דרוש ז׳ לפרשת ויצא

והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כח, כב.).

במדרש (ילקוט פ׳ ראה), בטח בה׳ ועשה טוב (תהלים לז, ג). ר׳ חגא מסרס הדין קריא, עשה טוב ובטח בה׳. שכון ארץ, עשה שכונה של ארץ, הוי זורע, הוי נוטע. ורעה אמונה, רעה אמונתן של אבות, כד״א עיני בנאמני ארץ (תהלים קא, ו), ע״כ.

יכבד האדם ויתן הונו לקונו כמ״ש במשלי ג׳. כבד את ה׳ מהונך. להשמיענו מ״ש ז״ל (כתובות נ, א): המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. לכן לא אמר בהונך רק מהונך, ובזה וימלאו אסמיך שבע וכו׳ (משלי ג, י). לפי שידענו שאין הברכה שורה בדבר ריקן, שלכן שאל אלישע לאותה אשה, מה יש לך בבית (מ"ב, ד). וכמ״ש בזהר פ׳ יתרו דף פ״ז ב׳ ע״ש. וא״כ אם יכבד ה׳ בכל הונו לא ישאר לו כלום, ועל מה משרה ברכתו ית׳, וזהו וימלאו אסמיך שבע. שלא אמר וימלאו אסמיך תבואה, כי אין זה מן הראוי רק שבע, שכיון שיש דבר מה שתשרה עליו הברכה, ישלח ה׳ בו את הברכה ויאכל לחמו לשובע. עוד יובן עם מעשה רב המובא בתעניות פ״ג (כד, א): אלעזר איש ברתותא וכו׳. וכבר פירשנוהו בפרשת חקת יע״ש (חלק ג׳ דרוש ל״ה). שלכן אין נהנין ממעשה נסים. וז״ש וימלאו אסמיך שבע, אבל לא תבואה בדרך נס, כי אז לא יוכל ליהנות מהם. וכן ותירוש יקביך יפרוצו (משלי ג, י). שאחרי שידרוך ענבים בגת ירבה התירוש, ואינו נס הניכר כל כך, כדי שיוכל ליהנות ממנו. עוד יאמר כבד את ה׳ מהונך. ולא מן הגזל, כי אז ובוצע ברך ניאץ ה׳. כי אין זה מכבד אלא מנאץ. וכן ומראשית כל תבואתך. שכ״ל גימטריא חמשים, שכן התרומה עין בינונית א׳ מחמשים. ובילקוט משלי ע״פ זה, כבד את ה׳ מהונך. שאם היה קולך ערב, פרוס על שמע ועבור לפני התיבה, על שם כבד את ה׳ מהונך, ממה שחננך ע״כ. דייק בלישניה שאם היה קולך ערב, והוא מ״ש בזהר פ׳ ויחי דף רמ״ט ב׳. כל מאן דבעי לשבחא לקב״ה בקלא, בעיא ליה קלא נעימותא דיתערב לאחרנין דשמעין ליה. וז״ש בשיר השירים ב׳. השמיעני את קולך כי קולך ערב. כמו כי תצא למלחמה. שר״ל השמיעני את קולך כשקולך ערב לא זולת. וזהו כבד את ה׳ מהונך. כמו מחינך, שהה׳ מתחלפת בח׳ באותיות אחה״ע, וכן הו׳ בי׳ באותיות יהו״א, ודי בזה.

ובפ׳ שלח, דבר אל בני ישראל בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה (במדבר טו, יח). והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה׳ (יט). ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה (כ). מראשית עריסותיכם תתנו לה׳ תרומה לדורותיכם (כא). וצריך להבין למה קראה חלה, ופעם קראה תרומה, ולמה שינה ושילש במצוה זו, לומר ראשית עריסותיכם וכו׳ (במדבר טו, כ). שכבר אמר תרימו תרומה לה׳. ושילש ואמר מראשית עריסותיכם. אך הכל יובן עם מ׳ ז״ל בויקרא רבה פ׳ ט״ו. א״ר יוחנן, למה נסמכה פרשת חלה לפרשת ע״א, לומר לך שכל המקיים מצות חלה כאילו ביטל ע״א, וכל המבטל מצות חלה כאילו קיים ע״א ע״כ. וגם פה ראוי לדקדק מאי קשיתיה לר״י למה נסמכה פרשת חלה לפרשת ע״א, כי מי יאמר שלא נצטוו יחד. ועוד למה לא הקשה משלפניה, למה נסמכה פ׳ חלה לפ׳ נסכים, והקשה לשלאחריה זו ע״א. ועוד מאי האי דקאמר כאילו קיים ע״א, יאמר כאילו עבד ע״א. ונלע״ד לפרש זה במאי דאיתא בזהר פ׳ תזריע דף נ׳ א׳ ז״ל, כגוונא דא מאן דעביד עבידתא לע״א או לס״א דלאו קדישא, כיון דאדכר ליה על ההוא עבידתא, הא רוח מסאבא שרי עלוי. וכד סליק עבידתא במסאבא סליק, כנעניים פלחי לע״א אינהו, וכד שראן למבני הוו אמרי מלה, וכיון דאתדכר בפומייהו, סליק עליה רוח מסאבא, כיון דעאלו ישראל לארעא, בעא קב״ה לדכאה לון, ועל דא בההוא נגע צרעת הוו סתרין בניינין דאעין ואבנין וכו׳ (דאתעבידו במסאבו. תא חזי, אי עובדא דא הוה לאשכחא מטמונין בלחודוי, יהדרון אבנין לבתר כמה דאינון לאתרייהו, ועפרא לאתריה. אבל קרא כתיב, וחלצו את האבנים. וכתיב ועפר אחר יקח. בגין דיתעבר רוח מסאבא, ויתפני ויתקדש השתא כמלקדמין, וישתכחו ישראל בקדושה, ובדיורא קדישא, למשרי בינייהו שכינתא.). ושם עמוד ב׳ כתיב, ובתים טובים תבנה וישבת (דברים ח, יב). אלין אקרון טובים, דהא קדמאי לאו אינון טובים ע״כ. ועל זה נלע״ד שיובן מ״ש בפ׳ ואתחנן, והיה כי יביאך וכו׳ ערים גדולות וטובות אשר לא בנית (דברים ו, י). ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וכו׳ (יא). השמר לך פן תשכח את ה׳ וכו׳ (יב). דקשה מאי אשר לא בנית, אשר לא מלאת וכן כלם, שהרי נודע שנכנסו לארץ כנען ולא בנו הבתים ולא מילאום. אלא ודאי שכונת הכתוב להזהיר לישראל שלא יהנו בבתים ושדות וכרמים של האומות עד שיקראו עליהם שם קדושה, לפי שאתה לא בנית אותם העיירות והבתים, רק הכנעניים בנאום בשמות הבעלים וע״א שלהם, ולכן השמר לך פן תשכח את ה׳ אלקיך. שאתה צריך לסתור אותם ולהזכיר עלהם שם קדושה, וכל אותה הפרשה מובנת בזה. ובזה מובן אצלי הפסוק בפ׳ ראה, אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם את אלקיהם (דברים יב, ב). דהפ׳ מסורס, דהיל״ל את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים את אלקיהם, ומאי אשר אתם יורשים אותם, דאטו לא ידענא שירשו אותם. אמנם זהו לשון הזהר שם עמוד ב׳, רבי שמעון אמר, כל דא ודאי הוה לאתקדשא ארעא ולאעברא רוח מסאבא מארעא ומגו ישראל, וכד ביתא הוה נתיץ, הוה אשתכח בה ממונא למבני ליה ולמליא ביתיה, בגין דלא יצטער על ביתא, וישרון בדיורא דקודשא ע״כ. לכן אמר אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים. שקראו שם ע״א שלהם על אותם המקומות, וכדי שלא תצטערו לחזור לבנותם לשם קדושה. לכן אשר אתם יורשים אותם, שנתתי בלבם לתת מטמון בקירות הבתים כדי שתמצאו אותם, ובאותו ממון תחזרו לבנות אותם לשם קדושה, ותאבדו שם אלקיהם משם. ונתצתם את מזבחותם וכו׳ ואבדתם את שמם מן המקום ההוא (דברים יב, ג). שבזה תגרמו שהקדושה תשרה שם.

