר פ' ט'. מפני מה נגזרה מיתה על הרשעים, אלא כל זמן שהרשעים חיים הם מכעיסים להב"ה, וכיון שמתים פוסקים מלהכעיס להב"ה. ולכן אמר ר' נחמיא יתמו רשיעיא, שבזה ברכי נפשי את ה'. והביא סמוך לזה עובדא דר"מ שהוא המ' של ברכות, לומר שזאת היתה כונתו של ר"מ, לבער החטאים מן הארץ כדי שלא יכעיסו עוד לבוראם. והטוב להם אנו עושים. וזהו דיוק המ' הוה בעי רחמי עלייהו דלימותו, כלומר שהיא מדת רחמים אליהם שימותו, שלא יכעיסו יותר להב"ה. ובזה מבואר ג"כ המ' דברכות שר"מ ס"ל כר' נחמיה יתמו רשיעייא, וברוריה ס"ל כר' יהודה יתמו חטאים יעשו תמימים. והכל עולה יפה. 

הנה כי כן נערוך עצמנו למלחמה בתקיעת השופר, והוא להזהיר את העם שיעשו תשובה, לנצח את המקטרגים העומדים עלינו ונלחמים בנו. ולזה אמר הנביא ישעיהו סי' נ"ז. קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך. ומלבד מה שפירשנו על זה בדרוש להפט' יה"כ (חלק ב' - דרוש כ"ח לשבת שובה והפטרת יום הכיפורים שחרית.). נבאר כל דיני השופר בפ' זה, שכונתו על שצריך לקיים מצות הוכח תוכיח, וזהו כשופר הרם קולך, כי כשם שתקיעת שופר היא תחלה תקיעה ואח"כ שברים ותרועה ולאחריהם תקיעה. כך המוכיח צריך תחלה להוכיח בקול פשוט ודברי ריצוי, ואח"כ בדברים המשברים את הלב והיינו שברים, ובפרט להזכיר לו יום המיתה, דגנוחי גנח בזכרו כי הכל למיתה הם עומדים. ואם לא יועיל יוכיחנו אפי' מאה פעמים, והוא רמז התרועה שהיא קולות קטנים תכופים זו אחר זו. ואם יטה אזנו לדברי המוכיח, שזה כל ישעו וכל חפץ, אז יעביר קול פשוט לומר, אשריך וטוב לך ששמעת לתוכחתי, ומכאן ואילך תלך בדרך טובים. והנה כל דיני השופר הובאו בש"ע טור א"ח סי' תקפ"ו וז"ל, שופר של ר"ה מצותו בשל איל וכפוף, ובדיעבד כל השופרות כשרים בין פשוטים בין כפופים, ומצוה בכפופים יותר מבפשוטים, ושל פרה פסול בכל גונא וכו'. איתא בערכין פ"ג (טז:), תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה, הי מינייהו עדיפא, ומסיק התם דענוה שלא לשמה עדיפא. ופרש"י תוכחה לשמה לשם שמים, וענוה שלא לשמה, שעושה עצמו עניו שאינו רוצה להוכיחו, ואותה ענוה שלא לש"ש היא ע"כ. אך קשה דאיך יעלה על הדעת שמי שאינו רוצה להוכיח יהיה יותר מתוכחה לשמה. ולכן פי' בעל חדושי אגדות, דתוכחה לשמה היינו שיוכיח חבירו גם אם מביישו, וענוה שלא לשמה, שלא יוכיחו כדי שלא יתבייש ע"כ. אך עדין קשה שהרי מצוה מן התורה להוכיח, ואיך יאמר שלא יוכיחו כדי שלא יתבייש. אמנם נלע"ד שהכונה שלא יוכיחנו בדברים קשים אלא בדברים רכים, וכמ"ש ע"פ אומר לרשע צדיק אתה וכו' ולמוכיחים ינעם ((חלק א' - דרוש מ"ט לפרשת נצבים והפטרה). והוא מה שכתב מהר"ם אלשיך (ס' רב פנינים) בפירוש משלי על פסוק אומר לרשע צדיק אתה וכו' (משלי כד, כד). ולמוכיחים ינעם (שם כה). ז"ל, שמעתי בשם הקדמונים אומר לרשע צדיק אתה שיתגאה הרשע ויתפקר לעשות רע. אך למוכיחים את הרשעים להביאם למוטב, ינעם להם לאמר לרשע צדיק אתה ולא נאמין למעבירי הקול עליך, ובעשותם כדבר הזה במקום שלבלתי מוכיחים יקבוהו עמים, על אלה תבא ברכת טוב ע"כ.). וזוהי ענוה שלא לשמה, שמראה עצמו עניו לדבר רכות לרשע, ולא בשביל ענוה רק כדי שלא יביישנו. לכן אמר שופר של ר"ה מצותו בשל איל, דהיינו שיהיה איש שיודע להוכיח, דהיינו של איל, מלשון ואת אילי הארץ (יחזקאל יז, יג). שר"ל קשה, שאם לא ישמע לדבריו יקשה כנגדו, וגם שיוכל להוכיח. אך המצוה בכפוף, שהרי ענוה שלא לשמה עדיפא, ובדיעבד כל השופרות כשרים, שכל אדם חייב להוכיח, ובפרט כשרואה שעובר עבירה דהיינו בדיעבד, ר"ל כשבא לעשות מעשה העבירה, שאז צריך להוכיחו גם בקשות כדי שיפרוש מהעבירה, אך המצוה כתקונה היא יותר בכפופים, כדי שלא יתבייש. ושל פרה פסול בכל גוונא, לפי שנקרא קרן ולא שופר, ור"ל כשהוא תקיף ואינו מדבר רכות כלל, כי זה אינו מן הראוי. אלא דקשה, אמאי תנן חוץ משל פרה ולא משל שור. ונלע"ד דאילו הזכיר של שור, הייתי אומר כדי שלא להזכיר עון העגל, אבל של פרה שפיר דמי, לכן נקט של פרה, אע"פ שבאת לכפר על מעשה העגל, לא הוכשר משום דאקרי קרן, וכל שכן דשור דאיכא תרתי. היה קולו עב מאד או דק מאד כשר, שכל הקולות כשרים בשופר. כלומר שמוכיח בקול גדול וחזק, או בקול דק ובנחת כשר, שכל המוכיחים כשרים. וכל זה ביודע להוכיח. אח"כ דבר במי שיכול להוכיח. והוא מ"ש שם, אם ניקב, אם לא סתמו, אע"פ שנשתנה קולו כשר. הנקב רמז לחטא, שהמוכיח עצמו יש לו עון אשר חטא, אע"פ שנשתנה קולו, שאינו יכול להוכיח כבראשונה, שיאמר לו טול קורה מבין עיניך כשר, לפי שאם הוא ת"ח ודאי שעשה תשובה. מיהו אם יש שופר אחר אין לתקוע בזה, כי יותר טוב שיהיה המוכיח בלי עון וישמעו דבריו. אמנם אם סתמו, דהיינו שהמוכיח עצמו שב מחטאתו, צריך ג' דברים, שסתמו במינו, דהיינו שיעשה תשובה שלימה, והיינו שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה, והיינו באותו פרק באותה אשה ובאותו זמן. וצריך שישתייר רובו שלם, דהיינו שיהיה צדיק רובו זכיות, שאע"פ שבא לידו איזה עון דהיינו ניקב, כי אדם אין צדיק בארץ וכו'. ישתיירו זכיותיו מרובים על עונותיו, שאז נקרא צדיק כנודע. וצריך ג"כ שלא יעכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה, אלא חזר קולו לכמות שהיה קודם שניקב, דהיינו שישוב בתשובה ואל ישוב לכסלה, כדי שיהא קולו נשמע כבתחלה, דאל"כ יאמרו לו קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים. ובשעת הדחק שאין שם אחר שיוכל להוכיח כמוהו, אם נשתייר רובו שלם כנזכר, אם לא חזר קולו לכמות שהיה, שעדין יש איזה רינון עליו על מה שחטא, עכ"ז כיון שרובו שלם. א"נ סתמו שלא במינו, שלא בא לידו אותה עבירה ופירש הימנה, האמנם כבר שב מחטאתו כשר. נסדק לארכו פסול, הפרש בין ניקב לנסדק הוא, כי ניקב רמז למי שבא לידו דבר עבירה פעם אחת או שתים באקראי. אך נסדק היינו שחטא בתמידות, והוא קלא דלא פסיק, וזהו לארכו שנשתרש בחטא פסול. אלא א"כ הדקו הרבה בחוט או במשיחה, דהיינו שקשר יצה"ר שלו, באופן שלא יוכל להחטיאו. וי"א דוקא ברובו ולא בכל שהוא כי"א שם, כי במעט שחטא לא אבד חזקתו. נסדק לרחבו במיעוטו כשר ברובו פסול, שאע"פ שהתמיד בחטא, כיון שהוא חטא קל ומועט כשר. הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול. היינו שמרבה עליו דברים יותר מדאי, בין במינו באותו ענין שחטא, בין שלא במינו שמוכיח בכללות פסול, לפי שאין לומר דבר שאין בו, כי לא ישמע אל דבריו. הפכו ותקע בו לא יצא, שהמוכיח צריך שיהיה מקשט עצמו ויהיו פיו ולבו שוין, שמה שאומר בפיו, בקרבו ישים אורבו לעשות גם הוא מה שמוכיח את חבירו, ולא ידבר שלום את רעהו והוא לא כן ידמה, ולבבו לא כן יחשוב. ציפהו זהב במקום הנחת פה, שמתרפס ברצי כסף כדי לחפות על החטא, במקום הנחת פה, כלומר במקום שהיה ראוי לו למחות בפיו, השוחד יעור עיניו וישתוק ולא ידבר פסול. צפהו זהב מבפנים, דהיינו שע"י השוחד מכניס דבריו פסול. ואם מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה, שע"י הזהב אינו מוכיחו עוד פסול, ואם לאו שעדין מחזיק בתוכחתו, ואע"פ שנהנה אינו חסר מלהוכיח לעת הצורך כשר. וכנגד מי שמקבל תוכחה שנינו בפ"ג דר"ה, התוקע לתוך הבור או לתוך הדות וכו' אם קול שופר שמע יצא, דהיינו המוכיח אינו מוכיח להדיא לחוטא, אך הוא מוכיח ברבים לתוך הבור, דהיינו לאנשים ריקים ופוחזים, והשומע נותן אל לבו לשוב אף שאינו מוכיחו בפרטות יצא, ואם קול הברה שמע, שאינו עושה חשבון על דבריו רק כשומע קול הברה לא יצא. וכן צריך השומע לכוין לתקיעתו שיצא י"ח ויקבל התוכחה כראוי ובזה יצא י"ח. עוד יש רמז בצורת השופר שראשו קצר וסופו רחב, ולכן אם תקע בצד הרחב לא יצא. עם מה שאמרו בפ"ק דמנחות (כט:), מפני מה העולם נברא בה', מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יוצא. מ"ט תליא כרעיה דה', דאי הדר בתשובה מעיילי ליה, וליעיילוה בהך, לא אסתייעא מילתא. ולכן אם תקע בצד הרחב לא יצא, שמשם אין מסייעין אותו לשוב. וז"ש במזמור קי"ח. מן המצר קראתי יה. דהיינו מן המצר של הה' קראתי יה, שחזרתי בתשובה, והב"ה ענני במרחב, שקבל תשובתי ממה שחטאתי בצד הרחב. וכן כתוב במזמור ד'. בקראי ענני אלקי צדקי בצר הרחבת לי. שמצד הקצר הרחבת לי שקבלת תשובתי, ולכן חנני ושמע תפלתי.

ובויקרא רבה פ' כ"ט. תקעו בחדש שופר. בחדש זה תחדשו מעשיכם. בחדש הזה תשפרו מעשיכם. א"ל הב"ה לישראל אם שפרתם מעשיכם הריני נעשה לכם כשופר הזה, מה שופר זה מכניס בזו ומוציא בזו, כך אני עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים והופך לכם מדת הדין למדת רחמים, אימתי בחדש השביעי ע"כ. וקשה הכפל תחדשו תשפרו, דבא' מהם די, ולמה חזר ואמר אם שפרתם מעשיכם, ולא אמר ג"כ אם חדשתם מעשיכם. אמנם ביומא פ"ח (פו:), אר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות להם כשגגות וכו', איני והא אר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות להם כזכיות, לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה. ולכן מביא פ' תקעו בחדש שופר. שהיל"ל תקעו ביום טוב שופר מאי בחדש, לכן פי' מלשון חדוש, שתחילה היו זדונות ונתחדשו לשגגות ע"י התשובה, וזהו תחדשו מעשיכם, ולא זו בלבד אלא תשפרו מעשיכם, וזה ע"י תשובה מאהבה שישובו לזכיות, כי מה שעד עתה היו כעורים יעשו נאים. שיתהפכו לזכיות. ולהיות זה עיקר לכן חזר ואמר אם שפרתם מעשיכם, דהיינו שכל מעשיכם הרעים יהיו זכיות, שזהו עיקר הכל ובזה כלול גם החידוש. הריני נעשה לכם כשופר הזה שמוציא הקול מן הקצר לרחב, וכן אני עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. ע"ד מן המצר קראתי יה וכו'. והופך לכם מדת הדין למדת רחמים ע"י שהפכתם העונות לזכיות. אימתי בחדש השביעי שהוא מושבע במצות, כמ"ש בדרוש ראשון ע"ש (חלק ב' - דרוש כ"ב לראש השנה יום ראשון.). והוא מ"ש בפ' פנחס, ובחדש השביעי באחד לחדש וכו' יום תרועה יהיה לכם. ואיתא בפ"ד דראש השנה (כט:), כתוב א' אומר שבתון זכרון תרועה. וכתוב א' אומר יום תרועה. לא קשיא כאן בראש השנה שחל להיות בשבת, כאן בראש השנה שחל להיות בחול, וכן הוא בויקרא רבה פ' כ"ט. וקשה למה הקדימה תורה זכרון תרועה שבפ' אמור לומר שבשבת אין תוקעין, ואח"כ כתב בפ' פנחס, יום תרועה יהיה לכם. שמן הראוי היה לכתוב תחלה מצות השופר, יום תרועה יהיה לכם. ואח"כ זכרון תרועה, לומר שאין תוקעין בשבת. אמנם כתוב שם בפ' אמור, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון וכו'. הרי שהקדים שבת לכל המועדים, מטעם שכתב שם רש"י ז"ל והובא בילקוט שם, שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאילו חלל את השבתות וכו'. ולפיכך כתב שם זכרון תרועה, להורות שאין תוקעין בשבת. אך בפ' פינחס ששם יש כל הקרבנות. ואיתא שם בילקוט, תני רשב"י יום תרועה יהיה לכם, ועשיתם במקום שהקרבנות קריבין. לכן שפיר קאמר שם יום תרועה יהיה לכם. ועוד אמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה, לרמוז שדוקא בא' לחדש, דהיינו יום ראשון של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין, אבל בשני אין לומר כן, כי לא אד"ו ראש השנה. וגם אמר יהיה לכם שבתון זכרון תרועה, דהיינו בגבולין אבל במקדש דוחה את השבת, וזהו לכם ודוק.

