דרוש ז' לחג הפסח

ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם (שמות יב, מב).

תנן (פ"ה דזבחים): הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואינו נאכל אלא למנוייו ואינו נאכל אלא צלי ע"כ.

ישעיה הנביא והוא המתנבא נחמות לישראל אמר בסי' כ"ו. כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה כן היינו מפניך ה'. וקשה למה אמר בלשון עתיד דבר שמעשים בכל יום, והיל"ל כמו הרה קרבה ללדת חלה וזועקת בחבליה. האמנם זה בא ללמד כי הגם שיודעים ישראל כי הגאולה תבא להם בחבלי משיח ובצער גדול, עכ"ז הם מיחלים ומצפים מתי תבא אליהם, וזה כמו אשה הרה שיודעת שלידתה בצער, עכ"ז חשקה ותאותה שיבא זמן לידתה, וזהו כמו הרה תקריב ללדת, שבפיה מלא לאמר הלואי תקריב ללדת, הגם שיודעת שתחיל תזעק בחבליה, עכ"ז מי יתן ויבא זמן לידתה ושיבאו לה חבלי יולדה. כן היינו מפניך ה'. שגם אנחנו נחלה פני אל יקרב זמן פדותנו, הגם שנחיל נזעק מפני חבלי יולדה שיבאו לנו חבלי משיח ודומיהם. ודא עקא כי כמה פעמים הרינו חלנו שכמה הרפתקי עדו עלינו, ועכ"ז כמו ילדנו רוח, שלא נגאלנו ישועות בל נעשה ארץ. כי אע"פ שבאו לנו ישועות מבבל וממדי ומיון, עכ"ז לא היו גאולות שלימות, לפי שהיה אחריהן גלות כי חזרנו להשתעבד ולא זכינו להיות ארץ ישראל קנויה לנו, כי עדין אנו ובנינו משועבדים היינו למלכיות. ובל יפלו יושבי תבל. כי לא נעשה כלה בכל האומות כמו שיהיה לעתיד, כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכו'. עוד יובן היטב עם מאי דאיתא במדרש חזית ע"פ שחורה אני ונאוה (שיר השירים א, ה). רבי ברכיה בשם ר"ש בר נחמני אמר נמשלו ישראל כנקבה, מה נקבה זו נוטלת עישור נכסים מאביה ויוצאה, כך ירשו ישראל ארץ שבעה עממים שהוא עישור שבעים אומות, ועל ידי שירשו כנקבה אמרו שירה בלשון נקבה, שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'. אבל לעתיד לבא הן עתידין לירש כזכר היורש לכל נכסי אביו, הה"ד מפאת קדמה עד פאת ימה וכו'. והן אומרים בלשון זכר, שנאמר שירו לה' שיר חדש וכו'. ז"ש כמו הרה תקריב ללדת וכו'. שאנו כנקבה לפי שישועות בל נעשה ארץ. שלא קנינו כל ארץ ע' אומות רק עשורם כנקבה הנוטלת עישור נכסים, ויהיה נעשה מלשון ואת הנפש אשר עשו בחרן. שעדין לא קנינו כל הארץ הראויה לנו שהיא ארץ שבעים אומות, שתתרחב ותתפשט ארץ ישראל בכל העולם (ילקוט ישעיה תקג). ובל יפלו כל יושבי תבל. וזה לא יהיה עד כי יחיו מתיך נבלתי יקומון. וכבר פירשנו פסוק זה במקום אחר יע"ש.

ויובנו בזה פסוקי ישעיהו סי' מ"ו. זכרו זאת והתאוששו השיבו פושעים על לב, דאיתא בזהר פרשת תשא קפ"ח ב' ז"ל, אלמלא כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כתיבין באורייתא, לא הוו יכלין למיקם ולמסבל גלותא, אבל אזלין לבי מדרשות פתחין ספרין וחמאן כל אינון טבאן דקא מחכאן דאבטח לון קב"ה עלייהו ומתנחמין בגלותיהון. וכ"כ באיכה רבתי ע"פ זאת אשיב אל לבי. ז"ל, כך אומות העולם מונין את ישראל ואומרים להם אלקיכם הסתיר פניו מכם, והם בוכין ומתאנחין, וכיון שנכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין בתורה ומוצאין שכתוב ופניתי אליכם וכו'. והן מתנחמין למחר כשיבא קץ הגאולה א"ל הב"ה לישראל, בני אני תמה מכם היאך המתנתם לי כל אותן השנים, והן אומרין רבש"ע אלולי תורתך שנתת לנו כבר אבדונו האומות, לכך נאמר זאת אשיב אל לבי. ואין זאת אלא תורה וכו'. וזש"ה לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי. וגם ידוייק אז בגלות מצרים, שכן אמרו (שמות רבה פ' ה'.), מלמד שהיו בידן מגילות שהיו משתעשעין בהן משבת לשבת לומר שהב"ה גואלן. וזהו מה שכתוב לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני. לי קוו רשעים לאבדני. באמרם אלקיכם הסתיר פניו מכם, ואני עדותיך אתבונן. שאני מתנחם בקראי בתורה ורואה כי לכל תכלה ראיתי קץ. ז"ש זכרו זאת היא התורה, והתאוששו שתתחזקו כלפי האומות, ואליהם תאמרו השיבו פושעים על לב כי אנכי ואין עוד וכו' ולא איש אל ויכזב. זכרו ראשונות מעולם, מה שעשה לאבותנו במצרים. מגיד מראשית אחרית, כי יציאת מצרים היא סימן למה שיהיה באחרית הימים. ומקדם אשר לא נעשו, שכן אמר לאברהם והראה לו את המלכיות, כי אינו כמלך בשר ודם שעושה מעשהו בסתר פן יודע ולא יעלה בידו. האומר עצתי תקום וכל חפצי אעשה. אין דבר נסתר ממנו ואין אדם יוכל להסתר מפניו. קורא ממזרח עיט. הוא מ"ש וירד העיט על הפגרים. זהו דוד המלך ע"ה והוא יהיה משיח. מארץ מרחק איש עצתי. וכתיב עצתו כלפי מ"ש שאברהם בירר לו את המלכיות והב"ה הסכים על ידו.

