דרוש ט״ו לפרשת בא

ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרינו נלך כי חג ה׳ לנו (שמות י, ט.).

במדרש (ב״ר פ׳ ע״ה.), ר׳ פנחס בשם ר׳ ראובן פתח קומה ה׳ וכו׳ (תהלים יז, יג.). חמשה פעמים דוד מקים להב״ה בספר תלים. קומה ה׳ הושיעני אלקי (שם ג, ח.). קומה ה׳ באפך (שם ז, ז.). קומה ה׳ אל נשא ידיך (שם י, יב.). קומה ה׳ אל יעוז אנוש (שם ט, כ.). קומה ה׳ קדמה פניו (שם יז, יג.). א״ל הב״ה דוד בני אפילו את מקימני כמה פעמים איני קם, ואימתי אני קם לכשתראה עניים נשדדים אביונים נאנקים, הה״ד משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום (שם יב, ו.). ע״כ.

יקוה האדם ואסירי התקוה אל ה׳ לאחת מג׳ פנים, זכרם בעל העיקרים בספרו הנכבד מ׳ ד׳ פרק נ״ז ז״ל, התקוה היא על ג׳ פנים. האחת היא תקות החסד והוא שיקוה אל הש״י שיושיענו על צד החסד בלבד לא משום צד חיוב כלל. השנית היא תקות הכבוד והוא שיקוה אליו שיושיענו לפי שהורגל להושיעו ואם לא יושיענו גם עתה יהיה זלזול כבודו. והשלישית תקות ההבטחה והיא תקות האמת והוא שיקוה שיאמת דבריו מצד שהבטיחו על כך. ובסוף הפרק אמר עוד, כי תקות החסד וההבטחה שתיהן לתועלת המקבל אבל תקות הכבוד אינה רק בבחינת הנותן בלבד כאילו הוא מחויב בזה מצד עצמו כדי לחוש לכבודו ע״כ. על אלה אמר המשורר מזמור ע״ז. הלעולמים יזנח ה׳ (תהלים עז, ח.). כלומר היעלה על לב שיזנח ה׳ לישראל לעולמים ולא יוסיף לרצות עוד. מה יאמרו העמים. כבר הזקינו הדברים כמ״ש המן לאחשורוש ((אסתר רבה פ׳ ז): מיד אמר לון המן, אלוה שטבע פרעה בים ועשה לישראל נסים וגבורות ששמעתם, כבר הוא זקן ואינו יכול לעשות כלום, שכבר עלה נבוכדנצר והחריב ביתו, ושרף את היכלו, והגלה את ישראל ופזרן בין האמות, והיכן כחו וגבורתו שכבר הזקין, שנאמר ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב (תהלים צד, ז). כיון שאמר להם כן כענין הזה, מיד קבלו דבריו והסכימה דעתם לכלות את ישראל, וכתבו אגרות וחתמו.), והלא כמה פעמים זנח ה׳ וחזר וריחם עליהם. ולפי שזהו כבודו ית׳ לכן הזכיר בזה שם המיוחד, שתקות הכבוד היא בבחי׳ הנותן בלבד. האפס לנצח חסדו (תהלים עז, ט.). זוהי תקות החסד. גמר אומר לדור ודור. כמ״ש כי טוב ה׳ לעולם חסדו ועד דור ודור אמונתו (תהלים ק, ה.). השכח חנות אל (שם עז, י.). וכי יש שכחה לפניו ית׳, והלא כבר הבטיח בתורה וחנותי את אשר אחון (שמות לג, יט.). אם קפץ באף רחמיו סלה. כלומר אף שהאף יתעורר לנקום נקם בשביל עונות ישראל. הלא כנגד זה רחמיו סלה. והוא מ״ש במדרש רבתי דקהלת ע״פ גם במדעך מלך אל תקלל (קהלת י, כ.). אשר נשבעתי באפי (תהלים צה, יא.). באפי נשבעתי וחוזרני בי. ז״ש אם קפץ באף (תהלים עז, י.). שנשבע באפו עכ״ז רחמיו סלה. שחוזר בו, וינחם ה׳ על הרעה (שמות לב, יד.). ובאיכה ג׳. כי לא יזנח לעולם ה׳ (איכה ג, לא.). היא תקות הכבוד כדלעיל, הלעולמים יזנח ה׳ (תהלים עז, ח.). ויובן עוד עם מ״ש בזהר פ׳ ויקרא דף כ״א ב׳. והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני (דניאל ט, יז.). דלא ישתכח לבר מן דיוריה. כי אין זה כבודו שיהא ביתו חרב, ועמו גולה, ואם חטאו ישוב ברחמים עליהם. כי אם הוגה וריחם כרוב חסדיו (איכה ג, לב.). זוהי תקות החסד. כי לא עינה מלבו (שם לג.). שהרי כבר הבטיח ונשבע, כי לא יטוש ה׳ את עמו בעבור שמו הגדול (ש״א יב, כב.). ואם כעס עלינו אין כעסו כעס עולם, רק ויגה בני איש (איכה ג, לג.). שמצא רפואה למכתם, כמ״ש בס׳ אלון בכות שלנו ע״ש (אלון בכות, איכה ג׳ - פ׳ ל״א ל״ב ל״ג. פי׳ ראשון. וכנגד מ״ש באיכה ד׳. כלה ה׳ את חמתו וכו׳ ויצת אש בציון (שם יא). כדי להציל את ישראל, אמר כי לא עינה מלבו. להחריב את הבית ולהביא על ישראל כמה צרות, רק ויגה בני איש. ויהיה ויגה מלשון ולא יגהה מכם מזור שכתוב בהושע ה׳ (שם יג). שפי׳ הרד״ק ולא ירפא. וכן לב שמח ייטיב גהה (משלי יז, כב). ר״ל רפואה, אף כאן לא החריב הב״ה הבית מלבו רק כדי להציל את ישראל ולשלוח רפואה למכתם, ולכן קראם בני איש, שהיו כשאר האומות בעונם, ובחרבן הבית ריפא אותם.). ובמס׳ שם איכה ג׳. זכר ג׳ קמצין. וסי׳ כחסדך זכר לי אתה (תהלים כה, ז.). שהיא תקות החסד. זכר דבר לעבדך על אשר יחלתני (תהלים קיט, מט.). זוהי תקות ההבטחה. זכר עניי ומרודי (איכה ג, יט.). זוהי תקות הכבוד. שאע״פ שמרדתי בך עכ״ז זכר עניי שעיניתנו ושמחנו כימות עיניתנו, שלא יאמרו הגוים מבלתי יכולת ה׳ להצילם כשאר פעמים  הניח אותם ביד צריהם. גם במזמור ל״ג. נפשנו חכתה לה׳ (שם כ.). שישמור לנו הבטחתו, כי עזרנו ומגיננו הוא. שכן הבטיחנו בתורתו, אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה׳ מגן עזרך (דברים לג, כט.). כי בו ישמח לבנו. למה כי בשם קדשו בטחנו (תהלים לג, כא.). שאין זה כבודו שיתחלל שמו בגוים. יהי חסדך ה׳ עלינו (שם כב.). לא מצד חיוב כלל רק בחסדו יגאלנו. ובמזמור ק״ו. ויזכור להם בריתו (תהלים קו, מה.). זוהי תקות ההבטחה. וינחם כרוב חסדיו. תקות החסד. הושיענו ה׳ אלקינו וכו׳. להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך. כי זהו כבודך.