ואחרי שתקננו עצמנו למלחמה, נתקין עצמנו לתפלה. וכמו שדרשו בספרי פ' בהעלותך ז'. ר' נתן אומר ותקעתם בחצוצרות. הרי שופרות, והיו לכם לזכרון זה זכרונות, אני ה' אלקיכם זה מלכיות, א"כ מה ראו חכמים לומר מלכיות תחלה ואח"כ זכרונות ושופרות, אלא המליכהו עליך תחלה ואח"כ בקש מלפניו רחמים כדי שתזכר לו, ובמה בשופר של חירות, ואין שופר אלא חירות, שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. אבל איני יודע מי תוקעו, ת"ל וה' אלקים בשופר יתקע. ועדין אין אנו יודעים מהיכן התקיעה יוצאה, זה שנאמר קול שאון מעיר קול מהיכל קול ה' משלם גמול לאויביו ע"כ. וקשה שאם טעמם של חכמים הוא הנכון, למה לא ביארם הכתוב בזה הסדר, דנקט תחלה שופרות וכו' להפך ממה שאנו מסדרים בתפלה. ותחילה נאמר דודאי התקיעה קודמת, שהיא עיקר לערבב את השטן ע"י השופר המעורר לתשובה, ולכן אנו תוקעין קודם התפילה, לקיים מה שצותה תורה ותקעתם בחצוצרות. ואח"כ נתפלל כסדר שתקנו חכמים, ובזה אנו מקדימין המעשה לבא אל התכלית שהוא שופרות, אך התורה הקדימה התכלית, והוא מ"ש ותקעתם בחצוצרות וכו'. האמנם יש לנו דרך ישר להבין מ' זה, אך צריך שנבאר תחלה מאמר אחר במדרש ש"ט מזמור י"ט. תני רשב"י מה גבורים הם הצדיקים שהם יודעים לפתות את בוראם ויודעים היאך לקלס, ראה דוד היאך מקלס את בוראו. התחיל מקלס בשמים, שנאמר השמים מספרים כבוד אל. אמרו השמים שמא אתה צריך כלום. ומעשה ידיו מגיד הרקיע. א"ל רקיע שמא אתה צריך כלום, היה מזמר והולך. התחיל לקלס בתורה, שנאמר יראת ה' טהורה. א"ל הב"ה דוד מה את בעי, א"ל שגיאות מי יבין, שגייתא דעבדינן קמך, א"ל הא שרי לך והא שביק לך. גם מזדים חשוך עבדך אלו הזדונות. אל ימשלו בי אז איתם אלו תוקפי עבירות, כענין שנאמר אל נחל איתן. ונקיתי מפשע רב אותו עון רב. א"ר לוי אמר דוד לפני הב"ה, רבש"ע אתה אלוק רב ואנא חובי רברבין, יאה לאלוק רב למשבק חובין רברבין, שנאמר למען שמך ה' וסלחתי לעוני כי רב הוא ע"כ. והמ' הזה קשה מאד דלאו רישיה סיפיה ולאו סיפי' רישיה, ועוד קשה במה שהתחיל מה גבורים הם הצדיקים שהם יודעים וכו', היה לו לומר מה חכמים הם, כי מאי גבורה שייך בידיעה. וכמה הרגשות יש בו שיבוארו בכלל דברינו. אך הוקשה לו לרשב"י במזמור זה, שתחלה מקלס להב"ה השמים מספרים כבוד אל וכו' ואח"כ בא לתורה, תורת ה' תמימה וכו'. ואח"כ מבקש על מחילת החטאים שגיאות וכו'. ועוד שכיון שאמר שגיאות וכו' מנסתרות נקני בלשון רבים, כך היה לו לומר ונקיתי מפשעים, ומאי מפשע רב לשון יחיד. אמנם איתא בקדושין פ"א (לב.), אמר רב חסדא האב שמחל על כבודו כבודו מחול, הרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ורב יוסף אמר אפי' הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, שנאמר וה' הולך לפניהם יומם (שמות יג, כא). אמר רבא הכי השתא, התם קב"ה עלמא דיליה הוא, ותורה דילי' היא, מחיל ליה ליקריה. הכא תורה דילי' היא בתמיה. הדר אמר רבא, אין, תורה דיליה היא, דכתי' ובתורתו יהגה (תהלים א). אמר רב אשי, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנאמר שום תשים עליך מלך (דברים יז, טו), שתהא אימתו עליך ע"כ. וכל זה הובא בילקוט פ' בשלח. וכתוב במרדכי פ' הניזוקין, שהמלך אינו יכול למחול על כבודו, כי לה' המלוכה ממליך מלכים ולו המלוכה וכו'. וכבר פי' בזה פ' חמת מלך מלאכי מות וכו' (משלי טז). יעויין במקומו (חלק ג' - דרוש י"ז לפרשת יתרו.). והנה כבר אמרו ע"פ וידי אדם מתחת כנפיהם (יחזקאל א). כתיב וידו, כי ידו פרושה תחת כנפי החיות לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין. כי מדת הדין נותנת שלא לקבל בעלי תשובה אחרי שהרשיעו והתריסו כנגד צוויו ית'. ועוד שיצרו של אדם מעכבו לעשות תשובה, וכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. לכן אמר מה גבורים הם הצדיקים, שיש להם כח לכבוש את יצרם ולנצח למדת הדין, במה שהם יודעים לפתות את בוראם בתפילה, שמתפללים לפניו ית', ועומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. ועוד שיודעים היאך לקלס, שהוא מ"ש לעולם יקדים אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. והעיקר שיודעים לקלס. הוא הדבר אשר אמרנו כי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, אך הב"ה מוחל על כבודו, מפני שכל העולם שלו וכן התורה דיליה היא. ז"ש ראה דוד היאך מקלס את בוראו. התחיל מקלס בשמים, להורות דכולי עלמא דיליה, כי תחלה אמר השמים מספרים כבוד אל, שהם המלאכים השוכנים בשמים העליונים. ואח"כ ומעשה ידיו מגיד הרקיע, הם הגלגלים, כנודע שרקיע קבועים בו שמש וירח ככבים ומזלות, שבהם משגיח הב"ה בעולם השפל, ועל ידי הככבים מנהיג בהם כרצונו, וכמ"ש בכל הארץ יצא קום וכו'. הרי בזה דכולי עלמא דיליה ולכן יכול למחול על כבודו. גם התורה דיליה היא, תורת ה' תמימה וכו'. והביא פ' יראת ה' טהורה, לפי שהיא יראת הרוממות, לירא את ה' בעבור שברא עולמו ושליט בו, לתת שכר טוב לצדיקי' שמקיימים את העולם ולהעניש לרשעים שמאבדין אותו. שבזה נודע לכל כי הוא ברא העולם ושליט בו כרצונו, ומצד זה יכול הב"ה למחול על כבודו ולכפר עון ישראל. וכיון שכן א"ל הב"ה לדוד, מה את בעי. כי כל קלוסך אינו אלא לרצותני שאעשה רצונך. א"ל שגיאות מי יבין. התחיל מן הקל הקל תחלה, כי כבר אמרו גדולה תשובה שזדונות נעשות כשגגות. ואח"כ מנסתרות נקני, דהיינו שיעשו כזכיות נקיון אחר נקיון, ולכן השיבו הב"ה הא שרי לך, דהיינו שהזדונות יעשו שגגות, ואח"כ והא שביק לך מכל וכל שיתהפכו לזכיות. גם כפל הלשון הם השני טעמים הנזכרים, הא שרי לך אע"פ שאני מלך, כיון שהעולם כלו שלי יכול אני למחול. וגם מצד התורה הא שביק לך, גם מזדים חשוך עבדך אלו הזדונות. כי הנה בשגגות אמר שגייתא דעבדינן קמך, שאין אדם