דרוש י"ח לחג השבועות

ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ (שמות יט, ה).

שבת פרק תשיעי (פח.), ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז). א"ר אבדימי בר חמא, מלמד שכפה הב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא, אמר רבא אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב קיימו וקבלו היהודים (אסתר ט, כז), קיימו מה שקבלו כבר ע"כ.

יתן הטוב ויחזיק המתנה ביד המקבל בכל דרכי ההקנאות למען תעמוד בידו ולא יקפצו עליו עוררים כלל ועיקר. כן עשה ה' לאברהם אבינו ע"ה, כמ"ש בפ' לך לך וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא עיניך וראה וכו' (בראשית יג, יד). כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה וכו' (שם טו). קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה (שם יז). וקשה דמעיקרא מאי סבר לומר לו שבראייה לבד יקנה אותה, שאמר כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה. ולבסוף מאי סבר שאמר לו קום התהלך בארץ וכו' כי לך אתננה. אמנם כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות זכיה ומתנה פ"ג פסקא ה' ז"ל, כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כך הנותן, כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך, או שכתב לו נכסי קנויין לך חוץ ממקצתן, הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו ידוע, לא קנה כלום ואינו יכול לומר תן לי פחות שבנכסיך עד שיסיים לו המקום שנתן לו, אבל אם אמר לו חלק כך וכך בשדה פלונית, הואיל וסיים השדה אעפ"י שלא סיים החלק, נוטל אותו חלק מן הפחות שבאותה שדה עכ"ל. והובא בטור ח"מ סימן רמ"א סעיף ד'. הנה כי כן רצה הב"ה לזכות לאברהם אבינו את א"י במתנה, וסיימה לו בסימניה ובמיצריה, ולכן א"ל תחלה שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה (בראשית יג, יד). וכן עשה למרע"ה, ויראהו ה' את כל הארץ (דברים לד, א). ויש מדרש הובא בס' שפתי כהן על התורה ע"פ זה, ויראהו ה' את כל הארץ. מגיד שהראהו את הרחוק כקרוב, ואין גלוי כגלוי. רע"א מגיד שהראהו את כל חדרי א"י כשלחן ערוך. ר' אלעזר אמר נתן כח בעיניו שהיה רואה מסוף העולם ועד סופו. וע"ש פי' המאמר (במדרש, ויראהו ה' את כל הארץ. אמר רבי עקיבא מגיד שהראהו את כל חדרי ארץ ישראל כשולחן ערוך. רבי אלעזר אמר נתן כח בעיניו שהיה רואה מסוף העולם ועד סופו. הוקשה להם שזאת הראיה אינה מסודרת, שדרך לראות קודם מה שקרוב לו ואח"כ הרחוק ואח"כ היותר רחוק. אבל כאן אמר ואת כל נפתלי ואח"כ ארץ יהודה שהיא יותר קרובה, ובראיית הרחוק נראה הקרוב, כי נפתלי על מרומי שדה, לזה אמר מגיד שהראהו הרחוק כקרוב, לזה אמר ואת נפתלי ואח"כ ארץ יהודה. לומר שהראהו ארץ נפתלי שהיא רחוקה כמו ארץ יהודה שהיא קרובה. ואת שאינו גלוי כגלוי, שארץ נפתלי על מרומי שדה היא יותר בגלוי מארץ אפרים ומנשה. ורבי עקיבא בא לתרץ קושיא אחרת, הראיה זו היא בסירוגין, שדרך הראיה לראות מה שלפניו ואח"כ מה שלאחריו, ואח"כ מה שלאחורי אחוריו. אבל כאן הוא הצפון ומראהו בדרום, הוא בדרום ומראהו בצפון, אף כאן מראהו עד גלעד דן שהוא בצפון, ואח"כ ארץ נפתלי שהוא במזרח, לזה אמר רבי עקיבא שאין קושי בראיה זו אע"פ שהיא בלתי מסודרת, כי הכל היה לפניו כשולחן ערוך לומר שהכל נראה בפעם אחת, ור"א בא לתרץ קושיא אחרת, שמאחר שהראהו את כל הארץ כולה, מה צורך לחזור ולפרש ארץ נפתלי וארץ יהודה וארץ אפרים ומנשה, הא הראהו הכל בדרך כלל, לזה אמר שמה שהראהו ה' את כל הארץ, לומר שנתן הקב"ה כח בעיניו לראות מסוף העולם ועד סופו, וראה הכל בראיה אחת לא בזה אחר זה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.). אף כאן אמר לו לאברהם שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם. שבזה מורה באצבע שהראהו את הרחוק כקרוב ואין גלוי כגלוי, ואמר כי את כל הארץ אשר אתה רואה. שני רבויים, דהיינו הרחוק ושאינו גלוי, כקרוב וכגלוי, ולפי שא"י עתידה להיות מסוף העולם ועד סופו כמובא ביחזקאל. לכן אמר שהיה רואה מסוף העולם ועד סופו, וזהו ג"כ שהראה לאברהם. ואחר שסיים לו מיצריה אמר לו קום התהלך בארץ כדי שיקנה אותה בחזקה, ועל זה איתא בב"ב פ"ו (ק.), תניא הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הלוכו דברי ר"א, וחכ"א אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק, א"ר אלעזר מ"ט דר"א דכתיב קום התהלך בארץ. ורבנן התם משום חביבותא דאברהם הוא דקאמר ליה הכי, כדי שתהא נוחה ליכבש לפני בניו. אריב"ח מודים חכמים לר"א בשביל של כרמים, הואיל ונעשה להילוך נקנה בהלוך ע"כ. ועדיין יקשה לרבנן דאמרי אין הלוך מועיל כלום עד שיחזיק, במה קנה אברהם את הארץ, לז"א ויאהל אברם וכו' (בראשית יג, יח). ופרש"י לעיל על ויאהל עד סדום (שם יב), נטה אהלים לרועיו ולמקנהו עד סדום. אף כאן ויאהל אברם, נטה אהלים לרועיו ולמקנהו, ובזה קנה את הארץ בחזקה. ולפי ששנינו בפ"ג דב"ב (מב.), נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה. אפשר שז"ש קום התהלך לשון כבד, לרמוז על זה שיקנה אותה בהלוך חזק, דהיינו לפרוץ גדר, כדתנן פ"ב דסנהדרין (כ:), ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו.

