משנה ג

אמר רבי יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר (משלי יא, כב): נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. ואומר (שמות לב, טז): והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות. אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, שכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה, שנאמר (במדבר כא, יט): וממתנה נחליאל ומנחליאל במות.

מה נשתנה הר סיני לתנא הזה, שאמר בת קול יוצאת ''מהר חורב'' ולא מהר סיני, ומי שומע זה הבת קול, דאם אין לו שומעים מה יתן ומה יוסיף, ומה שייכות יש במ''ש והלוחות וכו' עם הקודם וכן הנמשך. אמנם הברייתא הזאת הובאה בשמות רבה פ' מ''א וז''ל: והלוחות מעשה אלקים המה. אמר ריב''ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק תדיר בתורה הרי זה נזוף להב''ה, שנאמר (שמות לב, טז): והלוחות מעשה אלקים המה חרות על הלוחות. מהו חרות, ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן. ר' יהודה אמר אל תקרי חָרוּת אלא חֵירוּת מן המלכיות. ר' נחמיה אמר חירות ממלאך המות. ורבותינו אמרו חירות מן היסורין עכ''ל. ובילקוט פ' כי תשא (רמז שצ''א) ע''פ (שמות לב, יט): וישבר אותם תחת ההר. ז''ל: נסתכל משה בלוחות וראה שפרח כתב מעליהן והשליכן מידיו וכו', באותה שעה נגזר גזירה על ישראל שילמדו אותם מתוך הצער ומתוך השעבוד ומתוך הטלטול ומתוך הטירוף ומתוך הדוחק וכו'. ובשביל אותו הצער שהם מצטערין עתיד הב''ה לשלם להם שכרם לימות המשיח כפול ומכופל. והנה כבר כתבנו לעיל בפ''א (משנה א') על משנת משה קבל. שלא כרת הב''ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבע''פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול וכו', ואם תאמר על תורה שבכתב כפה עליהם את ההר כגיגית, והלא משעה שאמר להם מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע וכו', אלא אמר להם על תורה שבע''פ וכו'. והכל יובן עם מ''ש בירושלמי דשקלים פ''ו (ה''א, דף ט''ז ע''ב): חנניה אחי ר' יהושע אומר בין כל דבור ודבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה. וכן בפ''ק דברכות (ה' ע''א): עלה אלי ההרה וגו' ואתנה לך את לוחות האבן (שמות כד, יב). אלו עשרת הדברות, והתורה זו מקרא, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם זו גמרא, מלמד שכלם ניתנו למשה בסיני. וכבר כתבנו לעיל פ''ג על משנת (י') ר' דוסתאי כל השוכח דבר א' וכו'. מ''ש במאמר חקור דין ח''ב פי''ו. שבלוחות ראשונות היה חרות כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה (ירושלמי פאה פ''ב ה''ד, דף י''ג ע''א) ע''ש. ובזה נבין מ''ש בפ' תשא (שמות לב טו): ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו וכו'. (שם טז): והלוחות מעשה אלקים המה וכו'. דקשה מאי שייטיה להאי קרא הכא שהיה לו לומר זה אחרי מ''ש למעלה (שמות לא, יח): ויתן אל משה ככלותו וכו'. שם היה לו לומר והלוחות מעשה אלקים המה. ולמה המתין לאומרו כאן שנראה לכאורה חוץ למקומו. ועוד אם כבר ידע מרע''ה שחטא ישראל למה לו להביא הלוחות למטה שהוצרך לשברם, יניחם למעלה ואח''כ כשעשו תשובה יחזור לקחתם, אך בשמות רבה פ' מ''ו איתא ז''ל: אתה מוצא בשעה שא''ל הב''ה (שמות לב, ז): לך רד כי שחת עמך. היה תופס