יודע בהם אלא הב"ה בלבד. אך הזדונות הם נגלים. אמנם היל"ל גם מזדונות חשוך עבדך, מאי מזדים, אך הטעם הוא כי כל העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור א', ולכן מן העבירות נעשים כמה קטגורים לכן אמר דוד גם מזדים, דהיינו אלו המקטרגים שבראתי בעונותי חשוך עבדך. אל ימשלו בי אז איתם אלו תוקפי עבירות, דהיינו הפשעים שהם כריתות ומיתות ב"ד, שאינם מתכפרים אלא ע"י יסורין. ונקיתי מפשע רב, זה חלול ה' שאינו מתכפר אלא במיתה, כי הראשונים מתכפרים על ידי יסורין, וזהו כי אז איתם, לשון תוקף כמו איתן, וגם מלשון תמימות, כי מכח העבירות האדם נעשה בעל מום, לפי שכל אבר מרמ"ח איברים יש כנגדו מ"ע, שהם רמ"ח כנגד איברים שבאדם, וכשתנקה אותי מהם, אז אהיה תמים שלא יהא שום פגם באיברי. אך פשע רב שהוא חלול ה' אינו מתכפר אלא במיתה. ואמר אותו עון רב, דהיינו מעשה בת שבע הידוע לו ית', לפי שהיה בו חלול ה', שהרג את אוריהו בחרב בני עמון שהיה חקוק עליו ע"א שלהם, וכמ"ש במ"א (חלק א' - דרוש מ' לפרשת פינחס והפטרה.). ואע"פ שהיה דוד חייב מיתה, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. המית הב"ה תחתיו אותו הילד, שלכן א"ל הנביא גם ה' העביר חטאתך לא תמות, אפס כי ניאץ נאצת וכו' הבן הילוד לך מות ימות. ולפי שיקשה על שאלת דוד ונקיתי מפשע רב, כי להיותו רב לא היה ראוי לנקותו. לכן אמר ר' לוי שאמר דוד, רבש"ע אתה אלוק רב, שאתה אדון על כל העולם וכל העולם שלך, שלכן אתה יכול למחול על כבודך. ואנא חובי רברבין, שכיון שאני מלך וחכם, שגגות שלי נחשבות לזדונות, ונאה לאלוק רב למשבק חובין רברבין. והביא ראיה מהכתוב למען שמך ה' וסלחת לעוני כי רב הוא. שכבר פי' במ"א (חלק א' - דרוש י"א לפרשת וישב והפטרה.) דקשה אמרו כי רב הוא, והרי לפי שהוא רב לא היה ראוי לימחל. אך אמרו ז"ל (ע"א ד:), לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, אלא שאם חטא יחיד, אומרים לו כלך אצל דוד שעשה תשובה ונתכפר לו. וא"כ צריך שיהיה העון גדול להורות שיעשו תשובה, שגדול כחה לכפר עון גדול, שאם היה קטן לא היה מלמד כחה של תשובה. והשתא אתי שפיר למען שמך ה', שגדול כחך שבראת העולם וכלו שלך, ולכן וסלחת לעוני כי רב הוא. שבזה יודע כחך לכפר העון הגדול, אע"פ שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. מה שאין כן בהב"ה דכולי עלמא דיליה, ועוד כי רב הוא, שנתן לנו את תורתו, והוא כרב שכבודו מחול, ואמר כי רב הוא כלפי שמך ה' הנז' תחלה. וז"ש במזמור ק"ל. אם עונות תשמור יה, ולא תכפרם. אדני שאתה אדון הכל, מי יעמוד ויכיר אותך שאתה בעל העולם. אמנם כי עמך הסליחה, ובזה למען תורא, וידעו כי אתה שמך ה' לבדך אתה עשית את השמים וכו'. 

בהקדמה זאת נבא לביאור מ' הספרי, כי ודאי שהתורה הקדימה שופרות ואח"כ זכרונות ואח"כ מלכיות, כסדר הראוי להקדים התכלית ואח"כ הסבות המביאות אל התכלית. אמנם להיות שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, צריך להקדים מלכיות להורות כי כולי עלמא דיליה והוא מלך על כל הארץ, ובזה יש לו כח למחול לעונות עמו ישראל, והוא ממש מה שאנו אומרים עלינו לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית וכו' שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ. ואחרי שכן הוא, שתמליכהו עליך תחלה, אז בקש מלפניו רחמים כדי שתזכר לו וימחול על עונותיך, שאם לא כן אינו יכול למחול על עלבונו, שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ובמה תזכר לו, בשופר של חירות, שבזה נעשה תשובה מעונותינו. ויחיש את ישועתנו. ואין שופר אלא של חירות, כי כן השופר הוא במדת הבינה שמשם החירות ונקראת יובל, ולכן מביא ראיה מהפ' והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול (ישעיה כז, יג). שכן אמרו בפ' הרואה (ברכות נו:), שופר בחלום יצפה לישועה, שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. ולפי שהגאולות שעברו היו על ידי אנשים, ולפיכך לא היו של קיימא כנודע. לכן אמר אבל איני יודע מי תוקעו, כי אפשר שאליהו או משיח יתקע אותו, וא"כ לא תהיה גאולה עולמית, ת"ל וה' אלקים בשופר יתקע (זכריה ט, יד). שתהיה הגאולה על ידו ית' ותהא גאולת עולם, ואמר בשופר הב' נקודה פתח, לרמוז לאותו שופר הידוע שהזמין לו הב"ה לאברהם, איל נאחז בסבך בקרניו, ואותו הקרן הוא השופר שבו יתקע הב"ה להוציא רצוצים חפשים, וכמ"ש בפר"א פ' ל"א. שתי קרניו של איל, של שמאל תקע בו הב"ה על הר סיני, שנאמר ויהי קול השופר עם ה' הידיעה, לרמוז לאותו שופר הידוע. וקרן של ימין הוא גדול מן השמאל, ועתיד לתקוע בו ל"ל בקבוץ גליות, שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול עכ"ל. ועדין אין אנו יודעין מהיכן התקיעה יוצאה, אם מן השמי' או מן הארץ, כמו שהיה בשעת מתן תורה, שהרכין שמים העליונים, וירד ה' על הר סיני. ושם כתיב ויהי קול השופר. וכאן לא אמר ת"ל אלא זה שנאמר קול שאון מעיר (ישעיה סו, ו), לפי שאין בפ' זה נזכר שופר כלל. אמנם האמת כן הוא, שה' אלקים בשופר יתקע, וזה יהיה מן הארץ, וכתוב שם בזכריה ט'. וה' אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן, לעשות דין במכעיסיו אשר צבאו על ירושלים, וזהו קול שאון מעיר קול מהיכל קול ה' משלם גמול לאויביו. הם ג' קולות של השופר. קול שאון מעיר, היא התרועה הכתובה בתורה, לפי ששמו את ירושלים לעיים, מדה כנגד מדה, יריע אף יצריח, להעניש אותם כשיבאו במלחמת גוג ומגוג על ירושלים ויטול נקמתו מהם. קול מהיכל ששרפוהו ושיברו אותו, וכנגד זה קול מהיכל, הוא השברים, גנוחי גנח, שישבור ה' מטה רשעים, וכמו שכתוב ה' ממרום ישאג וכו' שאוג ישאג על נוהו. כן הדבר הזה כי הוא ישאג לעתיד, ויחרדו האומות מפני פחדו. קול ה' משלם גמול לאויביו, כנגד התקיעה.

