דרוש כ"ח לשבת שובה והפטרת יום הכיפורים שחרית

ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל (דברים לב, לט).

במדרש (דברים רבה פ' ב'): הלכה אדם מישראל שהיה עומד ומתפלל מהו שיהא מותר לו להתפלל בקול גדול, כך שנו חכמים היה עומד ומתפלל יכול ישמיע קולו, כבר פירשה חנה, וחנה היא מדברת על לבה (ש"א א, יג). יכול יהא מתפלל בכל שעה, כבר פירש בדניאל, וזמנין תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי וכו' (דניאל ו, יא). יכול יהא אומר שלשתן כאחת, כבר פירש דוד ערב ובקר וצהרים וכו' (תהלים נה, יח). יכול יהא תובע צרכיו ויוצא לו, כבר פירש שלמה, לשמוע אל הרנה ואל התפלה (מ"א ח, כח). רנה זה קלוסו של הב"ה, ותפלה לצרכיו של אדם. אבא שאול אומר זה סימן לתפלה, אם כיון אדם לבו למעלה יהא מובטח שתפלתו נשמעת, שנאמר תכין לבם תקשיב אזנך (תהלים י, יז). ע"כ.

יגזור המלך ויצא הדבר מפיו ולא ישוב מפני כל, זאת היתה עצת ממוכן, יצא דבר מלכות מלפניו וכו' ולא יעבור וכו' (אסתר א, יט). כי דבר המלך אין להשיב. ולענין זה נבאר מ"ש בדניאל ו'. ודריוש מדאה וכו' (דניאל ו, א). שפר קדם דריוש וכו' (שם ב). ועילא מנהון סרכין תלתא די דניאל חד מנהון (שם ג). וקשה שהיה לו לומר בקצור, ועילא מנהון דניאל ותרין אוחרנין. אך למעלה כתוב כי כשקרא דניאל הכתב שעל הקיר לפני בלשצר א"ל ארגוונא תלבש וכו' ותלתא במלכותא תשלט (דניאל ה, טז). ולכן בסימן ה' כתוב באדין אמר בלשצר והלבישו לדניאל ארגונא וכו' והכריזו עלוהי די ליהוי שליט תלתא במלכותא (שם כט). לפי זה כשמלך דריוש הקים דבר בלשצר והשליט על מאה ועשרים אחשדרפניא שלשת סרכין די דניאל חד מנהון. כדי שישלוט דניאל על שליש המלכות, שלכן היו שלשה לטעם זה, לפי שדניאל חד מנהון, שאליו יאתה השליטה על שליש המלכות. ואפשר עוד כי דניאל היה גדול על השנים, שכן מצאתי ביוסיפון פ"ג ז"ל, ויפקוד על העם שני שרי צבאות, ואת דניאל הפקיד על שניהם ע"כ. ז"ש די דניאל חד מנהון, ר"ל האחד המיוחד שבשלשתם, די להוון אחשדרפניא אלין יהבין להון טעמא (דניאל ו, ג). פרש"י ז"ל, שיתנו האחשדרפנים הללו עצה לשלשת הסרכין עכ"ל. וקשה שאם הסרכין גדולים מהאחשדרפנים, איך יתכן שיתנו להם עצה. אך נלע"ד שכונת הכתוב שהאחשדרפנים לא יוכלו לעשות דבר מבלי שישאלו תחלה את פי הסרכין, וז"ש די להוון יהבין להון טעמא, דהיינו שקודם עשות שום דבר ישאלו טעם הסרכין אם לעשות הדבר אם לאו, ומלכא לא להוי נזיק, כי אשרי הדור שהקטני' נשמעין לגדולי'. אדין דניאל דנא הוה מתנצח וכו', שחכמתו עמדה לו, ולכן ומלכא עשית (דניאל ו, ד). שהמלך חשב להקמותיה על כל מלכותא, שהוא לבדו יהיה לראש. וזה גרם לקנאתו בשרים. אדין סרכיא ואחשדרפניא הוו בעין עילה לאשכחא לדניאל מצד מלכותא. הנה אלה רשעים חברו יחדיו הקטנים עם הגדולים לבקש עילה לדניאל שיהיה נקרא מורד במלכות. וכל עילה ושחיתא לא יכלין להשכחא (שם ה). נלע"ד כי עילה היא עלילת שקר. ושחיתא שפירושו מום היא על דבר אמת, כי אין אדם יכול להשמר כל כך מהיות פוגם במלכות מבלי ראות. דחמירא סכנתא מהיושבים ראשונה במלכות. ועכ"ז לא יכולו למצוא בו שום פגם. כל קבל די מהימן הוא, בכל ביתו של מלך נאמן הוא, וכל שלו ושחיתה לא השתכחת עלוהי, דהיינו בהיכלי מלך שקדמו לדריוש. כי להיותו זקן ביתו של מלך לא יאומן כי יסופר עליו שום עילה ושחיתה והשקר אין לו רגלים. ובראותם כן אדין גבריא אליך אמרין די לא נהשכח לדניאל דנא כל עלה להן השכחנא עלוהי בדת אלקיה (שם ו). דקשה דהיל"ל להן נהשכח, כי עדין לא מצאוה. אך הם אמרו כי להיות דניאל כל כך זהיר ונזכר בתורת אלקיו בקרבו. אי אפשר שלא נמצא לו עלה מצד התורה. והרי היא כאלו כבר השכחנא. אדין וכו' הרגישו על מלכא (שם ז). לא עברו בבל תאחר רק כלם כא' אדין סרכיא ואחשדרפניא וכו', אשר לא כדת, כי הראוי היה שהאחשדרפנים ילכו אל הסרכין לשאול פיהם כמו שנז' לעיל, והסרכין ילכו אל המלך. אך השנאה קלקלה השורה וכלם כאחד הלכו אל המלך, להראות כי כלם קנאו על כבודו ולית דין צריך בשש. באמור אליו דריוש מלכא לעלמין חיי. כלומר זאת הפעם באנו אליך להראותך כי עלינו הדבר לעשות שמלכותך תתמיד ותחיה חיים ארוכים. אתיעטו כל סרכי מלכותא סגניא ואחשדרפניא הדבריא ופחותא. אעפ"י שראוי תחלה לשמוע הסרכין ואחשדרפניא כדלעיל. בפעם הזאת לא נכון לעשות כן להיות כל העם מקצה אחדים בעצה זו, לקימא קים מלכא ולאתקפה אסר, כדי שתתקיים מלכותך. די כל די יבעה בעו מן כל אלה ואנש עד יומין תלתין להן מינך מלכא וגו' (שם ח). ראו איך גנבו דעתו של מלך ולא הניחוהו להתישב בדבר לתת אל לבו כי לא היה דניאל עמם בעצה זו. הם אמרו די כל די יבעה בעו, כלומר איזו שאלה לשעה המצטרכת לו, ולא תמידין כסדרן תפלות ובקשות המורגלות. ועוד מן כל אלה ואנש, אלוק דומיא דאנש, דהיינו ע"א, לאפוקי מאלוק כל בשר סבה ראשונה. ועוד עד יומין תלתין דהיינו זמן מועט. ובכל אלה לא יחשוב המלך על דניאל המתפלל תפלתו קבע מאלקי השמים. ובזמן מועט הזה לא יפול דניאל. יתרמא לגוב אריותא. הנה אלה רשעים ידעו שנצולו חמו"ע מכבשן האש דבר שאין בו רוח חיים, וחשבו להפילו ביד בעלי חיים ולא יוכל להצילם. ולא ידעו כי דוקא בבעלי בחירה קשה להציל מידם, ככתוב בזהר פ' וישב דף קפ"ה א'. ואפשר שעלה על לב דריוש כי זאת העצה היעוצה על דניאל. ולכן עשה עצמו כאילו לא ידעו, כי יאמר הנה לא הסכים דניאל בעצה זו, וגם מן הטעמים האמורים. האמנם החליטו הדבר ואמרו, כען מלכא תקים אסרא. שלא ימרה נגד עצתם כי הם עושים לכבוד עצמו. ואף גם זאת תרשום כתבא די לא להשניא, כי כתב המלך אין להשיב. ועוד כדת מדי ופרס די לא תעדא (שם ט.). שאין המלך יכול להסירו. ודריוש התחיל ליתן אל לבו מרמה בלב חורשי רע, ולכן כל קבל דנא מלכא דריוש רשם כתבא ואסרא (שם י.). שלא דבר בפיו כלל רק רשם כתבא. ודניאל כדי ידע די רשים כתבא (שם יא.). כלומר אילו נודע לו קודם ודאי שהיה משתדל שלא תקום עצתם. אך עתה על לביתה. הרי זה בא ללמד על דניאל שרצה לקדש שמו ית' כי היה יכול להסתר במסתרים להסדיר תפלתו, ועכ"ז הלך לביתו, לקיים (ברכות ז:), כל הקובע מקום לתפלתו וכו'. וכוין פתיחן לה בעיליתיה נגד ירושל' (דניאל ו, יא.). שרצה להתפלל שם נגד ירושל'. וזמנין תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי. אעפ"י שהיה יכול להתפלל בעלות השחר שלא ירגישו בו, וכן בערב שזמנה כל הלילה. וגם להתפלל ערבית שתים כנגד תפלת המנחה. עכ"ז וזמנין וכו'. לקיים ערב ובקר וצהרים וכו' (תהלים נה, יח.). כל קבל די הוה עבד מן קדמת דנא. לא קם ולא זע ממנהגו הטוב. אדין גבריא אליך הרגישו והשכחו לדניאל וכו' (דניאל ו, יב.). כתב הרב רבינו סעדיה גאון ז"ל, שהיו הולכים ואורבים סביבות בית דניאל, ומצאו שם נערה ושאלוה מה היה עושה דניאל, אמרה להם הוא כורע על ברכיו ומתפלל לאלקיו בעלייתו, מיד הלכו ומצאוהו וכו'. הוא הדבר אשר דברנו שלא רצה להסתיר עצמו, כי לא יבצר ממנו עשות הדבר בהעלם שלא יוודע לשום אדם. אך רצה לקדש ה' ברבים ולהראות העמים והשרים כי אין עצה ואין תבונה לנגד ה'. באדין קריבו ואמרין קדם מלכא על אסר מלכא הלא אסר רשמת (שם יג.). כבר כתבנו לעיל שדריוש נשמר שלא להוציא בפיו רק רשם בכתב. והרשעים האלה עשו עצמם כאילו לא הבינו כונתו, ואמרו על אסר מלכא שהוא בפה. הלא אסר רשמת, לחזק הדבר שלא ימוט. די כל אנש די יבעא מן כל אלה ואנש. שקר ענו בפיהם כי מתחלה אמרו די כל די יבעא בעו, דהיינו שאלה פרטית כדלעיל. ועתה הסתירו מלת בעו כדי להראות כונתם שעל כל תפלה ותחנה היתה הגזרה.