ובמכילתא פרשת בשלח איתא ז"ל ע"פ אז ישיר משה. כל השירות כולן קרויות בלשון נקבה, כשם שהנקבה יולדת, כך התשועות שעברו היו אחריהן שעבוד, אבל התשועה העתידה להיות אין אחריה שעבוד לכך קרויה בלשון זכר, שנאמר שאלו נא וראו אם יולד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו. שכשם שהזכר אינו יולד כך התשועה העתידה לבא לא יהא אחריה שעבוד, שנאמר ישראל נושע בה' תשועת עולמים ע"כ. הכוונה דאיתא בילקוט ראובני פרשת בשלח ע"פ כי את אשר ראיתם את מצרים היום וכו'. כי כל גאולה לא היתה שלימה כי עדין נשארו שם ניצוצי קדושה. אבל גאולת מצרים היתה שלימה וינצלו את מצרים. כמצולה שאין בה דגים שלא נשאר שם שום נצוץ קדושה יע"ש. בזה מובן מאמרנו כי להיות שנשארו נצוצות קדושה שצריך להיות עוד בגלות לקבצם, לכן הנם כנקבה שחוזרת וטוענת ויולדת, אבל לעתיד שכבר קבצו כל הנצוצות ולא נשאר עוד שום נצוץ לאסוף, נמשלו לזכר שאינו טוען עוד. והוא מ"ש בירמיה ל'. ואלה הדברים אשר דבר ה' אל ישראל ואל יהודה, שמדבר לעתיד שיחזרו יהודה וישראל להיות גוי א' בארץ ולא יחצו עוד לשתי ממלכות. כי כה אמר ה' קול חרדה שמענו לשעבר פחד ואין שלום, שהיו הצרות ולא היתה גאולה שלימה, ומפני זה שאלו נא וראו אם יולד זכר, מתי יבא בעת שתהיה גאולה שלימה כזכר שיולד ואינו טוען. וזה הסימן מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה, מרוב הצרות שיהיו בחבלי משיח, ונהפכו כל פנים לירקון, ברעב ובצמא ובחוסר כל. הוי כי גדול היום ההוא מאין כמוהו, שלא היה כן בשאר גאולות לפי שאז ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע תשועת עולמים. והוא מ"ש בפרק חלק, א"ר יוחנן אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו, שנאמר כי יבא כנהר צר רוח ה' נוססה בו. וכתיב ובא לציון גואל. וכ"כ שם בסי' ל"א עד מתי תתחמקון הבת השובבה. פי' הרד"ק ז"ל תהיי מסובבת לכאן ולכאן. ולדרכנו יבא היטב שרוצה לומר שיסובבו בגליות, גלות אחר גלות לקבץ נדחי ישראל. אך עתה כי ברא ה' חדשה בארץ. שהגאולה העתידה לא יהיה אחריה גלות רק נקבה תסובב גבר. שפרש"י ז"ל נקבה תסובב להיות גבר, שהגאולה העתידה תהיה כזכר שאינו טוען ומוליד, כי כבר נתבררו כל נצוצי קדושה.

ובתהלים מזמור פ'. רועה ישראל האזינה, זהו כנגד המשכן שהיה במדבר, שעליו נאמר אתם צאן ואני רועה שיושב חדש כאן וחדש כאן. נוהג כצאן יוסף במשכן שילה שהיה בחלקו של יוסף, ואחר כך יושב הכרובים הופיעה. שבאו לירושלים והיא היתה נחלה שלא זזה משם שכינה, וזהו יושב הכרובים לשון עכבה כמו ותשבו בקדש. לפני אפרים שבחלקו משכן שילה ובית המקדש בחלקו של בנימין. ומנשה שהיה גם הוא בדגל אפרים ששם שכינה במערב. עוררה את גבורתך. ומנשה שהיה גם הוא בדגל אפרים ששם שכינה במערב. עוררה את גבורתך. כי דניאל לא אמר גבור לפי שגוים משעבדים בבניו, אך לעתיד עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו. ואמר ולכה בלשון נקבה, וגם לישועתה עם ת' שהוא סימן לנקבה, לפי שהיו בגלות בבל ומשם יצאו ואח"כ חזרו כנקבה היולדת וטוענת מהטעם הנ"ל. אלקים השיבנו. כאן לא אמר צבאות לפי שחטאו בנשים נכריות, מה שאין כן במצרים שלא נמצא א' מהן פרוץ ערוה, ולכך נאמר יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים. והאר פניך עם ו'. כי מעצמם לא היו ראויים להגאל. רק כי יצטרף עמהם קנאת ה' צבאות על שמו הגדול המחולל בגוים, ויאר פניו אליהם ויחנם. אלקים צבאות השיבנו. כיון שאז היו ישראל זכאים ומוסרים עצמן על קדוש ה', ולכן אמר צבאות כמ"ש במדרש חזית, תמתי ביון שהיו כיונה תמה שמכרת את בת זוגה, וגם כי היה המקדש בנוי ועכ"ז והאר פניך, שלפי שאז נזכר עון העגל, שלכן היו אומרים כתבו לכם על קרן השור וכו'. הוצרך גם כן לזכור את שמו הגדול, ויושיעם למען שמו והיה אחריה גלות. אך לעתיד ה' אלקים צבאות השיבנו. שאז יהיה השם שלם והכסא שלם. האר פניך ונושעה תשועת עולמים. וכתוב עוד שם, גפן ממצרים תסיע. שיובן עם מ"ש בזהר שמות דף ג' ב', זכאין אינון ישראל דאע"ג דהוו בגלותא דמצרים אסתמרו מנדה ובת אל נכר ומקטול זרעה ואשתדלו בפריה ורביה. וסימן לזה גפ"ן, גויה פריה ורביה נדה. ובזכות זה גפן ממצרים תסיע, וכשאינם נזהרים באלה שולט בהם נג"ף, אותיות דדין כאותיות דדין. אך לעתיד ופקוד גפן זאת. שלא יחטאו עוד. והוא מ"ש שר המשקים בחלומו ליוסף, והנה גפן לפני. שנמשלו ישראל לגפן בעבור שלא חטאו באלה. והוא מ"ש בשיר השירים ד'. גן נעול אחותי כלה. זהו מנידה, שכן בימי נדותן היו נועלין פתחיהן שלא להזדווג לבעליהן, וקראו גן לפי מה שאמרו בענין הנדה, כשושנה אדומה ראיתי גן נעול אלו הזכרים שנשמרו מבת אל נכר ולא נמצא א' מהן פרוץ ערוה. שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב. מעין חתום שלא הפילו עבורן, ככתוב שם בזהר ובזכות אלו שלחיך פרדס רימונים. שנשתלחו משם ובאו לא"י.