ולענין הנז' נבאר מ' ז"ל בויקרא רבה פ' ה', תני ר"ש מה נגרין הם ישראל שהם יודעים לרצות את בוראם, א"ר יודן כאלין כותאי, חד מנהון אזיל לגבי אתתא, אמר לה אית ליך חד בצל תתנון לי, מן דיהבא ליה אמר לה, אית בצל בלא פתא, מן דיהבא ליה א"ל אית מיכל בלא משתי, מתוך כך אכיל ושתי. א"ר אחא אית אתתא דחכימא למשאל, אתיא לגבי מגירתה תרעא פתיחא מדפקא ליה, א"ל שלמא עליך מגירתי, מה את עבידא מה בעליך עביד מה בנייכו עבידין, אמרה ליה טב נעול מתיבא לה תיעול מה את בעיא, אמר' לה אית לך מקימה פלנית תתנון לי, אמרה לה אין. דלא חכימא למשאל, אזלא לגבי מגירתה תרעא משקיף פתחא ליה, א"ל אית לך מקימא פלנית א"ל לאו. א"ר חנינא אית אריס דחכים למשאל, חמי בגרמיה דשקע באריסותיה, עביד לב טב, סריק שעריה מחוור מניה. אפיה טבין. יהיב חוטרא בידיה ועזקתא באצבעתיה ואזיל לגבי מרי עבידתיה, והוא א"ל אתי בשלו' אריס טב, מה את עביד והוא א"ל טב. ומה ארעא עבידא, תזכי ותשבע מן פירא. מה תוריא עבדין, תזכי ותשבע מן שמניהון. מה עיזיא עבדין, תזכי ותשבע מן גדייהון, א"ל מה את בעי, א"ל אית לך עשרה דינרין תתנון לי, א"ל אם את בעי עשרין סב לך. דלא חכים למשאל שעריה מקצץ מניה, צואין אפיה בישין, אזל לגבי מרי עבדתיה משאיל ליה, א"ל מה ארעא עבידא, א"ל הלואי מעלה מה דאפקינן בגוה, מה תוריא עבדין א"ל תשושין, א"ל מה את בעי, אית לך עשרה דינרין תתנין לי, א"ל זיל קום הב מה דאית לי גבך ע"כ. אלו המשלים יכונו בענין התפלה, והוא מ"ש ר"ש מה נגרין הם ישראל, שכשם שהנגר מוציא כלי למעשהו על ידי תיקון, וכמ"ש חרש עצים נטה קו וכו' (ישעיה מד, יג). כך ישראל יודעים לסדר תפלתם ובקשותם, לשאול הקל הקל תחלה כאלין כותאי, ששואלים מעט מעט כדי לרצות את בוראם שיתן להם שאלתם, והוא סדר התפילה, תחלה אנו שואלי' אתה חונן לאדם דעת, והמשל הוא בצל, דהיינו לישב בצילו של הב"ה, בצלו חמדתי וישבתי. ואח"כ ופריו מתוק לחכי. כך אנו שואלין הדעת והחכמ', ללמוד וללמד ולישב בצלו ית' בבתי כנסיות ובב"מ, ולפי שאמרו בפ' חלק (סנהדרין צב.), כל אדם שאין בו דעת אסור לרחם עליו. לכן תחלת הכל אנו שואלין הדעת, ואח"כ שאר צרכינו ובפרט המזונות, ועוד ששנינו בפ"ג דאבות, אם אין תורה אין קמח ואם אין קמח אין תורה. ולכן אחר ששאלנו הדעת להבין התורה, צריכין אנו לקמח בשביל המזונות. ולפי שאמרו בפ"ד דברכות (לב.), לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. לכן מביא המשל דר' אחא, אית אתתא דחכימא למשאל, שבאת לדפוק על דלתי שכנתה בדרך ארץ, שלא ליכנס לביתה פתאום לשאול צרכיה, רק תחלה שואלת בשלומה ובשלו' בעלה ובניה. ואח"כ שואלת מה שצריך לה. כך אנו בתפלותינו, צריך לסדר שבחו של מקום ואח"כ לשאול צרכינו. ולהיות שכתוב הכון לקראת אלקיך ישראל, הביא המשל של ר' חנינא, אית אריס דחכים למשאל, כי כבר אמרו ז"ל שהצדיקים הם שותפים להב"ה בבריאת העולם, לפי שהוא ברא עולמו, והצדיקים בתורתם ובמעשיהם מקיימים את העולם. וכשבא להתפלל עביד לב טב להכין לבו לתפלה, כדכתיב תכין לבם תקשיב אזניך (תהלים י, יז). ועוד לב טב הוא מה שצוה האר"י זלה"ה לתלמידיו, שקודם התפלה יקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך. סריק שעריה מחוור מניה, לקיים הכון לקראת אלקיך ישראל, ויהיו בגדיו נקיים. אפיה טבין, שהרי אמרו בפ' אין עומדין (ברכות ל:), רב יהודה מציין נפשיה ומצלי. ופרש"י מקשט עצמו בבגדיו. ועוד שם (לא.), אין עומדין להתפלל מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה. יהיב חוטרא בידיה. זהו רמז גדול לג' תפילות שאבות תקנום, כי מק"ל הוא סוף שמות האבות, מ' של אברהם, ק' של יצחק, ל' של ישראל, והרמז במקל להזכיר זכות האבות ולהכות המקטרגים בשעת התפילה, ע"ד ויך את האתון במקל (במדבר כב, כז). ועזקתא באצבעתיה, רמז כי ישראל הם מקודשים לשמו ית', כאשה המקודשת בטבעת קדושין. ובזה הב"ה שומע תפלתם ועונה אותם ברחמים. ומ"ש תזכי ותשבע מן פירא, הוא הרמז שצריך לעשות צדקה קודם התפילה, שנאמר אני בצדק אחזה פניך (תהלים יז, טו). ולפי שהתפילה היא במקום הקרבנות, לכן אמר תזכי ותאכל מן שמניהון, שהחלבים נקרבים על גבי המזבח. 

ובזה מובן היטב מ' ז"ל בירושלמי דתענית פ"ג (טו:), א"ר אלעזר אוקיר לאסיך עד דלא תצטריך ליה, מאי טעמא היערוך שועך לא בצר וכו' (איוב לז). ר' יוחנן אמר אם סדרת תפלה, לא יהא לך צרי עין מלמעלה, אלא הכל יהו מאמצין כחך, שנאמר וכל מאמצי כח. ורשב"ל אמר אם סדרת תפלה, לא תהא מיצר פיך, אלא הרחב פיך ואמלאהו, הרי אלה ג' דברים הנ"ל, כי כנגד האריס הטוב, דהיינו הכון לקראת אלקיך ישראל, הביא משל אוקיר לאסייך. כך צריך להכיר ולהוקיר להב"ה בבואו להתפלל לפניו שירפאהו מחוליו, כי זו עיקר תפלת החולה להתרפאות, וכן אנו שואלים רפאני ה' ונרפא. ור' יוחנן א' אם סדרת תפלה לא יהיה לך צרי עין מלמעלה, דהיינו להקדים שבחו של מקום כנז' במשל השני, אית אתתא וכו'. ובפרט לסדר הזמירות קודם התפילה כדי לכרות כל המקטרגים, שלכן נקראו זמירות מלשון זמיר עריצים (ישעיה כה, ה). וזהו היערוך שועך כשתסדר תפלתך, לא בצר, לא יהו לך צרי עין מלמעלה שהם המקטרגים. ור"ל אמר וכו'. כנגד המשל הראשון דאלין כותאי ששואלין מעט מעט, כך אם סדרת תפלה לשאול הקל הקל תחלה, לא תהא מצר פיך בשאלותיך, אלא הרחב פיך ואמלאהו, ימלא ה' כל משאלותיך. גם יובן במה שכתבנו מ' ז"ל בילקוט זכריה ט'. וה' אלקים בשופר יתקע. מה שופר של הב"ה שלם אף שופר של ר"ה שלם, למה שבר"ה הם נגאלים ממלאך המות, והיינו דתנן ניקב וסתמו, אם מעכב את התקיעה פסול. דייקו ב' בשופר נקודה פתח, שר"ל בשופר הידוע, והוא שופר של הב"ה, דהיינו הגאולה העתידה שתהיה גאולה שלימה שאין אחריה גלות, ולכן צריך שיהא שופר שלם גם בר"ה, דהיינו שלא יהיו שם נקבים הם העונות, כדי שלא ליתן פתחון פה למלאך המות לקטרג, וכמו שפי' למעלה. 