ובזהר פ׳ פינחס דף רכ״א א׳. שאל גוי א׳ לר״א אתון אמרין דיתבני לכו בי מקדשא אחרא, והא לא הוו למבני אלא תרין זמנין בית ראשון בית שני וכו׳, ותו דאתון אמרין דאתון קריבין למלכא עילאה יתיר מכל שאר עמין, והא אתון בצערא בדוחקא וביגונא תדיר וכו׳, ותו דאתון לא אכלי נבלה וטרפה בגין דתהוון בריאין וכו׳, ואתון דלא אכלין חלשין כלכו במרעין בישין וכו׳, ואליהו השיב לר׳ אלעזר דכד נפקו ישראל ממצרים בעא למבני לון ביתא קדישא ולנחתא ליה מגו שמי רקיעין, הה״ד תביאמו ותטעמו בהר נחלתך וכו׳ (שמות טו, יז.). ובנינא דא אנן מחכאן וכו׳. שאלתא אחרא, דישראל עבד לון קב״ה לבא דכל עלמא, והכי אינון ישראל בין שאר עמין כלבא בין שייפין וכו׳, שאלתא אחרא דישראל לא אכלי נבלות וטרפות כשאר עמין, דהא לבא דאיהו רכיך וחלש לא נטיל למזוניה אלא ברירו וצחותא דכל דמא, ושאר פסולת אנח לכל שייפין וכו׳. כל הענין הזה מצאתי אותו במזמור ע״ג. אך טוב לישראל. כלומר הנה מיעוט טוב יש לישראל יותר משאר האומות. ולמה כן אלקים לברי לבב. שישראל הם בין האומות כלב בין שאר האיברים, ולכן הם מצטערים יותר משאר האומות כשם שהלב רכיך וחלש בין שאר שייפין, ואני כמעט נטיו רגלי. למה זה נשתנו משאר האומות, כי אין חרצובות למותם וכו׳. שאין כאן מקום להאריך בביאור כל הפסוקים. רק לעניננו אמר עד אבא אל מקדשי אל. שהיא תשובת השאלה הראשונה. ששני בתי מקדשות נחרבו, וזהו מקדשי אל. מיעוט רבים שנים. אך אבינה לאחריתם. דהיינו הבית השלישי שיהיה בנוי ממנו ית׳ ולפיכך יתקיים לעולמים. אך בחלקות תשית למו וכו׳. יובן עם מ״ש בילקוט ישעיה סי׳ ס׳ ע״פ שאי סביב עיניך וראי ז״ל, ונקבצין כל ישראל ומוליכין אותן אל עמק יהושפט ונקבצים כל הגוים שם, באותה שעה מביא הב״ה אלילי הנכרים ונותן בהם רוח ונשמה ואומר יעברו על גשר גהינם, ועוברים וכיון שמגיעין שם יהיה לפניהם כחוט ונופלים לגהינם, ומיד ישראל מתייראין, באותה שעה עובר הב״ה לפניהם והם אחריו, שנאמר ויעבור מלכם לפניהם וה׳ בראשם (מיכה ב, יג.). וכו׳ (שאי סביב עיניך וראי. באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא אליהו ומשיח וצלוחית של שמן בידיהן ומקליהן בידיהם, ונקבצים כל ישראל לפניהם, ושכינה לפניהם ונביאים מאחריהם, ותורה מימינם ומלאכי השרת משמאלם ומוליכים אותם אל עמק יהושפט ונקבצין כל הגוים שם, שנאמ׳ וקבצתי את כל הגוים. באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא אלילי הנכרי׳ ונותן בהם רוח ונשמה ואו׳ יעברו על גשר גיהנם ועוברים, וכיון שמגיעים שם יהיה לפניהם כחוט ונופלי׳ לגיהנם, ומיד ישראל מתיראין, אומר לפניו רבונו של עולם, תאמר כאשר עשית עם אלו תעשה עמנו, אומר להם מי אתם, אומרים לו אנחנו עמך ונחלתך ישראל, אומר להם מי מעיד, אומרים לו אברהם, קורא לאברהם, אומרי׳ לו מי מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו רבונו של עולם לא כך אמרת לי וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, אומר להם מי מעיד יותר, אומרים לו יצחק, קורא ליצחק אומר לו, מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו רבונו של עולם, לא כך אמרת לי כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אומר להם מי מעיד יותר, אומרים לו יעקב, קורא ליעקב אומר לו מעיד אתה שהם עמי ואני אלהיהם, אומר לפניו, רבונו של עולם לא כך אמרת להם, לא יהיה לך. והם אמרו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, באותה שעה עובר הקדוש ברוך הוא לפניהם והם אחריו, שנא׳ ויעבור מלכם לפניהם וה׳ בראשם. באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא תורה ומניחה בחיקו, ומבהיק זיון של ישראל מסוף העולם ועד סופו, אמר גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם רצונך יבאו האומות ויראו בטובתן של ישראל, ואומר להם אל יראו, וכן אומר ישעיהו, ה׳ רמה ידך בל יחזיון. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יבאו ויראו, שנאמר יחזו ויבושו קנאת עם (ישעיה כו). אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יבאו ויראו ויבושו, שנאמר ותרא אויבתי ותכסה בושה. באותה שעה נפתח׳ גיהנם ויוצאי׳ כל האומות ורואים בטובתם של ישראל ונופלים על פניהם ואומרים כמה נאה אדון זה, כמה נאה אומה זו, שאהב אותם ביותר, אשרי העם שככה לו, פרעה או׳ לפניו, רבונו של עולם, כמה נשתנה אומה זה שאהבת אותם ביותר, אומר להם אתם שוטים שבעולם, אתם ידעתם אותי והנחתם אותי לע״ז ולא בטחתם בי, אבל ישראל קדשו שמי פעמים בכל יום ובטחו בי, ואני אתן להם שכר טוב. מיד מתביישים ושבים בגהינם, שנא׳ ישובו רשעים לשאולה. וצדיקים יושבים בתוך גן עדן, ויושב הקב״ה בראשם ומביא את האור שגנז לצדיקים ומוסיף אורו שמ״ח פעמים, אומרים לפניו, רבש״ע היינו מצפין לאור זה, שנ׳ צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא ואראה וגו׳. א״ל עכשו ראיתם פני, אומר לפניו רבש״ע חשך זה מהו, או׳ להם לבני עשו ולבני ישמעאל, שנאמר כי החשך יכסה ארץ וגו׳.). ז״ש בחלקות תשית למו (תהלים עג, יח.). לומר שיעברו על גשר גהינם, אמנם הפלתם למשואות. לרוב משואות עונות שבידם. ובזה איך היו לשמה כרגע וכו׳. ואז ישראל מתיראין, וזהו כי יתחמץ לבבי. שהיצה״ר הוא חמץ ושאור להחטיאו. ואני בער ולא אדע. שזה דרכו ית׳, כמ״ש ז״ל (שמות רבה פ׳ כ״ד.), ואתנה צאני צאן מרעיתי (יחזקאל לד, לא.). צאן לעונשים ואדם למתן שכר. וזהו בהמות הייתי עמך. ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני. שלא ניפול לגהינם. בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני. שהולך לפניהם והם אחריו. והוא מש״ה ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם (דברים ד, ד.). ולכן אינם יורדים לגהינם כשאר האומות. וכן ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו (שם ז.). שבשביל קרבתם אליו נצולים.

עוד יובן המזמור הזה כפשוטו על קרח, שלכן התחיל מזמור לאסף שהוא בנו של קרח שאמרו על אביו. ואיתא בויקרא רבה פ׳ י״ז. אך טוב לישראל (תהלים עג, א.). יכול לכל, ת״ל אלקים לברי לבב. אלו שלבן בריא במצות. שיובן עם מ״ש בתעניות פ״ג (דף כג.), בניך אינן יכולין לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות. כי ברוב טובה וישמן ישורון ויבעט (דברים לב, טו.). ולכן אך טוב לישראל. שבמיעוט הטובה לישראל היא הנאתם, אמנם שאל יכול לכל, שהרי אנו רואים כמה צדיקים שאוכלין בעה״ז ונוחלין לעה״ב, לכן אמר אלקים לברי לבב. אלו שלבן בריא במצות. (שיובן) עם מ״ש בב״ר פ׳ נ״ה ז״ל, היוצר הזה כשהוא בודק את כבשונו אינו בודק קנקנים רעועים, שאינו מספיק להקיש עליו אחת עד שהוא שוברו, ומהו בודק קנקנים יפים שאפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינן נשברים, כך הב״ה מנסה הצדיקים, שנאמר ה׳ צדיק יבחן (תהלים יא, ה.). ז״ש אלקים שהיא מדת הדין, לברי לבב שלבן בריא במצות שאינן מתיראין מיצה״ר. וזהו לברי לבב, בשני יצרים. ולעניננו יאמר שלבן בריא במצות, שמשולים ללב שאין לו מזון כי אם מן המובחר, כך הצדיקים אינן נזונין אלא מן התורה ומן המצות, וזהו שלבן בריא במצות, שאינו חולה מצד העונות. ואמר ואני כמעט נטיו רגלי. שגם בניו של קרח ירדו לגהינם אלא שמקום נתבצר להם (סנהדרין קי.) וחזרו ועלו. ויובן הכפל רגלי ואשורי עם מאי דאיתא בילקוט פ׳ קרח, ותפתח הארץ את פיה (במדבר כו, י.). שנעשית הארץ כמשפך וכל מקום שהיה א׳ מהם או ממונו מתגלגל ויורד עמו. וזהו כמעט נטיו רגלי ליפול בגהינם. כאין שופכו אשורי, שהארץ היתה כמשפך להורידם ולשופכם לגהינם. כי קנאתי בהוללים, שאמרו רב לכם כי כל העדה כלם קדושים. שהיו מתהללים לומר שאינן צריכין למשה ואהרן. כי אין חרצובות למותם וכו׳. כתוב שם בויקרא רבה פ׳ י״ז. לא חרחרתים בחלאים ולא צביתים בעונות אלא ובריא אולם, עשיתים בריאים כאולם. ופי׳ שם בעל יפה תאר, דדריש חרצובות בב׳ מלות, ענין חרחור, כמו ובחרחור ובחרב (דברים כח, כב.). וצביתים כמו ובטנך צבה (במדבר ה, כא.). ונלע״ד שיובן היטב עם מ״ש שם בויקרא רבה פ׳ ט״ו ז״ל, אדם הזה משוקל חציו מים וחציו דם, בשעה שהוא זוכה לא המים רבים על הדם ולא הדם רבים על המים. ובזמן שחוטא פעמים שהמים רבים על הדם ונעשה אדרופיקוס ופעמים שהדם רבים על המים ונעשה מצורע ע״כ. הנה כי כן שפיר קאמר לא חרחרתים בחלאים, דהיינו בחרחור שהיא קדחת חמה מאד, דהיינו שמרוב חום הדם נעשה מצורע או שחולה בחרחור. ולא צביתים בעונות, דהיינו כשהמים רבים על הדם שבטנו צבה ונעשה אדרופיקוס, הם היו חייבים באלו כי זאת תורת המצורע (זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא יד, ב).). זאת היא תורתו של מוציא שם רע (ערכין טו:). והם הוציאו שם רע על משה ואהרן לומר שהם נטלו גדולה לעצמם, ולכן היה ראוי להם ללקוט בצרעת. ועוד חשדו למשה מאשת איש (סנהדרין קי.). וידענו כי כל הפוסל פסול (קדושין ע:). ולכן היו ראויים ללקות בהדרוקן, כי סימן לעבירה הדרוקן (שבת לג.). אמנם לא כן הרשעים האלה, כי לא חרחרתים וכו׳. בעמל אנוש אינמו, כי בעלי הדרוקן יש להם עמל לילך ולעשות מעשיהם להיות בטנם צבה. ועם אדם לא ינוגעו הוא הצרעת, שכן אמרו שם בויקרא רבה (פ׳ ט״ו.), אדם כי יהיה בעור בשרו (ויקרא יג, ב.). אדם או דם (יפה תאר פי׳ אם חטא ירבו המים או הדם.). ובפ״ב דשבת (דף לא:), דרש רבא בר עולא מ״ד כי אין חרצובות למותם וכו׳ (תהלים עג, ד.). אמר הב״ה לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מיום המיתה אלא שלבן בריא להם כאולם. הכפל חרדין ועצבין, ר״ל חרדין על עונש הנפש בגהינם, ועצבין בחולאי הגוף, אלא שלבן בריא להם כאולם לטורדן מן העה״ב. ואמר עוד ימיקו וידברו (ברע) עושק וכו׳ (תהלים עג, ח.). שתפסו אומנותו של נחש שאמר והייתם כאלקים (בראשית ג, ה.). יוצרי עולמות, כל אומן שונא בני אומנותו. לכן אמר ממרום ידברו, וכמו שעשו קרח ועדתו שאמרו לא תורה מן השמים וכיוצא (קהלת רבה פ׳ י׳.). וכנגד זה אירע להם כמו הנחש שלשונו נגררת בארץ, ז״ש שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. שכן עמקו ונטבעו תחת הארץ, ולשונם תהלך תמיד, שאומרים משה אמת ותורתו אמת (תנחומא פ׳ קרח.). אמנם לעניננו הראשון יאמר ואני בער וכו׳. כמו שפי׳ בהמות הייתי עמך (תהלים עג, כב.). לדמותנו לצאן לעונשים (שמות רבה פ׳ כ״ד.). וזוהי תקות החסד שהגם שאין בנו מעשים יפליא חסדו עמנו. ואני תמיד עמך. זוהי תקות ההבטחה שהבטחתנו בתורתך ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם וכו׳. שאנו תמיד עמך לא תעזבנו ולא תטשנו, ולכן אחזת ביד ימיני. וכנגד תקות הכבוד בעצתך תנחני לעשות רצונך, ואחר זה כבוד תקחני, שלא יאמרו איה כבודך להניח בניך ביד אכזרים אלא תקחני מידם ותביאני לבית מקדשך.

