דרוש ל"ג לסכות יום שני

אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון (ויקרא כג, לט).

במדרש (ילקוט פ' פנחס, רמז תשפ"ב): אמר ר' פנחס בן חמא שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג כנגד שבעים אומות שישבו בשלוה, וכן היה ר' ברכיה מחשבן. ביום הראשון שלש עשרה ובשביעי שבעה הרי עשרים. ביום השני שנים עשר ובששי שמנה הרי עשרים. ביום השלישי אחד עשר ובחמישי תשעה הרי עשרים. וביום הרביעי עשרה הרי שבעים ע"כ.

יפליא החסד והרחמים המרחם על הבריות אף על הבעלי חיים, כדרגסינן בפ"ז דב"מ (דף פה.), אמר רבי חביבין יסורין, קביל עליה תליסר שני, שית בצמירתא ושבע בצפדינא וכו', ואפ"ה יסורי דראב"ש עדיפי מדרבי, דאילו ראב"ש מאהבה באו ומאהבה הלכו, דרבי ע"י מעשה באו וע"י מעשה הלכו. ע"י מעשה באו מאי היא, דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי, א"ל זיל לכך נוצרת, אמרי הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין. ע"י מעשה הלכו, יומא חד הוה קא כנישא אמתיה דרבי ביתא, הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו, אמר לה שבקינהו כתיב ורחמיו על כל מעשיו, אמרי הואיל ומרחם רחימן נרחם עליה ע"כ. וקשה שאם הוא קבלם מעצמו כמ"ש קביל עליה תליסר שני, איך אמר אח"כ ע"י מעשה באו וכו'. ולמה באו ע"י עגל והלכו ע"י בני חולדה, כי ודאי לא נפלו הדברים במקרה. ובס' חכמת שלמה כתוב ז"ל, לא נראה לפרש שהוא קבל עליו יסורין י"ג שנים אלא הוא קבל עליו יסורין בסתם, והשם ית' הביא עליו יסורין אחר המעשה והיו עליו י"ג שנה עד המעשה האחר ודוק עכ"ל. אמנם אין הלשון סובל פי' זה, שהרי כתוב להדיא קביל עליה. ובס' תורת חיים כתב ז"ל, אע"ג דבסמוך קאמר דיסורי דרבי ע"י מעשה באו, שמא מעיקרא כי קביל עליה תליסר שני, לא אתו עד אחר זמן ע"י מעשה, ולא הלכו להם עד ההוא עובדא דבני כרכושתא, וטעם שקבל עליו יסורין עד י"ג שנים, לפי שקבל עליו יסורין של אהב"ה שכן עולה עכ"ל. וגם זה אין הלשון סובלו כנ"ל דבהדיא קאמר דיסורי דראב"ש עדיפי מדרבי, דאילו ראב"ש מאהבה באו וכו', מכלל דרבי לאו מאהבה אתו. לפיכך נלע"ד למצוא תירוץ נכון מדברי רש"י ז"ל שכתב ז"ל, חביבין יסורין. שראה שהועילו יסורין של ר"א שלא שלטה בו רימה עכ"ל. הרי מזה שיסורי רבי לא היו מאהבה כשל ראב"ש, כי הוא קבלם מאהבה שמא חטא להמית איזה צדיק כשמינוהו להמית הגנבים (ב"מ פג:), ולכן היו יסורין של אהבה שלא היה בהם ביטול תורה ותפלה, שבלילה היה אומר אחי ורעי באו, ובבקר אחי ורעי לכו. שקראם אחים ורעים מאהבתו עליהם. וז"ש בישעיה ל"ח. שויתי עד בקר כארי כן ישבר כל עצמותי (ישעיה לח, יג.). שהיה מקבל יסורין כל הלילה עד בקר. מיום עד לילה תשלימני. אך כל היום עד הלילה היה יושב בשלום שהיו הולכין היסורין מעליו כדי שלא יבטל תורה ותפלה, אך של רבי היו כדי שלא תשלוט בו רימה ולא מאהבת היסורין, וקבל עליו י"ג שנים כנגד י"ג שנים משנולד עד היותו בן י"ג שאינו בר עונשין, כי כבר כתבנו במ"א (חלק א' דרוש נ"א לפ' האזינו והפטרה.), שזהו שנאמר ודע כי על כל אלה יביאך אלקים במשפט (קהלת יא, ט.). שאע"פ שאינו נענש עליהם אז עכ"ז אחר שהגדיל יבא במשפט עליהם ג"כ. והיו שית בצמירתא. פרש"י אבן שבמקום קטנים. כי אפשר שבפגם הקרי שאין אדם ניצול הימנו, ובפרט כשהיה קטן עד י"ג שנה בא לידי כך ולכן לקה בחולי זה. או שבא לתקן איזה נצוץ שחטא בזה, ולכן היה נזהר מאד בזה, שכן אמרו שנק' קדוש לפי שלא הביט במלתו מימיו. ושבע בצפדינא הוא חולי שבתוך הפה, והערוך פי' חולי השיניים, שמא פגם במאכל בשגגה. ולתקן כל זה אמר ע"י מעשה באו דההוא עגלא וכו'. כי כבר פי' במקומו (אבות עולם -  פרק ג' משנה ד'.) מ"ש טוב ארוחת ירק וכו' משור אבוס ושנאה בו (משלי טו, יז.). כי לפעמים מתגלגל בב"ח מי שצריך תיקון, וצריך לכוין מאד לתקנו, ולכן ע"ה אסור לאכול בשר (פסחים מט:). ואפשר שאותו העגל עדין לא הגיע זמנו כי עדין לא סבל הזמן הראוי להיות כך, ולכן בא בכנפי בגדו של רבי והוה בכי, כדי שירחם עליו ולא ישחטוהו עדין, והוא דחפו וא"ל לכך נוצרת, ולכן באו עליו יסורין, כי כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים (שבת קנא:). וההפך בהפך. והטעם כי כיון שהוא קבל עליו יסורין כדי שלא תשלוט בו רימה, ותנן (מסכת אבות פרק ב' משנה ח'.), מרבה בשר מרבה רימה. וא"כ היה לו להציל העגל שלא ישחוט ויאכל בשרו, שלא להביא האוכל מבשרו לידי רימה. וחשש ג"כ בצפדינא חולי השיניים, מפני שגרם שיאכלו בשרו של עגל, וכשנשלמו הי"ג שנה שקבל עליו לכפר על י"ג שנה שבקטנותו בא לידו מעשה של בני החולדה, דאיתא בירושלמי דשבת פרק י"ד (ירושלמי שבת פרק יד הלכה א, דף עד:), למה מושל כל באי עולם לחולדה, מה חולדה זו גוררת ומנחת ואינה יודעת למי מנחת, כך כל באי עולם גוררין ומניחין ואינן יודעים למי מניחין. וגם במ' שוחר טוב דורש כל יושבי חלד (תהלים מט, ב.). על הרשעים שמעלים חלודה בגהינם. ולכן אמר רבי ורחמיו על כל מעשיו והלכו להם.