ובספרי פ׳ ראה, מנין לנותץ אבן מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרות שהוא בלא תעשה, ת״ל לא תעשון כן לה׳ אלקיכם (דברים יב, ד). רבי ישמעאל אומר, מנין למוחק אות אחת מן השם שהוא בל״ת, שנאמר ואבדתם את שמם. לא תעשון כן (דברים יב, ג-ד). רבן גמליאל אומר וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין למזבחותיהם ח״ו, אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם ומעשיכם הרעים למקדש אבותינו שיחרב ע״כ. וקשה למה לא אמר רבן גמליאל וכי תעלה על דעתך שישראל מוחקין את השם כדרך שאמר שישראל נותצין למזבחותיהם. ועוד קשה שהרי כתוב את מזבחותיך הרסו (מ"א יט). אך רבן גמליאל יפה דקדק, כי מ״ש את מזבחותיך הרסו מדבר במלכי ישראל, ובחלקם לא היה בית המקדש רק בירושלים אשר ביהודה, א״כ א״א דקאי על המזבחות דוקא, אלא הכונה כמ״ש כי עזבו בריתך בני ישראל (מ"א יט). שביטלו המילה, ושם קאי מזבחותיך הרסו. דהיינו מ״ש כי בעשיית ברית מילה הוי כקרבן, שהמוהל הוא הכהן והסנדק הוא המזבח, וגם אמרו דורשי רשומות כי מזבח נוטריקון מ׳ילה ז׳מנה ב׳יום ח׳, ולכן יפה אמר ר״ג, וכי תעלה על דעתך שישראל הורסין למזבחותיהן, שהגם שמנשה הרס את המזבחות, לא עשו כן בני ישראל. גם רבן גמליאל לא אמר וכי תעלה על דעתך שישראל מוחקין את השם, לפי שליתן שלום בין איש לאשתו, צוה הב״ה שיהיו מוחקין את השם להשקות מים לסוטה. וודאי שחוץ מזה לא היו מוחקין את השם ח״ו.