ובזה נבין ג"כ מ"ש תחלה, די לא להשניא כדת מדי ופרס די לא תעדא (שם ט.). שכונתם הרעה מתחלה כי לא יוכל המלך לפרש הגזרה בשום שינוי אע"פ שהדברים נוטים לשנות איזה דבר. ועוד כדת מדי ופרס די לא תעדא. כלומר אין לשנותה אפילו בדבר קטן כדי שלא תעדי מכל וכל, כי אם היה רצון המלך לשנותה אפילו במקצת היתה בטלה כלה וזה אי אפשר. כך היתה כונתם מתחלה. אבל בבואם לפני המלך ענה מלכא ואמר יציבא מלתא כדת מדי ופרס די לא תעדא (שם יג.). כלומר להסירה מכל וכל אני מודה לכם שאינו ברשותי אך לשנותה איני מסכים עמכם כי ככחי אז כן כחי עתה לשנות במקצת כל עוד שלא תתבטל מכל וכל. והראיה שכתוב אחרי כן ועל דניאל שם בל לשזבותיה (שם טו.). כי חשב לצדד צדדין להצילו אם בכל אם במקצת, להקל ולא להחמיר. באדין ענו ואמרין קדם מלכא די דניאל די מן בני גלותא דיהודא לא שם עלך מלכא טעם (שם יד.). פיהם פתחו בערמה כדי שלא יאמר המלך להציל לדניאל לפי שהוא שר וגדול ולא עליו היתה הגזרה. ולכן אמרו די דניאל איש בעלמא מן היהודים שגלה ממקומו, לא שם עלך מלכא טעם, כי לא היתה כונתו רק לזלזל בתקנתך כדי שמלכותך לא תכון ויקום מלך אחר ויוציאם מן הגלות, שלכן הזכירו שהיה מבני הגולה, ועל אסרא די רשמת לא שת לבו גם לזאת לומר כי כיון שחתמת הגזרה צריך לשומרה בלי ספק, וזמנין תלתא ביומא בעי בעותיה, וכל זה מורה באצבע כי אין כונתו אלא לעשות נגד רצונך. אדין מלכא כדי מלתא שמע שגיא באש עלוהי ועל דניאל שם בל לשזבותיה. אפשר לפרש שם בל כמשמעו, דהיינו שלא היה דניאל באותה עצה, וכיון שהוא אחד מהג' שרים אשר נתמנו על המלכות, לאו כל כמינייכו לעשות שום דבר שלא בהסכמתו, כיון שהוא לא ידע ולא הסכים עמכם הגזרה בטלה מעצמה. וכן מצאתי בס' מכלול יופי ז"ל, והריק"ם פי' כמשמעו לשון לא, כלומר כל לאו שמצא היה טוען עליו להצילו, כלומר לא תוכלו לעשות מפני כך וכו'. ועוד יובן במאי דאיתא בפ' חלק (סנהדרין צג.), ת"ר שלשה היו באותה עצה, נבוכדנאצר אמר יזיל דניאל מהכא דלא לימרו קלייה לאלקיה בנורא. כי ע"א שלו שמה בל, כמ"ש ופקדתי על בל בבבל (ירמיה נא, מד.). ופי' רב סעדיה גאון שלכן קרא לדניאל בלטשצר, כי בל הוא שם ע"א שלו, טשאצר שומר אוצר. וגם בימי דריוש היו עובדין אותו כנז' ביוסיפון פ"ג. ולכן דריוש רצה להציל את דניאל בזה שכיון ששמו בלטשצר כשם אלוקו אין להם להמיתו, כי הם אמרו די כל אנש די יבעא בעו וכו'. ואין זה אנש רק כמו אלוק, וזהו ועל דניאל שם בל לשזבותיה באמרו כי שמו בל כשם אלהיהם. כל זה עשה דריוש כדי להצילו מידם לגמרי. אך כשראה שלא שוה לו, ועד מעלי שמשא הוה משתדר להצלותיה, כי חשב דריוש שבהגיע זמן המנחה והוא לא יכרע ולא ישתחוה, יטעון עליו כי שקר הם דוברים. אך כשהגיע תפלת המנחה והוא היה לפני המלך כרע על ברכיו והתפלל אז לא יכול לו דריוש, כי הוא גורם מיתתו באשר על פני המלך ימרה את פיו אחת דתו להמית. באדין גובריא אליך הרגישו על מלכא, שנאספו ברוב עם בקריבה שאינה הוגנת, ואמרין למלכא דע מלכא, כלומר דע שאתה מלך, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ועוד די דת למדי ופרס די כל איסר וקים די מלכא יהקם לא להשניא, כלומר אין בידך כח וגבורה להצילו לא בכל ולא במקצת. כי הדת ניתנה ממך ואין לשנותה בשום פנים. באדין מלכא אמר והיתיו לדניאל ורמו לגובא דאריותא, הדבר יצא מפי המלך ובלי איחור ובלי עיכוב הביאו לדניאל והשליכוהו לגוב אריות. ענה מלכא ואמר לדניאל אלקך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך. פיהו פתח בחכמה אלקך שהוא למוד לעשות נסים לישראל עמו, ועוד די אנת פלח ליה בתדירא, ושמת נפשך בכפך כדי לעבדו בתפלה. הוא ישזבינך כי בידו כח וגבורה להצילך ולתת אויביך לפניך.

הרי הוכחנו כי דבר המלך אין להשיב, ואם ככה במלך ב"ו ק"ו בממ"ה הב"ה שאינו ראוי שישוב דברו אחור. ובעיקרים מ' ד' פי"ח הקשה איך תועיל התפלה לשנות רצון השם, כי ודאי שלא ישתנה השם מן הרצון אל לא רצון ולא מלא רצון אל רצון שתועיל התפלה או כשרון המעשה אל שיוכן המתפלל לקבל שפע הטוב או לבטל ממנו הרע הנגזר עליו, להיותו משתנה ממדרגת הרוע שיהיה בה. ונראה לע"ד להוסיף ביאור לזה כי כלל גדול אמרו חכמים, אין רע יורד מלמעלה (ילקוט ויקרא כ"ו. פ' בחקותי. רמז תרע"ג.), ואין הב"ה מיחד שמו על הרעה (ב"ר פ' ג'.). וא"כ כשהב"ה גוזר טובה לאדם אז ראוי לקיים דברו ולא ישוב מפני כל, אמנם כשחטא והרע את מעשיו והדין נותן להענישו, אין זה רצונו ית', שכן כתוב החפוץ אחפוץ (ב)מות רשע (כי אם) [הלוא] בשובו מדרכיו וחיה (יחזקאל יח, כג.). ואז כששב מחטאתו ומתפלל תפלה שלימה זה רצונו ית' להשפיע לו טובה, כי בתשובה יסורו המקטרגים המעכבים שלא תקובל תפלתו, ואז רצון יריאיו יעשה וכו'. זאת היתה לאברהם אבינו ע"ה כשא"ל הב"ה זעקת סדום ועמורה כי רבה וכו' (בראשית יח, כ.). שיובן עם מ"ש בב"ר פ' ל"א. מרוב עשוקים יזעיקו (איוב לה, ט.), אלו הנעשקים. ישועו מזרוע רבים, אלו העושקים. אלו רבים על אלו בחימוס ממון, ואלו רבים על אלו בחימוס דברים עד שנחתם גזר דינם. ז"ש זעקת סדום ועמורה כי רבה, אלו הנעשקים, וגם העושקים היו זועקים, לפי שלא שבו לחטאת העושק שהיו עושים, וזה על פי מ"ש בפ' חלק (סנהדרין קט:), דהוה ליה דרא דלבני, אתי כל חד וחד שקיל חד, א"ל אנא חדא הוא דשקלי וכו'. כי אין גזל פחות משוה פרוטה וחשבו שלא לעשות רע. האמנם אותו פלו' היה יוצא נקי מנכסיו, ולכן חטאתם כי כבדה מאד. ארדה נא ואראה (בראשית יח, כא.). פרש"י לסוף מעשיהם. דהיינו אם כונתם רעה לרוקן אותו פלו' מנכסיו, ומה שעשו ליקח כל א' אחת בלבד היינו כדי להנצל מהעונש. או אם האמת כן הוא שאין כונתם אלא ליקח א' לא'. ואם לא אדעה. פי' רש"י ז"ל, להפרע מהן ביסורין. וזה לפע"ד מל' ויודע בהם את אנשי סכות (שופטים ח, טז.). ויגש אברהם ויאמר וכו' (בראשית יח, כג.). הגשה לתפלה. אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר. כלומר אפילו שלא יהיו צדיקים במקום אחר, ע"ד בדורותיו היה צדיק אילו היה בדורו של אברהם לא היה צדיק (רש"י פ' נח, בראשית ו, ט.). ולכן האף ישיאך להמית צדיק עם רשע. א"נ בתוך העיר, שיהיו צדיקים בעסקי העיר, שהיתה עינם צרה באורחים, אבל אלו הם צדיקים שיש בלבם לעשות צדקה ומשפט. וכונת אברהם היתה על לוט כי ידע כי אין עינו צרה באורחים, וכמ"ש בזהר [פ' וירא] דף ק"ה א'. ת"ח דהא בגין דאתחבר לוט בהדיה דאברהם אע"ג דלא אוליף כל עובדוי, אוליף למעבד טיבו עם בריין כמה דהוה עביד אברהם, ודא הוא דאותיב לכל אינון קרתי כל ההוא זמנא דיתבו בתר דעאל לוט בינייהו, וז"ש למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה דווקא.