ובויקרא רבה פ' כ"ט. א"ר נחמן כל הבלים וכזבים שבני אברהם אבינו עושי' בעה"ז, כדי הוא לכפר בעד כלם, הה"ד האדם הגדול בענקי' (יהושע יד, טו). במאזנים לעלות. במאזנים הוא מתכפר לכם. בחדש שמזל מאזנים, ואיזה זה חדש תשרי. תשרי ותשבוק ותכפר על חובי עמך, אימתי בחדש השביעי ע"כ. תחלה צריך להבין מה שייכות יש לדברים אלה עם המזמור סי' ס"ב. ועוד כי הבלים וכזבים הם בפה, ואין שייך לומר שבני א"א עושים, כי אין עשייה בדבור. ועוד שאמר כדי א"א לכפר בעד כלם, ואח"כ אמר בחדש שמזלו מאזנים, שנראה שבשביל החדש באה הכפרה. ומה המה ג' לשונות אלה תשרי ותשבוק ותכפר. אמנם פרש"י ז"ל בראש המזמור למנצח על ידותון ז"ל, ומדרש אגדה על הדתות ועל הדינין הנגזרים לישראל מאויביהם. ואיתא שם במדרש ש"ט, אך הוא צורי וישועתי. מהו צורי, בתוקף בא עלי בעה"ז, ובשכר התוקף שהוא בא עלי יושיעני. משגבי לא אמוט רבה. גהינם נקרא רבה וכו'. זה מובן עם מ"ש בס' אלון בכות שלנו דף נ"א ב' ע"פ כי אל רחום ה' אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך (דברים ד, לא). עם מ"ש בזהר פ' בלק דף קצ"ט א', כי אעשה כלה בכל הגוים וכו', ר' המנונא סבא אמר דחיקו ועאקו דישראל, כמה טב וכמה תועלתא גרים לון. כי ליום הדין ישארו נקיים בלא חטא. ז"ש בתוקף בא עלי בעה"ז, בשעבוד מלכיות וכמה צרות, ובזכות זה יושיעני לעתיד מיום הדין וגם מדין גהינם, שלכן בירר לו אברהם את המלכיות כדי להצילם מגהינם. משגבי לא אמוט רבה. דהיינו מ"ש בילקוט ישעיה ס', שכל האומות עוברים על גשר גהינם, ונעשה אליהם כחוט ונופלים בו, והב"ה עובר לפני ישראל ומצילם ע"ש (שאי סביב עיניך וראי. באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא אליהו ומשיח וצלוחית של שמן בידיהן ומקליהן בידיהם, ונקבצים כל ישראל לפניהם, ושכינה לפניהם ונביאים מאחריהם, ותורה מימינם ומלאכי השרת משמאלם ומוליכים אותם אל עמק יהושפט ונקבצין כל הגוים שם, שנאמ' וקבצתי את כל הגוים. באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא אלילי הנכרי' ונותן בהם רוח ונשמה ואו' יעברו על גשר גיהנם ועוברים, וכיון שמגיעים שם יהיה לפניהם כחוט ונופלי' לגיהנם, ומיד ישראל מתיראין, אומר לפניו רבונו של עולם, תאמר כאשר עשית עם אלו תעשה עמנו, אומר להם מי אתם, אומרים לו אנחנו עמך ונחלתך ישראל, אומר להם מי מעיד, אומרים לו אברהם, קורא לאברהם, אומרי' לו מי מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו רבונו של עולם לא כך אמרת לי וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, אומר להם מי מעיד יותר, אומרים לו יצחק, קורא ליצחק אומר לו, מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו רבונו של עולם, לא כך אמרת לי כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אומר להם מי מעיד יותר, אומרים לו יעקב, קורא ליעקב אומר לו מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו, רבונו של עולם לא כך אמרת להם, לא יהיה לך. והם אמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, באותה שעה עובר הקדוש ברוך הוא לפניהם והם אחריו, שנא' ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם. באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא תורה ומניחה בחיקו, ומבהיק זיון של ישראל מסוף העולם ועד סופו, אמר גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם רצונך יבאו האומות ויראו בטובתן של ישראל, ואומר להם אל יראו, וכן אומר ישעיהו, ה' רמה ידך בל יחזיון. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יבאו ויראו, שנאמר יחזו ויבושו קנאת עם (ישעיה כו). אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יבאו ויראו ויבושו, שנאמר ותרא אויבתי ותכסה בושה. באותה שעה נפתח' גיהנם ויוצאי' כל האומות ורואים בטובתם של ישראל ונופלים על פניהם ואומרים כמה נאה אדון זה, כמה נאה אומה זו, שאהב אותם ביותר, אשרי העם שככה לו, פרעה או' לפניו, רבונו של עולם, כמה נשתנה אומה זה שאהבת אותם ביותר, אומר להם אתם שוטים שבעולם, אתם ידעתם אותי והנחתם אותי לע"ז ולא בטחתם בי, אבל ישראל קדשו שמי פעמים בכל יום ובטחו בי, ואני אתן להם שכר טוב. מיד מתביישים ושבים בגהינם, שנא' ישובו רשעים לשאולה. וצדיקים יושבים בתוך גן עדן, ויושב הקב"ה בראשם ומביא את האור שגנז לצדיקים ומוסיף אורו שמ"ח פעמים, אומרים לפניו, רבש"ע היינו מצפין לאור זה, שנ' צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא ואראה וגו'. א"ל עכשו ראיתם פני, אומר לפניו רבש"ע חשך זה מהו, או' להם לבני עשו ולבני ישמעאל, שנאמר כי החשך יכסה ארץ וגו'.). וזהו לא אמוט וכו'. ואח"כ אומר שם, בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם. היינו התפלה, ואשפוך את שיחי לפני ה' אלקי' מחסה לנו סלה, כי אין תפלת הרבים נמאסת. אך הבל בני אדם, כלומר אעפ"י שאמרתי בטחו בו בכל עת, אינו אלא על העם דהיינו הרבים, שבכל עת נקרע גזר דינם, אך ליחיד אינו מתקרע אלא בר"ה ויה"כ, שאז נאמר דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נה, ו). ואימתי גם ליחיד מתקרע במאזנים לעלות, ועל זה א"ר נחמן, כל הבלים וכזבים שבני א"א עושים בעה"ז, כי הנה בהיות האדם ברחם אמו ובא עתו לצאת, משביעין אותו הוי צדיק ואל תהי רשע. ועוד מושבע מהר סיני הוא. וכשבא לעולם ועושה עבירות ומעשים רעים, הרשע מורה למפרע שנשבע לשקר. ז"ש כל הבלים וכזבים שהם עושים, כי כל העבירות שעושים, יש בהם שוא ודבר כזב כנז'. ועוד ידענו כי יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולכן אמר אך הבל בני אדם, כי להיותם בני אדם הראשון ששמע לדברי הנחש, וזה גורם ליצה"ר שיחטיא לאדם. ואף שהם צדיקים א"א להם שלא יחטאו, וכן כזב בני איש הם הרשעים. על כלם מכפר א"א, לפי שהוא בירר את המלכיות כדי שיתכפרו עונותיהם בעה"ז, ואימתי מתכפרים במאזנים לעלות, בחדש שמזלו מאזנים. כי אז יושב הב"ה על כסא דין, ואיתא בפ"ק דראש השנה (יז.). רב חסד מטה כלפי חסד. רא"א כובש. ופרש"י ז"ל מטמין מן העונות תחת כסא הכבוד כדי שיכריעו הזכיות. ר' יוסי ב"ח אומר נושא. ופרש"י נושא מגביה כף מאזנים של עון כדי שיהיו הזכיות מכריעות. תנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון, וכך היא המדה. ופרש"י עון שבראשונים הבאים לתתם בכף, מעבירו ושומטו וכו'. אלה הם הג' לשונות הנ"ל, כי תשרי הוא לשון התרה, כמו למשרא קטרין, אם לא שריתיך לטוב, ירמיה ט"ו. ז"ש ר"א כובש. שמטמין העונות תחת כסא הכבוד כדי שיכריעו לכף זכות. ותשבוק הוא מ"ש ריב"ח נושא, שמגביה הכף כדי שהזכיות יכריעו. ותכפר הוא מ"ש תנא דבי ר"י, מעביר ראשון ראשון וכו'. ויובנו היטב עם מ"ש במ' חקור דין ח"א פ"ג, שר"א כובש ר"ל שמשליך הזדונות במצולות ים, ולא נשאר אלא חלק השגגה שהוא נקל להתכפר. וזהו לע"ד תשרי, שמתיר קשר העונות ונעשות שגגות. עוד נלע"ד שג' לשונות אלה הם כנגד ג' מיני עבירות חטאים עונות פשעים, תשרי לפשעים שנהפכים לשגגות, תשבוק לעונות, ותכפר לחטאים.