בלוחות ולא היה מאמין שחטאו ישראל, אמר אם איני רואה איני מאמין, שנאמר (שם יט): ויהי כאשר קרב אל המחנה. שלא שיברן עד שראה בעיניו וכו'. דקדק המדרש בלשונו באמרו ולא היה מאמין שחטאו ישראל, דח''ו שלא היה מאמין לדברי הב''ה, אלא בשעה שא''ל כי שחת עמך, דהיינו הערב רב שהוציא ממצרים בלי רשותו של מקום כנז' לרז''ל, לא היה מאמין משה שגם ישראל חטאו, כמ''ש בזהר פרשת תשא (קצ''ב ע''א): דסגיאין הוו דאשתתפו בהדייהו בלבא. שעל כן השקם כסוטות, ועליהם אמר אם איני רואה איני מאמין. וזהו ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות. דייק בלישניה אל המחנה, דהיינו מחנה ישראל, דאילו ערב רב היו חוץ לענן וחוץ למחנה ישראל, אך כאשר קרב אל המחנה וראה שישראל לא מיחו בידם שפט שגם הם היו בעצה, ולכן וישלך מידיו את הלוחות וישבר וכו'. ולפי שידע משה כמה קטרגו המלאכים על התורה שלא תנתן לישראל, לכן רצה להביא עמו את הלוחות, שאם יניחם למעלה יתן מקום למלאכי השרת לקטרג ולא יתנם עוד אליו, וכמ''ש בשמות רבה פ' מ''ב. א''ר יצחק בשעה שא''ל הב''ה לך רד, חשכו פניו של משה ונעשה כסומא מן הצרות, והיו מה''ש מבקשים להרגו וכו'. וזה לפי שהיה בלבם עליו על ששבה את התורה, הנה כי כן אחר שאמר ויפן וירד משה מן ההר. שפנה ממחשבה זאת שישראל ידם במעל, ולכן ושני לוחות העדות בידו מהטעם הנז''ל, לוחות כתובים משני עבריהם וכו'. לפי שבין כל דבור ודבור היו כללותיה ודקדוקיה של תורה, כי הנה והלוחות מעשה אלקים המה. וזה כנגד תורה שבע''פ שהכל היה כתוב שם, להיותם מעשה אלקים מעט מחזיק את המרובה, וכנגד שבכתב והמכתב מכתב אלקים הוא. והכל היה חרות על הלוחות, ואחרי כל אלה נבא לביאור הברייתא, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב. דהיינו באותו מקום ששיבר משה את הלוחות, וישבר אותם תחת ההר. לרמוז לאותו הר שכפה עליהם כגיגית כדי שיקבלו תורה שבעל פה, ואם היו זכאים בנתינת הלוחות היו לומדים תורה שבעל פה בלי צער ובלי טורח, כי כל א' היה רואה בעיניו מה שראוי לו לחדש בתורה כנז' במאמר חקור דין הנז', ועתה ששיבר את הלוחות נגזר עליהם שילמדו מתוך הצער וכו' כדלעיל. ולכן בת קול יוצאת מהר חורב, לשון חרבן, מאותו מקום שנחרבו הלוחות, ומי שומע זה, נשמתו של אדם, כמ''ש בזהר פ' ויקרא דף כ''ג ב' ע''פ (ויקרא ד, כג-כח): או הודע אליו. ז''ל, בשעתא דבר נש חב קמי קב''ה ולא אשגח בחטאיה וכו', נשמתיה ממש סלקת ואסהידת קמי קב''ה, כדין פקיד מלכא לכנסת ישראל ואמר או הודע אליו וכו', לאושיט דינא עליה וכו'. שהנשמה שלו שהיא רוחנית מרגשת בבת קול ואז באים לו הרהורי תשובה, כן הדבר הזה הנשמה שומעת הבת קול שמכרזת ואומרת אוי להם לבריות וכו'. ולכאורה נראה שהיה די שיאמר אוי לבריות מאי להם, אלא ודאי שזהו מה שאמר הכתוב (דברים לב, ה): שיחת לו לא בניו מומם וכו'. שיובן עם מ''ש אליהוא לאיוב בסי' ל''ה. אם חטאת מה תפעל בו (איוב לה, ו). כי אין פגם מעשה התחתונים גורע כחו ית', ואפי' אם רבו פשעיך מה תעשה לו, וכמו כן (שם ז): אם צדקת מה תתן לו מרצונך, או מה מידך יקח בעל כרחך, וזה מדבר על הצדקה, כי אם תתן צדקה לעני מה תתן לו יתברך, שהרי כבר קידמך לתת לך ממון ומשלו תתן לו, או מה מידך יקח שלא הקדימך תחלה. לכן אמר ריב''ל שבת קול אומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שמקבלת