נחזור לדברי ר׳ יוחנן, שיפה שאל למה נסמכה פ׳ חלה לפ׳ ע״א, לפי שתכף שצוה על החלה אמר, וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וכו׳ (במדבר טו, כב). ופרש״י ז״ל בע״א הכתוב מדבר, מצוה אחת שהיא ככל המצות, ואיזו זו ע״א. ולא אמר כשאר הפרשיות, וידבר ה׳ אל משה לאמר. וכמו שהתחיל בפ׳ חלה, וידבר וכו׳ דבר אל בני ישראל וכו׳. רק סמך תכף וכי תשגו בו׳ החיבור. לכן שפיר קא מקשה ר׳ יוחנן למה נסמכה. והשיב לומר לך שכל המקיים מצות חלה, שבזה קורא לעיסתו שם קדושה, בהפרישו חלה ראשונה לשם ה׳ ומברך עליה, הרי הוא כאילו ביטל ע״א שקראו לה הנכרים בזריעתם ובקצירתם. ולהפך כל המבטל מצות חלה כאילו קיים אותה הע״א שכבר קראו בשמותה אותם האומות. ולכן אמר הכתוב בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה. ולא ככנעניים שכינו שם ע״א על הארץ ועל הפירות. ולכן אמרו ז״ל משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכלן נאמר כי תבא, כי תבאו, לפי שאינן אלא לאחר ירושה וישיבה, אבל זו נאמר בה בבואכם, משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחייבו בחלה. כי להיות שתכף שפסק המן הוכרחו לאכול מלחם הארץ שנק׳ עליו שם טומאה. לכן צוה להם והיה באכלכם מלחם הארץ שלא זרעתם ולא קצרתם, תרימו תרומה לה׳. ודרשו בספרי ריש פ׳ תבא, אין והיה אלא מיד. כדי שלא יחמיצו המצוה לקרוא כלם בשם ה׳, ויאכלו לחם קדוש ולא לחמם טמא, כאן קראה תרומה לפי שהיא הראשונה משנכנסו לארץ, כתרומה גדולה הניתנת לכהן. אך עדין יש פתחון פה לבעל הדין לחלוק, דבשלמא תכף שנכנסו לארץ חייבים בחלה, לפי שאכלו מקציר הכנעניים. אך מכאן ואילך והיה אם זרע ישראל, וכבר קראו עליהם שם קדושה, למה נתחייבו בחלה. לכן חזר ואמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. ויובן עם מ״ש בברכות פ״א (לה.), כתיב לה׳ הארץ (תהלים כד, א). וכתיב והארץ נתן לבני אדם (תהלים קטו, טז). לא קשיא כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה. לכן מתחלה אמר והיה באכלכם מלחם הארץ, כי קודם זה לה׳ הארץ, אך אחר שתרימו תרומה לה׳. אז והארץ נתן לבני אדם. ולכן נק׳ ראשית עריסותיכם. ואז חלה תרימו תרומה. כי אעפ״י שכבר נתרמה תרומה גדולה ונתנו המעשרות, עכ״ז עתה שקרובה להאכל וליהנות ממנה, צריך שתתנו חלק לה׳ כדי שתהנו משלכם, וזהו חלה תרימו תרומה. כי כיון שבאתם לעשות חלה לאכול, צריך שתרימו תרומה. ולפי שעד כאן מדבר בבואכם אל הארץ, חזר ואמר מראשית עריסותיכם. דהיינו אף בחוץ לארץ, שאע״פ שהיא מדרבנן, ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא, ולכן אמר מראשית. לפי שאין בה שיעור רק כפי רצונו, אך מעט מזער כי אינו אלא לזכר בעלמא, לבטל שם ע״א ולקרות עליו שם קדושה, ולכן לא אמר תרימו, רק תתנו לה׳ תרומה. בכל דהו סגי, וזהו לדורותיכם. ולכן באכלכם מלחם הארץ אמר תרימו תרומה לה׳. ששם הוא חיוב, וכאן אמר תתנו לה׳ תרומה. ולהיות שהנשים לא נתנו נזמיהן לעגל כדי שלא להטפל בע״א, לכן ניתנה להן מצוה זו שהיא לבטל ע״א. עוד אמרו בברכות פ״ו (לה:), א״ר חנינא בר פפא כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו גזל להב״ה וכנסת ישראל, שנאמר גוזל אביו ואמו וגו׳ (משלי כח, כד). מאי חבר לאיש משחית, חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים ע״כ. והכוונה כי הנהנה בלא ברכה לא די שגוזל להב״ה וכנסת ישראל, שכשרואה הב״ה כפיות טובה של אדם שנהנה בלי ברכה, הוי ככופה בטובתו של הב״ה, וגורם לטובה שלא תבא, וזהו כופה בטובתו ית׳, שגורם שלא ישפיע מטובו לישראל. אלא חבר הוא לאיש משחית שעבד ע״א, כך הוא מקיים ע״א שנק׳ על אותו הפרי או התבואה. עוד שנינו בחלה פ״ד, רבן גמליאל אומר, שלש ארצות לחלה, מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת, מכזיב ועד הנהר ועד אמנה שתי חלות וכו׳ (אחת לאור ואחת לכהן. של אור יש לה שיעור, ושל כהן אין לה שיעור. מן הנהר ועד אמנה ולפנים שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן. של אור אין לה שיעור, ושל כהן יש לה שיעור. וטבול יום אוכלה. רבי יוסי אומר, אינו צריך טבילה. ואסורה לזבים ולזבות לנדה וליולדות, ונאכלת עם הזר על השלחן, וניתנת לכל כהן.). ע״ש בפי׳ הר״ב (שלש ארצות חלוקות בדין חלה. מארץ ישראל ועד כזיב, כלומר כל ארץ ישראל עד כזיב, שהיא רצועה היוצאה מעכו לצד צפון, וכבשוה עולי בבל וקדשה קדושה שניה. מפרישים חלה אחת, וניתנת לכהן ואוכלה בטהרה. מכזיב ועד הנהר לצד מזרח, ומכזיב ועד אמנה לצד מערב. ואינה ארץ ישראל ממש, לפי שכבשוה עולי מצרים ולא כבשוה עולי בבל, וקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא. מפרישין שתי חלות, הראשונה נשרפת לפי שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים, כיון שלא כבשוה עולי בבל, והשניה נאכלת לפי שאין טומאת החלה הראשונה מפורסמת, שהרי אינה ארץ העמים גמורה. ואם לא היו מפרישין חלה שניה הנאכלת, יאמרו תרומה טהורה נשרפת, אבל כשמפרישין חלה שניה ונאכלת, הרואה נותן על לבו להבין טעם הדבר או שואל לחכמים ואומרים לו.). עם זה נבין הפסוקים הנ״ל, כי כנגד חלת ארץ ישראל שהיא חלה אחת, אמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. ודרשו בספרי, כתרומת גורן. מה תרומת גורן אחת, אף תרומה חלה אחת. אך בסוריא וחוץ לארץ צריך שתי חלות, ולכן חזר ואמר מראשית עריסותיכם. מיעוט רבים שנים, ועל זה אמרו במדרש חזית ע״פ שמוני נוטרה את הכרמים. אמרה כנסת ישראל לפני הב״ה, רבש״ע על שלא שמרתי חלה אחת כתקונה בארץ ישראל, הריני משמרה שתי חלות בח״ל, סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שתים ואיני מקבלת שכר אלא על אחת ע״כ. כי הנה שמירת המצות בארץ ישראל גורמות להשפיע שפע רב מאתו ית׳ לישראל, ואומות העולם נהנין מהתמצית, אך בח״ל הוא להפך, ולכן צריך להרבות בעשיית המצוה, ואינן מקבלין שכר אלא על אחת, דכולי האי ואולי יהיה להם שכר המצוה כבארץ ישראל.

ובמס׳ בפ׳ זו, עריסותיכם ג׳. הא׳ חסר דחסר, ראשית ערסתכם. הב׳ מראשית ערסתכם, חסר ומלא. הג׳ ביחזקאל מלא דמלא, וראשית עריסותיכם תתנו לכהן. כי הראשון כנגד חלת א״י שאינה אלא אחת, ולכן הוא חסר דחסר ערסתכם אחת. הב׳ מדבר בסוריא וח״ל שיש שם שתי חלות, ולכן יש י׳ אחר הת׳, לרמוז אל הרבים אך חסר י׳ ראשונה, שאינם מקבלים שכר אלא על אחת, הג׳ מלא דמלא לעתיד לבא, כי אז תתקדש חוץ לארץ בקדושת ארץ ישראל, והכל יתנהגו בקדושה ובטהרה.