ובזה נבא לביאור מ' ז"ל בפרק קמא דברכות, תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם. אמרו לו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו ע"כ. וקשה למה לא הביא מפסוקי ירמיה הקודמים בסי' י"ו. לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה. ולמה הביא הפסוקים הכתובים בסי' כ"ג המאוחרים. אמנם איתא בכתובות פ"ד (נב.), הביאו הרי"ף ז"ל, ת"ר נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה, פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה. רשב"ג אומר אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. ופרש"י רצה אינו פודה, דלא תקינו בה רבנן אלא חד פדיון ע"כ. וכתבו התוספות ור"ח פי' דרצה אינו פודה יותר מכדי דמיה אבל כדי דמיה פודה. וכתב ב"י בטור א"ה סי' ע"ח בשם הרא"ש דמסתבר כפירוש רש"י. ועוד כתב שם בשם הרא"ש שהרמ"ה פסק כת"ק דהלכה כרבים. ומתניתין דאין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן וכו' איירי בשאר שבויים אבל אשתו כגופו, וכמו שאדם יכול לפדות עצמו בכל ממונו אשתו נמי, כיון דחייב לפדותה מתנאי כתובה כמי שיש לה ממון דמי וכן מסתבר עכ"ל. והנה תקנו חז"ל פרקונה תחת פירות נכסי מלוג שאוכל הבעל כמ"ש שם הרי"ף ז"ל. כיוצא בזה נשבע הב"ה לאבות העולם לתת להם ולזרעם את ארץ ישראל, ככתוב בפרשת לך לך כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. ובפרשת תולדות אמר ליצחק, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. וליעקב נאמר בפרשת ויצא, הארץ אשר שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. ואמרו ז"ל שקיפל כל ארץ ישראל תחתיו. ובפרשת וארא כתוב, והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותם לכם מורשה. וא"כ הויא לה ארץ ישראל נכסי מלוג שירשו מאביהם, ואיתא בטור א"ה סי' פ"ה ז"ל, וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו, בין קרקע בין מטלטלין קנתה ואין הבעל אוכל פירות, והני מילי כשנתן לה אחר הנשואין, אבל אם נתן לה קודם הנשואין כיון שנשאה הוי כשאר נכסי מלוג שאוכל הפירות ע"כ. ונודע שבשעת מתן תורה נתקדשו ישראל לו ית', כמ"ש וקדשתם היום ומחר. ואז"ל חתונין היו שם. א"כ א"י היתה להם מורשה קודם, והב"ה שהוא הבעל אוכל פירות. ומה המה אלו הפירות, נלע"ד שהוא מ"ש בפרשת קרח, ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי וכו' כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים וכו'. כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה וכו'. כי הכהנים משלחן גבוה קא זכו, וא"כ כיון שהב"ה נוטל פירות א"י דהיינו תרומות ומעשרות, וזיכה אותם לכהנים וללויים חייב לפדותם כמו שאמרנו שפרקונה תחת פירות נכסי מלוג שלה. ואעפ"י שכשהיו ישראל במצרים עדיין לא ניתנה תורה שבה נצטוו בתרומות ומעשרות, עכ"ז מצינו שהאבות קיימו תרומות ומעשרות, באברהם כתיב ויתן לו מעשר מכל. ביצחק ויזרע יצחק וכו'. ואז"ל אומד זה למעשרות היה, וכן יעקב אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. וכבר פירשנו בכ"מ ענינים אלו. ואפשר לומר שלכן אבותינו הקדושים נזהרו באלו, כדי שיבא זמן דחס רחמנא עלן וליפרוקינן. והשתא אתינן לפי הברייתא, כי הנה ישראל שהם כמו אשתו של הב"ה נשבו מפרעה במצרים ששלט בהם ושעבדם תחת ידו ולא רצה לשלחם, עד שהוצרך הב"ה לשלוח עליו עשר מכות, והוא מ"ש והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה. והוא מ"ש בויקרא רבה פ' ב'. הבן יקיר לי אפרים. אמר הב"ה, ישראל ביוקר עומדין לי. ר' אבא אמר אילו ביקש פרעה משקל כל א' וא' מישראל אבנים טובות ומרגליות לא הייתי נותן לו, ר' יצחק אמר והלא בדמים נטלן, משפחות משפחות של כנים, משפחות משפחות של ערוב, אין אלו דמים, הוי ביוקר ישראל עומדין לי ע"כ. וזה על פי שאמרנו כי הגם שבשאר שבויים אין פודין יותר מכדי דמיהן, באשתו דכגופו דמיא יכול לפדותה בכל ממון שבעולם, וזהו הבן יקיר לי אפרים. אך אין זה אלא מצד החסד לא מן הדין, כיון שהלכה כרשב"ג שאמר אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן, וגם הרמ"ה דפסק כת"ק רצה אינו פודה, דלא תקינו לה אלא חד פדיון כרש"י ז"ל, דהכי מסתבר. ולכן עלינו לשבח לאדון הכל שעשה עמנו חסד לפדותנו מיד פרעה מלך מצרים, ולכן נזכרה יציאת מצרים כמה פעמים. שפדאנו משם ביותר מהראוי ביד חזקה ובזרוע נטויה. ולא זו בלבד אלא שגאלנו משאר גליות מה שלא היה חייב, דלא תקינו אלא חד פדיון. על כל אלה אמר בן זומא לחכמים, וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, דבשלמא בימים האלה ובזמן הזה אנו מזכירים יציאת מצרים להודות לה' על החסד הגדול