ובמס' פ' וירא, ג' ההי"ן בתורה דנראין תמוהות ואינן תמוהות. וסי' השופט כל הארץ (בראשית יח, כה.). האחד בא לגור (בראשית יט, ט.). האיש אחד יחטא (במדבר טז, כב.). דאיתא בב"ר פ' מ"ט. א"ר לוי אם עולם אתה מבקש אין דין ואם דין אתה מבקש לית עולם. ז"ש השופט כל הארץ, בשביל שאתה שופט כל הארץ דכולי עלמא דילך לא יעשה משפט, שאין אתה ראוי לעשות דין נחוץ רק לשתף עמו מדת הרחמים. וכן האחד בא לגור, האמת היה שאותו היום מינוהו עליהם, וזהו וישפוט שפוט. ועתה ששופט אתה רוצה לעבור על נמוסי העיר ולכן עתה נרע לך מהם. וכן האיש אחד יחטא וכו'. גם זה אינו מן התימה שכך היא המדה שחוטא אחד יאבד טובה הרבה, וכמ"ש בקדושין פ"א (דף מ:), לעולם יראה אדם עצמו כאילו כל העולם תלוי עליו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות, וכן להפך. ואמר יחטא לשון עתיד לפי שלא קבלו ישראל הערבות עד שעברו את הירדן (סנהדרין מג:). ובזהר פ' וירא דף ק"ה א'. א"ר אבא ת"ח ענותנותא דאברהם, דאע"ג דאמר ליה קב"ה זעקת סדום ועמורה כי רבה (בראשית יח, כ.), ועכ"ד דאוריך עמיה ואודע ליה דבעי למעבד דינא בסדום לא בעא קמיה לשזבא ליה ללוט, מ"ט בגין דלא למתבע אגרא מן עובדוי. וקשה שהרי אמרו בדברים רבה (דברים רבה פ' ב'.) פ' ואתחנן, והביאו רש"י ז"ל שם (דברים ג, כג.) ז"ל, אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אינן מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם. אמנם איתא בתנחומא פ' ואתחנן, כי כשאמר משה הראני נא את כבודך (שמות לג, יח.), א"ל הב"ה וחנותי את אשר אחון (שם יט.), כי שאל משה הודיענו באיזו מדה אתה נוהג עולמך, והשיב הב"ה וחנותי את אשר אחון. א"כ לא ידע אברהם זה כי עדין לא גילה הב"ה את הדבר עד מרע"ה. ואם אמר לו לאברהם אנכי מגן לך (בראשית טו, א.). ופי' בב"ר (בראשית רבה פ' לך לך, פ' מ"ד.) שא"ל כל מה שעשיתי עמך בעה"ז חנם עשיתי עמך, אבל שכרך הרבה מאד. עכ"ז לא ערב אברהם אל לבו לשאול מכאן ואילך במתנת חנם כי לא ידע שכך היא מדתו ית'. ויאמר ה' אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר וכו'. קשה שהיה די שיאמר 'אם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר' על הדרך שפירשנו. ועוד קשה מאי 'ונשאתי לכל המקום' היל"ל 'ונשאתי לכל העיר' כמו שהתחיל 'בתוך העיר'. וכן כשאמר 'אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר' היה לו לומר 'האף תספה ולא תשא לעיר' ולמה אמר ולא תשא למקום. האמנם כתב רש"י ז"ל, לפי שסדום היתה מטרופולין וחשובה מכלם תלה בה הכתוב. התשחית בחמשה, והלא הן ט' לכל כרך ואתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם, אולי ימצאון שם ארבעים וימלטו ד' הכרכים, וכן ל' יצילו ג' מהם, או עשרים יצילו שנים, או עשרה יצילו א' מהם. וכתב הרמב"ן ז"ל, שלא ידע מנין לו לרש"י לומר כן. ואני בעניי מצאתי בתרגום יונתן בן עוזיאל ע"פ אולי יש חמשים צדיקים (בראשית יח, כד.) ז"ל, מאים אית חמשין זכאין בגו קרתא דיצלון קדמך עשרה לכל קרוא, כל קביל חמשה קוריין. וכמו כן בכל השאר כמו שנזכיר. לכן בכיוון אמר הכתוב אם אמצא בסדום, ופרש"י לפי שסדום היתה מטרופולין וכו'. כי בהמצא בסדום חמשים צדיקים יצילו כל החמשה כרכים. ולכן אמר ונשאתי לכל המקום, דהיינו 'ה' מקום' לחמשה עיירות בעבורם, כי היא היתה מטרופולין ובזכותה ינצלו האחרים, וכן אמר האף תספה ולא תשא למקום, ר"ל לכל הה' מקומות, שכלן בשם 'מקום' יקראו בעבור כי כלן היו עומדות על סלע א'. וכמ"ש בב"ר פ' נ"א. חמשה כרכים הללו היו יושבות על צור א', שלח מלאך את ידו והפכן ע"כ. וכונת אברהם על לוט שחשב שכל אנשי ביתו היו צדיקים, וגם כי ישב בכלן, כמ"ש בזהר פ' וירא דף ק"ח א'. בכלהו עבד דיוריה לוט, דכתיב אשר ישב בהן לוט (בראשית יט, כט.). ולא קבילו ליה בר דמלך סדום קביל ליה בסדום בגיניה דאברהם ע"כ. וחשב אברהם שלא ימנע שעשרה לכל עיר לא ילמדו ממעשיו, או לפחות בסדום ששם התמיד ישיבתו, כי לא יבצר מקצת אנשים שלמדו ממעשיו. ואחרי כתבי זה מצאתי בתשובות מהררי"ק שרש קע"ב ז"ל, אולי ימצאון חמשים צדיקים בתוך העיר. אפילו לא יהיו אלא בעיר אחת כלן. האף תספה שלא תשא למקום שהוא ה' כרכים בעבור חמשים הצדיקים אשר בקרבה, דהיינו בקרב עיר א' ע"ש שהאריך. כששמע אברהם שהב"ה שמע וקבל דבריו, ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר אולי יחסרון וכו'. וקשה מהו הטעם שהאריך כל כך בזה מש"כ באחרים ואמר ואנכי עפר ואפר. אמנם איתא בב"ר פ' מ"ט. אמר ריב"ל אמר אברהם צרף מעשי ויעלו למנין חמשים. א"ר יהודה בר סימון לא את הוא צדיקו של עולם, צרף עצמך עמהם ויעלו למנין חמשים ע"כ. וקשה שהרי אמרנו לעיל בשם הזהר הקדוש שלא רצה אברהם להתפלל על לוט בגין דלא למתבע אגרא מן עובדוי, וא"כ למה אמר כאן צרף מעשי. והתשובה היא כי לגבי לוט שהיה קרובו ודאי שאם היה הב"ה מצילו היה בזכות אברהם, ובזה פחד שינכה לו מזכיותיו וגם שלא יראה כעובד על מנת לקבל פרס. אבל על אחרים לא נמנע מלהתפלל כי לא בלבד לא ינכה לו מזכיותיו אלא יחשב לו לצדקה ולזכות גדול, וכמ"ש בב"ר פ' מ"ט. שא"ל הב"ה אהבת צדק ותשנא רשע, אהבת לצדק בריותי ושנאת מלחייבן, על כן משחך וכו'. ונלע"ד שנאמר עליו כן לפי שעשאו כהן, וכמו שפי' על זה, שמן ששון מחבירך זה שם בן נח שהיה כהן, ונטל מבניו הכהונה ונתנה לאברהם, שנאמר אתה כהן לעולם (תהלים קי, ד.). וזה לפי שכתוב בפנחס השיב את חמתי וכו' (במדבר כה, יא.). לכן והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם (שם יג.). כי הכהן צריך שידבר שלום ויתפלל על דורו. כך אברהם לפי שהתפלל על דורו, ובפרט עתה על אנשי סדום שהיה מלמד עליהם סנגוריא לכן זכה גם הוא לכהונה. ז"ש הנה נא הואלתי לדבר אל ה' (בראשית יח, כז- לא.). כלומר שה' יצטרף עם המ"ה להשלים החמשים. וגם ואנכי עפר ואפר, שאעפ"י שאיני כדאי עכ"ז יזכר לי מה שמסרתי עצמי על קדוש ה', וכמ"ש שם בב"ר. אילו הרגני אמרפל לא הייתי עפר, אילו שרפני נמרוד לא היית אפר. שהקדים הריגת אמרפל אע"פ שהיתה אח"כ לפי שעליה יכולין אנו לומר שאין לו כל כך זכות לפי שמסר עצמו בשביל לוט, ועל זה אמר אילו שרפני נמרוד כי זה הוא לו לזכות גדול שמסר עצמו בשביל קדוש ה', שהיה מקריא שמו ית' בפה כל חי. והוצרך לשני דברים לפי שבבוא יצחק לחשבון שני האדם לעתיד לבא, ככתוב בשבת פרק ט' (דף פט:), ועמדו על י"ב וחצי אומר להב"ה אי מקבלת כלהו עלך שפיר ואי לאו פלגא עלי ופלגא עלך. לכן אמר לו אברהם צרף מעשי, דהיינו פלגא עלי וגם אתה תצטרף עמהם דהיינו פלגא עלך. התשחית בחמשה את כל העיר. תרגם יונתן התחבל בגין חמשא דחסרין לצוער ית כל קרתא. כוונתו כמו שהתחיל שיהיו בסדום חמשים, דהיינו עשרה לכל כרך, ולכן לצוער די בחמשה ע"י צירוף כנזכר, לפי שקרובה ישיבתה ועדין לא נחתם גזר דינה, כמ"ש רש"י ז"ל ע"פ הנה נא העיר הזאת קרובה וכו' (בראשית יט, כ.). והשיבו הב"ה לא אשחית אם אמצא שם, היינו בסדום ארבעים וחמשה.

ויוסף עוד לדבר אליו ויאמר אולי ימצאון שם ארבעים (בראשית יח, כט.). קשה מאי ויוסף שהרי כבר שאל שעשרה יצילו לכל כרך וא"כ מהו תוספת זה. אלא ודאי בתרגום יונתן בן עוזיאל יבא היטב שהוא תרגם מאים ישתכחון תמן ארבעין, עשרה עשרה לכל קרתא לארבעת קוריין, וצוער דחובאה קלילין שבוק לה בגין רחמך. הרי שהוסיף לשאול שצוער תנצל אפילו שלא יהיה שום צדיק כנגדה. והוסיף על מה שבקש ראשונה שבחמשה לבד תנצל, וכששמע שהודה לו הב"ה, הוסיף לשאול שאף שלא יהא שום צדיק כנגדה תנצל מהטעם האמור שנתישבה בקרוב ולא נתמלאה סאתה. וכן נתקיים בצוער כמ"ש לקמן, הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דברת (בראשית יט, כא.). שפי' רש"י ז"ל, לא דייך שאתה ניצול אלא אף כל העיר אציל בגללך. ויאמר אל נא יחר לה' ואדברה אולי ימצאון שם שלשים (בראשית יח, ל.). עתה הקשה לשאול ולכן הקדים אל נא יחר לה' וכו'. ותרגם יונתן מאים ישתכחון תמן תלתין דיצלון עשרה עשרה לכל קרתא לתלת קוריין, וצבויים וצוער שבוק להון בגין רחמך. כי בשלמא צוער לא נתמלאה סאתה אך צבויים על מה תנצל. לכן אמר אל נא יחר לה'. ובטח אברהם לשאול כן באמרו כי כיון שימצאו רובן של חמשים דהיינו שלשים יצילו כל הכרכים, וא"ל לא אעשה אם אמצא שם שלשים. וכן אמר לעיל בארבעים. לא כן בראשונה שאמר לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה (שם כח.). וכן בעשרים (שם לא.) ועשרה (שם לב.) אמר לא אשחית. אך בתרגום יונתן בן עוזיאל תרגם לא אעשה, לא אעביד גמירא. ובלא אשחית תרגם לא אחבל. וזה כי כשאמר לא אשחית ר"ל לא אעשה בהם שום השחתה כי יצטרף זכותך ואני עמהם שלא להשחית כלל. אך בארבעים ושלשים אמר לא אעשה, כלומר לא אעשה בהם כלה אבל איסרם ביסורין. כיון שאין צדיק כלל שיגין עליהם על צוער וצבויים. כי די ברובן של צדיקים דלא אעביד בהון גמירא. ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל ה' אולי ימצאון שם עשרים (שם לא.). כי בראות אברהם שענהו ה' להציל צוער וצבויים בלי שום צדיק רצה לשאול עוד על השאר, ותרגם יונתן מאים ישתכחון תמן עשרין דיצלון עשרה עשרה לתרתין קוריין, ולתלת שבוק להון בגין רחמך. וזה יובן עם מ"ש בזהר (פ' וירא) דף ק"ו א' ז"ל, הכצעקתם מבעי ליה, דהא כתיב זעקת סדום ועמורה כי רבה (בראשית יח, כ.), ותרי קראי הוו. ופי' שם בס' זהרי חמה, שסדום ועמורה הפליגו ברשעתם יותר מהשתים אחרות. ונלע"ד שזה לך האות, שהכתוב אינו מזכיר אלא שתים אלה לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה (בראשית יג, י.). וכן בישעיה קציני סדום עם עמורה (ישעיה א, י.). רק בהזכיר מיתתם אמר כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים (דברים כט, כב.). כי ודאי כלם נהפכו רק צוער שלא נהפכה כדלעיל. לכך אמר לא אשחית בעבור העשרים (בראשית יח, לא.). כי אע"פ שלהיות מועטים לא היה ראוי שיצילו אפילו השנים, לכן אמר לא אשחית כלל וכלל. וכ"ש בעשרה וגם שם אמר לא אשחית כלל. ויאמר אל נא יחר לה' ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה (שם לב.). גם פה הקשה לשאול כי כיון שסדום ועמורה שקולים הם ויבאו שניהם לדין למה יהיה די בעשרה צדיקים. אך תרגם יונתן מאים ישתכחון תמן עשרא, ונהי אנא ואינון ונבעי רחמין על כל אתרא ותשבוק להון. גם פה מצא פתחון פה לומר כן שיהיו צדיקים לבד על סדום, לפי שאמרו בב"ר פ' מ"א. ר' אומר אין לך בכרכים רע מסדום. ולכן על הפחות לא אמר כי לסדום הוצרכו לעשות עשרה צדיקים אך על השאר ישובו בתשובה וגם הוא יצטרף עמהם להגין עליהם מן הפורענות. ואיתא בב"ר סוף פ' מ"ט. למה עשרה, שהיה סבור שיש שם עשרה לוט ואשתו וד' בנותיו וד' חתניו. אמנם איתא בזהר פ' וירא דף ק"ו א'. אר"א אוף אברהם לא עבד שלימו כדקא יאות. נח לא עביד מידי, אברהם תבע דלא ימות זכאה עם חייבא, ושארי מחמשים עד עשרה, עבד ולא אשלים דאמר אברהם לא בעינא למתבע אגר עובדוי, אבל מאן עבד שלימו כדקא יאות דא משה דאמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וכו' (שמות לב, לב.). ונלע"ד שנ"א ר"ת נ'ח א'ברהם. והכוונה כי בב"ר פ' כ"א אמרו, אין ועתה אלא תשובה, שנאמר ועתה ישראל (ועתה ישראל מה ה' אלהיך וגו' (דברים י, יב).). ז"ש אם יעשו תשובה תשא חטאתם, כי סוף סוף ישראל לא עשו העגל רק דאשתתפו בהדייהו בלבא, כמ"ש בזהר פ' תשא (דף קצ"ב ע"א). 'ואם אין' שלא תרצה לכפר עליהם, 'מחני נ"א' כלומר גם אני כנ'ח א'ברהם שלא היה להם כח להציל את החטאים ההמה בנפשותם, וזהו 'מספרך' זה ספר בראשית ששם נזכר מעשה נח ואברהם, 'אשר כתבת' קודם שבאתי לעולם. ולפי שאמר משה לישנא דמשתמע לתרי אנפי, ועתה אם תשא חטאתם ואם אין, כלומר אם תשא ואם לא תשא מחני נא, לכן לא נזכר שמו בפ' תצוה ששם כל בגדי כהונה המכפרים על עון העגל כנז' אצלנו בדרוש לאותה פרשה. ולעומת זה בפ' המלואים בפ' צו נזכר כמה פעמים, כאשר צוה ה' את משה, לפי שידע הב"ה כונתו הטובה להציל את ישראל בתפלתו.

