דרוש נ״ו לתפלה

יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה׳ (תהלים קד, לד).

(במדרש (שמות רבה פ׳ כ״ג.)) אז ישיר משה (שמות טו, א.). הה״ד פיה פתחה בחכמה וגו׳ (משלי לא, כו.). מיום שברא הב״ה את עולמו ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להב״ה אלא ישראל. ברא אדם הראשון ולא אמר שירה, הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה, וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה, וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומאנשי שכם ולא אמר שירה. כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הב״ה, שנא׳ אז ישיר משה ובני ישראל (שמות טו, א.). הוי פיה פתחה בחכמה (משלי לא, כו.). אמר הב״ה לאלו הייתי מצפה. ואין אז אלא שמחה, שנא׳ אז ימלא שחוק פינו (תהלים קכו, ב.). ע״כ.

יגדל הכח ותעצומות הכלל על הפרט וזכותא דרבים עדיף, שלכן אמרה תורה אחרי רבים להטות (שמות כג, ב.). וכתוב בפ׳ בחקותי, ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו (ויקרא כו, ח.). ואיתא בתורת כהנים, מכם מן החלשים שבכם, ולא מן הגבורים שבכם. ומאה מכם רבבה ירדופו. וכי כך הוא החשבון והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו, אלא אינו דומה המרובים העושים את התורה למועטים העושים את התורה ע״כ. משום דקשיא ליה מאי מכם, דכיון דאמר ורדפתם את אויביכם היל״ל שם חמשה מאה ולא לחזור ולומר ורדפו מכם. לכן פי׳ מן החלשים שבכם. כלומר דקרא דורדפתם את אויביכם מיירי בכלם, שירדפו אויביהם הרבים בלי שיעור. ועוד ורדפו מכם. דהיינו מן החלשי׳ שבכם חמשה מאה. והוצרך לומר כן כדי שלא תקשה והלא מדה טובה מרובה ממדת פורענות (סוטה יא.), ובפ׳ האזינו כתוב בא״ה איכה ירדוף אחד אלף (דברים לב, ל.). וכאן אומר חמשה מאה, אלא ודאי שלכך אמר מכם, דהיינו החלשים שבכם. אך מן הגבורים ורדפתם את אויביכם. ובודאי שיהיה יותר ממ״ש באומות. ומאה מכם, שכיון שחזר ואמר מכם ודאי שעם חלשים מדבר, וא״כ היה צריך לומר ומאה מכם שני אלפים ירדופו, שכך הוא החשבון, אלא אינו דומה המרובים העושים את התורה, שכן כתוב אם בחקותי תלכו וכו׳ (ויקרא כו, ג.). ולדידיה שייך ומאה מכם מן החלשים רבבה ירדפו, כי זכותא דרבים עדיף. ומן הנביאים מצינו במלכים א׳ י״ח. שאמר אליהו לנביאי הבעל, בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה כי אתם הרבים (מ"א יח, כה.). וכבר פירשנו פ׳ זה עם האחרים בדרוש לפ׳ תשא והפט׳ יע״ש (חלק א׳‏ דרוש כ״ג לפ׳ תשא והפטרה.). אך לדרכנו אמר להם כי הגם שמתחלה אמר ויתנו לנו שנים פרים וכו׳ (מ"א יח, כג.). שיעשה מעשיהם בא׳. חזר בו ואמר בחרו לכם הפר הא׳ ועשו ראשונה כי אתם הרבים (שם כה.). ובשביל זה אני חולק לכם כבוד שאתם תעשו ראשונה ואני אבא אחריכם. ומן הכתובים ראינו בתהלים סי׳ נ״ה. פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי (תהלים נה, יט.). שיובן עם מ״ש בזהר פ׳ בא דף ל״ג ב׳. דלא אצטריך ליה לב״נ לאתפרשא מכללא דסגיאין בגין דלא יתרשים איהו בלחודוי ולא יקטרגו עליה לעילא, דכתיב בשונמית ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת (מ"ב ד, יג.). וכ״כ בפ׳ בשלח מ״ד (זהר שמות דף מ״ד ע״א.), בשעתא דדינא תליא בעלמא לא יתפרש בר נש בלחודוי ולא יתרשים לעילא ולא ישתמודעון ביה בלחודוי, דהא בזמנא דדינא תליא בעלמא אינון דאשתמודעון וקיימין בלחודייהו אע״ג דזכאין אינון, אינון אתפסן בקדמיתא, וע״ד לא לבעי לאיניש לאתפרשא מבין עמא, דבכל זמנא רחמי קב״ה על עלמא כלהו כחד ע״כ. ז״ש פדה בשלום נפשי. שלא יקטרגו עלי כי ברבים היו עמדי. כלומר נפשי בתוך הרבים ואיני מתפרש מהם. כי אין העולם נדון אלא אחר רובו (אבות ג, יט.). גם בסי׳ קי״א כתוב הללויה אודה את ה׳ בכל לבב בסוד ישרים ועדה (תהלים קיא, א.). דאיתא בפרק הרואה (ברכות נח.), ת״ר הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים לפי שאין דעתן דומות זו לזו ואין פרצופותיהן דומות זו לזו. ז״ש אודה את ה׳ בכל לבב. אבל זה יהיה בסוד ישרים ולפחות ועדה, שאין עדה פחותה מעשרה (ברכות כא: - מגילה כג: - סנהדרין עד:). ובמשלי י״ד כתוב ברוב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחתת רזון (משלי יד, כח.). וכבר כתבנו פי׳ לפסוק זה בס׳ אלון בכות שלנו דף פ״ח ב׳. ע״ש (אלון בכות‏ - ‏ט״ו שיר למעלות‏, תהלים קל״ד.) דבר נאה ומתקבל. ונוסיף עוד כי זה מדבר על מה שאירע לרחבעם בן שלמה שבשביל שלא השיב כהוגן כשאמרו הקל מעבודת אביך וכו׳ (מ"א יב, ד.). נסוגו אחור ממלכותו, וזהו ברוב עם. כשהיו כל ישראל תחת ממשלתו. הדרת מלך. היה לו לכבוד והדר. אך כשאמרו איש לאהליך ישראל. ובאפס לאום מחתת רזון. שהוסר אדנותו מעליהם. כי הרי ארך אפים רב תבונה (משלי יד, כט.). אם היה תופש עצת הזקנים שא״ל אם היום תהיה עבד לעם הזה וכו׳ (מ"א יב, ז.). והיה מאריך אפו עמהם היתה לו תבונה להבין דבר מתוך דבר שלא יענה אותם עזות, כי בזה וקצר רוח מרים אולת (משלי יד, כט.). שמרדו כלם במלכותו לפי ששמע לעצת הילדים שנקר׳ אולת, כדכתיב אולת קשורה בלב נער (משלי כב, טו.). וזאת היתה לו לפוקה ולמכשול.