ובזה נבא לביאור הפרשה דקשה אמרו בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו. ולא מצינו שא״ל כלום שיאמר אל פרעה. ולכן פי׳ רש״י ז״ל, בא אל פרעה והתרה בו. וקשה למה הוצרך לומר זה במכה זו שהרי היה לו לפרש מאי התראה זו. ועוד קשה כי אני הכבדתי את לבו דא״כ למה יענש. ולמען תספר למי שייך זה, דאילו למשה מה זה שא״ל כן במכה זו כי כל המכות היו אותות ומופתים. אמנם במכת הברד הקודמת התחיל פרעה ליכנע ואמר חטאתי הפעם ה׳ הצדיק וכו׳ (שמות ט, כז.). והטעם לפי שראה שני הפכים בנושא א׳, ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד (שם כד.). כאשר ביארנו במקומו (‏ ‏ח״א דרוש י״ז לפרשת בא והפטרה. כי הנה במכת הברד התחיל פרעה להודות ואמר ה׳ הצדיק, לפי שראה שני הפכים בנושא א׳, ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד. ומשם למד כי אינן שתי רשויות א׳ לדין וא׳ לרחמים רק ה׳ אחד, וז״ש בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ (שמות ט, יד). ז״ש רבי ברכיה הן אחד. כלומר א׳ אלקינו, שבמכה זו הכיר פרעה כי ה׳ אחד פועל דין ורחמים ואין כל בריה יכולה לומר שתי רשויות יש.). ועוד כתוב בילקוט פ׳ וארא, ועתה שלח העז את מקנך (שם יט.). אמרו רבותינו בכל המכות לא אמר פרעה ה׳ הצדיק אלא במכת הברד בלבד, למה שאדם שהוא מבקש להלחם על חבירו ולנצח אותו פתאום הוא בא עליו והורגו, אבל הב״ה אמר לפרעה ועתה שלח העז את מקנך. באותה שעה אמר ה׳ הצדיק ע״כ. ולכאורה קשה שהרי גם בכל המכות היה מתרה בו תחלה. אך י״ל שבשאר המכות אף שהתרה בו עכ״ז בבא המכה לא היה לו דרך לישמט הימנה. אך בברד התרה בו וא״ל ועתה שלח העז את מקנך, כלומר במכה זו הנני נותן לך רשות לינצל הימנה, ולכן אמר ה׳ הצדיק. ואמר עוד העתירו אל ה׳ וכו׳ (שמות ט, כח.). א״ל משה ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה׳ אלקים (שם ל.). כלומר עדין אתם תחזקו בטומאתכם לומר ששתי רשויות יש, בעבור כי והפשתה והשעורה נוכתה וכו׳ והחטה והכוסמת לא נוכו (שם לא.). דאל״כ מאי שייטייהו דאלו הפסוקים כאן באמצע הדיבור, שתכף שאמר לו העתירו אל ה׳ היה לו לומר ויצא משה וכו׳. אלא שהוא טעם למ״ש ואתה ועבדיך וכו׳. מפני שתראה שהחטה והכוסמת לא נוכו. וכן הוה וירא פרעה כי חדל (המטר) והברד וכו׳ (שם לד.). אז א״ל הב״ה למשה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו (שמות י, א.). כלומר הנני הגורם במה שעשיתי לו טובה במכת הברד. וזה במה שנהגתי עמו במדת החסד ובמדת הרחמים. ועוד אמרו על פ׳ לא ידעתי את ה׳ (שם ה, ב.). כי פרעה לא היה מכיר אלא שם אלקים, וכשהיה משה מזכיר לו שם המיוחד היה מקשה לבו. ז״ש כי אני הכבדתי את לבו (שם י, א.). כלומר בהזכרת שמי גורם להכביד לבו לפי שאינו רוצה להכיר אותי. ולמען שיתי אותותי אלה בקרבו. זה הברד שהיו בו אש ומים דין ורחמים. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וכו׳. גם זה מדבר אל פרעה. והוא מ״ש בפר״א פ׳ מ״ג. ר׳ נחוניא בן הקנה אומר תדע לך כח התשובה, בא וראה מפרעה מלך מצרים שמרד בצור עליון הרבה מאד, שנא׳ מי ה׳ אשר אשמע בקולו (שם ה, ב.). ובאותו לשון עשה תשובה, שנא׳ מי כמכה באלים ה׳ (שם טו, יא.). והעמידו הב״ה מבין המתים לספר כח גבורתו והלך ומלך בנינוה, וכששלח הב״ה ליונה להחריבה, שמע פרעה ועמד מכסאו וקרע את בגדיו וכו׳. והוא רמוז במס׳ פ׳ זו, ולמען ב׳ ריש פסוק. ולמען תספר (שם י, ב.). ולמען תאריכו ימים (דברים יא, ט.). פ׳ עקב, דהיינו שבזכות התשובה יאריך ימים עד מלכו בנינוה, ושם יאריך ימים על האדמה.