והנה התפלה נמשלה לחרב וקשת, הן הנה הצריכים לאדם להלחם כנגד אויביו, כאשר מצינו בתורה בנביאים ובכתובים. כתוב בתורה פ' ויחי, ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (בראשית מח, כב.). רצה יעקב אבינו ע"ה להנחיל ליוסף את שכם לפי ששם מכרו את יוסף, וכדי שלא יאמר יוסף ששמעון ולוי לקחוה שלא כדין, לכן אמר אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, היא המלחמה הכתובה בילקוט פ' וישלח (ילקוט בראשית מ"ח, רמז קנ"ז.), וכן פי' רש"י בפ' ויחי (בראשית מח, כב.), כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן. אמנם בב"ר פ' ח'. בחרבי ובקשתי (בראשית מח, כב.). וכי בחרבו ובקשתו לקח, והלא כבר נאמר כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני (תהלים מד, ז.). אלא חרבי זו תפלה וקשתי זו בקשה. ופרש"י ז"ל, זו תפלה שהתפלל יעקב, וזכה לקנות את הבכורה מעשו בתפלתו. וזה כפירוש השני שפרש"י שם בפ' ויחי, ד"א שכם אחד היא הבכורה, אשר לקחתי מיד האמורי מיד עשו שעושה מעשה אמורי. בחרבי ובקשתי היא חכמתו ותפלתו ע"כ. ולפי דלא שייך לומר שלקח הבכורה בחוזק וגם לא בתפלה, כי היתכן שיתפלל לה' שיעביר נחלה מאחיו, לכן פרש"י בחכמתו ותפלתו, הוא מ"ש מכרה כיום את בכורתך לי (בראשית כה, לא.). שאמרו רז"ל (בראשית רבה פ' ס"ג. ובילקוט פ' תולדות, רמז קי"א.), כי אמר יעקב יהא רשע זה עומד ומקריב. ולכן אמר כיום, שאותו יום עבר ה' עבירות (בבא בתרא טז: אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה.), ונפסל מן הכהונה ואינו ראוי להקריב, ולכן התפלל לה', כי תפלות כנגד תמידין תקנום, שלו נאה להקריב לפניו ית'. ואפשר לומר שכונת המ' וכי בחרבו ובקשתו לקח על שכם ממש, כי אין ראוי לצדיקים להלחם בכלי זיין, כי לא בחרב (ולא בחנית) [ובחנית] יהושיע ה' (שמואל א' יז, מז.). וכן אמר דוד כי לא בקשתי אבטח וכו' (תהלים מד, ז.). אלא חרבי זו תפלה, שבתחלה קורין קריאת שמע שנמשל לחרב ((ברכות ה.) א"ר יצחק כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו, שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (תהלים קמט, ו).), וחרב פיפיות בידם, ובקשתי זו בקשה, שכן בקשתי ל' בקשה כמו בקשתי ר"ל קשת, אותיות דדין כאותיות דדין. ועוד יובן עם מ"ש בפ' אין עומדין (ברכות לא.), יכול ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל, כבר מפורש ע"י שלמה לשמוע אל הרינה ואל התפלה (מלכים א' ח, כח.). רנה זו תפלה, תפלה זו בקשה. ופרש"י ז"ל, רינה זו תפלה של שבח, בקשה שאלת צרכיו. לכן פי' חרבי זו תפלה, דהיינו שלש ראשונות שהן של שבח, ובקשתי זו בקשה דהיינו האמצעיות שאלת צרכיו. ונוכל לומר כי הג' ראשונות משולות לחרב שהורגת מקרוב, כי הן שבחו של מקום ובזה הורג המקטרגים שלא יקטרגו בתפלתו. אך הקשת הוא מרחוק וספק הורג או לאו, וכן הבקשה ספק אם יתן בקשתו אם לאו.

ובפ"ה דברכות (דף לב.), דרש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הב"ה ואח"כ יתפלל, מנלן ממשה, דכתיב ואתחנן אל ה' (דברים ג, כג.). וכתיב ה' אלקים אתה החלות וכו' (שם כד.). וכתיב בתריה אעברה נא ואראה (שם כה.). אמר לעולם שאע"פ שיהיה בצרה וצריך שהב"ה יענהו מיד לעולם יקדים וכו', שכן מרע"ה הדבר היה נחוץ להתפלל שיכנס לא"י ועכ"ז הקדים שבחו לתפלתו. עוד שם (דף לב:), א"ר אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו אעפ"כ לא נענה אלא בתפלה, שנאמר אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה (דברים ג, כו.). וסמיך ליה עלה ראש הפסגה (שם כז.). ע"כ. ופרש"י ז"ל, עלה ראש הפסגה, בדבר תפלה זו נתרציתי להראותך אותה. משום דק"ל שהרי משה לא נענה, שהוא בקש אעברה נא ואראה ולא נתנו אלקים לעבור. ולכן פירש שהועילה תפלתו מחצה להראותו, כמו שביקש ואראה את הארץ הטובה. אמנם עדין קשה אמרו לא נענה אלא בתפלה שהרי עיקר תפלתו היתה ליכנס לא"י ועל זה לא נענה. ועוד קשה שאמר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים, שאם המתפלל אין לו מע"ט ודאי שתפלתו תועבה. ואם יש לו מע"ט והוא מתפלל ודאי שגדולה תפלה עם מעשים טובים ממע"ט בלחוד, שהרי משה רבינו היו לו מע"ט ועכ"ז הוצרך לתפלה, ונלע"ד שיובן עם מ' אחר בר"ה פ"א (דף טז:), אמר ר' יצחק ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן, צדקה, צעקה, שינוי השם, שינוי מעשה. ור"ל שכל א' מאלו יש לו כח לקרוע גזר דינו מעליו. ז"ש ר"א גדולה תפלה לקרוע גזר דינו משינוי מעשה, דהיינו לעשות מעשים טובים, שאע"פ שגם זה קורע גזר דינו מעליו עכ"ז גדולה תפלה, שהרי משה היו לו מע"ט ועכ"ז לא נענה אלא בתפלה, וודאי שגם ליכנס לא"י הועילה תפילתו אלא שמפני טובתן של ישראל לא יכול ליכנס ככתוב אצלנו בדרוש לפ' ואתחנן. אך זכה לראותה כלה בדרך נס.

ובזה נבין מ"ש בפ"א דר"ה (דף יז.), דרש רבא מאי דכתיב אהבתי כי ישמע ה' (תהלים קטז, א.), אמרה כ"י לפני הב"ה, רבש"ע אימתי אני אהובה לפניך, בזמן שאתה שומע בקול תחנוני. דלותי ולי יהושיע, אע"פ שדלה אני מן המצות לי נאה להושיע. וקשה מהו שאמר שהיא אהובה לפניו בזמן ששומע בקולה דמי לא ידע זה. ומה זו שאלה אע"פ שדלה אני מן המצות לי נאה להושיע, וכי משוא פנים יש בדבר. אך קשה לו לרבא מ"ש הכתוב אהבתי כי ישמע ה', דפשיטא שזהו חשקו של אדם שהב"ה ישמע קולו. האמנם בפ"ה דברכות (דף לד:), אמר ריב"ז הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך. ויובן עם מ"ש בזהר פ' שמות דף ט"ו א'. ת"ר זמנא חדא הוה עלמא צריכא למטרא, אתא ר"א וצלי צלותא ולא אתא מטרא. אתא ר"ע וקם וצלי ואתא מטרא, חלש דעתיה דר"א, קם ר"ע ואמר אמשול לכם משל לה"ד, ר"א דמי לרחימא דמלכא דרחים ליה יתיר וכד עאל קמי מלכא ניחא ליה ולא בעי למיתן ליה בעותיה בבהילו כי היכי דלא לתפרש מניה, דניחא ליה דלישתעי בהדיה. ואנא דמי לעבדא דמלכא דבעא בעותיה קמיה, ולא בעי מלכא דליעול לתרעי פלטרין וכ"ש דלישתעי בהדיה, אמר מלכא הבו ליה בעותיה בבהילו ולא ליעול הכא. ז"ש אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע בקול תחנוני, כשר לפני המלך ואין אתה קץ בקולי, וזהו את קולי תחנוני, דהיינו שבחו של מקום בג' ראשונות, וזהו את קולי. ואח"כ תחנוני לשאול צרכי מלפניו. וזהו כי הטה אזנו לי, אף כי בימי אקרא שאני מאריך בתפלתי. וא"ת והלא אין בנו מעשים, ז"ש אעפ"י שאני דלה מן המצות לי נאה להושיע, כי גדולה תפלה יותר ממעשים טובים (ברכות לב:).