ובספרי פ' קרח, ז"ל, ואני הנה נתתי לך (במדבר יח, ח). בשמחה. לשון שמחה הוא זה, כמו הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד, יד). משל למלך שנתן שדה לאוהבו, ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין, בא א' וערער עליו ועל השדה, א"ל המלך כל מי שירצה יבא ויערר לנגדך הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין. אף כאן לפי שבא קרח וערער על הכהונה כנגד אהרן, בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם ע"כ. מ' זה יובן עם מאי דגרסי' בפ' חזקת הבתים (ב"ב מ:), הביאו הטור ח"מ סי' רמ"ב סעיף ג' ז"ל, כל מתנה בין של בריא בין של ש"מ צריך שתהיה גלויה ומפורסמת, לא מבעיא אם אמר לעדים תתחבאו וכתבו, אלא אפי' אמר סתם כתבו לו אינה כלום, אא"כ אמר להם כתבוהו בשוקא וחתמו בפרהסיא וכיוצא בזה. לפיכך כל שטר מתנה שאין כתוב בו ואמר לנו הנותן שבו בשווקים וברחובות וכתבו לו מתנה גלויה ומפורסמת וכיוצא בענין זה, חוששין לה שמא מתנה מסותרת היא ולא זכה המקבל ואפי' קנו מיניה. וכתב על זה הרב המגיה ואפי' תפס המקבל והחזיק במתנה מוציאין מידו, מיהו אם החזיק אותו במתנה מעכשיו לא שייך בה סתר, ולכן אם כתב לו בשטר מתנה לך וחזק ביה מעכשיו הוה ליה כאלו כתב כתבוהו בשוקא וכו'. עוד שם, אם לא צוה לכתוב בפרהסיא וצוה לחותמו בפרהסיא כשר, ואם צוה ליתנו בעידי מסירה בפרהסיא כשר אע"פ שלא צוה כן על החתימה. עוד שם, מי שהיו הדברים מוכיחים שאין דעתו ליתן מתנה זו, אפי' שנתנה מתנה גלויה ונמצא שנתנה מקודם מתנה מסותרת, הרי שתי המתנות בטלות, הראשונה מפני שהיא מסותרת, והשנייה מפני שהדבר מוכיח שאינו רוצה, והרי קדמה זו המתנה, שנמצאת כמו מודעא לה וכו'. ז"ש הב"ה לאהרן ואני הנה נתתי לך (במדבר יח, ח). בשמחה, לאפוקי ממי שהדברים מוכיחים שאין דעתו ליתן מתנה זו, האמנם לפי שבראשונה היתה כמו מתנה טמירתא, בעבור שלא כתבתי ולא חתמתי ולא העליתי בערכאין, דהיינו כתיבה וחתימה ומסירה שכלן היו בסתר ולא בגלוי, לכך בא קרח וערער על הכהונה, אך בעבור זה מכאן ואילך הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין, וזה במה שנתן לו כ"ד מתנות כהונה, שצוה לישראל ליתן להם, ואין לך גלוי גדול מזה שנותנה לו ברצון טוב. ובזה אע"פ שמתחלה היתה מתנת סתר, כיון שעתה גלה דעתו והדברים מוכיחים שנותנה לו ברצון טוב, שלכן אמר הנה לשון שמחה, אין הראשונה מודעא לחברתה, והראשונה בטלה והשנייה קיימת. ועוד שבזה החזיק אותו במתנה מעכשיו באומרו ואני הנה נתתי לך, שמלת ואני מורה שחוזר על הראשונות, וגם עתה הנני מחזיק אותך במתנה מעכשיו, הרי הוא כמי שכתב כתבוהו בשוקא, כדברי הרב המגיה. והכהונה לאהרן קדושה.

ובמכילתא פ' יתרו, ויחנו במדבר (שמות יט, ב). ניתנה תורה דימוס פרהסיא במקום הפקר, שאילו ניתנה בא"י היו אומרים לא"ה אין לכם חלק בה, לפיכך ניתנה דימוס פרהסיא במקום הפקר וכל הרוצה לקבל יבא ויקבל, יכול ניתנה בלילה, ת"ל ויהי ביום השלישי בהיות הבקר (שמות יט, טז). יכול ניתנה בשתיקה, ת"ל ויהי קולות וברקים (שם). יכול לא היו שומעין את הקולות, ת"ל וכל העם רואין את הקולות וכו' (שמות כ, טז). ר' יוסי אומר הרי הוא אומר לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך וכו' (ישעיה מה, יט). כשנתתיה אני בתחלה לא נתתי בסתר ולא במקום ארץ חשך ולא במקום אפלה ולא אמרתי לזרע יעקב לאלו אני נותנה אלא תהו בקשוני (שם). לא נתתיה פנגוס, וכן הוא אומר אני ה' דובר צדק מגיד מישרים (שם). כבר עד שלא נתתי לכם המצות הקדמתי לכם מתן שכרן, שנא' והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה (שמות טז, ה). וכתיב וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וכו' (ויקרא כה, כא). יכול אלו בלבד, ת"ל ויתן להם ארצות גוים (תהלים קה, מד). מפני מה בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו וכו' (מה). המ' הזה כולו מקשה וכפל ענין במלות שונות, ולכן לא נאריך בקושיות רק נבאר אותו כיד ה' הטובה עלינו. וזה כי הוקשה לו בכתוב שכיון שאמר ויבאו מדבר סיני (שמות יט, ב). למה חזר ואמר ויחנו במדבר, לכן פירש ניתנה תורה דימוס וכו'. וזה דאיתא בטור ח"מ סי' רמ"ג סעיף כ"ב וז"ל, וכן ד' אמות של אדם שהוא עומד בצידן קונין לו בסמטא או בצידי ר"ה או בחצר שאין לה בעלים. אבל ברשות הרבים או בשדה חבירו אינו קונה עד שתגיע מתנה לידו. לכן אמר ניתנה תורה דימוס, שר"ל המון עם, שלא יאמרו א"ה אילו נתן את התורה במקום המון עם, גם אנו היינו מקבלים אותה, לכן הלך לשעיר ולישמעאל לומר