ובתוספתא דסוטה פ״ו, דרש ר״ע הרי הוא אומר בן אדם יושבי החרבות האלה וכו׳ (יחזקאל לג, כד.). והלא דברים ק״ו ומה אברהם שלא עבד אלא אלוק׳ א׳ ירש את הארץ, אנו שעובדין אלוקות הרבה אינו דין שנירש את הארץ. ר׳ נחמיה אומר ומה אברהם שלא היה לו אלא בן אחד והקריבו ירש את הארץ, אנו שבנינו ובנותינו אנו מקריבין לע״א אינו דין שנירש את הארץ. ר״א בנו של ר׳ יוסי הגלילי אומר ומה אברהם שלא היה לו במי לתלות ירש את הארץ, אנו שיש לנו במי לתלות אינו דין שנירש את הארץ. רשב״י אומר ומה אברהם שלא נצטוה אלא מצוה יחידית ירש את הארץ אנו שנצטוינו על כל מצות אינו דין שנירש את הארץ. וצריך להבין אלו הטעמים כי לכאורה נראים ק״ו של שטות. אמנם ביחזקאל ל״ג כתוב בן אדם יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל אומרים לאמר אחד היה אברהם וירש את הארץ ואנחנו רבים לנו ניתנה הארץ למורשה (שם.). הכתוב הזה מדבר על אותם שנשארו בא״י אחר גלות יהויכין והיו מתעים אותם נביאי השקר לומר שמובטח להם שלא יגלו, ולכן לא יביאו צוארם בעול מלך בבל, ולכן היו עושים ק״ו בעצמם להגיד להם שלא יפחדו מהגלות, וזהו אומרים לאמר לאחרים. ולפי שכתוב בירמיהו שאמרו ומאז חדלנו לקטר למלכת השמים וכו׳ חסרנו כל (ירמיהו מד, יח.). שהיו שטופי׳ בע״א וידעו שכל אומה יש לה שר בשמים ועובדים לו בעבודות המיוחדים להם, וכלם היו לרשעים שבאותו הדור, לכן אמרו ומה אברהם שלא עבד אלא אלוק א׳ ירש את הארץ. הם שעובדים לכלם עאכ״ו. וזה ק״ו של שטות כי א״י אין שום שר שולט עליה בלתי ה׳ לבדו. כמ״ש ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה (דברים יא, יב.). ובעבדו את ה׳ הכל נכנעים ונשמעים אליו כי הוא אלקי האלקי׳ ואדוני האדונים. ורבי נחמיה לא שוה לו בזה כי הפ׳ אומר אחד היה אברהם ולא דכר שמיה דאלוק, ולזה אמר ומה אברהם שלא היה לו אלא בן א׳ כלומר משרה, שכן כתוב כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא, יב.). וישמעאל נק׳ בן האמה (בראשית כא, י- יג.). ולפי שהקריבו ירש את הארץ. שכן שם נאמר כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וכו׳ ויירש זרעך את שער שונאיו (בראשית כב, יז.). אנו וכו׳. למדו כן ממ״ש במישע מלך מואב, ויקח את בנו הבכור וכו׳ ויסעו מעליו (מ"ב ג, כז.). ואדרבא זו מחייבתן כי שם נאמר ויהי קצף גדול. שנזכר עון ישראל שגם הם היו מקריבים בניהם לע״א. וא״כ אדרבא היא הנותנת שלא יירשו את הארץ. ור״א דייק שהכתוב אומר אחד היה אברהם. כלומר הוא היה אחד שהכיר את בוראו כי היו אבותיו עובדי ע״א, וא״כ זכותו מתחיל בעצמו ואין לו לתלות בזכות אבותיו ועכ״ז ירש את הארץ. אנו שאנו בני אברהם יצחק ויעקב, החוט המשולש אשר לא ינתק, אינו דין שנירש את הארץ. שכן אמר הב״ה לאברהם ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך (בראשית יז, ח.). וכן ליצחק וכן ליעקב. וגם זה ק״ו של שטות, שכבר אמר הב״ה ליעקב שדוקא הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם אני מתקיים עליהם (ב״ר פ׳ ע״ו.). ולפי זה היה לו לומר ואבותינו רבים, ומהו ואנחנו רבים. ולכן דרש ומה אברהם שלא נצטוה אלא מצוה אחת, דהיינו המילה ירש את הארץ, שכך א״ל הב״ה לאברהם, ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך. ע״מ ואתה את בריתי תשמור. אנו שנצטוינו על כל המצות וכו׳. וגם זה ק״ו של שטות שאם קיימו אותם ודאי שזכותם רב לירש את הארץ אבל על שנצטוו אין להם שכר שאדרבא היא המחייבת אותם שקבלו עליהם לשמור את כל התורה ולא קיימוה. הרי מכאן שזכותא דרבים עדיף ולפיכך חשבו לירש את הארץ באמרם ואנחנו רבים. ולכן לנו נתנה הארץ למורשה. השיבם הב״ה ומה שבע מצות שנצטוו בני נח לא עשיתם לפני. דייק בלישניה לאמר לפני לרמוז כי אין ישראל צריכים לשמור ז׳ מצות בני נח בשביל שהשכל מחייבם רק לפי שכתבם הב״ה בתורה ולפניו גלוי טעמם. ואינכם שומרים אותם ואומרים נירש את הארץ. ואם בני נח על שלא שמרו ז׳ מצות שלהם, נאמר ראה ויתר גוים (חבקוק ג, ו.). התיר ממונם לישראל (בבא קמא לח.), הם שלא שמרו כלל עאכ״ו. וכן כתוב ויתן להם ארצות גוים וכו׳ (תהלים קה, מד.). בעבור ישמרו חקיו וכו׳ (שם מה.).

מכל אלה למדנו כמה יפה כחם של רבים, ולכן התפלה צריכה להיות ברבים, כמ״ש הן אל כביר לא ימאס (איוב לו, ה.). וזוהי ג״כ כונת הכתוב פדה בשלום נפשי מקרב לי וכו׳ (תהלים נה, יט.). כי התפלה נק׳ נפש, כדכתיב טורף נפשו באפו (איוב יח, ד.). ופירשוהו על התפלה כדלקמן. ואיתא בכונות האר״י זלה״ה שבסיום העמידה, המברך את עמו ישראל בשלום. יכוין כי בש״לום הם אותיות מלב״וש, שמקיף ומלביש את התפלה שלא ישלטו עליה החצונים. ז״ש פדה בשלום נפשי מקרב לי. כי החצונים לא יוכלו לאחוז בתפלתי, כי ברבים היו עמדי, לפי שהתפלה נאמרה ברבים ואז היא מקובלת בלי עכוב. דאיתא בזהר פ׳ ויחי דף רל״ד א׳. פנה אל תפלת הערער (תהלים קב, יח.). הקשיב מבעי ליה או שמע מאי פנה, אלא כל צלותין דעלמא צלותין וצלותא דיחיד לא עאל קמי מלכא קדישא אלא בחילא תקיפא, דעד לא עאלת ההיא צלותא לאתעטרא בדוכתה אשגח בה קב״ה, מה דלא עביד כן בצלותא דסגיאין. ועוד בפ׳ בלק קצ״ה א׳ ז״ל, תפלה לעני (שם א.). תפלה דא קדים לכל שאר צלותין דעלמא, כיון דצלי צלותיה פתח כל כוי רקיעין וקב״ה אמר יתעטפון כל צלותין וצלותא דא תעול לגבאי וכו׳. ז״ש פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני (תהלים כה, טז.). כי זה ה׳כי׳ היא כמו רפאה נפשי כי חטאתי לך (תהלים מא, ה.). שפי׳ אעפ״י. ז״ש פני אלי דהיינו לתפלתי, וחנני לקבלה אעפ״י שיחיד אני, לפי שאני עושה עצמי עני, ותפלת העני עולה למעלה כנזכר קודם כל התפלות. וכתוב בסימן ק״ב. פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם (תהלים קב, יח.). שהתחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים. דהיל״ל ולא בזה את תפלתו. אך יובן עם מ״ש בזהר פ׳ פקודי דף רמ״ה ב׳. על תפלת יחיד שנדחית וז״ל, אי תב לגבי מריה וצלי צלותא אחרא זכאה, ההיא צלותא כדקא סלקא וכו׳ וסלקין ואתערבון כחדא. וזהו ולא בזה את תפלתם. לשון רבים. והוא בקדושין פ״א (דף מ.), לעולם יראה אדם עצמו כאילו כל העולם תלוי עליו. וזהו כי ברבים היו עמדי. עוד בתהלים ק״ט. אודה ה׳ מאד בפי ובתוך רבים אהללנו (תהלים קט, ל.). כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו (שם לא.). הוא מ״ש שצריך להתפלל ברבים כי בזה כי יעמוד לימין אביון, כי בזה הרי היא כתפלת העני שאינה חוזרת ריקם. ויובן גם כן במה שכתוב בכונות האר״י כי כשיאמר בשחרית בתפלת היוצר ועוזר דלים, צריך לעשות עצמו דל ועני עם השכינה, מהטעם שכתוב בזהר פרשת בלק כמו שכתבנו, ובזה ועונה לעמו ישראל בעת שועם אליו. כי תפלת העני מתקבלת בלי עיכוב כנזכר לעיל, וזהו כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו, כמ״ש שם בזהר, לא בעינא הכא בי דינא דידונון ביננא קמאי להוו תורעמין דיליה וכו׳. כמו שכבר פירשנו כי התפלה נק׳ נפש, ואם היא ברבים או מהעני אז יושיענה מן החיצונים שלא יקטרגו עליה. וכיון דאתא לידן פ׳ זה נבאר אותו עם מ״ש אחריו, נאם ה׳ לאדוני שב לימיני (תהלים קי, א.). שפירשוהו על אברהם שעליו נאמר כי יעמוד לימין אביון כשנלחם עם המלכים ונצחם, לפי שהב״ה היה עמו להושיע משופטי נפשו. שכל עצמם היה לבא על אברהם לפי שהודיע טבעו ית׳ בעולם, ועליו יפורש כל המזמור אלא שאין כאן מקום להאריך. עד שאמר נשבע ה׳ ולא ינחם אתה כהן לעולם (שם ד.). שאם נשבע פשיטא שלא ינחם. אך יובן עם מ״ש בב״ר פ׳ מ״ג. שאמר אברהם לפני הב״ה כרת ברית עם נח שאינך מכלה את בניו, עמדתי וסיגלתי מצות ומ״ט יותר ממנו ודחת בריתי לבריתו, תאמר שאחר עומד ומסגל מצות ומע״ט יותר ממני תדחה בריתו לבריתי, א״ל הב״ה אל תירא אברם וכו׳ (בראשית טו, א.). ופירשונוהו. לכן אמר נשבע ה׳. ואע״פ שיעמוד אחר ויסגל יותר ממני, ולא ינחם. ודוק.