ומן הנביאים מצינו ביהושע כ"ד. ותעברו את הירדן ותבאו אל יריחו [וילחמו בכם בעלי יריחו] וכו' (יהושע כד, יא.). ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמרי לא בחרבך ולא בקשתך (שם יב.). וקשה שהרי תחילה נלחמו עם שני מלכי האמורי ואח"כ עברו הירדן ולמה הקדים המאוחר. עוד מאי וילחמו בכם בעלי יריחו, שהרי כתוב ויריחו סוגרת ומסוגרת וכו' אין יוצא ואין בא (יהושע ו, א.). אך בילקוט פ' חקת (ילקוט במדבר כ"א, רמז תשס"ד.) איתא ז"ל, כתיב סיחון מלך האמורי היושב בחשבון (יהושע יב, ב.), אילו היתה חשבון מלאה יתושים אין כל בריה יכולה לכבשה, ואילו היה סיחון יושב בבקעה אין כל בריה יכולה לשלוט בו, ואין צריך לומר שהוא גבור ויושב בעיר מבצר, אלא הב"ה כנסן למוסרן בידו שלא ביגיעה וכו'. זש"ה שם ביהושע כ"ד. ואביא אתכם אל ארץ האמרי היושב בעבר הירדן וילחמו אתכם (יהושע כד, ח.). שזה היה מאת ה' שהם יהיו ראשונים להלחם אתכם, ובזה ואתן אותם בידכם ותירשו את ארצם, בלי יגיעה כי השמידום תחלה ונכנסו לעריהם בלי דיחוי ואיחור כלל ועיקר, ואשמידם מפניכם כי לא היו בערי מבצר, ובזה ותעברו את הירדן ותבאו אל יריחו (שם יא.), כי סיחון ועוג היו מנעולה של א"י וכיון שנשמדו אלה לא היה איש עומד בפניכם. וילחמו בכם בעלי יריחו. זה היה בכשופיהם ובלהטיהם, כמ"ש שהיה לה ז' חומות בנויות בכשוף (ספר יוחסין אגרת יהושע בן נון, והביאו הילקוט ראובני סוף פ' דברים. אח"כ קם יהושע עם י"ב אלף גבורי החיל וילך בתוך ז' ימים אליהם, וכראות שובך החיל תמה עד מאד, ואמו המרשעת (של שובך) היתה מכשפה, ותאמר אליהם אל תיראו כי אני אסגרם בתוך ז' חומות של ברזל ואל ידעו מקום מים, ותעש בלהטיה ובכשפיה ותסגרם תוך ז' חומות, וכראות יהושע זה צעק לבו אל ה', ויתיעץ בנפשו ויכתוב כתב ליניח ממשפחת ראובן אשר היה מלך על ב' שבטים וחצי אשר בעבר הירדן שיבא הוא עם חייליו, ויביא את פנחס וחצוצרות התרועה בידו, ותבא אל יהושע יונה אחת לעת ערב ויקשור יהושע את הכתב בכנפיה, ותקם היונה ותלך אל יניח, וכראותה ממשש בכנפיה ויקח הכתב ויקראהו, וירכב על סוסו ויכריז בכל מחנהו חרב לה', ויאספו אליו מכל צד, וישלח ויקרא את פנחס וילכו שתיהם, וכראות אמו של שובך החיל הזה אמרה לבנה, ראיתי כוכב א' עולה ממזרח, ואין חכמה ואין עצה כחכמתו כי נכונתי לעצור כח כנגדו, וכששמע בנה שובך היטב חרה לו, ויצו להפילה מעל החומה, ויבא יניח ויערוך מלחמה עם שובך ויהרגהו, ויבא פנחס לתקוע בחצוצרות, ובכל תרועה נפתחה חומה א' עד שנפתחו כולם, ויצאו ויהרגו בשונאיהם עד לא השאיר להם שריד ופליט.), ולכן אמר וילחמו בכם בעלי יריחו האמורי והפרזי וכו', כי היו שם מכל ז' אומות, ואתן אותם בידכם, כי לא הוצרכו לכלי זיין רק סבבו את העיר ככתוב שם ביהושע. ואשלח לפניכם את הצרעה. איתא בסוטה פ"ז (דף לו.), תניא צרעה לא עברה עמהם רק על הירדן עמדה וזרקה בהם מרה, וזהו ואשלח לפניכם (יהושע כד, יב.). ותגרש אותם מפניכם כמו שעשתה לשני מלכי האמרי שזרקה בהם ארס והרגתם. לא בחרבך ולא בקשתך, כי החרב הורגת בקרוב כאשר עשתה לשני מלכי האמורי, והקשת הורגת מרחוק שעל הירדן עמדה וזרקה בהם מרה. גם במזמור מ"ד. אתה ידך גוים הורשת ותטעם וכו' (תהלים מד, ג.). דאיתא בב"ר פ' א'. שאם יאמרו האומות לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים כל הארץ של הב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. וזהו אתה גוים הורשת את א"י ותטעם שם לזמן מרובה, וכשעשו הרע בעיניך תרע לאמים ותשלחם. כי לא בחרבם ירשו ארץ (שם, ד.). וגם וזרועם, דהיינו קשת דרוכה לא הושיעה למו. כי ימינך לעשות עמהם נסים. וזרועך היא השמאל לעשות נקמה בגוים. ואור פניך הוא ארון הקדש ההולכת לפניהם, ואיתא בילקוט (ילקוט פ' בהעלותך, רמז תשכ"ט.), כי שני ניצוצי אש יוצאים ממנה והורגים את אויביהם, וכן ביריחו סבבו את העיר עם הארון ונפלה חומתה של יריחו. עוד יאמר גוים הורשת אלו שבעה עממין, ותטעם לישראל. תרע לאומים הם אותם שפנה מעליהם, כגון הגרגשי שפנה והלך לו ותשלחם. וכמו שעשית לאבותינו כן תעשה לנו, אתה הוא מלכי אלקים צוה ישועות יעקב, שתקיים בנו מקרא שכתוב אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם (יחזקאל כ, לג.), אמר רב נחמן כל כי האי ריתחא לירתח רחמנא עלן ולפרוקינן (סנהדרין קה.). וזהו אלקים במדת הדין, צוה ישועות יעקב שתמלוך עלינו בחזקה, ואז בך צרינו ננגח, דהיינו הקרובים בחרב שהורגת בקרוב, וכמ"ש באלה תנגח את ארם עד כלותם (דה"ב יח, י.), בשמך נבוס קמיך ברחוק בקשת ובחצים. כי לא בקשתי אבטח, שיורה החצים למרחוק ולפעמים לא תהרוג כי אפשר להשמט. ואף גם זאת וחרבי לא תושיעני הגם שבקרוב ישלוף חרבו. כי אין התשועה בחרב וקשת רק מאת ה' היתה זאת.

ועל הכל בתפלה ובתחנונים עזרנו בשם ה'. ולכן רבותינו תקנו לנו בימים האלה ובזמן הזה תוספת תפלה ובקשה. ותחלה תקנו לומר המלך הקדוש, המלך המשפט. דקשה להשים שתי ידיעות יחדיו, שהיה להם לומר מלך הקדוש ומלך המשפט, ועוד היל"ל המלך השופט ולא המשפט. אמנם איתא בירושלמי דר"ה פ"א (ירושלמי ראש השנה פרק א' הלכה ג', דף ז:), בנוהג שבעולם מלך ב"ו גוזר גזירה, רצה מקיימה, רצה אחרים מקיימים אותה, אבל הב"ה אינו כן אלא גוזר גזירה ומקיימה תחלה, מה טעם ושמרו את משמרתי אני ה', אני הוא ששמרתי מצותיה של תורה תחלה ע"כ. לפיכך תקנו לומר המלך הקדוש, שהוא המלך ועכ"ז אינו עושה מה שירצה רק הקדוש שהוא שומר מצות תחלה. ולפי ששנינו (מסכת אבות פרק ד' משנה כט.), הוא עד הוא דיין הוא בעל דין. לכן נקרא המלך המשפט, כי כן כתוב ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה' (דה"ב יט, ו.). לפי שהב"ה נותן קצבה לכל אדם, ואם הדיין מחייבו כנגד הדין צריך שהמקום ימלא חסרונו, וזהו כי המשפט לאלקים הוא, ועוד איתא בתקוני הזהר (השלמות תקונא חמישאה.) דף קל"ט ב'. להתיצב על ה' (איוב א, ו.). לשאלא ולמתבע דינא לגבי קב"ה כד נהיג עלמא ברחמין ומקטרגין ותבעין דינא. והנה מי שלא אמר כן בתפלתו צריך לחזור לפי שהן שבחו של מקום. אך זכרנו ומי כמוך וכו' אין צריך לחזור לפי שהם צרכי האדם. וצריך לדקדק בהם, כי הנה באבות אנו אומרים זכרנו לחיים. ואנו חוזרים בגבורות זוכר יצוריו לחיים. ואח"כ בהודאה אנו אומרים וכתוב לחיים טובים. ולמה בזה אנו אומרים לחיים טובים מה שאין כן בשאר.

אמנם איתא בילקוט תהלים סי' י"ו (ילקוט תהלים ט"ז, רמז תר"ע.). אמר ר' יודן אמר דוד לפני הב"ה רבש"ע תודיעני אורח חיים (תהלים טז, יא.). א"ל הב"ה דוד חיים את בעי צפה ליראה, שנאמר יראת ה' תוסיף ימים (משלי י, כז.). ר' זעירא אמר אמר דוד לפני הב"ה רבש"ע תודיעני אורח חיים, א"ל הב"ה דוד חיים את בעי צפה ליסורין, ודרך חיים תוכחות מוסר (משלי ו, כג.). אמר רב אמר דוד וכו' א"ל הב"ה דוד וכו' צפה לתורה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח.). ד"א א"ל הב"ה חיים את בעי עשה ואכול, שנאמר שמור מצותי וחיה (משלי ז, ב.). ע"כ. הרי אלה ג' דברים הצריכים לאדם בני חיי ומזוני וחיי העה"ב, כי זה כל האדם לחיות בעה"ז כדי שיזכה לחיי העה"ב. וז"ש דוד תודיעני אורח חיים לחיות בעה"ז ולקנות חיי העה"ב ששם שובע שמחות את פניך, כי אין שם לא אכילה ולא שתייה רק ליזון מזיו שכינה, והיא טובה נצחית, נעימות בימינך נצח. והשיבו הב"ה חיים את בעי צפה ליראה, יראת ה' תוסיף ימים בעה"ז. וכנגד חיי העה"ב צפה ליסורין שבהם נקני' חיי העה"ב, כמ"ש רש"י ז"ל בפ"ק דברכות (דף ה.), יסורין של אהבה, שמיסר הב"ה את הצדיקים בעה"ז בלא שום עון כדי להרבות שכרן בעולם הבא יותר מכדי זכיותיהם ע"כ. וזהו ודרך חיים תוכחות מוסר. וכנגד הבנים צפה לתורה שבה יזכה לבנים, וגם התלמידים קרויין בנים (רש"י פ' ואתחנן, (דברים ו, ז).), שנ' עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח.). וכנגד המזונות עשה ואכול, כי יש מצות עשה שהאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעה"ב (מסכת פאה א, א.). וסימן של אלו חיים. ח' חכמה והיא התורה, י' יסורין, י' יראה, מ' מצות, כי באלה יקנה חיים ובנים ומזונות לעה"ז ולעה"ב, ואלו הד' הם כנגד ד' חלוקי כפרה (יומא פו.), כי כנגד חלול ה' צפה ליראה, כי כשיש לאדם יראת ה' ישמור עצמו מחלול ה', וכשם שעבר אדם על חלול ה' מיתה ממרקת, כנגד זה יראת ה' תוסיף ימים, וכנגד כריתות ומיתות ב"ד שיסורין ממרקין צפה ליסורין. וכנגד ל"ת צפה לתורה, שבלמדו תורה יזהר מלעבור על לא תעשה, כמ"ש (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבה"מ. וכנגד מצות עשה עשה ואכול, שמור מצותי וחיה. וכל אלה נק' חיים לפי שמי שאין לו בנים חשוב כמת (נדרים סד:), שכן אמרה רחל הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי (בראשית ל, א.). וכן המזונות הם חיי האדם, שכן אמרו רז"ל (סוטה יא:), ותחיין את הילדים (שמות א, יז.), שהיו מספקות להן מזון. וחיי כמשמעו. לכן אנו מתפללים בימים האלה זכרנו לחיים, שזה נאמר על חיי העה"ב, ואח"כ וכתבנו בספר החיים בעה"ז. וכתוב בכונות האר"י זלה"ה (פרי עץ חיים. שער תפילות ר"ה פרק ה'.) זכרנו לחיים, להמשיך משך החיים לנשמותינו, וכתבנו בספר החיים להמשיך חיים לגופנו, כסוד הכתיבה שהיא התעבות הדברים וכו'. ועל פי הדברים האלה גם אנו נאמר זכרנו לחיים, זכירה ממש שיזכרנו לטובה בהפרד נפשותינו שיהיו מזומנים לחיי העה"ב כי זה חפצו ית' מלך חיים בחיים, שכן הבטיח בתורה, למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך (דברים ה, טז.). לעולם שכלו ארוך ולעולם שכלו טוב. והוא חפץ בתשובתן של רשעים, כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה (ע"ד יחזקאל יח, כג.), דהיינו לעה"ב. וכתבנו בספר החיים לגופנו שנאריך ימים בעה"ז, לא למעננו לאכול ולשתות ולשמוח רק למענך אלקים חיים, לעשות רצונך בתורה ובקיום המצות, כי כיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות (שבת קנא:). אח"כ אנו אומרים מי כמוך אב הרחמים. ואיתא בס' הכונות הנז' ז"ל, וכונת ברכה זו לפי שבר"ה אז הוא דין גלגול הנשמות לחזור לעולם, ולכן נזכר בברכת תחיית המתים, כי גם זה בכלל ענין תחיית המתים ע"כ. וזה כי אחר שהתפללנו על הנשמה והגוף פעם ראשונה שבאו לעולם, אנו מתפללים שאם ישובו ויחזרו לעולם גם בפעמים האלו נזכה לחיים טובים בעה"ב ובעה"ז, וזה חסד גדול שעושה הב"ה לישראל כדי שינצלו מדינה של גהינם. והוא מ"ש בשמואל ב' י"ד. כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו ולא ישא אלקים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח (שמואל ב' יד, יד.). היא האשה התקועית אשר דברה טוב אל המלך על אבשלום להשיב חמתו מהשחית, והוא אמר לה חי ה' אם יפול משערת בנך ארצה. אז אמרה כי מות נמות בתמיה, ולמה אתה חושב כזאת על עם ה' כי מות נמות שתי מיתות בעה"ז ובעה"ב, ונהיה כמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו ולא ישא אלקים נפש, מל' אם תשא חטאתם (שמות לב, לב.). שלא יכפר עון החוטא. אין הדבר כן אלא וחשב מחשבות, והוא מסבות מתהפך בתחבולותיו לתקן המעוות בהחזיר אותם לעולם ואז ירצו את עונם. וזהו לבלתי ידח ממנו נדח. ויש מחלוקת לרז"ל (סוכה לג: זבחים יב.), דחוי מעיקרו אי הוי דחוי או לא, אמנם נראה ונדחה אליבא דכ"ע אינו חוזר ונראה, לכן פירש לבלתי ידח ממנו נדח מעיקרו, אך נראה ונדחה זהו מעוות שאינו יכול לתקון, וזהו ששנינו בחגיגה פ"א (דף ט.), אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן מתחילה ונתעוות. ואליבא דרב בעלי חיים אינן נדחין, ולכן אמר לבלתי ידח ממנו נדח.