ההוא, ואף שגאלנו מבבל וממדי ומיון שלא היו גאולות שלימות, לא נמנענו מלהזכיר יציאת מצרים, אך לימות המשיח שתהיה גאולה שלימה מה לנו להזכיר יציאת מצרים, כיון דקים לן בדרבה מינה שהיא הגאולה העתידה. ולזה מביא ראיה מן הכתוב בירמיה כ"ג. שמדבר בגאולה של עתיד, ששם נאמר הנה ימים באים נאם ה' והקימותי לדוד צמח צדיק וגו'. בימיו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח וכו'. לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם. דהיינו אשר העלה מבבל שעלו בימי עזרא, ואשר הביא משאר גליות, ואמר ולא יאמרו שהוא כמו צווי לישראל שלא יזכירו יציאת מצרים לעתיד לבא. ואמר את זרע בית ישראל, להורות על מ"ש בפ"ח דפסחים (פז:), לא הגלה הב"ה את ישראל לבין אומות העולם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר וזרעתיה לי בארץ וכו'. לכן אמר ואשר הביא את זרע בית ישראל, דהיינו הגרים שנתוספו עליהם, כאדם הזורע סאה להכניס ממנה כמה כורין. אך בסימן י"ו מדבר על גאולת בבל בלבד, כמ"ש שם והטלתי אתכם מעל הארץ הזאת על הארץ אשר לא ידעתם אתם ואבותיכם וכו'. ואח"כ כתיב לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. לא אמר כאן ולא יאמרו, כי עדין מזכירים יציאת מצרים, אך אמר ולא יאמר. כלומר מן הדין היה שלא יאמר ולא יזכר יציאת מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון, לא אמר כאן ואשר הביא כי לא על שעבוד מלכיות מדבר, כי עדין היו משועבדים למדי ופרס ואח"כ גלו ליון. ועוד לא אמר את זרע בית ישראל רק את בני ישראל, כי בגאולות שעברו לא נתוספו עליהם גרים רק היתה הגאולה לישראל לבד, ולכן עדין מזכירים יציאת מצרים. לא כן בסי' כ"ג שמדבר לימות המשיח, שאז לא יאמרו וכו'. אמרו לו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה וכו'. חכמים סבירא להו כפי' ר"ח דרצה אינו פודה יותר מדמיה, אבל כדי דמיה פודה ג"כ בשאר פעמים. ולכן סבירא להו כי אף לעתיד צריך להזכיר יציאת מצרים, שכן גם בשאר פעמים הוי כיציאת מצרים שפדאה יותר מדמיה. האמנם תהא שעבוד מלכיות עיקר, לפי שבשאר פעמים הוא חסד גדול מה שאין כן בפעם ראשונה שחייב לפדותה, ולכן יציאת מצרים טפל לו. ולכן מן הכתוב עצמו נראין דבריהם, ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כלומר מארץ מצרים בלבד, רק אשר העלה ואשר הביא. אשר העלה ממצרים, כדכתיב כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים. ואשר הביא מארץ צפונה זה שעבוד מלכיות. וא"כ חכמים מביאין ראיה מהכתוב עצמו של בן זומא שלא תעקר יציאת מצרים ממקומה רק שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו ודוק. והעיקר דבן זומא ס"ל כתנא קמא, פעם ראשונה אפילו עד עשרה בדמיה, ולכן יציאת מצרים היתה בחיוב, וחכמים ס"ל כרשב"ג דאין פודין לעולם יותר מכדי דמיהן, ולכן מזכירין יציאת מצרים לעתיד לבא וכו'.

עוד יפורש המ' הנ"ל עם מה שכתב הרב המגיה בטור א"ה סי' ע"ח סעיף ו' ז"ל, שבויה שנאסרה אף לבעלה ישראל שחוששין שמא נבעלה ברצון, אין בעלה חייב לפדותה ע"כ. הנה כי כן אבותינו במצרים לא שמרו בריתם מתחלה, שכן דרשו ותמלא הארץ אותם (שמות א, ז). שהפרו ברית מילה. עיין בשמות רבה פ' א' (ויקם מלך חדש. רבנן פתחין פתחא להאי קרא, בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם (הושע ה, ז). ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים, מכאן אתה למד שמשה מלן ביציאתן ממצרים, וכיון שעשו כן, הפך הקדוש ברוך הוא האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן לשנאה, שנאמר הפך לבם לשנא עמו להתנכל בעבדיו  (תהלים קה, כה). לקיים מה שנאמר עתה יאכלם חדש את חלקיהם.). אך בצאתם מלו עצמן, שכן כתוב ואומר לך בדמייך חיי (יחזקאל טז, ו). ולכן מזכירין יציאת מצרים, שאף שלא היה חייב לפדותם מהטעם הנזכר, בחסדו הוא גאלם. אך בבבל שנשאו נשים נכריות, לא היה חייב עוד לפדותם, כי בשלמא במצרים עשו תשובה, לא כן בבבל, שלכן לא היתה ביאה שניה כביאה ראשונה מפני שגרם החטא. ולכן צריך להזכיר יציאת מצרים גם בפעם הזאת. אך לעתיד שתהיה גאולה שלימה, נאמר שאין להזכיר יציאת מצרים רק להזכיר החסד הגדול שגאלם מבבל ומשאר ארצות בחסדו הגדול לא מצד זכותם. לכן אמרו חכמים שגם באותו הזמן לא תעקר יציאת מצרים ממקומה וכו'. ולזה כתוב במזמור ק"ז. יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר, זה פרעה. ועוד ומארצות קבצם וכו'. שהצילם משאר המלכיות, ועל כלם יודו לשמו ית'. ובמזמור קל"ו. ויפרקנו מצרינו. הגם שמן הדין לא היה חייב לפדותנו אלא פעם ראשונה, עכ"ז הוא ברוב חסדו ויפרקנו מצרינו כמה פעמים. כי לעולם חסדו לא מצד הדין.