מקבלים אתם את התורה. ולא זו בלבד ניתנה בפרהסיה שלא תהא מתנה טמירתא כדלעיל. וגם במקום הפקר, כדי שכל א' יבא ויטול ויזכה בה כשתגיע מתנה לידו, כדי שלא יאמרו ישראל לא"ה אין לכם חלק בה. ולפי שכתבנו לעיל שאפילו אמר סתם כתבו לו אינו כלום עד שיאמר כתבוה בשוקא וחתמו בפרהסיא, לכן אמר יכול ניתנה בלילה, שבזה נראית כמתנה טמירתא, ת"ל ויהי ביום השלישי בהיות הבקר דווקא ולא בלילה, כדי שלא תהא נראית כמתנה טמירתא, ושאל עוד יכול ניתנה בשתיקה, דהיינו שלא אמר בפירוש כתבוה בשוקא. כי בתחלה שייך למ"ש לא מבעיא אם אמר לעדים תתחבאו וכתבו, מה שאמר יכול ניתנה בלילה, שאז הוי כמ"ד תתחבאו. אלא אפילו סתם, שלכן חזר ושאל יכול ניתנה בשתיקה, ת"ל ויהי קולות וברקים. כדי להודיע לכל באי עולם שהוא נותן את התורה. יכול לא היו שומעין את הקולות, ת"ל וכל העם רואין את הקולות. זה יובן עם מ"ש בשמות רבה סוף פ' כ"ט. א"ר אבהו בשם ר' יוחנן כשנתן הב"ה את התורה צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה וכו'. אלא העולם שותק ומחריש וכו'. וכבר פירשנו מ' זה בהפט' יום שני ע"ש (חלק ב' - דרוש כ"א ליום שני של שבועות והפטרה.). ולעניננו יאמר שלפי שטבע האדם חלש ואינו יכול ליתן דעתו לשני דברים כאחד. לכן כדי שלא יאמרו א"ה שלא נתנו לב לקולות וברקים, כי חשבו שטבע העולם כן, לכן השתיק הב"ה העליונים והתחתונים כדי שידעו הכל כי הב"ה נותן את התורה, שלכן הלכו כל האומות אל בלעם וא"ל ה' עוז לעמו יתן. ובזה ה' יברך את עמו בשלום. שלא יוכלו האומות לקטרג ולומר דהויא מתנה טמירתא. ונלע"ד לדקדק בדבריהם ז"ל, שאמרו וכתבו לו מתנה גלויה ומפורסמת, שהוא לשון כפול. אך הכונה גלויה שלא תהיה מסותרת, ולא זו בלבד אלא שתהיה ג"כ מפורסמת, ולכן הוצרך לומר יכול ניתנה בשתיקה, דלא הויא גלויה, ת"ל ויהי קולות וברקים, ולא זו בלבד אלא שתהיה מפורסמת. וזהו יכול לא היו שומעין את הקולות, ת"ל וכל העם רואין את הקולות. שפי' ז"ל רואין את הנשמע, ואין לך פרסום גדול מזה. ר' יוסי אומר וכו'. דקדק ר' יוסי בפ' ישעיה מ"ה. לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני (יט). שהפ' הזה אין לו הבנה. לכן דרש ר' יוסי כשנתתיה אני בתחלה, שהכונה עם מ"ש הב"ה שתי דברות ראשונות אנכי ולא יהיה לך, אלא שאמרו ישראל למשה דבר אתה עמנו וכו'. לכן דקדק בלשונו כשנתתיה אני בתחלה, לפי שכל הדברות אמרו הב"ה בדבור א', אלא שאח"כ פרטן כמ"ש שם במכילתא, ומאז לא נתתי בסתר דהיינו הכתיבה, ולא במקום ארץ חשך כלפי החתימה, ולא במקום אפלה כלפי המסירה, כי אע"פ שבא' מהם די כדלעיל, עכ"ז רצה הב"ה לעשות מעשהו בשלם שבפנים, ולכן שלשתם עשאן בפרהסיא, ולא אמרתי לזרע יעקב לאלו אני נותנה להוציא כל האומות, רק חזר הב"ה על כלם, למען לא יהיה להם תרעומת נגד ישראל אלא תהו בקשוני, דקדק ר' יוסי שלְזֶ֥רַע יַעֲקֹ֖ב יש טעם מפסיק, ואח"כ תהו בקשוני הוא ענין בפני עצמו, שזה שייך כלפי האומות שכל א' שאל מה כתיב בה ופיהן הכשילתן, שאמר להם מה שהוקשה להם ולפיכך לא רצו לקבלה. ומה שאמר לא נתתיה פנגוס, לא מצאתי פירושו, אך לפי הענין נראה שרצונו לומר שלא נתנה בסיתום רק בדבור מבורר ומבואר, ואח"כ מצאתי בילקוט פ' יתרו ע"פ אנכי ה' אלקיך (שמות כ, ב). לא נתתיה פנגס, פי' בסתר. ואתי שפיר עם מ"ש לעיל, לא בסתר דברתי. ועוד יובן זה לפי מ"ש בטור ח"מ סי' רמ"ה סעיף י', המקבל את המתנה וזכה בה, ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בה או איני מקבלה או הרי היא בטלה או מום זה נראה לי בה, לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים, אלא הרי היא הפקר וכל הקודם בה זכה, אבל אם היה צווח מעיקרו לא קנה המקבל וחוזר לבעלים הראשונים. ז"ש תהו בקשוני, שא"ל הב"ה לכל א' מה שידע להם, כדי שלא יהא להם פתחון פה לומר אילו ידעתי שכתוב בה לא תרצח לא תנאף לא הייתי מקבלה. ולכן תהו בקשוני, כלומר בקשו ממני מה כתיב בה, ולא רציתי להעלים מהם דבר, לפי שאני ה' דובר צדק אמרתי להם האמת, מגיד מישרים, שהגדתי להם הדברים שיודע אני שירעו להם, כדי שלא יאמרו אח"כ איני רוצה בה או מום זה נראה לי בה. אמר עוד, כבר עד שלא נתתי לכם המצות, הקדמתי לכם מתן שכרן. זה יובן עם מ"ש בטור ח"מ סי' ר"ט סעיף ד' ז"ל, אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו'. ועוד שם סעיף ה', דבר שבא לעולם אלא שאינו ברשותו, דינו כדבר שלא בא לעולם שלא קנה וכו'. עוד שם סעיף א', המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים, אם היה מינו ידוע, אע"פ שאין מדתו ומשקלו ידוע הרי