וכתוב בפ' תצא, לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך (דברים כב, א.). ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אותו והשבותו לו (שם ב.). דקשה למה נקט לשון שלילה, היל"ל כי תראה את שור אחיך וכו' השב תשיבם לאחיך. אמנם איתא במדבר רבה פ' י"ח. ר' יהודה בן בתירא שונה שיש להם חלק לעה"ב, שנ' ויאבדו מתוך הקהל (במדבר טז, לג.). בדוד הוא אומר תעיתי כשה אובד [בקש עבדך] (תהלים קיט, קעו.). מה אבידה שנאמרה בדוד שהיא עתידה להתבקש אף כאן אבידה העתידה להתבקש, וכן חנה מתפללת עליהם ה' ממית ומחיה וכו' (שמואל א' ב, ו.). זהו שבא הכתוב ללמד כי אפילו בהמה שנאבדה צריך להחזירה לבעליה, כ"ש נפש אחת מישראל אם חטא צריך להחזירו בתשובה למען לא ידח ממנו נדח. וזהו לא תראה את שור אחיך, כי את מרבה גם הבעלים שלא תראה אותם נדחים רק השב תשיבם, והכפל עליו ועל ממונו. וכבר ידענו שהבעל תשובה היה רחוק ונתקרב. ז"ש ואם לא קרוב אחיך, שעדין לא שב מחטאתו, או אם שב ואינך יודע אם תשובתו מאהבה או מיראה או אם לפנים, וזהו ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך, ובמס' ואספתו ב', ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב, ב.). ואספתו מצרעתו (מלכים ב' ה, ו.). דהיינו שיחזירהו בתשובה ובזה יתרפא מצרעתו, הוא העון שסיבב לו פורענות גדול, ובפרט הנגעים שבאים על כמה גופי עבירה, והיה עמך עד דרוש אחיך אותו, כמו יביא אותו (במדבר ו, יג.). שדרשו (ספרי פ' נשא.) יביא את עצמו, כך ידרוש אחיך את עצמו ויפשפש במעשיו לשוב מחטאותיו ואז והשבותו לו, שדרשו בפ"ח דסנהדרין (דף עג.), אבדת גופו מנין, ת"ל והשבותו לו. ופרש"י ז"ל, לו יתירא הוא למדרש השב את גופו לעצמו. הרי אנו מתפללים על הנדחים שיזכור אותם לרחמים ולחיים, ואח"כ בהודאה אנו מתפללים על הבנים, ובזה אנו אומרים וכתוב לחיים טובים, כי אם אינם טובים טוב ממנו הנפל, וכמ"ש דהע"ה (בראשית רבה פ' מ"ד.) אם עתיד אני להעמיד בנים ולהעציבך טוב לי ונחני בדרך עולם (תהלים קלט, כד.). וכבר פי' מ' זה במקומו. ולפי שלהיות הבנים טובים צריך שהאב ישמור בריתו בטהרה, לכן אמר כל בני בריתך, שהם בנים שנוצרו מטיפה קדושה. אח"כ אנו מתפללים על המזונות בספר חיים ברכה ושלום פרנסה טובה וישועה ונחמה. ונתקנה בשים שלום לפי שאמרו (בבא מציעא נט.), אין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנ' השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך (תהלים קמז, יד.).

הן הנה דברי ישעיהו הנביא סי' נ"ז. בהפט' של יום הכפורים שחרית, ואמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי (ישעיה נז, יד.). שהתחיל בענין התפילה, בזעקך יצילוך קבוציך וכו' (שם יג.). וכבר ביארנו ראשית זה הפ' בפ' תשא, דהיינו מ"ש ז"ל (כריתות ו:), כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית. ואמרו עוד (יומא פו:) תשובת המוחלטין מעכבת את הפורענות. ז"ש בזעקך בתפילה ובתחנונים. וגם בזעקך ל' ויזעק סיסרא את כל רכבו (שופטים ד, יג.). שרוצה לומר כינוס, יצילוך קבוציך. ואת כלם ישא רוח יקח הבל, כי כשהם נעשים אגודה אחת הם מכפרים אלו על אלו, ואת כלם ישא רוח, רוח ה' תניחם יקח הבל, שיקח הבל פיהם לפניו ית', דהיינו שתקובל תפלתם לרצון, כי ישא רוח היינו התענית שאדם ממעט חלבו ודמו ואז רוח פיו עולה למעלה, וכן הבל פיו יקובל ברצון, ובזה והחוסה בי ינחל ארץ היא ארץ החיים, ויירש הר קדשי, כי תעלה תפלתנו במקום קרבנות שהיו קריבים בבית המקדש שנק' הר קדשי. ועתה מפרש איך תעלה תפלתם ותתקבל ברצון ואמר סולו סולו פנו דרך, ואמר לעתיד סולו סולו פנו דרך, כי אז כתוב והסירותי את לב האבן מבשרכם (יחזקאל לו, כו.). וכן יאמר הנביא ג"כ עתה סולו סולו פנו דרך, כדי שתעלה תפלתכם למעון קדשו השמימה, והכפל סולו סולו נלע"ד שיובן עם מאי דאיתא ביומא פ"ח (דף פו:), אר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות להם כשגגות, שנ' שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך (הושע יד, ב.). האי עון מזיד הוא וקרי ליה מכשול, איני והא אר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות להם כזכיות, ל"ק כאן מאהבה כאן מיראה ע"כ. זש"ה ואמר סולו, דהיינו בתשובה שתעשו לשוב מיראה כדי שהזדונות יעשו כשגגות, ואח"כ עשו תשובה מאהבה ובזה הרימו מכשול שאף השגגות יעשו כזכיות, ותרימו השגגות לגמרי מדרך עמי. כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו. כלומר אף שמרום וקדוש אשכון עכ"ז אני משגיח בתחתונים, ואת דכא ושפל רוח כי עיקר שכינה בתחתונים. להחיות רוח שפלים, כי כל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות, ולא עוד אלא שאין תפילתו נמאסת, ככה אמרו בפ"ק דסוטה (דף ה:), וכבר ביארנוהו במקומו, וזהו הכפל להחיות רוח שפלים בקרבנות שמקריב, ולהחיות לב נדכאים בתפלה שבאה מקירות הלב, ואינו בכלל מ"ש בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני (ישעיה כט, יג.), כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף, סימן טוב לאדם שנפרעין ממנו בעה"ז כדי לנקותו לחיי העה"ב, כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי (ישעיה נז, טז.). ולכן מיסרם בעה"ז כדי שיחזרו נקיים אליו, וכמ"ש (נדה ל:) והוי יודע שהב"ה טהור ונשמה שנתן בך טהורה, תנה לו כמו שנתנה לך. ולכן בעון בצעו קצפתי ואכהו הסתר ואקצף (ישעיה נז, יז.), כדי שיתן אל לבו ויעשה תשובה, ואז דרכיו ראיתי וארפאהו וכו' (שם יח.). בורא ניב שפתים (שם יט.), כבר פירשנו פסוקים אלה בדרוש לסכות והם צריכים לעניננו, אך כדי שלא לכפול הדברים יע"ש. ואמנם והרשעים כים נגרש, כי תפלתם אינה מקובלת בעבור כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט, כי כשם שהים הולך וסוער ותמיד גורש רפש וטיט, כך ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי (תהלים נ, טז.). כמו שפי' במ"א על פי דברי הזהר בפ' פקודי דף רס"ג ב' ע"ש (זהר פ' פקודי דף רס"ג ב' ז"ל, ומהאי רוחא בישא תליין כמה גרדינין אחרנין דאינון ממנן לאחדא מילה בישא או מלה טינופא דאפיק בר נש מפומיה ולבתר אפיק מילין קדישין, ווי לון ווי לחייהון, אלין אינון בני נשא דגרמי לאלין גרדינין אחרנין לשלטאה למפגם אתר קדישא. ווי לון בהאי עלמא, ווי לון לעלמא דאתי. בגין דאלין רוחין מסאבין נטלין האי מלה מסאבא, וכד אפיק בר נש לבתר מלה קדישא, אקדימו אלין רוחי מסאבי ונטלי ההיא מלה מסאבא ומסאבי לההיא מלה קדישא, ולא זכי ביה בר נש, וכביכול תשש חילא קדישא וכו'.). ולכן אין שלום אמר אלקי לרשעים (ישעיה נז, כא.), כי כדי שתשלוט בהם מדת הדין יתפרדו כל פועלי און, וכמו שפי' (חלק ב' דרוש י"ו ליום שביעי של פסח והפטרה. ודרוש מ"א. ובחלק ג' דרוש מ"א לפ' עקב.) ע"פ כי הנה אויביך ה' וכו' (תהלים צב, י.). יע"ש. והוא מ"ש באיוב י"ב. מסיר שפה לנאמנים (איוב יב, כ.), היינו הרשעים של דור הפלגה שהיו נאמנים אלו לאלו והיה שלום ביניהם ולכן לא היתה פורענות שולטת בהם. מה עשה הב"ה בלבל לשונם ואבדו לשון הקדש, ובזה וטעם זקנים יקח, שאמרו הבה נבנה לנו עיר וכו' (בראשית יא, ד.). וזהו והרשעים כים נגרש ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ, כי השקט לא יוכלו, שהיו יושבים בשלוה והשקט, ובזה ויגרשו מימיו רפש וטיט במה שפיהם פתח במרמה ורשע, ולכן מכ"מ אין שלום וכו' (ישעיה נז, כא.). קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך (ישעיה נח, א.). פסוק זה כפול ומכופל, ומהו כשופר הרם קולך. ויובן עם מאי דגרסי' במציעא פ"ב (דף לג:), דרש ר' יהודה בר אלעאי מ"ד והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם (ישעיה נח, א.). הגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעשות להם כזדונות. ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות. הנה ר' יהודה דקדק בכתוב למה תחלה עמי ואח"כ לבית יעקב, ותחלה פשעם דהיינו אחד ואח"כ חטאתם ל' רבים. ותחלה קראו פשע שהוא חמור ואח"כ חטא קל, ומאי והגד שאין הגדה אלא דבר חכמה ((זהר בראשית, פ' ויחי, דף רל"ד ע"ב). ואגידה לכם (בראשית מט, א). מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו. ר' יוסי שאיל לר"ש א"ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו, ודתנינן דרזא דחכמתא איהו, אמאי במלה דא רזא דחכמתא. א"ל בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ"ל דל"ת בלא פירודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא כד אינון בחכמתא.). לכן פי' ר"י שהכתוב מדבר בשני בני אדם. הא' הם הת"ח ואליהם אמר קרא בגרון אל תחשוך, שדי בדיבור בנחת וקריאה בעלמא בינו לבינו, ואם לא שמע בפעם ראשונה אל תחשוך מלדבר על לבו גם בפעמים אחרות. אך לשאר העם שאינן ת"ח כשופר הרם קולך בקול גדול לא אחת ולא שתים למען ישובו מדרכם הרעה, א"נ אל תחשוך מלהוכיח לחכם באמרך הלא אדם גדול הוא ואינו צריך לתוכחת רק קרא בגרון כנז'. אך לשאר העם כשופר הרם קולך. והגד לעמי פשעם, הוא מה שאמרנו כלפי הת"ח שאפי' שחוטאים בשוגג נחשב להם לפשע רב, הוא מ"ש (מסכת אבות פרק ד' משנה ט"ז.) הוי זהיר בלימוד ששגגת למוד עולה זדון. כי לכן צריך הגדה, לפי שהוא בשוגג על שלא דקדקו בלימוד, ולכן אמר פשעם ל' יחיד, שכל פשעם הוא על שלא חזרו על למודם וטעו בהוראה. אמנם לגבי עם הארץ ולבית יעקב חטאתם, שכל עונותיהם נחשבים לחטא בשוגג, כי זדונות נעשות להם כשגגות, כי לא עם הארץ חסיד (מסכת אבות פרק ב' משנה ו'.), ולא ידע להזהר עוד.