ויבא משה ואהרן אל פרעה וכו׳ (שמות י, ג.). וכסה את עין הארץ וכו׳ (שם ה.). קשה מה השמיענו זה, שאם על הריבוי די בזה, ולמה חזר ואמר ולא יוכל לראות את הארץ. אך יובן עם מ״ש בפ״ו דסנהדרין (דף מה:), על שמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון. וכתב שם (שם מד:) רש״י ז״ל, שצוה להגביהן מן הארץ ושוב אין להם שליטה בכשופיהם. ז״ש וכסה את עין הארץ, ולא יוכל שום א׳ מהחרטומים לראות את הארץ כדי להוציא ארבה אחר, ולכן בעבור זה ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך וכו׳ (שמות י, ו.). שנראה ללא צורך כיון שהארבה בא לאכול את יתר הפלטה הנשארת מן הברד היה לו לבא בשדות ולא בבתים. ואף כי נוכל לומר שזה היה בשביל מה שבגנות ובפרדסים עכ״ז למה לו לומר ומלאו בתיך. אלא ודאי שזה היה למען בטל כח כשופיהם. וכן בכנים נאמר כל עפר הארץ היה כנים (שם ח, יג.). ואיתא במדרש (שמות רבה פ׳ י׳.), שהיו חופרין אמה על אמה ולא היה שם עפר. ולכן כתוב ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכולו (שמות ח, יד.). ופי׳ ז״ל (שמות רבה פ׳ ט׳.), בלטיהם אלו מעשה שדים. כי במעשה כשפים לא היו יכולים כיון שלא היו יכולים ליגע בארץ, ולפי שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה (סנהדרין סז:), גם בזה לא יכולו. ואע״פ שבילקוט פ׳ וארא איתא, י״ד מיני כנים הביא עליהם, הקטנה שבהם כביצת תרנגולת. עכ״ז לא יכלו החרטומים להוציא הכנים ממקום אחר לפי שכל הכינים שבעולם הם קטנים כשעורה ואין השד שולט עליהם. עוד יובן וכסה את עין הארץ. עם מה שמ״כ בס׳ צידה לדרך על רש״י פ׳ בא בד״ה אף המלוחים ז״ל, ולפי דעת המדרש שאומר ויסר מעלי רק את המות הזה. לימדך שהיו בני אדם מתים במכת הארבה כשם שהיו מתים במכת הברד, מחמת שהיה הארבה מסמא את עיניהם, כענין הצרעה בימי יהושע ע״כ. לכן אמר וכסה את עין הארץ וכו׳. ומ״ש רק את המות הזה. יובן עם מ״ש טובים היו חללי חרב מחללי רעב (איכה ד, ט.). שר״ל שטוב להם למות מיתת חרב ממיתת הרעב, וזהו רק מיעוט, כי אף שבחרב ימותו טוב להם מהמות הזה. ואמנם לפי מ״ש בדרוש הקודם, כי לפי שפרעה גזר שיעשו מלאכה בשבת נגזר עליו עונש המכות, נבאר עתה לדרך זה מ״ש בילקוט פ׳ וארא ז״ל, ברד מפני מה, מפני ששמו את ישראל נוטעי גנות ופרדסים, לפיכך הביא עליהם ברד ושיבר כל מה שנטעו ישראל. ארבה מפני מה, ששמו את ישראל זורעי חטים ושעורים ופול ועדשים וכל מיני קטניות, לפיכך הביא עליהם ארבה ואכל כל מה שזרעו ישראל. והנה שנינו בתרומות פ״ב, הנוטע בשבת, שוגג יקיים מזיד יעקור. וכלל גדול יש לנו אין נהנין ממעשה שבת. וגם אמרו בפי״ו דשבת (דף קיט:), אין הדליקה מצויה אלא במקום שחלול שבת מצויה. לכן א״ל ב״א אל פרעה, שר״ת ב׳רד א׳רבה. כי אני הכבדתי את לבו וכו׳. לפי שהוא אמר תכבד העבודה על האנשים (שמות ה, ט.). שיעשו מלאכה בשבת, לכן מכ״מ כי אני הכבדתי את לבו למען שיתי אותותי אלה (שם י, א.). דהיינו ברד ארבה, לפי שביטל את השבת שנק׳ אות, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם (שם לא, יז.). ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ה׳ אלקיהם (שם י, ז.). לשבות בשבת כמצות השם עליהם. ואז שאל פרעה מי ומי ההולכים (שם ח.). כי כונתו לעכב את הטף שאינן חייבין במצות, וא״ל משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו. כי כן שנינו (שבת פט״ז.), אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהם. וכן בצאננו ובבקרינו נלך. כי אדם מצוה על שביתת בהמתו. כי חג ה׳ לנו (שמות י, ט.). הוא השבת שנזכר בפ׳ אמור בראש כל המועדים, ונק׳ חג ה׳ לפי שוישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה (בראשית ב, ב.). וגם הוא לנו לבד, כי אות היא ביני וביניכם (שמות לא, יג.). ולא לא״ה, שגוי ששבת חייב מיתה (סנהדרין נח:). ויאמר אליהם יהי כן ה׳ עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם (שמות י, י.). שהם אינן מצווין. ראו כי רעה נגד פניכם. הנה בש״ע טא״ח סי׳ רע״א א׳ אמר, וכשיבא לביתו ימהר לאכול מיד. וכתוב על זה בס׳ עולת שבת ז״ל, כתבו האחרונים דיקדש קודם שנכנס ככב מאדים, דתחלת ליל שבת משמש מאדים וסמ׳ מושל עליו, ובשעה אחרונה של ע״ש משמש מזל צדק ומלאכו צדקי״אל, והם הב׳ מלאכים שאז״ל (שבת קיט:), שמלוים את האדם עד ביתו. והנה טוב שהאדם לא יקבל שבת בממשלת מאדים רק קודם לזה או אח״כ עכ״ל. ז״ש ראו כי רעה נגד פניכם. זהו ככב מאדים שנק׳ רעה לפי שסימנו דם והריגה, ולכן אם תוליכו הטף עמכם תשימו אותם בסכנה.

אך עוד לאלוק מילין בביאור מ׳ ז״ל בילקוט יהושע ה׳ ז״ל, היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם (יהושע ה, ט.). לפי שראה פרעה באצטגנינות שלו וא״ל לישראל ראו כי רעה נגד פניכם. א״ל רואה אני באצטגנינות שלי ככב א׳ עולה לקראתכם שמו רעה והוא סימן דם והריגה. וכשחטאו ישראל במדבר בעגל וביקש הב״ה להרגם, בקש משה בתפלתו למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם (שמות לב, יב.). זהו שאמרנו לכם ראו כי רעה נגד פניכם (שמות י, י.). מיד וינחם ה׳ על הרעה (שם יד.). והפך את הדם לדם מילה שמל אותם יהושע. וזש״ה היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם. שהיו אומרים דם אנו רואין עליכם ע״כ. וקשה למה דוקא במכת הארבה ראה פרעה דבר זה. ועוד שאמר וכשחטאו ישראל במדבר וכו׳ והפך את הדם וכו׳ וכשמל אותם יהושע לא היו במדבר. אמנם דקדקו רז״ל בכתובים שאמר פרעה, יהי כן ה׳ עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם (שמות י, י.). כי למה לו לעכב הטף, שהרי כבר א״ל משה בבנינו ובבנותינו נלך. ועוד כי רעה נגד פניכם היא לגבי הגדולים, ומה היא נתינת טעם למ״ש שלא לשלוח הטף. ועוד מאי ראו ומאי נגד פניכם. אכן במכת הברד הודה פרעה ואמר ה׳ הצדיק (שמות ט, כז.). כלפי מ״ש תחלה לא ידעתי את ה׳ וגם את ישראל לא אשלח (שמות ה, ב.). וכשראה מרע״ה שויכבד לבו הוא ועבדיו (שמות ט, לד.). א״ל עד מתי מאנת וכו׳ (שמות י, ג.). הנני מביא מחר ארבה בגבולך (שם ד.). ובזה תראה כי אינה מכה משולחת כי לא תעבור גבולך. ויאמרו עבדי פרעה אליו שלח את האנשים (שם ז.). שהם המצווים ועושים ולא הטף. ולכן אמר פרעה מי ומי ההולכים (שם ח.). ומשה השיבו בנערינו וכו׳ (שם ט.). והוא אמר יהי כן ה׳ עמכם וכו׳ (שם י.). שיובן עם מ״ש בזהר בראשית דף י״ט ב׳. מארת חסר, דאתברי אסכרה לרביי. והכונה כי לילי״ת היא השולטת וממיתה את הקטנים בעון אבותם. והרמז כי אתכם ואת טפכם ס״ת גי׳ לילי״ת. כי סמ׳ נק׳ רע והיא נק׳ רעה, וזהו כי רעה נגד פניכם. ובבחיי פ׳ תשא אמר, וישמע יהושע את קול העם ברעה (שמות לב, יז.). כתוב בה׳ כי היו מושכין כח מהככב שנק׳ מאדים ששמו רעה, ולכן הזכיר ומחולות (שם יט.). שהוא כלי זמר כנגד מאדים ע״כ. ז״ש פרעה לישראל רואה אני ככב א׳, וזהו מאדים שאמרו עליו בפ׳ מי שהחשיך (שבת קנו.), האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא. וז״ש שהוא סימן דם והריגה. וכשחטאו ישראל במדבר בעגל והמשיכו כחו של מאדים, וזה במדבר ששם כח מאדים גובר, וגם עשו עגל זהב שהוא מצד מאדים, ולכן בקש הב״ה להרגם כענין מאדים הממונה על ההריגה. בקש משה בתפלתו למה יאמרו מצרים וכו׳ (שמות לב, יב.). מיד וינחם ה׳ (שם יד.). והפך את הדם לדם מילה, לפי שאמרו שם בפ׳ מי שהחשיך, אמר רב אשי אי טבחא אי מוהלא. וגם מיל״ה גי׳ מאד״ם חסר, לפי שבמילה מתישים כחו ונשאר חסר. והנה בפר״א פ׳ כ״ט איתא ז״ל, ר׳ ישמעאל אומר וכי ערלים שמעו קולו של הב״ה על הר סיני, אלא נמולין היו אלא שלא היה להם פריעה, וכל מי שמל ולא פרע כאילו לא מל. וכשבאו לא״י אמר הב״ה ליהושע, חזר ומהול אותם פעם שנייה, והיו ישראל לוקחין את הערלה ואת הדם ומכסין אותם בעפר המדבר ע״כ. הרי שתחלה מלו במדבר דהיינו חיתוך הערלה, ולהיות ששולט מאדים במדבר ושם מושב הנחש שעפר לחמו, לכן היו מכסין הערלות בעפר המדבר לתת חלק לנחש, ולפי שלא עשו המצוה כתקונה צוה ליהושע ושוב מול את בני ישראל שנית (יהושע ה, ב.). שאז נשלמה המצוה כתקונה, ואז אמר היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם וכו׳ (שם ט.). ולפי שבעגל המשיכו כח למאדים, אמר ראו כי רעה נגד פניכם (שמות י, י.). ויובן היטב עם מ״ש בתרגום יונתן בן עוזיאל ע״פ ויקח את העגל וכו׳ וישק את בני ישראל (שמות לב, כ.). ז״ל, ואשקי ית בני ישראל, וכל מאן דיהב תמן כל מנא דדהבא הוה סימא נפקא באנפוי. ועוד שם ויעשו בני לוי וכו׳ (שם כח.). ונפלו מן עמא דהוה סימא באפיהון. זהו בכיוון ראו כי רעה נגד פניכם. אך ברחמיו ית׳ הפך את הדם לדם מילה ונהפך הדבר מרעה לטובה.