זה קנה, ואם אין מינו ידוע לא קנה וכו', אבל האומר לחבירו כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך, או כל מה שיש בתיבה זו או בשק זה אני מוכר לך אין כאן קנין, שלא סמכה דעתו של לוקח, שהרי אינו יודע מה שיש בו אם תבן אם זהב וכו'. עוד שם סי' רי"ב סעיף א', אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש, אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה וכו'. ועל כל אלה אמר החכם במשלי ח'. טוב פריי מחרוץ ומפז ותבואתי מכסף נבחר. באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. שיובן עם מ' ז"ל בשמות רבה ריש פ' ל"ג. כי לקח טוב נתתי לכם וכו' (משלי ד, ב). יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב ואין בו כסף, יש בו כסף ואין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף, שנאמר כסף צרוף (תהלים יב, ז). יש בו זהב, הנחמדי' מזהב ומפז רב (תהלים יט, יא). יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים וכו'. וכבר פירשנו זה המ' בפ' בראשית יע"ש (חלק ג' - דרוש נ"א לנישואין.). אך לדרכנו יאמר טוב פריי מחרוץ ומפז. כי אע"פ שהתורה אינו דבר מסויים, כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים (איוב יא, ט). עכ"ז מינו ידוע, שיש בו כסף ויש בו זהב, יש בו שדות וכרמים כדלעיל, ולפי שאמר שם באותו מאמר יש לך אדם שלוקח מקח ובני אדם אין יודעין מה הוא אבל משכר הסרסור נתודע מה לקח, כך התורה אין אדם יודע מה היא, אלא משכר שלקח משה, שנאמר ומשה לא ידע וכו' (שמות לד, כט). לכן ס"ד שאינו דבר מסויים ולא בא לעולם, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (חולין קמב.), לכן אמרה תורה טוב פריי מחרוץ ומפז, כי התורה משולה בהם, ואמר פריי על המעשה, ותבואתי על הלימוד, ע"ד הכל צריכין למארי חיטייא (ב"ב קמה:). והשכר המוכן לצדיקים כבר הראהו הב"ה למרע"ה כששאל מאתו הודיעני נא את דרכיך (שמות לג, יג). והשיבו אני אעביר כל טובי וכו' וחנותי את אשר אחון וכו' (שם יט). ואמרו על זה בילקוט, באותה שעה הראה הב"ה למשה כל האוצרות של מתן שכר שמתוקנת לצדיקים, אמר לפניו רבש"ע האוצר הזה של מי היא, א"ל של עושי צדקה וכו'. וכן כל אוצר ואוצר עד שראה אוצר א', א"ל זה של מי הוא, א"ל מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה עמו חנם, שנאמר וחנותי את אשר אחון. ז"ש בארח צדקה אהלך. דהיינו למי שאין לו אני עושה עמו חנם בתורת צדקה. ולמי שיש לו בתוך נתיבות משפט, שכן הדין נותן מי שטרח בע"ש יאכל בשבת (ע"ז ג.). וא"ת והלא שכר מצות בהאי עלמא ליכא, ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודבר שאין בו ממש. לכן אמר להנחיל אוהבי יש, דהיינו שתלמוד תורה הוא מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב. ולכן להנחיל אוהבי יש בעה"ז, ובזה אדם מקנה דבר שבא לעולם, ואוצרותיהם אמלא לעה"ב, ויש סברא שם שהמקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם קנה, הגם שיש חולקין. ועוד שם ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח, כב). שהתורה היא דבר שכבר בא לעולם, אלפים שנה קודם בריאת העולם (רש"י שבת פח:). ועוד שהאבות כבר קיימוה כמ"ש ז"ל (ויק"ר פ' ב). ועוד כדי שיהא דבר שיש בו ממש, אמרו במכילתא, וכל העם רואים את הקולות (שמות כ, יד). ראו דבר של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות וכו'. והוא מ"ש בישעיה מ"ח, שמעת חזה כלה ואתם הלא תגידו. כלומר שמעת מה שראית בעיניך, כמ"ש ז"ל רואים את הנשמע (רשי שמות כ, טו). ובזה היו מתיסדים בלבם הדברות. ואחרי כל זאת ז"ש במ', כבר עד שלא נתתי לכם המצות הקדמתי לכם מתן שכרן, דהיינו דבר שבא לעולם. ועוד יובן במה שאמרנו לעיל, שאם כתב לו בשטר מתנה לך וחזק בה מעכשיו, הוה ליה כאילו כתב כתבוהו בשוקא וכו'. לכן אמר כבר וכו' הקדמתי לכם מתן שכרן, דהיינו שהחזיק אותם מעכשיו בשכר המצות. ואל יאמר האומר זה יהיה דווקא ל"ל, והוי דבר שלא בא לעולם וגם שאין בו ממש, לכן הביא ראיה מפ' והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה. שזה היה בעה"ז. וכתיב וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית (ויקרא כה, כא). שלא תאמר זה דוקא בשבת שהוא העה"ב ליום שכלו שבת, לכן הביא מפ' שנאמר בשמיטה שנוהגת בעה"ז, וא"ת עדין יש מקום לבע"ד לחלוק, שהרוצה לשקר ירחיק עדיו ועדין לא בא השכר לעולם, לכן אמר יכול אלו בלבד, ת"ל ויתן להם ארצות גוים וכו'. מפני מה, בעבור ישמרו חקיו וכו'. דהיינו ירושת הארץ שיש להם לירש.

