דרוש ל"ד ליום שני של סכות והפטרה

אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו (ויקרא כג, לז).

סוכה פרק רביעי (דף מה:), אמר רבי יוחנן המחוזי משום רבי יוסי המכוזי כל העושה איסור לחג באכילה ושתייה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח (תהלים קיח, כז). ע"כ.

יצו האל וירצה היות דירתו בתחתונים, כדבר שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח). הכונה כי אע"פ שמלא כל הארץ כבודו עכ"ז רצה לצמצם עצמו בבית המקדש שיבנו לשם קדושה ובזה ושכנתי בתוכם. ולכן אמרו בב"ר פ' י"ט. עיקר שכינה בתחתונים היתה, כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה שכינה לרקיע הראשון, חטא קין נסתלקה שכינה לרקיע השני, דור אנוש לשלישי, דור המבול לרביעי, דור הפלגה לחמישי, סדומיים לששי ומצרים בימי אברהם לשביעי. וכנגדן עמדו שבעה צדיקים ואלו הן, אברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם ומשה. עמד אברהם והורידה לשישי, עמד יצחק והורידה מן הששי לחמישי. עמד יעקב והורידה מן החמישי לרביעי. עמד לוי והורידה מרביעי לשלישי, עמד קהת והורידה מן השלישי לשני, עמד עמרם והורידה מן השני לראשון, עמד משה והורידה מלמעלה למטה ע"כ. ונלע"ד כי אלה הז' דורות פגמו בז' מצות בני נח ולכן העלו את השכינה למעלה, כי אפי' ז' מצות שנצטוו לא רצו לעמוד בהן ולפיכך נסתלקה שכינה מהעולם. וכנגדן עמדו ז' צדיקים ומסרו עצמן לשמור ולעשות ככל אשר צוה ה' אלקינו והורידו השכינה למטה. והנה אדה"ר נצטוה בכלן, כדגרסי' בפ"ז דסנהדרין (דף נו:), ויצו אלו הדינין, ה' זו ברכת השם וכו', אכול תאכל ולא אבר מן החי. וע"ש בתוס' (אכל תאכל ולא אבר מן החי. והא דאמרינן לקמן (סנהדרין נט:), דלא הותר לאדם הראשון בשר לאכילה, היינו להמית ולאכול אבל מתה מאליה שריא, ואתא לאפוקי אבר מן החי דאפילו נפל מאליו אסור.). ואדם הראשון עבר על אבר מן החי כי נאסרה לו אכילת עץ הדעת שלא היה עומד לאכילה, והוא מ"ש רש"י ז"ל אכול תאכל (בראשית ב, טז.). העומד לאכילה ולא תאכל אבר מן החי ע"כ. ונלע"ד כי כשם שאבר מן החי יש לו מתירין אם ימתין עד שתשחט לישראל או תמות לבני נח, כך עץ הדעת היה לו מתירין אם היה ממתין שיכנס השבת כנז' אצלנו במקומו (חלק ב', דרוש י"ד לשביעי של פסח.). ועמד אברהם ותיקן במה שכל ימיו היה מכניס בני אדם תחת כנפי השכינה על ידי אכילה ושתיה, כמ"ש ויטע אשל בבאר שבע וכו' (בראשית כא, לג.). וכמ"ש אצלנו במקומו. וגם היה זהיר לשחוט ולתקן המאכלות, כמ"ש ובן הבקר אשר עשה (בראשית יח, ח.). ואמרו ז"ל (יומא כח:), קיים אברהם אבינו אפי' עירובי תבשילין. וע"י כן הוריד את השכינה מן הרקיע השביעי לששי. בא קין ועבר על שפיכות דמים שהרג את הבל, והעלה את השכינה לרקיע השני שבו חמה ולבנה ככבים ומזלות, כדאיתא בחגיגה פ"ב (דף יב:). ועם זה יובן מ' ז"ל בב"ר פ' כ"ב. וישם ה' לקין אות (בראשית ד, טו.). ר' יהודה אומר הזריח לו גלגל חמה. וקשה והלא החמה יוצאה בכל יום לעולם, ומאי רבותיה דקין שהזריח לו חמה. אך כיון שהרג את אחיו לא היה ראוי שיזרח לו השמש, כיון שכיבה אורו של עולם, כי קול דמי אחיך צועקים (שם י.). פרש"י ז"ל, דמו ודם זרעיותיו. וכן מצינו בויקרא רבה פ' כ"ז. כשהלך אלכסנדרוס לאפריקי ובאו שנים לדון לפני המלך על אוצר שמצאו, ושאל לאלכסנדרוס איך היה פוסק דין זה בארצו, והשיבו אנא מרים רישיה דדין ודדין והאוצר לבית המלך, ובא ואמר לו אותו המלך ושמשא דנחא בארעכון. הרי כי הש"ד גורם להסתלק אור השמש מהאיר על הארץ. ולכן כשקין עשה תשובה הזריח לו השמש. ואמנם כשחטא נסתלקה שכינה לרקיע השני. וכנגד זה עמד יצחק ופשט צוארו ע"ג המזבח להשחט לשם ה' והוריד את השכינה מן הרקיע הששי לחמישי. חטאו דור אנוש בע"א, דכתיב אז הוחל לקרוא בשם ה' (בראשית ד, כו.). והעלו את השכינה לרקיע השלישי הנק' שחקים שבו ריחים עומדות וטוחנות מן לצדיקים ל"ל לפי שהאמינו בה' ובמשה (ל)עבדו, ולא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. ולפי שהתחילו להשים אמצעיים בינם לבין קונם, אמרו בב"ר פ' כ"ג. ד' דברים נשתנו בימי אנוש. ההרים נעשו טרשים, והתחיל המת מרחיש, ונעשו פניהם כקופות, ונעשו חולין למזיקין. כי כיון שעבדו ע"א נתקיים בהם מאמר הכתוב השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלקים אחרים וכו' (דברים יא, טז.). ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה (שם יז.). ולפי שהתחילו לקרוא בני אדם בשם אלוקות נעשו פניהם כקופות, ובשר המת מרחיש, ונעשו חולין למזיקין. וכנגד זה עמד יעקב ואמר הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם (בראשית לה, ב.). משלל שכם, וצוה שלא יקברוהו במצרים כדי שלא יעשוהו ע"א. ולכן יעקב אבינו לא מת (תענית ה:). כנגד מה שהתחיל בשר המת מרחיש. וכנגד שנעשו פניהם כקופות, שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון. וכנגד שנעשו חולין למזיקין, הוא התקוטט עם המלאך ונצחו. הרי שיעקב תקן מה שעיותו דור אנוש, ולכן הוריד את השכינה מחמישי לד', באו דור המבול והשחיתו דרכם, ומלאה הארץ חמס מפניהם, וכתיב בהו ויאמרו לאל סור ממנו וכו' (איוב כא, יד.). ופירשו רז"ל שמאסו בתורה בקרבנות ובתפלה, כמ"ש בשמות רבה פ' ל'. ועל כן העלו את השכינה לרקיע הרביעי שהוא זבול שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן בכל יום, כי כיון שמאסו בקרבנות ובתפלה שהיא במקום קרבן עלתה השכינה למעלה במקום שמקריבין קרבנות. וכנגדן בא לוי שכל ימיו עסק בתורה והרחיק עצמו מן הגזל, כי הוא אמר לאחיו הושב כספי והנה הוא בפי אמתחתי (בראשית מב, כח.). שלא היה רוצה ליהנות מן הגזל, ולכן כשחזרו למצרים, וכסף משנה לקחו בידם להחזירו לבעליו. וכנגד דור המבול שהשחיתו דרכם על הארץ כתוב עליו, כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו (דברים לג, ט.). ולפי שדור המבול לא רצו בעבודה, נבחר לוי מכל ישראל לעמוד לשרת בבית המקדש כמלאכי השרת בשמים כמ"ש בפר"א פ' ל"ז ע"ש (רצה יעקב לעבור את מעבר יבוק ולהתעכב שם, אמר לו המלאך לא כך אמרת לי וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כח, כב). מה עשה יעקב, לקח את כל מקנה קניינו שהביא מפדן ארם, והיו חמשה אלפים וחמש מאות צאן, ועוד אמר המלאך ליעקב, לא נתת מעשר מכל, והלא יש לך בנים ולא עשרת אותם לי. מה עשה יעקב, הפריש ארבעה בכורות לארבע אמהות, ונשתיירו שמונה (בנים), התחיל משמעון וגמר בבנימין שבמעי אמו, ועוד התחיל משמעון וגמר בלוי ועלה לוי מעשר קדש לה', שנאמר העשירי יהיה קדש לה' (ויקרא כז, לב). ר' ישמעאל אומר כל הבכורות כשהן בשמירת העין חייבין להתעשר מעשר, ולא עשר יעקב אלא למפרע, התחיל מבנימין שבמעי אמו ועלה לוי קדש לה', ועליו הכתוב אומר העשירי יהיה קדש לה'. ירד מיכאל המלאך ונטל את לוי והעלהו לפני הקב"ה, אמר לפניו רבונו של עולם זה הוא גורלך וחלק מעשרך, ופשט הב"ה יד ימינו וברכו שיהיו בני לוי ובניו משרתים לפניו בארץ כמלאכי השרת בשמים. אמר מיכאל לפני הקב"ה רבון כל העולמים המשרתים למלך אינו נותן להם טרף מזונם, לפיכך נתן להם לבני לוי כל קדש שעלה לשמו, שנאמר אשי ה' ונחלתו יאכלון (דברים יח, א).). ועל כל אלו הוריד את השכינה מן הרקיע הרביעי לשלישי. אחרי כן באו דור הפלגה וחטאו בברכת ה', כמ"ש בב"ר פ' ל"ח. ודברים אחדים (בראשית יא, א.). שאמרו דברים חדים על ה' אלקינו ה' אחד, אמרו לא כל הימנו לבור לו את העליונים, בואו ונעשה מגדל ונשים ע"א בראשו וניתן חרב בידה ותהא נראית כאילו עושה עמו מלחמה ע"כ. ולכן נסתלקה שכינה לרקיע החמישי שהוא מעון שבו כתות כתות של מלאכי השרת שאומרות שירה לפני הב"ה, להפך ממה שעשו דור הפלגה שהתריסו כנגדו. וכנגדן בא קהת שנבחר מאחיו לשרת בקדש וכל בניו היו משוררים לעבודת בית אלקינו, אסף והימן וידותון שבאו מקהת, והוריד את השכינה מן השלישי לשני. אחריהם באו אנשי סדום רעים וחטאים (בראשית יג, יג.). רעים בגופם וחטאים בממונם, ובפרט שלא רצו לעשות צדקה ומשפט שהיו משקרים בדין, ובעבור זה נסתלקה השכינה לרקיע הששי שהוא מכון, שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד סופה וסערה, ומהם באו אש וגפרית על אנשי סדום, וכתיב והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן (בראשית יט, כח.). שכן שם במכון יש קיטור. ואיתא בחגיגה פ"ב (דף יב:), והני ברקיעא איתנהו בארעא איתנהו, דכתיב הללו את ה' מן הארץ וכו' (תהלים קמח, ז.). אש וברד שלג וקיטור וכו' (שם ח.). א"ר יהודה אמר רב עד שלא בא דוד הוו ברקיע, וכשבא דוד בקש עליהם רחמים והורידן לארץ ע"כ. כי הנה דוד היה עושה משפט וצדקה לכל עמו ותיקן חטא אנשי סדום. וכנגדן בא עמרם שהיה צדיק גמור והיה שופט את ישראל, כמ"ש בסוטה פ"א (דף יב.), תנא עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א, כב.), עמד וגירש את אשתו, עמדו כלם וגירשו נשותיהם, אמרה לו בתו אבא גזרתך קשה משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים וכו' עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו נשותיהם. וגם אשת עמרם ובתו היו המילדות שכתוב עליהן ותחיין את הילדים (שם יז.). שהיו מספקות להן מחיה וכסות, ובזה תקנו חטא סדום והורידו את השכינה מן השני לראשון. ואת אחרונים באו מצרים בימי אברהם והיו שטופים בזימה ובכל מיני תועבות, שכן כתוב כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו (ויקרא יח, ג.). ולכן פחד אברהם משרה שהיתה יפת מראה, ותוקח האשה בית פרעה (בראשית יב, טו.). ובזרמת סוסים זרמתם, וגרמו שנסתלקה שכינה לרקיע השביעי שהוא ערבות ששם שרפים וחיות ואופני הקדש וכסא הכבוד ומלך רם ונשא שוכן עליהם. כי כן כתוב ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך (דברים כג, טו.). וכנגדן בא משה ופירש מאשתו וקינא על הזנות, שהרג את המצרי שבא על שלומית בת דברי. ובקדושתו וזכותו הוריד את השכינה לארץ, וירד ה' על הר סיני (שמות יט, כ.). ולכן דייק המאמר בלישניה שלא אמר 'והוריד את השכינה מהרקיע השביעי לארץ' רק אמר 'והורידה מלמעלה למטה', כלומר שהיה כחו יפה להורידה מן השמים העליונים עד למטה לארץ. וזה במה שקבל תורה מסיני שצותה על העריות ואמרה קדושים תהיו וכו' (ויקרא יט, ב.).

הרי הוכחנו שעיקר שכינה בתחתונים, ולכן צוה ועשו לי מקדש (שמות כה, ח.). והוא מ"ש בהפטרה במלכים א' ז'. ותשלם כל המלאכה וכו' (מלכים א' ז, נא.). וכבר התחלנו בפירושה בפ' פקודי. ועתה נבאר מה שכתוב בה לעניננו שם בסי' ח'. ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג הוא החדש השביעי (מלכים א' ח, ב.). איתא בילקוט מלכים א' ו' (רמז קפ"ד.) ז"ל, ומשנעשה הבית בירח בול נעשה נעול י"ב חדש, והיו הכל ממלמלין על שלמה לומר לא בנה של בת שבע הוא, היאך הב"ה משרה שכינתו לתוך מעשה ידיו, והב"ה חשב לעכב שמחת בית המקדש בחדש שנולד בו אברהם בירח האיתנים, זה חדש תשרי שנולד בו אברהם, שנאמר משכיל לאיתן האזרחי (תהלים פט, א.). ע"כ. כי להיות שבית ראשון נבנה בזכות אברהם, רצה הב"ה לעכב את שמחת חנוך הבית לחדש שנולד בו אברהם, דהיינו תשרי כי אדה"ר נוצר בתשרי, ובא אברהם לתקן מה שקלקל אדה"ר, שלכך נקרא האדם הגדול בענקים (יהושע יד, טו.). ולכן נקרא ירח האיתנים הם תקיפי עלמא, לפי שלא שלט בהם יצה"ר, דהיינו שהם גברו עליו ולא הניחוהו לשלוט עליהם, ולכן נק' ירח האיתנים. ונלע"ד שאתני"ם גי' עם הכולל תק"ב כמנין שני האבות, ובזה יתורץ מה שנראה קשה מ"ש בירח שנולדו בו איתני עולם, שהרי יצחק נולד בפסח, ולכן פרש"י בפ"ק דר"ה (דף יא.), בתשרי נולדו אבות אברהם ויעקב. אך בזה מיושב שגם יצחק נכנס בכלל שניו עם האבות, שהרי בר"ה נגזרו חיי האדם, אם חרוצי' ימיו וכו' (איוב יד, ה.). וגם נלע"ד לומר שג"כ בו נולד יצחק לפי שנעקד בתשרי, אית דאמרי בר"ה. ואיתא בפר"א שביה"כ בשעת המנחה נעקד יצחק. ואיתא ג"כ שם פ' ל"א. ר' יהודה אומר כיון שהגיע החרב על צוארו פרחה ויצאה נשמתו של יצחק, כיון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים ואמר אל תשלח ידך אל הנער (בראשית כב, יב.), חזרה הנפש לגופו וכו', באותה שעה פתח ואמר בא"י מחיה המתים ע"כ. וא"כ שפיר מקרי שנולד יצחק ג"כ בתשרי, ואתי שפיר ירח האיתנים