ולענין התפלה כתוב בסדר היום, וישמע אלקים את קול הנער ויקרא מלאך אלקים אל הגר מן השמים וכו' כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם. וקשה היכן מצינו קולו של ישמעאל, שלא נזכר בכתוב אלא שהגר בכתה ותשא את קולה ותבך. ולמה תחלה כתיב את קול הנער ואח"כ אל קול הנער. אמנם איתא בפרקי רבי אליעזר פ' ל', ותלך ותתע. אין ותתע אלא ע"א, ועיפה נפשו של ישמעאל בצמא, והלך והשליך את עצמו תחת חרולי המדבר, ואמר רבון העולמים אם יש לפניך רצון להשקות אותי מים השקני ולא תצא נפשי בצמא, ושמע הב"ה תפלתו, שנאמר וישמע אלקים את קול הנער ע"כ. וזה שהם דקדקו בכתוב מאי את קול, היל"ל לקול הנער אלא ודאי שאת מרבה את הגר, אך לפי שיפה תפלת החולה בחליו, והיא קרובה להשמע יותר מאחרים, לכן אמר את קול הנער. ותכף ויקרא מלאך אלקים אל הגר, אפשר שהוא המלאך שבישרה על לידת ישמעאל, וכאן אמר מלאך אלקים לפי שהיה עומד בדין, שאמרו מלאכי השרת מי שעתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר. אמנם כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם. לפי מעשיו של עכשיו הוא נדון. ואחרון אחרון נתקין עצמנו לדורון כמו שעשה יעקב אבינו ע"ה, ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו. ואיתא בזהר פ' אמור שם בר"מ דף ק' א' ז"ל, ויעקב אזיל באינון יומין דבין ראש השנה ליה"כ, תב בתיובתא שוי גרמיה בתעניתא ואסגי בצלותין ובעותין, עד דנטיל עיטא ואמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו, עזים מאתים וכו'. וכשנדקדק באותו דורון נמצא שמספר הבהמות כמנין שעי"ר, דהיינו עזים מאתים ותישים עשרים רחלים מאתים ואלים עשרים הרי ת"מ, גמלים מיניקות ובניהם שלשים, היינו ל' גמלים ול' בנים הרי ת"ק. ובחדושי מהרש"ל על רש"י איתא ז"ל, ומדרש אגדה שאמר בנאיהם שלשים, ר"ל ל' נקבות ול' זכרים. פרות ארבעים ופרים עשרה הרי תק"ן, אתונות עשרים ועיירים עשרה הרי תק"פ כמנין שעי"ר, ונלע"ד להביא ראיה מהכתוב שהגמלים הם ששים, שהרי הוא מקדים המרובה, ואם הגמלים לא היו כלם אלא שלשים, היה לו לכתוב תחלה פרות ארבעים ופרים עשרה, אלא ודאי מדהקדים הגמלים נכריח שהיו ששים כדלעיל. ובזה אני מבין הכתוב ויקח מן הבא בידו. עם מה ששנינו טרף בקלפי והעלה שני גורלות וכו'. ופי' הר"ב טרף חטף, כדי שלא יתכוין להבין במשמושו איזה של שם ויטלנו בימין, לפי שסימן יפה היה כשהי' עולה בימין ע"כ. וכן עשה יעקב שכששלח הדורון לעשו, שהוא סימן לשלוח שעיר לעזאזל, ויקח מן הבא בידו בלא מתכוין. ונלע"ד ליתן טעם נכון לגורל זה עם מ"ש בפר"א פ' כ"ד ז"ל, ומנין שהפיל גורלות ביניהם, שנאמר בהנחל עליון גוים וכו' (דברים לב, ח). ונפל גורלו של הב"ה על אברהם וזרעו, שנאמר כי חלק ה' עמו וכו'. כן עשה ה' ביום הקדוש הזה של יום הכפורים, שיפילו גורל על שני השעירים, שהם א' לה', כישראל עם קדוש, והשני לעזאזל שהוא סמ', ואם היו ישראל זכאים היה של ישראל עולה בימין, כי הם חלקו ונחלתו ית', ולכן א"ל עשו ליעקב, מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי. והוא השיבו למצוא חן בעיני אדוני. כי ע"י זה הקטגור נעשה סניגור. ובזה אני מבין מ"ש במזמור ק"מ. אלקים אדני עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק. כי כבר כתוב בזהר פ' אמור ק"ב א' בענין יום הכפורים ז"ל, וע"ד יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא, אימא עלאה נהרא לאימא תתאה, וע"ד כתיב יום הכפורים תרי משמע. וידוע ליודעי חן כי ידו"ד בנקוד אלקים היא אימא עלאה, ואדנ' אימא תתאה. וזהו אלקים אד' עוז ישועתי. שביה"כ אין לו רשות לשטן לקטרג, וזהו סכותה לראשי ביום נשק. שיובן עם מ"ש בספר קול בוכים למהרר"א גאלאנטי ז"ל על פסוק נשים בציון ענו (איכה ה, יא). שתי אישות הזימה, ה"ה לילית ומחלת בת ישמעאל, אינן פוגעות אלו באלו לעולם, הגם כי מלחמה עצומה ביניהן, זולתי ביום הכפורים פוגעות אלו באלו ומתקוטטות יחד, ובין דא לדא עולה תפילתן של ישראל בלא קטרוג ע"כ. ז"ש אמרתי לה' אלי אתה ביום הכפורים, שאז מלך יושב על כסא דין, לדון את ישראל לבדם כנזכר שם בזהר. ואז ביום ההוא האזינה ה' קול תחנוני. כי בהיות שפוגעות זו בזו ועושות מלחמה, אינן משגיחות על ישראל, וזהו סכותה לראשי ביום נשק. ובזה אל תתן ה' מאויי רשע, זה סמ' בעלה דלילית. זממו אל תפק, שאין לו רשות לקטרג באותו יום. ראש מסיבי שהוא ראש המקטרגים לישראל, עמל שפתימו יכסמו, כי נהפך הקטרוג על עמו, ימוטו עליהם גחלים ע"י השעיר לעזאזל, שכן כתוב אם רעב שונאך וכו' כי גחלים אתה חותה וכו'. ואז איש לשון בל יכון בארץ וכו'. ידעתי כי יעשה ה' דין עני. שישראל נדונים באותו יום לזכות. אך צדיקים יודו לשמך, אלו הבינונים שתלויים ועומדים עד יה"כ, וזהו אך למעט, שאינם צדיקים גמורים, וגם הם ישבו ישרים את פניך, זכו נחתמים לחיים.