נחזור לענין הפ׳ שעדין קשה למה פרט משה בנערינו ובזקינינו נלך וכו׳. יאמר בקצור כלנו נלך. ועוד תחלה אמר פרעה כאשר אשלח אתכם ואת טפכם (שמות י, י.). הרי שלא היה רוצה לעכב רק הטף, ואח״כ אמר לא כן לכו נא הגברים (שם יא.). שנראה שגם הנשים היה רוצה להחזיק. ולמה אמר הגברים ולא אמר האנשים כדרך שאמר תחלה שלח את האנשים (שם ז.). אכן שעיפי ישיבוני עם מאי דתנן בריש חגיגה (חגיגה דף ב.), הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן. ואיתא שם בירושלמי (ירושלמי חגיגה דף א.) ז״ל, מתניתין בראיית קרבן אבל בראיית פנים אפילו קטן חייב. והביאוהו התוס׳ שם וכתבו, ומיהו שיטת הירושלמי לא יתכן לפי שיטת שמעתתא שלנו, דבכלהו שמעתין מוכח דפטירי בכולי ראייה ע״כ. וכ״כ הרמב״ם בריש פ׳ דחגיגה, נשים ועבדים פטורין מן הראייה וכל האנשים חייבים חוץ מחרש שוטה וקטן, וכן הזקן והחולה. אך קטן שהגיע לחינוך חייב בראייה. ועוד שם, כל הפטור מן הראייה פטור מן החגיגה, וכלם חייבין בשמחה חוץ מחש״ו מפני שאינן בני חיוב וכו׳. הנה כי כן ידע פרעה שמשה א״ל נלכה דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה׳ אלקינו. ולכן אמר לכו עבדו את ה׳ אלקיכם, דהיינו עבודה ממש בקרבן, ואמנם מי ומי ההולכים, כי אין שום אדם חייב בקרבן חגיגה אלא האנשים. ולכן א״ל עבדיו שלח את האנשים ויעבדו את ה׳ אלקיהם. ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך וכו׳. הנה לפי שיטת הירושלמי הכל חייבין בראיית פנים אפי׳ קטנים. ובקרבן שמחה הכל חייבין אף קטן שהגיע לחינוך. ולכן בנערינו דהיינו קטנים שהגיעו לחינוך, ובזקנינו אף שפטורים מראייה חייבים בשמחה. וכן בבנינו ובבנותינו נלך כי חג ה׳ לנו וכלנו חייבין בשמחה. ויאמר אליהם יהי כן ה׳ עמכם וכו׳. כי הטף אליבא דכ״ע פטורין, ואין זה כי אם רוע לב שאתם רוצים לברוח. ואמנם ידוייק אמרו כי רעה נגד פניכם. עם מאי דאיתא בפ״ק דחגיגה (דף ד:), רב הונא כי מטי להאי קרא יראה יראה בכי, אמר עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו, דכתיב כי תבאו לראות פני (ישעיהו א, יב.). ופרש״י עבד שהוא חביב לרבו עד שרבו מצפה לו לראותו, איך הגיע יום שנהפך לו לשונא וצוה שלא יראהו ע״כ. ז״ש פרעה ראו כי רעה נגד פניכם. ואין אתם ראויים שבוראכם ישגיח עליכם בעין טובה כי רעה נגד פניכם, שכונתם רעה לברוח ולא לראיית פניו. ולכן מתחלה לא אמרתי אלא לעכב הטף, דאליבא דכ״ע אינן חייבין בראייה ובשמחה. אך עתה שאמרתם בנערינו וכו׳, לא כן אני חוזר בי ממה שאמרתי רק לכו נא הגברים. ר״ל האנשים לבד ולא כלם רק אותם שהם גבורים שיכולים לילך ברגליהם, אבל לא הזקנים ומי שאינו יכול לעלות ברגליו, ועבדו את ה׳ בקרבנות. כי אותה אתם מבקשים, שאמרתם תחלה נזבחה לה׳ אלקינו. ויגרש אותם מאת פני פרעה (שמות י, יא.). כי באור פני מלך חיים. וכיון שכונתם לברוח ולא ליראות פני ה׳ אלקיכם, גם מפני תגורשו ולא תראו פני עוד.

ומצאתי (ברכת שמואל פ׳ בא. (לר׳ אהרן שמואל קאידנוור זצ״ל).) מ׳ א׳ בשם הילקוט ועדין לא זכיתי לידע מקומו איו אך להיותו טוב ונעים אמרתי לפרשו לפי עניננו וז״ל, שאל ר׳ ינאי את ר׳ מתיא בן חרש מה ראה הב״ה לצוות לישראל מצות סכה בשעה שיצאו ישראל ממצרים, שאז היו עושין חג הפסח, אלא לפי ששלח הב״ה תמול שלשום עבד נאמן שלו, שנאמר שלח עמי ויעבדוני (שמות ח, טז.). ולא רצה פרעה לשלחם, ומשה אמר בנערינו ובזקנינו נלך כי חג ה׳ לנו. וזהו חג הסוכות, כד״א ויעש שלמה את החג (דה״ב ז, ח.). מלמד שאמרו ישראל לפרעה רצוננו לראות את מלכנו, הה״ד והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיהו ל, כ.). ומה טעם לא רצה פרעה לשלחם, אמר פרעה עדין משועבדים אתם בידי, הריני ממשכן את נשיכם וטפכם ולכו אתם, הה״ד כי נפש הוא חובל (דברים כד, ו.). אמר הב״ה רשע מה אתה סבור וכי מכרתי את גופם לך, הה״ד או מי מנושי אשר מכרתי וכו׳ (ישעיהו נ, א.). הלא אתם מכורים ליוסף, שנאמר ויקן יוסף וכו׳ (בראשית מז, כ.). רק אדמת הכהנים לא קנה (שם כב.). ואין כהנים אלא ישראל, שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות יט, ו.). מה עשה הב״ה הסתירם בסוכה, הה״ד בסכות תשבו (ויקרא כג, מב.). וסמיך ליה למען ידעו דורותיכם (ויקרא כג, מג.). עכ״ל. לא נאריך בקושיות כי רבים המה רק נבא אל הביאור בהקדים מ״ש בטור א״ח ריש הלכות סוכה ז״ל, והסכות שאמר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבודו שהקיפן בהם לבל יכם שרב ושמש, ודוגמא לזה צונו לעשות סכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו. ואע״פ שיצאנו ממצרים בחדש ניסן לא צונו לעשות סכה באותו הזמן לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סכה לצל, ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם ע״כ. עוד כתוב בזהר פ׳ אמור ק״ג א׳ ז״ל, מאן דאפיק גרמיה מצילא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין, הה״ד וילחם בישראל וכו׳ (במדבר כא, א.). דכל מאן דיתיב תחות צילא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין וכו׳. ולהיות שכתוב בסכות תשבו וכו׳ למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים (ויקרא כג, מג.). לכן הקשה בכח מה ראה הב״ה לצוות לישראל מצות סכה בשעה שיצאו ממצרים, שהרי אז היו עושין חג הפסח לזכור יציאת מצרים. וכיון שהסכה נעשית בחג הסכות למה תלה הטעם בהוציאי אותם מארץ מצרים. ותירץ אלא לפי, כלומר לעולם אין טעם הסכה בלבד זכר לענני כבוד רק היא ג״כ לזכור יציאת מצרים. וזה לפי ששלח הב״ה תמול שלשום, היינו במכת הארבה שקדמה לחשך, והחשך קדם למכת בכורות. ולכן אמר תמול שלשום. ואמר עבד נאמן שלו, הוא מרע״ה שלא בדה מלבו כלום רק עשה את אשר צוה ה׳, ואמר לפרעה שלח עמי ויעבדוני, דהיינו להקריב קרבנות כדלעיל, ולא אבה פרעה לשלחם. ומשה אמר לו כי חג ה׳ לנו, זה חג הסכות דאילו שאר המועדים לא היו חייבים בראייה אלא אנשים לבד, אך בחג הסכות הכל חייבים, שנא׳ הקהל את העם האנשים והנשים והטף (דברים לא, יב.). ואמרו בחגיגה פ״א (דף ג.), טף למה בא ליתן שכר למביאיהם. וז״ש רצוננו לראות את מלכנו, וגם טפנו ילך עמנו כדי לקיים והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיהו ל, כ.). ונתן טעם למה לא רצה פרעה לשלחם, לפי