ונבין עתה מ״ש בטור א״ח סי׳ קס״ז ז״ל, ויתן שתי ידיו על הפת, שיש בהן עשר אצבעות כנגד עשר מצות התלויות בפת. ולכך יש י׳ תיבות בברכת המוציא, וי׳ תיבות בפ׳ מצמיח חציר לבהמה (תהלים קד, יד). וי׳ תיבות בפסוק עיני כל אליך ישברו (תהלים קמה, טו). וי׳ תיבות בפסוק ארץ חטה ושעורה (דברים ח, ח). וי׳ תיבות בפ׳ ויתן לך (בראשית כז, כח). וקשה מה המה אלה הפסוקים, דאטו כי רוכלא ליתני וליזיל. אך בילקוט פ׳ בלק איתא ז״ל ע״פ מי מנה עפר יעקב (במדבר כג, י). בא וראה כמה מצות ישראל עושין בעפר, אמר ר׳ יהודה בר שלום, אפי׳ הדיוט שבהדיוטות אינו טועם פרוסה לתוך פיו עד שעושה מצות. כיצד יצא לחרוש הוא מקיים לא תחרוש בשור ובחמור. בא לזרוע הוא מקיים לא תזרע כרמך כלאים. בא לקצור מקיים לקט שכחה ופיאה. בא לדוש הוא מקיים לא תחסום שור בדישו. העמיד הכרי הוא מקיים מצות התרומה ומעשר ראשון ומעשר שני. בא לאפות הוא מקיים מצות חלה, הרי עשר מצות. וכן נמנו בירושלמי סוף פ״ק דחלה (ט:). ובפרק הרואה (ברכות נח.) איתא, הוא היה אומר, כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול, חרש וזרע וקצר ועמר ודש וזרה ובירר וטחן והרקיד ולש ואפה ואח״כ אכל. וכאן הם י״א יגיעות לפי שזרה ובירר הכל א׳, ונמצאו עשר יגיעות, שלכן כתוב בזיעת אפיך תאכל לחם (בראשית ג, יט). אפיך מלא בי׳ כנגד י׳ יגיעות, ובמס׳ אפיך ב׳. וברוח אפיך נערמו מים (שמות טו, ח). שניהם מליאים, לרמוז למ״ש ז״ל (פסחים קיח.), קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. ופרש״י ז״ל שם בפ׳ ערבי פסחים, כלומר נס גדול עושה לו הב״ה למי שנותן לו מזונות כאשר עשה בקריעת ים סוף, ונפקא מינה למבעי רחמי ע״כ. שכשם שישראל לא היו ראויים לנס קריעת ים סוף, מפני שכתוב וימרו על ים בים סוף (תהלים קו, ז). כך אין ראוי ליתן מזונות לאדם שאין לו זכות כל כך, ועכ״ז כשם שברוח אפיך נערמו מים. שעשה עמהם עשרה נסים, כך בזיעת אפיך. בעשר יגיעות תאכל לחם. ועוד בזיעת אפיך היינו הדמעות, ששערי דמעה לא ננעלו (ברכות לב:), כמ״ש רש״י ז״ל, ונפקא מינה למבעי רחמי. ולפי ששם נאמר וא״ר אלעזר קשים מזונותיו של אדם כיום המיתה. לכן סמך אחריו, עד שובך אל האדמה וכו׳ (בראשית ג, יט). ובב״ר פ׳ כ׳. ארשב״י מכאן לתחיית המתים מן התורה, כי עפר אתה ואל עפר תלך לא נאמר אלא תשוב. וזה כי כל מה ששב לאיתנו צריך לפשוט צורה וללבוש צורה, שכן כל זרע זרוע בתחלה פושט צורה, שבלה בעפר ונפסד ואח״כ לובש צורה, כך האדם תחלה בלה גופו בעפר, ואח״כ בתחיית המתים לובש גוף טהור ונקי לא ימוט לעולם, ז״ש בזיעת אפיך תאכל לחם. שכמו שהחטים פושטים לצורה ולובשים צורה אחרת, כך עד שובך אל האדמה. צריך לפשוט צורה ראשונה וללבוש צורה אחרת. מה שלא היה כן קודם שחטא אדם הראשון, שהארץ היתה מוציאה פירותיה בלי טורח, וכן הצדיקים כחנוך ואליהו לא הוצרכו למיתה וקבורה. ובזה יובן מ׳ ז״ל בכתובות פי״ג (קיא:), א״ר חייא בר יוסף עתידים צדיקים שיעמדו במלבושיהם, ק״ו מחטה, מה חטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה מלבושין, צדיקים שנקברו בלבושיהם עאכ״ו. עשה ק״ו מהחטה שצריך לפשוט צורה וללבוש צורה, כך הצדיקים יפשטו לבוש גופני וילבשו לבוש רוחני, חלוקא דרבנן כנודע. ולכן אמר הכתוב במזמור ק״ב. לפנים הארץ יסדת וכו׳ (כו). המה יאבדו ואתה תעמד (כז). ואיך תהיה אבידתם, כבגד יבלו, שפושט צורה ולובש צורה, וזהו כלבוש הידוע, תחליפם ויחלופו, דהיינו לבוש הצדיקים, וזהו הכפל תחליפם כדי שיחלופו, ללבוש לבוש קדוש.

נחזור לענין הפסוקים הנ״ל, כי הנה ברכת המוציא יש בה י׳ תיבות כנגד עשר מצות הנ״ל. ולכן יש ב׳ ההי״ן, ה׳מוציא וה׳ארץ, שצריך מאד ליזהר להוציאם בפה שלא יבלעם, כנגד שתי ידים שלכל אחד יש ה׳ אצבעות. ולפי שאמרו בפ״ו דברכות (מ.), אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך. והדר ואכלת ושבעת (דברים יא, טו). לכן הביא פ׳ מצמיח חציר לבהמה. ויפורש הכתוב כן, כי הנה הבהמה מאכלה מוכן, כי תכף שצמח החציר הרי הוא מוכן למאכלה, לא כן האדם שצריך שהבהמה תאכל עשב כדי שיהיה לה כח לחרוש ולתקן המאכל הצריך לאדם, וזהו ועשב לעבודת האדם. והכל להוציא לחם מן הארץ. שלכן יש בו עשר תיבות כנגד עשר יגיעות הנז׳, וזהו ונתתי עשב בשדך לבהמתך. כדי שואכלו ושבעו. שע״י עבודתה יצא לחם מן הארץ. ואמנם רצה הב״ה לזכות את ישראל, שרצה לתת מזונם בלי טורח, והוא מ״ש הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז, ד). והיה נותן להם מן שבלי שום טורח היו אוכלים אותו, וטועמים בו כל מיני טעמים, והיה יורד בכל יום כדי שיהיו כל ישראל מכוונים לבם לאביהם שבשמים (יומא עו.), ככתוב לעיל פ׳ בשלח (חלק ג׳ - דרוש י״ו לפרשת בשלח.), זהו שהביא הפ׳ עיני כל אליך ישברו וכו׳. שיש בו עשר תיבות, שלא היה להם לטרוח עשר יגיעות הנ״ל, וזהו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. שפי׳ ביומא פ״ח (עה.), תנא לחם ששאלו ישראל כהוגן ניתן להם כהוגן. ופרש״י בבקר, שיהא שהות להכינו. ואח״כ נכנסו לארץ, ואם היו זוכים היתה מלאכתם נעשית ע״י אחרים, והיו נהנים מפירותיה שנשתנו לשבח, אך כשלא זכו הוצרכו לטרוח ולעמול בעשר יגיעות הנ״ל, ולכן יש בו י׳ תיבות. ועל כל אלה בירך הב״ה ע״י יצחק את יעקב בברכת המזונות, ויתן לך האלקים מטל השמים וכו׳. שכבר פי׳ בזהר פ׳ תולדות דף קמ״ג ב׳, ויתן לך האלקים מטל השמים. דא טל עילאה מעתיק יומין. ומשמני הארץ, דא ארץ דלעילא, ארץ החיים. מיד יעקב נטל לעילא ועשו לתתא, לבתר כד יקום מלכא משיחא יטול יעקב לעילא ותתא. ולפיכך איחר פ׳ זה לכלם, לפי שמדבר לעתיד.