ועדיין יש מקום לבעל דין לחלוק, מהא דאמרי' בטור ח"מ סי' ר"י ז"ל, כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כך אין אדם מקנה למי שלא בא לעולם, ואפילו עובר הרי הוא כמי שלא בא לעולם, והמזכה לעובר לא קנה. ואיך יקנו ישראל התורה, ובפרט אותם שלא באו לעולם, והקטנים שבהן שעל ידם ניתנה תורה, כמ"ש מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח, ג). אמנם תשובה לזה, שלכן כתוב כי את אשר ישנו פה וכו' ואת אשר איננו פה עמנו היום (דברים כט, יד). כי כל הנשמות באו על הר סיני וקבלו עליהם התורה, ועוד אמרו שם בסי' ר"ט סעיף ד', אע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אם נשבע לקיים המקח צריך לקיים שבועתו. ולכן אמר שם, לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו (דברים כט, יא). ואמרו שם במדרש (במ"ר פ' ט), אין ברית אלא שבועה, כמ"ד כי שם נשבעו שניהם (בראשית כא, לא). ויכרתו ברית וכו' (שם לב). וכ"כ ה' אלקינו כרת עמנו ברית בחורב (דברים ה, ב). לא את אבותינו וכו' כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו חיים (שם ג). ובספרי פ' וזאת הברכה, ד"א תורה צוה לנו משה (דברים לג, ד). וכי ממשה אנו אוחזים את התורה, והלא אבותינו זכו בה, שנאמר מורשה קהלת יעקב (שם). שומע אני ירושה לבני מלכים, ירושה לבני קטנים מנין, ת"ל אתם נצבים היום כלכם (דברים כט, ט). ק"ל בכתוב דלאו רישיה סיפיה, ולכן שאל וכי ממשה אנו אוחזים את התורה, שבזה לא היה הקנין חל מפני שהוא דבר שלא בא לעולם, לכן פי' שאבותינו זכו בה כדלעיל, ולכן הקנין חל דהוי דבר שבא לעולם, ועדין אני אומר ירושה לבני מלכים, היינו אותו הדור שניתנה להם התורה, שהיו בני מלכים בני אבותינו הראשונים שהיו מלכים, בי מלכים ימלוכו (משלי ח, טו). אך הקטנים שעדין לא היו בעולם היאך יקנה אותה להם, שהמזכה לעובר לא קנה (כתובות ז:). וזהו שאמר ירושה לבני קטנים מנין, ת"ל אתם נצבים היום כלכם. שכתוב שם, כי את אשר ישנו פה וכו' כדלעיל, והקנה אותה להם.

גם במגלת רות שאנו אומרים במועד הזה יש באר היטב שהקנין צריך שיהיה ברור שפוי וקיים, וז"ש שם ד'. ובועז עלה השער וישב שם והנה הגואל עובר אשר דבר בועז וכו'. ויקח עשרה אנשים מזקני העיר וכו'. ויאמר לגואל חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי וכו'. וקשה מאד באלה הפסוקים, שהרי באמרו ובועז עלה השער כבר היו שם הסנהדרין, שכן הוא בתרגום ובועז סליק לתרע בית דינא דסנהדרין ויתב תמן עם סביא וכו'. הרי שכבר היו שם, ואיך יאמר אח"כ ויקח עשרה אנשים מזקני העיר. עוד מהו שאמר סורה שבה פה פלוני אלמוני ויסר וישב, יאמר בקצור שבה פה וישב. כמ"ש בזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו. ולא אמר סורו שבו פה ויסורו וישבו. עוד קשה מאד מה שאמר חלקת השדה וכו' מכרה נעמי. שנראה שמכרה אחרי שובה משדי מואב, והיכן מצינו זה. ועוד דתנן המוכר שדהו אינו רשאי לגאול פחות משתי שנים (רש"י ויקרא כה, טו). וכאן לא עברו אלא ג' חדשים, שכן כתוב והמה באו בית לחם בתחלת קציר שעורים, שהיה בניסן. ואיתא בילקוט, אר"ש בר נחמני מתחלת קציר שעורים עד כלות קציר חטים שלשה חדשים. ואם תאמר שמכרה נעמי קודם שתלך לשדי מואב, אין זה עולה יפה שהרי היה לו לאלימלך למכור ולא נעמי. ועוד כתוב כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו (ויקרא כה, כה). ואיתא בדבריהם ז"ל (רש"י), אין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני. וכשיצאו מא"י היו עשירים כנודע. אמנם כתוב לעיל, וימד שש שעורים וישת עליה ויבא העיר (רות ג, טו). שכן אמרו במדרש (רות רבה פ' ז), לא היה צריך למימר אלא ותבא העיר, אלא מלמד שהיה מהלך עמהם, שלא יפגע בה א' מן הבחורים. כי כיון שעתה היתה מקושטת, כי אמרה לה נעמי ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך (רות ג, ג). ופי' ז"ל (שבת קיג:), שהם בגדי שבת. לכן פחד שמא יפגע בה א' מן הבחורים. ולכן הגיד ובועז עלה השער, שתכף שבא לעיר עלה השער, לפי שזה היה כמו יבום, וכתיב ועלתה יבמתו השערה (דברים כה, ז). ואע"פ שזה כתוב בחליצה עכ"ז גם כאן היה צריך לעשות בפני ב"ד כמו שנאמר, וכבר דרשו ז"ל (ספרי פ' כי תצא), השערה. בגבהה של עיר. לפרסם הדבר. ותכף ומיד והנה הגואל עובר. ואמרו על זה בילקוט, אפילו היה בסוף העולם, הסיטו הב"ה והביאו לשם, כדי שלא יהיה אותו צדיק