אלה הם דברי המזמור שנוהגים לומר בכמה קהלות הקדש בחג הסכות הזה, והוא בתהלים סי' מ"ב. למנצח משכיל לבני קרח (תהלים מב. א.). כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים (שם ב.). צמאה נפשי לאלקים לאל חי מתי אבא ואראה פני אלקים (שם ג.). הנה אמרו בני קרח המזמור הזה, הם המבשרים לגאולה העתידה כדי שיהא תיקון לקרח אביהם שאז יעלה משאול כנודע. ובילקוט (ילקוט תהלים מ"ב, רמז תשמ"א.) איתא ז"ל, מהו על אפיקי מים, האילה היא חסידה שבחיות, ובזמן שהחיות צמאות מתכנסות אצל האילה והיא חופרת ומכנסת קרניה בקרקע ועורגת להב"ה, וקורע לה את התהום והמים עולין לה ע"כ. המשל הזה יכון מאד על ישראל, שהם חסידה שבחיות המשולות לחיות היער אלו האומות, קדמיתא כאריה וכו' (דניאל ז, ד.). ובזמן שהם צמאות לקבל שפע הוא החג הזה לה' שכבר יצא דינם בר"ה, ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשבע. הם יודעין שאין אומה כישראל שיודעין לרצות את בוראם, ולכן בזמן הבית היו מקריבין ע' פרים בחג הסכות הזה לכפר על ע' אומות ולהביא עליהם שפע שבע רצון. והיא אומרת ממעמקים קראתיך ה'. שהם משפילים עצמם לפני בוראם לחתור חתירה תחת כסא הכבוד לקבלם בתשובה, ומכנסת קרניה בקרקע הם זכות אבות שעומדים על ישראל להחזיק תוקפם ונצחונם, וכמ"ש במדרש שוחר טוב מזמור ע"ה. תרוממנה קרנות צדיק (תהלים עה, יא.). עשר קרנות הן שנתן הב"ה לישראל, קרן אברהם יצחק וכו' ע"ש (עשר קרנות הן שנתן הקב"ה לישראל. קרן אברהם, שנאמר אשירה נא לידידי. קרן בן שמן. קרן יצחק, הנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו. וקרנו של משה, שנאמר כי קרן עור פני משה. קרן של נבואה, שנאמר ותתפלל חנה ותאמר רמה קרני. וקרנה של תורה, שנאמר וקרנים מידו לו. וקרנה של כהונה, שנאמר וקרנו תרום בכבוד. וקרן לוייה, שנאמר כל אלה בנים להימן להרים קרן. וקרן ירושלם, שנאמר מקרני ראמים עניתנו. וקרנו של מלך המשיח, שנאמר ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו. וכן הוא אומר שם אצמיח קרן לדוד. כיון שחטאו ישראל ניטלו מהן וניתנו לאומות העולם, שנאמר וקרנין עשר לה, שנמשלו אומות העולם כחיות הללו, וכל זמן שקרני אומות העולם קיימות, קרני ישראל גדועים, שנאמר גדע בחרי אף כל קרן ישראל, ולכשירום קרנם של ישראל לעתיד לבא במהרה בימינו, קרנותם של אומות העולם גדועות, ומרוממות קרנותם של ישראל, שנאמר וכל קרני רשעים אגדע. מיד תרוממנה קרנות צדיק. קרנות שגידע צדיקו של עולם.). ועורגת להב"ה והמים עולים לה, שבזכותם מתברכי' גשמי שנה. כל זה היה בזמן שב"ה קיים, ועתה שחרב בעונותינו צמאה נפשי לאלקים לאל חי, כי אז מתמציתנו היו שותים, ועכשיו להפך מתמציתם אנו שותים, ועכ"ז צמאה נפשי לאלקים לאל חי, כמ"ש שם בילקוט, איני צמאה לא לאכול ולא לשתות אלא לראות את פניך, את פניך ה' אבקש. דהיינו לעלות לרגל ולזכות לחיי העה"ב ששם אין אכילה ולא שתייה רק ליהנות מזיו שכינה, ולכן אמר צמאה נפשי ולא גופי, כי אין כונתנו אלא להנאת הנפש ולא להנאת הגוף. ועוד שם בילקוט, מהו לאלקים, כשתעשה דין בא"ה, שנאמר אלקים לא תקלל (שמות כב, כז.). לאל חי שהוא חי וקיים בדברו. א"ר פנחס אע"פ שמתו המבטיחים אלו הנביאים, אבל האלקים שהבטיח חי וקיים ע"כ. ואמר מתי אבא ואראה פני אלקים, כענין שנאמר 'יראה כל זכורך' בשלש רגלים. ולכן היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה, שאנו אוכלים לחם דמעה באמור אלי כל היום איה אלקיך, כי לא על גלותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך רק על כבוד שמך המחולל בגוים, וכמו שאנו מתפללים כי לישועתך קוינו כל היום, אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך (תהלים מב, ה.). הוא מ"ש במדרש רבה פ' פינחס, תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה (תהלים קט, ד.). את מוצא בחג ישראל מקריבין לפניך ע' פרים על ע' אומות, והיו צריכים לאהוב אותנו, וכתיב תחת אהבתי ישטנוני. לכן אמר כי אעבור בסך. דהיינו בסך הפרים, ולכן אמר אעבור לפי שהם דרך העברה שפוסחים והולכים, מהטעם הכתוב בזהר פ' פנחס דף רנ"ט א'. וכמה דאינון מתמעטין הכי נמי אתמעט טובא דלהון. וזה כדי שלא יבעטו מרוב טובה וירעו לישראל, שזו היא כל מגמתם, וכמ"ש תחת אהבתי ישטנוני וכו' וישימו עלי רעה תחת טובה. אבל העיקר אדדם עד בית אלקים. שיובן עם מ"ש בזהר פ' אמור בר"מ דף ק"ג ב'. ואי תימא להון הוו מקרבי קרבנא, לאו הכי אלא כלא לקב"ה סליק ומתקרב, ואיהו פריש מזונא לכלהו אוכלוסין דסטרין אחרנין דיתהנון בההוא דורונא דבנוי ויתהדרון רחימין דלהון, דינדעון עילא ותתא דהא לית עמא כעמא דישראל ע"כ. וזהו אדדם עד בית אלקים. כי לא לאומות היינו מקריבין רק היינו מביאין אותם לבית המקדש להקריב לפני ה' ככל הקרבנות, ולא זו בלבד אלא בקול רינה ותודה המון חוגג. זהו נסוך המים הנעשה בשמחה, ושאבתם מים בששון (ישעיה יב, ג.). שגם בזה היה להם חלק, כמ"ש שם בזהר פ' פנחס רנ"ט ב'. ע"פ והמים