ובתנחומא סוף פ׳ שלח איתא לעניננו, זש״ה אור זרוע לצדיק וגו׳ (תהלים צז, יא). ה׳ חפץ למען צדקו (ישעיה מב, כא). זרע להם הב״ה את התורה ואת המצות לישראל כדי להנחילם חיי העה״ב, ולא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצוה לישראל. יצא לחרוש לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. לזרוע לא תזרע כרמך כלאים. לקצור כי תקצור קצירך בשדך. בדישה לא תחסום שור בדישו. בעסה ראשית עריסותיכם. וכמה מצות אחרות ע״ש (שחט, ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה (דברים יח, ג). קן צפור, שלח תשלח (שם כב, ז). חיה ועוף, ושפך את דמו וכסהו בעפר (ויקרא יז, יג). נטע, וערלתם ערלתו (שם יט, כג). קבר מת, לא תתגודדו (דברים יד, א). מגלח שער ראש, לא תקיפו פאת ראשכם (ויקרא יט, כז). בנה בית, ועשית מעקה (דברים כב, ח), במזוזה וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך (שם ו, ט). נתכסה בטלית, ועשו להם ציצת.). ואמנם הצריך לעניננו הוא זה, דלמה הביא פ׳ אור זרוע לצדיק ולא דרש בו כלום, דקאמר זרע להם הב״ה את התורה ואת המצות, דמאי זריעה שייך בזה. ולמה התחיל יצא לחרוש, דמהיכן יצא, ולמה לא הרגיל על לשונו כמו שהתחיל, לחרוש, לזרוע, לקצור. כך היה לו לומר לדוש, ללוש. ולמה שינה לשונו לומר בדישה בעיסה. אמנם כלל גדול יש לנו כמ״ש במ״א ((אבות עולם. אבות א, ב).) בשם מהר״ם אלשיך ע״פ אור זרוע לצדיק (תהלים צז, יא) (אור פירות טוב הצדיק זרוע לו, כי בזורע כור תבואה ומצמחת ומתרבית עד מלאת אוצרות ממנה, כן אור טובם של עולם הזה אשר הוא מועט כי גשמי הוא, זרוע לצדיק שמתגדל עד מלאת אוצרות, ולישרי לב מקבלי יסורין ביושר לבב ובשמחה, אין צריך לומר שזרוע להם פירותיהם, כי אם גם שמחתם על היסורין, ששמחים ביסורין מיושר לבם, גם זכות השמחה זרוע להם להעשות אושר רוחני גדול, נוסף על זכות תורה ומצות אשר להם, (רוממות אל. תהלים צ״ז).). כי אפי׳ המצות שאדם אוכל מפירותיהן בעה״ז, עושה הב״ה טובה גדולה לצדיקים להוסיף להם הפירות על הקרן לעה״ב, כי זש״ה מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך (תהלים לא, כ). ועוד כתוב בספר החסידים סי׳ שכ״א ז״ל, הנותן צדקה לשם שמים, הב״ה זורעה בג״ע, כמה תבואה יכולים לקנות במעות וצומחים, בכל שנה ושנה מכניסם לאוצר ונהנה מהם לעה״ב, שנאמר כי כארץ תוציא צמחה (ישעיה סא, יא) ע״כ. על זה הביא בעל המ׳ פ׳ אור זרוע לצדיק. כדי לסמוך אחריו ה׳ חפץ למען צדקו. כי כל ישעו וכל חפצו ית׳, להרבות שכרן של צדיקים, ולפיכך התחיל זורע להם את התורה ואת המצות, כי אע״פ שהתורה היא מהדברים שאדם אוכל פירותיהן בעה״ז, עכ״ז הוא זורע גם הפירות, להוסיף להם תבואתו לעה״ב. ולא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצוה לישראל, כלומר אפי׳ בדברי העולם רצה לזכות את ישראל במצוה, וזהו יגדיל תורה ויאדיר במצות. עוד יגדיל תורה, שמגדיל הקרן במה שויאדיר בפירות, ולפי שאמרו בפ״ו דברכות (לה:), אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו׳ (וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח.), תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י אחרים וכו׳ (שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו׳ (ישעיה סא, ה). ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י עצמן, שנאמר ואספת דגנך (דברים יא, יד). ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר ועבדת את אויביך וגו׳ (דברים כח, מח).). לכן אמר יצא לחרוש, כלומר יצא מהדרך הטובה הראויה לו, ועכ״ז בקיימו המצוה זוכה לדברים הרבה. ולפי שמצות לא תחסום שור בדישו אינו אלא כשדש ע״י בהמות, אך אם יצא לדוש בעצמו אין שם מצוה, לכן לא אמר לדוש רק בדישה, דהיינו ע״י בהמות. וכן בעיסה אע״פ שאינו לש בעצמו אלא ע״י אחרים חייבת בחלה.

ונבא לענין הפ׳ וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך וכו׳ (בראשית כח, כ). ושבתי בשלום וכו׳ (שם כא). וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (שם כב). וקשה מה לו ליעקב לדור. וכ״ש שהפריז על מדותיו של הב״ה באמרו אם יהיה אלקים עמדי וכו׳. שהרי כתוב לא תנסו את ה׳ אלקיכם (דברים ו, טז). ועוד מאי עשר אעשרנו לך. דהיל״ל אעשרנו לך, אמנם בב״ר פ׳ ע׳ איתא ז״ל, ר׳ אבהו אמר, אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך. מלשון הרע, המד״א וידרכו את לשונם קשתם שקר (ירמיה ט, ב). ונתן לי לחם לאכול. מג״ע, המד״א ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל (בראשית לט, ו). ושבתי בשלום אל בית אבי, מש״ד. והיה ה׳ לי לאלקים, מע״ז ע״כ. וכבר הקשו המפרשים איך ס״ד דיעקב שיבא לידי עבירות אלו, ועוד הלא ידענו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:), ומה לו כי יזעק שהב״ה ישמרהו מעבירות, הוא יזהר בעצמו שלא יבא לידי עבירה.