ובפ״ק דברכות (דף ה:), אבא בנימין אומר שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חבירו ויצא טורפין לו תפלתו בפניו, שנא׳ טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ (איוב יח, ד.). ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר ויעתק צור ממקומו. ואין צור אלא הב״ה, שנאמר צור ילדך תשי (דברים לב, יח.). ואם המתין לו מה שכרו, א״ר יוסי בר חנינא זוכה לברכות הללו, שנאמר לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וכו׳ (ישעיה מח, יח.). ויהי כחול זרעך וכו׳ (שם יט.). קשה דהיה לו לומר שנים שנכנסו לבית הכנסת דודאי נכנסו להתפלל. ועוד דכתב אח״כ וקדם א׳ מהם להתפלל. אמנם כתוב בנמוקי תלמידי הרב רבינו יונה בהרי״ף פ״ק דברכות (דף ה:) ז״ל, וה״ה אם נכנסו בני אדם הרבה לב״ה אע״פ שלא נכנסו ביחד, שאותם שנשארו אחרונים יש לא׳ להמתין לחבירו, מיהו אם נכנס יחידי בשעה שלא יוכל לסיים עמהם תפלתו אין חבירו חייב להמתין לו, דכיון שרואה שלא יוכל לסיים עמהם ונכנס, אגלאי מילתא דאדעתא דהכי נכנס ואינו מפחד אם ישאר יחידי. ודוקא כשאינו מאריך בדבר אחר אלא בתפלתו, אבל אם הוא מאריך בבקשות ובדברים אחרים אין חבירו חייב להמתינו בשום ענין ע״כ. בזה מובן המ׳ כי לכן אמר שנים שנכנסו להתפלל, דדוקא שנכנסו ביחד אבל אם נכנס יחידי שלא יוכל לסיים תפלתו עמהם אינו חייב להמתינו. ועוד דוקא להתפלל אך אם מאריך בבקשות אינו חייב להמתין לו. ולא מבעיא כשנכנסו בקהל רב אלא אפי׳ שנים שנכנסו לבדם, דהוה להו לאסוקי אדעתייהו שמא א׳ מהם ישאר יחידי, וכיון דלא נמנעו בשביל זה מסתמא אדעתא דהכי נכנסו, שאם ישאר אחד מהם יחידי לא איכפת ליה, קמל״ן רבותא דאפילו שנים לבד חייבין להמתין זה לזה. וכתבו התוס׳ פי׳ ר״ת דזה היה להם בבתי כנסיות שלהם שהיו בשדה ולכך בלילה יש להמתין. והר״י היה מאחר תפלתו ומאריך עד שיצאו כלם או היה מעיין בספר עד שגמרו תפלתם, ונאה להחמיר אף לנו ע״כ. ולכן אמר וקדם א׳ מהם להתפלל, שכונתו היתה מעיקרא שלא להמתין את חבירו. לכן מדה כנגד מדה טורפין לו תפלתו בפניו, כהדא דתנן סוף פ״ב דסכה (סוכה פ״ב, משנה ט.), לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו. וכתב שם הרי״ף (דף כט.), כלומר אי אפשי בשמושך. אף כאן טורפין לו תפלתו בפניו, כלומר אי אפשי בתפלתך כיון שגורם שחבירו מבלבל דעתו בתפלתו מפני שנשאר יחידי. וכשם שהוא התפלל במרוצה כדי שלא להמתין לחבירו כך אין מקבלין תפלתו. ונפקא ליה מדכתיב טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ, דקשה דהתחיל שלא לנוכח טורף נפשו באפו, ואח״כ אמר לנוכח הלמענך תעזב ארץ. ויובן עם מאי דאיתא בזהר פ׳ תרומה דף קל״א א׳ (ג׳) ז״ל, ת״ח ההוא קדמאה דאשתכח בבי כנשתא ואוריך בבי כנשתא. דייק ׳ואוריך׳ דהיינו שממתין בב״ה אחר סיום תפלתו כר״י הנז׳ בתוס׳ שהיה מאחר תפלתו וממתין עד שיצאו כלם. זכאה חולקיה דאיהו בדרגא דצדיק בהדי שכינתא וכו׳. וא״כ מי שאינו ממתין לחבירו וטורף נפשו באפו, כמי שטורף טרף כך הוא מתפלל במרוצה, א״ל הב״ה הלמענך תעזב ארץ. שח״ו מסיר השגחתו מהעולם ויעתק צור ממקומו, דהיינו בתי כנסיות ששם מושב השכינה, מה טובו אהליך יעקב וכו׳ (במדבר כד, ה.). וכתיב ואהי להם למקדש מעט וכו׳ (יחזקאל יא, טז.). ואם המתין לו מה שכרו, דהא מכלל לאו אתה שומע הן, ואם מי שאינו ממתין גורם לשכינה שתסתלק מישראל, הממתין גורם שתשכון שכינה בישראל ומה לו עוד. אך הכונה ואם המתין אף בזמן שאינה חייב להמתין, כגון שבא לבדו בשעה שלא יוכל לסיים תפלתו או שמאריך בבקשות שאינו חייב להמתין לו וכדלעיל. והוא רצה להמתין יותר מדאי. מלבד מה שגורם לשכינה שתשכון בישראל. זוכה לברכות הללו לו הקשבת למצותי. שנלע״ד כפשוטו לשון הקשבה והאזנה, דהיינו שמאזין ומקשיב לתפלת חבירו כדי להמתין לו עד שיסיים שלא להניחו יחידי בב״ה. ובזה ויהי כנהר שלומך. שהוא ממש מ״ש בזהר, דאיהו קיימא בדרגא דצדיק בהדי שכינתא, כנודע לי״ח שמדת צדיק נק׳ נהר ונק׳ שלום. וזהו וצדקתך כגלי הים. שהנהר הולך אל הים שנק׳ צדק, ודי למבין. ולפי ששלשה דברים הם עיקר צרכיו של אדם והם בני חיי ומזוני, לכך נאמר ויהי כנהר שלומך. שהם המזונות שעושי׳ שלום בין איש וביתו, כמ״ש (בבא מציעא נט.) אין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנ׳ השם גבולך שלום וכו׳ (תהלים קמז, יד.). ויהי כחול זרעך וכו׳ (ישעיה מח, יט.). הם הבנים, לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני. הם החיים, שלא ימות מיתת כרת, ושמו נאמר על הנפש, ככתוב במדרש הנ״ל (זהר חדש) דרות דף מ״ט א׳. בכל אתר דכתיב שם דא הוא נפש, כד״א ולא יכרת שם המת וכו׳ (רות ד, י.). כי עיקר תפלתו של אדם הוא על שלשה אלו, וכשהוא ממתין לחבירו גורם שתפלתו מקובלת, וגם חבירו מתפלל בכונה ולכן זוכה לברכות הללו.

ובילקוט שמואל ב׳ כ״ד (ילקוט שמואל ב׳ כ״ד, רמז קס״ה.). ויבא גד אל דוד וגו׳ ויאמר (לו) עלה הקם וכו׳ (ש"ב כד, יח.). למה דוד דומה באותה שעה, לא׳ שהיה מכה את בנו ואינו יודע למה מכהו, באחרונה אמר לו על מקמתא פלונית מחיתך, כך כל אותן אוכלוסין שנפלו ע״י שלא תבעו את בנין בית המקדש. והלא דברים ק״ו ומה אלו שלא ראו את בית המקדש כך. אנו עאכ״ו. לפיכך התקינו נביאים הראשונים שיהיו ישראל מתפללין בכל יום ג׳ פעמים, אנא השב (שכינתך) לציון. ע״כ. וקשה שהתחיל למה דוד דומה ואח״כ מסיים בישראל, כל אותן אוכלוסין שנפלו וכו׳. ועוד קשה למה המתין כאן לפקוד עליהם על שלא תבעו בנין בה״מ, ועוד מה חטאו ישראל שהרי הב״ה שלח ביד נתן הנביא לדוד, רק אתה לא תבנה הבית (מ"א ח, יט.). ועוד שבמכות פ״ב (דף י.) איתא ז״ל, אריב״ל מ״ד שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי וכו׳ (תהלים קכב, א.). אמר דוד לפני הב״ה, רבש״ע שמעתי בני אדם שאומרים מתי ימות זקן זה ויבנה שלמה בני בית הבחירה ונעלה לרגל ושמחתי וכו׳. א״כ כבר היו תובעים בנין בית המקדש ולמה נענשו. אמנם כתוב בשמואל ב׳ כ״ד. ויאמר דוד אל ה׳ בראותו את המלאך המכה בעם ויאמר הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו וכו׳ (ש"ב כד, יז.). ויבא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה׳ מזבח וכו׳ (שם יח.). כי הנה בראות דוד את המלאך המכה בעם אמר אנכי חטאתי ואלה הצאן מה עשו. ולכן אמר למה דוד דומה באותה שעה, כי הוא לא ידע על מה יכה את ישראל, שאם הוא חטא, העם מה חטאו. והנה כשבא גד אל דוד ויאמר לו עלה הקם לה׳ מזבח. אז הבין דוד כי כל אוכלוסין נפלו על ידי שלא תבעו בנין בה״מ ונזכר כאן עון להתפש, דאיתא בפ׳ הרואה (ברכות סב:), ובהשחית ראה ה׳ וינחם על הרעה (דה״א כא, טו.). מאי ראה בית המקדש ראה, שנ׳ אשר יאמר היום בהר ה׳ יראה (בראשית כב, יד.). וכיון שבא להזכיר בה״מ לרחם על ישראל, באשר משפטו שם פעלו. נזכר עון שלא התפללו על בנינו. ונלע״ד שזהו שכתוב בפ׳ ראה לשכנו תדרשו ובאת שמה (דברים יב, ה.). כלומר תדרשו ותתפללו על בנין בה״מ כדי שתזכו לבא שמה, ולכן אנו מתפללים תמיד על בנינו. ואע״פ שהב״ה שלח לומר לדוד רק אתה לא תבנה הבית, היה להם להתפלל שיתרצה שיבנה במהרה, ומה שאמרו מתי ימות זקן זה. אפשר שהוא אחר שנענשו שכבר והמלך דוד זקן (מ"א א, א.). א״נ ונכון שמה שאמרו כן היה בדרך קנטור בחשבם שבשביל מעשה בת שבע לא היה ראוי דוד לבנותו. ואעפ״י שכשא״ל נתן כן עדין לא בא לידו מעשה בת שבע, הב״ה יודע עתידות ולכן לא רצה שהוא יבנהו, וכדרך שאמרו בילקוט מלכים א׳ ו׳ (ילקוט מלכים א׳ ו. רמז קפ״ד.). ומשנעשה הבית בירח בול היה נעול י״ב חדש, והיו הכל מיללין על שלמה לומר לא בנה של בתשבע הוא, היאך הב״ה משרה שכינתו לתוך מעשה ידיו וכו׳. וכן אמרו בירושלמי דברכות פ״ב (ירושלמי ברכות פ״ב הלכה א. דף יג.), אין דור שאין בו ליצנים, מה היו פריצי הדור עושים, היו הולכים אצל חלונותיו של דוד ואומרים דוד אימתי יבנה בה״מ ע״כ. הרי שבדרך קנטור היו אומרים כן ולא בדרך תפלה ולכן נענשו.