ועל שלשה אלה אמר המשורר בתהלים סי' י"ז. תפלה לדוד שמעה ה' צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים. התחיל בצדקה שהיא הדורון, ואמר שמעה לפי שהעני קובל על עניו ואומר מה נשתניתי מהאחרים שאני כל כך עני, וכשעושה צדקה העני מודה לה', וזהו שמעה ה' צדק. הקשיבה רנתי זו תקיעת שופר, שאז לוחם עם המקטרגים. ואח"כ האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה, דהיינו שלא יהא מדבר בפיו ולבו לא נכון עמו. והוא מ"ש בפ"ק דראש השנה (יח.), ומפני מה זה התפלל ונענה, וזה התפלל ולא נענה. זה שהתפלל תפלה שלימה נענה, וזה שלא התפלל תפלה שלימה לא נענה. ופרש"י ז"ל, שלימה נתכוון. והאמת אתו, כי כבר ידענו תפלה בלא כונה כגוף בלא נשמה, וא"כ כשלא נתכוון אינה תפלה שלימה אלא חסירה. ועוד תפלה שלימה, שיקיים ואהבת לריעך כמוך, שתהא תפלתו כלולה מכל ישראל. שלשה אלה היו באברהם אבינו ע"ה כמו שהתחלנו, ועתה נבארם במה שכתוב בפרשת היום, ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם. ואיתא בב"ר פ' נ"ד ז"ל, ויטע אשל וכו'. ר' יהודה אמר אשל פרדס, שאל מה תשאל, תאנים וענבים ורמונים. ר' נחמיה אמר אשל פונדק, שאל מה תשאל עגולה קופר חמר ביעין. פי' פת בשר יין בצים. ר' עזריה בשם ר"י בר סימון אמר אשל סנהדרין, המד"א ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה (שמואל א' כב) ע"כ. השלימים האלה רצו לבאר מהו אשל, ר' יהודה אמר פרדס, שנטע בו מיני פירות לדורון, לאותם שהיו באים לביתו כדי למשוך לבם לקרבה אל המלאכה, מלאכת שמים להתגייר. ר' נחמיה אמר פונדק, אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים, ומשהיו אוכלין ושותין אמר לון בריכו, ואינון אמרין מה נימר, ואמר להון ברוך אל עולם שאכלנו משלו. הרי שהתקין אותם לתפלה, שכן נותן הודאה לשעבר וצועק על העתיד לבא, שיזמין לו פרנסתו בנחת ולא בצער. ור' עזריה אמר סנהדרין, שכן אמר בב"ר פ' מ"ד. ר' עזריה בשם ריב"ס בתחלה צדקה ולבסוף משפט, הא כיצד אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים, משהיו אוכלים ושותים אמר להם ברכו, אם מקבל עליו ובריך הוה אכיל ושתי ואזל. ואי לאו הוה אמר ליה הב מה דעלך. חד קמיט דחמר בעשרה פולרין, וחד ליטרא דקופר בעשרה פולרין, וחד עגול דרפתא בי' פולרין, מאן יהיב לך חמר במדברא וכו'. מן דחמי דהוה עקי ליה הוה אמר ברוך אל עולם שאכלנו משלו. הרי המלחמה שעומד עליו בדין סנהדרין, ועי"כ ויקרא שם בשם ה' אל עולם.

יחד כלם כאן נמצאו וכאן היו, במ' שהקדמנו בראש השנה פ"א (יח.), וצריך להבין מה בין אלו השלשה, שזה אומר בכה וזה אומר בכה. האמנם לדרכנו הכל עולה יפה. כי בקול הרמז הרומז רבותינו סיפרו לנו מה נעשה להנצל מן המקטרג העומד עלינו ביום הזה שבו יעמיד במשפט כל יצורי עולם, אם כבנים אם כעבדים, שאם כבנים האב שמחל על כבודו כבודו מחול, ואם כעבדים ואתה מלכנו מקדם, עכ"ז עינינו לך תלויות עד שתחננו, כי אף שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שאני קב"ה דכולי עלמא דיליה כמ"ש לעיל. אלה הדברים אשר נעשה שנתקין עצמנו לדורון לעשות צדקה וחסד, והוא מה שרומז כבני אמרנא, שפי' רש"י ז"ל כבשין, שמונין אותן לעשרן, ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן ע"כ. והמעשר הוא הצדקה שאנו נותנים לעניים, וצדקה תציל ממות, שאפי' רשעים גמורים שנחתמים לאלתר למיתה, בצדקה שעושי' יכולים להנצל, כי בתשובה שלימה עם הצדקה עוברין בפתח קטן, הוא הדרך הקצר ופתח קטן דתליא כרעיה דה', להעביר משם הבעלי תשובה ולקבלם דרך שם כאשר כתבנו לעיל, ורשב"ל א' כמעלות בית מרון. שפרש"י ז"ל שהדרך קצר שהעמק עמוק משני צידי הדרך ע"כ. וזוהי התפלה שעולה דרך מקום צר, כמ"ש בזהר פ' בשלח דף נ"ט ב' ז"ל, דההי' צלותא וההוא רוחא אצטריך לסלקא מגו עאקו באורח מישר לקבל ירושלם, וע"ד כן כתיב מן המצר קראתי יה, דאצטריך אתר דחיק בעאקו לשדרא בגויה ההוא רוחא דלא יסטי לימינא ולשמאלא. וזה כנגד הבינוניים שתלויים ועומדים עד יה"כ, שבימים האלה מרבים בתפלה ותחנונים למען ינצלו מן המקטרגים. ושמואל אמר כחיילות של בית דוד. שפרש"י ז"ל שהיו מונין אותם זה אחר זה בצאתם למלחמה ע"כ. והם הצדיקים גמורים שנלחמים בקושי עם השטן, ולכן נמשלו לחיילות בית דוד שכלם היו צדיקים כנודע. ובמס' פ' וירא, ויטע ג'. ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם. ויטע כרם. ויטע אשל. הם הג' דברים הנז' במ', חד אמר פרדס, וזהו ויטע גן. וחד אמר פונדק, ויטע כרם להוציא יין לפונדק. ויטע אשל הם הסנהדרין. ואלו השלשה הם שעומדים עלינו נגד המקטרגים. אשר לפניו ית' צגים. על המזידים ועל השוגגים. ומצפצפים ומהגים. ובזכות אלה השלשה אחור נסוגים. הוא אלקינו ומלכנו יושיענו מידם ולא נהיה דואגים. ויביאנו מהרה אל בית מקדשו ושם נהנה חוגגים. אהבה בתענוגים. ב"ב אמן בילא"ו.