אמנם כשמוע יעקב, והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך (בראשית כח, טו). פחד יעקב שמא יהיה זה ע״י מלאך, כי אין השכינה שורה בחוץ לארץ, ובפרט שראה כי הנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו (שם יב). וזהו והנה אנכי עמך. כלומר כאן בארץ ישראל אנכי עמך, אך מכאן ואילך שאתה יוצא חוץ לארץ, ושמרתיך ע״י מלאך. א״נ כמ״ש בזהר פ׳ וישלח דף קס״ו א׳ ז״ל, ואי תימא שכינתא לא שריא אלא באחסנתיה דאיהי ארעא קדישא, ודאי לא שריא בגין לינקא מינה, אבל לאגנא שאני. כן היה יעקב סבור שדוקא לאגנא, ושמרתיך בכל אשר תלך. אבל לא בקביעות לינקא מינה. ולכן אמר אם יהיה אלקים עמדי בקביעות, ושמרני בדרך הזה. הוא בעצמו ולא ע״י מלאך, אשר אנכי הולך. אע״פ שהיא לכת דידי, לצורך עצמי, ועכ״ז באיזה צד יקרא דרך מצוה, לפי שונתן לי לחם לאכול. זו אשה, כי אם הלחם אשר הוא אוכל (בראשית לט, ו). ועוד במה אשה עוזרתו לאדם, מביא חטין חטין כוסס, פשתן פשתן לובש (יבמות סג.). אלא ודאי שהיא תכין את לחמו ותעשה לו בגד ללבוש, וזהו ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ושבתי בשלום אל בית אבי, קשה שהרי הב״ה א״ל והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך (בראשית כח, טו). ודרשו שם בב״ר, ואין עזיבה אלא פרנסה, המד״א ולא ראיתי צדיק נעזב (תהלים לז, כה). ויעקב הפך הדברים, שאמר תחלה ונתן לי לחם לאכול וכו׳ (בראשית כח, כ). ואח״כ ושבתי בשלום אל בית אבי (שם כא). אך הכל יובן עם מאי דאיתא בזהר פ׳ שמות דף ב׳ א׳ ז״ל, דאי כד נחתו ישראל למצרים לא יטעמון נהמא דמצראי, לא אשתבקו בגלותא ולא יעיקון לון מצראי וכו׳. ובזה מובן מ״ש הב״ה ליעקב, והשיבותיך אל האדמה הזאת. שלא אניחך בגלות ח״ל, בעבור כי לא אעזבך, שאתן לך פרנסתך ולא תצטרך להתפרנס משל אחרים, ולכן אמר יעקב ונתן לי לחם לאכול, שלא אצטרך לשל אחרים, בזה מובטח אני ושבתי בשלום אל בית אבי. ולא יניחני ח״ל, ולכן כשהלך יעקב אל לבן, א״ל אך עצמי ובשרי אתה (בראשית כט, יד). ופרש״י ז״ל, שא״ל לבן מפני קורבה אטפל עמך חדש ימים, וכן עשה ואף זו לא לחנם שהיה רועה צאנו. כי לא רצה יעקב ליהנות משל לבן כלום. ולפי שיקשה למה לא סמך יעקב על הבטחתו ית׳, ורצה להתנות אם יהיה אלקים עמדי וכו׳. לכן פי׳ ר׳ אבהו כי כנגד מ״ש לו והנה אנכי עמך. אמר יעקב אם יהיה אלקים עמדי ושמרני מלשון הרע. כי הנה אמרו (דברים רבה פ׳ ה), כל המספר לשון הרע מסלק השכינה מהארץ. וכן איתא בערכין פ״ג (טו:), אמר הב״ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם. ולכן אם יהיה אלקים עמדי. מורה כשישמרני מלשון הרע. ונתן לי לחם לאכול. כדלעיל שימצא אשה הגונה לו, וזהו מ״ש לו ושמרתיך בכל אשר תלך. כי כתוב והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך (דברים כג, טו). וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה (ויקרא רבה פ׳ כ״ד). וא״כ כשישמור אותו בדרך, ודאי שיהא גדור בעריות, וזה יהיה כשישא אשה הגונה לו שלא יתאוה לאשה אחרת. והשיבותיך אל האדמה הזאת. וכנגד זה ושבתי בשלום אל בית אבי. משפיכות דמים, כי כתוב ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו (במדבר לה, לג). וא״כ כשישוב בשלום לארץ ישראל ודאי שניצול משפיכות דמים. כי לא אעזבך. וכנגד זה והיה ה׳ לי לאלקים. שיצילני מע״א, כי העובד ע״א כופר בהשגחתו ית׳, ואם יהיה לי לאלקים ואבטח בו, שלא ימסרני ליד מלאך ושליח רק ישגיח עליו בעין חמלתו, בזה אדע כי לא אכשל בע״א.

עוד יפורש המדרש הנ״ל עם מאי דגרסינן במציעא פ״ב (כג:), אמר רב יהודה בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו בדיבורייהו, במסכתא בפוריא ובאושפיזא. ופרש״י ז״ל שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות, יאמר לא כדי שלא יקפצו בני אדם שאינן מהוגנין לבא תמיד עליו ויכלו ממונו, ע״כ. וכתבו התוספות, ואם תאמר והא אמרינן בברכות (נח.), אורח טוב מה הוא אומר, כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי. וי״ל דהתם מיירי בין בני אדם מהוגנין, והכא בין בני אדם שאינן מהוגנין ע״כ. והנה יעקב היה הולך בדרך רחוקה, ואפשר שיקובל מאושפיז טוב ואפשר ג״כ שיהיה בין בני אדם שאינן מהוגנין, והוא לא ידע להזהר עוד ויבא בזה לידי לשון הרע, לכן אמר ושמרני מלשון הרע, ולזה צריך שתשמרני, לפי שהיה זר ביניהם ולא אכיר בני אדם המהוגנים. ונתן לי לחם לאכול מג״ע, שלא יהרהר ביום ויבא לידי קרי בלילה. א״נ שלא יסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה כשילך בדרך (בבא בתרא נז:), וכמ״ש בזהר פ׳ קדושים דף פ״ג סוף עמוד ב׳, אסיר ליה לב״נ לאסתכלא בשפירו דאתתא, בגין דלא ייתי בהרהורא בישא ויתעקר למלה אחרא, וכן יעקב לא ראה קרי מימיו. וזהו ונתן לי לחם לאכול. וגם באשה שייך בגד ללבוש. כדאמרינן בפ״ק דקדושין (כט:), משתבח ליה רב חסדא לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא, כי אתא חזייה דלא פריס סודרא, א״ל דלא נסיבנא וכו׳ (אהדרינהו לאפיה מיניה, א״ל חזי דלא חזית להו לאפי עד דנסבת. רב הונא לטעמיה דאמר בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה, בעבירה סלקא דעתך, אלא אימא כל ימיו בהרהור עבירה. אמר רבא וכן תנא דבי ר׳ ישמעאל, עד כ׳ שנה יושב הקב״ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ׳ ולא נשא אומר תיפח עצמותיו. אמר רב חסדא האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשטן גירא בעיניך, א״ל רבא לר׳ נתן בר אמי אדידך על צוארי דבריך משיתסר ועד עשרים ותרתי, ואמרי לה מתמני סרי עד עשרים וארבעה, כתנאי, חנוך לנער על פי דרכו (משלי כב, ו). ר׳ יהודה ורבי נחמיה, חד אמר משיתסר ועד עשרים ותרתין, וחד אמר מתמני סרי ועד עשרים וארבעה.). ושבתי בשלום מש״ד, דהיינו שישוב עם בניו לבית אביו, וזהו על פי מ״ש ביבמות פ״ה (סג:), כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים. והיה ה׳ לי לאלקים מע״א, לפי שהיה הולך בבית לבן העובד ע״א, וכבר פירשנו במקומו שלכן אמר לבן ואנכי פניתי הבית מע״א. כי שנינו בפ״ג דע״א (מז:), בית שבנאו מתחלה לע״א הרי זה אסור ע״ש (חלק א׳ - דרוש ז׳ לפרשת חיי שרה והפטרה.).