שנולדו בו איתני עולם שהם הג' אבות כלם. ובשביל זה אפשר ג"כ שהמתין לשמחת בה"מ בתשרי שבו היתה עקידת יצחק, שאז התקין הב"ה שני כבשים לעולה א' בשחרית וא' בין הערבים לזכור עקידת יצחק, כמ"ש בילקוט פ' וירא (רמז צ"ט.) ודוק. ונתן טעם הוא החדש השביעי, שיובן עם מ"ש בויקרא רבה פ' כ"ט. בחדש השביעי. ר' ברכיה הוה קרי ליה ירחא דשבועתא, שבו נשבע הב"ה לאברהם אבינו ע"ה, הה"ד בי נשבעתי נאם ה' (בראשית כב, טז.). מה צורך היה לשבועה, ר' ביבי בר אבא בשם ר' יוחנן אמר עמד אברהם בתפלה ותחנונים לפני הב"ה ואמר לפניו, רבש"ע גלוי וידוע לפניך בשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך (שם ב.). היה בלבי מה להשיבך והיה בלבי מה לאמר, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא, יב.). ועכשיו אתה אומר לי והעלהו שם לעולה (בראשית כב, ב.). אלא כשם שהיה לי מה להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השיבותיך כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו, כך כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים תהא מזכיר להם עקידת יצחק אביהם, ועומד מכסא דין לכסא רחמים וכו'. והנה הקשה בכח מה צורך היה לשבועה, ולא ראינו תירוץ על זה בדברי המ', ועוד שכפל דבריו היה בלבי מה להשיבך, והיה בלבי מה לאמר ולמה כן. ועוד קשה שאמר כשיהיו בניו של יצחק וכו'. ולמה לא אמר כשיהיו בני באים וכו'. אמנם בב"ר פ' כ"ו. א"ר אחא התחיל אברהם תמיה, אין הדברים הללו אלא דברים של תימה, אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע. חזרת ואמרת קח נא את בנך. ועכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער אתמהא. למדנו מזה כי שתי תמיהות היו לו לאברהם, א' על צווי העקידה. והב' למניעתו ממנה. ולכך שאל מה צורך היה לשבועה, והלא כלל גדול בידינו (שבת נה.), מעולם לא יצא מפי הב"ה דבר לטובה וחזר בו, כי לא איש אל ויכזב (במדבר כג, יט.). לזה השיב ר' ביבי עמד אברהם בתפלה ובתחנונים וכו'. כי לפי שרצה להשיב דברי קנטורין לפיכך הקדים בתפלה ובתחנונים, כמ"ש ידבר נא עבדך וכו' ואל יחר אפך בעבדך (בראשית מד, יח.). ואמר גלוי וידוע לפניך בשעה שאמרת לי קח נא וכו'. היה בלבי מה להשיבך. כי כבר אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע. ואם היית אומר קח נא את בנך, הייתי משיא אותו אשה קודם ולא היה לי מה להשיבך, אך באמרך קח נא, שר"ל תכף ומיד היה לי להשיבך אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשיו בלי איחור אתה אומר לי והעלהו שם לעולה. ועוד היה בלבי מה לאמר כשאמרת לי אל תשלח ידך אל הנער, הייתי יכול לומר שאתה עושה דבריך פלסתר, שאמרת קח נא את בנך ואח"כ חזרת בך. ודבר זה הזכירו ברמז ולא פירשו לכבודו ית' שלא יראה ח"ו כמתעתע. וכבשתי את יצרי ולא השיבותיך כחרש לא אשמע, כשאמרת אל תשלח ידך אל הנער, שהיה ממהר לשוחטו כמו שנזכיר. וכאלם לא יפתח פיו לומר מתחלה כשאמרת לי קח נא את בנך הלא אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע. כך כשיהיו בניו של יצחק וכו'. לפי שיצחק הוא מדת הדין הקשה, לכן תלה הדבר בו שיזכור עקדתו לבניו אחריו, ואמר לידי עבירות ומעשים רעים, כי העבירות נאמר על המחשבה שלכן אמר ידי עבירות, כי הידים של העבירה היא המחשבה שעל ידם בא לידי מעשה, ואע"פ שאין הב"ה מצרפה למעשה, מחשבה שעושה פירות מצטרפת למעשה. וזוהי מדה כנגד מדה, כי ודאי חשב אברהם לשוחטו ולא ס"ד שיחזור בו הב"ה ממה שצוהו, וכ"ש שעשה מעשה, ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח (בראשית כב, ט.). וכנגד זה תהא עומד מכסא דין לכסא רחמים וכו'. והוצרך לשבועה כמ"ש שם בילקוט פ' וירא ז"ל, ויאמר אברהם אברהם (שם יא.). מפני שהיה אברהם ממהר לשוחטו, א"ל אברהם מי אתה, א"ל מלאך, א"ל כשהב"ה אמר לי להקריב בעצמו אמר לי, ועכשיו אני מבקש שיאמר לי הוא, מיד פתח הב"ה הרקיע וא"ל בי נשבעתי וכו'. הרי שהוצרך לשבועה מפני שהיה ממהר לשחטו, וכל זה בחדש השביעי שבו נולד אברהם ונעקד יצחק כדלעיל, ודבר בעתו מה טוב.

