דרוש מ״ו לפרשת נצבים

הנסתרות לה׳ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת (דברים כט, כח).

ברכות פרק שני (יז.). מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה. אני בריה וחבירי בריה. אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך אין אני מתגדר במלאכתו. שמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט, שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים ע״כ.

יגיד החכם ויבאר הסבות המונעות ללימוד האלוקיות בספרו מורה הנבוכים ח״א פ׳ ל״ד ז״ל, הסבה הראשונה קושי הענין בעצמו ודקותו ועמקו, השנית קצור דעות האנשים כלם בתחלתם, השלישית אורך ההצעות כי לאדם בטבעו תאוה לבקשת התכליות והרבה פעמים יכבד עליו ויניח ההצעות, הרביעית בהכנת הטבעיות, ויש אנשים רבים שיש להם מתחלת הבריאה תכונת מזגית א״א עמה שלימות בשום פנים, החמשית העסק בצרכי הגופות, שאפי׳ האדם השלם כשירבו עסקיו באלו הדברים הצריכים יחלשו תשוקותיו העיוניות. וכבר זכרום המפרשים בספריהם בקיצור, והם עומק המושג, וקוצר המשיג, אורך ההצעות, רוע המזג, וטרדות הזמן. אשר על כן פתח שלמה את ספרו, משלי שלמה בן דוד מלך ישראל. כי הוא היה שלם בכל השלימיות, שלכן נקרא שלמה שלם ה׳, שהוא סימן שלא יעצרנו שום דבר מהבין החכמות האלקיות, ועוד שהיה בן דוד, מלך חכם ומושל על ישראל עם חכם ונבון. ואמר לדעת חכמה ומוסר, דהיינו המושכלות ראשונות שצריך לקבל מרבו, ואח״כ להבין אמרי בינה, להבין מעצמו דבר מתוך דבר, וכל זה כנגד עומק המושג. לקחת מוסר השכל כנגד קוצר המשיג, שבתחלה כל האנשים קצרה דעתם להשיג החכמות, אך ברוב השנים יודיעו חכמה, ויקח מוסר מרבותיו ללכת בדרכי יושר צדק ומשפט ומישרים. לתת לפתאים ערמה כנגד אורך ההצעות, שצריך ללמוד ההצעות כדי לבא אל התכלית. לנער דעת ומזמה, כי אף על פי שלנער תכונה מזגית א״א עמה שלימות לפי שאין דעתו ושכלו מיושב, עם כל זה בלמדו חכמה תתישב דעתו וישוב מזגו לאהוב החכמות וללומדם. ישמע חכם ויוסף לקח ויניח דברי העולם וצרכי הגופות לאהבת החכמות.

ובריש מדרש חזית על פסוק ויותר שהיה קהלת חכם (קהלת יב, ט). איתא ז״ל, רב נחמן אמר תרתין, לפלטין גדולה שהיו בה פתחים הרבה, וכל שהיה נכנס בתוכה היה טועה מדרך הפתח. בא פקח אחד ונטל הפקעת ותלאה דרך הפתח, היו הכל נכנסין ויוצאין דרך הפקעת, כך עד שלא עמד שלמה לא היה אדם יכול להשכיל דבר תורה, וכיון שעמד שלמה התחילו הכל סוברים תורה ע״כ. יובן עם מ״ש שם הרמב״ם ז״ל, אמנם השרידים אשר ה׳ קורא, לא יתכן להם השלימות אשר הוא התכלית אלא אחר ההצעות, ויש הנה הכרח אחר ללמוד ולדעת ההצעות, וזה האדם יתחדשו לו ספקות רבות, והיתר הספקות לא יתכן אלא בהקדמות רבות ילקחו מן ההצעות ההם וכו׳. זהו בכיוון דברי ר׳ נחמן לפלטין גדולה היא החכמה, שהיו בה פתחים הרבה הם ההקדמות הצריכות אל הלימוד. ואמנם מי שלא רצה ללמוד כל ההצעות המצטרכות והיה רוצה ליכנס אל החכמה בלי הצעות, היה טועה מדרך הפתח, כי יתחדשו לו ספקות רבות, עד שבא פקח א׳ והוא מהשרידים אשר ה׳ קורא ונטל הפקעת, דהיינו שסידר הדברים מהקדמה להקדמה, וחרז מענין לענין כפקעת של שתי, ובזה פתח פתוח מצא ולימד דעת את העם. וזהו הנמשל כי קודם שעמד שלמה לא היה אדם יכול להשכיל דברי תורה, לפי שלא היה סדר לדברים והיו ההצעות רבות עד שהיה נלאה לב אדם לעמוד עליהן, וכיון שעמד שלמה וסידר ותקן משלים הרבה, התחילו הכל סוברים תורה, כי ע״י משליו משך ליבות בני אדם ללמוד ההצעות הצריכות עד שכלם היו סוברים תורה. רב נחמן אמר חורי, לחורשא של קנים ולא היה אדם יכול ליכנס בה, ובא פקח א׳ ונטל את המגל וכסח, התחילו הכל נכנסין דרך הכסוח ויוצאין, כך שלמה. הרי אלה טרדות הזמן והעסק בצרכי הגופות המטרידות שכל האדם, כיער של קנים שמסתבכות זו בזו מרוב הקנים הנמצאים בה, וזה גורם שאפי׳ אדם גדול אינו יכול ליכנס בה, והן הן דברי הרמב״ם עצמם הנז״ל, שאפי׳ האדם השלם כשירבו עסקיו באלו הדברים יחלשו תשוקותיו העיוניות. בא פקח אחד שעשה עיקר מהחכמה ונטל את המגל וכסח, שרצה לבער מלבו הטרדות האלה כדי להשתלם בעיון החכמות, ולימד דעת לאחרים שממנו יראו וכן יעשו. כך שלמה אע״פ שראתה עינו כל תענוגי העולם המטרידים את האדם מהשתוקק לחכמות. שם בלבו לקנות החכמה וללמדה, כמ״ש ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם וכו׳ כמו שנזכיר. אמר ר׳ יוסי, לקופה גדולה מלאה פירות ולא היה לה אזן ולא היתה יכולה להטלטל, ובא פקח אחד ועשה לה אזנים והתחילה להטלטל ע״י אזניה. כך עד שלא עמד שלמה לא היה אדם יכול להשכיל דברי תורה, וכיון שעמד שלמה התחילו הכל סוברין תורה. המשל הזה הוא כנגד קוצר המשיג, כי כתב הרמב״ם שם ז״ל, כי האדם לא ניתן לו שלימותו האחרון בתחלה, אבל השלימות בו בכח, כי עיר פרא אדם יולד, ואפשר שישאר על חסרונו, אם למונעים אם למיעוט לימוד וכו׳. ז״ש לקופה גדולה מליאה פירות היא החכמה, ובפרט חכמת התורה שכוללת כמה חכמות, כדכתיב חכמות בנתה ביתה (משלי ט). ופירשנו במקומו (חלק ג׳‏ - דרוש נ׳ לגמרה של תורה.) שזה נאמר על התורה, שבה ישיג האדם כמה מיני חכמות, ולא היה לה אזן, דהיינו שמפני קוצר המשיג לא היה אדם מטה אזנו לשמוע בלימודים, ובא פקח א׳ ועשה לה אזנים, שע״י משלי שלמה אדם מתאוה ושם לבו להבין החכמות, וזהו בכיוון מה שאמרו בכמה מקומות, לשבר את האזן מה שיכולה לשמוע, כך שלמה המתיק הדברים ע״י משל ומליצה ובזה התחילו הכל