היו הלוך וחסור וכו' (בראשית ח, ה.). ע"ש (אמר רבי אלעזר, יומא קדמאה דחג לא שריא עלייהו, ולא יומא תניינא אלא יומא תליתאה, דאוסיף וגרע עלייהו, אוסיף אתוון וגרע קרבנין. דכתיב עשתי עשר וגו'. והכי אתחזי לרע עין, בגין דיומא קדמאה ויומא תניינא חדווה דבנהא, ואינון מפלגי עדאן לון. מיומא תליתאה ולהלאה דאיהי שריא עלייהו, מה כתיב. והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים (בראשית ח). והמים היו הלוך וחסור, אלין קרבנין דאזלין ומתמעטין. וכמה דאינון מתמעטין, הכי נמי אתמעט טובא דלהון. אמר רבי שמעון, אלעזר, תא חזי, מיומא תנינא שריאו מיא לאתחזאה, ובגין דאינן מים דלהון הוא, לא אתחברן אתוון, דלא יתחבר טובא דלהון אלא זעיר זעיר, ועכ"ד לא מתקריב כלא אלא לקב"ה בלחודוי. ואיהו פליג לון. סימנא דאינון מים, בוז יבוזו לו. יומא קדמאה מה עביד ליה, אלא לא אקרי ראשון ולא אחד אלא ט"ו סתם בלא רישומא כלל, אבל שירותא דרשימו דיומין מיום שני הוי והכי אתחזי, בגין דלית טוב בשני, ובגין כך לא רשים ראשון ולא אחד כלל, והוי בסתם, ושרי רשימו דיומין ביום שני. ואתפלגו מים בבו"ז, ואשתארו ביומין חר"ש, כמה דאתמר, וכלא כדקא יאות. זכאה חולקיהון דישראל, דידעי לאעלאה לגו מוחא (דאגוזא. ובגין למיעאל לגו מוחא), מתברין קליפין אלין ועאלין. מה כתיב לבתר כל האי. ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לבתר דתברו כל הני קליפין, ותברו כמה גזיזין, וכמה נחשים קטלו, וכמה עקרבים דהוו לון באינון טורי דחשוכא, עד דאשכחו אתר דישובא, וקרתא קדישא מקפא שורין סחור סחור, כדין עאלו לגבה, למעבד נייחא תמן, ולמחדי בה. והא אוקימנא מלה. ודא איהו עצרת, כנישין. אתר דמתכנש כלא לגבה. תהיה לכם, ולא לאחרא, למחדי אתון במאריכון, ואיהו בהדייהו. ועל דא כתיב, שמחו ביי' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב (תהלים לב). אמר רבי שמעון כל מאן דחדי וכו'.). מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי וכו' (תהלים מב, ו.). שלש פעמים כתוב פ' זה בשני מזמורי' אלה, וכתב רש"י ז"ל, שהם בבל ויון ואדום העתידות לבטל עבודת בית המקדש. ולדרך זו נלך גם אנחנו לפרשם בדקדק עוד, כי בראשון אמר ישועות פניו, ובשנים האחרים אמר ישועות פני ואלקי'. וזה כי בראשונה אומרי' ישראל כנגד גלות בבל, מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי. שאנו החזקנו נפשנו שפלים בגלות בבל, כי היו ישראל שפלים ודלים מאד, וגם כשיצאו מהגלות לא יצאו בשמחה רק ביגון ואנחה, ככתוב בס' עזרא ונחמיה. הוחילי לאלקים כי עוד אודנו. ואם בפעם הזאת לא יצאנו בתופים ובמחולות רק בבכי ואנחה ככתוב שם בס' עזרא, הטעם לפי שהיו ישועות פניו, שהב"ה הושיענו בחסדו ובאור פניו לא מזכותנו, כי אדרבא חטאנו עם אבותינו להושיב נשים נכריות. אך לעתיד תהיה גאולה שלימה. וז"ש אלקי עלי נפשי תשתוחח, בזכרי ימים מקדם כשהוצאתנו ממצרים ביד רמה וגבוהה ועשית לנו כמה נסים בהעברת הירדן, על כן אזכרך מארץ ירדן. א"נ בעבר לירדן במפלת סיחון ועוג שקשים היו כל כך. וחרמונים מהר מצער, כשדבקו ההרים זה בזה להרוג את האמוריים שנתחבאו במערות להרוג את ישראל, כמ"ש רש"י ז"ל בפ' חקת ע"פ את והב בסופה וכו' (במדבר כא, יד.). ועתה לא כן אלא תהום אל תהום קורא לקול צנוריך (תהלים מב, ח.). כי המלכיות נמשלות לתהום, כמ"ש וחשך על פני תהום (בראשית א, ב.). וכל א' אומר לחבירו להרע לישראל. כל משבריך וגליך עלי עברו. שהם מתיעצים עצות רעות על ישראל וכל א' אומר לחבירו עצתי טובה מעצתך כמ"ש בפי' המ' (אסתר רבה פ' ז'.) יע"ש (חלק א' דרוש כ' לפ' משפטים והפטרה.). וזהו בכיוון תהום אל תהום קורא. ואני על כל גל גל נענעתי לו ראשי, וזהו כל משבריך וגליך עלי עברו. אמנם יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. זה היה נס המן שבלילה ההוא נדדה שנת המלך שזכר את ישראל שאומרים לפניו שירה בלילה ועוסקים בתורה, ובזה יומם יצוה את חסדו. ויתלו את המן וכו'. תפלה לאל חיי, שעלתה תפלתם למרום והצילם הב"ה מהגזרה שגזר המן להשמיד להרוג ולאבד, ונהפוך הוא שעשו נקמה בשונאיהם והם נשארו בחיים. אחרי כן אומרה לאל סלעי למה שכחתני, שגברה מלכות יון על ישראל, למה קודר אלך בלחץ אויב, מלשון אלביש שמים קדרות (ישעיה נ, ג.). שהחשיכה עיני ישראל בגזרותיה שלא יעסקו בתורה ומצות, ולא אמר אתהלך כמ"ש אח"כ רק אלך, לפי שלא יצאו מא"י רק גבר אויב ושטף בארצם בכונה רעה ולא יזכר שם ישראל עוד. ועוד למה קודר אלך, שהיו צריכים להתחבא במערות ובמקומות חשוכים כדי לקיים המצות. ברצח בעצמותי חרפוני צוררי וכו'. כי אז נזכר עון העגל, ולפיכך היו אומרים כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. וגם משם מה תשתוחחי נפשי וכו' ישועות פני ואלקי. שעשה להם נסים בזכותם כי היו תמימים ביון, כמ"ש במדרש חזית, תמתי ביון. שהיו מוסרי' נפשם על קדוש ה' ולשמירת המצות, ולכן ישועות פני. מלבד מה שהב"ה עשה עמנו נסים בחסדו הגדול, וזהו ואלקי.