נחזור לענין ההפטרה ה' אמר לשכון בערפל (מלכים א' ח, יב.). זהו שאמרנו שעיקר שכינה בתחתונים היתה, ולכן צוה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וזהו ה' אמר. ולכן בנה בניתי בית זבול לך, בנין בנוי בניתי, ואין זה אלא מכון לשבתך עולמים (שם יג.), כי כיון שנבחרה ירושלים אין השכינה שורה במקום אחד כנודע. וכבר פירשנו אלה הפסוקים בפ' פקודי ע"ש. ודברים אלו באו במזמור ע"ו הנהוג לאמרו בחג הסכות. נודע ביהודה אלקים בישראל גדול שמו (תהלים עו, ב.). ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון וכו' (שם ג.). הנה בירמיה ג'. כתוב ויאמר ה' אלי צדקה נפשה משובה ישראל מבוגדה יהודה (ירמיה ג, יא.). ופרש"י ז"ל, ישראל שהם ראשונים לקלקול ולא ראו פורענות ללמוד ממנו ולשוב קרויין משובה, יהודה שראה שגלו אלו ולא לקחה מוסר קרויה בוגדה ע"כ. ז"ש נודע ביהודה אלקים. שפורענותם גבר על ישראל, שבא עליהם במדת הדין על שראו פורענות ישראל ולא לקחו מוסר, אבל בישראל גדול שמו, הוא השם המיוחד בעל הרחמים. ועוד טעם אחר שכתבו בשם האר"י זלה"ה, כי ישראל שבשומרון לא היו בני תורה לפיכך לא גלו כי אם לפאה אחת, אך של יהודה שהיו בני תורה לכן נפוצו בד' כנפות הארץ. ז"ש נודע ביהודה אלקים. לפי שויהי בשלם סכו ומעונתו בציון. שהיו שערים המצויינים בהלכה, כי שם היתה סנהדרי גדולה יושבת בלשכת הגזית, ומציון תצא תורה, ולכן שמה שיבר רשפי קשת (תהלים עו, ד.). עוד יאמר ויהי בשלם סוכו. כמ"ש על זה במדרש שוחר טוב. א"ר ברכיה מתחלת בריתו של עולם עשה הב"ה סכה בירושלים, כביכול שהיה מתפלל בתוכה. ועוד יאמר נודע ביהודה אלקים על מלחמת גוג ומגוג שתהיה בחג הסכות כדלעיל, ואז נודע ביהודה אלקים, שיתקדש שמו בעולם, וזה יהיה כשיהיה בשלם סכו, שיבנה בה"מ ע"י ית' שלא יחרב עוד ומעונתו בציון. שמה שיבר רשפי קשת. כמ"ש וכתתו חרבותם לאיתים וכו' (ישעיה ב, ד.). ואז נאור אתה אדיר מהררי טרף (תהלים עו, ה.). כמ"ש ביחזקאל ל"ט. על הרי ישראל תפול אתה וכל אגפיך וכו' לעיט צפור כל כנף וחית השדה נתתיך לאכלה (יחזקאל לט, ד.). ולפי שכבר פירשנו כי ג' פעמים באו האומות בחיל עצום, הא' להפיל לאברהם בתוך כבשן האש, ואז אשתוללו אבירי לב (תהלים עו, ו.), שראו שנצול אברהם. נמו שנתם במפלת סנחריב, ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור (מלכים ב' יט, לה.). כי ישנו שנת עולם ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. מגערתך אלקי יעקב (תהלים עו, ז.), כמ"ש בפ' חלק (סנהדרין צה:), בחוטמו נשף להם ומתו. שמן האף בא הכעס והגערה, נרדם ורכב וסוס שהיו לפניו ית' כסוס ורכב אחד. וכל המזמור מובן בזה. עד כי חמת אדם תודך (תהלים עו, יא.). כמ"ש ע"פ אודך ה' כי אנפת בי (ישעיה יב, א.). כי יכירו וידעו כי לטובתם נפרע מהם בעה"ז כדי לנקותם ביום הדין, שאז כשארית חמות תחגור להנקם מן הגוים. נדרו ושלמו לה' אלקיכם (תהלים עו, יב.). כי הנה אמרו (נדרים ס:), כל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן. אמנם בעת צרה מותר לידור, וכן כשבא יצה"ר להחטיאו, כמ"ש על בועז (ילקוט שופטים ה', רמז נ"ח.), ליצרו נשבע. ז"ש נדרו ושלמו לה' אלקיכם. שמותר לידור ולקיים, כל סביביו הם הצדיקים יובילו שי למורא שלא ינצח אותם היצה"ר. א"נ כשמתיראים מן הצרה. אך לעתיד יבצור רוח נגידים (תהלים עו, יג.), יפקוד ה' על צבא המרום במרום. נורא למלכי ארץ על מלכי האדמה. עוד יאמר משמים השמעת דין וכו' (שם ט.). דאיתא