וכיון דאתא לידן ענין דוד נבאר מ״ש ביומא פ״ב (יומא כב:). אמר רב הונא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה, שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתים ולא עלתה לו. שאול בא׳ מאי ניהו, מעשה דאגג, והא איכא מעשה דנוב עיר הכהנים, במעשה דאגג כתיב נחמתי כי המלכתי את שאול (ש"א טו, יא.). דוד בשתים מאי ניהו, מעשה דאוריה ודהסתה. והא איכא נמי מעשה דבת שבע, הא אפרעו מיניה וכו׳. וקשה ליה לר״י דשאול נמי איכא אחריתי, שהרי קודם מעשה של אגג כשהקריב העולה קודם שבא שמואל כתיב בקש לו ה׳ איש כלבבו (ש"א יג, יד.). ותירץ כי אז לא הפסיד המלוכה לגמרי ולא היה רצון ה׳ להעבירה אלא ממנו אבל לא מבניו, אבל במעשה דאגג נפסקה המלוכה אפילו מזרעו ע״כ. ועדין קשה שהרי בשמואל א׳ י״ג. א״ל שמואל נסכלת וכו׳ כי עתה הכין ה׳ את ממלכתך אל ישראל עד עולם (שם יג.). כי כבר אמרו ז״ל (מגלה יג:) שכשהב״ה פוסק גדולה לאדם אינה זזה ממנו ומבניו עד סוף כל הדורות. ועתה ממלכתך לא תקום בקש ה׳ לו איש כלבבו וכו׳ (ש"א יג, יד.). מפסוקים אלו נראה שבשביל עון זה נלקחה ממנו המלוכה לגמרי גם מבניו, שהרי כשבקש ה׳ לו איש כלבבו שהוא דוד, ודאי שלא תפסוק ממנו ומבניו עד עולם. וכן פי׳ רש״י ז״ל שם, כי עתה לפני עשותך זאת הכין ה׳ את ממלכתך עד עולם, שכשפוסקין גדולה לאדם פוסקין לו ולדורותיו ע״כ. אשר מזה נראה שעתה שעשית זאת הוסרה המלוכה גם מבניך. ונלע״ד לתרץ על פי מ״ש במ׳ חקור דין חלק א׳ פ׳ ד׳, כי העובר עבירה ושינה בה כסיל שונה באולתו מקרי ואינו מתכפר כעבירה שלא שינה בה שמתכפר לו עליה. ולכן אם שאול לא היה חוזר לחטוא היה נמחל לו עון הראשון, וז״ש ועתה כלומר אם תשוב לחטוא בעון זה כבר מעתה הדין נותן שממלכתך לא תקום. והראיה לזה כי עתה שחטא במה שלא המתין לשמואל להעלות העולה לא בשביל זה צוה ה׳ לשמואל למשוח את דוד, אך אחר שחזר לחטוא בזה שלא שמר דבר שמואל שדבר אליו בשם ה׳ לך והחרמת את החטאים את עמלק וכו׳ (ש"א טו, יח.). והוא החיה את אגג, א״ל הב״ה לשמואל מלא קרנך שמן וכו׳ כי ראיתי בבניו לי מלך (ש"א טז, א.). ושם נאמר קרע ה׳ את ממלכות ישראל מעליך היום וכו׳ (ש"א טו, כח.). כלומר היום הזה תהיה קריעה עולמית מה שלא היה מקודם זה שתלה לו עדין. והחטא שחטא בהצלת אגג היה מעין העון הראשון, שהרי נאמר שם החפץ לה׳ בעולות וזבחים וכו׳ (שם כב.). ע״ד מ״ש בראשונה ואתאפק ואעלה העולה (ש"א יג, יב.). הרי ששאול שינה באותו חטא עצמו ולכן נענש, וזהו שאול בא׳. כלומר שתים שהן א׳ ולכן עלתה לו, מה שאין כן בדוד שלא חטא ושינה רק בדבר אחר, שתחילה הרג את אוריה בחרב בני עמון. ואח״כ ויסת את דוד למנות את ישראל. והקשו התוס׳ דהא בקרא לא כתיב עון הסתה. אך נלע״ד לתרץ זה עם מ״ש בילקוט שמואל ב׳ כ״ד (ילקוט שמואל ב׳ כ״ד. רמז קס״ה.). ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל (ש"ב כד, א.). מה כתיב למעלה כשבא דוד למנות את גבוריו היה מונה והולך, כיון שהגיע לאוריה החתי נאמר כל שלשים ושבעה (ש"ב כג, לט.), ואתה מוצא שלא מנה עוד שבעה גבורים. ובד״ה תמצא עוד ז׳, אלא כיון שהגיע לאוריה החתי מיד ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל ע״כ. זכינו לדין שמחמת עון הריגת אוריהו בא לידו עון ההסתה. וא״כ באמור הכתוב רק בדבר אוריה החתי נכלל בו עון ההסתה. ויהי מה לא שינה בחטא הראשון רק חטא בדבר אחר, ולכן דוד בשתים דהיינו בשני עונות שונים ולכן לא עלתה לו. וז״ש שם ויאמר דוד אל ה׳ חטאתי מאד אשר עשיתי ועתה ה׳ העבר נא את עון עבדך כי נסכלתי מאד (ש"ב כד, י.). התחיל בחטא חטאתי מאד, ואח״כ העבר נא את עון עבדך. וכן כתוב עוד שם, הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי (שם יז.). אמנם הכונה חטאתי מאד אשר עשיתי למנות את ישראל, וזה היה חטא בשוגג כי היה לו התנצלות גדול למנות את ישראל סמוך למיתתו כמרע״ה, וכמ״ש במ״א ע״ש (חלק א׳ דרוש ט״ו לפ׳ שמות והפטרה.). אך חטא שלא לקח מהם כופר, והיה זה בשביל שבא לידו הריגת אוריה כדלעיל, וזה היה עון במזיד שהרגו בחרב בני עמון וכו׳ כנזכר לרז״ל. ובזה אתי שפיר דברי רב הונא כמה לא חלי ולא מרגיש. כלומר לא חלי לעשות תשובה על הריגת אוריה לפי שמורד במלכות הוה, אך נענש לפי שהרגו בחרב בני עמון שחקוק עליו ע״א, כמ״ש בזהר פ׳ משפטים ק״ז א׳ ע״ש (וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ. סהדותא דאשתו היא, ודאי אשתו, ובת זוגו הות, דאזדמנת לגביה, מיומא דאתברי עלמא. (ורזא דמלתא מלכותא דלעילא דאיהו אתעביד רגלה רביעא למרכבתא עלאה, ואתקרי בת שבע, על אבן אחת שבע עיניים), הא סהדותא דלא חב דוד חובה דבת שבע כדקאמרן. ומה היא חובה דחב, אלא לקודשא בריך הוא בלחודוי, ולא לאחרא. דקטל לאוריה בחרב בני עמון, ולא קטליה איהו בשעתא דאמר ליה ואדני יואב, דהא דוד הוה רבון עליה ועל יואב, וקרא אוכח, דכתיב, (שמואל בכג) אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד, ולא אשר ליואב, ולא קטליה ההיא שעתא, וקטליה בחרב בני עמון. וקרא אמר, וְלא נִמְצָא אִתּוֹ דָּבָר, (מלכים א טו) רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי. רק למעוטי קא אתי, בדבר אוריה, ולא באוריה. וקודשא בריך הוא אמר, וְאוֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן, וכל חרב בני עמון, הוה חקיק ביה חויא עקים, דיוקנא דדרקון, ואיהו עבודה זרה דלהון. אמר קודשא בריך הוא, יהבת חילא לההוא שקוץ. (ד״א דכיון דחרב בני עמון אתגבר ההיא שעתא על אוריה, כמה תוקפא תקיף ההוא חויא עקימא), בגין דבשעתא דקטלו בני עמון לאוריה, וסגיאין מבני ישראל עמיה, ואתגבר בההיא שעתא חרב בני עמון, כמה תקפא אתתקף ההיא עבודה זרה שקוץ. ואי תימא, אוריה לא הוה זכאי, כיון דכתיב עליה אוּרִיָּה הַחִתִּי. לאו הכי, זכאה הוה, אלא דשמא דאתריה הוה חתי. כמה דאת אמר (שופטים יא) וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, על שום אתריה אתקרי הכי. ועל דא בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי, דשקוץ בני עמון אתגבר על מחנה אלהים, דמשריתא דדוד דיוקנא ממש דלעילא הוו. ובההוא שעתא דפגים דוד משריתא דא, פגים לעילא משריתא אחרא. ועל דא אמר דוד, (תהלים נא) לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי. לבדך, ולא לאחרא. דא הוה ההוא חובה דחב לגביה. ודא הוא בִּדְבַר אוּרִיָּה. ודא הוא בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן.). ובזה לא מרגיש בעון ההסתה דלא שקל מינייהו כופר. וזה משום דמריה סייעיה, כמ״ש בעל העיקרים מ׳ ד׳ פ׳ כ״ו. כי שאול לא הודה בחטאו רק ביקש התנצלות באמרו כי יראתי את העם וכו׳. משא״כ בדוד שתכף בבא אליו נתן הנביא הודה ולא בוש חטאתי לה׳. ולכן מריה סייעיה לעשות תשובה שבזה נתכפר עונו. ועל מה שאמרנו שלשנות בחטא אחד ראוי להעניש החוטא, נפרש איזה פסוקים בשמואל א׳ כ׳. וישב המלך על מושבו כפעם בפעם וכו׳ ויפקד מקום דוד (ש"א כ, כה.). ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור (שם כו.). והנה כל המפרשים הסכימו כי דוד היה יושב בין שאול ויהונתן, כי אין ראוי שהבן ישב אצל אביו. ולכן בבא זמן הסעודה והמלך ישב במקומו, ויקם יהונתן וישב אבנר מצד שאול. אך ויפקד מקום דוד. ואז לא דבר שאול מאומה ביום ההוא וכו׳. ותרגם יונתן ארי אמר דלמא עירוע הוא ליה ולא דכי הוא או דלמא לאורח אזל ואנחנא לא זמנינהי. ונלע״ד שזהו שכפל הכתוב כמו כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור. כי הנה יש שני מיני טומאת קרי או לאנסו או מחמת תשמיש. והנה בר״ח מצוה לשמש מטתו כנודע, לכן אמר שאול בלתי טהור הוא מצד קרי לאנסו, כי לא טהור מחמת תשמיש כנז׳. וזוהי כונת התרגום ולא דכי הוא, שראה קרי לאונסו או דלמא לאורח אזל דרך גבר בעלמה, ואנחנא לא זמנינהי, שבשביל זה לא נזהר להיות טהור. אך בהשנות העון ויהי ממחרת ויפקד מקום דוד. אמר שאול לבנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם. כי כיון שלא בא בשני נזכר עון הראשון. והשיב יהונתן נשאול נשאל דוד מעמדי עד בית לחם. הרי זה התנצלות לדוד למה לא נטל רשות משאול כי ממני שאל לילך עד בית לחם, וחילה פני באמרו שלחני נא כי זבח משפחה לנו בעיר, ואם לא היה הולך שם הרי זה פגם משפחה, אחי הגדול צוני לילך שם, על כן לא בא אל שלחן המלך לא במרד ולא במעל. ולמד דוד לומר כן ליהונתן, כי כן שמואל נאמר לו מפי הב״ה, ואמרת לזבוח לה׳ באתי. ואז כעס שאול עם יהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות. כונתו היתה כי לא לחנם אהב יונתן לדוד אלא מפני שהוא מינו, שכשם שדוד היה בן ישי שבא על אשתו כסבור שהיא שפחתו, והיא הזמינה עצמה ונראה מיעוט צניעות, שלכן הרחיקוהו אחיו, כך אמו של יונתן היתה מן המחוללות אשר היא בקשה לשאול, כמ״ש רש״י ז״ל (רש״י. שמואל א׳ כ, ל.), וזהו לבשתך ולבושת ערות אמך. ודוק.

ולפי שבענין התפלה יש השירות והזמירות הנאמרים קודם התפלה נבאר מזמור קמ״ח. הללויה הללו את ה׳ מן השמים הללוהו במרומים (תהלים קמח, א.). הללוהו כל מלאכיו וכו׳ (שם ב.). הללוהו שמי השמים (שם ד.). דקשה שהתחיל בשמים. ואח״כ בצבא השמים. וחזר ואמר הללוהו שמי השמים. וכן בסוף הזכיר הד׳ יסודות שלא כסדר, שאמר הללו את ה׳ מן הארץ תנינים וכל תהומות (שם ז.), שהם עפר ומים ואח״כ אש וברד (שם ח.), והקדים האש לרוח, רוח סערה עושה דברו. ולמה כן. אמנם איתא במדרש שוחר טוב, הללו את ה׳ מן השמים. אלו שבשמים. הללוהו במרומים, הם הגלגלים. שהתחיל מעולם המלאכים שהם בשמים, ואח״כ בעולם הגלגלים שהם במרומים לגבי הארץ, ופירש הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו (שם ב.). ולפי שהשמש וירח הם שני המאורות הגדולים שנבראו ברביעי, ולפי שקטרגה הלבנה וא״ל לכי ומעטי את עצמך, הרבה צבאיה להפיס דעתה והם כל הככבים, לכן אמר הללוהו שמש וירח הללוהו כל ככבי אור (שם ג.). שהם המאירים בלילה. הללוהו שמי השמים וכו׳ (שם ד.). הוא מ״ש בפר״א ריש פ׳ ד׳ ז״ל, בשני ברא את הרקיע והמלאכים וכו׳. ר״א אומר רקיע שעל ראשי החיות, והוא מאיר על כל השמים כנר שהוא בבית וכשמש בצהרים. ואלולי הרקיע ההוא היה העולם נבלע מן המים שלמעלה ממנו ולמטה ממנו מים, והוא מבדיל בין מים למים, בין מים העליונים למים התחתונים וכו׳. ולפיכך איחרו כדי לסמוך אחריו יהללו את שם ה׳ כי הוא צוה ונבראו (שם ה.). שנלע״ד שהוא מלשון ובראת לך שם (יהושע יז, טו.). וכן וברא אותן בחרבותיהן (וברא אותהן בחרבותם (יחזקאל כג, מז).). שהוא לשון כריתה. אף כאן כי הוא צוה ונבראו. שנחלקו לשתים. ויעמידם לעד לעולם. שהם תלויים במאמרו ית׳ כנודע. חק נתן ולא יעבור. זה מדבר במים התחתונים, אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו (ירמיה ה, כב.). ושם אמר הללו את ה׳ מן הארץ תנינים וכל תהומות (תהלים קמח, ז.). שכיון שדבר על המים שנתפרשו התחתוני׳ מן העליוני׳, חזר ופירש תנינים וכל תהומות. שירדו לתהום. ואח״כ מביא ג׳ יסודות אחרים כסדרן אש וברד וכו׳. דאיתא בפר״א פרק ו׳ ז״ל, ואלולי הברד שהוא מכבה פניו של אש היה העולם נבער באש. ואלולי האש שהוא מחמם את הברד לא היה העולם יכול לעמוד מפני הקרח. ואח״כ רוח סערה עושה דברו (שם ח.). וסמיך ליה ההרים וכל גבעות (שם ט.). שהוא יסוד הארץ. וגם מהטעם האמור בב״ר פ׳ כ״ד. א״ר הונא הרוח הזה בשעה שיוצא לעולם הוא מבקש להחריב את העולם, והב״ה מרשלו בהרים ומשברו בגבעות ואומר לו הזהר שלא תזיק את בריותי. וכן אמרו (בבא בתרא י.) רוח קשה הר מחתכו (הוא היה אומר עשרה דברים קשים נבראו בעולם, הר קשה ברזל מחתכו, ברזל קשה אור מפעפעו, אור קשה מים מכבין אותו, מים קשים עבים סובלים אותן, עבים קשים רוח מפזרתן, רוח קשה גוף סובלו, גוף קשה פחד שוברו, פחד קשה יין מפיגו, יין קשה שינה מפכחתו, ומיתה קשה מכולם [וצדקה מצלת מן המיתה], דכתיב וצדקה תציל ממות (משלי י, ב).). ואחר הדומם שהזכיר הצומח, עץ פרי וכל ארזים. דהיינו אילן העושה פירות ואלני סרק. החיה וכל בהמה וכו׳ (תהלים קמח, י.). הם הב״ח. מלכי ארץ וכל לאומים (שם יא.). הם שלא שעבדו בהם בישראל. שרים וכל שופטי ארץ. בחורים וכו׳ (שם יב.). כבר פירשנוהו במ״א. יהללו את שם ה׳ כי נשגב שמו לבדו (שם יג.). הוא ביום הראשון שלא נברא בו כלום כדי שלא יאמרו מיכאל בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו, אלא כי נשגב שמו לבדו וכו׳. וירם קרן לעמו (תהלים קמח, יד.). כמ״ש בב״ר פ׳ א׳. עם המלך במלאכתו ישבו שם (דה״א ד, כג.). הם נשמותם של צדיקים שבהם נמלך הב״ה וברא את העולם. וזהו וירם קרן לעמו. שהם למעלה מן המלאכים, וזה לפי שנתקרבו אליו וקבלו את התורה משום דינא דבר מצרא, שעיקר שכינה בתחתונים היתה, וזהו לבני ישראל עם קרובו. ודוק.