סוברים תורה. א״ר שילא, לקתון גדול שהוא מלא רותחין ולא היה לו אזן להטלטל, ובא אחד ועשה לו אזן והתחיל להטלטל ע״י אזנו. הרי זה כנגד רוע המזג, והוא מ״ש שם הרמב״ם ז״ל, ויש אנשים רבים שיש להם מתחילת הבריאה תכונה מזגית א״א עמה שלימות בשום פנים, כמי שלבו חם מאד וחזק בטבעו, שהוא אינו נצול מן הכעס, וכן תמצא מבני אדם אנשים בעלי קלות והמיה ותנועותיהם נבהלות מאד בלתי מסודרות, יורו על הפסד הרכבה ורוע מזג, ואלו לא יראה להם הבנה שלימה לעולם וכו׳. לכן המשיל החכמה לקתון שהוא מלא רותחין, כי כן החכמה ובפרט התורה משולה לאש, הלא כה דברי כאש נאם ה׳. וגם היא משולה למים, הוי כל צמא לכו למים. ולזה הרכיבם יחד ואמר שהוא מלא רותחין ולא היה לו אזן להטלטל, שמי שהוא כעסן או נבהל במעשיו ואינו מטה אזנו לתורה, כי כשרואה הדברים קשי ההבנה וכדומה, הוא כועס ונבהל בדעתו ואינו רוצה ליתן לבו ועיניו לדרכי התורה, ובא א׳ ועשה לו אזן, שהמתיק הדברים במשלות ומליצות, ובזה התחיל להטלטל ע״י אזנו, כי אזני כל העם אל הדברים לרוב מתיקותם ומשם נכנסים לחדרי החכמה. א״ר חנינא, לבאר עמוקה מלאה מים, והיו מימיה צוננין ומתוקין וטובים ולא היתה בריה יכולה לשתות ממנה, בא אדם אחד וספק לה חבל בחבל, משיחה במשיחה, ודלה ממנה ושתה. התחילו הכל דולין ושותין. כך מדבר לדבר, ממשל למשל עמד שלמה על סודה של תורה וכו׳. כל הדברים האלה הם על עומק המושג, והם סודות התורה העמוקים מאד, ולכן המשיל הדבר לבאר עמוקה מלאה מים, שכן סוד התורה עמוק עמוק מי ימצאנו. והיו מימיה צוננין ומתוקים וטובים, הם הג׳ אהבות מועיל וערב וטוב, כי להיות שכתוב מים קרים על נפש עיפה, כן המים צוננין מועילים לגוף, וסודות התורה מועילים לנפש ומתוקין כנגד הערב וטובים כמשמעו. ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה מפני עומק המושג, והוא מ״ש הרמב״ם ז״ל, דמות החכמה במים, כי כאשר ידע לשחות יוציא פנינים מקרקע הים, ומי שיסכל השחייה יצלול וכו׳. ומפני זה בא אדם וספק לה חבל בחבל, משיחה במשיחה. הנה ד׳ הם דרכי התורה פרד״ס וצריך להשתלם בארבעתן, כי הפשט לא יופשט, ומי שאינו בקי בהם איך יעלה אל הסוד אם לא יעלה במעלות ממדרגה למדרגה, וכמ״ש במקומות אחרים יע״ש. ז״ש וספק לה חבל בחבל, דהיינו מן הפשט אל הרמז, וכן משיחה במשיחה מן הדרש אל הסוד, עד שעמד על סתרי תורה, ולכן אמר כאן עמד שלמה על סודה של תורה, כי זהו כנגד עומק המושג הוא הסוד, ואפשר לומר עוד כי החבל הוא משולש, כמ״ש יעקב חבל נחלתו. שהוא שלישי שבאבות. וזהו כנגד ג׳ דרכי התורה, והמשיחה הוא הסוד שהוא כלול מכלם, כי גם בסוד יש פרד״ס כנודע ליודעים. וזהו שכתוב בקהלת י״ב. ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם ואיזן וחקר תקן משלים הרבה. כונת הכתוב שאע״פ שהחכמה והמדע נתון לו מהמקום ב״ה, וזהו ויותר שהיה קהלת חכם, שכתוב בו ויחכם מכל האדם, שבזה לא היה בו קוצר המשיג. ועכ״ז עוד לימד דעת את העם, דהיינו אורך ההצעות, שהוא המשל הראשון שהורה לרבים דרך ישר ללמוד ההקדמות הצריכות מבלי תקוץ נפש הלומדים בהם. ואיזן כנגד רוע המזגם, שבמשליו המתוקים עשה שיטו אזנם למוסר. וחיקר כנגד טרדות הזמן, שיניחו חיי שעה ויעסקו בחיי עולם לחקור בחכמות. תיקן משלים הרבה שבהם יעמדו על סודה של תורה.

עוד שם במדרש חזית, נמשלו דברי תורה במים, ביין, בשמן, בדבש, ובחלב. הרי אלה כנגד החמש דברים הנ״ל, כי עומק המושג נמשל למים כדפי׳ לעיל לבאר עמוקה. ולקוצר המשיג נמשלו ליין, כי היין מזיק מתחלה למי שלא הורגל בו, ולכך צריך למוזגו תחלה ואח״כ ישתה ממנו כפי צרכו, ובזה ההרגל נעשה לו טבע. כך בדברי תורה כשירגיל עצמו ללמוד מעט מעט, ישיג מהם די והותר. וכנגד טרדות הזמן נמשלה לשמן, שהשמן יוצא על ידי כתישה. ותחילתו מר וסופו מתוק. כך כשישים בלבו שלא יבהלוהו טרדות הזמן ולא יטרידוהו מעסוק בתורה הב״ה יסירם ממנו, כמו ששנינו כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. וכנגד רוע המזג נמשלה לדבש שיש בו קצרים, כדכתיב דבש מצאת אכול דייך וכו׳. ועכ״ז כתיב אכל בני דבש כי טוב וכו׳. כן מתחלה יכבד עליו עסק התורה, שלכן נקראת תושיה, שמתשת כוחו של אדם, ואחר כך ימצא בה תועלת להתרפאות מכל מיני יסורין וחלאים רעים, כדכתיב רפאות תהי לשרך וכו׳ ולכל בשרו מרפא. וכנגד אורך ההצעות נמשלה לחלב, כי כשם שהתינוק אין לו מזון אחר כי אם החלב ובו ישתעשע לאורך זמן, וא״א לו לחיות אם לא בזה כי הוא חיותו, כך א״א להתחכם אם לא ירגיל עצמו לאורך זמן ללמוד ההקדמות הצריכות ואל יקוץ בהן, כדרך התנוק שמשתעשע בחלב אמו ואינו קץ בו, כי דדיה ירווהו בכל עת. בצאת ישראל ממצרים רצה הב״ה ליתן להם התורה, וכדי להסיר מהם כל מעיק ומונע ובפרט החמש מונעים הנ״ל, המתין חמשים יום מהטעם האמור במדרש חזית ע״פ סמכוני באשישות ז״ל, תני רשב״י בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומים, לבן מלך שעמד מחליו, א״ל ילך בנך לאסכולי, א״ל המלך עדין לא בא בני מזיוו שנשתנה מחליו, אלא יתעדן ויתענג בני בג׳ חדשים במאכל ובמשתה ואח״כ ילך לאסכולי, כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו בהן בעלי מומין משעבוד טיט ולבנים, א״ל מלאכי השרת הרי השעה תן להם התורה, א״ל הב״ה עדין לא בא זיון של בני משעבוד טיט ולבנים, אלא יתעדנו בני ג׳ חדשים בבאר מן ובשליו ואח״כ אתן להם התורה, אימתי בחדש השלישי ע״כ. וקשה שהרי מלאכי השרת קטרגו על התורה ואמרו