בזהר פ' בראשית דף י' ב'. פתח ר"ש ואמר כל מאן דחדי באינון מועדיא ולא יהב חולקיה לקב"ה, ההוא רע עין שטן שונא אותו וקא מקטרג ליה וסליק ליה מעלמא, וכמה עקו על עקו מסבב ליה. חולקיה דקב"ה למחדי למסכני כפום מה דיכיל למעבד, בגין דקב"ה ביומיא אלין אתי למחמי לאינון מאנין תבירין דיליה ועאל עלייהו וחמי דלית להון למחדי ובכי עלייהו, סליק לעילא לחרבא עלמא, אתאן בני מתיבתא קמיה ואמרי רבון עלמא רחום וחנון אתקריאת, יתגלגלון רחמך על בנך, אמרי קמיה מלאכי עלאי רבון עלמא הא פלניא דאכיל ורוי ויכיל למעבד טיבו עם מסכני ולא יהיב לון מידי, אתא ההוא מקטרגא ותבע רשו ורדף אבתריה דההוא בר נש עכ"ל. ז"ש משמים השמעת דין. כשאין לעניים לאכול ולשמוח, ארץ יראה דבעי לחרבא עלמא, ושקטה בבא אליו בני מתיבתא ואמרי יתגלגלון רחמך על בנך. ואז בקום למשפט אלקים על אותו האיש דאכיל ורוי ולא יהיב מידי למסכני, ובזה להושיע כל ענוי ארץ סלה. שמרחם על השאר. ואז כי חמת אדם תודך, שכועס על אותו היחיד. ושארית חמות תחגור מכל העולם. אשר על כן נדרו ושלמו לה' אלקיכם, עשו צדקה בפרט בימי החג, יובילו שי למורא פן תצא כאיש חימה כנז'. וכן כתוב במזמור כ"ב. יראי ה' הללוהו כל זרע יעקב כבדוהו וגורו ממנו כל זרע ישראל. כי הנה בחג המצות צריך להלל ולשבח לעושה נפלאות גדולות אשר עשה עם אבותינו ביציאת מצרים. כל זרע יעקב כבדוהו ביום מתן תורתנו, שהכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, דיום מתן תורה הוא שניתנה לזרע יעקב ולא לאומות. וגורו ממנו כל זרע ישראל בחג הסכות, שעדין העולם עומד בדין עד שנמסרו הפתקים, ולכן אמר כל זרע ישראל, כמו כל האזרח בישראל ישבו בסכות (ויקרא כג, מב.). וכל כך למה, כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני. דאיתא בזהר פ' בלק קצ"ה א'. ומסכנא עביד תדיר קטטה בקב"ה, וקב"ה אצית ושמע מילוי, כיון דצלי צלותיה פתח כל כוי רקיעין וכל שאר צלותין דקא סלקין לעילא דחי לון ההוא מסכנא תביר לבא, דכתיב תפלה לעני כי יעטוף וגו'. ז"ש כי לא בזה אע"פ שתפלת יחיד אינה מתקבלת כ"כ כשל רבים, שלכן כתוב ולא בזה את תפלתם דוקא של רבים, אבל של יחיד לפעמים נבזת בעיניו, כמ"ש בזהר פ' ויחי דף רל"ד א'. עכ"ז תפלת העני הגם שהוא יחיד לא בזה, ולפי שלפעמים נותן הב"ה שאלתו של מי שמתפלל לפניו כדי שלא ירבה בתפלה כי היא משוקצת בעיניו, לכן בשל עני ולא שקץ ענות עני. ולא הסתיר פניו ממנו. כמ"ש שם בזהר, וקב"ה אמר יתעכבון כל צלותין וצלותא דא תיעול לגבאי, לא בעינא הכא בי דינא דידונון ביננא קמאי להוו תרעומין דיליה. זהו ולא הסתיר פניו ממנו ובשועו אליו שמע ולא ע"י בית דינו. ועוד שם, ולית בכל צלותין דעלמא דקב"ה אצית מיד כצלותא דמסכנא. ז"ש ובשועו אליו שמע תכף ומיד בלי איחור ועיכוב, והנה מצינו בפ' קרבנות ושיסע אותו בכנפיו לא יבדיל (ויקרא א, יז.). ופרש"י שם, והלא אין לך הדיוט שמריח ריח כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב יקריב, כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני. עוד שם, ונפש כי תקריב מנחה, לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה עני, אמר הב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו ע"כ. ז"ש כי לא בזה כלפי המנחה שהוא דבר מועט, אדרבא מקבלו בסבר פנים יפות ומעלה עליו כאילו הקריב נפשו, ולא שיקץ אפי' הכנפים של קרבן העני אעפ"י שנפשו של אדם קצה בהם, ובזה ולא הסתיר פניו ממנו וכו' כדלעיל.