ובמכילתא פ' קדש לי כל בכור, אמר להם בן זומא, עתידים ישראל שלא להזכיר יציאת מצרים לעתיד לבא, שנאמר לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את ישראל ממצרים כי אם חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ צפון (ירמיה טז, יד). ר' נתן אומר אשר העלה ואשר הביא (ירמיה כג, ח). שמזכירים יציאת מצרים לעתיד לבא. ומנין שאומרים בא"י אלקינו ואלקי אבותינו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, שנאמר ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל וגו' (שמות ג, טו). ומנין שהן מברכין על המזון, שנאמר ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח, י). זו ברכה ראשונה. על הארץ זו ברכה שניה. הטובה זו ירושלים, שנאמר ההר הטוב הזה והלבנון. אשר נתן לך שגמלם כל טוב. ר' חייא בר נחמני אמר משום ר' ישמעאל הרי הוא אומר ואכלת ושבעת מה זה מחוסר. אשר נתן לך, בין מדה טובה למדת פורענות. אין לי אלא ברכת המזון שהוא טעון ברכה לאחריו. לפניו מנין, היה ר' ישמעאל אומר ק"ו מה כשאכל לשובע טעון ברכה, כשהוא תאב לא כל שכן. המאמר הזה כלו מקשה דפתח בכד ומסיים בחבית, דברים שלכאורה אין להם שייכות זה עם זה, אשר על כן צריך להקדים כי שם במכילתא איתא ז"ל, ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וכו'. אין לי אלא שמזכירים יציאת מצרים, בלילות מנין, שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות כדברי בן זומא. וחכמים אומרים ימי חייך בעה"ז, כל ימי חייך להביא לימות המשיח ע"כ. לכן אמר בן זומא לחכמים, אתם אומרים כל ימי חייך להביא לימות המשיח, והלא עתידים ישראל שלא להזכיר יציאת מצרים לעתיד לבא, שנאמר וכו'. הביא מפסוקי ירמיה שבסי' י"ו להיותם ראשונים. ואע"פ שאמרנו שנראה שנאמרו על גלות בבל בלבד, מכאן ראיה שלא תזכר יציאת מצרים לעתיד כלל, שהרי נאמר אשר העלה את ישראל מארץ צפון. דהיינו בבל בלבד, וכל שכן שלעתיד לא תזכר כלל. ור' נתן ס"ל כחכמים שמזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, ולכן אמר אשר העלה ואשר הביא. דהיינו כמו שפירשנו אשר העלה ממצרים ואשר הביא משאר ארצות, ומשם ראיה שמזכירין יציאת מצרים לעתיד לבא. ולפי שהרגיש ר' נתן שאין זו ראיה מספקת, לפי שיכול לפרש אשר העלה מבבל, כי בבל היתה עמוקה כאשר חכמים הגידו. ואשר הביא משאר ארצות, וא"כ לעולם אימא לך שאין מזכירין יציאת מצרים לעתיד לבא. לכן אמר ומנין שאומרים בא"י וכו'. וזה יובן עם מ"ש בפ"ז דבבא מציעא (פה:), אליהו הוה שכיח במתיבתא דר', יומא חד ריש ירחא הוה, נגה ליה ולא אתא, א"ל מאי טעמא נגה לי' למר, א"ל אדאוקימנא לאברהם ומשי ידיה ומצלי ומגנינא ליה, וכן ליצחק וכן ליעקב, ולוקמינהו בהדי הדדי, סברי תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיחא בלא זמניה ע"כ. ובמגלה עמוקות אופן רל"ח איתא, שאמר הב"ה למשה, אנכי האל אלקי אביך אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, ואמר בכל א' אלקי, שצריך להקים כל א' בפני עצמו, שאילו היו כלם יחד הוה מייתי משיח בלא זמניה, ולכן בקש משה אתה החלות להראות ג' אבות, כל א' וא' בפני עצמו, אעברה נא לארץ ישראל ושם יהיו ביחד וכו'. השיבו הב"ה רב לך. אם תכלול ג' אבות ביחד נפישי ברחמי ואתי משיחא בלא זמניה, או יאמר כבר הקמת ג' אבות ביחד והבאת הגאולה בלא זמנה בשעת יציאת מצרים, שנאמר ויוציאך בפניו בכחו הגדול. כמ"ש בזהר לכן אל תוסף דבר אלי עוד, דיקא כמו שעשית מתחלה ביציאתך ממצרים שהבאתי הגאולה בלא זמנה עכ"ל. ולכאורה דבריו סותרים זה את זה, שתחלה אמר שא"ל הב"ה למשה להקים כל א' בפני עצמו, ואח"כ אמר כבר הקמת ג' אבות ביחד. ונלע"ד שזה יובן עם מ"ש בדרוש לפרשת שמות ע"פ וארד להצילו מיד מצרים (שמות ג, ח). שכונתו ית' היתה שישבו ישראל במצרים ת' שנה למרק כל הגליות ולא יצטרכו עוד לגלות, אך כשראה שלא יכלו עוד לסבול תוקף השעבוד, אמר ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי וכו'. לכן מתחלה הזכיר ג' אבות כל א' בפני עצמו, כדי שלא יביאו הגאולה קודם זמנה. אך אני רואה שאין כחם יפה לסבול עוד שעבוד קשה, ולכן צריך להביא הגאולה קודם תשלום הת' שנה, וצריך א"כ להקים הג' אבות כדי דתקפי ברחמי ויביאו הגאולה קודם זמנה. ובזה מתורצים דברי בעל מגלה עמוקות בישוב נכון. ויש לי ראיה נכוחה מכל זה בכתובים שם בפרשת שמות, שתחלה כתוב ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם וכו'. לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלקי אבותיכם נראה אלי אלקי אברהם אלקי יצחק ויעקב לאמר פקוד פקדתי אתכם וכו'. שיובן לדרכנו כי תחלה עלה במחשבה לפניו שיתארך הגלות עד תום ת' שנה, וכשתהיה הגאולה בזמנה אין צריך שיקומו האבות רק אחד אחד, ולכן אמר אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב. אך עתה שאצטרך לגאלם קודם הזמן, לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלקי אבותיכם נראה אלי. כי ברחמים יעורר לגאול אתכם עכשיו אף שלא שלמו ת' שנה, ולפיכך צריך להקים האבות שלשתם יחד, וזהו אלקי אברהם יצחק ויעקב