תנה הודך על השמים, ואיך יאמר שמה״ש אמרו תן להם התורה. אך זה יתורץ עם מ״ש המפרשים שדוקא חלק הסוד היו רוצים מה״ש שלא יגלה לתחתונים, אמנם הפשט לא יופשט מהם, שהרי כל התורה כלה כתוב בה, צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל. וז״ש המ׳ שלנו שאמרו מה״ש הרי השעה, שהרי אמרת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ולכן תן להם התורה. והשיבם הב״ה יתעדנו בני ג׳ חדשים בבאר מן ושליו, שבזה יבוטלו מהם טרדות הזמן ורוע מזגם, וגם כי המן היה מזכך שכלם והבאר מוסיף בהם חכמה כנודע, וכמו שפי׳ בס׳ אבות עולם שלנו בפי׳ משנת עשרה דברים נבראו בע״ש ע״ש (אבות עולם - אבות פ״ה, משנה ח. ובכתבי האר״י, שהשותה מבארה של מרים מתרחב לבו להבין טעמי תורה ותלמודו מתקיים בידו, ובספר כלבו איתא ז״ל, מצינו בהגדה שבארה של מרים בימה של טבריה, וכל מוצאי שבת מחזירין אותו על כל מעינות ועל כל בארות, וכל מי שהוא חולה וישתה ממנו מתרפא מכל תחלואיו עכ״ל. וכו׳. הנה כי כן לתקן זה נגזר בין השמשות על המן שיבוא בזמנו, שהוא לחם אבירים שמלאכי השרת אוכלים אותו, ולא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, לתקן עון עץ הדעת ע״י התורה, שעץ חיים היא למחזיקים בה.). ובזה מתוקן גם קוצר המשיג ועומק המושג ואורך ההצעות, כי על ידי הבאר ילמדו ולא ישכחו. ובמכילתא פ׳ יתרו ע״פ כה תאמר לבית יעקב וכו׳. כה בלשון הקדש. כה כסדר הזה. כה כענין הזה, כה שלא תפחות ולא תוסיף, כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים. ותגד לבני ישראל אלו האנשים ע״כ. גם פה רמוזים הה׳ דברים הנ״ל, כי כנגד עומק המושג אמר כה בלשון הקדש, כי הוא לשון קצר וכולל דברים הרבה, מעט מחזיק את המרובה, ולכן ישיג האדם בנקל אעפ״י שעמוקים הדברים, כה כסדר הזה כנגד רוע המזג, שאע״פ שמזגו רע ונבהל עכ״ז בהיות הדברים כסדר יטה אזנו ולבו להבינם. כה כענין הזה שהיה להם באר ומן וענני כבוד ולא היו חסרים כלום. כה שלא תפחות ולא תוסיף, כנגד אורך ההצעות שלא יפחות מהם מההכרח להבין אמרי בינה. ולא תוסיף שלא תקוץ בם. וכנגד קוצר המשיג אמר כה תאמר וכו׳. אלו הנשים שדעתן קצרה ואין להם דעת להשיג כל כך. ותגד לבני ישראל. אלו האנשים, דברים קשים כגידין כמ״ש ז״ל.

ובשבת פ״ט (פח.), דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי לעם תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי ע״כ. וצריך להבין כונת המאמר. אמנם כבר פי׳ בעל העיקרים בספרו מאמר ראשון פרק ז׳, שהדת על ג׳ פנים, אם טבעית, אם נמוסית, אם אלקית. ועיין במ״א מה שפירשנו על זה, וסי׳ ולקח הכהן הטנ״א, כי התורה תמימה ושלימה בכל מכל כל. לעם תליתאי שהם בני יעקב, שלישי לבטן. ויובן עם מ׳ ז״ל ספרי פ׳ האזינו ע״פ כי חלק ה׳ עמו, משל למלך שהיה לו שדה ונתנה לאריסים, התחילו האריסים נוטלין וגונבין אותה, נטלה מהם ונתנה לבניהם, התחילו להיות רעים יותר מן הראשונים, נולד לו בן א״ל צאו מתוך שלי, אי אפשי שתהיו בתוכה, תנו לי חלקי שאהיה מכירו. כך כשבא אברהם אבינו לעולם יצא ממנו פסולת, ישמעאל ובני קטורה. בא אבינו יצחק לעולם יצא ממנו פסולת, עשו ואלופי אדום. חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים. כשבא יעקב לא יצא ממנו פסולת אלא נולדו כל בניו כשרים כמותו, שנאמר ויעקב איש תם יושב אוהלים, מהיכן המקום מכיר את חלקו מיעקב, שנאמר כי יעקב בחר לו יה. ואומר כי חלק ה׳ עמו וכו׳ ע״כ. והכונה כי הב״ה ברא את העולם בשביל האדם וכשזוכה נעשה שותף להב״ה במעשה בראשית, כי הצדיקים מקיימים את העולם, ולפיכך אמר שנתנה לאריסים, והם התחילו וכו׳. הם דור אנוש והמבול והפלגה שהתחילו לעבוד ע״א ולכפור בהשגחת השם ולומר עזב ה׳ את הארץ, ובזה היו נהנים מהעה״ז בלא ברכה, שאמרו בברכות (לה:), כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה גוזל להב״ה וכנסת ישראל. שגורם שעוצר השפע מלבא לעולם, ולכן נטלה מהם ונתנה לבניהם שהם האבות. אמנם יצאו מהם פסולת, ישמעאל ועשו שהיו רעים יותר מן הראשונים, כי הראשונים לא היה להם ממי ללמוד, והם היה ראוי שיקחו מוסר מאבותיהם הצדיקים, ולכן אמר שהיו רעים יותר מהראשונים. נולד לו בן, זה יעקב שהיתה מטתו שלימה. אז פסל את הראשונים ישמעאל ועשו, ואמר להם צאו מתוך שלי, שלא יהיה להם חלק בארץ, ובזה טרדם מן העה״ב ויאכלו מפרי דרכם בעה״ז. תנו לי חלקי היא א״י, וגם כי חלק ה׳ עמו, ולכן הביא שם שני פסוקים, כי כנגד ישראל אמר כי יעקב בחר לו יה, וכנגד א״י כי חלק ה׳ עמו, שכבר אמר בהנחל עליון גוים וכו׳. ולכן הקדים פ׳ כי יעקב בחר לו יה. שהוא בתהלים לפ׳ כי חלק ה׳ עמו שהוא בתורה. כי ראשונה בחר לו יה ישראל לסגולתו. ואח״כ יצב גבולות עמים. שהם הארצות, ובחר לחלקו א״י. ז״ש לעם תליתאי, דהיינו ישראל שיצאו מיעקב שלישי לבטן, והם משולשים כהנים לויים וישראלים. ממנו פנה ממנו יתד (זכריה י, ד). שפירשו רז״ל (שמות רבה פ׳ ל״ז) מהם כהניו, מהם נביאיו, מהם מלכיו. כי אינם צריכים לעם אחר. על יד תליתאי, זה משה שהיה סרסור לקבל התורה מהב״ה וליתנה לישראל, כמ״ש אנכי עומד בין ה׳ וביניכם וכו׳. וגם אותותיו משולשין, שכל אחת מהנה מורה על סוד גדול, עיין בזהר פ׳ בשלח דף נ״ג ב׳. ביום תליתאי הוא היום שהוסיף משה מדעתו והסכים הב״ה על ידו כדי שיהא מתן תורה בששה בסיון. ולכן הקדים ביום תליתאי לירחא תליתאי, אע״פ שהיה לו לומר בהפך. להורות על גדולתו של משה שהסכימה דעתו