עוד יובנו הפסוקים האלה עם מאי דגרסי׳ פ״ק דתעניות (ט.), עשר תעשר (דברים יד, כב). עשר בשביל שתתעשר. והכתיב לא תנסו את ה׳ (דברים ו, טז). א״ל הכי א״ר אושעיא חוץ מזו, שנאמר ובחנוני נא בזאת וכו׳ (מלאכי ג, י). ובילקוט פ׳ ראה, עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה (דברים יד, כב). אם זכיתם, סוף שאתם יוצאין לזרוע השדה, ואם לאו סוף שהיוצא בשדה מתגרה בכם, ואיזה זה עשו הרשע, דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה (בראשית כה, כז) ע״כ. והנה עתה היה יעקב בורח מפני עשו אחיו, ולפי שמותר לנסות במעשר. לכן אמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה מעשו שלא יתגרה בי. ונתן לי לחם לאכול, כמ״ש בפ׳ כל כתבי (שבת קיט.). עשירים שבארץ ישראל במה הם זוכים, בשביל שמעשרין. ושבתי בשלום וכו׳ לא״י, כי עתה היה יוצא ח״ל. וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. שאקיים עשר תעשר. עשר בשביל שתתעשר, ובזה אנצל מע״א ג״ע ש״ד, כי כבר פירשנו כל המקיים מצות חלה כאילו ביטל ע״א. ועוד מג״ע כלפי מ״ש בויקרא רבה פ׳ ט״ו. כי בעד אשה זונה עד ככר לחם (משלי ו, כו). מי גרם לו שיכשל באשה זונה, ע״י שאכל את ככרה שאינו מעושר. ועוד משפיכות דמים, שאין המלכות מתגרה בו, וגם שלא ימותו בניו, כמ״ש שם בילקוט ראה, אם זכיתם סוף שאתם יוצאים לזרוע השדה, ואם לאו סוף ששונאי ישראל יוצאין לקבור בניהם בשדה. הנה כי כל זה סמוך לעשר אעשרנו לך, ודוק.

ובילקוט פרשת ראה ע״פ עשר תעשר (דברים יד, כב). בטח בה׳ ועשה טוב (תהלים לז, ג). ר׳ חגא מסרס הדין קריא, עשה טוב ובטח בה׳. שכון ארץ ורעה אמונה, עשה שכונה של ארץ, הוי זורע, הוי נוטע, ורעה אמונה. רעה אמונתן של אבות, כד״א עיני בנאמני ארץ (תהלים קא, ו) ע״כ. קשיא ליה לר׳ חגא מהו בטח בה׳ ועשה טוב, וכי צריך בטחון לעשות טוב, אלא ודאי שזה מדבר בצדקה. כי הנה אמר המשורר סי׳ ד׳. זבחו זבחי צדק ובטחו אל ה׳. מדבר בצדקה שגדולה מכל הקרבנות, ואם תאמר כשאעשה צדקה יחסר ממוני. ובטחו אל ה׳ שכבר הבטיח והריקותי לכם ברכה עד בלי די. האמנם רבים אומרים מי יראנו טוב, כלומר אנו רוצים לראות טוב זה שהבטחתנו, נסה עלינו אור פניך ה׳. שהתרת לנו לנסותך בזו. אמר המשורר נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו, כי אני שמח בשעה שאתה משפיע טובה לעושי צדקה, כדי שיראו יקחו מוסר, ובזה בשלום יחדיו אשכבה ואישן. כי כשהעני אין לו מה יאכל הוא קורא תגר לפניו ית׳, אך העושה צדקה משים שלום בינו לבין קונו, וזהו שהצדקה נקראת שלום, כדכתיב והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה לב, יז). ז״ש ר׳ חגא עשה טוב ובטח בה׳, שימלא אוצרותיך שבע. וכשתוציא כראוי את מעשרותיך, עשה שכונה של ארץ, שתוציא הארץ יבולה כראוי, הוי זורע, הוי נוטע, אך בתנאי ורעה אמונה. רעה אמונתן של אבות שבטחו בה׳ והוציאו מעשרותיהן. כמ״ש שם בילקוט פ׳ ראה ז״ל, א״ר הונא אבות הראשונים הפרישו תרומות ומעשרות, אברהם הפריש תרומה גדולה, שנאמר הרימותי ידי אל ה׳ (בראשית יד, כב). ואין הרמה אלא תרומה, כמ״ד התם והרמותם ממנו תרומת ה׳ (במדבר יח, כו). יצחק הפריש מעשר שני, שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים (בראשית כו, יב). והלא אין ברכה שורה לא על המדוד ולא על השקול ולא על המנוי, ולמה מדדן בשביל לעשרן, הה״ד ויברכהו ה׳. יעקב הפריש מעשר ראשון, הה״ד וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כח, כב). הכונה כי כשבא אברהם ממלחמת המלכים ובא לקראתו מלכי צדק, הוא שם בן נח שהיה כהן, הפריש תרומה גדולה ונתן לו, שכן כתוב הרימותי ידי אל ה׳ אל עליון. כלומר הנה הפרשתי מכל השבי תרומה גדולה, כי לה׳ הארץ ומלואה. ולהיותו קונה שמים וארץ, צריך ליתן לו ראשית כל דגנך וכו׳. ובלי ספק שהפריש גם מעשר ראשון ותרומת מעשר, שלכן הביא ג״כ הפסוק והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר. להורות שגם תרומת מעשר נקראת בשם תרומה, ולכן בשתים אלו חייב מיתה מי שאינו מפריש כראוי. וזה אמר למלך סדום, כי להפריש מן השבי תרומות ומעשרות הוצרכתי לעשות כן. אך לי איני מעכב כלום, אם מחוט ועד שרוך נעל וכו׳ (בראשית יד, כג). יצחק הפריש מעשר שני, כי הוא היה בארץ ישראל יען היותו עולה תמימה ולא יכול לצאת ח״ל. וכן המעשר שני צריך לאכלו בירושלים, ואין ספק שגם הפריש תרומה ומעשר ראשון כאברהם. אף הוא הוסיף להפריש מעשר שני מהטעם הנ״ל, ומפיק לה מדכתיב ויזרע יצחק וכו׳. והלא אין הברכה שורה לא על המדוד וכו׳. אלא ודאי שעשה כן כדי לעשרן, דתנן (תרומות ד, ו), ואל תרבה לעשר אומדות. ופי׳ שם הר״ב ז״ל, שהמפריש מעשרות מאומד אינו ניצול מן הקלקלה. והראיה ויברכהו ה׳. שכן כתוב במעשר שני, כי יברכך ה׳ אלקיך. ויעקב הפריש מעשר ראשון, כי אברהם ויצחק לא הוצרכו לזה, שעדין לא היה לוי בעולם, ולכן הפרישו מעשר ראשון, כדי להוציא ממנו תרומת מעשר ליתן לכהן, שם בן נח, אך מעשר ראשון שהוא חולין החזיקו לעצמם. אך יעקב שהיה עתיד להוליד את לוי שנתקדש מבטן כדבריהם ז״ל, הפריש מעשר ראשון, ולכן אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. דהיינו שני מעשרות.