לאמר. יען כי פקוד פקדתי אתכם. ויבא היטב עם מ"ש הרמ"ע זלה"ה, כי פקוד גימטריא קץ, והם הם השנים שחסרו מן ת' שנה, כמ"ש שהב"ה מחשב את הקץ. דהיינו מניין פקוד חסרתי מן הזמן, והיינו פקדתי מלשון ולא נפקד ממנו איש. ולרמוז זה צום ולקחתם אגודת אזוב. שאין אגודה פחות משלשה, כדתנן מצות אזוב שלשה קלחים. לרמוז שיהיו הג' אבות באגודה אחת, להביא הגאולה קודם זמנה, וזהו שאמרו ז"ל והגעתם אל המשקוף זה אברהם, ואל שתי המזוזות יצחק ויעקב. ועם זה יובנו איזה פסוקים בפרשת ואתחנן, או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי. שפירשו רז"ל הללו עע"א והללו עע"א וא"כ למה נגאלו, ומשיב אתה הראת לדעת שהיה זה במתן תורה, מן השמים השמיעך וכו'. ובזכות זה נגאלו. כי כן א"ל למשה כששאל באיזה זכות יגאלו ישראל, והשיב לו בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. ובאיזה אופן היתה הגאולה קודם זמנה, לכן פירש ותחת כי אהב את אבותיך. שקמו שלשתם יחד והרבו רחמים, וזהו ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים. שלכן אמר בלשון יחיד, לפי שקמו שלשתם יחד. ועיין בזהר פרשת בשלח דף נ"ג א' (דבר אחר, וירא ישראל את היד הגדולה וגו', האי קרא לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה. בקדמיתא וירא ישראל, ובתר וייראו העם את יי'. אלא אמר רבי יהודה, ההוא סבא דנחת עם בנוי בגלותא וסביל עליה גלותא, ואעיל לבנוי בגלותא, הוא ממש חמא כל אינון נוקמין וכל גבוראן דעבד קודשא בריך הוא במצרים, הדא הוא דכתיב וירא ישראל. ישראל ממש. ואמר רבי יהודה, סליק קודשא בריך הוא להאי סבא ואמר ליה, קום חמי בניך דנפקין מגו עמא תקיפא, קום חמי גבורן דעבדית בגין בניך במצרים. והיינו דאמר רבי ייסא, בשעתא דנטלי ישראל לנחתא בגלותא דמצרים, דחילו ואימתא תקיפא נפל עלוי. אמר ליה קודשא בריך הוא ליעקב, אמאי את דחיל, אל תירא מרדה מצרימה (בראשית מו). ממה דכתיב אל תירא, משמע דחילו הוה דחיל. אמר ליה כי לגוי גדול אשימך שם. אמר ליה, דחילנא די ישיצון בני. אמר ליה, אנכי ארד עמך מצרימה. אמר ליה תו דחילנא דלא אזכי לאתקברא ביני אבהתי ולא אחמי פורקנא דבני וגבוראן דתעביד להו. אמר ליה, ואנכי אעלך גם עלה, אעלך לאתקברא בקברי אבהתך. גם עלה, למחמי פורקנא דברך וגבוראן דאעביד להו. וההוא יומא דנפקו ישראל ממצרים, סליק ליה קודשא בריך הוא ליעקב ואמר ליה, קום חמי בפורקנא דברך, דכמה חילין וגבוראן עבדית להו, ויעקב הוה תמן וחמא כלא, הדא הוא דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה. ר' יצחק אמר מהכא, ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים (דברים ד). מאי בפניו. בפניו דא יעקב דאעיל לכלהו תמן. רבי חזקיה אמר, ויוציאך בפניו, בפניו דא אברהם. דכתיב, ויפול אברהם על פניו (בראשית יז). תא חזי, אברהם אמר, הלבן מאה שנה יולד וגו', אמר ליה קודשא בריך הוא, חייך, את תחמי כמה אכלוסין וכמה חיילין דיפקון ממך. בשעתא דנפקו ישראל ממצרים כל אינון שבטין, כל אינון רבוון, סליק קודשא בריך הוא לאברהם וחמא לון, הדא הוא דכתיב ויוציאך בפניו. רבי אבא אמר כלהו אבהתא אזדמנו תמן בכל ההוא פורקנא. הדא הוא דכתיב ויוציאך בפניו. מאי בפניו אלין אבהתא. רבי אלעזר אמר, ויוציאך בפניו דא יעקב. בכחו דא יצחק. הגדול דא אברהם. אמר רבי שמעון, וכן בגיניהון דאבהתא אזדמן פורקנא תדיר לישראל, דכתיב וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור (ויקרא כו). אבהתא תינח, מהו והארץ אזכור. אלא לאכללא עמהון דוד מלכא, דאיהו רתיכא באבהתא ואינון מתערין פורקנא תדיר לישראל.).

ואחרי כל אלה הראיות אלו הם דברי ר' נתן שמזכירים יציאת מצרים לימות המשיח, שהרי יציאת מצרים היתה קודם זמנה, אף על פי שמתחלה עלה במחשבה לפניו ית' שישבו במצרים ת' שנה, והראיה מפסוק ויאמר עוד אלקים אל משה אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב. וכן בתפלותינו אנו אומרים אלקינו ואלקי אבותינו, שרוצה לומר שלשתם יחד ואח"כ אלקי אברהם וכו' כל א' לבדו, לפי שגם הגאולה העתידה תהיה או בעתה או אחישנה. שאם יזכו ישראל יקדים לגאלם בתשובה ומע"ט. ואם לא יזכו תהיה בעתה. וכן היה ביציאת מצרים שנגאלו קודם זמנם. לכן מטעם זה צריך לזכור יציאת מצרים גם לימות המשיח, בעבור כימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות. ולפי שעדין יקשה, ומי יאמר שתבא הגאולה קודם זמנה כאשר היתה ביציאת מצרים, ואם תהיה בזמנה מה לנו להזכיר יציאת מצרים שלא תדמה אליה כלל. לכן חזר ואמר ומנין שהן מברכין על המזון וכו'. דאיתא בפרק שלשה שאכלו (ברכות מח:), הובא בטור או"ח סי' קפ"ז. אמר רב נחמן משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן. יהושע תיקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ. דוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר וכו'. ושם סי' קפ"ח אמר עוד, ולאו למימרא שלא בירכו אותה עד שבא דוד ושלמה, דהא דריש להו כלהו מקרא, אלא הם תקנו המטבע לפי מה שניתוסף טובה לישראל ע"כ. זכינו לדין שאנו מברכין כל ד' ברכות אע"ג דבטל הטעם, כי מה לנו