עוד במזמור קמ״ט. כי רוצה ה׳ בעמו יפאר ענוים בישועה (תהלים קמט, ד.). יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם (שם ה.). יובן עם מ״ש בזהר פ׳ פינחס דף רי״ט ב׳ ור״כ א׳ ז״ל, בשעתא דבר נש שתיף לקב״ה בחדוה דיליה, קב״ה אתי לגנתא דעדן ואעקר מתמן לאבוי ואמיה דאינון שותפין בהדיה ואייתי לון עמיה לההיא חדוה וכלהו זמינין תמן ובני נשא לא ידעין. אבל בעאקו דב״נ קב״ה זמין לגביה בלחודוי ולא אודע לאבוהי ולאימיה ע״כ. ז״ש כי רוצה ה׳ בעמו. שהיא עת רצון וחדוה והב״ה מתרצה באותה חדוה, אז יפאר ענוים בישועה. שעושה עמהם נסים כדי שיהיו שמחים בקונם. ואז יעלזו חסידים בכבוד. שגם אביו ואמו של אדם ישישו באותה שמחה ירננו על משכבותם. שמוציאם לראות בשמחת בניהם. והוא ג״כ כונת הכתוב יראה אל עבדיך פעלך והדרך על בניהם (תהלים צ, טז.). כמ״ש בזהר פ׳ בשלח דף נ״ג א׳. כי בצאת ישראל ממצרים סליק ליה קב״ה ליעקב וא״ל קום חמי בפרקנא דברך וכו׳. ר׳ אבא אמר כלהו אבהתא אזדמנו תמן וכו׳. וכ״כ במיכה ז׳. כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז, טו.). ולא פירש מי הרואה. ועתה יובן על יעקב שהיה מצטער כשא״ל אנכי ארד עמך מצרימה (בראשית מו, ד.). דאמר דלמא ישצון בני, והב״ה הבטיחו ואנכי אעלך גם עלה. ע״ש בזהר (זהר שמות דף נ״ג ע״א. ד״א וירא ישראל את היד הגדולה וגו׳. האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. בקדמיתא וירא ישראל ובתר וייראו העם את ה׳. אלא אמר רבי יהודה ההוא סבא דנחת עם בנוי בגלותא וסביל עליה גלותא ואעיל לבנוי בגלותא הוא ממש חמא כל אינון נוקמין וכל גבוראן דעבד קב״ה במצרים, הה״ד וירא ישראל, ישראל ממש. ואמר רבי יהודה סליק קב״ה להאי סבא ואמר ליה קום חמי בניך דנפקין מגו עמא תקיפא. קום חמי גבורן דעבדית בגין בניך במצרים. והיינו דאמר רבי ייסא בשעתא דנטלי ישראל לנחתא בגלותא דמצרים, דחילו ואימתא תקיפא נפל עלוי. אמר ליה קב״ה ליעקב אמאי את דחיל, אל תירא מרדה מצרימה (בראשית מו). ממה דכתיב אל תירא משמע דחילו הוה דחיל. אמר ליה כי לגוי גדול אשימך שם. אמר ליה דחילנא די ישיצון בני. אמר ליה אנכי ארד עמך מצרימה. אמר ליה תו דחילנא דלא אזכי לאתקברא ביני אבהתי ולא אחמי פורקנא דבני וגבוראן דתעביד להו. אמר ליה ואנכי אעלך גם עלה, אעלך לאתקברא בקברי אבהתך. גם עלה למחמי פורקנא דברך וגבוראן דאעביד להו. וההוא יומא דנפקו ישראל ממצרים סליק ליה קב״ה ליעקב ואמר ליה, קום חמי בפורקנא דברך דכמה חילין וגבוראן עבדית להו, ויעקב הוה תמן וחמא כלא, הה״ד וירא ישראל את היד הגדולה.). ובישעיה ס״ג כתוב בכל צרתם לא צר (ישעיה סג, ט.). דכתיב בא׳ וקרי לו בו׳, לרמוז כי בעת צרתם של ישראל לא צר לאבותם רק לו ית׳, אך כשומלאך פניו הושיעם אז וינטלם לאבות וינשאם לראות בשמחת בניהם. ועוד יאמר כי רוצה ה׳ בעמו. בזמן חזקיהו כשבא סנחריב לצור על ירושלים, ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור וכו׳ (מ"ב יט, לה.). יפאר ענוים זה חזקיהו וסיעתו שהיה די לו בליטרא ירק לסעודה (סנהדרין צד:), ולכן ראו את ישועת ה׳. יעלזו חסידים בכבוד וכו׳. שאמר חזקיהו אני אין בי כח להרוג ולרדוף אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה (ילקוט שמואל ב׳ כב, רמז קס״ג.). וזהו ירננו על משכבותם. וזה מפני כי רוממות אל בגרונם וכו׳. שהיו עוסקים בתורה. ועוד רוממות אל בגרונם. כי הציץ רבשקה מן החומה ושמע שהיו קוראין את ההלל כי היה ליל פסח, ואמר לסנחריב חזור לאחוריך כי כמה נסים נעשו להם בזאת הלילה ע״כ. ולזה וחרב פיפיות בידם כי כחם בפיהם לעשות נקמה בגוים וכו׳.

ולענין השיר נבאר מזמור פ״ז. לבני קרח מזמור שיר יסודתו בהררי קדש (תהלים פז, א.). אוהב ה׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב (שם ב.). נכבדות מדובר בך וכו׳ (שם ג.). דאיתא במגלה פ׳ א׳ (דף יד.), א״ר יצחק אין אומרים הלל על נסים שבחוצה לארץ. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק והרי יציאת מצרים דנסים שבח״ל וקאמרי הלילא, התם כדתניא עד שלא נכנסו לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה, משנכנסו לארץ לא הוכשרו לומר שירה. וז״ש במזמור קל״ז. איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר (תהלים קלז, ד.). ובמזמור קל״ח. לדוד אודך בכל לבי נגד אלקים אזמרך (תהלים קלח, א.). דהיינו בא״י, שכל הדר שם דומה כמי שיש לו אלוק (כתובות קי:), ושם אשתחוה אל היכל קדשך ואודה את שמך (תהלים קלח, ב.). אף כאן לבני קרח מזמור שיר יסודתו בהררי קדש (תהלים פז, א.). ולא בח״ל. וזה יען כי אוהב ה׳ שערי ציון (שם ב.), דהיינו בית המקדש שבירושלים, מכל משכנות יעקב, נוב וגבעון ושאר משכנות, ששם לא שרתה שכינה בקביעות כמו בבית המקדש שבירושלים, שאע״פ שחרב עדין בקדושתו הוא עומד, כי לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה פ׳ ב׳. שיר השירים רבה פ׳ ב׳. ילקוט מלכים א׳ ח, רמז קצ״ה.). ועוד כי כיון שנבחרה ירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד שום היתר (ילקוט שמות י״ב, רמז קפ״ז.). וז״ש נכבדות מדובר בך. משא״כ בשערי משכנות, לפי שהיא עיר האלקים סלה, שלא תזוז שכינה משם אף בחרבנו. ועליו נאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים (מ"א ט, ג.). אזכיר רהב ובבל ליודעי וכו׳ (תהלים פז, ד.). הנה בילקוט מלכים ב׳ י״ח. וישלח מלך אשור את רבשקה וכו׳ (מ"ב יח, יז.). הלך לו לכוש, נטל חמדת כל האוצרות ובא לו לירושלים, לקיים מה שנאמר יגיע מצרים וסחר כוש (ישעיה מה, יד.). יגיע מצרים זה פרעה מלך מצרים. וסחר כוש זה תרהקה מלך כוש. וסבאים אנשי מדה אלו חיילות שלהם, עליך יעבורו זו ירושלים. ולך יהיו מושלמים לך אחריך ילכו זה חזקיהו. אחר מפלתו של סנחריב עמד חזקיהו ופטר את האוכלוסין שבאו עמו בקולרין וקבלו עליהם עול מ״ש וכו׳. הלכו ובנה במה והקריבו קרבן לשם שמים. ז״ש אזכיר רהב הם המצריים ובבל ששם היו נבוכדנאצר ונבוזראדן שראו מפלת סנחריב וכל חילו, וזהו ליודעי שידעו בזה כחו וגבורתו ית׳. הנה פלשת וצור עם כוש. שכלם נמלטו במפלתו של סנחריב וחזרו להתישב בעריהם, וזהו זה יולד שם. ולציון יאמר מהם איש ואיש יולד בה, שאז נתגיירו כל אותם האוכלוסין כמ״ש בילקוט, וקבלו עליהם עול מ״ש, וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כב.). והוא