לדעת העליונה. בירחא תליתאי שמזלו תאומים, שנתאמו ישראל לאביהם שבשמים. וגם מהטעם הכתוב לעיל שיתבסמו ישראל ולא יהיו להם מונעים לקבל התורה. וכנגדם כיונו במ׳ זה, בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי, כנגד עומק המושג, שכן התורה ארוכה מארץ מדה, והיא נחלקת לשלשה, תורה נביאים וכתובים וגם פשט דרש וסוד, ועכ״ז הבטיחם הב״ה כי לא תשכח מפי זרעו. לעם תליתאי כנגד קוצר המשיג, שלכן נחלקים כהנים לויים שעוסקים בתורה, כדכתיב ובאת אל הכהנים הלויים. וגם בישראל היו סנהדרין וחכמי הדור שלפניהם הכל גלוי, על יד תליתאי כנגד אורך ההצעות, שכן בלמדם מפי מרע״ה ואזני כל העם אליו, היה מלמדם בדרך קצרה, וכמ״ש אינו דומה שומע מפי התלמיד לשומע מפי הרב, כי משה קבל תורה מסיני ומפיו למדו ישראל. ביום תליתאי כנגד רוע המזג, שלכן צוה וקדשתם היום ומחר והיו נכונים ליום השלישי. שיטהרו מטומאתם וישוב מזגם לטוב. וכנגד טרדות הזמן בירחא תליתאי, כמו שפירשנו שינצלו מטרדות הזמן על ידי שיתעדנו בבאר ומן וענני כבוד, כדי שיתנו לבם ללמוד תורה בלי מונע. והוא מ״ש בפ׳ יתרו, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. כנגד קוצר המשיג, כי אם תתנו לב לשמוע מעט תשיגו הרבה, וזהו הכפל שמוע תשמעו. ושמרתם את בריתי. כנגד עומק המושג שאני מבטיחכם שתבינו ותשמרו שלא תשכח מכם. והייתם לי סגולה מכל העמים. כנגד טרדות הזמן, כי לי כל הארץ, ועמדו זרים ורעו צאנכם. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, שתעסקו תמיד בתורה ככהנים אוכלי תרומה ולא תקוץ נפשכם באורך ההצעות, וכנגד רוע המזג אמר וגוי קדוש, שתהיו גדורים מן העריות ולא תהיו דווים ושפופים מחולאי הגוף, כי כל חולאי הגוף באים מהיות שטופים בזמה, וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה.

אלה איפוא הם דברי הפ׳ כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום וכו׳. וכבר פירשנום בספר אבות עולם שלנו על משנת פ״ב דאבות, רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה, ע״ש (אבות עולם – אבות פ״ב משנה י״ז. ונלע״ד כי כל זה רמוז בתורה בפרשת נצבים, אחרי שכתב כי תשמע בקול ה׳ אלקיך לשמור מצותיו וחקותיו הכתובה בספר התורה הזה וכו׳. דהיינו לימוד התורה, שכן אמרו ז״ל ושמרתם זו משנה. אמר כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, דהיינו ללמוד תורה, לא נפלאת היא ממך כלפי קוצר המשיג, כי הבא ליטהר מסייעין אותו. ולא רחוקה היא כלפי עומק המושג. לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה וכו׳. כלפי אורך ההצעות, שצריך ללמוד ההקדמות בסדר המדרגות, כמי שרוצה לעלות שצריך שילך בהדרגה ממעלה אל מעלה כדי שישיג מבוקשו, וזה מדבר בסודות התורה שנעשה מהם שמים חדשים. ולא מעבר לים היא וכו׳, כלפי הפשט דהיינו ההלכות העמוקות הרמוזות בים הגמרא, כמ״ש במדרש משלי ע״פ לא ירעיב ה׳ נפש צדיק. ז״ל, שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, ואיזה זה גמרא. כי קרוב אליך הדבר מאד אף שתהיה רע המזג לא תיעף ולא תיגע, בפיך ובלבבך לעשותו לא יעכבוך טרדות הזמן.) דבר נאה ומתקבל. אך לבא לביאור ראש הסדר אתם נצבים וכו׳. נקדים לפרש מה שהשיב צופר הנעמתי לאיוב על שהיה מתרעם למה תצא כזאת מלפניו ית׳ להעניש האדם אשר מחומר קורץ, באמרו שם סימן ט׳. זכור נא כי כחומר עשיתני וכו׳ אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה. ועל כל אלה השיבו צופר שם סי׳ י״א. הרוב דברים לא יענה ואם איש שפתים יצדק. שיובן עם מ״ש בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו. אבל בלבו חטא. ז״ש הרוב דברים שהרבית לא תמצא מי שיענך, ואם איש שפתים יצדק, כי אף על פי שבשפתיך לא חטאת, בוחן לבות יודע שלבך פונה היום מאת ה׳ אלקינו, ואח״כ גם בשפתיך חטאת. בדיך מתים יחרישו, שכפרת בתחיית המתים באמרך תם ורשע הוא מכלה כמו שפירשו רז״ל, ואעפ״י שזה מתים ר״ל בני אדם, נוכל לומר בדרך דרש שגם כונתו על המתים, כלומר אתה מכזב ואומר שלא יש תחיית המתים, והמתים מחרישים שאין להם תחייה. ותלעג ואין מכלים, במ״ש אם שוט ימית פתאם למסת נקים ילעג. שחשבת שארץ ניתנה ביד רשע זה השטן, ותלעג על זה באמרך ואין מכלים אל השטן לגעור בו. וכל זה בשביל שאתה מחזיק עצמך לצדיק ותאמר זך לקחי וכו׳. אך אין הדבר כן, ואולם מי יתן אלוק דבר וכו׳ ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה. ועדין לא הגעת לחצי שיעור ממה שאתה צריך לידע. ודע כי ישה לך אלוה מעונך, כלומר שאתה שוכח תלמודך, כאז״ל ביומא פ״ג, עבירה מטמטמת לבו של אדם. ופרש״י אוטמת וסותמת מכל חכמה. החקר אלוק תמצא להגיע לסוף דעתו. אם עד תכלית שדי תמצא, שאמר לעולמו די, והוא כמו מה למעלה וכו׳ מה לפנים ומה לאחור. גבהי שמים מה תפעל, כלפי מ״ש בזהר בראשית דף ה׳ א׳ ע״פ ואשים דברי בפיך. כי מסודות התורה נעשים שמים חדשים ומהפשטים ארצות, וא״ל צופר שאינו כדאי לזה, וזהו גבהי שמים מה תפעל, כדרך הצדיקים שבתורה שמחדשים ע״ד הסוד פועלים ועושים שמים חדשים. עמוקה משאול מה תדע כנגד הפשט בהלכות עמוקות. כי הנה ארוכה מארץ מדה כלפי הסודות, ורחבה מיני ים כלפי הפשט. ולפי שאמר איוב, הן יעבור עלי ולא אראה וכו׳ הן יחתוף מי ישיבנו, שהב״ה שולח לאדם פורענות פתע פתאום ואין לו כח להשמר ממנו. השיבו צופר אם יחלוף ויסגיר, שיסגירנו ביד השטן. ויקהיל כמה קטגורין לאדם ומי ישיבנו. אין זה עוות