לומר ברכת הזן שתיקן משה על המן כיון שבהכנסם לארץ לא היה עוד מן. וכן ברכת הארץ עתה שאנו גולים ממנה. וכל שכן הטוב והמטיב שנתקנה על הרוגי ביתר שכבר עבר זמנה. מזה הכריח ר' נתן שמזכירים יציאת מצרים אף לימות המשיח, שהרי גם אנחנו נודה את ה' על החסדים שעשה עם אבותינו הגם שאינן בזמן הזה. ומביא ראיה מהכתוב ואכלת ושבעת וברכת זו ברכה ראשונה, לפי שנתקנה על המן שהיה בו כדי שביעה, שכן כתוב במכילתא פרשת בשלח ע"פ ובבקר היתה שכבת הטל (שמות טז, יג) ז"ל, כסוסים נתפטמו ישראל באותה שעה, נאמר כאן לאכלה, ונאמר להלן לחם אבירים אכל איש צידה שלח להם לשובע. ועוד שם וימודו בעומר. אמרו אכל כשיעור הזה הרי הוא בריא ומבורך. על הארץ זו ברכה שניה שתקנה יהושע כשנכנסו לארץ. הטובה זו ירושלים, שנאמר ההר הטוב הזה והלבנון. זו ברכה שלישית שתקנו דוד ושלמה על ירושלים ועל בית המקדש. אשר נתן לך שגמלם כל טוב, זו ברכת הטוב והמטיב שתקנוה על הרוגי ביתר, הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה. ויובן עם מ"ש בירושלמי, כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל ואין עתידה לחזור עד שיבא בן דוד, ולכך סמכוה אצל בונה ירושלים. ר' חייא בר נחמני אמר משום ר' ישמעאל, הרי הוא אומר ואכלת ושבעת, מה זה מחוסר אשר נתן לך, בין מידה טובה למדת פורענות. הכונה דאיתא התם בפרק שלשה שאכלו, ר' אומר ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן, על הארץ זו ברכת הארץ, הטובה זו בונה ירושלים, הטוב והמטיב ביבנה תקנוה, אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין, תלמוד לומר אשר נתן לך, משנתן לך ע"כ. כי כיון שהטוב והמטיב ביבנה תקנוה אין צורך מהכתוב, ולכן דרש אשר נתן לך משנתן לך, דהיינו ברכה ראשונה. וזהו שאמר ר' נתן שגמלם כל טוב שלכן צריך לברך בראשונה. ור' חייא אמר ואכלת ושבעת מה זה מחוסר, כלומר כשהכתוב אמר ואכלת ושבעת די בזה ללמוד על ברכה ראשונה, שהרי לקמן אמר רבי ישמעאל, ק"ו מה כשאכל לשובע טעון ברכה כשהוא תאב לא כל שכן. ז"ש כאן ר' חייא משום ר' ישמעאל כשהוא אומר ואכלת ושבעת מה הפסוק מחוסר, כי מזה נלמוד לברכה ראשונה מק"ו ולא צריך קרא, לכן אשר נתן לך צריך ללמד על הרוגי ביתר, וז"ש בין מדה טובה למדת פורענות, שכיון שהקדוש ב"ה נתן לך מדת פורענות צריך לקבולינהו בשמחה. ומכל אלה נפקא לן שמזכירין יציאת מצרים לעתיד לבא.

עוד יש אתנו רמז נכון ע"ד מ"ש בעל העקדה בסוף שער מ"ב ע"פ ולא יאמר עוד חי ה' וכולי. שהגאולה העתידה תהיה נפלאת וגדולה מגאולת מצרים בג' עיקרים גדולים. הא' שבמצרים לא הראה גבורתו רק על המצריים לבד, אך לעתיד לכל העולם, שכלם יכירו וידעו כי מלכותו בכל משלה. הב' על עוצם אמתתו ונאמנותו, כי מעשה מצרים היה עם הבנים הקרובים אל האבות אשר נשבע להם בו, ומי יודע אם לדורות האחרונים ישכח בריתו ונאמנותו. אך לעתיד יוודע בגוים כי הוא נאמן בבריתו ושומר הברית והחסד. והג' כי במצרים לא נתברר כל כך עוצם השגחתו, כי מעצמם ירדו למצרים ולא הורידם השי"ת לעונש עון אשר חטא. אך הגלות האחרון נודע שהיה על עונש מעשיהם הרעים, כמו שנתפרסם על ידי הנביאים כלם וכשנרצה עונם גאלם. באלו יפורש מזמור צ"ח. מזמור שירו לה' שיר חדש, שכבר פירשנו למעלה שלכן הוא לשון זכר, לפי שמדבר על הגאולה העתידה שתהיה כזכר שאינו מוליד, כי לא ישארו עוד נצוצי קדושה ולכן אין אחריה גלות, ולכן שירו לה' שיר חדש. וזה כי נפלאות עשה במצרים, האמנם לא בזכותן של ישראל כי לא היה בידם מצות שיגאלו, רק הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו, דוקא הושיעה לו, שכביכול לו היתה הגאולה. והזכיר ב' זכיות, הא' מתן תורה שעל זה אמר הושיעה לו ימינו, כדכתיב מימינו אש דת למו. וזרוע קדשו זה בית המקדש שהוא א' מהדברים שעליו העולם עומד. וכתוב מעונה אלקי קדם. כמו למעון אלקי קדם זה בית המקדש של מעלה. ומתחת הוא בית המקדש של מטה הם זרועות עולם, ובזכותם נגאלו ישראל ממצרים. וכ"כ במכילתא נהלת בעזך. בזכות התורה שהן עתידין לקבל, שנאמר ה' עוז לעמו יתן. אל נוה קדשך בזכות בית המקדש שהן עתידין לבנות. אך לעתיד הודיע ה' ישועתו, שיהא גלוי לכל העמים שיושיע ה' את עמו. לעיני הגוים גילה צדקתו ולא לעיני מצרים לבד. ועל השנית זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל, שאעפ"י שלימים רחוקים הוא ניבא עכ"ז זכר מה שנשבע לאבות, כי לא יטוש ה' את עמו. והזכיר בו הג' תקוות שזכרנו בדרוש לפרשת בא. זכר חסדו זו תקות החסד, ואמונתו זו תקות ההבטחה, ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו זו תקוה הכבוד, שיתנו כבוד לשמו שגאל ה' את עמו. הדבר הזה נראה לו לבן זומא שאין מזכירין יציאת מצרים לעתיד לבא, וחכמים אומרים שתהא שעבוד מלכיות עיקר אך לעולם יזכרו יציאת מצרים ג"כ, לפי שגם אז היתה גאולה שלימה. וגם מטעם השני זכר חסדו ואמונתו גם ביציאת מצרים בעבור זכות אבות, והוא שאומרים אלקינו ואלקי אבותינו. ועל ההשגחה שתתפרסם לעתיד גם בזמן שעבר נודעה גדולתו יתברך, שכן בברכת המזון אנו מזכירין הטוב והמטיב, שהעניש להרוגי ביתר ולבסוף ריחם עליהם.