ובזה נבא לביאור איזה פסוקים מפרשת היום שמלבד מה שכתבנו בזה בדרוש ליום ראשון, ששאלנו למה הכניס בין הדבקים אלה מועדי ה' וכו' מלבד שבתות ה' וכו' ע"ש. יאמר עוד לעניננו עם מ"ש בזהר פ' אמור דף ק"ג ב'. ת"ח בשעתא דב"נ יתיב במדורא דא, צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפא עליה מלעילא, ואברהם וחמשה צדיקייא ודוד מלכא שויין מדוריהון עמיה, הה"ד בסכות תשבו שבעת ימים (ויקרא כג, מב.). ובעי ב"נ למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהורין באושפיזין אלין דשריין עמיה. ועוד שם ק"ד א'. ועכ"ד בעי למחדי למסכני, מ"ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא. והנה שבעה צדיקים הנזכרים כאן כלם היו גדולים במצות הצדקה, שהרי אברהם כל ימיו עסק בצדקה וגמילות חסדים, ובפרט מה שעשה עם המלאכים, שלכן זכה וזיכה לבניו. יצחק כתוב בו ויזרע יצחק (בראשית כו, יב.). ופי' במדרש (ילקוט פ' תולדות, רמז קי"א.), שזרע צדקה לעניים. יעקב כתוב בו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כח, כב.). משה ואהרן זיכו לישראל במן ובאר כשמתה מרים שחזרה הבאר בזכות שניהם. יוסף כתיב בו הוא המשביר לכל עם הארץ (בראשית מב, ו.). ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו (בראשית מז, יב.). דוד ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו (שמואל ב' ח, טו.). ואלה הצדיקים באים עם השכינה לשרות בסכתנו. והטעם נראה לע"ד במ"ש בזהר חדש ריש פ' נח. שנשמות הצדיקי' המתים באים לסייע לעשות מצות. ופי' על זה הבא ליטהר מסייעין אותו (יומא לח:). וזה כמ"ש בשם האר"י זלה"ה, כי כל צדיק שהיה עוסק במצוה כשרואה אדם שגם הוא עוסק באותה מצוה מתעבר בו כדי לזכותו ולזכות גם הוא עמו, ולכן כתוב שם בזהר פ' אמור (דף ק"ד ע"א.), שכשאינו נותן חלק לאושפיזין מסתלקים ומקללים אותו, ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קב"ה חדי עמיה, ואברהם קרי עליה אז תתענג על ה' וכו' ע"ש (אמר רבי אלעזר (בגין כך) אורייתא לא אטרח עליה דבר נש יתיר אלא כמה דיכיל, דכתיב איש כמתנת ידו וגו' (דברים טז). ולא לימא איניש אכול ואשבע וארווי בקדמיתא ומה דישתאר אתן למסכני, אלא רישא דכלא דאושפיזין הוא, ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קודשא בריך הוא חדי עמיה, ואברהם קרי עליה אז תתענג על ה' וגו' (ישעיה נח). ויצחק קארי עליה כל כלי יוצר עליך לא יצלח (ישעיה נד). אמר רבי שמעון האי דוד מלכא אמר ליה בגין דכל זיינין דמלכא, וקרבין דמלכא בידוי דדוד אתפקדו, אבל יצחק קאמר גבור בארץ יהיה זרעו וגו', הון ועושר וגו' (תהלים קיב). יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך וגו' (ישעיה נח). שאר צדיקייא אמרי ונחך ה' תמיד והשביע וגו' (ישעיה נח). דוד מלכא אמר כל כלי יוצר עליך לא יצלח (ישעיה נד). דהא הוא על כל זייני עלמא אתפקד. זכאה חולקיה דבר נש דזכי לכל האי. זכאה חולקיהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים וגו' (ישעיה ס).). ובזה באים פסוקי הפ' על נכון, שאחרי שפי' כל המועדות ובפרט את חג הסכות הזה, ואמר ז' ימים תקריבו אשה לה'. חזר וכלל אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה'. כלומר אם תרצו שיהיו מועדי ה' שיהיה לו חפץ בהם ולא חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, צריך שתקריבו אשה לה', והוא מ"ש עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח (משלי כא, ג.). וגם שתעסקו בתורה כאשר פירשנו בדרושים אחרים. מלבד שבתות ה'. שגם הם ניתנו לעסוק בתורה. ומלבד מתנותיכם איש כמתנת ידו וכו'. אך בט"ו יום לחדש השביעי, שזה יצא מכלל כל המועדים בענין הצדקה שצריך ליתן חלק לאושפיזין, וזהו תחוגו את חג ה' שבעת ימים, אלו הז' אושפיזין שבאים לסוכתנו וצריך ליתן חלק לעניים כי הוא חלקם. וז"ש בתהלים סי' ס"ח. וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה, הצדיקים אלו ז' אושפיזין שישמחו יעלצו לפני אלקים בחג הסכות הזה, ואם הם שמחים בחלקם הניתן להם, וישישו אחרים בשמחה, שמברכים את האדם הנותן צדקה