הדין. כי הוא ידע מתי שוא, כמה מחבלים ברא בעונותיו והם מתי שוא, וירא און ולא יתבונן לשוב בתשובה. ואיש נבוב ילבב. הנה ביד האדם אע״פ שחסר מכל חכמה לקנות לב טהור ורוח נכון. ועיר פרא אדם יולד, כי בצאתו מרחם אמו משכחין ממנו כל התורה כלה, ועכ״ז אם אתה הכינות לבך לשוב בתשובה ופרשת אליו כפיך בתפלה ובתחנונים. אם און בידך הרחיקהו, שעיקר הכל להחזיר את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק, כי עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה לחבירו. ואל תשכן באהליך עולה. מובטח אתה כי אז תשא פניך ממום וכו׳, כי כל עונותיו של אדם נרשמים במצחו כנודע. ועוד יובן עם מ״ש בזהר פ׳ יתרו דף ע׳ ד׳ וז״ל, כגוונא דעבד קב״ה ככביא ומזלא במשכא דרקיע לאסתכלא בהו, הכי עבד קב״ה לבני נשא רשימין וקמיטין במשכא דב״נ לפום עובדוי מזמן לזמן. ועם זה אני מבין מ״ש באיוב י״ו. ותקמטני לעד היה בי, הקמטים שבעורי הם עדות על מעשי וכ״ש בפנים שלי, ויקם בי כחשי בפני יענה. אף כאן כי אז תשא פניך ממום והיית מוצק ולא תירא, לשון ויצקת לו. שיתפשטו הקמטין המורים על העונות ולא תירא מהמשחיתים, אי נמי מלשון מצוקי ארץ, שר״ל יחזק, והוא מ״ש הב״ה ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. כי אתה עמל תשכח, הוא מ״ש בפ״ק דקדושין, אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שום רשע. כמים עברו תזכור. שיקיים בעצמו כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד, שלא ישוב לחטוא, כי זהו בעל תשובה שבא דבר עבירה לידו ונצול הימנה. ויומתק ל׳ זה עם מ״ש בירושלמי פ׳ כיצד מברכין. ר׳ זעירא בעי הדין דנסיב תורמוסא ומברך עלוי ונפל מיניה, מהו דמברכין עלוי זמן תנינות. מה בינן לבין אמת המים. אמרי תמן לכך כיון דעתו מתחלה, אבל הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה. זהו בכיוון כמים עברו תזכור, שאעפ״י שעברו המים. כיון דעתו מתחלה שילכו. וכן הבעל תשובה אעפ״י שאין מזכירין לו שום רשע, הוא יש לו לזכור אותם כדי שלא ישוב עוד לכסלה. ומצהרים יקום חלד. הוא מ״ש שבעל תשובה כקטן שנולד דמי. תעופה כבקר תהיה, שכן אמרו גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם. ובטחת כי יש תקוה כשיגיע עת פקודתך תבטח ללכת למנוחות שאננות, וחפרת לך קבר לבטח תשכב, שלא יתקיים בך אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. ורבצת ואין מחריד, שלא יהיו בניך רשעים שגורמים שאביהם בקבר מצטער וחרד באמרם ארור שזה ילד, ארור שזה גידל. וחילו פניך רבים, שכשהצדיק נפטר מהעולם שלש כתות של מלאכי השרת יוצאת לקראתו כנודע, כדכתיב יבא שלום ינוחו על משכבותם וכו׳. ועיני רשעים תכלנה, בראותם זה שהרשיע עמהם בג״ע והם בגהינם. וזה לפי שמנוס אבד מנהם, כההוא עובדא בפר״א פ׳ מ״ג. בא וראה כח התשובה מר״ש בן לקיש, שהיה הוא ושני רעיו גוזלים וחומסים, מה עשה הניח לשני רעיו ושב לאלקי אביו בכל לבו ונרצית תשובתו, וביום שמת מתו שני רעיו, ונתנו לרשב״ל חלק החיים ולב׳ ריעיו בשאול תחתית, ואמרו לפני הב״ה רבש״ע יש משוא פנים לפניך וכו׳, א״ל זה עשה תשובה ואתם לא עשיתם, א״ל הנח לנו ונעשה תשובה, א״ל אין תשובה אלא עד המיתה ע״כ. ז״ש ומנוס אבד מנהם, שלא ידעו לעשות תשובה בחיים, ותקותם מפח נפש, גהינם כלה והם אינם כלים. מכל זה למדנו שביד כל אדם להיות גדול לאדוניו ונשוא פנים. ואין לאדם התנצלות לומר לא היה לי שכל ללמוד בתורה, כי כבר כתבנו בדרושים הקודמים בפרשת עקב, מעשה רב המובא בילקוט פ׳ זו ופירשנוהו. ולדרך זה יפורשו פסוקי משלי י״ב. בפי אויל חוטר גאוה ושפתי חכמים תשמורם. הוא הדבר אשר דברו בפ״ז דחולין, ליבעו רחמי אתכליא על עלייא, דאלמלא עלייא לא יתקיימון אתכליא. ז״ש בפי אויל יש התנצלות בגאוה ובוז, לומר ששפתי חכמים בתפלתם תשמורם מכל רע, לפי שאומרים באין אלפים אבוס בר, שאם אין שוורים לחרוש השדה לא יש תבואה, ורב תבואות בכח שור, כך אלמלא שהם חורשין וזורעין וקוצרים לא היו ת״ח אוכלים. אמנם עד אמונים לא יכזב, הב״ה שהוא עד ודיין ובעל דין לא יכזב אשר בידו ליתן מזון לכל חי, כמו שהיה במדבר שהמטיר להם לחם מן השמים. ויפיח כזבים עד שקר, שמשקרים ואומרים שאין להם בינה להבין ולהשכיל בתורה, והוא מ״ש בקש לץ חכמה ואין, שאין הדבר כן, ודעת לנבון נקל כי איש נבוב ילבב, שדי לו שיתן לבו להבין למען יחכם באחריתו, לך מנגד לאיש כסיל, דהיינו שתסתיר טענותיו באומרך אותה בינה שהיה לך ללמוד אומנות, אם היית עוסק בתורה, ובל ידעת שפתי דעת, לא היה לך שכל ג״כ להבין אמרי בינה. אין זה כי אם רוע לב. שהרי חכמת ערום הבין דרכו, שיובן עם מ״ש בדברים רבה פ׳ זו, ראמות לאויל חכמות, כל מי שהוא טפש אומר אימתי אקרא כל התורה כלה, ומי שהוא פקח מה הוא עושה, שונה פרק א׳ בכל יום ויום עד שהוא מסיים כל התורה כלה ע״כ. ואולת כסילים מרמה, שטוב להם להיות אוילים למען לא יחשבו חטאתם לזדונות כמו שהוא לת״ח, והוא מ״ש אוילים יליץ אשם, שהאולת שלהם תליץ בעדם שלא יחשבו לאשם אלא לחטאת שוגג, ובין ישרים רצון, אלו ת״ח ששגגות נעשות להם זדונות עשויות ברצון לבם. ואינו כן כי לב יודע מרת נפשו, שהצדיקים תכף שחוטאים שבים בתשובה והם נקיים לעה״ב ובשמחתו לא יתערב זר. ולהפך בית רשעים ישמד, שנכרתים מהעה״ב. ואהל ישרים יפריח, שהצדיקים נוטלים חלקם, כענין זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג״ע (חגיגה טו.), ובחצרות אלקינו יפריחו.