ובפסיקתא רבתי דף מ״ו א׳ הביא המ׳ הנ״ל, והוסיף עוד אמר ר׳ יהודה בר סימון בשם ר׳ יוסי בר׳ אלעאי, אף אבותיכם לא ברכתי אותם אלא בזכות המעשרות, ואברהם זקן וכו׳ וה׳ ברך את אברהם בכל. וכן ביצחק ואוכל מכל. וכן ביעקב וכי יש לי כל. א״ל משה הואיל ואבותיכם לא נתברכו ולא זכו להתגדל בעולם אלא בכח המעשרות, הוו זהירים אף אתם להוציא את המעשרות ע״כ. כי הנה בג׳ אבות כתוב בכל מכל כל, לפי שהוציאו מעשרותיכם כראוי, ולכן בירכם הב״ה בכל מכל כל.

ובילקוט פ׳ זו, עקילס הגר נכנס אצל ר׳ אליעזר, א״ל הרי כל שבחו של גר, ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה (דברים י, יח). א״ל וכי קלה היא בעיניך דבר שנחבט עליה אותו זקן, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשית כח, כ). בא זה והושיטה לו בקנה. בא לו אצל ר׳ יהושע התחיל מנחמו בדברים, לחם זו תורה, כד״א לכו לחמו בלחמי (משלי ט, ה). שמלה זו טלית, זכה אדם לתורה, זכה למצות, ולא עוד אלא שהן משיאין לכהונה, ובני בניהן מקריבין ע״ג המזבח, לחם זה לחם הפנים, שמלה אלו בגדי כהונה גדולה, ע״כ. וקשה שכיון שא״ל ר׳ אליעזר וכי קלה היא בעיניך וכו׳, למה הלך אצל רבי יהושע. ויותר יקשה התחיל מנחמו בדברים. שנראה שר׳ אליעזר ציערו ולמה זה. אמנם עקילס הגר נצטער בראותו מש״ה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. שנראה שמקבל שכרו בעה״ז ואין לו כלום לעה״ב. ולזה בא אצל ר״א וא״ל, הרי כל שבחו של גר, כי הנה שכרו אתו בעה״ז, א״ל ר׳ אליעזר וכי קלה היא בעיניך, כלומר ודאי כי שכר מצות הוא לעה״ב. אך לגר הבטיח הב״ה שלא יחסר לו בעה״ז לחם לאכול ובגד ללבוש, שהרי אבינו יעקב שאל מאת ה׳ ונתן לי וכו׳. שלא אצטרך משל אחרים. ודבר שנצטער בו אותו צדיק. בא זה מעם אחר והושיטה לו בקנה, כלומר שלא יצטער כלל, רק יצא בהבטח׳ כי לא יחסר לחמו וכסותו. ועכ״ז לא שוה לו לעקילס תשובה זו, כי נראה לו שהבטחות אלה הנם בעה״ז ולא יקבל שכר לעה״ב, ולזה בא אצל ר׳ יהושע והתחיל מנחמו בדברים, כי הגם שהפשט לא יופשט, שהבטיחו על המזון ועל הכסות. הנה גם בזה נכלל שכר העה״ב, לחם זו תורה, שאדם אוכל מפירותיה בעה״ז והקרן קיימת לו לעה״ב, שכן כתוב בה היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם. וכתיב והיה עקב תשמעון ושמר וכו׳. דהיינו לעה״ב. ושמלה זו טלית הוא הלבוש שאדם עושה לנפשו בשמירת המצות כנודע וכתוב אצלנו במקומו, ואלה איפוא הם לעה״ב. ולא עוד אלא שגם בעה״ז יראה זרע ברוכי ה׳, שמשיא בנותיו לכהונה ובני בניהן מקריבין ע״ג המזבח, שלכן פי׳ לחם זה לחם הפנים, ושמלה אלו בגדי כהונה גדולה. ולפי שזה אינו אלא בזמן שבית המקדש קיים, הוסיף במדבר רבה סוף פ׳ ח׳ ז״ל, הרי במקדש, בגבולין מנין, לחם זו חלה, ושמלה זו ראשית הגז. שאלו נוהגות גם בח״ל גם בזמן שאין בית המקדש קיים. וזכיתי שכיונתי לדעת המדרש שכתוב שם במדבר רבה פ׳ ח׳. יגיע כפיך כי תאכל. זה הגר שאין לו זכות אבות. וכדי שלא יאמר אוי לי שאין לי זכות אבות, כל מעשי׳ טובים שאסגל אין לי שכר אלא בעולם הזה, לכן הכתוב מבשר לגרים שבזכות עצמו יאכל בעה״ז ובעה״ב, אשריך בעה״ז וטוב לך לעה״ב ע״כ. הרי אמיתות דרכנו דרכנו בה כפי׳ המ׳ הנ״ל, ברוך ה׳ המאיר עינינו בתורתו. הוא יאיר לנו כל חמתו. ויטע בלבנו אהבתו ויראתו. ויזכנו לראות בבנין ביתו. ב״ב אכי״ר. בילא״ו.