הכל כאשר לכל נרמז במה ששנינו בפ"ה דזבחים, והוא המ' שהקדמנו, וקשה למה נקט לכלהו בלשון שלילה, דהיה לו לומר הפסח נאכל בלילה וכן כלם. ועוד דיאמר בכולל הפסח אינו נאכל אלא עד חצות הלילה צלי ולמנוייו. אמנם כשיצאו ישראל ממצרים לא יצאו אלא ביום, כדכתיב ממחרת הפסח יצאו ישראל וכו'. ולכן צום אל תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. וא"כ היה ראוי לפסח ליאכל ביום זכר ליציאת מצרים. ועוד בזבחים פ"ה, ואינו נאכל אלא עד חצות. מאן תנא ראב"ע הוא, דתניא ראב"ע אומר נאמר כאן בלילה הזה. ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה. מה כאן עד חצות אף להלן עד חצות, א"ל ר"ע והלא כבר נאמר ואכלתם אותו בחפזון. עד שעת חפזון, א"כ מה תלמוד לומר בלילה הזה, שיכול יהא ככל הקדשים ונאכלים ביום, תלמוד לומר בלילה, בלילה יהא נאכל ואינו נאכל ביום ע"כ. הרי שראוי היה לאוכלו ביום אלולי קרא, וכן להיות זמנו עד שעת חפזון דהיינו כשיצאו ביום. לכן אמר בלשון שלילה, אינו נאכל אלא בלילה, אף שהסברה נותנת שיאכל ביום, ואינו נאכל אלא עד חצות, לאפוקי מדר"ע דאמר עד שעת חפזון. ואינו נאכל אלא למנוייו. כי הסברא נותנת שיהא נאכל לכל אדם כשלמים, שכן פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי, ומותר פסח קרב שלמים כדאיתא בפ"א דזבחים. ובפסחים פ"ה (סא.), במכסת (שמות יב, ד). שישחטנו למנוייו, אבל אם שחטו שלא למנוייו, שומע אני שיהיה כשר, תלמוד לומר איש לפי אכלו תכוסו. שינה עליו הכתוב לפסול. הרי שאם לא שינה עליו הכתוב הייתי אומר שיהיה כשר שלא למנוייו ואינו נאכל אלא צלי, משום דתנן בפרק י' דזבחים, ובכלן הכהנים רשאים לשנות באכילתן לאכלן צלויים שלוקים ומבושלים. לכן אמר בלשון שלילה ואינו נאכל אלא צלי. ועדין צריכין אנו להבין אמרי בינה במשנה זו, וזה במ"ש בשמות רבה סוף פ' י"ח. בעה"ז נעשה להם נס בלילה, שהיה נס עובר, אבל לעתיד לבא הלילה נעשה יום, שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה וכו'. כאור שברא הב"ה בתחלה. וצריך להבין מ' זה דלאו רישיה סיפיה, דכשם שהתחיל בעה"ז נעשה להם נס בלילה, כך היה לו לומר בסוף אבל לעתיד לבא נעשה להם נס ביום. אך אחר סמוך למ' זה איתא התם, אמר הב"ה סימן זה יהא בידכם, ביום שעשיתי לכם תשועה ובאותו הלילה הוו יודעים שאני גואלכם, ואם לאו אל תאמינו שלא קרבה העת ע"כ. הנה כי כן להיות שגם לעתיד תהיה הגאולה באותו לילה, אמנם אותו הלילה יהיה יום, לכן נקט העיקר אבל לעתיד לבא הלילה נעשה יום, דהיינו שישוב האור הראשון לאיתנו, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, דהיינו שבעת ימי בראשית. אך יקשה לזה מה שאמר בזהר פרשת בא דף ל"ח א', ותנא נהיר ליליא כיומא דתקופה דתמוז וחמא כל עמא דינוי דקודשא בריך הוא, הה"ד ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה. שגם ביציאת מצרים הלילה נעשה יום. ואפשר לומר עם מ"ש ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם. וכתוב בזהר פרשת בא דף ל"ח ב', שליל הוא חצי הראשון, ולילה הוא חצי האחרון. ובמכילתא ליל שמורים הוא לה' (שמות יב, מב). בו נגאלו ובו עתידין להגאל, שנאמר הוא הלילה הזה לה'. הרי שליל שהוא חצי הראשון בו נגאלו ממצרים. והחצי השני שנקראת לילה בו עתידין להגאל, וא"כ מ"ש דנהיר ליליא הוא אחר חצות, רמז למה שיהיה לעתיד, אך בחצי הראשון לא היה כך, ולכן ליל בלא ה' רמז ליציאת מצרים, אך לילה בה' רומז שיגאלו מה' גאולות, מצרים, בבל, מדי, יון, אדום.

ובזה נתרץ מה שיקשה כי בכמה מקומות במדרש נראה שישראל מלו באותו הלילה. והלא מילה אף שלא בזמנה אינה אלא ביום, כדפסק בטור י"ד סי' רס"ב יע"ש. אך במה שאמרנו אתי שפיר, כי אותו הלילה נחשבת ליום בשביל ששימש האור הראשון שהיום והלילה שוין וכלהו אקרו יום. ועוד יש תירוץ נכון במאי דאיתא בפרק הערל (יבמות עב.), משוך ונולד כשהוא מהול וגר שנתגייר כשהוא מהול וכו' אינן נמולין אלא ביום. ר"א בר שמעון אמר בזמנו אין נמולין אלא ביום שלא בזמנו נמולין ביום ובלילה ע"כ. ולכן במצרים שהיתה שעת הדחק עשו כראב"ש. והנה מכל זה למדנו דשפיר קאמר הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות. לפי שהנסים שנעשו במצרים היו עד חצות הלילה ולא ביום. ולפי שעדין נשארו נצוצי קדושה בשאר גליות, כי רק במצרים וינצלו את מצרים. ולכן אנו אומרים בתפלת ערבית, ויוצא ישראל עמו מתוכם לחירות עולם. מתוכם דווקא, אך לא מתוך כל האומות. לכן אמר ואינו נאכל אלא למנוייו. דהיינו אותם הנצוצות שנתקנו ביציאת מצרים, אך לעתיד לבא אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה'. ואינו נאכל אלא צלי. להורות על החפזון, שיצאו כי גבר עליהם הקטרוג וכבר נכנסו במ"ט שערי טומאה. לא כן לעתיד לבא, שכן כתוב בישעיה נ"ב. כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון. כי אם יזכו אחישנה ואז אף שתהיה מוקדמת לא תצאו בחפזון, כי אין שם קטרוג ואף אם תהיה בעתה ובמנוסה לא תלכון, שלכן בראשונה אמר תצאו קודם הזמן ובשנייה לא תלכון שהיא ההליכה בזמנה. כי הולך לפניכם ה' אם תזכו לעורר את הרחמים בזכות תשובה ומע"ט, על דרך והלך לפניך צדקך. ומאסיפכם אלקי ישראל. כי בא עת לחננה כי בא מועד, ומן הדין יש לו לגאלם. וינטלם וינשאם כל ימי עולם. ונזכה ונראה בבנין ההיכל והאולם. ב"ב אמן. בילא"ו.