הרי הוכחנו כי כל אדם יכול להבין נפלאות מתורתו, כי לכלם נתן חכמה ותבונה אם ירצו לקבל עול תורה, כי טוב לגבר שישא עול בנעוריו, והיא כונת מרע״ה בפ׳ זאת באמרו אתם נצבים היום כלכם לפני ה׳ אלקיכם וכו׳. דקשה למה לא התחיל כשאר פרשיות, וידבר משה או ויאמר. ועוד שפרט זקניכם ושוטריכם וכו׳ ואח״כ כל איש ישראל, פרט ואח״כ כלל, וחזר לפרט טפכם נשיכם וכו׳, דמאי כולי האי. ועוד התחיל לדבר בלשון יחיד לעברך בברית וכו׳ ואח״כ לשון רבים, ולא אתכם לבדכם. ושאר הרגשות המתרגשות. אמנם כתוב בסוף הפ׳ הקודמת, ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם אתם ראיתם את כל אשר עשה ה׳ לעיניכם בארץ מצרים וכו׳. ואמרו על זה בדברים רבה שם ז״ל, אמר להם הוו יודעין, כל נסים שעשה לכם הב״ה ראיתם בעיניכם, במצרים עשה לכם ועיניכם רואות, שנאמר המסות הגדולות אשר ראו עיניך וכו׳. הכונה במ״ש במ״א ע״פ אשר עשה לכם במצרים לעיניך. ע״ד מ״ש בלוט, אל תבט אחריך. שפרש״י ז״ל, אתה הרשעת עמהם אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה נצול. אף כאן אמר הב״ה לישראל שאעפ״י שגם הם חטאו עם המצרים, וכמ״ש המקטרג גוי מקרב גוי, מה אלו עע״א אף אלו עע״א, עכ״ז רצה הב״ה לזכות את ישראל שיראו בפורענות המצריים והם נצולים, וז״ש אתם ראיתם את כל אשר עשה ה׳ לעיניכם, שרצה שעיניכם יהיו רואות הנסים הגדולים שעשה עמכם. וכל זה בזכות קבלת התורה, שכן א״ל בהוציאך את העם ממצרים וכו׳. האמנם ולא נתן ה׳ לב לדעת וכו׳. ופרש״י ז״ל, שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי כמ״ש בפ׳ וילך, ויתנה אל הכהנים בני לוי. באו כל ישראל לפני משה וא״ל משה רבינו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה וניתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר, לא לכם ניתנה לנו ניתנה, ושמח משה על הדבר, ועל זאת א״ל היום הזה נהיית לעם וכו׳. ויגעתי ומצאתי זה בילקוט פ׳ תבא. וידבר משה והכהנים הלויים, מה דברים היו שם, ללמדך שבאו ישראל ואמרו למשה נטלת את התורה ונתת לכהנים, א״ל משה רצונכם שיכרתו לכם ברית, שכל מי שיבקש ללמוד תורה לא יהא נמנע, אמר ליה הן, עמדו ונשבעו שאין אדם נמנע מלקרות בתורה, שנאמר אל כל ישראל לאמר. א״ל משה היום הזה נהיית לעם, ע״כ. אך קשה לי דהא בפרשת וילך כתוב ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה׳ ואל כל זקני ישראל. וא״כ מה להם כי יזעקו, שהרי גם לזקני ישראל נתנה משה. אך בספרי פ׳ עקב איתא ז״ל, כי אם שמור תשמרון, מגיד הכתוב שהכל שוים בתורה. הנה כי כן בראות כל ישראל שמרע״ה נתן התורה לבני שבטו ולזקני ישראל לבד ולא לכלם. לכן באו וא״ל אף אנו עמדנו בסיני וקבלנוה, ולמה נתתה לבני שבטך בכולל ולזקני ישראל בלבד, וזה יגרום שיאמרו לא לכם ניתנה אלא לנו ניתנה. וכשראה משה החיבה שהראו לתורה שמח מאד ואמר להם, ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת וכו׳ עד היום הזה, שלא תקוצו באורך ההצעות, ועוד שנתן לכם היום הזה לב לדעת ולא תניחוה מפני עומק המושג. ועינים לראות ואזנים לשמוע כנגד קוצר המשיג. וכלפי טרדות הזמן ורוע המזג, ואולך אתכם ארבעים שנה. ועמדתם על קו הבריאות ולא חסר לכם כלום, לחם לא אכלתם וכו׳. כי כבר הכין לכם מן ובאר וענני כבוד שהיו מגהצין בגדיכם. וכאן הבן שואל שנר׳ שהיו להם מנעלים. ואילו בפ׳ עקב כתוב שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה. ופרש״י ז״ל כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות. וכבר פי׳ המפרשי׳ על זה. ואני מדייק עוד בפרשת תבא, דכתיב לא בלו שלמותיכם מעליכם. ל׳ רבים. ונעלך לא בלתה מעל רגלך. ל׳ יחיד. ועל זה אם ייטב בעיני ה׳ אני אומר כי מ״ש בפ׳ עקב, שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה, מדבר בישראל שהיו מסובבי׳ בענני כבוד גם תחת רגליהם, כמ״ש ואשא אתכם על כנפי נשרים, ולזה לא היו צריכים למנעלים, ויגיד עליו רעו בפ׳ הקודם, ויענך וירעיבך ויאכילך את המן. שזהו דוקא לישראל. אך הערב רב שהיו נפלטים מהעננים, כמ״ש בזהר פ׳ תשא, והם הם שכתוב בפ׳ תצא ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, עליהם נאמר ונעלך לא בלתה מעל רגלך, שלכן פי׳ לא בלו שלמותיכם מעליכם, ל׳ רבים, בין לישראל בין לערב רב. ולא זו בלבד אלא לאותם היחידי׳ אשר לא מבני ישראל המה שהיו להם מנעלים, גם להם בפרטות אמר ונעלך לא בלתה מעל רגלך ודוק. ותבאו אל המקום הזה ויצא סיחון וכו׳. הנה אמרו דתן ואבירם למשה, אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו וכו׳. כלומר הלא כמה פעמים הבטחתנו להעלותנו אל ארץ זבת חלב ודבש, ועינינו לא ראו הדבר הזה, ואיך נשמע בקולך לעשות צוויך. לכן אמר כאן הנה אתם עיניכם הרואות ותבאו אל המקום הזה ונקח את ארצם וניתנה לנחלה וכו׳, הנה כי כן ושמרתם את דברי הברית הזאת וכו׳. שהרי כתוב ויתן להם ארצות גוים וכו׳ בעבור ישמרו חקיו וכו׳. ושמרתם את דברי הברית הזאת. הוא הלימוד, שכן אמרו ושמרתם זו משנה, ועשיתם זה מעשה. כהדא דאמרו בקדושין, תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, וזהו למען תשכילו את כל אשר תעשון, כי אין בור ירא חטא.