שפטני אלקים וריבה ריבי וכו' (תהלים מג, א.). עוד זה מדבר על הגלות האחרון, ולפי שדניאל ראה ג' גליות בלילה א' והד' בלילה שני לעצמו לפי שהאחרון הכביד, לכן גם דהע"ה עשה מזמור פרטי לזה, ואמר בלשון כפול שפטני אלקים וריבה רבי. כי בגלות הזה ישראל הם תחת יד ישמעאל ועשו. ולכן מגוי לא חסיד זה ישמעאל, שאע"פ שנימול לא נימול כהלכתו, ועכ"ז היה רוצה להדמות לישראל, ולכן שפטני אלקים. שכן שפט בבית דינו הצדק שיהיה לו חלק בארץ ישראל כשהיא חריבה, כמ"ש בזהר סוף פ' וארא ע"ש (זהר שמות פ' וארא, דף ל"א ע"ב. ות"ח ארבע מאה שנין קיימא ההוא ממנא דבני ישמעאל ובעא קמי קודשא בריך הוא, א"ל מאן דאתגזר אית ליה חולקא בשמך. א"ל אין. א"ל והא ישמעאל דאתגזר, (ולא עוד אלא דאתגזר בר תליסר שנין) אמאי לית ליה חולקא בך כמו יצחק. א"ל דא אתגזר כדקא יאות וכתיקונוי, ודא לאו הכי. ולא עוד אלא דאלין מתדבקין בי כדקא יאות לתמניא יומין, ואלין רחיקין מני עד כמה ימים. א"ל ועם כל דא כיון דאתגזר לא יהא ליה אגר טב בגיניה. ווי על ההוא זמנא דאתיליד ישמעאל בעלמא ואתגזר. מה עבד קודשא בריך הוא, ארחיק להו לבני ישמעאל מדבקותא דלעילא ויהב להו חולקא לתתא בארעא קדישא בגין ההוא גזירו דבהון.). וכבר כתבנו בזה כמה דברים נאים יעויין במקומם (חלק ג'. דרוש נ"ד לתפילין.). ואעפ"י שהיה בנו של אברהם איש חסד, שהיתה ביתו פתוחה לעוברים ושבים, הם גוי לא חסיד, כי בלכת ישראל בגלות בבל ועברו דרך ישמעאל חשבו שיתנו להם לחם ומים, והם הוציאו להם נודות נפוחים ומיני מלוחים, כמ"ש ע"פ משא בערב וכו' (ישעיה כא, יג.). וגם בזמן הזה הם מצירים לישראל, כאז"ל (שבת יא.), תחת אדום ולא תחת ישמעאל. מאיש מרמה ועולה תפלטני, זה עשו שמכר בכורתו ליעקב ואחר כך חזר בו ואמר את בכורתי לקח (בראשית כז, לו.). וכן ועולה שבקש להרגו על הברכות הראויים אליו מפני שהיה בכור ליצירה. וגם נק' איש ציד שצד את אביו באמרי פיו, ועליו אמר וריבה ריבי שהרי אתה יודע האמת כמו שחתמו ג"כ מלאכי מעלה שהבכורה ליעקב ככתוב אצלנו בפ' תולדות. כי אתה אלקי מעוזי למה זנחתני ביד ישמעאל. למה קודר אתהלך תחת יד עשו בכמה גליות וכמה גרושים, ולכן אמר אתהלך, כמו ואתהלך באהל ובמשכן (שמואל ב' ז, ו.). ולפי שבצאתנו מן הגלות הזה אין עוד גלות אחר, כי ישראל נושע בה' תשועת עולמים (ישעיה מה, יז.). לכן אמר שלח אורך ואמתך המה ינחוני (תהלים מג, ג.). והוא מובן עם מ"ש במדרש שוחר טוב מזמור ל"ו. עובדא הוה בחד בר נש, הוה מדליק את הנר בלילה והיה כבה, מדליקו כבה ומדליקו, אמר עד מתי אהיה מתיגע והולך, ממתין אני עד שתזרח השמש ואני הולך לאור החמה, כך ישראל נשתעבדו במצרים, עמדו משה ואהרן וגאלום חזרו ונשתעבדו בבבל, אמרו יש' הרי נתיגענו נגאלין ומשתעבדים, אין אנו מבקשים שיאיר לנו ב"ו אלא הב"ה, שנאמר אל ה' ויאר לנו (תהלים קיח, כז.). ע"כ. ז"ש שלח אורך ואמתך, כי המה ינחוני אל המנוחה ואל הנחלה שאין אחריה גלות, יבואוני אל הר קדשך ואל משכנותיך. שיובן עם מ"ש בזהר פ' פינחס רכ"א א'. בית ראשון ובית שני יחית לון קב"ה כחדא מלעילא וכו' (בית ראשון באתכסיא ובית שני באתגליא, ויתחזי לכל עלמא אומנותא דקב"ה, ההוא בית ראשון באתכסיא אסתלק לעילא על גבוי דההוא דאתגליא, וכל עלמא יחמון ענני יקר דסחרן על גג דההוא דאתגליא, ובגו דאינון עננין הוי בית ראשון בעובדא טמירא דסליק עד רום יקר שמיא, ובנינא דא אנן מחכאן ועד כען לא הוה בעלמא. ועובדא דא הוה אתחזי למהוי ברישא כד נפקו ישראל ממצרים, ואסתלק עד לסוף יומין בפורקנא בתראה.). ובנינא דא אנן מחכאן ועד [כען] לא הוה בעלמא. ולכן משכנותיך שנים, כנגד בית א' ובית שני שיבאו בנויי' מלמעלה, ורש"י ז"ל פי', שלח אורך זה מלך המשיח, שנ' ערכתי נר למשיחי (תהלים קלב, יז.). ואליהו הנביא אמיתי נביא נאמן ע"כ. אך לפי זה יקשה שהיל"ל אמתך ואורך, שאליהו יקדים למשיח, הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' (מלאכי ג, כג.). ונלע"ד שיובן עם מ"ש ברות רבתי ע"פ ויאמר לה בועז לעת האוכל (רות ב, יד.). כגואל ראשון כך גואל האחרון, מה גואל הראשון נגלה וחזר ונכסה וכו'. לכן אמר שלח אורך הוא משיח שיתגלה תחלה ואח"כ יחזור ויתכסה, עד שיבא אליהו נביא נאמן ויבשר על הגאולה. ואז ואבואה מלא בו' ה' שתהיה ביאה שלימה אל מזבח אלקים, שאליהו יגלה מקום המזבח. אל אל שמחת גילי, ואז תהיה שמחת עולם על ראשם, ואודך בכנור זה כנור של מלך המשיח שיהיה של שמנה נימין, כי יכניע גם השמינית כדבריהם ז"ל, ואז יעשה דין בשונאי ישראל וזהו אלקים אלקי. מה תשתוחחי וכו' ישועות פני ואלקי. כי גם לעתיד אין נגאלין אלא בתשובה ומע"ט, וגם בקנאתו לשמו הגדול, וזהו ואלקי.