לעניים. ויאמר עוד עם מאי דאיתא בפ"ק דמ"ק (דף ט.), וילכו לאהליהם (מלכים א' ח, סו.). שהלכו ומצאו נשותיהן בטהרה, שמחים שנהנו מזיו שכינה, וטוב לב, שכל א' וא' נתעברה אשתו מבן זכר. ובזה מובן והלכת לאהליך. דהיל"ל והלכת לדרכך אלא אין אהלו אלא אשתו, שילכו ויימצאו נשותיהן בטהרה וילדו זכרים. ז"ש וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים בלכתם לרגל, וזהו לפני אלקים. כדכתיב יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך. וישישו בשמחה שילכו לאהלים שמחים וטובי לב כנ"ל, כי הנה למצוא נשיהם בטהרה היא שמחה, כדכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שה"ש ג, יא.), וילדו זכרים, וכתיב יולד לך בן זכר שמח שמחהו (ירמיה כ, טו.), וגם וישישו בשמחה שנהנו מזיו שכינה, ושמחת עולם על ראשם. ובמ' שהקדמנו. דאיתא בסוכה פ"ד (דף מה:), ופרש"י איסור לחג, אגודה לחג, בעבותים בהמות עבות ושמנות ע"כ. ונלע"ד שיובן עם מ"ש רש"י ז"ל סוף פ' ראה, ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך (דברים טז, יא.). ארבע שלי כנגד ארבע שלך, בנך ובתך ועבדך ואמתך, אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך ע"כ. וקשה שהרי הם חמשה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך. אך הכונה כי הב"ה הוא בעל הבית והד' שלו הם הלוי והגר והיתום והאלמנה. והם כנגד הבעל הבית עצמו התחתון והד' שלו בנך ובתך ועבדך ואמתך. והשתא אתי שפיר ד' שלי כנגד ד' שלך, והבעל הבית עצמו הוא כנגד הבעל הבית העליון ית' שמו. והנה הבעל הבית עם הד' שלו הם אגודה אחת, כמ"ש ואגודתו על ארץ יסדה (עמוס ט, ו.). כמ"ש הר"ב במשנה ו' פ"ג דאבות, שהאדם אוגד בידו אחת שהם חמש אצבעות, וכלל ה' אצבעות שביד קרויין אגודה ע"כ. ז"ש כל העושה איסור לחג, דהיינו אגודה שאוגד את הד' שלו ית', עם שלו לשמחם באכילה ושתייה, מע"ה כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן. כמ"ש שגדולה צדקה יותר מכל הקרבנות. עוד איתא בפ"ק דב"ב (דף י.), דרש ר' דוסתאי בר ינאי בא וראה שלא כמדת הב"ה מדת ב"ו, אדם מביא דורון גדול למלך ספק מקבלין אותו ממנו ספק אין מקבלין אותו ממנו, ואת"ל מקבלין אותו ממנו ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה פני המלך, והב"ה אינו כן אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה, שנ' אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך (תהלים יז, טו.) ע"כ. וקשה אם הוא דורון גדול למה לא יקבלוהו, ועוד כיון שאמר ספק מקבלין וכו' די, ולמה הוצרך לומר עוד ספק אין מקבלין. אמנם הוקשה לר' דוסתאי פי' אני בצדק אחזה פניך דהוא כפול, דמאי אשבעה בהקיץ תמונתך. ולזה פי' כי להקריב דורון למלך צריך שיהיה הדורון הגון וראוי, וגם שיהיה המביאו אדם נכבד וראוי לבא אל שער המלך. ז"ש מדת ב"ו 'אדם', דהיינו אדם גדול, שכן אדם הוא הגדול שבשם איש, וגם מביא דורון גדול לפי הראוי. ועכ"ז ספק מקבלין אותו ממנו כי שמא אינו ראוי כל כך לפי גדולת המלך הגם שבעיניך נראה גדול. ועוד אף שיהיה גדול מאד ספק אין מקבלין אותו ממנו דוקא, כי אין המלך מחשיבו לקבל הדורון מיד המביאו רק שיביאנו שר וגדול לפניו, ואת"ל מקבלין אותו ממנו, כי הדורון גדול וגם המביאו הוא אדם חשוב, ספק רואה פני המלך כי לא יחפוץ להראות לו מפני גדולתו. והב"ה אינו כן משני הצדדין, כי אדם כל דהו נותן פרוטה לעני דבר מועט וזוכה ומקבל פני שכינה. וזהו פי' הכתוב אני בצדק אחזה פניך. כלומר אני שאני ב"ו ואיני כדאי ליכנס בהיכל המלך עכ"ז בצדקה שאני עושה אחזה פניך. ואף שהוא דבר מועט אשבעה בהקיץ תמונתך. ולכן אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם, להראות לפניו ית' שלש פעמים בשנה, יראה כל זכורך. לאתויי כל א' מישראל קטון או גדול שם הוא להקביל פני שכינה. כי זה דרכו ית' להיות דירתו בתחתונים. ולהניח את העליונים, ויושב בסתר עליון במעון גנים. חפץ למען צדקו בבני אדם המהוגנים. מינים ממינים שונים. הוא ברחמיו יגן עלינו מראש פתנים. וממים הזדונים, וישיב שבותינו כימים הראשונים ויחדש ימינו כקדמונים. ב"ב אמן. בילא"ו.