ובע״א פ״א (יט:), אמר ריב״ל דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו, כתוב בתורה דכתיב ושמרתם את דברי הברית הזאת וכו׳. שנוי בנביאים דכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וכו׳. משולש בכתובים דכתיב כי אם בתורת ה׳ חפצו וכו׳ והיה כעץ שתול וכו׳ וכל אשר יעשה יצליח ע״כ. וצריך להבין למה הוצרך ריב״ל לג׳ ראיות. אמנם דקדק ריב״ל ביותר לשון הפסוקים ופי׳ שלשתם על שלשה דברים שצריך לאדם להכין עצמו אל ספר התורה והם מחשבה דיבור ומעשה, כי בשלשתם יקרא אד״ם כמו שפי׳ במ״א, כי אמירה יאמר על המחשבה, כמו ויאמר עשו בלבו. ויאמר המן בלבו. דבור כמשמעו, וכן מעשה, ר״ת שלשתם אד״ם. והנה כל העוסק בתורה בכל אלו, שמחשבתו היא לעסוק בתורה לעבודתו ית׳ ולא לשום פנייה, נכסיו מצליחין, כי התורה היא מהדברים שאדם אוכל פירותיהן בעה״ז והקרן קיימת לו לעה״ב. והרגיש ריב״ל בזה הפסוק ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, דבזה די ולמה חזר ואמר למען תשכילו וכו׳, אלא ודאי שכונתו לומר כיון שהיום הזה קניתם לב לדעת וכו׳ מה שלא היה מקודם, לפי שאין אדם עומד על דעתו עד ארבעים שנה, לפיכך מכאן ואילך תשכילו את כל אשר תעשון, והעוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ונכסיו מצליחין, ולכן אמר למען תשכילו שהוא על המחשבה. ובזה יובן תשכילו כמו תצליחו, שישלח ברכה בכל מעשה ידיכם. שנוי בנביאים לא ימוש וכו׳. זה נאמר על הדבור, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. וגם בזה די, ולמה חזר ואמר והגית בו יומם ולילה. אלא ודאי שזה מדבר במי שעוסק בתורה תמיד, וזהו לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, כי הלימוד עיקר. ולהיות שיש עת שהאדם אינו יכול לעסוק בתורה, כמו בעת האכילה וכשהוא על מטתו, לכן אמר והגית בו יומם ולילה, שאז יחשוב בלבו ואל יפנה לבו לבטלה, וכמ״ש והגיון לבי לפניך. שהיא המחשבה. למען תשמור לעשות הוא המעשה, וכמ״ש במ״א כי בכונה לעשות אם יזדמן לו אותה המצוה שלומד, עקימת שפתים שויא להו מעשה. כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל. ומשולש בכתובים כנגד המעשה, וזהו כי אם בתורת ה׳ חפצו, שחפץ ללמוד ולעשות ולא לשום פנייה אלא בשביל תורת ה׳, לעשות רצונו ית׳. ובזה והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, היא המחשבה כמ״ש פרי מחשבותם, שאחרי שיחשוב בתורת ה׳ יוציא פרי למעשהו בבא מעשה לידו. ועלהו לא יבול, זהו הדבור, וכמ״ש רז״ל על זה, אפילו שיחתן של ת״ח צריכה תלמוד. וכל אשר יעשה יצליח כמשמעו על המעשה, וגם נכסיו מצליחין, וזהו וכל לרבות גם זה.

אחר הדברים האלה אמר משה לישראל אתם נצבים היום כלכם, שכלל אותם יחד לומר שכלם שוים בתורה, ולכן חזר לפרט אותם ראשיכם שבטיכם וכו׳ כל איש ישראל. לומר כקטון כגדול כלם שוים לטובה, ולומר שכל א׳ מישראל שקול ככלם. ועוד יובן עם מ״ש בפ״ג דחולין (נו:), הוא עשך ויכוננך. כרכא דכלא ביה, ממנו כהניו ממנו נביאיו וכו׳. וכ״כ בשמות רבה פ׳ ל״ז ע״פ ממנו פנה ממנו יתד (זכריה י, ד) ע״ש (ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, הדא הוא דכתיב ממנו פנה ממנו יתד ממנו קשת מלחמה (זכריה י, ד). בוא וראה, אמות הקדמונים כשהיו מבקשים להעמיד להם מלך, היו מביאים מכל מקום ומעמידים עליהם, שכן הוא אומר וימלך באדום מדנהבה, מבצרה (בראשית לו, לב). וכן כלן, אבל ישראל אינו כן, אלא מהם גדוליהם, מהם מלכיהם, מהם כהניהם, מהם נביאיהם, מהם שריהם, שנאמר ממנו פנה, זו המלך דוד, שנאמר אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה (תהלים קיח, כא). ממנו יתד, זה כהן גדול, שנאמר  ותקעתיו יתד במקום נאמן (ישעיה כב, כג). ממנו קשת מלחמה, שנאמר נשקי קשת מימינים ומשמאלים (דברי הימים א יב, ב). ממנו יצא כל נוגש יחדו (זכריה י, ד). אלו סופרי הדינין, וכן הוא אומר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו, מהיכן, מתוך בני ישראל.). וזהו כל איש ישראל, שראשיכם שבטיכם זקניכם וכו׳ הכל הוא בישראל ואינם צריכים לעם אחר. וכן טפכם נשיכם, שאין העולם מתקיים אלא על הבל פיהם של תנוקות של בית רבן, והני נשי במאי זכיין באקרויי בנייהו בי כנשתא. כי עליהן המשרה להוליך בניהן אל בית רבן. וגרך אשר בקרב מחנך, שגם הם חייבים בתורה. ולהורות על האמור שכל א׳ מישראל חשוב ככלם, התחיל לדבר בלשון יחיד לעברך בברית וכו׳ למען הקים אותך היום לו לעם וכו׳ כי את אשר ישנו פה וכו׳. כי כבר ידענו שהבנים ערבים לאבותיהם שיקיימו התורה, ולכן גם בניהם הקים שם למען יקבלו עליהם עול תורה ויהיו ערבים לאבותיהם. ובפסיקתא זוטרתי פ׳ זו, כי את אשר ישנו פה עמנו, אלו המתים. נלע״ד דנפקא ליה מדכתיב ישנו, שהיל״ל כי את אשר הוא פה או יש פה, מאי ישנו, לכן אמר אלו המתים כדדרשו רז״ל בפ״ק דמגלה, ישנו עם אחד, שאמר המן ישן הוא אלקיהם. אף כאן ישנו מלשון ישיני עפר, אלו המתים. ועוד שם, עומד היום לפני ה׳ אלקינו אלו החיים, ואת אשר איננו פה אלו דורות העתידים לבא. להורות כי שם נמצאו ושם היו כל באי עולם החיים והמתים. ואם תאמרו ימתין עד שיבאו לעולם להתרות בהם. לכן אמר כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים, שאבותיכם ספרו לכם את כל אשר עשה ה׳ לאבותיכם ולכם, ואת אשר עברנו בקרב הגוים, נסים של סיחון ועוג ומלכי מדין, ולפי שזה היה בימיהם דוקא, לכן חזר ואמר אשר עברתם, לאפוקי במצרים שלא עברו שם אלא אבותיהם. פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט וכו׳. הזכיר כל אלה מפני פסל מיכה שהיה בידם, כמ״ש רז״ל ועבר בים צרה. זה פסלו של מיכה. שכן בעברו בים סוף מצא טס שהיה כתוב בו עלה שור, שזרק משה בים להעלות ארונו של יוסף, ומאז עלה בדעתו לעשות אפוד ותרפים, וזה היה אח״כ ע״י אמו שאמרה הקדשתי הכסף מידי לבני לעשות פסל ומסכה. או משפחה זו משפחת הדני, ואח״כ נמשך בכל השבט, או