ולבא אל הענין של פרי החג ונסוך המים בחג הקדוש הזה. נבאר מאמרם ז"ל בפ"ק דר"ה (דף טז.), תניא א"ר יהודה משום ר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג, מפני שהחג זמן גשמי שנה, אמר הב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לטובה, ובמה בשופר ע"כ. וקשה מה זו שאלה מפני מה אמרה תורה, שהרי כמה קרבנות יש ולא שאל עליהם. ועוד שנראה שהקושיא היא למה מביאין עומר בפסח וכן כלם, שנראה שאם היה בזמן אחר לא היה שואל כלום. עוד למה בר"ה לא אמר כמו באחרים ומפני מה אומרים מלכיות וכו'. אמנם תנן התם, בד' פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה וכו'. וכתב הר"ן ז"ל על משנה זו ז"ל, ותו קשיא לי כיון שאדם נדון בר"ה ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו, על תבואתו ופירותיו ושאר עסקיו, וכיון שכן הכל נדון בר"ה. וניחא לי שג' דברים הללו נדונין לכל העולם, דג' זמנים אלו השנויין במשנתנו, וילפינן הכי מדאמרה תורה לצבור שיביאו בזמנים הללו דברים שמרצין עליהם כל א' וא' בזמנו. אבל בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו א' א' וגוזרין עליו חלקו מדברים הללו עכ"ל. הנה כי כן ראה בעל המאמר כי מן הראוי היה שלא יקרבו דברים אלו בזמנים הללו, שהרי העומר הוא ראשית קציר שעורים, ושתי הלחם בכורי קציר חטים, והיה ראוי להמתין כל א' בזמנו, כמו הבכורים שמביאין בראשית בכורי הפירות, וכדתנן (בכורים פרק ג.), אדם יורד לתוך שדהו רואה תאנה שביכרה וכו'. ולא ליתן להם זמן קבוע בפסח ועצרת וחג. ועוד היה ראוי להקדים חטים לשעורים, כמ"ש ארץ חטה ושעורה (דברים ח, ח.). לפיכך שפיר שאל מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מה שלא היה ראוי אלא להמתין לפי הזמן שמבכר בשדהו. והשיב מפני שהפסח זמן תבואה הוא. ופרש"י זמן שהתבואה נדונית בו, לאפוקי שלא נאמר זמן קציר התבואה, שאינו כן שהרי עדין לא הגיע זמן הקציר. כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות, דהיינו האי תבואה דקיימא השתא במחובר ועומדת ליקצר, ולא תבואה שעתידין לזרוע בחשון הבא, כמו שיש סברא בגמ'. ויש טעם נכון לזמן הזה לפי שכך צונו ה' שלא נאכל חמץ רק שבעת ימים מצות תאכלו, וזכות זה יגין על התבואה שבשדות. ובזהר חדש פ' בראשית דף כ"ב א'. א"ר יצחק בשנה שעברה נתן להם הב"ה תבואה ספוקא דעלמא, לא מעשרין ליה בני נשא לא יהבי למיכל מיניה למסכני וליתמי ולארמלתי, כד אתי שתא דא דאין לכל עלמא על ההיא תבואה דהוה בשתא שעברה ע"כ. הרי זה טעם נכון למה נדונית בפסח, כי בפסח הוא עיקר הצדקה, כל דכפין ייתי ויכול וכו'. לפיכך התבואה נדונית בו. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת, כי גם זה היה צריך להמתין בזמן קציר חטים. והשיב מפני שזמן פירות האילן הוא. ופרש"י ז"ל, דר"י לטעמיה דאמר בסנהדרין (דף ע:), עץ שאכל אדה"ר חטה היה ע"כ. ונלע"ד שז"ש בזהר חדש פ' נח דף ל"ד ב'. אמר ריב"ל בימי דור המבול עשה הב"ה קנה החטים כקנה ארז הלבנון, ולא היו זורעין וקוצרין אלא הרוח מנשבת ומנשר החטים למטה ואוספין אותן ע"כ. וכן יהיה לעתיד, כמ"ש בפי"ג דכתובות (דף קיא:), ת"ר עתידה חטה שתתמר ועולה כדקל על ראש ההרים. והנה בעצרת ניתנה תורה לאוכלי המן, ואז מקריבין קציר חטים, שכן חט"ה גי' כ"ב אותיות התורה, ובזכות זה יתברכו פירות האילן. וגם בזה פי' בזהר חדש כ"ב א'. שאז דן העולם על פירות האילן שלא המתינו זמן ערלתם ושלא הניחום בשביעית לעני ולגר כמצות התורה. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג, שכיון שניסוך היין הוא בכל יום, כך היה צריך להיות ג"כ נסוך המים, ולמה דוקא בימי החג. ואמר מפני שהחג זמן גשמי שנה. לפי שנדונו בר"ה ויה"כ על הגשמים, כמ"ש בפ"ק דר"ה (דף יז:), הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בר"ה וגזרו עליהם גשמים מועטים וכו'. וגם בזכות שגולין מבתיהם לסכה, בזמן שהיה ראוי שיכנסו לבית מפני הגשמים, לכן מברך להם גשמי שנה. ופי' שם בזהר חדש כ"ב א'. על שהם מבזים בנטילת ידים ובמקואות ובטהרות שהם במים. ואמרו לפני בר"ה מלכיות וכו'. לא שאל מפני מה אמרה תורה כי לא צותה כן בפירוש כי אינם אלא אסמכתא בעלמא, מה שדרשו ותקעתם וכו'. וגם כי זהו טעם לכל הנאמר, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, ובזה אני מספיק צרככם כמלך המספיק מזון לחיילותיו ואנשי מלחמתו. זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. והוא טעם הבכורים כדגרסינן בתנחומא פ' תבא, אדם יורד לתוך שדהו וכו'. ארשב"ל בת קול יוצאת ואומרת לו תשנה לשנה הבאה וכו', ובמה בשופר. ובזה לא היו צריכין להריע על הגשמים, כדתנן בפ"ב דתעניות (דף יד.). ועוד לא שייך לשאול ומפני מה אומרים מלכיות וכו' בר"ה. כי כיון שאדם נדון בו, פשיטא שצריך להתפלל יותר משאר זמנים. ואיתא שם בז"ח כ"ב ב'. אר"י א' רב מפני מה בר"ה דין הגוף והנשמה, מפני שבו נולד אדה"ר ובו ביום נדון ונקבע הדין לדורות ע"כ. והנה אף שכל א' מאלו נדון בזמנו. הנה בחג הסכות צותה תורה ולקחתם לכם ביום הראשון וכו'. והם ד' מינים כנגד ד' הנ"ל. כי האתרוג טעם עצו ופריו שוה (בראשית רבה פ' ט"ו. מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם וחוה וכו', רבי אבא דעכו אמר אתרוג היה, הה"ד ותרא האשה כי טוב העץ וגו' (בראשית ג, ו). אמרת צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו ואין אתה מוצא אלא אתרוג.), ובו חטא אדה"ר ונתקללה האדמה, וצריך לעשות עשר יגיעות עד שימצא פת לאכול (ברכות נח.), וזהו על התבואה. ולכן אתרו"ג גי' תור"ה הנקרא לחם, לכו לחמו בלחמי (משלי ט, ה.). ואם אין תורה אין קמח (אבות פרק ג' משנה כ"א.). כפות תמרים זהו כנגד פירות האילן, שכן הדקל הוא גבוה מכל האלנות, כדכתיב אמרתי אעלה בתמר (שה"ש ז, ט.). ועתידה חטה שתתמר כדקל. וענף עץ עבות הוא האדם הנדון בר"ה, ולפי שיש ג' ספרים צדיקים רשעים ובנוניים, לכן ההדס משולש. וערבי נחל הוא מ"ש בחג נדונים על המים, ובפרט ביום אחרון שיש שם מלבד הערבה שבלולב גם הערבה ע"ג המזבח. גם הסכה נעשית מפסולת גורן ויקב, הם התבואה ופירות האילן הגדלים מן המים. מכל אלה למדנו כי לכן בחג הזה רצה הב"ה שגם האומות המשולים למים יהיה להם חלק בקרבנות ובניסוך המים, ועוד מטעם אחר כי הסכה רמז לגלות כדלעיל בדרוש הקודם, ולכן הקדים הב"ה רפואה למכה, כי כשם ששלח את יוסף למצרים להכין מזון לישראל, וברדתם שם בגלות למען לא יזונו מתחת יד מצרים. כן הקדים לצוות לישראל שיקריבו בזמן בה"מ ע' פרים ליתן שפע לאומות להחיותם, כדי שברדת ישראל להשתעבד תחת ידם יאכלו משלהם, ממה שהקדימו לעשות עמהם בהיותם על אדמתם.

ובזה נבא לביאור הפ' דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה' (ויקרא כג, לד.). דקשה שקראו חג הסכות ועדין לא כתב מצות הסכה, רק אחר כמה פסוקים צוה ואמר בסכת תשבו שבעת ימים וכו' (שם מב.). והרי בחג המצות הקודם נאמר ובט"ו יום לחדש הזה חג המצות לה' שבעת ימים מצות תאכלו (שם ו.). הרי שתכף שהזכיר חג המצות נתן הטעם לפי שז' ימים מצות תאכלו. ועוד חג המצות נזכר כמה פעמים בתורה קודם פ' זו. אך חג הסכות שלא נזכר כך היה לו לומר בט"ו יום לחדש הז' הזה בסכות תשבו שבעת ימים. ואח"כ יקראהו חג הסכות. עוד למה הפסיק בפ' החג ואמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' וכו' (שם לז.). מלבד שבתות ה' וכו' (שם לח.). וחזר ואמר אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי וכו' (שם לט.). ומה ממעט במלת אך. אמנם רצה הב"ה לרמוז על המוספין אעפ"י שמקומם בפ' פינחס. ועוד לפי שבפ' זו כתובים מצות העומר ושתי הלחם מש"כ בפ' פינחס, רצה לרמוז ג"כ על ניסוך המים. ולכן אחר שסיים כל המועדים אמר אלה מועדי ה' אשר תקראו וכו' להקריב אשה לה' [וכו'] דבר יום ביומו (שם לז.). וגם בשבת יש קרבן מוסף שלכן אמר מלבד שבתות ה', להורות שגם שאירע שבת ברגל יקריבו קרבן שבת ג"כ. ולפי ששנינו בפ"א דחגיגה (דף ח:), מי שיש לו אוכלים מרובים ושלמים מועטים מביא עולות מרובות ושלמי' מועטים וכן להפך, לכן אמר ומלבד כל נדריכם וכו' (ויקרא כג, לח.). אך בט"ו יום לחדש השביעי וכו' (שם לט.). וקשה עדין לא שמענו שהם שמנה שהרי בכל מקום כתוב שבעת ימי'. ואף בפ' זה אומר תחוגו את חג ה' שבעת ימי'. ואיך אמר ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. שעדין לא נזכרו שמנה ימים. ובזה נתרץ למה לא נזכר נסוך המים בתורה להדיא אלא ברמז, כמ"ש ז"ל (שבת קג:), שכתוב בשני ונסכיהם, בששי ונסכיה, בשביעי כמשפטם הרי מי"ם. ונקדים מ"ש בזהר פ' פנחס דף רנ"ח ב' ז"ל, ת"ח כל הני יומין אזלת אימא על בניא בגין דלא ישלוט אחרא עלייהו ובגין לשזבא לון, כיון דאשתזיבו בנהא והא יתבין בסכות מתנטרין בנטורא, יומא קדמאה ויומא תניינא פקדת לון לישראל למעבד סעודתא לממנן דשאר עמין וכו', ת"ח מיומא תניינא שריאו מיא לאתחזאה וכו', ובגין דאינון מים דלהון הוא, לא אתחברן אתוון, דלא יתחבר טובא דלהון אלא זעיר זעיר, ועכ"ד לא מתקריב כלא אלא לקב"ה בלחודוי. ואיהו פליג לון. סימנא דאינון מים, בוז יבוזו לו. יומא קדמאה מה עביד ליה, אלא לא אקרי ראשון ולא אחד אלא ט"ו סתם בלא רישומא כלל, אבל שירותא דרשימו דיומין מיום שני הוי והכי אתחזי, בגין דלית טוב בשני וכו'. מכאן נלמוד דברים נפלאים והתירוץ לקושיותנו. כי הנה יום הראשון של חג הוא לישראל לבד, ולכן צוה ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג, מ.). וכמ"ש בפ"ק דתעניות (דף ב:), שד' מיני' שבלולב באים לרצות על המים, ולכן אמר ולקחתם לכם דוקא ולא לאומות, ועיקר המצוה הוא ביום הראשון, ובו מקריבין י"ג פרים שהם גי' אח"ד. וגם גי' אה"בה שיש בין הב"ה לישראל שהם גוי אח"ד בארץ, אך בשני אז מתחילין לחסור שהם י"ב ואז מתחיל הרמז לנסוך המים, ולכן נרמז במלת ונסכיהם ל' רבים. ולפיכך לא צותה התורה על נסוך המים להדיא כמו שצותה בעומר ושתי הלחם כי המה דוקא לישראל, אך בזה יש חלק גם לאומות. וז"ש אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה. בא ללמד על כל הנאמר, ולכן התחיל אך למעט טובא דלהון שפוחתין והולכין, ונתן טעם למה אנו עושין כן בחג הזה ואמר בחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ. כי להיות שבחדש השביעי כל העולם נדון וישראל מתברכין בתבואת הארץ, לכן ראוי לתת להם חלק כדי שלא יתקנאו בנו, האמנם תחוגו את חג ה'. שהוא מ"ש בזהר (זהר