יושב ומצטער ע"כ. ונלע"ד שבזה יובן ג"כ מה שאמרה נעמי לרות, כי לא ישקוט האיש כי אם כלה הדבר היום (רות ג, יח). וזה כי איתא בילקוט, ויקח בועז את רות (רות ד, יג). אמרו אותה הלילה שבא עליה מת. ולכן נפלה נבואה בפי נעמי, כי אם כלה הדבר היום, לפי שהיום כאן ומחר בקבר. ולפי זה לא רצה הב"ה שיתארך הזמן והביא הגואל לשם תכף ומיד. ובזה יובן ג"כ אשר דבר בועז, שפי' המפרשים שהמקרא מסורס, והנה הגואל אשר דבר בועז עובר. ונלע"ד שהפך הלשון להורות כי רצון יריאיו יעשה, והנה הגואל עובר תכף ומיד לקיים אשר דבר בועז, שאמר לרות ליני הלילה וכו' חי ה' שכבי עד הבקר (רות ג, יג). כי אפשר שנשבע לה שאינו דוחה אותה בדברים כמ"ש רש"י ז"ל, ויש כיוצא בזה בילקוט, ותאמר שבי בתי. ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' שמואל הן של צדיקים הן, ולאו שלהן לאו, שנאמר כי לא ישקוט האיש כי אם כלה הדבר היום (רות ג, יח). כלומר שרצה לקיים דברו. וזהו אשר דבר בועז ויאמר סורה שבה פה וכו'. כתב רש"י ז"ל בפ' וירא, סורו נא אל בית עבדכם (בראשית יט, ב). עקמו הדרך לצד ביתי ע"כ. וזה כדי שלא ירגישו אנשי סדום שמכניס אורחים לביתו. לדרך זה אומר כי לפי שאמרו שם בילקוט, אר"ש בר נחמן אלם היה בדברי תורה, שאמר ראשונים לא מתו אלא בשביל שנטלו אותה, אני אלך ואטלה לי שאני מערב פיסול בבני, ולא היה יודע שכבר נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית ע"כ. אשר על כן לא היה ראוי לישב אצל הסנהדרין, ולכן א"ל בועז סורה שבה פה. כלומ' אף שאין זה מקומך, עקם את הדרך ושב פה, לפי שאתה פלוני אלמוני, שאתה מופרש ואלם מד"ת, ועל כן ויסר וישב לעשות רצונו של בועז. ויקח עשרה אנשים מזקני העיר, אלו לא היו מהסנהדרין, שלכן אמר מזקני העיר, כמ"ש שם (כתובות ז.), לברך ברכת חתנים בעשרה. וגם לפרסם דבר הלכה שנתחדשה עמוני ולא עמונית וכו'. ויאמר לגואל חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי וכו' (רות ד, ג). נלע"ד כי המכירה הזאת היא מה שאמרה רות לבועז, ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה (רות ג, ט). שודאי נעמי שמה הדברים בפיה שתאמר לבועז כי הוא צריך לגאול את השדה אשר נעמי מוכרחת למכור לנדונית כלתה, ואע"פ שכתוב במדרש, יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי (רות א, ח). שויתרתם לי כתובתכם. עכ"ז היא רצתה ליתן לה כתובתה, וזהו מכרה נעמי, דהיינו לרות כדי שתהיה לכתובתה, וזה לפי ששבה משדי מואב ואין לה כלום לתת לרות רק השדה אשר לאלימלך. ואני אמרתי אגלה אזנך לאמר קנה נגד היושבים ונגד זקני עמי (רות ד, ד). כדי שתהא הקנייה שפויה בידך, שלכן באתי לפני הסנהדרין אם תגאל גאל, דהיינו גם לרות, ואם לא יגאל הגידה לי. הנה במדרש רבתי דרות איתא, והובא בספר יפה ענף בגרסא זו, אם תגאל גאל. לגואל אמר, ואם לא יגאל לב"ד אמר. וקשה שהרי עם הגואל היה מדבר, ואפשר שבראותם הלחץ שלחצם, שהיל"ל ואם לא תגאל, לכן אמרו שבועז מתחלה דבר לגואל אם תגאל גאל. ואח"כ חזר פניו לב"ד ואמר להם ואם לא יגאל הגואל הגידה לי וכו'. כדי לעשות הדבר בהסכמת ב"ד ליקח את רות לאשה, שיסכימו בדבר הלכה שנתחדשה, עמוני ולא עמונית וכו', וזהו הגידה לי, אין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ' ויחי, דף רל"ד ע"ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר' יוסי שאיל לר"ש א"ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א"ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ"ל דל"ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.). ואז ואדעה כי אין זולתך לגאול ואני אחריך (רות ד, ד). והגואל שלא הבין כוונתו אמר אנכי אגאל, כלומר את השדה. ואז בירר בועז דבריו, ויאמר בועז ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת קנית, כי גם היא צריך שתסכים במכירה זאת, לפי שיש לה לקבל כתובתה מאת נעמי, וגם צריך שתקנה אשת המת, וכתוב קניתי לפי שכבר אמרה לו כי גואל אתה, והבטיחה אם יגאלך טוב יגאל, ואם לא יחפוץ לגואלך וגאלתיך אנכי. ויאמר בועז לזקנים וכל העם עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך וכו'. זהו נגד קנין השדה. וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה, וחזר ואמר על זה עדים אתם היום. הרי מכל זה למדנו שצריך בין במתנה בין במכר לעשות הדבר בכל דרכי ההקנאות ובשלם שבפנים.