שאמר עדין משועבדים אתם בידי. כי הוא סבר שישראל גופן קנוי לו כעבד כנעני שגופו קנוי, וכתיב לעולם בהם תעבודו (ויקרא כה, מו.). א״ל הב״ה רשע מה אתה סבור שגופן קנוי לך, אין הדבר כן כי ישראל הם כעבד עברי שיוצא בשש וביובל, או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו (ישעיהו נ, א.). שהרי כלן עבדים לי ועבד עבדים שקנה נכסים עבד למי נכסים למי (סנהדרין קה.). וז״ש הלא אתם מכורים ליוסף ואתם עבדים לו, ואפילו שהחזיקו בישראל לעבדים הלא אתם עבדים ליוסף והכל קנוי לו. ולא זו בלבד אלא שישראל נקראו כהנים ויוסף לא קנה אותם, שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ וישב קפ״ד א׳. אשכחנא בספרי קדמאי דבעיין אלין בני יעקב לשלטאה עליה עד לא יחות למצרים, דאילו הוא יחות למצרים ואינון לא שלטו ביה בקדמיתא יכלי מצראי לשלטאה לעלמין עלייהו דישראל, ואתקיימא ביה ביוסף דאזדבן לעבדא ואינון שלטו עלוהי, ואע״ג דיוסף הוה מלכא לבתר ומצראי הוו עבדין ליה אשתכחו ישראל דשלטו על כלהו. ולהורות את בני ישראל שהיו בני חורין, מה עשה הב״ה הסתירם בסכה. שבזה הורה שהם בני חורין, כמ״ש בזהר, דכל מאן דיתיב תחות צילא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי. הה״ד בסכות תשבו וכו׳ כל האזרח בישראל (ויקרא כג, מב.). שהם בני חורין ולא עבדים, וזה היה בהוציאי אותם מארץ מצרים כנ״ל. ועוד יאמר ומה טעם לא רצה פרעה לשלחם, אמר פרעה עדין משועבדים אתם בידי. וזה לפי שאמר הב״ה לאברהם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו, יג.). ועדין לא עברו. אמנם הב״ה לא רצה שישתקעו שם כי כבר נכנסו במ״ט שערי טומאה. אך כבר נגזרו עליהם גליות אחרים, ולכן הקדים והנה אימה חשיכה וכו׳ (שם יב.). שהם שאר גליות קודם גלות מצרים, שאילו זכו לישב שם ת׳ שנה לא היה עוד גלות. אמנם לפי שיצאו קודם הזמן הוכרחו לגלות במלכיות. ז״ש פרעה עדין משועבדים אתם בידי. מה עשה הב״ה הסתירם בסכה. ויובן זה עם מ״ש במדרש הובא בילקוט פ׳ אמור, למה אנו עושים סכה אחר יה״כ, שמא יצא דינם של ישראל לגלות וגולין מבתיהן לסכה, והב״ה מעלה עליהם כאילו גלו לבבל ע״כ. הנה כי כן להיות שיצאו ממצרים קודם זמנם והוצרכו לגלות בגליות אחרים, לכן צום לעשות סכה כדי שיעלה עליהם כאילו גלו לבבל, שנקט זה שהיה הראשון. וזהו שמביא הפ׳ בסכות תשבו. וסמיך ליה למען ידעו דורותיכם. דפשיטא דסמיך ליה, אלא כונתו לומר שאעפ״י שמצות סכה היא בתשרי אחר יה״כ, עכ״ז ביציאתם ממצרים הושיבם בסכות לכפר על שאר גליות. דאלמלא שחטאו בשטים שמשם נתחייבו גלות כנז׳ במדרש, היתה מצות סכה מגינה עליהם. והנה בהיות ששמע פרעה כי חג ה׳ לנו על חג הסכות, שהכונה על הראייה ולא על הזביחה, שלכן אמר בנערינו וכו׳. לכן במכת החשך א״ל לכו עבדו את ה׳ רק צאנכם ובקרכם יוצג גם טפכם ילך עמכם. כדי לקיים מצות הקהל האנשים והנשים והטף, כי אין לכם לתפוס החבל בתרי רישי. ויובן היטב גם טפכם ילך עמכם. עם מ״ש בפ״א דחגיגה (דף ג.), טף למה באים כדי ליתן שכר למביאיהם. דאל״כ היה די שיאמר גם טפכם ילך מאי עמכם, אלא אמר פרעה אע״פ שאין דרך הטף לזבוח ילך עמכם להקביל לכם שכר להוליכם עמכם, אז אמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות וכו׳. ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה׳ עד בואנו שמה (שמות י, כו.). כי הוא אמר שלח את בני ויעבדני (שם ד, כג.). ואין אנו יודעים אם בקרבנות, כמ״ש תחלה ונזבחה לה׳ אלקינו (שם ג, יח.), אם בראיית פנים שלח את עמי ויחוגו לי במדבר (שם ה, א.). וכן אמר לי בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים (שם ג, יב.). ויש עבודה שבלב זו תפלה (תענית ב.), ולכן ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה׳ עד בואנו שמה. ששם נתראה פנים ויצונו כדת מה לעשות. עוד מצאתי בבחיי פ׳ זו ז״ל, כי חג ה׳ לנו. זה חג שבועות, הוא יום מתן תורה. שכבר א״ל בהוציאך את העם ממצרים וכו׳. ואין לפרש חג פסח שהרי במצרים עשו את הפסח. גם אין לפרש סכות שהרי אין לו זכרון בהר האלקים. אבל הוא חג השבועות שבחדש סיון וכו׳. ומצאתי לו סמוכות שז״ש מרע״ה, בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך (שמות י, ט.). שאמרו ב׳ פעמים נלך רומז שילכו כלם, כי במתן תורה הוצרכו להיות שם כל ישראל וגם בניהם לפי שהיו ערבים להם כנודע, וכמ״ש (שהש״ר פ׳ א׳.), מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח, ג.). ולכן יש הליכה פרטית, בבנינו ובבנותינו וגם בצאננו ובבקרינו. שכן כתוב בפ׳ משפטים, ויכתוב משה את כל דברי ה׳ וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר וכו׳ (שמות כד, ד.). וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה׳ פרים (שם ה.). ופרש״י ז״ל, וישכם בבקר. בחמשה בסיון וכו׳. ומכאן למדו רבותינו שנכנסו אבותינו לברית מילה וטבילה והזאת דמים, שאין הזאה בלא טבילה, וע״ש. לכן אמר משה שגם הבהמות יצטרכו לקרבן קודם מתן תורה. כי חג ה׳ לנו, דהכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם (פסחים סח:), וזהו לנו. ועוד ניבא משה על שהחזיר הב״ה התורה לכל האומות ולא קבלוה רק ישראל, וזהו כי חג ה׳ לנו. השיב פרעה יהי כן ה׳ עמכם כאשר אשלח אתכם ואם טפכם (שמות י, י.). כי תואנה אתם מבקשים. ואם מעתה אתם צריכים ערבים. ראו כי רעה נגד פניכם. שאתם מורים על עצמיכם שלא תשמרו התורה. לא כן. כמו כן דברת (שם כט.). שפי׳ יפה דברת. ואתם לא כן דברתם, שהרי אין ראוי להוציא מפיכם שלא תשמרוה ואתם צריכים ערבים. רק לכו נא הגברים (שם יא.). שתגברו על יצרכם, איזהו גיבור הכובש את יצרו (אבות ד, א.). ועבדו את ה׳. בעצמכם בלי ערבים. כי אותה אתם מבקשים. שכבר אבותיכם שמרו את התורה, וברא כרעא דאבוה ((עירובין דף ע:) יורש כרעיה דאבוה.). ובמכת החשך אמר גם טפכם ילך עמכם (שמות י, כד.). כיון שאני רואה שאתם מחזיקים בתורתכם לומר בנינו ערבים לנו, רק צאנכם ובקרכם יוצג. כי לשמור התורה אין צריך קרבנות שהרי העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת (מנחות קי.). וכמ״ש שמואל החפץ לה׳ בעולות וזבחים כשמוע בקול ה׳ הנה שמוע מזבח טוב (ש״א טו, כב.). הנה מצאנו ראינו שכל המועדים תלויים ביציאת מצרים. ולכן אנו אומרים בכלם זכר ליציאת מצרים.