יכוננה עליון. שירושלים של מטה מכוונת לירושלים של מעלה. ה׳ יספור בכתוב עמים. הוא מ״ש בפ׳ חלק (סנהדרין צה:), כמה נשתיירו מהם, אמר רב עשרה, שנ׳ ונער יכתבם (ישעיה י, יט.). כמה נער כותב י׳. זה יולד שם סלה זה נ״נ שנשתיר מהם. עוד יאמר ה׳ יספור בכתוב עמים. הוא מ״ש שם ששלח בלאדן מלך בבל ספרים ומנחה לחזקיהו. ושמע נ״נ שכתב שלם לחזקיהו מלך יהודה ושלם לירושלם שלם לאלקא רבא. וא״ל קריתו ליה אלקא רבה וכתביתו ליה לבסוף, פסע ג׳ פסיעות להחזיר הכתבים וכתב שלם לאלקא רבה וכו׳. ז״ש ה׳ יספור פסיעותיו של נבוכדנאצר, בכתוב עמים. שהקדימו חזקיהו לאלקא רבה. והוא החזירן וכתב אלקא רבה תחלה, ולכן זכה שעמדו ג׳ מלכים ממנו, ואלולי שחטאו היו מולכים לעולם. וחזר לראש המזמור ושרים כחוללים. שכתוב שם בילקוט, אמר רבי יהודה בר סימון בשם ר״מ כשם שהבאר נובע מים חדשים בכל שעה, כך אומרים ישראל שירה חדשה בכל שעה. ואז אמרו שירה על נסים שנעשו להם, האמנם בא״י דוקא, וזהו כל מעיני בך. עוד יפורש זה המזמור עם מ״ש בקדושין פ׳ א׳ (דף לא:), א״ר אבהו כגון אבימי ברי קיים מצות כבוד אב ואם, יומא חד א״ל אשקיין מיא, אדאייתי ליה נמנם גחין קאי עליה עד דאתער. אסתייעא מילתיה ודרש אבימי מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך וכו׳. ופרש״י ז״ל, י״מ שבמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף קינה מבעי ליה, ודריש כך שאמר שירה על שכילה הב״ה חמתו בעצים ובאבנים ע״כ. אך עדין קשה מה ענין זה לכבוד אב ואם. אמנם במ״ש שם התוס׳ יובן היטב ששם כתבו ז״ל, כתוב במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה, משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה אל הבאר והיתה מצטערת ובוכה עד שבאת שפחת המלך לשאוב מים מן הבאר ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם, התחילה הראשונה לשורר ואמרה עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי מן הבאר שאינו נחשב. ועכשיו מי שיוציא אותו של זהב יוציא כדי עמו. כך בני קרח שהיו בלועים, כשראו שטבעו בארץ שעריה אמרו שירה לאמר מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו. לכך אמר אסף מזמור שהוא ממשפחת קרח ע״כ. הרי שבשביל שהשערים חלקו כבוד להב״ה, שאמרו בילקוט תהלים כ״ד (ילקוט תהלים כ״ד, רמז תרצ״ט.). בשעה שאמר שלמה ויבא מלך הכבוד. בקשו לרוץ גלגלתו שהיו סבורים שבשביל עצמו הוא אומר, אמר ליה הב״ה אתם חלקתם לי כבוד חייכם כשאחריב את ביתי אין כל אומה שולטת בכם וכו׳. שנ׳ טבעו בארץ שעריה ע״כ. ולכן כשאבימי חלק כבוד לאביו דרש כן על מזמור לאסף, שהשערים חלקו כבוד להב״ה ולכך לא שלטו בהם שונאים. ז״ש לבני קרח מזמור שיר וכו׳ אוהב ה׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב. שלא שלטו בהם שונאים כדרך ששלטו בכל משכנות יעקב. אבל השערים נכבדות מדובר בך וכו׳. שהם יחזרו בבנין בית המקדש ויהיו שערי ציון כמתחלה. וזהו עיר האלקים סלה.

והקדמנו מ׳ ז״ל בשמות רבה פ׳ כ״ג. דקשה אמרו לאלו הייתי מצפה. שהרי לא היו ראשונים ראויים לומר שירה עד שבאו ישראל על הים, ובאמרו ׳לאלו הייתי מצפה׳. נר׳ שגם מתחלה היה ראוי שיאמרו שירה, ועוד קשה אמרו ׳ואין אז אלא שמחה׳. דמהיכן נלמוד ממלת ׳אז׳ משמעות שמחה. ויותר קשה שהרי במכילתא פ׳ בשלח יש עשר שירות, הראשונה במצרים השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעיה ל, כט.). ובשאר מדרשים יש שאדה״ר אמר שירה, מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב, א.). אמנם הוקשה לו לבעל המ׳ כי ׳אז׳ הוא לשון עבר וישיר לשון עתיד, ולכן פתח בפ׳ פיה פתחה בחכמה (משלי לא, כו.). כי לא פורש מהי חכמה זו. ועוד ותורת חסד. וכי יש תורה שאינה של חסד (סוכה מט:). ואיתא בילקוט שופטים ו׳ (ילקוט שופטים ו׳, רמז ס׳.). א״ר סימון לא כל מי שירצה לומר שירה אומר שירה אלא כל מי שנעשה לו נס, וכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו על כל עונותיו ונעשה בריה חדשה ע״כ. והטעם נלע״ד לפי דלאו כ״ע דינא גמירי לספר בשבחיו ית׳ שכל המוסיף גורע, כההוא דאמרו ליה (ברכות לג:) סיימתינהו לכלהו שבחי דמרך. ולכן לא כל מי שרוצה לומר שירה אומר שירה אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה (ילקוט שופטים ו׳, רמז ס׳.), דהיינו שרוח ה׳ דבר בו אז נעשה בריה חדשה שלובשתו רוח הקדש. וזש״ה במזמור נ״א. אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך (תהלים נא, יז.). כי לספר שבחיו ית׳ צריך שאדם יפתח שפתיו וברוח קדשו יענהו, דאל״כ לאו כל כמיניה מהטעם הנזכר. ולפיכך ברא אדה״ר ולא אמר שירה לפי שחטא בו ביום ונסתלקה ממנו רוח הקדש, ואעפ״י שאמר מזמור שיר ליום השבת לא על עצמו אמר להודות לה׳ על שבראו רק אמר שירה על השבת שנעשה לו סניגור כנז׳ שם במדרש (פרקי דרבי אליעזר פ׳ י״ט.). הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה, כי כשהושלך לכבשן האש שם עצמו בסכנה שהיה מקריא שמו ית׳ בפומבי, והוא מ״ש במקומו על מ״ש רז״ל (ב״ר פ׳ מ״ד.), ירדתי לכבשן האש. שהוא כדי לחוב בעצמו על ששם עצמו בסכנה, וכן במלכים ובפרט שמלחמת המלכים היתה סימן לבניו שיגלו בד׳ גליות ככתוב אצלנו במקומו. גם יצחק מן המאכלת לא היתה שמחה שלימה שמתה שרה מאותו צער. גם יעקב מן המלאך ומן עשו שלא היתה שמחה שלימה, ויגע בכף יריכו וכו׳ (בראשית לב, כו.). ושם רמז לבניו שיגלו תחת ידי עשו, וגם מאנשי שכם שבאו עליו למלחמה, כדאיתא בילקוט פ׳ וישלח. גם במצרים לא היתה שמחה שלימה, כי בחפזון יצאו וזה גרם לשאר גליות. אך כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הב״ה, ששרתה עליהם רוח הקדש והיו רואים, שנ׳ זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב.). לפי שנשלם הנס, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים (שמות יד, ל.). וזהו בדיוק אז ישיר משה (שמות טו, א.). שהיתה שמחתם שלימה כמו שיהיה ל״ל, אז ימלא שחוק פינו (תהלים קכו, ב.). שלא יהיה עוד גלות. וזהו ׳אז׳ באותו זמן ששר משה ובני ישראל אותה שירה עצמה ישירו ל״ל, ולכן אמר הב״ה לאלו הייתי מצפה, שאז היתה שמחתם שלימה מעין עה״ב, וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא. וז״ש פיה פתחה בחכמה. דהיינו רוח הקדש, ואז ותורת חסד על לשונה. שהותר להם לומר שירה על החסדים שקבלו מהב״ה.