עלבון מהם להניחה בקרן זוית, שאינם עוסקים בה אחרי שניתנה להם, ודייק באמרו לבריות לפי מ''ש ריב''ז: אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. ועיין לעיל פ''ב (משנה ט') מה שפי' על זה. ואם כן אוי להם לבריות שנבראו כדי לעסוק בתורה והם לא עושים כן, וזהו עלבון התורה, האמנם אין זה גרעון אליה רק להם, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף. במדרש שמואל גריס שאינו עוסק בתורה תדיר. וכן נראה מהמדרש שמות רבה שנז' למעלה, כן הסברא נותנת דאילו במי שאינו עוסק בתורה כלל מדבר, לא די לו שיהיה נזוף רק חטאו ישא האיש ההוא שביטל מצות עשה (דברים ו, ז): ודברת בם. אלא ודאי שכל מי שאינו עוסק בה תדיר נקרא נזוף, וכן הוא במ' הנ''ל: שכל מי שאינו עוסק תדיר בתורה הרי זה נזוף להב''ה. דהיינו מי שאינו עוסק בתורה שבעל פה וטורח בה להבין טעמיה, שלכן כששיבר משה את הלוחות כתוב (שמות לג, ז): ומשה יקח את האהל וכו'. אמר מנודה לרב מנודה לתלמיד (ילקוט פ' כי תשא רמז שצ''ג). לפי שלא ירצו לעסוק בתורה שבעל פה מפני הטורח כיון שנשברו הלוחות כדלעיל, ומביא ראיה מפ' נזם זהב באף חזיר (משלי יא, כב). כי הנה החזיר שאינו יודע ערכו של נזם זהב הוא משים אפו באשפות ובמקום הטנופת ואינו נמנע, כך מי שיש לו תורה שבכתב ואינו עוסק בתורה שבעל פה לידע טעמי המצות ופירוש התורה, הרי הוא נמשל לנזם זהב וכו'. לפי שאשה יפה שהיא התורה כדגרסי' בפ''ו דיבמות (ס''ג ע''ב): כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה. וסרת טעם, שכשאינו עוסק בתורה שבעל פה נשארת התורה שבכתב בלי טעם, ולפי שיש פתחון פה לבעל דין לחלוק, אם כל כך חביבה תורה שבעל פה למה לא ניתנה גם היא בכתב, לכן אמר ואומר והלוחות מעשה אלקים המה. שכבר פירשנו שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה הכל היה על הלוחות, ולפי שיקשה דהיה לו לומר חרות בלוחות, לפיכך פי' אל תקרי חָרוּת אלא חֵירוּת. שכן הח' נקודה קמץ שאחריה א' והיא מתחלפת באות י' של חירות, כי אותיות יהו''א מתחלפות, כמ''ש לעיל פרק ג' במשנת כל המקבל. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. ובמ' של שמות רבה דלעיל: אמר ר' יהודה חירות מן המלכיות. שכן שנינו במכילתין פ''ג (משנה ו'): כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. וזה לפי שאם לא נשברו לוחות ראשונות לא נחרב הבית ולא גלו ישראל במלכיות, ור' נחמיה אמר חירות ממלאך המות. שכן כתוב שם בשמות רבה: א''ר אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אם יבא מלאך המות ויאמר לפני הב''ה על חנם בראתני בעה''ז, הוא אומר על כל אומה שבעולם השלטתי אותך חוץ מאומה זו שנתתי לה חירות. והמופת הוכיח בדהע''ה, כמ''ש בפ' במה מדליקין ז''ל (שבת ל' ע''ב): ההוא יומא דבעי מינח נפשיה, קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה, דלא הוה פסיק פומיה מגרסא וכו'. וכן בפ' הפועלים (ב''מ פ''ו ע''א) ברבה בר נחמני: לא הוה מצי מלאך המות למקרב ליה, מדלא הוה קא פסיק פומיה מגרסיה. כי התורה עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח). ואין רשות למלאך המות להמיתו. ורבותינו אמרו חירות מן היסורין. שהרי התורה נקראת תושיה, שמתשת כחו של אדם מרוב הטורח שצריך להשיגה (סנהדרין כ''ו ע''ב). ולכן הוא חירות משאר יסורין. ועוד איתא בפ''ק דברכות (ה' ע''א): אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה יסורין בדלין הימנו וכו'. ובזה יובן מ' הילקוט פ' כי תשא שכתבנו לעיל, שכשנשברו הלוחות נגזרה גזירה על ישראל שילמדו אותם, היינו הדברים שהיו כתובים על הלוחות הראשונים, מתוך הצער ומתוך השעבוד. דהיינו צער שעבוד מלכיות, ומתוך הטלטול ומתוך הטרוף, כלפי שהיו חירות ממלאך המות, ואחר שנשברו הלוחות חזר מלאך המות למקומו, וצריך טלטולא דגברא לילך למקום שנגזרה עליו מיתה, כההוא עובדא דתרין כושאי המובא בפ' החליל (סוכה נ''ג ע''א): דשלמה שדרינהו למחוזא דלוז, כי מטו אבבא שכיבו. ועל זה אמר שלמה: רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, לאתר דמתבעי לתמן מובילין יתיה. ועם זה אני מפרש הפ' (תהלים קד, כט): תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון. שהיה לו לומר ואל עפר ישובון, כמ''ש (בראשית ג, יט): כי עפר אתה ואל עפר תשוב. אך יובן עם מ''ש בפרקי רבי אליעזר פ' י''א ז''ל: ולמה כינס את עפרו מד' פינות העולם, שכל מקום שילך אדם ובא קצו להפטר מהעולם, משם הוא עפר גופו ולשם הוא חוזר. וזהו בכיוון ואל עפרם דווקא ישובון, והשתא אתי שפיר מתוך הטלטול על מלאך המות, ומתוך הטירוף, שכך הוא טורף דעתו של אדם בשעת מותו, כנודע כשרואה אותו כנז' לרז''ל בפ''ק דע''א (כ' ע''ב) ע''ש. ומתוך הדוחק ומתוך שאין להם מזונות, להיפך ממה שהיו חירות מן היסורין, כי כבר אז''ל בשמות רבה פ' ל''א: אין לך מדה קשה מן העניות, שכל מי שהוא מדוקדק בעניות כאילו דבוקים בו כל היסורים שבעולם וכו'. ועכ''ז העוסק בתורה תדיר הרי הוא חירות מכלם כדלעיל, שגם מלאך המות אינו שולט עליו. נחזור לעניננו אמר עוד: שכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה. ר''ל שמתעלה על כל, שמעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וגם משאר האדם המעותדים לחרבו של מלאך המות, שנאמר (במדבר כא, יט): וממתנה נחליאל וכו'. שיובן עם מ''ש שם בתנחומא פ' נח: העם ההולכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה ט, א). אלו בעלי תורה שבע''פ שהב''ה מאיר עיניהם באיסור והיתר בטמא ובטהור, ולעתיד לבא (שופטים ה, לא): ואוהביו כצאת השמש בגבורתו וכו'. ובסוף הענין אמר: ולפיכך קבע הב''ה שתי ישיבות לישראל שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה וכו', ואותן שתי ישיבות לא ראו שבי ולא שמד ולא שלל, ואף לימות המשיח אין חבלו של משיח רואין, ומשם מתחלת הגאולה ומשם עולין לירושלים וכו'. זהו בכיוון הרי זה מתעלה, שנאמר וממתנה נחליאל. כמ''ש בערובין פ''ה (נ''ד ע''א): אם משים אדם את עצמו כמדבר הזה שהכל דשין אותו, תורה ניתנה לו במתנה. ור''ל שעוסק תמיד בתורה ומורה הוראות לישראל, שהכל הולכין אצלו ללמוד תורה, אז התורה ניתנה לו במתנה, שלא ישכח אותה לעולם, ולפי שמתנה יש לה הפסק, לכן אמר וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל. דהיינו שאז הויא לו כירושה שאין לה הפסק, וזהו נחלו אל, שאע''פ שניתנה לו במתנה עכ''ז תמיד הוא חוזר עליה ועוסק בה תדיר, נחלו אל שניתנה לו בנחלה, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, שנאמר (במדבר כא, יט): ומנחליאל במות.