ואחרי שיצאנו מהמכוון נחזור לעניננו שישראל מקוים לה׳ בשביל ג׳ תקוות כנ״ל שכן היו במצרים, והוא מ״ש בדברים רבה פ׳ ואתחנן (פ׳ ב׳.) ז״ל, אמר ר׳ אלעזר כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא מתוך חמשה דברים אלו, מתוך צרה ומתוך תשובה ומתוך זכות אבות ומתוך רחמים ומתוך הקץ. מתוך צרה דכתיב, ויאנחו בני ישראל (שמות ב, כג.). מתוך תשובה, ותעל שועתם (שם כג.). מתוך זכות אבות, דכתיב ויזכור אלקים את בריתו (שם כד.). ומתוך רחמים דכתיב, וירא אלקים את בני ישראל (שם כה.). מתוך הקץ, וידע אלקים (שם כה.). ואף לעתיד לבא אין נגאלים אלא מתוך חמשה דברים הללו, דכתיב בצר לך (דברים ד, ל.). הרי מתוך צרה. ושבת עד ה׳ אלקיך. הרי מתוך תשובה. כי אל רחום ה׳ אלקיך (שם לא.). הרי מתוך רחמים. ולא ישכח את ברית אבותיך. הרי מתוך זכות אבות. ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים (שם ל.). הרי מתוך הקץ. ודוד פירש אותן, וירא בצר להם (תהלים קו, מד.). הרי מתוך צרה. בשמעו את רנתם. הרי מתוך תשובה. ויזכור להם בריתו (שם מה.). הרי מתוך זכות אבות. ויתן אותם לרחמים (שם מו.). הרי מתוך רחמים. הושיענו אלקי ישענו וקבצנו וכו׳ (דה״א טז, לה.). הרי מתוך הקץ ע״כ. מבלי שנאריך בקושיות נבאר כונת המ׳, והיא כי ידענו שאין ישראל נגאלים אלא מתוך תשובה ומעשים טובים, ואם שבים מעצמם הרי טוב ואם לאו מעמיד עליהם מלך שגזרותיו קשות כהמן ומחזירן למוטב, וכמ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין צז:). וז״ש אין בן דוד בא אלא בדור שכלו חייב או בדור שכלו זכאי (סנהדרין צח.). שאם הם חייבים מביא עליהם צרות עד שיתנו לבם לשוב ואז נגאלין. וכן יש ג׳ תקוות שאמרנו שבעבורם יגאלו ישראל. ז״ש ר״א כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא מתוך חמשה דברים אלו. מתוך צרה דכתיב ויאנחו בני ישראל. כי לפי שבהיותם במצרים נתערבו בגוים וילמדו מעשיהם כנז׳ במדרש ((ילקוט שמות א׳. סי׳ קס״ב): ותמלא הארץ אותם (שמות א, ז). שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם, מיד גזרו עליהם שיפרשו מהן.), לכן בא עליהם תוקף הגלות עד שויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ואז עשו תשובה, וזהו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה. ועיין מה שפירשנו באלו הפסוקים ((‏ח״א, דרוש ט״ו לפרשת שמות והפטרה). כי רצה הב״ה להראותם כי טרם מכה ציץ רפואה פרח, וטרם ילכו בגלות נזכר סדר גאולתן. ראובן שנאמר ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג, ז). הרי זה טעם למה לא ישבו במצרים ת׳ שנה, כי צפה הקב״ה שגבר עליהם השעבוד ולא יוכלו לסבול עוד, וזהו ראה בן, שראה הב״ה בניו משועבדים בעבודה קשה ולכן רצה לגאול אותם, וזה בזכות ראובן שהקדים בתשובה תחלה כנודע. ולכן איתא בשמות רבה סוף פ׳ א׳. וירא אלקים את בני ישראל (שמות ב, כה). שעשו תשובה. וכו׳. יהודה על שם שהודו להב״ה, כד״א אודך ה׳ כי אנפת בי (ישעיה יב, א). כי כשם שיהודה הודה במעשה תמר כך ישראל הודו להב״ה על הנסים שעשה להם, והודו על עבירות שבידם ועשו תשובה ונתקבלו כדאמרינן לעיל.) שיש שם די והותר לראיה שעשו תשובה ונתקבלה תפלתם. מתוך זכות אבות, ויזכור אלקים את בריתו. היא תקות ההבטחה שהבטיח לאבותינו הקדושים כי לא יטוש ה׳ את עמו ויתן להם ארצות גוים. ומתוך רחמים, וירא אלקים את בני ישראל. היא תקות החסד שמעולם נהג עמם במדת הרחמים ואינו מן הראוי לשנות ימין עליון. וכ״כ בשמות רבה פ׳ א׳. ויזכור אלקים את בריתו (שמות ב, כד.). לא היו ראויים ישראל להנצל לפי שהיו רשעים אלא בזכות אבות נגאלו, הה״ד ויזכור אלקים את בריתו וירא אלקים את בני ישראל (שם כה.). כמה דתימא ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג, ז.). ד״א וירא אלקים. שלא היה בידם מעשים טובים שיגאלו בשבילם. הרי שנהג עמהם בחסדו לגאול אותם אף שלא היו כדאים. ומתוך הקץ, וידע אלקים. שנשלם הקץ שאמר לאברהם, כי גר יהיה זרעך (בראשית טו, יג.). משיהיה לו זרע שהוא מלידת יצחק, כי אע״פ שלא ישבו במצרים אלא רד״ו שנה הב״ה חישב את הקץ מלידת יצחק. והוא מ״ש שם בשמות רבה, וידע אלקים. ידע שקרב הזמן שאמר לאברהם וכו׳. כי אע״פ שלעיני בשר לא נשלם קצם, וידע אלקים לחשבו מלידת יצחק. מדלג על ההרים וכו׳ (שה״ש ב, ח.). וזוהי תקות הכבוד שלא יאמרו מבלתי יכולת ה׳. וכ״ש פרעה הרשע שחשב שבתחבולותיו וכשפיו לא יצאו לעולם. והוא מ״ש לעיל בפ׳ וארא, לכן אמור לבני ישראל אני ה׳ והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים (שמות ו, ו.). דהיינו מתוך צרה שהכבידו עולם עליהם ולא יכלו עוד לסבול, והצלתי אתכם מעבודתם. דהיינו מע״א שלהם, שקבל תשובתם שפירשו מע״א כמ״ש לעיל, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה (שמות ב, כג.). שפירשו מעבודה זרה שלהם וקבלו עליהם עבודתו ית׳ וכמ״ש במקומו. והוא מ״ש (רש״י שמות יב, כא.), משכו ידיכם מע״א וקחו לכם צאן של מצוה. ששבו בתשובה שלימה באותו פרק באותו מקום באותה אשה. ועיין מ״ש במקומו ((‏ח״א דרוש כ״ט לפרשת אחרי מות והפטרה): אז״ל בפ״ח דיומא (פו:), היכי דמי בעל תשובה, כגון שבא דבר עבירה לידו פעם ראשונה ושנייה ופירש הימנה, מחוי רב יהודה ובאותו מקום, ובאותה אשה ובאותו פרק. ואיתא בויקרא רבה פ׳ כ״ג. כשהיו ישראל במצרים היו מצרים בעלי זנות, שנאמר אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג, כ). וכשנכנסו לארץ כנען היו כנעניים בעלי זנות ובעלי כשפים, א״ל הב״ה, בני הזהרו שלא תעשו לא כמעשה אלו ולא כמעשה אלו, הה״ד כמעשה ארץ מצרים וכו׳ (ויקרא יח, ג). מכאן למדנו תשובה למה שהקשינו, דשפיר קאמר מנין שלא היתה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן המצריים דהיינו לענין הזנות, וכנעניים לענין הכשפים. והתחיל ואמר ומנין לדור אחרון שהתעיבו מעשיהם יותר מכלם, שנאמר כמעשה ארץ מצרים לא תעשו. דבאמרו לא תעשו מדבר עם אותו הדור שראו מעשיהם, והם הדור האחרון שיצאו, כי בזה לא נשאר בהם שום שום נצוץ קדושה. אז יצאו ישראל וינצלו את מצרים. וזהו באותה אשה דהיינו במצרים, ובאותו פרק שהוא הדור האחרון. וכנגד באותו מקום אמר ומנין למקום שישבו בו ישראל שהתעיבו מעשיהם יותר מכלם, שנאמר אשר ישבתם בה. שלצרפם ולהחזירם בתשובה הגלם למקום שהתעיבו מעשיהם, כדי שיתקיים בידם תשובה מעלייתא, שכל היושב ולא עבר עבירה וכו׳. ולפי שהוקשה לו בכתוב שהיה לו לומר כמעשה ארץ מצרים אשר יצאתם משם לא תעשו. כדרך שאמר וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה. לכן חזר ואמר ומנין שישיבתם של ישראל גרמה להם לכל המעשים הללו, כי כדי שיהיו בעלי תשובה כראוי הוצרכו לישב במקום זנות, כדי שיראו מעשיהם ולא יעשו כמותם, וזש״ה אשר ישבתם בה לא תעשו ודוק. ומנין שלא היתה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן הכנענים, זהו דוקא בכשופים, כדכתיב בפ׳ שופטים, כי אתה בא אל הארץ וכו׳. לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם (דברים יח, ט). לא ימצא בך וכו׳ קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וכו׳ (שם י). כי תועבת ה׳ כל עושה אלה ובגלל התועבות האלה ה׳ אלקיך מוריש אותם מפניך (שם יב). הרי שהכנעניים התעיבו מעשיהם בכשוף הנקרא תועבה יותר מכל האומות, שבשביל זה גורשו מארצם ובאו שם ישראל. וכן דרש בהם באותה אשה ובאותו פרק ובאותו מקום, כדרך שדרש במצריים, ובזה מובן כל המאמר.). וגאלתי אתכם בזרוע נטויה (שמות ו, ו.). היינו בזכות אבות שכן הבטיח לאברהם, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו, יד.). והיינו תקות ההבטחה. ולקחתי אתכם לי לעם (שמות ו, ז.). היינו תקות החסד שזו היא שעמדה לישראל שהב״ה מצילנו מידם בשביל שלקח אותנו לו לעם. וכנגד תקות הכבוד, דהיינו מתוך הקץ, וידעתם כי אני ה׳ אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. ולא יאמרו מבלתי יכולת וכו׳. ואף לעתיד לבא אין נגאלים אלא מתוך ה׳ דברים הללו, בצר לך וכו׳. ואע״ג דהיל״ל תחלה מתוך הקץ, דכתיב ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים. כסדר הכתוב והמ׳ הניחו באחרונה, נלע״ד שזה בא להורות על מ״ש ז״ל (סנהדרין צח.), זכו אחישנה לא זכו בעתה. שלכן הקדים מתוך צרה ומתוך תשובה, שאז יחיש הגאולה, ואם לאו תהיה בעתה מתוך הקץ. ולפי סדר הכתובים אמר ודוד פירש אותן, שנסדרו כסדר הכתוב בתורה. והשלים הושיענו אלקי ישענו וכו׳ (תהלים קו, מז.). שהיא תקות הכבוד, שלכן אמר להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך. כי זה כבודו ית׳ להודיע לגוים כי לא יטוש ה׳ את עמו.