ח"ג. פ' אמור, דף ק"ג ע"ב.), ואי תימא להון הוו מקרבי קרבנא, לאו הכי אלא כלא לקב"ה סליק ומתקרב. ולפי שהראשון הוא לישראל לבד, כשם שבשמיני ג"כ אינו אלא פר א' כנגד אומה יחידה, לכן אחרי שאמר למעלה שבעת ימים תקריבו אשה לה' ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם והקרבתם אשה לה' עצרת היא (ויקרא כג, לו.). חזר ואמר כאן ביום הראשון שבתון וכו' (שם לט.). להורות שהראשון והשמיני הם לישראל לבד ואין לאומות חלק בהם. ולכן נרמז הנסוך ביום שני לאפוקי הראשון, ובשביעי לאפוקי שמיני שהם לישראל דוקא. ועוד נלע"ד טעם אחר לנסוך המים למה בא ברמז, לפי שברכת הגשמי' אינם מריבוים. שהרי אמרו בפ"ק דר"ה (דף יז:), הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בר"ה ונגזרו עליהם גשמי' מרובים, לבסוף סרחו לפחות מהם א"א אלא מורידן שלא בזמנן על ארץ שאינה צריכה להם. וכן להפך. ולכן המים אינן נגזרין מתחלה אם מעט ואם הרבה רק העיקר שיהיו גשמי ברכה. עוד רצה הב"ה לזכות את ישראל, כי כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה (ב"ק צב.). ולפיכך בהקריב ישראל על האומות יזכו הם תחלה. ובחדש השביעי הזה שרבו עליהם המקטרגים, יסתם פיהם בראותם שישראל מרצים על המים ומקריבים קרבנות עליהם, ויהדרו רחימין דלהון, כמ"ש בזהר פ' אמור ע"ש (זהר ח"ג. פ' אמור, דף ק"ג ע"ב. ר"מ. פקודא בתר דא לקרבא קרבנא בכל יומא, וקרבנא דא למהוי חולקא בכלא, בחדוותא דבנוי. בגין דכלהו אחידן באילנא. ענפין דלתתא דלגבי שרשא דאילנא כלא אתברכן בגין אילנא. אף על גב דלית בהו תועלתא כלא אתברכאן. וחדוותא דישראל באבוהון דלעילא יהבי חולקא דברכאן לכל אינון שאר עמין, דאית לון אחידו ואתאחדו בהו בישראל. וכל אלין קרבנין למיהב מזונא לאינון ממנן דשאר עמין, דהא מגו רחימו דקא רחים קודשא בריך הוא לבנוי בעי דכלא יהון רחימין דלהון. ורזא דא ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז). אפילו כל אינון מקטרגי עלאי, כלהו אהדרן רחימין לישראל, וכד חיילין דלעילא אהדרו רחימין לישראל, כל אינון דלתתא עאכ"ו. ואי תימא להון הוו מקרבי קרבנא, לאו הכי אלא כלא לקב"ה סליק ומתקרב. ואיהו פריש מזונא לכלהו אוכלוסין דסטרין אחרנין, דיתהנון בההוא דורונא דבנוי, ויתהדרון רחימין דלהון, דינדעון עילא ותתא דהא לית עמא כעמא דישראל דאינון חולקיה ועדביה דקב"ה, ואסתלק יקרא דקב"ה עילא ותתא כדקא יאות. וכל אוכלוסין עלאין פתחי ואמרי, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ (שמואל ב' ז).).

ובסוף פ' החליל (סוכה נה.), תניא בחולו של מועד בראשון מהו אומר הבו לה' בני אלים (תהלים כט, א.). בשני מהו אומר ולרשע אמר אלקים (תהלים נ, טז.). בשלישי מהו אומר מי יקום לי עם מרעים (תהלים צד, טז.). בד' מהו אומר בינו בוערים בעם (שם, ח.). בה' מהו אומר הסירותי מסבל שכמו כפיו וגו' (תהלים פא, ז.). בו' מהו אומר ימוטו כל מוסדי ארץ (תהלים פב, ה.). ע"כ. וע"ש פרש"י שטרח לתת טעם לשירות הללו בימי החג הזה. ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר ע"פ האמור לעיל ושאר הקדמות. והנה כבר פירשנו לעיל תחוגו את חג ה'. כי זה מזהיר לישראל שאעפ"י שמקריבין ע' פרים על ע' אומות שלא יחשבו שלהם מקריבין ח"ו רק כל הקרבנות הם לה' והוא מחלק להם כרצונו. כן הדבר הזה היו אומרים הלויים בשיר שלהם ולהם יאתה שלא טעו בעגל להזהיר לישראל כן. וזהו הבו לה' בני אלים. שאפשר לפרשו על האומות, מלשון כי יבושו מאילים אשר חמדתם (ישעיה א, כט.). כלומר הנה הקרבנות שישראל מקריבין בשבילכם, תנו לה' כבוד כי אליו נקרבים, והוא נותן לכם חלק בהם מאותו השפע. וחזר ואמר הבו לה' כבוד ועוז על נסוך המים שגם בו יש להם חלק. השתחוו לה' בהדרת קדש ולא לע"א שלכם, וזה על פי מה ששנינו בסכה פ"ה (דף נא:), הגיעו לשער היוצא למזרח הפכו פניהם למערב ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחוים קדמה לשמש ואנו ליה עינינו. ז"ש הבו לה' כבוד שמו בניסוך המים הנעשה בששון, ולא תעשו כראשוני' להשתחוות לשמש רק השתחוו לה' בהדרת קדש. דהיינו כלפי ההיכל מקום הקדש וקדש הקדשים. קול ה' על המים. שהיו שואבין בששון מן השילוח וכו'. ודי בזה לעניננו. בשני מהו אומר ולרשע וכו' (תהלים נ, טז.). איתא שם בזהר פ' פנחס דף רנ"ט א'. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה (שה"ש ח, ז.). אלין אינון מים דמנסכין ישראל בחג, אם יתן איש דא סמא"ל, את כל הון ביתו באהבה דישראל, למהוי ליה חולקא בהדייהו, בוז יבוזו לו וגו'. ז"ש ולרשע דהיינו סמא"ל, אמר אלקים מה לך לספר חקי ולהיות לך חלק באלקי ישראל, והלא כל הדברים הפוסלים הקרבן נמצאו בך. אם ראית גנב וכו' (תהלים נ, יח.). וכבר פי' פסוקים אלה במ"א שהם דברים שפוסלי' הקרבן כמ"ש במקומו. ולהפך מזה זובח תודה יכבדנני (שם כג.). שישראל זובחים את יצרם כדי לעשות תשובה, ובזה יזכו לגאולה אראנו בישע אלקים. וזה יכון בשני שהוא עשתי עשר פרים, רמז לחצונים, שלכן לא נאמר אחד עשר, כמ"ש בזהר פ' תרומה ובשאר מקומות. בשלישי מהו אומר מי יקום לי עם מרעים (תהלים צד, טז.). יש לדקדק למה הקדי' הפ' הזה שהוא מאוחר, וביום הרביעי אומר בינו בוערים בעם (שם, ח.). שהוא מוקדם.