וסוף דבר הכל נשמע ממזמור ק״ד. שבו נכללת כל בריאת העולם, ברכי נפשי את ה׳ (תהלים קד, א.). זו נפש דוד שהיתה נפש אדם הראשון והוא תכלית הבריאה, שלכן שר שירה על כל מה שברא הב״ה בעולמו שלא בראו אלא לכבודו. ה׳ אלקי גדלת מאד. שאע״פ שאינו מושג מצד עצמו עכ״ז הוא מושג מצד פעולותיו, הוד והדר לבשת. כמ״ש במקומו, שנתעטף הב״ה בלבושו וברא את האורה ע״ש (‏חלק ב׳‏ - דרוש ל״ז לליל הושענא רבא. ‏חלק ג׳‏ - דרוש רזי עולם.). וזוהי בריאת היום הראשון, עוטה אור כשלמה. כמ״ש בפר״א פ׳ ג׳. שהשמים נבראו מאור לבושו של הב״ה, ובזה נוטה שמים כיריעה. הוא מ״ש ביום שני יהי רקיע בתוך המים. להבדיל בין מים העליונים לתחתונים. וזהו המקרה במים עליותיו. שמים העליונים תלויים במאמרו ית׳. ועל המים התחתונים אמר השם עבים רכובו. להמטיר גשם על הארץ. המהלך על כנפי רוח. הם המלאכים שנבראו בשני. עושה מלאכיו רוחות וכו׳. דאיתא בפר״א פ״ו ז״ל, המלאכים שנבראו ביום שני, כשהם נשלחין בדברו נעשים רוחות, וכשהם משרתים לפניו נעשים של אש. ואמר עושה לפי שבכל יום נבראים מלאכים חדשים לומר שירה לפני הב״ה ומיד מתים, כמ״ש התוס׳ בחגיגה פ״ב (דף יג: ד״ה מזיעתן של חיות.), יוצר משרתים ואשר משרתיו. יסד ארץ על מכוניה. זה היה ביום שלישי יקוו המים וכו׳ ותראה היבשה. וכתוב תולה ארץ על בלימה. שהארץ יושבת על המים ואינה נשקעת, וזהו בל תמוט עולם ועד. תהום כלבוש כסיתו. כי הארץ עומדת על התהום כמו לבוש. על הרים יעמדו מים. כי אע״פ שטבע המים לירד למטה, עכ״ז עולים על ההרים, והם המעינות הנובעים מן ההרים. מן גערתך ינוסון. דאיתא בפר״א פ״ה. מיד נתגאו המים ועלו לכסות הארץ כבתחלה עד שגער בהם הב״ה וכבשן. מקול רעמך יחפזון. בקריעת ים סוף. וע״ש בפר״א. יעלו הרים ירדו בקעות וכו׳ גבול שמת בל יעבורון. המשלח מעינים בנחלים וכו׳. כל אלו בשלישי שבו נשלמה מלאכת המים. ולפי שהגשמים אחת מגבורותיו של הב״ה לכן האריך בהם, משקה הרים מעליותיו וכו׳. דאיתא בבראשית רבה פרק י״ג. רבי חנין דצפורי בשם רשב״ן אמר מפני ארבעה דברים חזר בו הקדוש ברוך הוא שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן, מפני בעלי זרוע, ובשביל להדיח טללים רעים, ושיהיה הגבוה שותה כנמוך, ועוד שיהיו הכל תולים עיניהם כלפי מעלה ע״כ. וז״ש באיוב ה׳. הנותן מטר על פני ארץ וכו׳ (איוב ה, י.). לשום שפלים למרום וכו׳. דהיינו להשקות הגבוה כנמוך, ולכן שולח מים על פני חוצות. לשום שפלים למרום, כדי שיהיו הכל תולים עיניהם כלפי מעלה, וכ״כ שם בב״ר. וקודרים שגבו ישע (שם יא.), הדיח טללים רעים. מפר מחשבות ערומים, היינו בעלי זרוע שמושכים רוב הנהרות לשדותיהם, ובירידת גשמים אין צריך לזה, ולא תעשינה ידיהם תושיה (שם יב.). ז״ש המשלח מעינים בנחלים. הוא מ״ש שם בב״ר, כך היתה הארץ שותה מתחלה, דכתיב ואד יעלה מן הארץ (בראשית ב, ו.). וחזר בו הב״ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן. כי רצונו היתה שתהיה שותה מן המעינות והנהרות, וזהו המשלח מעינים וכו׳. כדי שישקו כל חיתו שדי וכו׳. ואח״כ עלה ברצונו שיבאו מלמעלן, וזהו משקה הרים מעליותיו. כדי שישתה הגבוה כנמוך. מפרי מעשיך תשבע הארץ. ולא יהיו בעלי זרוע מושכין הנהרות לשדותיהן, וגם בשביל להדיח טללים רעים, מפרי מעשיך תשבע הארץ. וגם כדי שיתלו עיניהם לשמים ויכירו שמפרי מעשיך תשבע הארץ. עוד יובן עם מ״ש בתעניות פ׳ א׳ (דף ג:), אמר רבא תלגא לטורי מטרא רזיא. פרש״י שיורד בכח לאילני, מטרא ניחא, שיורד בנחת. לפירי שהיא התבואה. ז״ש משקה הרים מעליותיו. שהשלג משקה ההרים. מפרי מעשיך תשבע הארץ. הם הגשמים בנחת על התבואה. וגם מצמיח חציר לבהמה על ידי הגשמים, ועשב לעבודת האדם. שכיון שרוב תבואות בכח שור, מצמיח חציר למאכלם וכו׳ להוציא לחם מן הארץ ויין ישמח לבב אנוש. שהם עיקר מזונות האדם. ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין. ישבעו עצי ה׳. מטרא רזיא לאילני. אשר שם צפרים יקננו וכו׳. עוד כתוב בס׳ חסד לאברהם מעין ז׳ נהר ז׳. כי יש מים זכרים שיורדים מלמעלה, ויש מים נקבות שממלאים העבים מימי הים, והנהרות והחטה בפרט אינה יוצאה אלא ע״י מים זכרים. ואיתא בב״ר פ׳ י״ג. א״ר לוי מים העליונים זכרים והתחתונים נקבות. ואיתא בתענית פ׳ א׳ (דף י.), מים העליונים במאמר הם תלויים ופירותיהן מי גשמים. על זה אמר משקה הרים מעליותיו. דהיינו ממים זכרים עליונים. ובזה מפרי מעשיך תשבע הארץ. והוא מ״ש בחסד לאברהם, כי יש שנים שיש רבוי גשמים והתבואה מועטת ויש להפך, כי הכל תלוי במים זכרים. והוא מ״ש משקה הרים מעליותיו. דהיינו מים העליונים זכרים, אז אף שיהיו מועטים מפרי מעשיך תשבע הארץ. עוד אמרו בתענית פ׳ א׳ (שם.), ארץ ישראל שותה מימי גשמים, וכל העולם שותה מתמצית. וזהו מפרי מעשיך תשבע הארץ הידועה שהיא א״י. ישבעו עצי ה׳. הם אלנות שאינן עושין פירות, ובפרט ארזי לבנון אשר נטע. וקראם עצי ה׳. לפי שהמשכן נעשה מעצי שטים, וכן המקדש מעצי ארזים. ואיתא בב״ר פ׳ ט״ו. א״ר יוחנן לא היה העולם ראוי להשתמש בארזים, שלא נבראו אלא לצורך בית המקדש. אשר שם צפרים יקננו. על הארזים הגבוהים. חסידה ברושים ביתה הם הנמוכים. הרים הגבוהים ליעלים. פי׳ בילקוט הרים למה נבראו, בשביל יעלים שמתיראים מן החיה. סלעים וכו׳. הוא מ״ש במשלי ל׳. שפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם (משלי ל, כו.). ע״כ בריאת יום שלישי. אח״כ ביום רביעי, עשה ירח למועדים. לפי שבה מונין ישראל ר״ח ומועדות לכך הקדימה, ובזה שמש ידע מבואו. והוא מ״ש (ב״ר פ׳ ו׳.) לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד. אלא כדי שלא יטעו בו הבריות ברא גם הירח, כי בראות שזה שוקע וזה זורח ידעו כי אינם אלוקות וגבוהים עליהם. ואז תשת חשך ויהי לילה. אעפ״י שלא הזכיר שמו על החשך, שכן ולחשך קרא לילה. ולא אמר קרא אלקים לילה. אמר כאן תשת חשך ויהי לילה. כדי שבו תרמוש כל חיתו יער. ולא יזיקו ביום. ואעפ״י שהבהמות לא נבראו עד יום ששי, הקדים בו תרמוש כל חיתו יער. לטעם הנז׳ שהחשך משמש בשביל [בעלי] החיים המזיקים, וסמך אחריו הכפירים שואגים לטרף וכו׳. ואח״כ זה הים גדול ורחב ידים שם רמש וכו׳. היא בריאת יום חמישי. וכבר פי׳ פסוקים אלה במקום אחר יע״ש. ואח״כ בריאת האדם, כמ״ש יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו. שע״י האדם ניכר גדולתו ית׳, ואעפ״י שהוא חוטא, יבא היום כי יתבטל יצה״ר, ואז ישמח ה׳ במעשיו. ואמר יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה׳. שזה נאמר על התפלה. וכבר כתבנו במ״א פי׳ הכתוב עם מ״ש על ר״א (זהר שמות דף ט״ו ע״א. תענית כה:) שפעם אחת התפלל ולא ירדו גשמים ור״ע התפלל ותכף נענה, וא״ל ר״ע אתה כשר לפני המלך שחביב עליו ומתאוה לשמוע קולו לפיכך אינו עושה רצונו מיד, ואני כעבד לפני המלך שנותן לו שאלתו מיד כדי שילך לו כי אין לו נחת רוח בדבריו. לכן אמר דוד אשירה לה׳ בחיי וכו׳. לפי שיערב עליו שיחי אנכי אשמח בה׳. כן יהי רצון מלפניו לשמוע קולנו. ויהי נועמו עלינו. לבנות בית מקדשנו והיכלנו ב״ב אמן. בילא״ו.