ולדרך זו נלך לפרש המ׳ שהתחלנו, והוא בב״ר פ׳ ע״ה. וקשה שהרי יש כמה וכמה קומה ה׳ מלבד קומה אלקים רבים יותר מאלו. אמנם גם אלה לחכמים לכוונם כנגד ה׳ דברים הנ״ל. כי כנגד מתוך צרה אומר שם בסי׳ ג׳. ה׳ מה רבו צרי. והמזמור ההוא מדבר גם על ישראל לעתיד שיגאלו מתוך צרה, ולכן מסיים לה׳ הישועה וכו׳. שנאמר על הגאולה העתידה שתהיה על ידו ית׳ ולכן לא תהיה אחריה גלות, וזהו על עמך ברכתך סלה. ולכן אמר דוד קומה ה׳ הושיעני אלקי כי הכית את כל אויבי לחי. הוא מ״ש ולשונו תמק בפיהן (זכריה יד, יב.). ולפי שאין אדם יודע קץ הסתום, לכן נאמר נפלה לא תוסיף קום (עמוס ה, ב.). רק קומה ה׳ הושיעני אלקי. כמ״ש בזהר פ׳ ויקרא דף ו׳ א׳ ע״ש (רבי אחא הוה אזיל בארחא והוה עמיה ר׳ יהודה, עד דהוו אזלי אמר רבי יהודה, הא דתנינן בתולת ישראל. בתולה דאתברכא מן שבע דאקרי בת שבע, ואוקמוה בכמה אתר. ובתולה ירתא ז׳ ברכות בגינה. והא דכתיב ואתה בן אדם שא קינה על בתולת ישראל. ודאי עלה אתמר על כנסת ישראל, ודא קשיא מכלא, דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. והאי דקא אמרי כלהו חברייא במלה דא שפיר הוא. אבל אי פרשתא אתמר בארח נחמה הוינן אמרי הכי, אבל בהאי קינה אתמר והא קרא אוכח. אמר ליה ודאי הכי הוא, והא קשיא לי ההוא מלה יתיר מכלא, ואתינן לגבי דר׳ שמעון בחשוכן אנפין. אמר לי מחיזו דאנפך אשתמודע מה דבלבך, אמינא ליה ודאי דאנפי ולבי שוין. אמר לי אימא לי מלך, אמינא ליה כתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. מאן דאית ליה רוגזא בדביתהו ונפקא מיניה לא תהדר לעלמין. אי הכי ווי לבנין דאתתרכו עמה. אמר לי ולא סגי לך מה דאמרו כלהו חברייא. אמינא הא שמענא מלייהו ולא מתיישבן בלבאי. אמר כל מה דאמרו חברייא כלא שפיר ויאות, אבל ווי לדרא כד רעיין לא משתכחין וענא אזלין ולא ידעין לאן אתר אזלי, לא לימינא ולא לשמאלא. ודאי האי קרא בעיא למנדע וכלהו גליין לאינון דתמן. תא חזי בכלהו גלוותא דגלו ישראל, לכלהו שוי זמנא וקצא, ובכלהו הוו ישראל תייבין לקדשא בריך הוא, ובתולת ישראל הות תבת לאתרה׳ בההוא זמנא דגזר עלה. והשתא בגלותא דא בתראה לאו הכי, דהא היא לא תיתוב הכי כזמנין אחרנין, והאי קרא אוכח, דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. נפלה ולא אוסיף להקימה לא כתיב, מתל למלכא דרגזא על מטרוניתא ואשדי לה מהיכליה לזמנא ידיעא, כד הוה מטי ההוא זמנא, מיד מטרוניתא הוה אעלת ותבת קמי מלכא, וכן זמנא חד ותרין ותלת זמנין. לזמנא בתרייתא אתרחקת מהיכלא דמלכא ואשדי לה מלכא מהיכליה לזמנא רחיקא. אמר מלכא האי זמנא לאו הוא כשאר זמנין דהיא תיתי קמאי הכי, אלא אנא איזיל עם כל בני היכלי ואתבע עלה. כד מטא לגבה חמא לה דהוה שכיבת לעפרא. מאן חמא יקרא דמטרוניתא בההוא זמנא, ובעותין דמלכא לקבלה עד דאחיד לה מלכא בידוי ואוקים לה ואתיא להיכליה ואומי לה דלא יתפרש מינה לעלמין ולא יתרחיק מינה. כך קב״ה כל זמנין דכנסת ישראל בגלותא, כד הוה מטי זמנא, היא אתיאת והדרת קמי מלכא. והשתא בגלותא דא לאו הכי, אלא קב״ה יחיד בידהא ויוקים לה ויתפייס בהדה ויתיב לה להיכליה. ותא חזי דהכי הוא, דהא כתיב נפלה לא תוסיף קום. ועל דא כתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת. היא לא תוסיף קום כזמנין אחרנין, אבל אני אקים את סכת דוד הנופלת, מאן סכת דוד דא בתולת ישראל, הנופלת כמה דכתיב נפלה. ודא היא יקרא דבתולת ישראל ותושבחתא דילה, ודא אוליפנא בההיא שעתא. אמר ר׳ יהודה ודאי מלילתא על לבאי ואתישבא, ודא ברירו דמלא, ואזלא האי כמלה חדא דהשתא רווחנא לה.). קומה ה׳ באפך. זהו מתוך תשובה, שלכן אמר הנשא בעברות צוררי (תהלים ז, ז.). שאע״פ שישראל חטאו כן גבהו פשעי האומות מהם. וכמ״ש בפי׳ המזמור ז׳ בפ׳ זכור ע״ש ((ח״א, דרוש נ״ו לפ׳ תצוה זכור): קומה ה׳ באפך הנשא בעברות צוררי וכו׳. דאיתא בפרקי רבי אליעזר פ׳ מ״ט, רבי פינחס אמר צפה הב״ה שעתיד לעמוד מאגג איש צר ואויב זה המן הרשע וכו׳, עמד שמואל מתפלל ואומר רבון כל העולמים אל תשכח צרת עשו הרשע שעשה לאביו, ולקח נשים נכריות מזבחות ומקטרות לע״א למרר חיי אבותיו, זכור חטאתו על בניו ועל בני בניו עד סוף כל הדורות ע״כ. ז״ש הנשא בעברות צוררי. שאע״פ שחטא ישראל עכ״ז גבהו מהם חטאת עשו וזרעו. ועורה אלי משפט צוית, כי מחה אמחה את זכר עמלק. ועדת לאומים תסובבך אלו ישראל, ועליה למרום שובה, שכשישראל עושים תשובה הב״ה מתגדל למעלה בין מלאכי מרום, באמרו עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו.). ואמר ועליה למרום שובה. שכשישראל עושים תשובה נגאלים והב״ה מתגדל בעולמו ואומר עם זו יצרתי לי וכו׳ (ישעיה מג, כא.). קומה ה׳ אל נשא ידיך אל תשכח ענוים (תהלים י, יב.). שהם אבותינו הקדושים, וזהו מתוך זכות אבות. ולכן הקדים זה שהוא במזמור י׳ לסדר המ׳ שלנו, שהקדים מתוך זכות אבות והיא תקות ההבטחה, וזהו אל תשכח מה שהבטחתנו בתורתך, וזכרתי את בריתי יעקב וכו׳ (ויקרא כו, מב.). קומה ה׳ אל יעוז אנוש (תהלים ט, כ.). זהו מתוך רחמים שהיא תקות החסד, ולכן כתוב במזמור ט׳. כי לא לנצח ישכח אביון. אלו ישראל, כי כשם שנהג חסדו עמהם כן יעשה גם לעתיד, כי תקות עניים בחסדו ית׳, שאף ששרו של אדום עולה ואינו יורד (פרקי דרבי אליעזר פ׳ ל״ה.), קומה ה׳ אל יעוז אנוש. שלא תהיה אחרית לרע רק ישפטו גוים על פניך. וכנגד תקות הכבוד שהוא מתוך הקץ, קומה ה׳ קדמה פניו הכריעהו (תהלים יז, יג.). שדרשו שם (מדרש תהלים י״ז.), הכריעהו לכף חובה. שאותו הזכות שיש לו מכיבוד אב ואם יזכר עון אבותיו אל ה׳ שבקש להרוג את אביו. פלטה נפשי מרשע חרבך (תהלים יז, יג.). שבא מכח אותו החרב שא״ל יצחק ועל חרבך תחיה (בראשית כז, מ.). אמנם בהגיע הקץ יקויים ביבוש קצירה תשברנה (ישעיהו כז, יא.). וכבודו ימלא את כל הארץ. יהי כבוד ה׳ לעולם. זאת היתה לדוד שבשבילם אמר חמשה פעמים קומה ה׳. א״ל הב״ה כי בכל זאת לא שב אפו עד היות ישראל עניים ואביונים, שבזה יחלץ עני בעניו (איוב לו, טו.). יצילנו מדין גהינם (יבמות קב:), ואת עם עני יושיע. ונפש נענה ישביע. אל נקמות יופיע. ואת שם קדשו יודיע. במהרה בימינו אמן. בילא״ו.