ובזה נבא לביאור מ' ז"ל שהקדמנו בשבת פ"ט, ותחלה קשה מה שהקשו המפרשים ותירצו התוס' ז"ל, ואע"פ שכבר הקדימו נעשה לנשמע, שמא היו חוזרים כשראו האש הגדולה שיצתה נשמתם וכו'. משום דקשיא להו שהרי כבר קבלו התורה ברצון טוב, שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה (שמות יט, ח). ולמה לו לכפות את ההר עליהם, לזה תירצו מה שתירצו. אך נלע"ד לתרץ במ"ש בתנחומא פ' נח ז"ל, וא"ת על תורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להם מקבלים אתם את התורה ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע, מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על תורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות וכו'. ע"ש כי הענין ארוך (ואמר רב דימי בר חמא, אמר להן הקב"ה לישראל, אם מקבלין אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על תורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלים אתם את התורה, ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע, מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על תורה שבעל פה, שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות, והיא עזה כמות, וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאדו, שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (דברים ו, ה). ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד, ראה מה כתיב אחריו, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך (דברים ו, ז). ואי זה, זה תלמוד שהוא על הלב. הוי אומר, ושננתם לבניך, זו תלמוד שצריך שנון. ללמדך, שפרשה ראשונה שבקריאת שמע אין בה פירוש מתן שכרה בעולם הזה כמו שכתוב בפרשה שנייה, והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם, זה מתן שכר עוסקי מצות (ס"א תורה שבכתב) שאין עוסקין בתלמוד. ובפרשה שניה כתיב בה, בכל לבבכם ובכל נפשכם (דברים ו, יג), ולא כתב בכל מאדכם, ללמדך, שכל מי שאוהב עשר ותענוג, אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה, לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה, ויש מבלה ומנבל עצמו עליה, לפיכך מתן שכרה לעולם הבא, שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה ט, א). אור גדול, אור שנברא ביום ראשון, שגנזו הקדוש ברוך הוא לעמלי תורה שבעל פה ביום ובלילה, שבזכותן העולם עומד, שנאמר כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג, כה). אי זה הוא ברית שנוהג ביום ובלילה, זו תלמוד. וכן הוא אומר, כה אמר ה' אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה גם בריתי תפר את דוד עבדי וגו' (ירמיה לג, יט). ואומר כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה (תהלים א, ב). ואף הקדוש ברוך הוא כרת ברית עם ישראל, שלא תשתכח תורה שבעל פה מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות, שנאמר ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו וגו' (ישעיה נט, כא). ולא כתיב ממך אלא מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך (ישעיה נט, כא). ולפיכך קבע הקדוש ברוך הוא שתי ישיבות לישראל, שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה, ומתקבצין שתי פעמים בשנה באדר ובאלול מכל המקומות ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה, עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמתה, ומביאין ראיה מן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד, כדי שלא יכשלו ישראל בדברי תורה, שנאמר, שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול (תהלים קיט, קסה). ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהלים כט, יא). ואותן שתי ישיבות לא ראו שבי ולא שמד ולא שלל, ולא שלט בהן לא יון ולא אדום, והוציאן הקדוש ברוך הוא שתים עשרה שנה קודם חרבן ירושלים, בתורתן ובתלמודן, שכך כתיב והגלה את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל עשרת אלפים גולה וכל החרש והמסגר לא נשאר זולת דלת עם הארץ (מלכים ב כד, יד). וכי מה גבורה יש בבני אדם ההולכי' בגולה, אלא אלו גבורי תורה, שכך נאמר בהן, הכן גבורים עושי מלחמה. עושי מלחמתה של תורה, שכך כתיב בה, על כן יאמר בספר מלחמות ה' (במדבר כא, יד). ומתוכן החרש והמסגר. חרש, שבשעה שאחד מהן מדבר נעשו הכל כחרשין. מסגר, כיון שאחד מהן סוגר דברי טמאה וטהרה או איסור והתר, אין בעולם שיכול לפתוח לטהר ולהתיר, לקיים מה שנאמר, ונתתי את מפתח בית דוד על שכמו. ופתח ואין סוגר וסגר ואין פותח (ישעיה כב, כב). ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז, יג), אלו חורי יהודה ובנימן שעליהן נאמר, כה אמר ה' וגו' כתאנים הטבות האלה כן אכיר את גלות יהודה אשר שלחתי מן המקום הזה ארץ כשדים לטובה (ירמיה כד, ה). וכתיב, (דניאל ט, יד) וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו, וכי משום דצדיק, וישקד ה' על הרעה ויבא את הרעה. אלא צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהקדים והגלה את גלות יכניה לגלות צדקיה, כדי שלא תשתכח מהן תורה שבעל פה, וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום, ולא שלט בהן לא אדום ולא יון ולא גזרו עליהם שמד. ואף לימות המשיח אין חבלו של משיח רואין, שנאמר, הוי ציון המלטי (זכריה ב, יא), מאדום ומיון ומגזרותיהן. וכתיב חולי וגוחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה (מיכה ד, י), ושכנתי כתיב. בשדה, שאף על פי שאדם גולה בשדה, שכינתי לא זזה ממך. ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף איביך (מיכה ד, י). שם, ללמדך שמשם מתחלת הגאולה, ומשם עולין לירושלים, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'. אותה שעה, והיתה לה' המלוכה (עובדיה א, כא). וכן יהי רצון.). ולדרך זו נלך שזש"ה ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר (שמות יט, ג). כלומר מן ההר עצמו שכפה עליהם כגיגית, יש לומר לישראל כה תאמר לבית יעקב זו תורה שבכתב, שיאמר להם בלשון רכה, גם לנשים שקלה היא להתקבל, שאין בה צער ויגיעה. ותגד לבני ישראל, דברים הקשים כגידין היינו תורה שבעל פה. אתם ראיתם וכו'. דהיינו שהוליכם על כנפי נשרים לבית המקדש לעשות הפסח כמ"ש במקומו (חלק ב' - דרוש י' לפסח יום ראשון והפטרה. דרוש י"א לפסח יום שני והפטרה. חלק ג' - דרוש נ"ח לחג המצות והגדה.). ואמנם ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, דהיינו כפל השמיעה, שמוע לתורה שבכתב, תשמעו לתורה שבע"פ, ושמרתם את בריתי, שאמרו שם בתנחומא פ' נח, ואף הב"ה כרת ברית עם ישראל שלא תשתכח תורה שבעל פה מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות וכו'. והייתם לי סגולה וכו'. יובן עם מ"ש בתנחומא פ' תשא ז"ל, בקש משה שתהא המשנה בכתב, ולפי שצפה הב"ה שא"ה עתידי' לתרגם את התורה והם אומרים אנו ישראל, א"ל הב"ה לאומות, אתם אומרים שאתם בני, איני יודע אלא מי שמסטורין שלי אצלו הם בני, ואיזו היא זו המשנה שניתנה בע"פ. א"ר יהודה בר שלום א"ל הב"ה למשה מה את מבקש שתהא המשנה בכתב, ומה בין ישראל לאומות, שנאמר אכתוב לו רובי תורתי, וא"כ כמו זר נחשבו (הושע ח, יב). אלא תן להם מקרא בכתב ומשנה בעל פה ע"כ. לכן אמר והייתם לי סגולה מכל העמים, כי בזה יוודע שאתה בני ולא האומות, וז"ש בפ"ק דע"א (ב.), שלעתיד לבא נוטל הב"ה ס"ת בחיקו ואומר מי בכם יגיד זאת. ע"ד ותגד לבני ישראל, היא התורה שבע"פ שנקראת זאת. וזה יהיה כאשר יבא זמן כי לי כל הארץ, שיהיה ה' למלך על כל הארץ. ואתם תהיו לי וכו', כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה'. והגוים יהיו עבדכם, ועמדו זרים ורעו צאנכם (ישעיה סא, ה). ואתם כהני ה' תקראו (שם ו). וזהו ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות יט, ו). ובזה נחה שקטה קושית התוס', והתירוץ שלנו עולה יפה, כי על תורה שבע"פ הוצרך לכפות את ההר כגיגית. אמנם עדין יקשה למה אנס אותם לקבל התורה, שהרי אנוס רחמנא פטריה. ועוד הקשה הרשב"א ז"ל, הדור קבלוה בימי אחשורוש ז"ל, וכי מה קבלה זו עושה מסוף העולם לתחלתו, אם קודם אחשורוש לא היו מצווין למה נענשו. לכן נלע"ד שיובן עם מ"ש בגמרא פ' חזקת הבתים (ב"ב מז:), אמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני, דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקני. וכן הוא בטור ח"מ סי' ר"ה ע"ש (מי שאנסוהו למכור ומכר וקבל הדמים, הרי זה מכר בין במקרקעי בין במטלטלין, דאגב אונסיה גמר ומקנה, אלא שה"ר יונה חילק דבקרקעי אפילו לא נתן לו כל שויו לפי שאין אונאה לקרקע, אבל מטלטלין כיון שיש בו כדי אונאה או כדי ביטול מקח, אין כאן תורת מקח. ונראה לפרש דבריו כשאינו כופהו אלא על המכירה אבל בסכום המעות אין כופהו, אבל אם כופהו ליתן לו בפחות משויה אף בקרקע אין כאן תורת מקח, והוי כמו שאנסוהו ליתן שאינה מתנה. במה דברים אמורים, שראו עדים שקבל המעות, אבל אם לא ראו אלא שהודה בפניהם שקבלם לא. והיכא שראו נתינת המעות לא שנא אנסוהו שימכור שדה ידועה, לא שנא אנסוהו בסתם שימכור ומכר לו אחת משדותיו, אפילו לא הוה ליה לאשתמוטי ולא מנה המעות כשקבלם, דהשתא איכא הוכחה שבעל כרחו קבלם, אפילו הכי זביניה זביני.). ועוד שם, ואם מסר מודעא תחלה לאו זביניה זביני, וה"מ באונס דאתי ליה מאחריני אותו מבטל המקח, אבל אונס דאתי ליה מנפשיה, כגון מי שמוכר מפני שהיא דחוק למעות לא. וכתוב שם בב"י ז"ל, כתב מהרי"ק בשורש קפ"ו, הנאנס לעשות דבר מה ומטי ליה הנאה מיניה, הוי כתלויה וזבין דזביניה זביני, הגם שההנאה שקבל הוא דבר מועט בערך מה שנאנס לעשות. ועוד כתוב שם בסוף הסימן בשם מהרי"ק שרש קי"ח, כגון שנשתעבד ראובן לשמעון ליתן לו או לעשות לו כך וכך, ובכן נתחייב גם הוא לעשות לראובן אי זה דבר תועלת, חלף הדבר ההוא שנשתעבד ראובן לשמעון, אע"פ שבעיקר הדבר היה ראובן אנוס, והיה אומר לא הוא ולא שכרו, מ"מ כיון דמטי ליה הנאה בההוא שעבודא דאשתעבד לשמעון, דמתוך כך נתחייב לו שמעון באי זה דבר חלף השעבוד ההוא, הוי כתלויה וזבין דזביניה זביני אם לא מסר מודעא ע"כ. והנה שם בפ"ט דשבת (פח.), א' ריש לקיש מ"ד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי (בראשית א, לא). ה' יתירה למה לי, מלמד שהתנה הב"ה עם מעשה בראשית וא"ל אם ישראל מקבלין את התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו, לכן א"ר אבדימי ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז). דהיל"ל לרגלי ההר או תחת ההר מאי בתחתית, לכן פי' שכפה עליהם ההר כגיגית לאונסם על קבלת התורה, כיון שכבר קבלו מרצונם תורה שבכתב, ואינם יכולים להבינה בלתי תורה שבע"פ, דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא (תענית ט.). ולכן אמר אם אתם מקבלין את התורה, דהיינו תורה שבע"פ מוטב ואם לאו שם, דהיינו שיחזור העולם לתהו ובהו, ושם תהיה קבורתכם, והרי זה כתלוי' וזבין דזביניה זביני, א"ר אחא מכאן מודעה רבה לאורייתא, כלומר אם היו ישראל מוסרים מודעה, הויא ליה ביטול מקח כיון שניכר אונסם. האמנם כיון שלא מסרוה אין זה ביטול לתורה מחמת שהיו אנוסים, כיון דאית להו הנאה שמתקיי' מעשה בראשית בעבור זה, וכן איתא בתנחומא פר' נח, אותו אור שגנזו הב"ה לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה, שבזכותן העולם עומד, שנאמר אם לא בריתי יומם וכו' (ירמיה לג, כה). א"כ בההיא הנאה גמרי ומקני, אמר רבא אע"פ כן, כלומר הגם שהיו מוסרים מודעה, לא היה ביטול מקח, דהדור קבלוה בימי אחשורוש. ופי' רש"י מאהבת הנס שנעשה להם, כי זה היה אונסא דאתי מחמתיה, כמו שהיה במתן תורה שאלו לא קבלוה היה העולם חוזר לתהו ובהו, ובימי אחשורוש הורו למפרע כי גם שם כיונו לזה, וזהו דיוק הדור קבלוה, כלומר גם עתה כדבריכם כך הוא, שמחמת האונס קבלו אותו ברצון טוב, כיון שהיה אונסא דאתי מחמתייהו, והראיה שלא מסרו מודעה, כי כן קבלו עליהם ועל זרעם, והיה ה' להם לאלקים והם יהיו לו לעם. ב"ב אכי"ר בילא"ו.