עוד יובן עם מ"ש כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים. והוא מה ששנינו בפ' במה מדליקין (שבת פ"ב, משנה ז.), שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, ואמרינן בגמרא וצריך לממרינהו בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה. לכן אמר קרא בגרון אל תחשוך, שנשים עצלניות הן וצריך לזרזן כמה פעמים. האמנם דוקא בגרון בקול רבה ובנחת, אך לאנשים והגד לעמי פשעם, כמו ותגד לבני ישראל דברים קשים כגידין, ולגבי דידהו כשופר הרם קולך, וקראו פשעם לשון יחיד שהם חייבים בתלמוד תורה, ואם אינם נזהרים במעשיהם הוא לפי שלא עסקו בתורה כראוי להם. אך הנשים שפטורות מתלמוד תורה, כל עונותיהם נחשבים לחטאת. ואותי יום יום ידרשון וכו', כלומר היה ראוי להם לשקוד על דלתותי יום יום ולעסוק בתורה כדי שדעת דרכי יחפצון, אבל הם אינן עושים כן רק מראים לשון זהב, והאדרת ותחתיה תעמוד הבהרת, כגוי אשר צדקה עשה. למה צמנו ולא ראית וכו', שאין תפילתנו מקובלת, והם אינן יודעים כי העיקר לעשות תשובה, וכמו ששנינו בפרק ב' דתעניות (טו.), אחינו לא נאמר באנשי נינוה וירא אלקים את שקם ואת תעניתם, אלא וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, ז"ש הכזה צום אבחרהו וכו' לעשות מעשים למראית העין ובקרבם ישימו ארבם. אין הדבר כן, כי הלא זה צום אבחרהו וכו' דאיתא במגלה פ"ג (ל:) והובא בילקוט עזרא ט', אמר אביי בתעניתא מצפרא עד פלגא דיומא מעיינינן במילי דמתא. פירש רש"י בודקין אם תהיה עבירה בידם וכו', ככה אמר הנביא הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וכו' הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. והוא על מה שבין אדם למקום ואח"כ התר אגודות מוטה, במה שבין אדם לחבירו, ושלח רצוצים חפשים וכו', ועל הכל הלא פרוס לרעב לחמך, שכן אמרו בסנהדרין פרק ד' (לה.), אמר רבי אליעזר כל תענית שמלינין בה צדקה, כאילו שופך דמים. ואמר לחמך משום דאיתא התם והני מילי בריפתא ותמרי, אבל זוזי וחיטי ושערי לית לן בה. ופירש רש"י ז"ל והני מילי במקום שרגילין לחלק דבר מוכן לאכילה וכו'. וגם התמרים מיזן זייני, וגם הם נקראים לחמך. ויובן ג"כ עם מ"ש בויקרא רבה פ' ל"ד כך היה ר' תנחום בר חייא עושה, בשעה שאמו לוקחת לו ליטרא אחת של בשר מן השוק, היתה לוקחת לה שתים, א' לו וא' לעניים. וזהו לחמך דוקא, ועניים מרודים תביא בית, יובן עם מעשה רב, הובא בזהר חדש ריש שיר השירים, רבי ברכיה אמר יתיב הוינא על פילי וחמינא חד בר נש דהוה אתי, נפקינא לגביה אעילנא ליה בגו ביתאי, בדיקנא ליה במקרא במשנה וכו' ולא אשכחנא ביה, נזיפנא ביה ולא אתיב לי מידי וכו', אמר לי ודאי מאורחת דמארך אתרחקת, דהוא תקין פתורא עד דלא ייתי אדם ועד דלא יפקיד ליה ויבדוק ליה. ז"ש הלא פרוס לרעב לחמך, תכף ומיד שעניים מרודים תביא בית ולא תמתין להאכילו עד שתבדוק אותו, וכמו כן כי תראה ערום וכיסיתו תכף ומיד, משום דיש מחלוקת בפ"ק דבבא בתרא (ט.), רב הונא אמר בודקין למזונות ואין בודקין לכסות. ורב יהודה אמר בודקין לכסות ולא למזונות. לזה אמר שצריך להחמיר כדברי שניהם, הלא פרוס לחמך תכף ומיד, וכן כי תראה ערום וכיסיתו. אמר עוד ומבשרך לא תתעלם, כמו דאיתא בויקרא רבה פ' ל"ד ואבד העושר ההוא בעניין רע, שהשיב לאותו העני בענין רע באמור לו לית את אזיל לעי ונגיס חמי שקיין חמי כרעין וכו', א"ל הב"ה לא דייך שלא נתת לו משלך מאומה אלא במה שנתתי לו, אתה משים בו עין הרע, לפיכך והוליד בן ואין בידו מאומה, מן כל מאן דהוה ליה ע"כ. כי כשם שמשים עין הרע באיבריו של עני, לומר שיש לו כח לעשות מלאכה ואינו עושה, מדה כנגד מדה יוליד בן חסור ופגום באיבריו. זהו בכיוון ומבשרך דהיינו בניך, והיו לבשר אחד אלו הבנים לא תתעלם, עוד שם בויקרא רבה. מלוה ה' חונן דל, אר"א כתיב נותן לחם לכל בשר, בא זה חטף לו את המצוה, אמר הב"ה עלי לשלם לו גמולו, הה"ד וגמולו ישלם לו ע"כ. כי כבר ידענו שהפרנסה אינה אלא מידו ית', נותן לחם לכל בשר, ומי שמשכיל אל דל ואינו ממתין שישאל ממנו, חטף את המצוה לפי שאינו חייב אלא כשהעני ישאל לו. ולכן אמר הב"ה עלי לשלם לו גמולו, שיובן עם מ"ש בפ"ק דבבא בתרא (י.), אמר רבי יוחנן מאי דכתיב מלוה ה' חונן דל, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול עבד לוה לאיש מלוה ע"כ. לכן בבוא האיש ההוא לידי חולי או לידי צרה, הב"ה יקדים לעשות עמו חסד קודם שישאל, וכן כתוב אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', דהיינו קודם שיתפלל אליו. וז"ש שם אז יבקע כשחר אורך וכו' והלך לפניך צדקך וכו' שכתוב בספר מעבר יבק מ' שפתי צדק פרק כ"ב ז"ל, וכמו כן המקבל אורחים ברצון שלם, שהוא כמקביל פני שכינה, כן תתקבל נשמתו והנלוים עמה ביום פטירתו, שבמדה שאדם מודד בעה"ז מודדים לו בעה"ב. אם תשיב משבת רגליך וכו'. כבר פירשנו אותם הפסוקים במקומם יע"ש.