אך יובן עם מאמר תמוה הובא בילקוט סוף פרשת פנחס, והוא מה שהצענו ראשונה, וצריך להבין מאי נפקא מינה לחשוב ע' פרים באופן שחשבן ר' ברכיה. אמנם הקדים ר"פ שלפי שאנו צריכין להתפלל בשלומה של מלכות, לכן היו ישראל מקריבין ע' פרים כנגד ע' אומות כדי שישבו בשלוה. וכבר אמרנו שזהו רפואה למה שישראל עתידין להשתעבד תחת ידם כדי שיזונו ממה שהם השפיעו לאומות, ולקיים כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה (ב"ק צב.). אך קשה למה היו הלוך וחסור, וכמ"ש בפסיקתא סוף פרשת פנחס, וכשם שהיו פרי החג מתמעטין והולכין כך א"ה כלים, וישראל אינן כלים, וכה"א כי אעשה כלה בכל הגוים (ירמיה מו, כח.). ע"כ. ועוד אם גם בפרים הללו יש טוב לישראל בימי גלותם למה הם פוחתים והולכים. וגם לגבי האומות הוי גניבות דעת ואסור לגנוב דעת הגוי. לכן בא ר' ברכיה וחשבן בדרך זה שבזה עולים ולא יורדים, כי אע"פ שממעלה למטה הם פוחתי' והולכין, כשנחשוב ממטה למעלה הם עולין ולא יורדי'. כי בשביעי שבעה ובששי שמנה. ובחמשי תשעה. וכן כלם. נמצא א"כ שאע"פ שמספר הקרבנות יורד מספר הימים עולה, ובזה יש ירידה ועלייה, כי לאומות יש ירידה אם ישתעבדו בישראל יותר מדאי, אך הימים הם לישראל ויש בהם עלייה. ולכן אמר בראשון י"ג ובשביעי ז' הרי עשרים. כי [כ'] הוא יו"ד במלואה הרומז לעה"ב, שגם מן האומות יוצאים כמה גרים שיש להם חלק לעה"ב. ונשארו ברביעי עשר אומות. שנלע"ד שהם אותם שבא"י, את הקני וכו' הכתובים בפ' לך לך (את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני. (בראשית טו, יט). ואת החתי ואת הפרזי ואת הרפאים (שם כ). ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי (שם כא).), שבשביל גדולת א"י נמנים לבדם. אך יש טעם אחר בלקוטי תורה פ' פנחס, שעשר עממין מהשבעים אינם מריעים לישראל. ולכן נלע"ד שאלו נמנים לבדם ביום הרביעי. והג"פ עשרים הם השלש אומות דמשכא מלכותייהו עד דאתי משיחא פרס ישמעאל ואדום. ועל כל אלה אומרים בשיר של יום זה, שלישי לחול המועד שהוא יום רביעי של חג, מי יקום לי עם מרעים. הם הל' שרים הראשונים. מי יתיצב לי עם פועלי און הם הל' האחרונים. לולי ה' עזרתה לי, שיש מהם עשרה שאינם מריעים לישראל, כמעט וכו'. ולכן אם אמרתי מטה רגלי בגליות, חסדך ה' יסעדני באות' שאינן מריעין לישראל. ברביעי מהו אומר בינו בוערים בעם. כי אע"פ שסופו לגלות תחת ידכם אל תכבדו עולכם עלינו. בינו לשעבר מה היתה למצרים ששעבדו בישראל כי נטלו עונשם. וכסילים מתי תשכילו לעתיד, כי הנוטע אזן וכו' היוסר גוים הלא יוכיח. כמו שכבר פירשנו עם מ' ז"ל, הכרתי גוים וכו' אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר. ואל תאמרו כי כיון שמה' היתה זאת להגלות את ישראל תחת ידכם הותרה הרצועה לשעבדם שעבוד קשה, כי אין זה אלא לכפר עונות ישראל, אשרי הגבר אשר תיסרנו יה וכו' להשקיט לו מימי רע. כדי שלא ירדו באר שחת, כדרך האומות שיורדין גהינם ויורשין באר שחת. כי לא יטוש וכו'. בחמישי מהו אומר הסרותי מסבל שכמו. פרש"י ז"ל דברי תנחומין הם, אבחנך על מי מריבה, על המים שנדונין עליהם בחג וכו'. ובזה נלע"ד שכל המזמור הזה מדבר על נסוך המים. לפי שביום הששי לחג נרמז ונסכיה י' של מים. וזהו הרנינו לאלקינו עוזנו. על שם ושאבתם מים בששון. כי חק לישראל הוא, שבר"ה דן הב"ה את כל באי עולם, ואז יצא יוסף מבית האסורים, וזהו הסירותי מסבל שכמו. וכן ישראל יצאו מהגלות, בצרה קראת ואחלצך. וכבר אמרנו שהפרים הנקרבים בחג הם לישראל שלא יזונו מתחת יד האומות, כיוסף שנמכר למצרי' למען היות ישראל נזונים על ידו, ולכן הזכיר אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים, וכן הרחב פיך ואמלאהו. בששי מהו אומר ימוטו כל מוסדי ארץ. לרמוז כי בביאת משיחנו לא נצטרך לכל זה להקריב בעד האומות כי יהיו כל זדים וכל עושי רשעה קש אשר לא ישאר להם שרש וענף. וזהו עד מתי תשפטו עול לעשות נקמה בישראל, ומפני רשעים תשאו סלה. שפטו דל ויתום אלו ישראל, עני ורש הצדיקו. אמנם לא ידעו ולא יבינו כי הב"ה מסרנו לידם. ולפיכך ימוטו כל מוסדי ארץ, כי בזמן שאין דין למטה יש דין למעלה. עד סיום המזמור קומה אלקים שפטה הארץ וכו'. וזה נאמר ביום שביעי לחג, הוא הלילה הזה לה' שנמסרים הפתקין לשלוחי הדין (חלק ב' דרוש כ"ב לראש השנה יום ראשון. שבנעילה נחתמים הפתקים, ובליל הושענא רבה נמסרין לשלוחי הדין.), ולכן כלו מדבר על הדין. והוא רמז האחרון לנסוך המים כמשפטם במ"ם שבו סיום המשפט, ובחג נדונין על המים. וימטיר להם לחם מן השמים. יחיינו מיומים. ויביאנו לעיר הקדש בירושלים. ב"ב אמן. בילא"ו.