שבט. זהו שאמר פן יש בכם על הדור ההוא. וחזר ואמר פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה, שדבר עם אותם העתידים להיות, אבל לפי שהיו שם באותו מעמד דיבר עמהם לנוכח. ואעפ״י שמחשבה רעה אין הב״ה מצרפה למעשה, מחשבת ע״א שאני, למען תפוס את בית ישראל בלבם. ולכן והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי. כמ״ש לעיל בפ׳ אויל חוטר גאוה. לומר שטוב לו להיות עם הארץ כי זדונות נחשבות לו לשגגות, וזהו שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך. שלא לעסוק בתורה, למען ספות הרוה את הצמאה, שפי׳ רש״י ז״ל, רוה שוגג, כאדם שכור שעושה שלא מדעת. צמאה מזיד, שהוא עושה מדעת ובתאוה. והוא נכון לעניננו שרוצה להוסיף הרוה על הצמאה, שאפי׳ הזדונות יהיו שגגות, שיוסיף השגגות על הזדונות, שכלם יחשבו שגגות. אי נמי מל׳ פן תספה, שר״ל כריתה, שיכרות השוגג את המזיד ויהיו כלם שגגות. לא יאבה ה׳ סלוח לו כי אז יעשן אף ה׳ וכו׳. כי מורה על רשעתו, ומיניה וביה ליזיל ביה נרגא, ששגגת לימוד עולה זדון, שתחלת דינו של אדם על דברי תורה. והבדילו ה׳ לרעה, כיון שהוא רוצה לפרוק ממנו עול תורה, והבדלה זאת שלא יקבל שכר על איזה טובה שעושה, כיון שכונתו רעה. אמנם על הטובה לא יבדל, כי אעפ״י שחטא ישראל הוא, ולא יראה בנחמת ציבור, אך יענש כשאר ישראל החוטא. ולפי שלא חרבה ירושלים אלא על שביטלו התורה, כדכתיב על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי, לכן ואמר הדור האחרון וכו׳ וראו את מכות הארץ ההיא וכו׳ גפרית ומלח שריפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח. דקשה פשיטא שאם לא תזרע לא תצמיח. אך יובן עם מ״ש בב״ר פ׳ נ״א. שאפי׳ אם ילקוט אדם מטר מאוירה של סדום ויתן בערוגה אינה מצמחת. אף כאן עפרה לא תזרע במקומה ולא תצמיח במקום אחר, ויתשם ה׳ מעל אדמתם וכו׳ וישליכם. לשון גדולה, שרמוזים בכאן כל הד׳ גליות, ויתשם בגלות בבל, באף זה מדי שהרבה להשיב אפו עליהם בגזרת המן. ובחימה ביון. ובקצף גדול באדום. ושם כתוב וישליכם בל׳ גדולה, שהושלכו בד׳ כנפות הארץ, ולא נודע קץ הגלות ומתי קץ הפלאות. הנסתרות לה׳ אלקינו, הנה טעם הגלות הזה נודע לה׳ אלקינו, כי לו לבדו כמוס ועמום. אך והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, שבנינו ערבים לנו לעשות את כל דברי התורה הזאת, כמ״ש בזהר חדש פ׳ בראשית דף י״ג א׳. ת״ח לא אתגלו ישראל אלא על ביטול תורה וכו׳. ע״ש בארוכה (רבי יוסי בן חלפתא, הוה יתיב קמיה דרבי יצחק, אמר ליה מידי שמיע ליה למר, על מה אתארך יומא דמשיחא מן גלותא דא. אמר ליה, לא אתארך אלא על ביטול אורייתא. דהכי שמענא מרב המנונא סבא, תלתא גליות גלו ישראל, וחזרו בזכותהון דתלתא אבות. וגלותא רביעאה בזכותא דמשה יתחזרון. תא ואחזי לך, לא איתגלו ישראל אלא על ביטול תורה. שנאמר ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי (ירמיה ט). אמר הקדוש ברוך הוא, בגליות הראשונות, חזרו בזכות אברהם יצחק ויעקב, עכשיו, הם חטאו בתורה שנתתי למשה, ונקראת על שמו, שנאמר זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג). כד יתובון ויתעסקון בתורתו, בזכות משה אני גואלם. על כן נאמר בתורה, תורה צוה לנו משה (דברים לג). כדי לשמרה ולעסוק בה. ואם לאו, מורשה קהלת יעקב, מורשה: דא מסכנותא הוא. כמה דאת אמר, ה׳ מוריש ומעשיר (שמואל א ב). מלמד דלא אתיא מסכנותא לברתיה דיעקב, אלא על דלא אתעסקו בפיקודין דאורייתא.).

וכל מה שאמרנו על ה׳ מונעים הנ״ל מצאנו ראינו במ׳ שהקדמנו בברכות פרק שני, אמר אני בריה וחבירי בריה, כי כשם שאני יכול להשיג במושכלות, אף חבירי אם ישים אליו לבו גם הוא יכול להשיג ולא ישוב מפני קוצר המשיג. אני מלאכתי בעיר שאני עוסק בתורה ואיני צריך לצאת, רק אני יושב בביתי ויכול לעסוק ולהעמיק כרצוני, והוא מלאכתו בשדה שהיא מלאכה כבדה, ועמוק עמוק מי ימצאנה, ולכן אין לו טענה שאינו עוסק בתורה מפני עומק המושג. אני משכים למלאכתי כנגד אורך ההצעות, שצריך אני להשכים בבקר מפני ההקדמות הצריכות להשיג בתורה, וצריך זמן הרבה להשיגם. וגם הוא משכים למלאכתו ואותו זמן שעוסק במלאכתו היה לו להוציאו בעסק התורה. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי מפני רוע מזגו שאינו רוצה לקבל עליו עול תורה. כך אני איני מתגדר במלאכתו, שכל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ואם ירצה לעסוק בתורה, לא יהיה רוע מזגו מעכבו. שמא תאמר אני מרבה כי אין לי טרדות הזמן, והוא ממעיט מפני טרדותיו, שנינו א׳ המרבה וא׳ הממעיט, ולא עליך המלאכה לגמור, ואף הוא אם ירצה לעסוק בתורה לא יטרידוהו טרדות הזמן. כי הבא ליטהר מסייעין אותו. ואם בעולם הזה יש החמשה מונעים הנ״ל. הנה יום בא לה׳ להסירם ולחזור העטרה ליושנה. והוא מ״ש ולא ילמדו עוד איש את רעהו וכו׳ כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ולא יהיה עוד מונע קוצר המשיג, כי כקטון כגדול ישמעון דברי התורה. וכנגד עומק המושג ומלאה הארץ דעת את ה׳ כמים לים מכסים, כי אעפ״י שהים גדול ורחב ידים, עמוק עמוק מי ימצאנו. הנה לעתיד יהיה לבם רחב כפתחו של אולם ולא יהיה דבר עמוק ונעלם. וכנגד רוע המזג כתוב והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר כי לא ישלוט בהם יצר הרע. וגם כי יתקיים והסיר ה׳ ממך כל חולי, שגם זה כולל ליצה״ר כדפי׳ ז״ל, וכפשוטו יסיר כל חולי וכל מכה ויהיו כלם בריאים לעסוק בתורה ובמצותיה. וכנגד טרדות הזמן ועמדו זרים ורעו צאנכם ואתם כהני ה׳ תקראו, כי מלאכתם נעשית על ידי אחרים. וכנגד אורך ההצעות כתוב תורה חדשה מאתי תצא, וכתיב נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, לקצר ולא להאריך. שלעולם ילמד אדם לתלמידיו דרך קצרה. ערוכה בכל ושמורה. זאת חקת התורה. לעבדה ולשמרה. כן יזכנו האל לראות בבנין בית הבחירה. וליהודים היתה אורה. ב״ב אמן. בילא״ו.