נחזור לענין התפילה, הוא הדבר אשר אמרו בדברים רבה פ' ואתחנן פ' ב', ע"פ כי מי גוי גדול וכו', מהו בכל קראנו אליו, אמרו רבנן יש תפלה שנענית לארבעים יום, ממי את למד ממשה, דכתיב ואתנפל לפני ה' וגו' (דברים ט, יח). ויש תפלה שנענית לעשרים יום, ממי את למד מדניאל, דכתיב לחם חמדות לא אכלתי וגו' עד מלאת שלשת שבעים ימים (דניאל י, ג), ואחר כך אמר ה' שמעה ה' סלחה וגו' (דניאל ט, יט). ויש תפלה שנענית לשלשה ימים, ממי את למד, מיונה, דכתיב ויהי יונה במעי הדג וגו' (יונה ב, א). ואחר כך ויתפלל יונה וגו' (ב). ויש תפלה שנענית ליום אחד, ממי את למד, מאליהו, דכתיב ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו' (מלכים א יח, לו). ויש תפלה שנענית לעונה, ממי את למד, מדוד, דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון (תהלים סט, יד). ויש תפלה שעד שלא יתפלל אותה מפיו, הקדוש ברוך הוא יענה, שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה (ישעיה סה, כד), ע"כ. והמאמר מלא קושיות, ואין להאריך רק לבא אל הביאור, והוא דקשיא ליה לבעל המאמר, מאי בכל קראנו אליו, לכן פירש מה שפירש. ותחילה נפרש הפסוקים במזמור ל"א ואני עליך בטחתי ה', דהיינו כשבא במדת רחמים. אמרתי אלקי אתה, כשבא במדת הדין, לעולם אני בוטח בה'. וזה כי בידך עתותי, שיש עת רצון ועת רזון, ולפיכך אין התפילות נענים בשוה, רק בידך עתותי אתה יודע אימתי עת רצון, ועליך השלכתי יהבי, הצילני מיד אויבי ומרודפי. וכן בידך עתותי, אימתי קץ הפלאות, כי בכל דור יש קץ הגאולה, אם אחישנה ואם בעתה, ולכן הצילני וכו'. ובמזמור קמ"ה, י"ח, קרוב ה' לכל קראיו, דאיתא שם בדברים רבה פ' ואתחנן, אמר דוד לפני הב"ה, רבש"ע כשיהיו אומות העולם באים להתפלל לפניך, אל תענה אותם, שאינם באים אצלך בלב שלם, אלא הולכין אצל ע"א שלהם ואינה עונה אותם, והם רואין צרתם צרה ובאין לפניך, אבל ישראל כשקוראין, אצלך מיד שמע תפלתנו, שנאמר בקראי ענני אלקי צדקי, א"ל הב"ה עד שלא תקראו אני אענה אתכם וכו'. ז"ש קרוב ה' לכל קוראיו, ודוקא לישראל שקוראין אליו באמת, לא כאומות שקורין לו בשקר אחר שקראו לע"א שלהם ולא נענו, כי מעיקרא אין להם בטחון בהב"ה. וזהו לכל אשר יקראוהו באמת. ולהם אינו ממתין שיקראו רק רצון יריאיו יעשה קודם שיקראו, ואל תאמר שאינו חפץ בתפילתם, שקץ בהם ואינו רוצה שיאריכו בתפילה, כי אין הדבר כן, רק ואת שועתם ישמע ויושיעם. והנה כשעשו העגל, אמר הב"ה למשה, פני ילכו והניחותי לך, המתן שיעברו פנים של זעם ואעשה בקשתך, ומכאן למדו אל תרצה את חבירך בשעת כעסו. ולכן כתוב בפרשת עקב ואתנפל לפני ה' את ארבעים יום אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם. ולפי זה לא נענה משה רק לסוף מ' יום שעברו פנים של זעם, וכמ"ש בעת ההיא וכו'. ופירש רש"י ז"ל לסוף ארבעים יום נתרצה לי. ויותר מזה אין להאריך, שכן אמרו בפרק אין עומדין (ברכות לד.), מעשה בא' שירד לפני התיבה בפני ר"א והיה מאריך יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו כמה ארכן הוא זה, אמר להם כלום האריך יותר ממשה רבינו דכתיב ביה ארבעים יום וכו'. שוב מעשה בתלמיד א' שהיה מקצר יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו כמה קצרן הוא זה, א"ל כלום מקצר יותר ממשה רבינו, דכתיב אל נא רפא נא לה, ע"כ. הרי שכפי הצורך והשעה יש להאריך או לקצר, כי כשהיו ישראל נזופים בשביל מעשה העגל האריך ארבעים יום. וכשאחותו היתה בצרה, קיצר תפילתו, לפי דאיתא בספרי, מפני מה לא האריך משה בתפלה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו נתונה בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה ע"כ. וזה שלא יאמרו שלפי שדברה במשה, לא היה נותן לב לצרתה.

ויש תפילה שנענית לעשרים יום וכו'. קשה שהרי פסוק ה' שמעה וכו' הוא בשנת אחת לדריוש המדי הכתוב בדניאל ט'. ואח"כ כתוב בסי' י', בשנת שלש לכרש מלך פרס לחם חמודות לא אכלתי וכו' עד מלאת שלשת שבועים ימים. ועוד קשה שהיל"ל שנענית לכ"א יום, כי שלשת שבועים הם כ"א. אמנם כתב רש"י ז"ל בסי' י' בימים ההם אני דניאל הייתי מתאבל שלשה שבועים ימים, כשראה שביטל כרש מלאכת הבית וכו'. ג' שבועים ימים כ"א שנה הם י"ח שנה משנה אחת לדריוש המדי אשר שם אל לבו לחשוב שבעים שנות הגולה עד שתים לדריוש הפרסי בן אסתר שבנה הבית, ושלש שנים היתירים, לא ידעתי אם לפניהם התחיל להתענות או משך קבלת נדר תעניותיו ג' שנים לאחר הבנין עכ"ל. הרי שקיבל עליו להתענות מאז בשנת אחת לדריוש המדי, ששם נאמר ואתנה את פני לבקש תפילה ותחנונים בצום ושק ואפר. ומאז נענה כמ"ש שם, ועוד אני מדבר בתפילה והאיש גבריאל וכו', בתחלת תחנוניך יצא דבר וכו'. וכיון שאמר ועוד אני מדבר, מכלל שעדין לא שלמו ג' שבועים שלימות, ולכן אמרו יש תפילה נענית לעשרים יום. ויש תפילה שנענית לג' ימים וכו'. כי בב"ר פ' צ"א אמרו שאין הב"ה מניח את הצדיקים בצרה יותר מג' ימים, ואע"פ שלא התפלל אלא לסוף ג' ימים, עכ"ז התפילה היתה על מה שעבר עליו, שכן אמר קראתי מצרה לי, ולא ענהו עד אחר ג' ימים. ויש תפילה שנענית ליום א', מאליהו שאמר היום יודע כי אתה אלקים בישראל, שהיתה השעה צריכה לכך לקדש שמו ברבים, כמ"ש והיה האלקים אשר יענה באש הוא האלקים. ויש תפילה שנענית לעונה, כלומר שיענהו באותו עת כשהדבר נחוץ, שכן כתוב הושיענו אלקים כי באו מים עד נפש, ואז נאמר ואני תפלתי לך ה' עת רצון. ויש תפילה שעד שלא יתפלל אותה, מפיו אבל מקירות לבו יתפלל ויהיו עיניו תלויות השמים, שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה. וזהו כשאין לו כח להתפלל כי הוא בצרה, וגם בזה יענהו ה'. והוא מ"ש בפרשת האזינו. ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל. הוא הדבר אשר דברנו שאין הב"ה משתנה מרצון אל רצון, שאעפ"י שפועל דין וע"י התפילה והתשובה הוא הופך מדת הדין לרחמים, אינו מפני שינוי רצון ח"ו, אלא שהחוטא שב בתשובה וחוזר להיות טוב, ואז הטוב מטיב בעצמו שזהו רצונו להיטיב, כי אין רע יורד מלמעלה (ילקוט ויקרא כ"ו. פ' בחקותי. רמז תרע"ג.), ואין אלקים עמדי ואף כשאני אמית, יש בלבי להחיות כמו ששנינו והמתים להחיות, ואם מחצתי לישראל היה על מנת ואני ארפא, כדי שלא יכלו ליום הדין כי אין מידי מציל, וטוב שיתייסרו ביסורין בעה"ז, כדי לנקותם לעולם הבא.

ועוד בדברים רבה פ' ואתחנן, על ענין התפילה איתא התם, והוא המאמר שהקדמנו, המאמר הזה אומר דרשני. ויובן עם מ"ש בזהר פ' ויחי דף רל"ד א' וז"ל, כל צלותין דעלמא צלותין, וצלותא דיחיד לא עאלת קמי מלכא קדישא אלא בחילא תקיפא, דעד לא עאלת ההיא צלותא לאתעטרא בדוכתהא, אשגח בה קב"ה ובחובתיה ובזכותיה דההוא בר נש, מה דלא עביד כן בצלותא דסגיאין. עוד בפרשת ויגש דף ר"ט ב', תא חזי, כל בר נש דצלי צלותא וקם קמי מאריה, אצטריך ליה דלא למשמע קליה בצלותיה, ומאן דאשתמע קליה בצלותיה, צלותיה לא ישתמע וכו'. ז"ש אדם מישראל, שאע"פ שהוא אדם גדול בישראל שהיה עומד, דהיינו בתפילת העמידה ומתפלל ביחיד, ודאי שאין תפילתו מקובלת אם לא נאמרה בכוונה גדולה, לפי שמדקדקין בה אם היא כתיקונה. ולכן מהו שיהא מותר לו להתפלל בקול גדול, כי להיותו אדם גדול אפשר שלא ידקדקו אחריו. כך שנו חכמים וכו' כבר פירשה חנה וכו', כלומר מי לנו גדול מחנה, שהיתה צדקת גמורה ועכ"ז לפי שהיתה מתפללת ביחיד, כתוב וחנה היא מדברת על לבה, שאמר היא אע"פ שהוא מיותר, דדי באמרו וחנה מדברת על לבה. אך הטעם שהיא מדברת על לבה ולא בקול, לפי שהיתה היא יחידה ולא מתפללת בציבור. ועוד היא שהיתה נביאה וכשרה עכ"ז לא התפללה בקול, ולכן מזה למד שגם אדם מישראל שהוא אדם גדול, לא ישמיע קולו בתפילתו. ולפי שכתוב שם בזהר פ' ויגש ז"ל, ובגין כך לא אצטריך ליה לבר נש למשמע קליה בצלותיה אלא לצלאה בלחש, בההוא קלא דלא אשתמע, ודא היא צלותא דאתקבלת תדיר וכו'. לכן הייתי אומר שיהא מתפלל בכל שעה. כבר פירש דניאל וזמנין תלתא ביומא, שכבר פירשנו במקומו כי להיות שעת הסכנה היה ראוי לו להתפלל בשחרית קודם שירגישו בו, או ימתין להתפלל ערבית שתים כדי להתרחק מהכיעור. ועכ"ז להיות שתפילות כנגד תמידין תקנום, לא רצה לעבור זמן התפילה כדי לקיים מ"ש דוד ערב ובקר וצהרים וכו'. ולפי שיש לנו מעשה רב בפרק ז' דמציעא (פה:), דאי מוקמינן להו לאבות כאחד, תקפי ברחמי ומייתי למשיחא בלא זמניה. וא"כ הייתי אומר כי אדם מישראל שזכותו רב ויהיה כוחו יפה שיוכל להתפלל שלשתן כאחד, כיון שתפילות אבות תקנום, ירבו ברחמים ויביאו המשיח אף שלא הגיע זמנו, שאם זכו אחישנה, כבר פירש דוד ערב ובקר וצהרים וכו', שאין לסמוך על זכותו רק להתפלל כל תפילה בזמנה. ואיתא שם בזהר פרשת ויגש ולצלי צלותיה קמי מריה בזמנא דאצטריך, בצפרא לאחדא בימינא דקב"ה, במנחה לאחדא בשמאלא וכו' ע"ש. והשתא דאוליפנא אימתי זמן התפילה, יכול יהא תובע צרכיו ויוצא לו, כדי לקצר בתפילתו ולא יהיה ארכן באותה שעה. כבר פירש שלמה לשמוע אל הרנה ואל התפלה, כמו דאיתא בברכות פרק ה' (לב.), לעולם יקדים אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, ומפקי לה מהדין פסוקא, כי הנה רנה הוא שבחו של מקום בג' ראשונות. ותפילה הם י"ב אמצעיות שבהם שואל צרכיו. וכיון שעשה כל מה שנאמר, מי יגיד לאדם מה שיחו, אם נתקבלה תפילתו אם לאו. לכן אמר אבא שאול זה סימן לתפילה, אם כיון אדם לבו לתפילה, דהיינו שיהיו פיו ולבו שוין ולא יהיה בכלל מה שאמר הכתוב ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. אז מובטח לו שתפלתו נשמעת, שנאמר תכין לבם תקשיב אזנך, וזהו ראש הכתוב תאות ענוים שמעת ה', דהיינו שמתפללים בענוה וביראה בקול נמוך, ובזה תכין לבם אז תקשיב אזניך. ואתה האיש תכין לבך למול קונך. מלך ביופיו תחזינה עיניך. ב"ב אמן. בילא"ו.